Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
PARIENTE
Nom patronymique à consonnance espagnole qui signifie littéralement le parent (se lit Patienté), ancien titre honorofïque tombé en désuétude, selon rabbi Yossef Messas. Selon l'autre explication donnée par Larédo, le nom serait l'ethnique de l'antique ville de Parientina près d'Alhucémas, dans le Rif au Nord du Maroc. A en croire cette même tradition, la chaîne de montagne du Rif tirerait même son nom des initiales du nom du fondateur de la famille: Rabbi Yaacob Parienté (en hébreu P et F s'écrivant de la même manière). On conservait dans la famille un document datant de 1815 et contresigné par les rabbins de Livourne certifiant que Yaacob Parienté fut bien le souverain du Rif et que cette chaîne de montagnes lui devait effectivement son nom. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle, sous la forme de Parenti. Cette famille était réputée pour sa grande richesse et semble avoir été une des rares à réussir à faire sortir sa fortune d'Espagne avant de venir s'établir au Maghreb. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle, sous la forme de Parienti. Autres formes: Parente, Parent¡, Parienti, Parienty, Parenty. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Mogador, Marrakech, Meknès, Fès, Safi, Casablanca); en Algérie (Alger, Oran, Tlemcen, Aïn Témouchent, Bône, Constantine, Guelma, Tebessa) et en Tunisie (Tunis, Nabeul, Sousse, Bizerte, Béja, Djerba)
- YAACOB: Ancêtre mytique de la famille, savant riche et puissant qui aurait régné sur les tribus berbères judaïsées du nord du Maroc aux premiers siècles de l'ère chrétienne, avant la conquête arabe. Sa puissance et sa renomée furent telles dit la légende que ce sont ses initiale R.l.F. qui aurait donné leur nom à la chaîne des montagnes du Rif. Cette légende était si ancrée qu'en 1815 ses descendants avaient fait légaliser par les rabbins de Livourne un document signé par les rabbins de Tétouan racontant son histoire. Quel que soit le crédit qu'on lui porte elle confirme bien l'origine marocaine de la famille avant son passage en Espagne.
- YAACOB: Un des rabbins expulsés d'Espagne établis à Fès en 1492. Célèbre poète, plusieurs de ses Quinot (lamentations) sont entrées dans la liturgie marocaine.
YEHOUDA: Serviteur du chef de la communauté de Safi, rabbi Abraham Ruti, alors comptoir portugais. Il fit partie d'une délégation du Maroc qui se rendit en 1525 à Lisbonne présenter ses hommages au faux messie David Haréoubéni (Voir Molko). Il resta ensuite à son service à Lisbonne. David Haréoubéni le chargea d'une mission à Safi de laquelle il revint avec de l'argent offert par les fidèles au cours de la vente de cierges bénis par son maître.
YAACOB: Négociant à Tétouan, il servit d'interprète à l'ambassadeur de France, le Comte de Fréjus, envoyé en 1671 pour la signature d'un traité de paix et de commerce entre les deux pays. Grâce à ses relations avec le joallier du roi, Abraham Carsinet (Karsenty), il lui organisa une audience avec le sultan qui ne devait d'ailleurs donner aucun résultat positif.
SALOMON: Interprète de quatre gouverneurs successifs au cours de l'occupation du port de Tanger par les Anglais entre 1661 et 1684.
YAACOB: Un des talmidé Hakhamim de Salé qui monta avec rabbi Hayim Benattar en 1742 pour étudier dans la Yéchiva qu'il fonda à Jérusalem, "Knesset Israël”.
- ABRAHAM: Rabbin connu à Meknès, mort en 1759.
ABRAHAM: Notable de la communauté de Tétouan rendu célèbre par son refus de se plier à la Takana interdisant de construire de nouvelles syangogues. En 1818, il avait édifié un nouvel édifice de culte passant outre aux condamnations du Tribunal Rabbinique et aux menaces d'excommunication des fidèles qui y célébreraient les offices.
