מורשת יהדות מרוקו

הרה״ג רבי יוסף ארוואץ זצ״ל

(מתוך מאמרו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז׳׳ל ב״דאר היום״ מ־כ׳ טבת תרפ׳יה.).

 

אחד אחד הולכים ונאספים אל עמם אותם הפרצופים האהודים, אותם תלמידי חכמים המסיימים פרק בתקופה נהדרה שתחלתה היתה ההתחלה האמיתית של העליה השלישית, אותם בוני הישוב הראשונים שהיו ראשונים באמת, לבנין וליצירה ושירו את אבן־הפנה לבנין ביתנו הלאומי, עוד בטרם זרחה שמש תנועת חבת־ציון בצורה שנתן לה פינסקר, והציונות המדינית בצורה שנתן לה הרצל.

כי, תקופה של עלית נשמה היתה אז לפני כששים שנה בערך התקופה שבה התחילה העליה לציון ע׳׳י יהודי מרוקו. שתי ערים ביחוד התחרו זו בזו בעלית תושביהן לציון: ״ראבט״ אשר על חוף האוקינוס האטלנטי ו״פאס״ עיר בירת מרוקו. כי שתי הערים הללו נתנו לא״י בשנים ההן את המשפחות היותר מצוינות שירו את אבן־הפנה לבנין ארצנו, וצאצאיהן ממשיכים עד היום את עבודת הבנין. שתי הערים ההן, הן הן שנתנו לנו את המשפחות הכבודות אמזאלאג, ארוואץ, בן־שמעון, שלוש, אביכזיר, מויאל ועוד, שראשיהן שברו את כל הגשרים. על הגולה הזניחו בתים וחצרות, מכרו ארמונות ונכסי דלא ניידי ויעלו ציונה על מנת להשתקע בה ולקשר את עתידם הם, עם עתידותיה היא.

 

לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני והרפתקאות הם הם שהניעו את העולים הראשונים ההם להזניח את ארץ־מולדתם. כי בתקופה ההיא מלך במרוקו דוקא שולטן רב חסד ומרבה להיטיב, הוא שולטן מולאי אל חסן, שנטה חסד ליהודים וישפיע מטובו עליהם, ויגן עליהם בפני מנדיהם ורבים מבני עמנו היו גם יועציו ובאי ביתו. לא הרפתקאות איפוא הן שהניעו את היהודים המרוקנים לעלות לציון — אלא חבה עמוקה והערצה גדולה לארץ־אבות, שאותן שאבו מתוך הספרים שבהם הגו יומם ולילה, ומתוך הקשר הבלתי פוסק שהיה תמיד בין ״מערב־פנימי״ ובין ״ארבע ארצות הקדש^,׳.

אחד העולים הראשונים האלה היה הרה״ג יוסף ארוואץ שהלך לבית עולמו לפני כחמש עשרה יום ביפו.

 

הרב יוסף ארוואץ ז״ל נולד לאביו(רבי משה) בראבאט אשר במרוקו בשנת התר״ז ליצירה. בהיותו בן י״ב עלה עם אביו ואמו ושלשת אחיו לירושלים על מנת להשתקע בה ולחיות בה.

שלשת אחיו היו סוחרים ורק הוא בחר להתמסר לתורה ולהגות בה יומם ולילה. הוא היה מתלמידיו של הרה״ג דוד בן שמעון שהיה אז ראש רבני העדה המרוקנית, ושל יורשו הרה״ג אלעזר הלוי בן טובו, שישיבתו הירושלמית בימים ההם היתה מפורסמת בכל א׳׳י.

בהיותו בן י״ח שנה רכש כבר המנוח את התאר ״עלוי” והוא נכנס להשתלם בש״ס ופוסקים בישיבת הרה״ג רפאל מ. פניג׳ל שהיה אז ראשון לציון וחכם באשי בארץ ישראל. הוא הראה כשרונות טובים ושקידה רבה ללמודי קדש ולכן קרבהו הרב הנ׳׳ל אליו, ויתן לו שעורים בש׳׳ס יחד עם הרה׳׳ג אליהו פניג׳ל שהיה לפני שנים אחדות ראש הרבנים בירושלים.

בהיות הרה״ג יוסף ארוואץ בן עשרים שנה התיתם מאביו וישא את בת הרה״ג יהודה פניג׳ל לאשה. בהיותו מבלי שום אמצעים חמריים, ומאין לו פרנסה קבועה למחיתו, כי הישיבות בירושלים לא היו אז מפרנסות את לומדיהן, היה המנוח בלחץ ובדחק כדרך כל תלמידי חכמים בימים ההם שלמדו תורה מעוני. בהיותו כבן כ״ה שנה, יצא לחו״ל, לשליחות מצוה לאסוף נדרים ונדבות לטובת ביהמי׳ד ״דורש ציון״.

המנוח הצטיין במעלות רבות וביחוד במתק שפתים וקבלת כל אדם בסבר פנים. מעלותיו אלו שבהן היה יכול להשפיע השפעה מרובה על כל רואיו— עמדו לו בכל שליחותיו אשר נשלח מטעם כוללות המערבים, בית אל, משגב לדן. בכל המדינות שאותן בקר: טריפוליטניה, טוניסיה, אלג׳יריה; מרוקו ואיטליה ידע לרכוש הרבה לבבות לציון ולמוסדותיה הדתיים והצבוריים. הצלחתו החמרית, חוץ מהרוחנית כמובן, היתה גדולה מאד בכל המקומות ההם. הוא הביא סכומים רבים לטובת המוסדות שבשמם נשלח ועזר הרבה לקנית חצר ביהי׳ח ״משגב לדך״, ולבנין הבנינים החדשים שנבנו בה.

אולם, הצלחתו של הרה״ג ארוואץ עלתה למרום פסגתה בהיותו ציר ירושלים במדינות איטליה, אוסטריה וערים אחדות בגרמניה. בכל המדינות הללו עשה המנוח רושם כביר על כל רואיו, במבנה גוו, בהדרת פניו במתק שפתיו ובידענותו וחכמתו.

 

שתי פעמים נתקבל המנוח לראיון פרטי אצל מלן איטליה, (ויקטוריו עמנואל השני) פעם בשנת 1896, ופעם בשנת 1902, ובכל פעם מלאו דפי העתונים האיטלקים והכלליים את תהלתו. הוא נשא לפני המלך והמלכה נאום יפה בעברית ודבריו תורגמו לאיטלקית ונדפסו בכל העתונים שיצאו בזמן ההוא. גם ברכת הנותן תשועה למלכים תורגמה לאיטלקית.

הרה״ג יוסף ארוואץ היה בחייו עסקן פעיל בירושלים ולקח חלק חשוב ביסוד הרבה ממוסדותיה הצבוריים והדתיים והיה גם ממנהלי העדה המערבית בירושלים במשך שנים רבות, וחבר בית הדין, יחד עם הרבנים: הרב משה מלכה, והרה״ג בטיטו.

בשנת 1903 הוכרח הרה״ג יוסף ארוואץ ז״ל להעתיק את דירתו ליפו בכדי להיות יותר קרוב לבנו, מר משה ארוואץ שנמנה בימים ההם לסגן המנהל הראשי של הבנק אפ״ק ביפו.

בעיר זו הפצירו נכבדי העדה הספרדית במנוח להיות רב ומו״ץ, והוא קבל ברצון את המשרה הזאת וישמש במשרת רב ראשי ומו׳׳ץ לעדה הספרדית במשך שנים אחדות שלא על מנת לקבל פרס. במשך ימי כהונתו במשרה זו התחבב על כל מכיריו, כי במתק שפתיו וביחסו האדיב לכל הפונים אליו והבאים אתו בדברים— רכש את כל הלבבות לאהבה אותו.

מפני נתינותו הצרפתית לא היה יכול המנוח להיות ״חכם באשי״ רשמי בימי שלטון הטורקים בארץ, ולכן נשאר תמיד ראב״ד מבלי אצטלא רשמית, בהמנות הרה״ג בן ציון עוזיאל לראש הרבנים ביפו ואגפיה, הוסיף הרה״ג ארוואץ לשמש בתור דיין ומו״צ בבית הדין המאוחד לספרדים ולאשכנזים.

בימי מלחמת העולם הראשונה הוכרח המנוח לקחת את מקל הנדודים בידו בתור נתין צרפתי, וללכת עם הגולים לאלכסנדריה, שבה התישב ״עד יעבור זעם״ : עם כריתת ברית השלום העולמי חזר הרה״ג ארוואץ עם כל משפחתו לארץ משאת נפשו וישתקע שוב ביפו וישמש שוב בתור דיין בעדה המערבית המאוחדת אשר בעיר זו.

בכל ימי חייו, היה הרה״ג ארוואץ ז״ל, אוהב שלום ורודף שלום, מתווך ומפשר, מקרב ומשפיע, וכל מעיניו היו רק תורה ועבודה וגמילות חסד עם כל דל וסובל.

 

את עתותיו היה מקדיש ללמוד תורה, ויחבר ספרים אחדים על הש״ס והפוסקים.

בשנת תר״ע הדפיס המנוח את ספר ״הוד יוסף״ חלק ראשון, והוא, כפי שהוא כותב בעצמו:

״קבץ דרושים שדרשתי בקהל עם בארץ ובחו״ל במלי דהוכחה להוכיח ולעורר לב בני עם ישראל לתשובה ולצדקה, וגם לרבות מה שדרשתי בהספדן של צדיקים רבנים וגאונים כפי מה שעלתה מצודתי, וכפי מה שחנן החונן לאדם דעת בפלפול ובאגדה דבר דבור על אפניו. ובסופו יכיל גם מקצת מתשובות^, אשר הצרכתי להשיב שואלי דבר להלכה ולמעשה, בפי מה שראיתי בספרן של ראשונים ואחרונים. וכפי מה שהוספתי מדעתי העניה לאסוקי שמעתתא סיעתא דשמיא ולהשלים את האהל נתתי בו מקצת מחדושי תורתי, מה שנמצא אצלי בכתובים מימי חרפי בפלפולא דאורייתא בים התלמוד הגדול והרחב״.

 

על הספר הזה באו הסכמותיהם של הרה״ג יעקב שאול אלישר, הרה״ג חיים חזקיה מדיני, הרהי׳ג אברהם יצחק הכהן קוק, דייני מרכש ודייני עיר מולדתו של המנוח— ראבט (מרוקו).

ישנם עוד בכתובים החלק השני והשלישי של הספר הזה. וחלק גדול משאר כתביו נכתב בימי המלחמה בעזבו את הארץ ואחדים נמצאים עדין בידי משפחתו.

עם מותו של הרה״ג יוסף ארוואץ, אבדו העדות הספרדיות של א׳יי בכלל ועדת יפו בפרט שבה פעל ועבד המנוח הרבה שנים — את אחד הרבנים שבהם התפארה, רב שהתמסר תמיד לעניניה, ויקדיש את רוב עתותיו להרמתה.

הנאומים וההספדים שנשאו ביום פטירתו ע״י רבני הספרדים והאשכנזים ביפו ביניהם הרבנים הגדולים רפאל בן שמעון, בן ציון עוזיאל, אהרונסון, יוסף הלוי, שניאור סלונים ודיסקין ופאפולה שכלם תנו את תהילותיו מעלותיו הטובות והבליטו את מדותיו התרומיות— הם המופת היותר חותך על המקום החשוב שתפש המנוח בחייו ביהדות ארץ־הישראלית ועל החלל הגדול שהשאיר בה אחרי פטירתו.

יהי זכרו ברוך.

 

ההודעה שהופיעה בדאר היום

ביום החמישי כ״א כסלו(תרפ״ה) נפטר ביפו הרה׳׳ג יוסף ארוואץ זי׳ל בשנת השבעים ושמונה לחייו.

המנוח היה מגדולי התורה של עדת הספרדים ביפו וא״י ושמש שנים רבות בתור דיין ומורה הוראה בקהלת יפו ומיום הוסד משרד הרבנות ביפו־ת״א היה אחד החברים המסורים והפעילים.

להלויתו נהר קהל עצום מתושבי העיר ומחוצה לה והספידוהו ראשי הרבנים ליפו ת״א הרה״ג ב״צ עוזיאל על יד בית המנוח והרה׳׳ג ש. אהרונסון ע״י בית הכנסת לעדת הספרדים.

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף ארוואץ זצ״ל

 

עמוד 322

אליעזר בשן

תעודה

תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו

פעמים 117

סוליכה הקדושה מתה על קידוש ה׳ במרוקו בשנת צדק״ת (1834). סיפורים ושירים בעברית ובשפות אחרות חוברו על פרשת מותה^, ומקום קבורתה בפאס היה לאתר מקודש, וגברים ונשים עולים אליו. סיפורה של סוליכה פורסם לראשונה בשנת 1837, בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה.

הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליכה ׳הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה׳, כתב את חיבורו עליה אחרי ה־15 ביולי 1837, כלומר כשנתיים וחצי לאחר מותה. בהקדמתו כתב שפגש עד לאירוע וזה סיפר לו על אודותיו, ושסיפורה של סוליכה וסבלה ריגשו אותו עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה.

הוא שוחח שם עם עדי ראייה, ופגש את הוריה. רומרו הדגיש כי סוליכה הצטיינה בגבורה בגיל של חולשה. המתרגם לאנגלית של חיבורו כתב שהכיר את משפחתה והעריך את התעקשותה של סוליכה לדבוק במסורת אבותיה.

סוליכה נאשמה בכך שלאחר שהתאסלמה עזבה את האסלאם, ועל פי דיני הקוראן חל עליה בשל מעשה זה עונש מוות. החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַד, והחזרה מהתאסלמות נקראת אִרְתַאדַה. למורתד ניתנים שלושה ימים לשוב מן הצעד שעשה, ואם אינו עושה כן – דינו מוות. על פי דין זה הרג אבו בכר, יורשו של מחמד, את כל מי שחזרו מהאמונה באסלאם לאחר מותו של הנביא. גיל הבגרות לאחריות משפטית באסלאם הוא חמש עשרה.

למרות העדויות על פרשת סוליכה, שהתרחשה בימי מלכותו של עבד א־רחמאן השני, ששלט משנת 1822 עד 1859 יש המפקפקים באמת ההיסטורית שבפרשה. בנספח למאמר זה נדפסות לראשונה שתי תעודות המאשרות את אמתות הסיפור על סוליכה.

 

התעודות נכתבו בידי שני דיפלומטים, אב ובנו, שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו. התעודה הראשונה נכתבה בידי אדוארד ויליאם אוריול דרומונד היי (1845-1785  Drummond Hay) שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 ועד פטירתו, ושמקום מושבו היה בטנג׳יר. התעודה השנייה נכתבה בידי בנו ג׳ון דרומונד היי (1893-1816), יורשו בתפקיד משנת 1845 עד 1886.

