מורשת יהדות מרוקו

התחלתי חיים חדשים בקיבוץ, כאידיאליסט המחדש חיי חברה המושתתים על צדק ועל שוויון, ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. האין זה אידיאל אנושי לשלום ולאחווה בין האנשים? חיים בלי כסף, בלי שוחד, בלי פשע! זה ממש חזון נביאי ישראל בהתגשמותו! זוהי חברה רגועה, בלי שנאה, בלי מעמדות, ממש גן עדן הקיים רק בישראל. אין דוגמתו בעולם. המצחיק הוא, שבזמן שלא היה לי היכן להיות, בזמן שלא הייתה לי עבודה, לא חשבתי ללכת לקיבוץ, ועכשיו כשיש לי קשרים, עבודה ומציעים לי שליחות, דווקא עכשיו אני עוזב הכל והולך לקיבוץ בחיפוש אחר הפתרון האידיאלי לחיי חברה שוויונית וצודקת. כנראה שזה בהשפעת הקורסים שלמדתי בסמינרים השונים שבהם דובר כל כך, על התיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם הכללי והציוני. בתחילה עבדתי בהוראה, אבל אחרי זמן מה היה לי קשה לחנך ילדים שהתנהגו בגסות רוח ובחוסר כבוד. ביקשתי למצוא לי עבודה אחרת וכך מצאתי את עצמי עובד במפעל מארבע בבוקר עד אחת עשרה. הרגשה נעימה היא לעבוד וליצור משהו במו ידיך. אחרי העבודה הייתי הולך לטבול בכנרת. כל היופי של חיי הקיבוץ הוא שאין כסף. אז איך נוסעים? עומדים לצד הכביש ומישהו ללא ספק יאסוף אותך. הנוף בעמק הירדן היה מרהיב. אני מגיע לכנרת הניצבת בכל הדרה. נוף שמשמח את לבי. אני מחפש את החרמון והנה הוא שקוע בערפל כבד ורק החלק התחתון נראה כמו בצבע כחול, והפסגה עדיין מכוסה שלג. שלל צבעי טבע המהנה את הלב. ישבתי לחוף הכנרת, מקשיב לגליה הקלים המרשרשים. אני יושב תחת עץ בחורשה במקום, כמו חצי אי מול דגניה ונהנה. פתאום נזכרתי בפיוטו של ר׳ דוד חסין מהמאה ה-18 במרוקו, שאת פיוטיו הרבים שרנו בערבי הבקשות. שירו היפה על טבריה מתנגן בי במנגינתו הערבה. בשיר זה הוא מזכיר תנאים ואמוראים בשמם שחיו בטבריה ואת שבחם. ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה״… שהזכרתי לפני כן בהיסטוריה של טבריה. השיר משתרע על בתים רבים. אני שר, נהנה ונזכר בטבע של עיר מולדת ספרו. אבל, איזו השוואה?! כמו בין קודש לחול. אני פה מלא אושר ושם חיינו זרים בעול הגלות המרה. פה אנו בעלי הבית, זו ארצנו שלנו, כל פינה בה מזכירה את עברנו ואת חיי אבותינו. זו ארצנו! אני מסיים את השחייה וחוזר לקיבוץ רענן ומלא חיים. לפעמים מאחר הייתי לארוחת הצהריים ונשארתי בלי אוכל. זה מזכיר לי את מצור ירושלים שבו למדתי לחיות עם רעב. ניסיתי פעם להיכנס למטבח לקחת משהו לאכול. התורנית גערה בי וגירשה אותי משם. יום אחד אמרתי לה, ׳איך זה שיש שני אנשים שמכינים לעצמם ארוחה ואותי את מגרשת?׳ ענתה לי שאלה ותיקים. אכן תשובה מוזרה ובלתי מתקבלת על הדעת. ״מה זה משנה״, עניתי לה, ״ותיק או חדש? זו אותה קיבה, אדם שעובד ורעב, מגיע לו מזון בכל זמן״. אבל לא ! היגיון לא שולט בחברה הנכבדה הזו. על גל שפתי שרקתי מזמור מתהלים: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי…, אף לילות יסרוני כלותי״.