MOSES: Fils de Jacob. Un des grands commerçants à Tanger au milieu du siècle dernier, en relations avec Gibraltar et Manchester. Il fonda en 1844 la première banque du Maroc qui porta son nom jusqu'à nos jours. (Rachetée par la famille Abensour, elle fut plus tard transférée à Genève après l'indépendance du Maroc). Un des principaux dirigeants de la communauté, c'est lui qui en 1863 alerta Sir Mosses Montéfiori et le Président de l'Alliance, Alfred Crémieux sur l'affaire de Safi (voir Jacob Wizman) consécutive à l'exécution de deux Juifs faussement accusés d'avoir tué une prêtre espagnol. Emu par ces incidents, Sir Moses Montéfiori arriva au Maroc à bord du navire anglais "La Magicienne״. A Tanger, sa première étape, il fut l'hôte de Moses Parienté.
SHEMTOB: Il fut, en 1867, avec son compatriote de Tétouan, David Cazes, le premier juif du Maroc à étudier dans la première promotion de l'Ecole Normale Orientale fondée à Paris par l'Alliance pour former les instituteurs de son nouveau réseau d'écoles dans le monde méditer- rannéen. Après ses études, il reçut son premier poste d'enseignant en Bulgarie, la politique de l'oeuvre à l'époque étant de ne pas renvoyer les maîtres dans leur pays d'origine. Il fut ensuite muté à Constantinople puis à Jérusalem.
- YAACOB: Rabbin né à Tunis en 1830, il s'installa à Bône en 1850 et devint Grand rabbin de la petite communauté. Sa réputation d'érudition s'étendait à toute l'Algérie. Son ouvrage de Responsa, ״Chéerit Yaacob״ a été imprimé pour la première fois en 1983 à Jérusalem, avec la biographie de l'auteur par rabbi Moché Amar. Son fils rabbi Yossef fut également un rabbin connu à Tunis.
SHELOMO: Notable de la communauté de Nabeul, en Tunisie, au début du siècle. Lorsque l'émissaire de Jérusalem, rabbi Messod Cohen Elhadad arriva dans sa ville en 1901, il lui demanda de prier pour lui et ses enfants persécutés par le gouverneur de la ville qui refusait de reconnaître la validité de leur naturalisation française. Ses deux fils avaient été contraints de fuir la ville pour échapper à la prison. Le rabbin le tranquilisa en affirmant que le gouverneur ne tarderait pas à être relevé de ses fonctions. Et effectivment, trois jours plus tard, il fut rappelé à Tunis et en reconnaissance Shélomo fit le serment d'accorder chaque année un don aux yéchivot de la ville sainte.
- SHELOMO MEIR: Rabbin-juge à Bizerte à la fin du siècle dernier et au début de ce siècle. Auteur d'un recueil de sermons et de commentaires, ״Imré Shefer”, imprimé à Sousse en 1924.
YEHOSHOUA: Héros de l'auto-défense juive à Meknès. Il fut le seul combattant tué les armes à la main en avril 1911 en défendant du haut des remparts l'entrée du Mellah, assiégié par les cavaliers des tribus berbères soulevées contre le sultan Moulay Hafid. Les défenseurs infligèrtent de lourdes pertes aux assaillants qui se retirèrent après deux jours de combats et l'intronisation d'un éphémère nouveau sultan, Moulay Zin.
ISAAC: Fils de rabbi Shélomo. Grand commerçant à Tunis mort en 1967. Grand innovateur, il avait pris l’initiative de l'organisation annuelle de la "Quinzaine Commerciale des Souks״ qui connut un très grand succès tout au long des années. Pendant la période de l'occupation allemande, il fut chargé d'assurer le ravitaillement des prisonniers et des travailleurs réquisitionnés. Particulièrement pieux, il fut parmi les fondateurs de la grande yéchiba de rabbi Shélo Dana ״Hebrat Hatalmud״ et l'initiateur en 1948 de la création d'une synagogue dans le nouveau quartier résidentiel fondé par les classes moyennes juives dans la proche banlieue de Tunis, Beau-Site. II fut avec Elie Jérusalmi, le rédacteur-éditeur de l'éphémère hebdomadaire de diffusion des principes conservateurs du judaïsme, "L'Oeuvre Israélite״, qui parut en 1926 pour défendre le judaïsme contre la propagation des idées laïques et libérales diffusées par les écoles de l'Alliance.