 

 התעודה הראשונה היא הדברים שרשם דרומונד היי האב ביומן הקונסוליה ביום שני ה־9 ביוני 1834 על פרשת סוליכה. הדברים נכתבו באותה השנה שבה התרחשה הפרשה, וזו העדות המוקדמת ביותר עליה שהגיעה לידינו. התעודה השנייה היא מכתב שכתב דרומונד היי הבן אל שר החוץ הרוזן מאברדין ב־12 באוגוסט 1845, ובו הזכיר את פרשת סוליכה בקשר לפרשה דומה שבה היה הוא עצמו מעורב.

מכתב זה הוא חלק מהתכתבות שהחלה ב־4 באוגוסט באותה השנה, ושנמשכה עד ה־12 בחודש. מסופר בה על נער ברבאט, בנו של יהודי שהתאסלם. ארבעה ימים לאחר שאביו נפטר נלקח הבן מאמו על ידי חג׳ שביקש ללמדו ולשכנעו להיות מוסלמי, אבל הנער סירב להפצרות, והתעקש להישאר יהודי.

הוא ברח לביתו של יעקב צרויה, נתין בריטי יליד גיברלטר שכיהן כסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת בעיר רבאט. הוא הציג עצמו כמי שמסרב ללכת בדרכי אביו, שהיה יהודי והתאסלם, וביקש מקלט. צרויה דיווח לקונסול הבריטי ולקונסול הצרפתי, ונקט צעדים לבל יוסגר הנער לשלטונות, כדי שלא יאולץ להתאסלם, ולדבריו חשש שגורלו יהיה כגורלה של סוליכה.

במכתבו אל שר החוץ מ־12 באוגוסט הביע דרומונד היי את תקוותו שהשר מאשר את צעדו, וציין כי נזכר במות הקדושים של יהודייה צעירה ילידת טנג׳יר בתנאים דומים מספר שנים קודם לכן, ובעקבות זאת חשב מה עלולה הייתה להיות התוצאה של אירוע זה, לו היו הוא ונציג צרפת מסגירים את הנער, ולולי היו דואגים לו.

 זו אפוא עדות נוספת על פרשת סוליכה הקדושה, שעשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם על דיפלומטים אירופים שפעלו במרוקו.

 

יחסם של מנהיגי היהודים וחכמיהם להחלטתה של סוליכה למות על קידוש השם

כיצד ראו מנהיגי הקהילה היהודית וחכמיה את התנהגותה של סוליכה ? האם עודדו אותה בהחלטתה למות על קידוש השם? לפי הדיווח של דרומונד היי האב, מנהיג הקהילה הפציר בה שלא לנטוש את יהדותה למרות הסיכון, בהאמינו כי האיומים להוציאה להורג לא יבוצעו.

על פי תיאורו של רומרו, אמר לה הקאדי שהתייעץ עם חכמי היהודים, ושאלה אמרו לו כי כדי להינצל מותר לה להתאסלם. מ׳ ריי סיפר על האירוע אגב תיאור ביקורו בטנג׳יר ביומן המסע שלו במרוקו בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה.

 לדבריו קרה הדבר בין שנת 1830 לשנת 1832, כלומר לפני שנת 1834. הוא כתב כי ׳הגיעו אליה הרבנים הראשיים של פאס יחד עם אחיה, כדי לשכנעה שתתאסלם. הציעו לה שתעשה זאת למראית עין ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת עד שיגיע יום גאולתה, וכך תציל את חייה׳.

 בשנתון המיסיונרים האנגליקנים שפורסם בדצמבר 1845 נמסר מפי שליח בשם מיטפורד כי יהודים הציעו כסף כדי להציל את סוליכה.

לפי תיאורו של דוד אורקוהרט (1877-1805), שביקר במרוקו בשנת 1848, כשראה הקאדי שאיומיו על הנערה אינם מועילים, הזמין אליו את הרבנים ואת זקני היהודים ואמר להם כי אם הנערה תתמיד בעיקשותה, יהרוג הסולטאן לא רק אותה אלא את כל יהודי פאס.

 

משלחת של זקני היהודים הלכה אל סוליכה לכלא, והזקנים אמרו לה שהם משחררים אותה מחטא ההתאסלמות, וכי טוב מותו של אדם אחד ממותו של הקהל כולו, כלומר הם העדיפו שתישאר מוסלמית, ושלא תסכן את הקהילה כולה.

בנימין השני (ישראל יוסף בנימין, 1864-1818), שביקר באסיה ובצפון אפריקה בשנים 1855-1846, כתב כי הניסיון האחרון של הנסיך, בנו של הסולטאן, לשכנע את סוליכה נעשה בעזרת חכמי העיר פאס. הנסיך אמר להם שחיי היהודים בסכנה אם לא יצליחו לשכנע את הנערה לעשות כרצונו.

הם הלכו לכלאה וסיפרו לה על פרשת אסתר המלכה שנישאה לנוכרי והביאה תשועה לישראל, אבל לא נאמר אם השפיעו על החלטתה לקדש את ה׳. לדברי בנימין השני לאחר מותה של סוליכה ביקשה משלחת חכמים בראשות הרב רפאל הצרפתי להביאה לקבר ישראל.

 

הרב אבנר ישראל הצרפתי כתב בשנת 1879 לכל ישראל חברים בפריז ול׳אגודת אחים׳ בלונדון פרטים על יהודי מרוקו, ובין השאר כתב על סוליכה: ׳בשנת צדק״ת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האישה רבת המעלות שעמדה בניסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא [טנג׳יר] ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה׳.

רבי יוסף בן נאיים מפאס סיפר על האירוע ולא הזכיר שחכמים היו מעורבים בניסיון לשכנע את סוליכה לקבל עליה את האסלאם כדי להציל את חייה. הוא כתב על רבי רפאל הצרפתי, ׳שהיה שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול׳. הרב לדבריו גם דאג להביא את סוליכה לקבר ישראל.

ז׳ולייט חסין ז"ל ציינה במאמרה על סוליכה כי ׳אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניעו אותה מעמידתה האיתנה׳. לדבריה לא ברור איזו עצה השיאו לנערה, אך סביר להניח כי הציעו לה לקבל את האסלאם, כדי להציל את חייה, ולחזור ליהדות בשלב כלשהו.

נראה שיש לקבל את עדותו של דרומונד היי האב על עצם מעורבותה של המנהיגות היהודית בפרשה, באשר קשה להניח שלא כך היה. אבל הקונסול לא ציין מה היה חלקם של הרבנים בעניין, ואולי דבריו של ריי שהבאתי לעיל, העולים בקנה אחד עם מה שכתב אורקוהרט, קרובים לאמת.

סוף המאמר של פרופסור בשן מתוך פעמים 117

פורסם בקטגוריה סוליקה הצדקת….

עמוד 170

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

המשך מהפרק הקודם

חתונה היא משאת נפשם של כל האימהות והאבות, שמנציחים בלחציהם את ניכורם לאהבה. תעשיית השדכנות עומדת מאחורי תעשיית הרבייה. במגזרים החילוניים לא פחות מאשר במגזרים החרדיים. יהודים אינם מכירים אהבה. לכל הפחות לא שמעתי על סיפורי אהבה מרעישים. אולי אהבת רחל המשוררת לזלמן שזר, אם הייתה בכלל אהבה, אולי אהבת לוי אשכול למזכירתו. זה היה לפני שפרצו לחיינו האהבות המתוקשרות בין כוכבי האקרנים, יהיו אלה שחקנים או דוגמנים, שלא לדבר על שחקני כדורגל וזמרים מזרח תיכוניים. הספרות העברית הייתה סמיכה, ועם השנים היא נעשית דרשנית ורבנית יותר ויותר. היא חוזרת לסורה, היא דוגרת את אלוהים בתור המאהב הבוגד הנצחי. הסמיכות היא של הגטו הגדול ביותר שהיה אי פעם. עוד נתגעגע לסופרים כמו דויד גרוסמן וצרויה שלו.

סיפורו של דניאל היה בראשית שנות השמונים, שפסו עברו להן כאילו לא היו מעולם. הבנתי ועיכלתי שמאחורי שברון הלב שלו הסתתר סיפור שלא היה יכול להתפתח לכדי רומן.

״אני מניח שאם אחזור לספרייה לא אתקשה לזהות אותה.״

״מה תגיד לה?"

לא ידעתי לענות. מלבד אולי שישנו בחור, רגיש וחכם, שהתאהב בך. את אינך יודעת עליו דבר, אני אספר לך עליו את מה שאני יודע, עד כמה שאפשר לדעת אדם. הוא שוכב וליבו שבור מרוב אהבה. אם תסכימי לבקר אותו, תגדילי את סיכוייו להתאושש. הקושי שלי לא היה לשכנע אותה לעשות חסד או טובה אלא לזהות אותה:

״אני מניח שאין לך תמונה שלה."

הוא כנראה חשב על הכול:

״תוכל להראות לה את התמונה שלי.״

לא הייתי מתקשה לשבת בכניסה לקומה השלישית ולהראות את תמונתו לבחורות שנהגו לפקוד אותה. זה היה לוקח שבוע עד שבועיים. המשימה הייתה לבטח יותר מרתקת ורומנטית מאשר לנסות ליישב את הסתירות ב״מורה נבוכים״. כבר אז השלמתי עם יהדותי, שבה ראיתי את ״אברציית האברציות״, או בתרגום האקדמיה ״עיוות העיוותים", או ״סטיית הסטיות״. השלמתי עם מעמדי, נבחר על ידי הגורל לגלם את ״האדם האברנטי״ ביותר עלי אדמות, לא זקוק לבירורים נוספים, לא מחז״ל ולא ממפרשיהם, לא מהמקובלים ולא מהשכלתנים, לא מהראשונים ולא מהאחרונים ובעיקר לא מהרמב״ם, שלא ידע בעצמו במה הוא עוסק. אילו היה קם בימינו רמב״ם חדש, סביר להניח שהיה קורא לספרו ״מורה אברנטים״. כבר באותה תקופה נעתרתי להזמנת ספר הצללים הראשון שלי, והוא גולל סיפור אהבה.

״אעביר לך תמונה מחר.״

כאשר חזרתי למחרת הוא לא היה במיטתו, לא במרפסת, לא בחצר ולא בצפייה ברשת הציפורים. הוא כבר לא היה. הוא נפטר בלילה, וכל חיי חשדתי שאם ליבו נשבר מרוב אהבה, הוא נפטר כי לא רצה לעמוד בהסכמתה או בסירובה לפגוש אותו כדי שיבהיר לה למה ליבו נשבר מרוב אהבה. כי הוא לא יכול היה לה.

איני יודע אם דניאל היה מודע לכריזמה שלו. כאשר הוא דיבר, כולם הקשיבו. על אף שהיו בחבורה מבוגרים ומשכילים ממנו, איש לא העז לסתור אותו. לא בגלל שהסכימו איתו או שחששו להתעמת איתו אלא בגלל שבהערה אחת, הוא שינה את זווית הראייה שלנו על מצב הדברים או על הנושא שבו עסקנו. הוא לא ניסה לשנות את המציאות, הוא זרם איתה. כאילו לאיש לא הייתה השפעה על השתלשלות האירועים. הוא השקיף מהצד והעלה כל מיני השערות בלתי שגרתיות. מנהל התוכנית תפס את מקוריות החשיבה שלו. יכול להיות שאף דאג לו, כי אנשים כמותו אינם מחזיקים מעמד בחברת בני אדם. הם רואים אחרת, שומעים אחרת, מרגישים אחרת, מבינים אחרת. לפעמים חשבתי אותו למעורער; לפעמים, לנביא.

מקומו לא היה בתוכנית. היא הייתה כה מוסכמת ושגרתית עד שלא הלמה לא את מזגו ולא את מאווייו. הוא לא היה איש חינוך ולא איש הגות. אולי אמן שלא עסק באמנות כלשהי. הוא סיפר שנהג לאסוף אבני כורכר על החוף ולחבר אותן:

״שום פסל לא יכול להתחרות עם מיליוני שנות לטיפות של המצולות."

הוא לא הסתיר שלא הנושא משך אותו לתוכנית אלא המלגה.

היא פטרה אותו מלהתמודד עם עתידו לתקופה של שלוש שנים.

הוצע לנו להתפנות מכל עיסוק במשך שלוש שנים ולהקדיש את כל זמננו ללימודים. הצעה נדיבה שאי אפשר היה לסרב לה. גם אם שנינו לא התייחסנו לעצמנו כאל מחנכים ולא ראינו את עצמנו מרביצים תורה. בניגוד אליו לא היו לי ייסורי מצפון, מהסיבה הפשוטה שבנק לאומי היה המממן העיקרי. כך מצאנו את עצמנו מתעוררים מתי שהתחשק לנו והולכים לישון מתי שנמאס לנו. פותחים ספר וסוגרים ספר, כותבים שורה ומוחקים שורה. מבלים בשיחות על רומו של עולם.

התוכנית מנתה קרוב לשלושים עמיתים משש או שבע ארצות. מקצתם היו עובדי חינוך בכירים, מקצתם חוקרים, אמנים או אנשי תקשורת. לכל אחד הייתה סיבה אישית להתקבל לתוכנית. אלה רצו להשלים דוקטורט, אלה להרחיב את מחקריהם. אחד בא כדי למצוא אישה, אחר כדי לכתוב ספר בלשים. בשביל אחדים זו הייתה מקפצה למשרה באוניברסיטה, עבור אחרים אתנחתא במרוץ האקדמי. מקצתם לא הבינו את מה שנאמר והתרעמו על שאינם מבינים, אחרים זלזלו במרצים כולם והתקשו לשבת ולהקשיב. דניאל היה היחיד שקרא את המאמרים, שהופצו בכמות אדירה לקראת ההרצאות, ואפילו הקשיב לכל מילה. פעם הוא אמר, בחוכמה שכה אפיינה אותו:

״אתה מכיר דרך טובה יותר להתמודד עם השעמום?״

השם ״עמיתי ירושלים״ הטעה במקצת את המצטרפים. ציפו לתוכנית עמיתים, מצאו את עצמם בתוכנית הכשרה. היא הייתה יוזמה של איש אחד. פוקס הגה אותה, מצא את המשאבים, ביסס אותה. הוא היה בשנות החמישים לחייו ונהג לומר על עצמו שהוא ״אמריקאי גבוה ושמן״. עבורו, העמידה בזמנים קדמה לכול: לתורה לא פחות מאשר לדרך ארץ. לא הייתה שום סיבה לאחר,

והוא לא היסס לגעור בכל מאחר. נוסף על כך קרה לו שהתפרץ בדיונים, אבל ניכר שזה היה מטעמים דידקטיים. הוא רצה לערער אותנו וללחוץ אותנו לקיר. העמיתים האמריקאים לא סבלו אותו, האחרים דווקא העריצו אותו. מאחורי חזותו הנוזפת לא התקשינו לחוש בנשמה רגישה, אוהבת ו… מפתיעה. בשנה הראשונה, היחסים בינו ובין העמיתים היו כה מעורערים ואפילו עכורים עד שאחת סולקה ואחד נטש. בשנה השנייה כבר התרגלנו לאישיותו ולגחמותיו ולמדנו לאחר לא בדקה אלא בחצי שעה, כדי שיהיה לנו תירוץ טוב לאיחור.