אחרי כמה חודשים, שום תזוזה לטובה לא ניכרה במצבי החברתי. הכך רוצים לקלוט בקיבוץ? אוי ואבוי׳ ישבתי וכתבתי על הרגשתי בקיבוץ לידידי, סופר ״דבר״ ק׳ שבתאי. אדם נפלא, אנושי ובעל לב יהודי חם. הוא ניחם אותי ביחסו ובידידותו. חשבתי: לא אלמן ישראל. יש ביניהם אנשים טובים. כל הכללה פסולה. כתבתי לתומי, אבל ידידי זה חשב שראויה התרשמותי שתבוא לידיעת הנוגעים בדבר מעל דפי העיתון ״דבר״ דווקא, אם כי בלי לציין את שמי. במזכירות הקיבוץ הסיקו שמדובר בקיבוץ שלהם. אני לא יודע איך. לא שקטו ולא נחו עד שקיבלו את שם כותב המכתב שהופיע בתוך המאמר. מיד זימנו אותי לפגישה וגערו בי בשצף קצף, נסערים כאילו פשע גדול קרה פה. הייתי המום מהתנהגות זו, מחוסר סבלנות לשמוע דעה ביקורתית וחיובית מאוד. המסר היה, איך אני מעז להביע דעה על הקליטה בקיבוץ לאחר זמן קצר כאן. הם ייעצו לי לעזוב את הקיבוץ. לא חשבתי שהתנהגותם או עצתם ראויה לתשומת לב. המשכתי בחיי שם. עמדתי בלחץ ונשארתי. מה שהביאני לכתוב על מחדלי הקליטה בקיבוץ הייתה העובדה שכל אלה שהיו אתי, שזה מקרוב באו לחיות בקיבוץ, עזבו אחד אחרי השני מפני שלא מצאו סיפוק בחיים שם. ואיך ימצאו סיפוק אם היו מנודים ועזובים? היו אתנו גם שכירים שעבדו כל השבוע ובשבת הלכו לביתם עם שכרם בידם. גם עליי החלה להעיק הבדידות. זה הזכיר לי את הנוער שהכרתי בסמינריונים. אותה הזרות ואותה ההתרחקות. דבר אחד גרם לי הנאה עילאית והפליא אותי מאוד – קבלת השבת בחדר האוכל המשותף. בקבלת שבת כזאת לא התנסיתי מעולם. מפות על השולחן, אווירה חגיגית, פרחים, נרות. השירה ביחד עם שירי שבת הייתה מרגשת מאוד. ובכל זאת, עם אלה שישבו אתי ליד השולחן אי אפשר היה לפתח שיחה. לא היו דברנים בכלל. נשארו מרוחקים ולא קרבוני לחברתם. אנשים טובים אבל לא חברותיים. אני חושב שזה לא נובע מרוע לב אלא מחוסר תרבות יהודית וכללית. תרבות של אחריות הדדית לקרב את הזר ולהסביר לו פנים, לתת לו להרגיש כמו בן־בית, נוח ונעים. לא למדו פרקי אבות, שם אומר שמאי ״והוה מקבל כל האדם בספר פנים יפות״.

 ערב שבת היה הזמן שגרם לי תענוג גדול ונהניתי ממנו מאוד. מאז אימצתי את שירו של ביאליק ״החמה מראש האילנות נסתלקה״, שהדהדה בחדר האוכל מפי כל המסובים. זהו שיר מרגש עם מנגינה נעימה. ראוי מאוד לאווירת השבת. אז כבר דובר על סכנת הפילוג של הקיבוצים. מה שהמנהיגים יחליטו, כולם ילכו בתלם כעדר ממושמע. ידידות וקשר אנושי בין בני אדם לא קובעים כלום, רק ההשתייכות הפוליטית היא הקובעת! כבר זמן מה שאני מרגיש חולשה ומתקשה בעבודה גופנית. לאחר שהייתי משוכנע שמשהו לא בסדר, הלכתי לרופא. רופא צעיר בדק אותי ואמר שאין לי מאום. חזרתי לעבודה, ואולם החולשה לא הרפתה. הייתי רפה-אונים, תשוש ויגע. הלכתי שוב לרופא והוא בשלו. דיברתי עם המזכיר על הבעיה שלי וגם הוא דיבר עם הרופא אך חזר אליי עם אותו פזמון — שאין לי מאום,.״אולי אתה סתם מתעצל לעבוד״, אמר. נדהמתי מהערה טיפשית ומעליבה זו ואמרתי לו: ״וכי מי מאלץ אותי להישאר כאן?״ אז הוא המליץ שאעזוב את הקיבוץ. לשמע הערה זו התפרצתי: ״אתם קוראים לעצמכם סוציאליסטים? איפה הרגש שלכם? אני חולה ואתה אומר לי שאני מתעצל? איזה חוסר רגישות! חוסר נימוס! מה הבעיה שלכם ? לזה אתה קורא חברה סוציאליסטית של צדק ושל שוויון? אני פה שישה חודשים ועוד אף אחד מכם לא דיבר אתי! לאף אחד פה לא אכפת אם אני סובל ובודד. רק עבודה! עבודה שקובעים לי, שאני רואה על הלוח בחדר אוכל! אף אחד לא מדבר אתי, לא שואל אותי אם אני מאושר, אם חסר לי משהו. כלום! אתם חברה אחראית? איפה האחריות שלכם כבני אדם? אתם עשיתם לי סקנדל כאילו פשעתי על זה שכתבתי איך לקלוט חדשים בקיבוץ, ועכשיו כשאני חולה אתם זורקים אותי לכלבים? לאן אלך? אחרי שעזבתי עבודה מסודרת והצעה לשליחות כדי לבוא לקיבוץ אתה אומר לי לעזוב, במקום לדאוג לי ולטפל בי? הרופא שלכם – או שהוא בוגד באומנותו כרופא או שהוא פושע כבן אדם שעושה ממני צחוק. אם אני לא יכול להרים כלום או מאמץ קטן ביותר מעייף אותי, זה אומר שמשהו לא בסדר בבריאותי! כל הדיוט מבין זאת חוץ מהרופא שלכם! עכשיו אתה מוסיף חטא על עוון ואומר לי שאני עצלן! אין לכם בושה? ודאי שאעזוב, מפני שאני מאוכזב מכם מאוד. עכשיו אני מבין מדוע החבר שלי עזב את הקיבוץ. אתם חסרי תרבות כמו כל האנשים שפגשתי עד כה, ואתם עוד אומרים על עולי מרוקו שהם חסרי תרבות. תתביישו לכם!״