AUGUSTE: Notable de la communauté d’Alger dans les années trente et quarante. Il fit partie des 15 personnalités désignées d'office pour faire partie du conseil d'Administration de l'Union Générale des Israélites d'Algérie, créée par décret par les représentants de Vichy le 31 Août 1942. L'association qui devait obligatoirement regrouper tous les Juifs d'Algérie, n'eut pas le temps de commencer à fonctionner, les Américains débarquant à Alger le 8 novembre 1942.
GERARD-FELIX: Directeur de société né en 1952 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Créateur et président directeur général de la société parisienne de prêt-à- porter connue dans le monde entier, Naf Naf.
PATRICK-ABRAHAM: Directeur de société né en 1955 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Autodidacte, il fit tous les métiers avant de fonder avec son frère Gérard la marque Naf Naf en 1978.
DR RENE GUILLAUME: Médecin et universitaire français né à la Marsa en 1929, fils de Jules Pariente, commerçant. Docteur en médecine, diplômé de chimie générale et en psychologie générale. Chef de service à l'hôpital Beaujon de Paris, professur de clinique pneumologique.
ROBERT: Journaliste sportif français né à Paris en 1930, fils de Jacques Parienté, commerçant à Tunis. Après la licence en Droit, il s'est lancé dans le journalisme sportif. Il a été notamment directeur- générai-adjoint responsable de la rédaction de ״L'Equipe", "France Footbal", ״Tennis de France", "Vélo Magazine", "L'Equipe Magazine". Il est l'auteur de plusieurs livres consacrés aux sports, dont "Jazy, la fabuleuse histoire des Jeux Olympiques"; en collaboration, "La fabuleuse histoire de l'athlétisme"; "Paris en toutes lettres" (Paris, 1986)
MICHAEL: Editeur à Paris, né à Meknès. Fondateur des à la fin des années 1970 des Editions Stavit à Tel-Aviv, spécialisées dans la publication de livres sur le patrimoine culturel du judaïsme marocain, en hébreu et en français. Il a édité notamment Ami Bouganim, Hanania Dahan et Joseph Tolédano. Après son installation à Paris, il a publié un catalgue des livres sur le judaïsme et les actes du premier congrès international organisé à Paris en 1995 par le CRJM, le Centre de Recherches sur le Judaïsme Marocain, fondé par Robert Assaraf.
PROSPER: Peintre et cinéaste à Los Angeles, né à Meknès. Auteur de plusieurs courts et longs métrages en Israël avant son installation aux Etats-Unis.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטה
ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטה
בספר משנת הגילולים מובא מספר שבחי האר"י [אהבת שלום עמוד סע] פעם אחת נחו שני עורבים על אילן אחד והנוצה שלהם נמרטה אמר הרב שני עורבים אלי הם בלעם ובלק שהוציאום עכשיו מגיהינום להוליכם לגיהינום אחר יותר קשה ובאו אלי שאתפלל עליהם ואוותר על עלבונם [כשהאר"י ז"ל היה בגלגול משה] ויגער בהם הרב ויאמר להם רשעים בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל עכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם לכו לדרככם ומיד פרחו והלכו להם.
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור [כב-ה] כתב רבינו הבן איש חי כשם שהיה בלעם מכשף ורשע גדול, כך גם אביו היה רשע ורע כמוהו, ורמז לזה שהמילה " בעור" היא אותיות "רע-בו" להורות שגם בליבו של בעור היה הרבה רוע. וגם המילה "בעור" היא אותיות "עורב" לרמוז שכשם שהעורב הוא עוף אכזרי, כך גם בבעור הייתה אכזריות מרובה.