פוקס רצה להטמיע בחברה הישראלית ובמערכת החינוך שלה את הערכים שספג באוניברסיטת שיקגו, שבה למד והחל את הקריירה האקדמית שלו לפני שהוזמן לנהל את בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. הוא נקשר במיוחד לרעיון ״השיחה הגדולה״(The Great Conversation), שבה דגל אחד מנשיאיה האגדיים. האצ׳ינס הטיף לשיחה חובקת עולם בין מלומדים ומשכילים על בסיס רשימה של מה שכונה מאז ימי הרנסנס ״ספרי המופת של האנושות״. הוא אף התחיל להרכיבה, ופרסם קצת יותר מחמישים ספרים. פוקס תהה מצידו מה יכולה להיות רשימת מאה ספרי המופת שעל כל יהודי שמכבד את עצמו לקרוא. הוא ביקש מאחת מתלמידותיו להרכיבה. איני יודע אם היא עמדה במשימה ומה היא כללה או לא כללה ברשימה.

על אף תמימותו, הרעיון קסם לי. הוא היה יכול להכניס סדר בהמולת הספרים שהשתוללה כבר באותה תקופה. רשימה של מאה ספרים מומלצים יכלה להועיל בהכוונת הקריאה גם אם לא תליתי הרבה בעצם הכתיבה והקריאה. לכתוב לא העיד על סגולה אנושית מיוחדת; לקרוא לא הבטיח רכישת סגולה אנושית

מיוחדת. ריכוז בני העוולה בקרב סופרים אינו גדול יותר או קטן יותר מאשר בקרב מוכרי פחם, וקוראי ספרים אינם אציליים פחות או יותר מאשר דייגים על מזחי העולם. מרוב ספרים, הספרייה העולמית מראה סימני סרבול. גינוני התהילה של הסופרים רק פגמו בספריהם ובכל אלה שקדמו להם. לפי מספר הפרסומים למספר התושבים, ישראל התרברבה בדירוגה הגבוה כמעצמה ספרותית. היא התייחסה ברצינות תהומית למעמדה כערש ספר הספרים, גם אם איש לא ידע היכן חוברו קטעי התנ״ך והאם להתייחס לפרשנותם התלמודית רבנית, בעקבות דרידה, כאל פירוק הספר למדרשים. גם אם הלכו והתמעטו הקוראים עם השנים, לישראל עדיין היה חשוב להבליט שהיא בית היוצר הגדול ביותר בעולם של ספרים. זה יותר אצילי, ויחד עם זאת גם פתטי, מאשר להציב את עצמה כמעצמה עולמית של שבבים או של בישולים. לפחות היא מופיעה כמעצמה של נייר ולא של תבלינים. רק שישראל לא ידעה, אז כמו היום, שאת עטיה היא טובלת בדיו של דמעות כדי לחבר יחד את שברי הגָלויות.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 23

 

 

Personne au mellah ne comprit la reconversion de Lévi. Il avait un cerveau mécanique et des mains en or. Il n’était pas un hachoir qu’il ne réparât ou une montre qu’il ne remît à l’heure. Ces dernières années, il réparait tout ce que la France écoulait au Maroc. Les vitesses des vélos, les moteurs des ca­mions, les postes de radio. On ne savait de qui il tenait son don et le mellah entier louait son talent et enviait son pouvoir. Les Français venaient le voir avec leurs gramophones en panne, les musulmans avec leurs réchauds à pétrole, les Algériens mêmes – qui se prenaient pour des pupilles de la France, gé­nies de la civilisation, alors qu’ils n’en étaient que des bâtards – recouraient à ses services. On racon­tait que le makhzen le séquestrait régulièrement pour réparer les girouettes, les robinets publics et les horloges de la ville. Il ne parlait pas beaucoup, il ne disait presque rien. Il avait horreur d’être brus­qué et ne permettait à personne de lui tourner au­tour alors qu’il réparait un article :

« Ce n’est pas un être humain pour me demander ce qu’il a et je ne suis pas médecin pour donner un diagnostic. »

איש במלאה לא הבין את המהפך של לוי. היה לו מוח מכני וידי זהב. לא הייתה מטחנת בשר שהוא לא תיקן או שעון שלא דייק לשעה הנכונה. בשנים האחרונות הוא תיקן כל מה שצרפת נפטרה ממנו במרוקו: הילוכי אופניים, מנועי משאיות, מכשירי רדיו. אף אחד לא ידע ממי הוא קיבל את הכשרתו, והמלאח כולו קינא ביכולותיו. הצרפתים באו לראות אותו עם הגרמופונים המקולקלים שלהם, המרוקאים עם תנורי הנפט, אפילו האלג׳ירים שראו בעצמם את בניה המפונקים של צרפת, גאוני הציוויליזציה, בעודם בעצם ממזריה – פנו לשירותיו. סיפרו שאפילו פקידי השלטון העירוני הזמינו אותו תכופות לתקן את השבשבות על צריחי המסגדים והכנסיות, ברזי המים הציבוריים, ואת השעונים המפוזרים על מגדלי העיר. הוא לא דיבר הרבה, לא אמר כמעט כלום. הוא שנא שמלחיצים אותו ולא התיר לאיש להימצא בסביבה בעודו מתקן משהו:

״אף אחד לא ישאל אותי מה הבעיה, ואני לא רופא שנותן דיאגנוזה."

כאשר שאלו אותו מתי לחזור לקחת את הפריט מתיקון, הוא השיב:

׳׳איך אני יודע? בעוד כמה שעות או ימים.”

 

 

פרשת אמור אפרים חזן

 'בָּאתִי בְּסֹוד לּולָּב אֶתְּרֹוג ּובַהְּדַסִים'

פרשת אמור ממשיכה את פרשת קדושים בכך שהיא עוברת מציווי הקדושה לכלל ישראל לציוויי קדושה לכוהנים. ציוויים אלה פותחים באיסור להיטמא למת, אלא כי אם לקרוב מדרגה ראשונה: אב, אם בן, בת אח, אחות (הרווקה) ולאשתו הראויה לו ככוהן. על הכוהנים לשמור על שלמות גופם ועל ייחוסם וככלל קובעת התורה "קְ דֹשִׁים יִהְיּו לֵאֹלהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְלּו שֵם אֱֹלהֵיהֶם…" (ויקרא כא, ו), וכפי שהעמיד זאת הרמב"ן: "קדשים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות", ובדרך השיר ביטא רבי ישראל נג'ארה בפיוטו לפרשת אמור, כך:

 

לְקַדְמוּתְכֶם שׁוּבוּ בָּנִים / חִישׁ אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים

יוֹשֵׁב רוּם מִמְּכוֹן שִׁבְתוֹ / אָמַר אֶל מֹשֶׁה בִּנְאֻמָיו

אֲשֶׁר כָּל-כֹּהֵן מְשָׂרְתוֹ / הוּא לֹא יְטַּמֵָּא בְּעַמָּיו

אֲבָל יִהְיוּ בָּאֵי בֵיתוֹ / זַכִּים כְּשַׂרָפֵי מְרוֹמָיו

לְהַקְרִיב זִבְחֵי שַׁלָּמָיו תָּמִיד יִהְיוּ נְכוֹנִים

 

המחרוזת משקפת היטב את ציווי הקדושה על הכוהנים ואת הנימוקים לקדושה זו, הכוהנים, באי בית ה' יהיו זכים כמלאכי מרום, כלומר שווים הם משרתי המקדש למלאכי השרת, כדי שיהיו נכונים תמיד לעבודת המקדש. פתיחת השיר נוקטת דרך עיצוב מיוחדת ואת הציווי למשה בפתיחת הפרשה הוא הופך לבקשה מן הקב"ה. בקשה המתפרשת במחרוזת האחרונה: 'אל הר ציון אשר שמם / השב כהנים ולויים…'. הנושא המרכזי השני בפרשתנו אף הוא עניינו קדושה, קדושת הזמן, "פרשת המועדות" בפי חז"ל. זו סקירה מלאה של כל מועדי הקודש והמצוות המיוחדות לכל מועד ומועד. ברשימת המועדים בולט חג הסוכות ומצוותיו, הסוכה, ארבעת המינים ומצוות השמחה, אלה משכו את לבם של פייטני ישראל לדורותיה, שהרבו לכתוב פיוטים לחג הסוכות על כל מרכיביו. בחרנו להציג את פיוטו של גדול פייטני תימן, רבי שלום שבזי בפיוט לחג הסוכות.

 

סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ צוּרִי פְּרוֹשׂ עָלַי

וּשְׁמַע לְקוֹל שַׁוְעַת עַמִּי וּמִקְהָלִי:

 

אוֹר יִשְׁעֲךָ יִזְרַח עַל כָּל בְּנֵי אִישׁ תָּם

תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם עֶזְרָם וּמִשְׁעַנְתָּם

יִזְכּוּ רְאוֹת יִשְׁעָךְ, יַעְלוּ בְמִשְׁמַרְתָּם

וַאְנִי לְךָ דוֹדִי תָּמִיד וְדוֹדִי לִי:

 

לִי יֶאֱתֶה הַחֵן אֶתְעוֹרְרָה שֵׁינָה

וַאְסוֹבְבָה לִרְאוֹת שָׁלֵם וְצִיּוֹנָה

יָשִׁיב אֲדוֹן עוֹלָם דַּלָּה וְאֶבְיוֹנָה

אֶשְׂמַח וְאָגִילָה, אַרְבֶּה בְּמַהְלָלִי:

 

מֵעַנְנֵי כָבוֹד צוּרִי עֲטִיתַנִי

לֹא אֶמְצְאָה שֶׁמֶשׁ יוֹם הֶעֱלִיתַנִי

וּבְחַסְדְּךָ הַטּוֹב הָאֵל מְשַׁכְתַּנִי

זָכְרָה לְאַהְבָתִי קֶדֶם וּמַחְמָלִי:

 

בָּאתִי בְּסוֹד לוֹלָב אֶתְרוֹג וּבַהְדַסִּים

עֲרָבָה שְׁנֵי בַדִּים אֲגֻדָּה כְּלָל נַעְשִׂים

וּבְיַד שְׂמֹאל אֶתְרוֹג וָאֶזְכְּרָה נִסִּים

וָאֶעֱנֶה הַלֵּל וָאֶנְעֲמָה קוֹלִי:

 

נַפְשִׁי לְךָ תָרֹן, תַּנְעִים בְּקוֹל רִנָּה

תַּעְרוֹךְ תְּפִלָּתָהּ בִּשְׁבָח וּבִתְחִנָּה

תַּשְׁפִּיע שְׁלוֹמֶיךָ לָנוּ בְּכָל פִּנָּה

מִשְׂגָּב תְּהֶא לַדָּל וּתְחַדְּשָׁה גִּילִי:

 

יוֹם יִשְׂמְחוּ עַמָּךְ תוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם

מִמְרוֹמְךָ תַקְשִׁיב אֶל קוֹל תְּפִלָּתָם

תִּגְעַר בְּכָל שָׂטָן, תִּהְיֶה בְעֶזְרָתָם

אַתָּה מְנָת כּוֹסָם, רוֹפֵא לְכָל חֹלִי:

 

וּלְמַעְרְכוֹת יַיִּן נִרְצֶה לְהִתְעַנֵּג

נַעַן בְּשִׁיר וּשְׁבָח לָאֵל וְנִתְפַּלֵּל

נִדְרוֹשׁ בְּסוֹד לוֹלָב וַהְדָּס וְהָאֶתְרוֹג

גַּם בָּעֲרָבָה נַשִּׂיג לְסוֹד מִלָּי:

 

סֻכָּה וְתַעֲנוּג יוֹם זֶה וְקוֹל חֶדְוָה

בָּהּ נֵשְׁבָה לִלְמוֹד כִּי הִיא אֱמֶת מִצְוָה

נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה בָּהּ, נִתְחַבְּרָה אַחְוָה

אִם אֶחְפְּצָה לָלוּן אִישַׁן בְּעֵת לֵילִי:

 

פּוֹדֶה זְכוֹר לָנוּ חֶסֶד אֲשֶׁר קָדַם

קַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ אֶל הֵיכְלֵי נוֹעַם

בִּזְכוּת בְּנֵי חָכְמָה כָּל יוֹדְעֵי טַעַם

אַתָּה אֱמֶת חֶלְקִי צוּרִי וּמִגְדָּלִי:

 

1.סכת… עלי: על פי 'ופרוש עלינו סכת שלומך…' בברכת השכיבנו ללילי שבת וימים טובים. 2 .מקהלי: קהל ישראל, על פי תה' סח, כז. 32 .כל… תם: כינוי לעם ישראל, בני יעקב, על פי בר' כה, כז. 4 .תוסיף בשמחתם: שכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". עזרם ומשענתם: פנייה לקב"ה 5 .יזכו… במשמרתם: יזכו לגאולה ולישועה ולחדש את מסורת המשמרות והמעמדות בבית המקדש. 6 .ואני… לי: על פי שה"ש ו, ג. 7 .לי… שינה: חן הגאולה יגיע אלי אז אתעורר משנת הגלות, על פי שה"ש ה, ב, וראה מדרש הפסוק בשהש"ר ועוד. 8 .שלם וציונה: ציון וירושלים. 9 .ישיב… ואביונה: הקב"ה ישיב את עם ישראל הדלים בגלותם אל שלם וציונה הנזכרים בטור הקודם. 11 .ענני כבוד: על פי בבלי סוכה יא ע"ב וכדברי רבי אליעזר "ענני כבוד היו", והשווה זוהר חדש, תולדות, עמ' תקנח. עטיתני: כסית אותי מכל עבר, על פי תוספתא סוכה ד, ב. 14-13 .ובחסדך… קדם: על פי יר' לא, ב; ב, ב. ומחמלי: חוזר אל "לאהבתי", כלומר זכור לי את אהבתך לי ואת חמלתך עלי. 18-15 .באתי… קולי: נטילת ארבעת המינים מסמלת עניינים שונים בנסתר ובנגלה, כפי שהובאו בדברי הזוהר ובמדרשי חז"ל. האתרוג ניטל בשמאל בבחינת גבורה ומלכות כנגד הלב מקום החכמה, שני בדי ערבה כנגד משה ואהרן ועניין האגודה הוא בכך שארבעת המינים מסמלים קהלים שונים בעם ישראל המתאגדים יחדיו, וכבר באו משלים וסמלים לעניין במדרש ויקרא רבה ל, י-יא. 18 .הלל: שהלולב ניטל לפני אמירת ההלל, מחזיקים בו כל ההלל ומנענעים בו בקטעי הלל מסוימים. 22-19 .נפשי… גילי: תפילת החג אף היא נערכת בשיר ובשמחה, ושמחה זו ערובה לשפע ולשלום ולחידוש שמחת הגאולה. 27 .ולמערכות יין: זו שבת שבה מקדשים על היין וראה פסחים קו ע"א. להתענג: לקיים וקראת לשבת ענג על פי יש' נח, יג. 30-29 .נדרוש … מלי: מאחר שבשבת אין נטילת לולב ממש, יש ללמוד ולדרוש "סוד לולב". 31 .סוכה ותענוג: שבת חג הסוכות שבו מתקיימים מצוות סוכה ועונג שבת. 32 .בה… מצוה: בסוכה נקיים מצוות לימוד תורה, שכן "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה"