בלית ברירה, עשיתי כמצוותו, עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לירושלים. בעזרת המפלגה קיבלתי עבודה בסוכנות במחלקת השליחים. מקץ שבועיים של עבודה משרדית, מה שאפשר לי לנוח, חזרה החולשה. עליתי לבדיקה אצל ד״ר פוקס, רופא זקן שקיבל חולים בבניין הסוכנות. הוא רק הקשיב מעט קט לריאותיי במסכת ואמר לי: ״הריאות שלך לא בסדר. יש לך שחפת״. הוא שלח אותי לעשות שיקוף ואמר לי: ״אין ספק וזה לא מהיום, אתה סוחב את זה הרבה זמן. אין דבר כזה – הוא אמר לי – שהרופא הצעיר לא ידע״. זאת אומרת, גם בצבא וגם בקיבוץ ידעו טוב מאוד וזרקו אותי. ״אפילו רופא מתחיל היה יודע את זה״, אמר לי. מדוע ביזה אותי מזכיר הקיבוץ וקרא לי ״עצלן״? זהו עלבון שקשה לבלוע. אני בא מרצון לקיבוץ והוא מטיח בפניי דבר כזה! והרופא? איפה רגש האחריות שלו? כרופא, כבן אדם, כחבר קיבוץ! בגלל זה שחררו אותי מהצבא ובגלל אותה סיבה רצו שאעזוב את הקיבוץ? לא אכפת להם שאמות? איפה המצפון שלהם? זאת רשלנות פושעת, חוסר אחריות וחוסר תרבות! איזה מין יהודים הם אלה? עלינו נאמר ישראל רחמנים בני רחמנים? איזו אכזבה! מהדתיים, מהסוציאליסטים, מיהודים! זה מספיק כדי להכניס בן אדם לדיכאון ולייאוש. הרופא אמר לי שעכשיו אני צריך להפסיק את העבודה. נתן לי מכתב למחלקה הסוציאלית של העירייה, והם נתנו לי תלושים לקבל מרק פעם ביום במסעדה עלובה. לא אלאה אתכם בדברים. עולמי חרב עליי, אני, שמאמין בבני אדם ועושה רק טובות לכל אחד, אני צריך לסבול מכה כזו שהיא נגד מה שאני מאמין בו כיהודי וכבן אדם. עכשיו אני באמת חולה, הולך ונחלש מיום ליום ואין מושיע. הרופא טען שאין מקום פנוי בסנטוריום. אחרי שנוכחתי כי לאיש לא אכפת ממני ושאין תקווה לקבל טיפול רפואי, הלכתי למשרד הפנים וביקשתי ״היתר יציאה״ לצאת מן הארץ, כדי לחזור למשפחתי במרוקו. הגויים שם ידאגו לי וירפאו אותי. במשרד הפנים לא רצו לתת לי את ההיתר הזה, שבלעדיו אי אפשר לעזוב את הארץ. הם אמרו שאפשר לרפא את זה כאן. בסדר! אז רפאו! אין מקום פנוי, אתה צריך לחכות! ואיך אחכה ? אני הולך ודועך. יודעים אתם מה מעליב יותר? אני רואה אנשים אדישים לגמרי, שאין בם שמץ של רגש אנושי של צער או הבנה למצבי. זה לא נוגע בהם בכלל, נשארים אדישים כאלו פרצופים מאבן, בלא רגש, בלא חמלה, כלום! לא שמעתי מאף אחד מהאנשים האלה מילת עידוד או השתתפות בכאבי ודאגה לבריאותי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

עמוד 293