גלגול לבן בבלעם אומר משנת הגלגולים לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את[ הגל ] לעד בניהם לבן כדרכו אינו עומד בדיבורו ובגלגול בבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל אך העד[הגל] עדיין זוכר את ההסכם והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת האתון של בלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגליו אל [הגדר] שהוא בעצם [הגל] ההוא עצמו ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל 33 שנה].
ויאר בלק בן ציפור[כב-ב] כתב הצדיק הרב ישעיהו הורוביץ השל"ה הקדוש: פרשת השבוע נקראת בתואר "פרשת בלק" ויש בזה רמז נפלא כי המילה "בלק" היא ראשי תיבות של המילים ברכה לא קללה, להורות ולרמוז שהקב"ה לא נתן לבלק ולבלעם לבצע את מזימותם הרעה לקלל את ישראל, ואדרבה הפך ה" את דבריהם לברכה לישראל.
וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי [כב/ב] אומר שמנה לחמו יש להקשות את בלק ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי אשר לא בדרך הטבע לכבשם וראה בלק מזה שהשם נלחם להם ואיך רצה בלק גם בלעם לקלל ולגרשם מן הארץ הלא היו חכמים גדולים וידעו וראו ושמעו מכל הניסים והנפלאות אשר עשה להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואיך אמר הנה עם יצא ממצרים משמע שיצאו מעצמם והלא הו בעצם מעיד עליהם אל מוציאו ממצרים וכי לא ידעו מכל אלה נראה שרצונם היה לקלל רק את ערב רב מפני שהיו רב מאוד וכן אמר ויגר מואב מפני העם מאוד הערב רב והיו יראים מהם ולא היו יראים מפני ישראל לפי שידעו כי השם ציווה אותם אל תצר את מואב ואל תגר בם מלחמה אבל השם הבין וידע מחשבות בלעם ואמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם אף לערב רב אל תקלל יען שדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם הערב רב ברוך הוא שכל המידבק בברוך גם הוא ברוך.
וירא בלק בן ציפור אומר ילקוט שמעון וכי בלק הוא בן ציפור- שם אביו ? אלא צפור הוא שראה, הזוהר הקדוש אומר שבלק בן ציפור עשה ציפור אחת מכסף, זהב, ונחושת, ושם של טומאה היה מונח בפיה, והיא פורחת והולכת להרי החושך ומביאה לו עתידות מלפני מלאכים [ עזא /ועזאל] , ושם הציפור נקרא [ ידוע ], כלומר שהוא מוסר לו כל מני הודעות לעתיד. בן ציפור מקליפת עשו, ציפור זו באה מהרי החושך ואמרה לו שיצא קרן לעמו ישראל מזרע בלק, והיה מכלה זרעו וזה שכתוב מהרסייך ןמחרבייך ממך יצאו, מבלק שהוא ממואב תצא רות המואבייה, שלמה ומלכות בית דוד שילחמו בגויים וכן קרן משיח בן דוד, ולכן בא בלק ובקש מבלעם, לכה נא ארה לי את העם הזה שיקלל את ישראל ולא יצא להם משיח בן דוד ולא רות המואבייה, והקללה שרצה לקלל, מה טובו אוהליך יעקב-התכוון שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא חלילה יחרבו, וכן על זה הדרך.
ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילכו הקהל את-כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מל למואב בעת ההיא [כב/ד] אומר שמנה לחמו כלחוך השור בג" וזהו [משיח בן יוסף ] שראה בלק משיח בו יוסף ולחם עם כל האומות עובדי גילולים ויחריבם והיה סובר שזה יהיה בימיו לכן אמר עתה ילחכו כלחוך השור שהוא משיח בן יוסף שנמשל לשור כמו שכתוב [דברים לג/יו] בכור שור הדר לו ואמר לו בלעם שזה שהוא רואה לא עתה הוא ולא קרוב הוא אך באחרית הימים אז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ובלק אותיות[לקוב] שלכן נקרא שמו בלק שאמר [לקב] אויבי קראתיך.
ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל [כב/ג]אומר אור החמה ויגר אותיות [גיור] בלק פחד מהגיור שהיו ישראל מגיירים הבאים אליהם וחשש אולי שיגיירו כל האומות הגויים סביבותיו ויישאר הוא ואומתו לבד וזהו שאמר ילחכו הקהל הישראלי את כל סביבותינו כלחוך השור להכניסם תחת כנפי השכינה [ילחכו] בג" בחשבון קטן עולה יגיירו ומה שחשש בלק.
וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמור הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי [כב/ה] פירוש הרב תפארת יהונתן ז"ל בשם אור החמה שהטעם שהקיף השם את ישראל בענני כבוד משום שכל מטרת בלעם הייתה להחזיר את ישראל למצרים על ידי כשפים וכל ענייני כשפים הם תלויים במהלך החמה וכשהחמה מכוסה בעבים[עננים] אינם יכולים לעשות שום כישוף כי העננים מפסיקים וזהו רמז הפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ובזה רומז בפסוק עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם ראשי תיבות [בלעם הס] על ידי זה בלעם שתק ונאלס מכישופיו.
פתורה [פ תורה] אומר שמנה לחמו לרמוז על מה שאמרו חז"ל שגם שבעת מתן תורה שאלו בלעם שיגיד להם הפתרון מהקולות והברקים שמא השם למבול ישב והשית להם "השם עוז לעמו יתן "שנותן להם הקב"ה את התורה מפיו יתברך וזהו [פ תורה ]התורה שבעל פה ותורה שבכתב מפיו יתברך נותן להם.
כי רב הוא אומר הזוהר הנגלה כי רב הוא שבמקום עשו הנקרא רב בא בכור קדוש שנאמר בני בכורי ישראל ואם תאמר שהקב"ה הוא רצה כן ,ואינו על פי הדין -בוא וראה עשו קליפה היה וסטרה אחרא היה וקליפה קודמת לפרי ולכן נולד ראשון כיוון שיצא הקליפה ועברה כדרך שמשליכים הקליפה נשאר המוח [ ונפרש עוד] העורלה קודמת לברית והיא עומדת בחוץ מכסה על הברית ועומדת להיחתך. הברית יקרה מהכול .והיא מתגלה אחר כך, אחר שחתכו את העורלה [הוא עשו].
מוסיף הזוהר שהשם חישב את שמותם של בלעם ושל בלק בבלק [בל] ובבלעם [בל] הרי [בלבל] אלו אותיות נשארו [עמק] בלבל עומק מחשבתם שלא ישלטו בעולם ולא יישארו בעולם.
ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים אולי מפני כי עתה גם-אותכם הרגתי ואותה החייתי [כב/לג] אומר רבינו בחיי מכאן שמתה האתון אחר שדיברה ,או מטעם המדרש שאומר שלא יהיו האמורים עושים ממנה עבודה זרה ,או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית ביו השמשות, כעניין שמצאנו בדג של יונה שאמר הכתוב [ יונה ב] וימן השם דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול ,בשנים אף על פי שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון [וימן] שמנהו לכך ,מששת ימי בראשית ,וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע וכיוון שבלעו ועשה מנויין מת הדג כי לא נברא אלא לכך וזהו ששינה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב ויתפלל יונה אל אלוהיו ממעי הדגה ,ועל זה אומר מבטן שאול שוועתי.