עיון ודיון מרכז הפיוט שלפנינו הוא חג הסוכות הן מצד התוכן והן מצד מעשה השיר. כך היא הפתיחה היוצאת מן הסוכה הממשית אל "סוכת שלום", מטפורה להגנת ה' על עמו. במחרוזת השלישית מפרש הדובר את המטפורה "מענני כבוד צור עטיתני", כלומר ההשוואה לעבר אומרת הגנה מוחלטת מכל הכיוונים כדרך ענני הכבוד שהקיפו את ישראל מכל צד, מעלה ומטה (במ"ר א, ב) הצילום משרב ושמש (ראו טור 12 ,) וכיוונו את דרכם אל ארץ ישראל. ענני הכבוד הסובבים את ישראל מביאים את הדובר לראות בעיני רוחו את כלל ישראל סובבים את "שלם וציונה" בבחינת "סבו ציון והקיפוה" (תה' מח, ג). הכינויים "שלם וציונה" לירושלים מחברים את הקורא לפסוק "וַיְהִי בְָשָׁלֵם סֻכֹוֹ ומְעֹונָתֹו בְצִיֹון"(תהלים עו, ג), והשוו מדרש תהלים לפסוק "מתחילת ברייתו של עולם עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יהי רצון שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו. את מוצא שנקרא בית המקדש שלם…". היציאה אל המדבר מתוך אמונה בקב"ה נחשבת זכות גדולה לעם ישראל, וכדברי הנביא " הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ בְאׇזְנֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃(יר' ב, ב). זכות מיוחדת זו מובלטת בטורים 14-13 ובמחרוזת האחרונה, כאשר הדובר מבקש "לפרוע את השטר", ולקיים את הצהרת ה' "זכרתי לך חסד נעוריך", ומכאן הוא מבקש "זכרה לאהבתי קדם" (טור 14") זכור לנו חסד אשר קדם" (טור 3 .) ציור הסוכה עומד ברקע "אור ישעך יזרח", לפי שהסוכה מיועדת לצל וסוככת על הנמצא בתוכה, כי על כן מבקש הדובר כי צל ההגנה לא יעיב על אור הגאולה והישועה. בדומה לזה השינה בסוכה (טור 34 ) מתחברת ומתקשרת להפליא להכרזה "אתעוררה שינה" בראש מחרוזת ב, הכרזה המציינת את הגאולה כפי שראינו בביאור לשיר. שמחת חג הסוגות, "זמן שמחתנו" מודגשת בשיר בדרכים שונות, אך עיקר העניין הוא שילוב שמחת החג בשמחת הגאולה "יום ישמחו עמך תוסיף בשמחתם". לימוד התורה והעיון בסוד ארבעת המינים יביא את הגאולה "בזכות בני חכמה". קיום מצוות הסוכה, לימודם והעיון בסודם, התפילה וההלל יובילו את פזורי ישראל מן הסוכה אל "היכלי נועם".

פרשת אמור-אפרים חזן

 

"אם בחוקתי תלכו –

ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כב, ג).

רבנו-אור-החיים-הק' חיבר ברוח קדשו,

מ"ב = 42 פירושים לפסוק הנ"ל, בן שמונה מילים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רקע לכתיבת הפירושים הנ"ל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נהג לשחוט בכל יום חמישי עגל לכבוד שבת, ואת בשרו חילק לתלמידי חכמים עניים. לקראת אחת השבתות, נטרף כל הבשר שנשחט לתושבי העיר סאלי, מפאת מגיפה שפגעה בבקר.

השוחט התייצב  בפני רבנו-אור-החיים-הק' כדי לשאול את פיו, מה לעשות. הרב לקח אותו לרפת בקר של יהודי, ולאחר שסרק את העדר, הרב הצביע על אחד העגלים ואמר: "זה לא יהיה טרף, היות והוא נועד לתלמידי חכמים". אכן, לאחר השחיטה, הנס קרה ובשרו נמצא "חלק".

 

 לגביר העיירה, מאוד חרה שאין לו בשר לשבת, ודרש בתוקף מרבנו לקבל מנה, ואף היה מוכן לשלם על כל העגל. רבנו הסביר לו שהבשר הוקדש לחכמים, כך שלא יוכל לקבל. כאשר העשיר ראה שתלמיד חכם אחד הנראה כעני מקבל את מנתו, הוא פנה לרב והחל לזלזל באותו תלמיד חכם. הרב שמע ולא הגיב.

בלילה, ניגלה אליו בחלום מו"ר אביו הרה"צ רבי משה בן עטר ע"ה והודיעו, שנגזר עליו בשמים לצאת לשנת גלות, בגלל שלא מחה בפני אותו עשיר, על פגיעה בתלמידי חכם.

במוצש"ק, הרב לקח את מקלו ותרמילו ויצא לגלות, כך שבכל לילה ישן באחת הקהילות, מבלי לגלות את זהותו.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט).

בערב שבת ק', יורדים לעולם ט"ל אורות של "נשמות יתירות",

 המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה (זהר).

 

ביום שישי ערב שבת פרשת "בחקותי", רבנו-אוה"ח-הק' היה בדרכו לאחת הקהילות. בחצות היום, רבנו טבל בנהר לכבוד שבת, והתיישב בצלו של עץ תמר, כדי לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

הרב התקדש לקראת שבת המלכה, וזיכוהו משמיא לחבר מ"ב פירושים לפסוק הראשון של הפרשה "אם בחקותי תלכו – ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם", כאשר בכל פעימה כשישב לנוח, חידש י"ד פירושים אותם חרט במקלו על החול, מחוסר כלי כתיבה, כך שלכל סעודה, חידש י"ד פירושים.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). על הפס' הנ"ל אומר הזהר הק': בעש"ק יורדים לעולם ט"ל אורות בבחינת "נשמות יתירות" המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה.

 רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להתחבר לאותן נשמות קדושות מהעולם העליון, דבר שהשרה עליו רוח ממרום, בדמותם של מ"ב פירושים מתוקים מדבש, המשופעים בחידושים זכים וטהורים מעולם תורת הח"ן.

 

ביום השישי לקראת פרשת "בחקותי",  מן הראוי ללמוד את אותם פירושים בעיון,

  ובכך להתחבר למחברם הק', בבחינת "אגורה באוהלך – עולמים" (תהלים סא ה).

 כאשר לומדים מתורת הצדיק, הוא מתחבר אלינו. {הלימוד מהמילה 'עולמים', ולא עולם}.

 

בהגיעו לעיר, נכנס רבנו לביכנ"ס והתיישב בפינה, כאחד העניים מדלת העם. בתום התפילה, ניגש אליו השמש והזמינו לביתו, וגם נהג בו כבוד, למרות שלא ידע את זהותו האמתית. בתום הסעודה, סיפר לו השמש שמקובל אצלם אחרי הסעודה, ללכת לרב הקהילה, כדי לשמוע דרשה, ואכן כך עשו.

רב העיר היה מקובל עצום וכבר בפתיחת דבריו גילה להם שגילו לו משמיא י"ד פירושים שחודשו באותו יום, ע"י רבם של ישראל, הרה"ג רבנו חיים בן עטר, בעל האור החיים הק'. הרב גם הדגיש בפניהם, שהפירושים הנ"ל נלמדים בשמים. לשמע התארים, רבנו-אוה"ח-הק' נעמד ואמר: "חיים", (בלי תארים), דבר שגרם למהומה רבתי. "איך אתה מזלזל ברבם של ישראל ומכנה אותו בשמו הפרטי בלבד, צעקו המשתתפים? רבנו-אוה"ח-הק' התיישב ולא ענה.

 

בדרכם חזרה הביתה, המארח הסביר לו שגם למחרת אחרי סעודת שבת, הם ילכו לדרשת הרב, ושלא יגרום בושות, היות ורבי חיים בן עטר נחשב לאיש קדוש, ורבם של ישראל.

 בדרשתו השניה, הרב סיפר על עוד י"ד פירושים שחוברו ברוח הקודש ע"י רבנו-אור-החיים-הק', והוא זכה לקבלם.

כאמש, כן עתה. רבנו-אוה"ח-הק' נעמד על רגליו ואמר "חיים" (ללא תארים).  שוב כולם התרגזו, אבל רבנו לא ענה.

 

 הדברים חזרו על עצמם גם בסעודה שלישית, ומשתתפי השיעור החליטו לשים אותו במעצר באחד המחסנים, על כך שפגע ברבם של ישראל.

במוצ"ש לפני ההבדלה, סערו רוחות חזקות ובית המדרש מט ליפול, דבר שהפליא את הציבור, היות והחורף כבר חלף לו, והאביב במרכזו, כך שלא יכלו לקיים את ההבדלה על היין.

רב הקהילה שכאמור היה מקובל גדול, עשה שאלת חלום בה הוסבר לו, שלא ניתן להבדיל כל עוד רבנו-אור-החיים-הק' נמצא אצלם במעצר, ושר הגהינום זועף, על כך שלא יוכל לחדש את פעילות הגהינום, כל עוד רבנו-אוה"ח-הק' לא הבדיל על היין.

כמו כן, נאמר לרב הקהילה שיבשר לרבנו-אוה"ח-הק', שהיות והוא התבזה במשך השבת – מידה כנגד מידה, רשאי להפסיק את עונש הגלות, ויוכל לשוב לביתו ואל בית מדרשו. הציבור ביקש סליחה מרבנו-אוה"ח-הק' שהסביר להם את פשר המעשה, אח"כ עשו סעודת מלווה מלכה לכבוד ה' ומשיחו – רבנו-אוה"ח-הק'.

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

 זהירות בכבוד תלמידי חכמים.

 

נ – ע – ל: לחכמים האמתיים ישנם שלושה כוחות:

 נ-שיכה, ע-קיצה, ל-חישה. ר. תיבות נ-ע-ל,

לכן ה' אמר למשה: "של נעליך מעל רגליך".

 אל תשתמש בכוחותיך הרמוזים במילה נ-ע-ל נגד עמ"י.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר").

 

 

חייבים לנהוג כבוד בתלמידי חכמים ככתוב (פרקי אבות ב, טו): "והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים –

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – שנשיכתן נשיכת שועל – ועקיצתן עקיצת עקרב –  ולחישתן לחישת שרף –

וכל דבריהם כגחלי אש". ר"ת נ-ע-ל.

"והוי זהיר בגחלתם": הביטוי הנ"ל רומז לכך שהגחלים מטעים, לעיתים הם נראים ככבויים, אבל במגע איתם, נכווים.   

 כנ"ל תלמידי חכמים. התורה אותה ספגו בקרבם, יכולה לגרום לצרות צרורות לפוגעים בהם, גם אם זה בצדק.

 סיפורים רבים אודות אנשים שנפגעו מקפידת תלמיד חכם, ידועים למכביר.

 

 

 

 

 

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

"הא מה אני מקיים 'אם בחקותי' – שתהיו עמלים בתורה".

 (רש"י ע"פ תו"כ בחוק' פרשה א, ב).

 

מעלת מצות לימוד תורה, שמקרבת את הגאולה:

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה.

ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו".

(שו"ע י"ד  סימן רמה).

רמז לגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים ב-י"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

 

בזכות לימוד תורה – ניגאל ב–י"ד רמה.

רבנו-אור-החיים-הק': "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

פרשת השבוע "בחקותי", מבטיחה לעם ישראל שפע של ברכות, בכל תחומי החיים.

א ביטחון כלכלי: "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כו ד – ה). המדרש אומר: "כדרך שעשתה בימי אדם הראשון" (ספרא). "ואכלתם לחמכם לשובע" – "אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו" (שם).

ב שלום ובטחון: "וישבתם לבטח בארצכם. ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב…" (ויקרא כו ז).

ג. שלום בתוך עם ישראל: "ונתתי שלום בארץ" – בין בני ישראל, כדברי הרמב"ן. (ויקרא כו ו).

ד. שלום לחיי עולם הבא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו יא – יב).

 

מהאמור לעיל עולה, שישנו כוח רוחני בידי עם ישראל לשנות את סדרי בראשית, ואף לנסות לחזור לימי אדם הראשון בגן עדן טרום החטא, כדברי המדרש: "בשעת בריאת העולם, נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. כל מה שבראתי – בשבילך בראתי.

תן דעתך  שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).

 

הצופן לקיום השפע הרוחני והכלכלי הנ"ל – טמון בפס' הפותח את פרשתנו:

"אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (בחקותי כו, ג). ע"י עמל התורה וקיום מצוותיה (רש"י ע"פ ויק"ר)..

כעת ניתן להבין, את הקשר הסמאנטי הבא לידי ביטוי, בסמיכות שבין פרשת בחוקותי, לבין חג מתן תורה הבעל"ט.

 

בחג השבועות – חג מתן תורה, אנו נידונים על לימוד תורה (השל"ה הק').

השל"ה הק' כתב בשם ספר "תולעת יעקב": ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על 'פירות אילנות העולם'. ופירות האילן הם הנשמות. והדין ביום זה, הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם 'נידונים על פירות האילן" –  שלא הושלמו כראוי". שלא למדו תורה כראוי.

יוצא שבחג מתן תורה, נידונים אנו על כמה חידושי תורה נחדש, וכמה אורות מהאור הגנוז האלוקי נגלה, וכו'.

 לכן, חשוב מאוד עניין התעלות בתורה ובמידות, לקראת חג מתן תורה.

 

 מצות לימוד תורה:

שו"ע י"ד סימן רמה.

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו…".

הטור מוסיף ב- י"ד סימן רמה: שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא, יט).

 

י"ד סימן רמה: רמז לכתוב בגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים בי"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: בזכות התורה ניגאל ע"י משה רבנו: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

ב- י"ד סימן רמו פוסק מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים,

אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה".

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' הקדיש מ"ב פירושים מתוקים מדבש לפס' הנ"ל,

כדי להנחות אותנו – איך לעלות במעלה הר ה', לקראת חג מתן תורה,

 וע"י כך לזכות במנה אחת אפיים מהאור הגנוז שבה.

 

וכן, לזכות בברכות הגשמיות והרוחניות הפותחות את הפרשה:

"וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ… ונתת משכני בתוככם…

והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם…", ולהימנע מהקללות שבה.

 

"ודברת ב"ם  – בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז).

ב"ם = מ"ב גימ' 42. רמז ל- מ"ב פירושי רבנו.

מהפס' לומדים, שמצוה ללמוד תורה בכל מקום בו אנו נמצאים.

להלן י"ב פירושים – ד' לכל סעודת שבת.

 

פירוש א':

רבנו-אור-החיים-הק' מביא בראש דבריו את דברי המדרש המסביר שהביטוי "אם בחקותי תלכו", מתייחס ל"עמל התורה". להלן לשון המדרש: "אם בחקותי תלכו', יכול אלו המצות. כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו' – להיות עמלים בתורה" (רש"י ע"פ תו"כ. בחוקותי פרשה א, ב).

באף מצוה בתורה, לא נאמר שיש לעמול בקיומה, פרט למצות לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, שואל שאלות על מבנה הפסוק.

א. מדוע "קרא הכתוב 'עמל התורה, חוקה"?

תשובה: "לצד שיש בה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים שלוש והם ידועים אצלו. כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק" כלשון קדשו. לכן, הקב"ה ברא את השכחה, כדי "שיהיה האדם לומד ושוכח".

בביטוי "חוקה חקק" רומז רבנו, שיש ללמוד לעומקם של דברים, עד שתהיה התורה חקוקה על לוח ליבנו, כדבריו בספרו "ראשון לציון" {ספרו הראשון בא"י}, וכך דברי קדשו: "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זהו עיקר הידיעה… כי כל העוסק בתורה בלי טורח לרדת לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת. ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש. וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים" (ראשון לציון. משלי ב, ב).

"אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).

על הפסק' הנ"ל אומר רבי אליעזר: ולהורות כי האדם חסר, וצריך אליו השלמה וכו'.

באדם ישנם ג' כוחות אותם צריך להוציא אל הפעל. א. כוחות הגוף. ב. כוחות הרוח. ג. כוחות הנשמה.

כוחות הגוף – כאשר האדם יאכל באופן בריא ויעסוק בספורט, הוא יפתח את יכולותיו הגופניות.

כוחות הרוח – לאדם יש חכמה בינה ודעת. במידה וילמד וישכיל, יוכל להגיע להישגים גבוהים במדע.

כוחות הנשמה – ליהודי יש נשמה אלוקית היוצאת אל הפעל, רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.

 

"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה" (משלי ב, ד).

אם נתייחס לתורה כמו שאנחנו מתייחסים להצלחה בעסק, אז נבין מהי יראת ה'. אנשי עסקים עושים לילות כימים להצלחת עוד עסקה, ראה החקירות האינסופיות בתחום.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בבוא עת הלימוד של אדם, והנה איש אומר לו כי הזדמן לפניו ריווח גדול בלתי נמצא, והוא יעמוד מהספר ויבטל קביעותו, ידע שחורש רעה, כי מכחיש חס ושלום בהבטחת הקב"ה שאמר העוסק בתורה – נכסיו מצליחים" (עבודה זרה יט ע"ב. ראשון לציון משלי ג).

 

בשיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את התורה,

הוא מדגיש את עניין הלימוד לעומק. להלן השיר:

 

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשום בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוהי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה גם נפשך".

 

(השיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את פירושו לתורה, השיר נשמט מדפוסים מאוחרים,

 ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' מו.).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר הנ"ל, שרק ע"י עמל התורה הכולל מיקוד למידה ועיון במקורות, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:

 "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך / במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו 'חפץ ה': "וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו  לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים):.

 

הרשב"י – בוצינא קדישא, שבימים אלה עוסקים אנו בהילולתו, זכה להוריד לעולם את אור הזהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו, התמקדותו, צערו, והתמסרותו לתורה ללא גבול, במשך שלוש עשרה שנה. רצף ומיקוד מטרה.

 

"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

 

רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).

המסר האמוני מדבריהם הקדושים: עלינו להתמקד ולהתמיד במה שאנחנו לומדים ועושים.:

באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים. 

 

"במראה מקום תן עיניים / "ויאירו דברי באור החיים".

 עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני.

 

במצות לימוד תורה, קיימות שתי מצוות:

האחת – לימוד תורה על מנת לקיים את מצוותיה בבחינת הכתוב: "והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

 

השניה – לימוד תורה, לשם קיום מצות עשה של ידיעת התורה. (הלכות תלמוד תורה. שו"ע הרב, פרק ב' סעיף ד).

הלימוד השני נקרא בשם "חוקה".

 

עיקר לימודם של האמוראים היה בשינון החומר. הגמרא בתענית (ח, ע"א) אומרת שהאמורא ריש לקיש היה חוזר על לימודו ארבעים פעם לפני שהגיע אצל רבי יוחנן, כדי שהלימוד יהיה מחודד בפיו.

הגמרא במסכת מגילה אומרת, שהאמוראים חזרו על תלמודם 40 פעם, עד שנראה כמונח בכיס: "תנא מיניה ארבעים זימנין, ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה" (מגילה ז ע"ב). למה בכיס ולא בכספת? בכיס, אדם רגיל למשמש בכיסו, כדי לבדוק את כספו. כלומר, בכל רגע נתון, האדם חייב להיות מחודד בדברי תורה, ולשלוף מיד את חידושיו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תושב"ע היא כלולה בתורה שבכתב, ושם בנינה.

עוד רמז באומרו 'חקתי לשון רבים, שצריך לקבוע עיתים בתורה ביום ובלילה.

והמסורת לשון יחיד, כי ב' העיתים הם ביום אחד".

 

עוד שאלות: מדוע המילה "בחקתי" שהיא בלשון רבים, נכתבה ללא וא"ו – בחוקותי.

כמו כן, מדוע לגבי שמירת "חקתי" התורה משתמשת בפועל "תלכו".

וכן מדוע לא נאמר: "אם תהיו עמלים בתורה", במקום "אם בחקתי תלכו".

 

 סיכום הפירוש הראשון של רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. ללמוד תורה גם בדברים הידועים לנו, "כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק…".

ב.  ללמוד תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.

ג. לקבוע עיתים לתורה יומם ולילה.

 

ד. ללמוד תורה גם בדרך. "וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך'  (דברים ו ז), באהבתה ישגה תמיד" (ע"פ משלי ה יט): "באהבתה תשגה תמיד", עד שישכח את כל טרדותיו המפריעות לו ללמוד תורה.

ה. ללמוד וגם ללמד אחרים. את זאת הוא לומד מכך שמבטאים "בחקתי" בלשון רבים, ללא האות ו'.

ו. התורה צריכה להיות חקוקה בליבנו, לכן השימוש במילה "בחקתי".

 

 פירוש ב':

 להרגיל את הגוף ואת הנשמה בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

וכדברי קדשו: "שהיה דוד המלך חושב לעשות עניינים {אחרים} – ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו: 'אם בחקותי תלכו' – פירוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות".

על האדם להרגיל את  בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

 

הקנה מידה לאהבת התורה יהיה: ההליכה לביהמ"ד, תהפוך לטבע שני אצל אוהב התורה. המדרש מסביר שדוד אמר: "רבש"ע, בכל יום הייתי מחשב ללכת למקום פלוני…, והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד. לכן, הסבר הפס' יהיה:

 אם תעמול בתורה = {בחקתי},  התוצאה תהיה: "תלכו" = ילכו רגליך מאליהן לבית המדרש.

 

זוהי אבן הבוחן  לאהבת התורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… ואם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך" (ד, י). לימוד תורה על כף המאזניים – מול כל דבר אחר. השאלה, במה אתה בוחר.

                                                                               

 

פירוש ג':

לימוד תורה ע"פ: פשט, רמז, דרש, סוד = פרד"ס. לכן, "תלכו" בד' הדרכים,  בחקתי – ברבים = ד' פירושים.

וכלשון קודשו: "עוד ירצה ע"פ מאמרם ז"ל (זהר בלק, רב ע"א), כי התורה יש בה ד' דרכים, והם פשט, דרש, רמז, סוד. ומאלו נפרדו ע' פנים, וכל אופן לכמה אורחין, ושבילין, ונתיבות – והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, תלכו, פירוש: בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל".

 

פירוש ד':

 "נפש בריאה בגוף בריא". בכדי שתוכל לעמול בתורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), תדאג לבריאות הגוף, כך שתוכל לעבוד את ה' בכל אשר תפנה. וכדברי קודשו: "וכתב רמב"ם: ישים אל ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת ה'. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…". נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה', עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן: 'אם בחקתי תלכו' – בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה, במשתה, בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות". כלומר, העיסוק בענייני העולם הזה – יהיו לצורך עבודת ה' כמו לימוד תורה. נדגים מהאוכל. לאכול, בבחינת: "צדיק – אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ולא לתאבון.

כ"כ, "תלכו" – הליכה ממש, הליכה רפואית כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "ישים על ליבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שיהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (הלכות דעות פרק ג').

 

אומרים בשם הרמב"ם את נוטריקון המילה בר-יא-ות:

בר = בולם רוגזו + יא = יגביל אכילתו + ות = ויגביר תנועתו.

כך, יוכל כל אחד מאתנו לזכות לעמול טוב יותר בלימוד תורה, ובעצם בכל מה שאנחנו עושים.

 

פירוש ה':

"הרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילים, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו… בפרדסה" {ע"פ: פשט, רמז, דרש וסוד}. התנאי יהיה: "ואת מצותי תשמרו' – פירוש: שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כגון, שלא לטהר את הטמא. 'ועשיתם אותם' – שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג. משנה יא).

פועל יוצא מאמור לעיל: אתה יכול לדרוש כאוות נפשך, אבל בהתאם לכתוב {"כאשר יכול הכתוב שאת"} והכי חשוב,  בהתאם להלכה.

 

פירוש ו':

"ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה). אסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים. כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין", ורבנו מביא דוגמא לכך מהגמרא על אדם שגדר עצמו לקיים מצות עונתה דווקא בליל כיפור, היות והקביל אותה לשבת, וראה בה מצוה גדולה, ברוב עם ארציותו.

לכן נאמר בפס' "אם בחקתי תלכו' שהוא עסק התורה, אז 'ואת מצותי תשמרו' – פירוש: תעשו להם משמרת, כדי לקיימם גדרים ושמירות, ולא זולת זה" כדבר קדשו. כלומר, רק אדם שעוסק בתורה ובקיא בהלכה, יכול להתנהג בחסידות.

 

פירוש ז:

"הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) כדברי רבי מאיר. לגלות לכל מקום בו אדם יכול ללמוד תורה, כמו רב אידי שהלך למקום לימודו במשך שלושה חודשים, למד יום אחד, ואח"כ חזר לביתו מהלך ג' חודשים, כך שלמד רק יום אחד (חגיגה ה ע"ב). על שמו נטבע מטבע הלשון: "רבנן בר בי רב – דחד יומא".

הסבר הפס': "והוא אומרו 'אם בחקתי' שהוא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

'ואת מצותי תשמרו' – שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות. והוא אומרו 'אם בחקותי' – שהוא עסק התורה, תנאי הדבר, 'ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם".

 

רבנו מביא את שאלת התוספות (ברכות י"ז ד"ה 'העושה'): פעם נאמר בגמרא (ברכות  יז ע"א): "הלומד שלא לשמה – נוח לו שלא נברא", ופעם נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", עונים התוספות: "כי הם ב' אופני לימוד שלא לשמה: א' – לקנטר, וא' להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא. להתכבד – יעסוק , שמתוך וכו'" {שלא לשמה יבוא לשמה}.

רבנו אומר עוד: שאין ללמוד בבית, היות ובני הבית יטרידו אותו, לכן נאמר: "תלכו – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

בהמשך אומר רבנו לאחר פלפול ארוך: "התורה מגנה ומצלא מיצר הרע" (ע"פ סוטה כא ע"א), בתנאי שילמד תורה לשמה. דואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשמה, התורה לא הגנה עליהם וחטאו. וכדברי קדשו: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, אמאי לא אגינא עלייהו? ולדברנו אין קושיא: שהם היו לומדים {תורה} מתחילתם שלא לשמה, אין כוח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע".

 

פירוש ח:

רבנו מביא שתי סברות מהגמרא, איך להילחם ביצר הרע. רבי יוחנן {חנינא} ורבי יונתן הלכו בדרך, והגיעו לצומת דרכים. בדרך אחת היה בית עבודה זרה, ובדרך שניה – בית בושת. רבי יוחנן הציע לעבור בדרך עבודה זרה, היות ובין כך אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כך שלא יחטאו. רבי יונתן הציע לעבור בדרך בית בושת, כך שיצרכו להתגבר על היצר הרע, ויזכו לשכר גבוה (עבודה זרה יז ע"א).

רבנו פותר את הבעיה: לאור הפס' שלנו "אם בחקותי תלכו וכו', יש לנהוג כדעה השניה של רבי יונתן, שאם עמלים בתורה = 'אם בחקותי תלכו', ואני מבטיחכם ש'את מצותי תשמרו' –  שיהו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק {להתגרות ביצר}, לזה אמר 'ועשיתם אותם' – כדי שתטלו שכר כעושה מצוה וכו', כדברי קדשו.

 

פירוש ט:

"התורה נקנית במ"ח דברים – בתלמוד, בשמיעת האזן, בערכת שפתים… במיעוט סחורה, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה וכו'" (פ. אבות ו). הסבר הפס' לאור המשנה: "והוא מה שאמר כאן 'אם בחקותי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר: 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם מ"ח דברים, כי יש בהם בחינת המניעות. וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינת המעשה, וכנגדם אמר: 'ועשיתם אותם'.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בנושא עמל התורה: "הצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז): "עמל היא {הוא} בעיני", אלא אדרבא, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כג כא).

 

פירוש י:

רבנו טוען: עסק התורה יותר חשוב מקיום מצוות, היות ו"עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה (סוטה כא ע"א).  כאשר אדם עושה עבירה, זה יתקזז לו ע"י מצוה אותה עשה. עם הזמן, אם ימשיך להרשיע, עלול להישאר ללא מצוות. מצות עסק התורה לעומת זאת, תלווה את האדם לעולם העליון, כדברי רבנו בפרשת אחרי מות (ויקרא ח"י ד): "עוד יכוון באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' וגו' (יחזקאל לג יב). שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו, ולא ילך עמו {זכותו} ביום לכתו לעולם העליון, לזה ציוה ה' ואמר: "ללכת בהם".

 

פירוש מ"א:

על האדם לזכור כל יום את יום המיתה, כך יקיים מצוות, וכל ימיו יהיה בתשובה.