ויפתח ה" את-פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים [כב/כח] אומר רבנו יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה מה שאמרה האתון זה שלוש רגלים ולא אמרה שלוש פעמים, יש לפרשו בדרך צחות . כי הנה אמרו חז"ל [סנהדרין קה] שעל ידי שלחצה האתון את רגל בלעם אל הקיר, נעשה חיגר באחת מרגליו. ולכן כאשר פתח ה" את פי האתון, אמרה לבלעם. מה עשיתי לך וכו…ותיבת כי היכיתני בתחילת שתי פעמים בלא פשע, עכשיו אתה זוכה ללכת על שלוש רגלים ולא על שתי. וזה המקל שהיכיתני בו. הוא יהיה לך לרגל שלישית.
למה זכה בלק שממנו תצא רות המואביה אומר ילקוט שמעון עם ישראל היה להם אחד מושיע בשם אהוד בו גרה ,משבט בנימין ,הלך ולקח מנחה ודורון והוליך אותו למלך מואב ,עשה אהוד חרב ולה שני פיות ,והכניס אותה תחת מלבושו ,נכנס למלך עגלון מלך מואב והניח לו דורון ואמר לו אהוד יש לי לאדוני המלך דבר סתר לי אליך, יש לי סוד בשבילך, המלך הוציא את כל הנוכחים אומר לו אהוד דבר אלוקים לי אליך מיד ששמע דבר השם קם לכבוד השם מכיסאו ,לקח אהוד את החרב ודקר את המלך בבטנו ,סגר הדלת ויצא וברח מהמקום, בא לפני בני ישראל בהר אפרים תקע בשופר ויצאו אחריו והרגו אלפי אנשים " ותשקוט הארץ שמונים שנה." וכאשר הורגים את המלך זהו ניצחון במלחמה, ובשכר זה שקם מהכיסא ששמע דברי אלוקים ,זכה עגלון מלך מואב ויצאה ממנו רות המואביה ונעמה העמונית אשת שלמה.
ויאמר בלעם לבלק התייצב על עולתך ואלכה אלי יקרה ה" לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי [כג/ג] אומר הזוהר הנגלה: רבי שמעון אמר: בוא וראה, מה נאמר בבלעם הרשע : " וילך שפי " מהו שפי? -יחידי, כמו שנאמר " שפיפון עלי אורח" כנחש ההולך יחידי ואורב בדרכים ובשבילים. כך היה בלעם הולך יחידי. מה הטעם?- כדי להמשיך עליו רוח טומאה. שכל מי שהולך יחידי בזמנים ידועים ואפיל בעיר במקומות ידועים, מושך עליו רוח טומאה. לפיכך, לעולם לא ילך אדם יחידי בדרך ובעיר, אלא במרום שבני אדם הולכים ושבים ומצויים שם. וזהו הטעם של " לא תלין נבלתו על העץ- שלא יהיה גוף מת בלי רוח על הארץ בלילה. לפיכך היה בלעם הרשע הולך יחידי כנחש.
ויקר אלוקים אל בלעם ויאמר אליו את-שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח [כג/ד] אומר רבינו בחיי על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם בקורבנות כדי שיהיו לרצון לפניך ולכך הזכירם בלשון ידיעה ועל דרך המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו ועל דרך המדרש כך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם ואלו
הם : אדם/קין/הבל/נח/אברהם/יצחק/יעקוב וכל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כולם לכך הזכיר [בהא הידיעה] [המזבחות].
והנה שבעה המזבחות האלה הם כנגד שבעה ימי בראשית ,שבעה נירות המנורה ,והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.
בספר משנת הגלגולים הגלעד והמצבה בין לבן [גלגולו של בלעם] בין לבן ליעקב אבינו. לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את [הגל-לעד] ביניהם ואומר [בראשית לא/נב] עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה המצבה הזאת לרעה: לבן-כדרכו- אינו עומד בדבורו , ובגלגולו כבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל אל ישראל. אך העד [הוא הגל] עדיין זוכר את ההסכם, והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת מאוד האתון שבלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגלו אל הגדר-שהיא בעצם הגל ההוא עצמו, ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר. ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל] שנה.