רבנו אומר ע"פ המשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב). וכדברי קדשו: "והוא מאמר 'אם בחקותי', שהיא גזרת המיתה שחקק ה', שאין מידו מציל. אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, זה ודאי 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" כדברי קדשו.

 

פירוש מ"ב.

הזוכה ללמוד וללמד תורה מתוך עמל רב כמו רבי חייא, יזכה לעלות ולהתעלות בעולם האמת, ללא סיוע של מלאכים. רבנו מביא את המעשה על אליהו הנביא שאמר לרבנן: "סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה – שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו הייתה, באמצעות השתדלותו בעסק התורה לעצמו ולאחרים" (בבא מציעא פה ע"ב) כדברי קדשו.

הסבר הפסק': "אם בחקות – אם תעמול בתורה, 'תלכו' – תלכו ותעלו בעולם האמת, ללא סיוע מלאכים.

 

השם מ"ב.

הוא אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא, ע"א).

העולם נברא בשם מ"ב. כיצד? הפסוק הראשון בבראשית פותח באות ב', והשני מסתיים באות מ' = מ"ב.

 

הרמב"ם כתב שבתפילין יש מ"ב אזכרות הוי-ה.

כמו כן, "אהי-ה (אשר) "אהי-ה" גימ' מ"ב – 42. {הוי-ה – גימ' "יוד – 20 + ה גימ' 5  + וו גימ' 12 + ה גימ' 5} גימ' מ"ב.

התפילה הקבלית "אנא בכוח" של רבי נחוניה בן הקנה – בת מ"ב תיבות.

מ"ב מסעות נסעו בני ישראל בדרכם במדבר לארץ ישראל.

בקריאת שמע נאמר: "ודברת בם" – לדבר בתורה "בם" גימ' מ"ב – 42.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

מידת הענוה של רבנו הרש"ש הק'

רבי שלום מזרחי שרעבי ע"ה:

 

רבנו הרש"ש שימש כראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים, במשך כ"ו שנים, בין השנים 1751 – 1777. הוא נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, ובר סמכא בכל מה שקשור בפרשנות כתבי רבנו האריז"ל.

כתבי הרש"ש, ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בכותל המזרח, בעולם הקבלה:

"סידור הרש"ש" בו כלולות כוונות עמוקות ע"פ תורת הקבלה, ובו מתפללים המקובלים.

"רחובות הנהר". "פירוש והגהות שמ"ש" = {שלום מזרחי שרעבי}, "אמת ושלום". "נהר שלום".

 

רבנו הרש"ש נולד בשנת ת"פ – 1720 לרבי יצחק ע"ה. יש האומרים שהוא נולד ביום פטירתו של המשורר רבי שלום שרעבי ע"ה, בצנעא או בשרעב שבתימן. עוד בילדותו, הוא התמסר ללימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר.

בילדותו התייתם מאביו, דבר שאילץ אותו לצאת לעבודה לפרנסת אמו ואחיו הקטנים.

למרות העבודה, הנער ברוך הכישרונות, המשיך לעסוק בתורה, ובפרט בספרי קבלה בכל רגע פנוי.

 

יום אחד, שלום הנער החליט להגיע לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, כדי להתבשם מתורת הקבלה שפרחה בין חכמיה, ובראשם המקובל האלוקי הרב גדליה חיון ע"ה, מייסד וראש הישיבה.

הדרך לירושלים הייתה ארוכה וקשה. מעדן שבתימן לבומביי שבהודו, ומשם לעיר הנמל בצרה שבעיראק. בכל מקום אליו הגיע, הוא עבד כדי לממן את הכרטיס לתחנה הבאה. בבגדד הוא עבד כעגלון של גביר. בערבים ובשבתות המשיך ללמוד בספר הזהר, בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון. מבגדד המשיך לחלב שבסוריה, ומשם לארץ ישראל.

כאשר הגיע סוף סוף לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, הוא ביקש מראש הישיבה לעבוד כשמש תמורת אש"ל. מידי יום, הוא ישב בפינה עם ספר תהלים, אבל אוזניו היו כרויות לחידושי תורת הח"ן שבקעו מבית המדרש.

 

עם הזמן, התחילו להתעורר שאלות בשיעורי הקבלה, להן לא היה מענה מצד ראש הישיבה הרב גדליה חיון ע"ה.

בכל לילה, הרש"ש הצעיר נהג לכתוב את התשובות לשאלות על פתק, אותו הסתיר בספרו של ראש הישיבה.

התופעה הנ"ל חזרה על עצמה מספר פעמים, דבר שהדהים את ראש הישיבה כאשר פתח את הספר למחרת. תדהמתו גדלה עוד יותר, מעומק התשובות הקבליות שהיו בפתקים, והיה בטוח שאליהו הנביא זכור לטוב כתב אותן.

 

ביתו של ראש הישיבה חנה, החליטה להתחקות אחרי התופעה. באחד הלילות, היא ראתה איך הרש"ש השמש שם את הפתק עם התשובות בספר. הבת רצה מיד לאביה וסיפרה לו על כך, דבר שפתר את חידת הפתקים.

הרב גדליה ע"ה, ניגש חיש מהר לחכם שלום הצעיר, כדי לתהות על קנקנו. חכם שרעבי ביקש מהרב גדליה שלא יגלה את זהותו האמתית, היות והוא מעדיף להמשיך לשרת כשמש.

 

ראש הישיבה הרב גדליה חיון חשב אחרת, היות והוא הבין שמן השמים העלימו ממנו תשובות, כדי שחכם שלום הצעיר יענה את התשובות, ובכך זהותו האמתית תתגלה. לכן, כבר למחרת הוא הושיב אותו לידו בשיעור לתדהמת חכמי הישיבה, וגם נתן לו את ביתו חנה לאישה.

בהיותו בן 31, הרש"ש התמנה לשמש כראש הישיבה אחרי מות הרב גדליה חיון ע"ה, שהיה ידוע כקדוש עליון.

הרש"ש שימש בקודש כ"ו שנים – כמנין הוי-ה. הוא זכה לכך שגם בנו הרה"ג חכם חזקיהו יצחק ע"ה, ונכדו הרה"ג חכם רפאל אברהם ע"ה, ישמשו בקודש כראשי הישיבה.

 

הרש"ש יסד חברת רבנים מפורסמים בשם "חברת אהבת שלום". בין תלמידיו, ניתן למנות את גאון הגאונים החיד"א שפרסם עשרות ספרים, הרה"ג יום טוב אלגזי ששימש כראש הישיבה אחרי פטירת הרש"ש, הרה"ג ישראל יעקב אלגאזי ע"ה. הרה"ג רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט שהיה מבוגר מהרש"ש בעשרים שנה, בכל זאת ראה בו כרבו. הרה"ג חכם חיים די לה רוזה ע"ה – מחבר הספר הק' "תורת חכם" בו העמיק בכוונות הרש"ש. הרב היה ידוע כבעל מופת, ומקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה וביראה, ואמרו עליו: "הממנו יפלא דבר, וכל רז לא אניס ליה".

הוא נפטר ביום ו' תמוז, ונקבר בהר הזיתים ליד רבו הרש"ש ע"ה.

 

יום אחד, כאשר הרש"ש היה בדרכו לישיבה, הוא פגש אישה עיוורת, יחפה ולבושת בגדים בלויים, המחזיקה בידה את ביתה הקטנה. זה היה יום חורפי בו ירדו גשמים עזים, והדרך הייתה מלאה שלוליות מים ובוץ.

ללא היסוס, הרב פשט מעליו את מעילו, וכיסה את האישה וביתה. הוא גם חלץ נעליו, ונתן אותן לאישה, כשהוא הולך יחף וללא מעיל. כך הוא צעד ברחוב לצד האישה וביתה, עד שהגיעו לביתו.

 

הרב הזמין את האישה לביתו, וביחד עם נאוות ביתו הרבנית חנה, הם כיבדו את האישה וביתה במזון, בגדים ונעליים.

האישה שאלה את הרב לשמו, אבל הוא התחמק באומרו שגם הוא היה יתום וה' עזר לו, לכן הוא עזר לה.

 האישה לא הרפתה, ושוב שאלה לשמו. הרב ענה: "שמי שלום". האישה קישרה את השם שלום עם שם משפחתו שרעבי, עליו שמעה רבות, ואז שאלה את הרב שוב: "האם זה אתה הרב שלום שרעבי ראש ישיבת בית אל?". הרב נאלץ להודות, כדי שלא להוציא דבר שקר מפיו.

 

האישה הזדעזעה מכך שביטלה את הרב מלימוד תורה, וגרמה לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, שהלך יחף ברחובה של עיר.

הרב הרגיע אותה ואמר לה: "חסד עשית עמי. שנים שאני לומד תורה, והיום יודע אני שאני לומד כראוי.

רק אדם המסוגל להפסיק את לימודו על מנת לעזור לנצרך – נחשב אדם שלומד תורה באמת".

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר ויקרא – ספר הקרבנות.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

• ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. להצלחת הנכדים נ"י יונתן בן קרן ואורי בן ענבל הי"ו בצבא ה'

 לברכה והצלחה בעזהי"ת – להשלמה והוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמש לספר הקודם "להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

 

ברית מספר 40 בעריכת מר אשר כנפו

מן המערכת

מה רבה שמחתנו להגיש לכם היום, קוראים יקרים, את גיליון מספר 40 של ברית. אחרי צאת ברית 39 שהוקדש ברובו לעיר פאס יצאנו בהכרזה על הוצאה חגיגית של כתב העת לרגל הגיעו למספר העגול והמכובד 40.

ואבן, רבים נענו לקריאתנו, כך שאנו יכולים להגיש היום גיליון עשיר ומגוון, הן בעברית והן בצרפתית. הנה לפניכם כמה מהמאמרים המתפרסמים כאן לראשונה.

בתחום היהדות: מאמר של הרב פרוסי משה עמאר על חייו ויצירתו של הרב ידידה מונסונייגו הראשון מפאס. ד״ר שלמה אלקייס מפגיש אותנו עם דמותו ויצירתו של הרב שלמה זרקה. ד״ר מאיר נזרי מציג לנו את ספרו החדש על כתובות וחגים בחג השבועות. פרוסי אהוד אביבי כותב על התפילות בימים הנוראים בשפת הלאדינו.

בתחום השירה והפיוט: ד״ר משה כהן מנתח אחת הקצידות המתורגמת מערבית, דוד אזולאי כותב על תולדות משפחת אלקיים ובתוכה המשורר המופלא רבי דוד אלקיים. ד״ר אבי עילם אמזלאג תורם מאמר מקיף וחדשני על מוסיקת הפיוט של יהודי מרוקו.

בתחום ההיסטוריה של יהודי מרוקו: נסים אמנון אלקבץ מספר לנו על קורות מגורשי ספרד ופורטוגל במרוקו, פרוסי יצחק כרם משתתף במאמר השופך אור על מצבם הקשה של יהודי מרוקו בתקופת שלטון וישי במרוקו.

על מרוקו שלפני שנעזבה על ידי יהודיה, ד״ר שלום אלדר מחיה את הכפר מלאה באקה (בן לווידאן) שנשכח לגמרי למרות שהייתה בו קהילה יהודית תוססת. אלי ביטון מספר באופן כללי על יהודי מרוקו, סידני קורקום מקדים ומספר לנו, לקראת צאת ספרו, על קהילת יהודי מוגדור לתולדותיה.

בתהום יהודי מרוקו בארץ אנו גאים להביא לראשונה את יומנו של השר אהרן אבוחצירא ז״ל כפי שנמסר לנו על ידי הרב יהודה אדרי המכין ספר מקיף על תולדותיו. על העליה: ד״ר יגאל בך־נון מספר על מבצעי ההברחה של היהודים ממרוקו, פרוסי יעקב בן- טולילה מתאר את עלייתו במסגרת עליית הנוער, על העליה מעיראק משתף אותנו המשורר הרצל חקק.

דברי ספרות: נמצא סיפורים מרתקים מאת פרוסי אריאל כנפו, ד" ר עירית אמינוף, ורדה גינזך, הרצל חקק, וטרז דביר זריהן

דברי שירה מגוונים מאת דך אלבו, נלי פישר, שושנה קרבסי, חוה נתן, ציפי שחרור, שושנה אידל, דך וקנין, אשר כנפו, משה אוחיון.

בצד הצרפתי תמצאו מאמרים מאלפים של אמי בוגנים, פי־יס' דיד בן שישן מקנדה, נורבר בלאנג', יוסף דאדיה מצרפת, פול סרגי קקון מצרפת. נס־ב כ־ביני מ־־ייס אנגילס,לוסט גולדנברג מצרפת, זוסיאן מייר, סופיה דואב מלנדה. מ־כא־ א־ב. *־”אין זיני מקנדה, עומר לכדר ממרוקו, שוש רוימי ז״ל, ובדיה זכניני ממרר־־.

אנו מודים לכל המשתתפים בגיליון זה.

אשר כנפו

שלום

אני מתכבד לשלות לכם את גיליון מספר 40 של "ברית" תרומת השתתפות אפשר לשלות ל:א. כנפו, "אות ברית קודש" קרן היסוד 49/11 אשדוד. אפשר גם ב 0547330203 BIT בברכה

אשר כנפו

 

Aux lecteurs

Ce 40^e numéro de Brit est un numéro spécial. Il vient couronner les efforts d’Asher Knafo qui s’est consacré à améliorer la revue avec un dévouement et une abnégation exemplaires. Bien des lecteurs se joindront à moi pour lui rendre hommage et lui souhaiter de continuer son œuvre de préservation et d’enrichissement du patrimoine judéo-marocain.

Bien sûr, il y a toujours de la place pour la nostalgie. Ainsi, Josiane Meyer conte le voyage de Rabbi Meir Barchechat qui revint à Demnate en 1864 après un séjour en Terre sainte.

Pol Serge Kakon nous fait revivre les bons moments du cinéma Kakon à Mogador, Tunique cinéma qui servait également de salle de spectacle en fin d’année scolaire tout en traçant le parcours de son propriétaire David Kakon.

L’appellation Mogador a suscité de nombreuses explications basées sur l’étymologie et la légende. Omar Lakhdar nous en présente l’éventail.

Du temps du protectorat français, les journées d’utilisation de la piscine de Sefrou étaient attribuées selon l’ascendance religieuse. Julien Yehouda Zini qui fit partie des resquilleurs narre le pénible incident qu’il n’a jamais oublié.

Shosh Ruimy narre le départ clandestin de sa famille au camp de transit de Gibraltar avant de se rendre à la terre où coulent le lait et le miel.

Deux pages d’histoire s’ajoutent à ce numéro spécial. L’auteur de ces lignes retrace l’épopée des sympathisants du Fonds national juif au Maroc dans les années 20, aux prises avec le Protectorat français qui les voyait comme les

alliés tacites de la perfide Albion après la déclaration Balfour. Norbert Bel Ange évoque le débarquement américain en Afrique du Nord durant la Seconde Guerre mondiale – l’Opération Torch – et les relations complexes entre les autorités américaines et les autorités françaises provichystes.

Le thème de l’identité et de l’altérité est couvert par Lucette Heller-Goldenberg dont la famille et le parcours se sont déroulés dans des contextes géographiques, nationaux et religieux différents. Il est également traité par Sofia Douieb qui va à la recherche de ses origines juives au Maroc, en Israël et au Canada. Il est repris par l’écrivain Ami Bouganim qui analyse en profondeur l’identité des Juifs marocains qui ont quitté le Maroc et que le Maroc n’a pas quittés.

La sagesse des proverbes judéo-marocains est légendaire. Badia Zekhnini analyse la richesse de ces proverbes qui reflètent un vécu culturel fascinant. Les traditions religieuses et folkloriques sont traitées par Joseph Dadia qui développe le thème du prêt dans la Bible et par Nessim Sibony qui tente de cerner l’origine de la tradition de la Mimouna. Un essai d’explication du miracle du point de vue de la science et de la Bible conclut la partie française de Brit.

Michael Adam donne libre cours à son émotion dans des poèmes d’une grande sensibilité dédiés au Maroc et à la paix.

ובכן רבותיי, אני לא שומע לעצת ידידי, כי אז ארגיש שאני בארץ של גויים אנטישמים. ואת זה אני לא מוכן לעשות. זה יזיק לי נפשית. ושנית, אי אפשר לשקר בדברים שעלולים להתגלות בסופו של דבר. מפני שאני לא נראה מרוקני, מקבלים אותי יפה. אני עובר מבחנים וכולם מרוצים, אני מבין שקיבלתי את העבודה. לבסוף כששמים לב למבטא שלי, שואלים – מאיפה אתה? כששומעים שאני ממרוקו, אז לפתע מחליטים שאני לא מתאים לעבודה. ובכן ממה נפשך? אם אני לא מתאים רק מפני שאני ממרוקו זאת לא אפליה גזעית? ואם אני ממרוקו ואני מתאים לעבודה ובכל זאת לא נותנים לי את העבודה, מה אני אמור לעשות? להיות שודד בנקים? ממה אני אתקיים? אני צריך להכחיש את מוצאי, להתכחש לעצמי ולשנות את המבטא הטהור שלי למבטא עילג כדי לקבל את העבודה? אני לא מוכן בארץ היהודים לזייף את היהודי שבי כדי לקבל עבודה המגיעה לכל אזרח. אם לא נותנים עזרה סוציאלית ולא מאפשרים לי לעבוד בעקבות מוצאי, מה נותר לי לעשות? לימים הוזמנתי למסיבה בביתו של הנשיא המנוח, יצחק בן־צבי, שם היה לי הכבוד לפגוש את נחום סלושץ. את ספריו על יהודי צפון- אפריקה קראתי. במסיבה זו היו נכבדים מהעדה המרוקנית, ביניהם אברהם אלמאליח, סופר, חבר האקדמיה ללשון וחבר כנסת. נכחו במסיבה גם כמה נערים ממרוקו. ילדים אלו קראו קטעים מהתנ״ך. ילד אחד קרא קטע מפרשת ״ויצא״. הילד קרא: ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך כרנה״. קם אברהם אלמאליח והתחיל לצעוק: ״כארא עלא ראסכום״. איזה כארא?( צואה על ראשכם.) זה ״חתה״ ולא ״כרנה״. באו ילדים נחמדים ממרוקו עם מבטא עברי נכון ועכשיו קלקלו להם את המבטא״. כיצד אבטא ״את״ במקום ״עת״ ו״אתה״ במקום ״עתה״? העברית היא שפה שמית, מוצאה במזרח התיכון ולא באירופה! הישראלים רוצים שהעברית תישמע כמו שפה אירופית? יש לי קושי להבין את הקריינים ברדיו ובטלוויזיה. אין לי קושי להבין קריינים בצרפתית, בספרדית ובאנגלית, שכן אצלם כל מילה חצובה עם היגוי נכון ומבטא מושלם. רק בישראל מסרסים את השפה העברית. לא רק המבטא אלא גם השפה עצמה. הם ״לוזרים״. לוקחים מילה באנגלית ועושים ממנה צורת רבים שאין באנגלית. או שהם ״ווינרים״, אין באנגלית צורת רבים כזו. הוא פתח את הרדיו ב״פול ווליום״, הוא הגיע ל״טופ״, הוא היה תמיד ״אאוטסיידר״ ועוד. בקניונים כתוב על החנויות רק באנגלית, בלי מילה בעברית. לימים אכתוב ספר שאין בו מילה אחת לועזית. כל אחד משבח את העברית המליצית והטהורה שבו.

האדם התמים שבי, האידיאליסט הנצחי, עדיין מחפש את האדם ״אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב״. יש אדם כזה? יש יהודי אשר בתורת ה׳ חפצו ״ובתורתו יהגה יומם ולילה״? ״נקי כפיים ובר לבב״.יש בי תמיד אכזבה מסתם אדם רשע, אבל הלם ממש, על אדם דתי שכופר ומתעלם מערכי התורה ומטפח ללא בושה עמדה גזענית בוטה. נאמר: ״מדבר שקר תרחק״ אבל דתיים אלה – הם שקר ומרמה. הלוא עולי מרוקו דתיים הם ויכלו למצוא בית חם במפלגה דתית. אבל הם רצו רק שעולי מרוקו יצביעו בשבילם, ובזמן שהם השמיצו את המפלגות החילוניות שרוצות להדיח עולים אלה מדתם, הם עצמם היו הכי גרועים ביחסם הגזעני והם המדיחים. הם לעגו לנו כיהודים דתיים ובזו לדתיות שלנו. התנהגותם מנוגדת לתורה. הם צבועים, מאמינים ולא מקיימים, כי אנחנו לא קיצוניים כמוהם. יהדות ספרד תמיד דמתה לבית הלל שהקלה ולא נתפסה לקיצוניות חרדית. אנחנו לא גידלנו פאות, לא לבשנו ציצית קטנה, הלכנו בגילוי ראש, הנשים שלנו לא גילחו את ראשן כדי ללבוש פאה נוכרית, אבל יהדותנו הייתה שורשית ואיתנה. לא פסלנו את יהדותו של אף יהודי.

יהדותנו במרוקו הייתה שווה בכל מקום. לא היו לנו כתות כמו חסידים ומתנגדים ששנאו זה את זה באירופה, הלשינו ועברו על האיסור לפנות לערכאות הנוכרים כפי שלמדנו מ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. במרוקו אין הבדל בין יהודי ליהודי. יהדות אחת, סידור אחד, עם אחד. יהודי מרוקו עלו לארץ כדי לעבוד ולא כדי לחיות מצדקה כמו עליות האשכנזים החרדים. לימים הגיע לידיי ספר באנגלית על משפחת רייכמן מהונגריה שברחה מאירופה הבוערת בשנת 1940 והגיעה לטנז׳יר שבמרוקו, שהייתה עיר בין־לאומית. בטנז׳יר חיו יהודים מאז 700 לפני הספירה ולשם הגיעו עם הפיניקים. הייתה שם קהילה יהודית מפוארת. מיד עם הגיעם לטנז׳יר כפליטים, הפגינו התנשאות ויחס מזלזל, כלפי אנשי הקהילה ויהדותם. הם התפללו בהברה אשכנזית שאף אחד לא הבין והיו חרדים קיצוניים. לא רצו להתפלל בבית הכנסת המקומי, לא רצו לצרוך מצרכים כשרים של הקהילה. הם ייסדו עם פליטים אחרים בית כנסת משלהם. המקווה של הקהילה לא היה כשר בעיניהם והם עשו מקווה נפרד בשבילם. את ילדיהם שלחו לבית ספר של גויים במקום לבית ספר ״אליאנס״ היהודי. הם לא התיידדו עם אנשי הקהילה, הם לא הזמינו את אנשי הקהילה ולא קיבלו הזמנות מהם. כשהרב המקומי הזמין אותם לארוחת ערב, הם לא רצו לגעת בכל אוכל שהגישו להם והעליבו את מארחיהם בצורה גסה. כשהלכו אמר הרב לאשתו: ״מה הם חושבים, שהם יהודים יותר טובים מאיתנו? אנחנו גמישים ומקלים ולא מחמירים על קוצו של יוד. החרדים האשכנזים קוראים ׳אדושם׳ או ׳אמוני׳ במקום ׳אדוני' שממילא זה תחליף במקום לקרוא שם ה׳. הם קוראים ׳מי קל כמוך׳ במקום ׳מי אל כמוך׳. ׳אין כאלוקינו׳ במקום ׳אין כאלוהינו״׳. אין בנמצא במרוקו טיפוסים כמו נטורי-קרתא ששיתפו פעולה עם שונאי ישראל נגד הקמת מדינת ישראל עוד לפני שקמה. אנחנו לא סוגדים לרבי כמו אל, שעל פיו יישק כל דבר. בשמחות של אירועים משפחתיים כולנו שרים ורוקדים, גברים ונשים – ולא נתפסנו לא לשחיתות המידות ולא לזנות. בתי הכנסת שלנו מלאים תמיד במתפללים. את הרבנים שהלכו ללמוד בצרפת בזמנו הכריחו לקרוא בהברה אשכנזית ויש שלימדו ביידיש. אחרי המלחמה הרייכמנים היגרו לקנדה. הם היו אנטי ציוניים ולכן לא היגרו לארץ. נשיא המדינה יצחק בן־צבי הזמין אותם לפגישה במשרדו, ראש המשפחה שמואל סירב ללכת. הוא שלח רק את אשתו ואת ילדיו. הם ראו בישראל מדינה חילונית ולכן פסולה.

לאחר הפגישה במשרד הדתות חזרתי לידידיי ומהבעת פניי הבינו מה קרה. אב המשפחה, אפרים, אמר לי ״הפעם תתקבל לעבודה. דיברתי עם ידיד שלי והוא אמר שמחפשים פקידים שיודעים עברית לעבודה זמנית בוועדה המכינה את הבחירות הראשונות בארץ״. אכן התקבלתי ושמחתי מאוד. עברו השבועיים וחיכיתי לקבל את המשכורת. אמרו לי שהם משלמים להסתדרות כדי שינכו דמי חבר והם ישלמו לי את מה שמגיע לי. הלכתי אפוא להסתדרות. אמרו שצריך לחכות עד שהממשלה תשלם להם, וזה ייקח זמן. עד היום לא קיבלתי משכורת זו מהארגון הסוציאליסטי שאמור להגן על הפועלים. באחד הימים נזכרתי באליהו הכרמלי שפגשתי במרוקו. שאלתי עליו במשרדי ההסתדרות ואכן, הנה הוא! במשרדו. הזכרתי לו את פגישתנו בפאס. הוא זכר, ועוד איך! הוא אמר לי שמעולם לא שכח את הקבוצה שלנו דוברי העברית השוטפת. הוא הכיר לי את חברו למשרד, יעקב ניצני. אחרי שיחה די ארוכה ונעימה, הזמינו תה ועוגיות ונהניתי בחברתם. הוא אמר שבערב יש אספת עם גדולה באולם ״אהל״ בנוכחות בן־גוריון ונציגי יהדות המזרח. הוא הוסיף שאין נציג ממרוקו, ואם ארצה להשתתף כעולה חדש ממרוקו ולדבר בשם עולי צפון־אפריקה, זה יהיה מצוין. עניתי לו שאשמח מאוד. הוא אמר לי: ״שב ותכתוב מה שאתה חושב, ונראה״. ישבתי וכתבתי נאום של שני עמודים. אליהו קרא, העביר לניצני והם לא האמינו. ממש התלהבו. אליהו אמר לניצני: ״יש לנו מנהיג חדש״. חזרתי לידידי^, וסיפרתי להם את שאירע. גם הם שמחו. ואכן, במהלך אותו ערב ישבתי על הבמה, היו נואמים רבים מכל העדות ואז נקראתי לנאום בשם יהודי צפוץ־אפריקה. התקבלתי בהתלהבות ובן־גוריון שיבח את העברית שלי. למחרת התפרסמה כתבה בעיתון ״דבר״ באשר לאספה הזאת. כותרת הכתבה הייתה: ״הצלת יהודי ארצות המזרח — הכרח השעה״. בכינוס זה מצוין שם כלפון בשם עולי צפוץ־אפריקה. נאומי היה נאום פוליטי מובהק בעד מפא״י. הזכרתי גם את שליחותו של הכרמלי ואת ההתעוררות המשיחית שגרמו נאומיו וההתלהבות לעלייה. בן־גוריון אמר בין היתר בנאום התשובה שלו: ״שמחתי מאוד לשמוע את אחד מצעירי מרוקו מדבר עברית רהוטה. ראיתי גם חיילים מרוקנים ודיברתי אתם. אני מבטיח לעשות ככל יכולתי להציל את יהדות מרוקו הנמצאת בסכנה. אולם אתם הנציגים, צריכים לעזור לי. עליכם תרבץ העבודה לשגר שליחים ולהציל את יהדות המזרח לפני שתהווה מחנות ריכוז בארצות ערב״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-יש לנו מנהיג חדש

הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל

ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

ערך: הרב אפרים לוי— ירושלים

אחד הדמויות הבולטות והחשובות של יהדות המזרח בדורות האחרונים היתה של הגאון המפורסם רבי אברהם אביכזיר זצ״ל. אישיות שקיפלה בתוכה תורה וגדולה במקום אחד, ראש אב בית דין, מחנך מעולה, פוסק ומנהיג, לפני מלכים יתייצב ועלית על כולנה ענוותנותו וצניעותו.

מוצא משפחתו מעיר תאפילאלת שבמרוקו, הידועה בחכמיה וצדיקיה בכל צפון אפריקה, וזכרם נערץ עד ימינו. ביניהם מפורסם הרה״ג המלוב״ן רבי יעקב אביחצירא זלהי׳ה. אולם הרה״ג רבי אברהם אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בעיר מאהראן(אוראן) שבאלגייריה לאביו רבי משה בעת ששהה באותה עת בעיר זו.

 

ילדותו

בעודו ילד נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה החליטה להעתיק מקום מגוריה ולעלות לארץ ישראל משאת נפשה, ובכסליו תרל״ב עלתה עם בנה והתיישבה בירושלים. ראשית דרכם בעיר הקודש היתה דרך קשה רבת יסורים, מכיון שהגיעה כעניה מרודה לא היה לה דירת מגורים, ובלית ברירה קבעה משכנה יחד עם בנה היתום בעזרת הנשים שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בירושלים העתיקה.

את פרנסתה השיגה בקושי כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. התוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה זכה למה שהגיע ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״, (מפי הרה׳׳ג ר׳ דוד שלוש שליט״א רב העיר נתניה ששמע מפי הרב על ילדותו).