כתב האריז"ל לבן הארמי נתגלגל [בבלעם] ואחר כך [באבן], ושוב חזר בגלגול ישראל [כנבל הכרמלי] וחזר ונתגלגל [בברזילי הגלעדי] לבן חוזר בגלגול אצל בו בנו [בלעם בן-בעור], ואף עתה שב על קיאו ופגם בפיו כשאומנתו לקלל את הבריות, ואף בגלגול זה הייתה נפשו רחבה ונתאווה לממון כפי שאמר " אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וכו.. ואף עתה עשה עושר ולא במשפט והתפרנס מכוחו לקלל את הבריות בלעם נהרג על ידי פנחס בן ל"ג שנים ולאחר מכן הוא מתגלגל באבן שזהו עונשו של הפוגם בפיו ומקלל או מדבר לשון הרע היות והאבן דוממת, וזהו עונשו על שלא דמם את פיו. לאחר מכן חזר ונתגלגל בנבל הכרמלי ואף כאן קלקל בפיו. וזהו שרמז הפסוק באומרו על נבל והאיש קשה ורע מעללים והוא [כלבי] שהוא ראשי תיבות כושן לבן בעור והסימן להם ולכל בני ישראל לא יחרץ [כלב] לשונו אך בזכות אברהם אבינו שנתברך באותיות [בכל] ככתוב וה" ברך את אברהם [בכל] ניצולו ישראל משלוש טומאות אלה.
מה עשיתה לי לקב אויבי לקחתיך והנה ברכתה ברך [כג-יא] ראשי התיבות של המילים " לקב אויבי לקחתיך והנה"הן אותיות "אלול" ויש בזה רמז נפלא כי השטן מחפש בכל דרך להביא קללה על ישראל, אך לבסוף זוכים ישראל לברכות רבות. וכל זאת מפני שבחודש אלול עושים ישרטל תשובה ואומרים סליחות לפני הקב"ה, ובזכות זה מתהפך הדין עליהם לטובה, והשטן כביכול בא לםני הקב"ה בטענה ואומר :מה עשית לי? לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך את ישראל.
לא איש אל יכזב ובן-אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו [ כג/ יט] אומר רבינו בחיי לפי צפה בלעם שעתיד אדם אחד בישמעאל [מוחמד] להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה.
אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני שת [כד/יז] אומר הרב מליובאוויטש בספרו דבר מלכות: מהעניינים המיוחדים שבפרשת בלק ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד [ליום השבת] שבה נתפרש בתורה ביאת משיח כפי שדרש הרמב"ם " המלך המשיח. התורה העידה עליו בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל ושם הוא אומר " אראנו ולא עתה" זה דוד אשורנו ולא קרוב" זה מלך המשיח. " דרך כוכב מיעקב" זה דוד, " וקם שבט מישראל "זה מלך המשיח , " ומחץ פאתי מואב "זה דוד " וקרקר כל בני שת" זה מלך המשיח" וה" אדום ירשה " זה דוד וה" ורשה וכו.. זה מלך המשיח. ויש לומר, שבזה שהתורה העידה על משיח בפרשת בלעם שבה מודגש" שלא אבה ה" אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה" אלוקיך לך את הקללה לברכה" מרומזת הפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף [ כה/ט] אומר אור החמה קושיא בפסוק שיש טעם [אתנח] במילת במגפה ולפי הדקדוק לא היה צריך להיות כי עדיין לא נגמר העניין, אלא שהקב"ה עשה חסד גדול בזה שימותו 24 אלף מישראל ועירב את כל אלה שהגיע זמנם למות באותו יום בלאו הכי עם החשבון, וזהו חסד גדול . וזהו שיעור הכתוב: ויהיו המתים שבלאו הכי צריכים למות עם אלו של המגפה שנגזר עליהם ביחד 24 אלף .
י צ ח ק פ ר י א נ ט ה