 

ראשית חינוכו קיבל רבי אברהם זצ״ל תורה ב״כותאב״ (חדר תשב״ר), משם עבר לבית המדרש ״דורש ציון״ מיסודו של הרה״ג רבי יצחק מפראג (אופלטקה) שהיה מתלמידי ה״חתם סופר״ זיע״א. אחר כך נתעלה לבית מדרשו של הגאון החסיד נר המערבי כמהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, שהיה ראב״ד לעדת המערבים בירושלים, ונודע לשם בחסידותו וקדושתו ובחיבורו המפורסם ״פקודת אלעזר״ על שו״ע או׳׳ח, (צולם מחדש בירושלים), רבו זה מלבד בקיאותו בחדרי התורה, עסק בצרכי ציבור ודאג לבני עדתו במצבם הקשה ובהתארגנותם בעת העלייה הבלתי פוסקת של יהודי מרוקו לירושלים עיה״ק כדי לחונן את עפרה. וכן נמנה בין מייסדי ועד עדת המערבים בירושלים.

 

אצל רבו זה למד בשקידה רבה ואמו דאגה למחסורו, ועד מהרה יצא שמו לתהלה בירושלים בידיעתו ובקיאותו בש״ס ובפוסקים ובמחשבת ישראל. אחר פטירת רבו הנ״ל קבל עליו יחד עם חברו הגאון כמהר״ר שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל להגיה ולהדפיס את חיבורו הגדול של רבו ״פקודת אלעזר׳׳ על ג^, חלקיו. היתה זאת הכרת תודה לרבו הגדול שלמדו תורה, וכיאה לאצילות נפשו ונדיבות לבו העמוקה.

כמי שחש על עצמו את העוני והמחסור, ירד אל אחיו וראה בסבלות בני עדתו במצוקתם הכלכלית והחינוכית, ובכך יסד עם חביריו הרבנים הגדולים כמהר״ר מסעוד חי בן־שמעון זצ״ל בנו של הרה״ג הגדול צוף דב׳יש, ורבי יוסף אלמאליח ורבי שמואל בוחבוט את התלמוד תורה הראשון לעדת המערבים ואת החברה ״חסד ואמת״ שמטרתה היתה לעזור לעניים ונצרכים, ועוד אגודת סעד דומים.

 

פעולתו באלכסנדריה של מצרים

עקב מצבם הכלכלי הקשה של יהודי ירושלים בכלל ועדת המערבים על חכמיה ורבניה בפרט, הוצעה לו ע״י כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב לטובת עניי העדה, ובאייר תרנ״ב נסע מירושלים, ובעוברו דרך נא־אמון(אלכסנדריה) ביקש ממנו נשיא הקהילה סי׳ שלום טובי להשאר בעיר כדי להורות תורה לתשב״ר של הקהילה. רבנו נגש בהתלהבות למלאכת קודש זו, ובראשית מעשהו תיקן סדר לימוד משופר, שהיה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה נגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים תרס״ד־תרפ״א, חלק ב׳ בשנת תרס״ו, חלקים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס׳׳ט הוא קיצור דברי ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצות״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא־אמון תרע״ד. כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא־אמון תרע״ו. ספרים אלו הו״ל ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב, מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרת תלמידים לת״ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

 

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

ע״י קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכח, והתפרסמו בכל המזרח ובא״י בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, רולו, סאקאס, טילקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

 

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבנו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובא״י ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וא״י וראשי מוסדות החסד ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

 

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבה למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיו׳׳ב. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה.

בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד.

מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה״ הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם, שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

 

דאגתו לפליטי ארץ ישראל

ביתו של רבי אברהם באלכסנדריה היה בית ועד לחכמים, פתוח לרווחה לשליחי ארץ ישראל שהתאכסנו בו. על תקופת מלחמת העולם הראשונה בשנים תרע״ד־תרע״ח, כשיהודי ארץ ישראל בעלי נתינות זרה נאלצו להרחיק נדוד למצוא להם קורת גג ומרגוע לנפשם, מתאר זאת הרב דוד שלוש שליט״א שאביו הרה״ג רבי יוסף שלוש והגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל סיפרו לו את פרשת חייהם וטלטוליהם בשנים אלו כשנאלצו לעזוב את הארץ כל הנתינים הצרפתים שהיו עויינים לממלכה התורכית, ובשל כך הגיע זרם גדול של פליטים לאלכסנדריה. רבנו לא נח ולא שקט רץ ממקום למקום למצוא להם קורת גג, והתרים כספים לארגונם וקליטתם באלכסנדריה או סידורם במקומות אחרים. דאגתו לפליטים היתה אבהית ומסורה באופן יוצא מהכלל, הוא גייס את כל מוסדות הצדקה והחסד שבעיר לעזרת הגולים, ואף יסד ישיבה גדולה לגולי א״י שמנתה כמאתים רבנים בערך, ודאג לקיומה וכלכלתה עם עזרת הגביר היוזם רבי נסים נחום זצ״ל. לילות כימים עבד ללא ליאות, ותמיד היו עיניו נשואות לעיר הקודש ירושלים ולא״י ולמוסדות החסד שבהם, והיה שולח סכומים גדולים לכוללות ירושלים ולקופת רבי מאיר בעה״נ זיע״א בטבריא, שהיה אוסף בין מכריו וידידיו או אנשים שהורישו כספם לצדקה. הוא היה האיש שהתרים את משפחת נשיא הקהילה הגביר שלום טובי, והוקמה ישיבה על שמו בשם ״טובי ישבעו״ בחצר הכולל של עדת המערבים בירושלים העתיקה (שהיתה ליד הסאראייה). כן היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל מתרומות שאסף מידי שנה בשנה בהילולת זקנו הרב הקדוש המלוב׳ין כמוהר׳׳ר יעקב אבוחצירא זיע״א הקבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.

 

על אף כל פעולותיו הרבות לא החזיק טובה לעצמו. מ.ד. גאון ז״ל מציין בהערתו לתולדות הרב בזה״ל: ״במכתבו אלי כותב הרב, גם בירושלם כמו באלכסנדריה לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע׳׳כ יטרח לרשום את תולדותי אשר אין בהם מתום״ (יהודי המזרח בא״י ח״ב עמי 18), אף שלמעשה כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות ברוכות ובלתי פוסקות לטובת עמו וארצו.

 

חובב ספר היה רבנו זצ״ל. ספרייתו העשירה כללה ספרים רבים בהלכה ובאגדה וכתבי יד חשובים.

אחר פטירת החכם באשי של אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב ביום כ״ב סיון התרס״ח, נתמנה לראש אב בית דין וממלא מקום ראש הרבנים באלכסנדריה, אחרי כהונת דיינות רבת שנים בבית הדין באלכסנדריה עם הרה״ג הדיין רבי אברהם בן סעדיה שחב (עיי שרית תעלומות לב ח״ג קונטרס אגרת שבוקין סי׳ י״ז בתאריך י״ט אדר אי תרנ״ו באלכסנדריה).

 

אהבה רבה וידידות עמוקה היתה בינו לבין עורך ״המאסף״ הרה׳׳ג הגדול הראב״ד דירושת״ו רבי בן ציון אברהם קואינקה זצוק״ל, ומידי ביקוריו של הגרב״צ קואינקה באלכסנדריה היה סר לביתו של רבי אברהם אביכזיר, וקיימו קשר הלכתי מתמיד ביניהם, הן פנים אל פנים והן בדרך מכתבים בחידושי תורה והלכה. בחוברות ”המאסף^,’ מסי 2־1 שיצאו לאור מחדש ע״י הרב עזרא בצרי יצ״ו בשנת תשל״ט פורסמה שאלתו של רבי אברהם אביכזיר להרב קואינקה בענין תיקון העירוב באלכסנדריה, ובחוברת שניה תשובת הרב קואינקה להרב אביכזיר. בשו״ת יד רא״ם להרב אהרן מענדל בהר״ן הכהן אב״ד לעדת האשכנזים בקהיר, ישנם חילופי איגרות בהלכה עם הרב אביכזיר בענין שמות גיטין ועוד, וכן ענין חברותו באגודת הרבנים העולמית שנוסדה ע״י הרה״ג ר׳ אהרן בשנת תרס׳׳ג. (׳׳יד רא״ם״ שו״ת ח״א תש״ך חלק ב׳ חאה״ע סי^, י־י״א).

 

חזרתו לעיה״ק ירושלים

ביום כ״ב אייר תרפ׳׳ח חזר לארץ ישראל אחרי שלושים שנות רבנות ופעילות ברוכה וחשובה באלכסנדריה, ומיד עם הגיעו לירושלים עיה״ק נתקבל בכבוד גדול ע״י ראשי עדת המערבים בירושלים, ובה בעת מינוהו ל״ראש רבני העדה ונשיא הכבוד״ שלה, מכתבי ברכה רבים קיבל מרבנים ואירגונים שונים בא״י לרגל חזרתו לעיר הקודש, משאת חייו בירושלים היה לשבת ולשקוד בתורה מבלי לקבל עליו כל משרה ציבורית, ולשם כך בנה לו מכספו בית לדירתו עם חדר מיוחד, בה שכנה ספרייתו התורנית העשירה, וגם בית כנסת לתפילה ולתורה שריהט אותו מכספו, ביכ״נ זה נקרא על שמו ״זכור לאברהם״ הקיים עד היום הזה בשכונת רוממה בירושלים. ואולם גורמים ציבוריים שונים לא עזבוהו ויפצירו בו בבקשות חוזרות ונשנות לקבל משרת ראב׳׳ד לעדת הספרדים בירושלים, וחבר משרד הרבנות הראשית לארץ ישראל, רבנו הסכים להצעה זאת וקיבל המשרה על שכמו, בתנאי אחד שהוא לא מוכן לקבל כל פרוטה על שירותו ברבנות, וכן היה. (שמעתי זאת אני הכותב מפי הרבנית סעדה שלוש אשת הרה׳׳צ רבי יוסף יצחק שלוש זצ״ל).

 

תקופה זאת של בחירתו היתה בזמן הבחירות השניות להרבנות הראשית בארץ ישראל שהתקיימו ביום י״ז כסלו תרצ״ז אחרי פטירתו של הגרב״צ קואינקה כחדש ימים, נבחרו עמו הרבנים הגדולים הרה״ג רבי אברהם פילוסוף ורבי יוסף מרדכי הלוי, והרה״ג רבי צבי פסח פראנק ורבי יעקב קלמס ורבי אליהו מרדכי וולקובסקי זכר צדיקים לברכה.

 

העדה המערבית כשיסדה בית כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה בירושלים שנחנך בשנת סת״ר ל״י(ת״ש), נקרא בית הכנסת על שמו ״זכור לאברהם״.

ביתו היה פתוח לכל קשי יום ומר נפש ששפך שיח לבו לפניו ומצא מזור לצרתו, וכן כל דורש דבר ה^' זו הלכה היה בא ומעיין בספרייתו.

רבי יוסף חיים ילוז מחכמי טבריה החשובים מתאר בספרו טוב רואי על אישיותו ונדיבות לבו של רבי אברהם וזה לשונו: ׳׳ובהיותי בירושלים אני הכותב בשנים תרצ״ב— תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי ביסורים שבאו עלי בפטירת אשתי הצדקת, ומרוב חיבתו לעיה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם, והיה בא בכל חורף להעביר אותה בטבריה החמה עם נו״ב הצדקת מ׳ צופי, אשר היתה מנוחתה כבוד בטבריא ביום עש״ק א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח ולעניים לעילוי נשמתה״ (טוב רואי עמי כ״א, וכן שמעתי זאת מפי הרבנית סעדה שלוש נ״ע).

 

רבנו נהג תמיד להתפלל מתוך סידור דוקא, באימה וביראה, ושמר על נקיון גופו ובגדיו כיאה לת״ח, איש שלום ואחוה היה רבי אברהם, ושנא את המחלוקת, בסכסוך שהיה בין הרה״ג הרב הראשי לא״י הרב יעקב מאיר לבין ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, נתמנה כבורר ופשרן יחד עם עמיתו הגאון רבי נסים אלישר(בנו של הראש״ל והחכם באשי הגאון יש״א ברכה), ובישיבת ועד העדה בתאריך ז׳ שבט תרפ״ט שיבחו מאד את רבי אברהם אביכזיר על מאמציו הרבים והכבירים להשכין שלום בעדה בטרחתוהרבה.

 

דיין ופוסק

בישיבותיו בבית הדין היה עשוי ללא חת, ולא יכל לסבול כשראה פגיעה בכבוד בנות ישראל, והגן בתקיפות ובאומץ על זכויותיהם, מסופר שבמשפחת הרב הראשי לא׳׳י והראש״ל היה דין ודברים, ולא הונעם לדיינים לקבל ולדון בתיק זה, ויתכן שהרגישו בעצמם כי יהיה קשה להם לדון דין אמת, אולם רבי אברהם שהאמת והצדק היו נר לרגליו, קיבל את התיק לידיו, ובשיתוף עם הרב הראשי לא״י הרה״ג רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ״ל, סוכם אחר מו״מ ארוך להגיע לתוקף פסק דין.

 

הסתלקותו

במוצאי שבת קודש כ״ח תשרי תש״ה, אחרי הבדילו על היין כדרכו בקודש, לא עברו שניות מעטות ונפטר רבינו במיתת נשיקה, הרופא שדר סמוך לביתו הובהל אליו, אך כבר איחר את המועד.

הספידו עליו הרה״ג רבי יצחק הלוי הרצוג הרב הראשי לא״י, שאמר בהערכת אישיותו בין השאר: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל, אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים, שהיה איש אמת, ואינו מתיירא משום אדם, ודן את הדין לאמיתו^,,. דברים אלו מתייחסים לסיפור האחרון דלעיל, כן הספידו הרה׳יג הראב״ד רבי יוסף מרדכי הלוי, הרה״ג רבי אליהו מרדכי הלוי וולקובסקי, הרה״ג המקובל רבי שלום מרדכי אזולאי. ליד קברו ספד ידידו הותיק הרה״צ רבי יוסף יצחק שלוש, וכן ביום השבעה והשלשים, ספדו לו הרבנים הראשיים הנ׳׳ל, והגאון רבה של ירושלים עיה״ק רבי צבי פסח פראנק, והגאון ראב״ד בירושלים עיה״ק רבי חזקיה שבתי יהושע, ועוד.

 

על מצבתו נחרת:

אשרי איש מלא חכמה,

פה נגנז מלא תפארה אוצר חביון מלא אורה,

דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה באלכסנדריה המפוארה,

ובירושלים ת״ו הבירה הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה,

ממשפחת אביכזר המעשירה נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה,

כ״ח תשרי תש״ה ליצירה

תהי נשמתו בצרור החיים צרורה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב–  הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)