ליקוטים לפרשת מקץ מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

                                 ליקוטים לפרשת מקץ מאת יצחק פריאנטה

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור" )מא/א( אומר אהבת חיים: "ויהי מקץ שנתים ימים", כיון שפרשה זו המשך ימי חנוכה, וחכמינו ז"ל הביאו רמז במילת )שנתיים( שמאל נר תדליק ימין מזוזה. ועוד המדרש אומר: "ויהי מקץ שנתים" הינו קץ שם לחושך, רצה לומר חושך הגלות תלוי בזכות הדלקת נרות חנוכה, כמו שרמזו שמאל נר תדליק כוונתם הקדושה בזה בכל המקומות החשוכים שהם בחינת שמאל חייבים אנו להדליק שם נר ולהאיר שם את אור הקדושה מעט מן האור של הקדושה ידחה הרבה חושך הגלות, ועל ידי כך נזכה לימין מזוזה, כלומר על ידי הארה זו נזכה שהקב"ה הינו על ידי המזוזה יעמוד לימיננו בדברי המלך נעים זמירות ישראל, כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו כל זה בא לרמוז לנו לבל נתייאש חלילה, אלא נדע בבירור שכל הגלות הוא כמו חלום חולף וסוף הכבוד לבוא. לכן לאות הרמז השקוף הזה, יעקב בחיר האבות קיבל על עצמו צער השכינה ואחריות תיקון העולם במלכות שדי, הוא תיקן לנו תפילת ערבית להאיר לנו באור של תקוה ונחמה בחשכת הגלות. אשר זמן תפילת ערבית הוא דווקא בלילה ממש שעת הדין ותקפו. כלומר דווקא אז עלינו לזכור את הקשר האמיץ והחזק אשר נתקשר עמנו אל העולם בברית אבות והוא עתיד לגאלנו גאולת עולם כאשר מזכירים זאת באמת ואמונה אחר קריאת שמע של ערבית בפסוק והוא רחום רמוז ארבע כיתות מלאכי חבלה שהם עוון, משחית, אף, חמה. דהיינו "והוא רחום יכפר עוון" כלפי כת שנקרא )עוון( "ולא ישחית" נגד כת משחיתים שנקרא )משחית( "והרבה להשיב אפו", "ולא יעיר כל חמתו" נגד כתות מלאכי חבלה )אף וחמה( ארבע כיתות אלו מתעוררות בכל לילה עם רדת החשכה והם הם שמקיפים אותנו בחשכת הגלות. אבל כשישראל נכנסים באותה שעה לבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה ובתפילה ובפרט בקריאת שמע אזי מכניעים אותם ושמורים מהם.

 "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" )מא/א( אומר ילקוט שמעון: בתחילת הפרשה כתוב "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור" ושוב כתוב בהמשך הפרשה חלם, חסר )ו( ולבסוף כתוב ויקץ פרעה והנה חלום עם )ו(, כתיב ואחר כך מלא, למה? ונראה ליישב על פי המדרש שאומר, פרעה היה חולם את חלומו זה כבר שנתים ימים והיה משתכח ממנו כי יוסף בטח בשר המשקים שאמר וזכרתני והזכרתני )על כל מילה ישב שנה סה"כ שנתים נוספים( אל פרעה נשאר יוסף עוד שנתים בבית הסוהר וכעבור שנתים ימים נזכר בחלום, ולכן בתחילה כתוב ופרעה חלם מזמן את החלום וכעת שזוכר את החלום נאמר והנה חלום עם )ו( ואין דבר שלא רמוז בתורה. בראש השנה יוסף יצא מבית הסוהר, ויגלח ויחלף שמלותיו, מפני כבוד מלכות היה צריך להתרחץ ולגלח, וגם כן בראש השנה גוזרים על האדם מה יהיה גורלו בעולם.   

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם: אומר הגאון רבי יחיא בר משה קאפח לרמוז שעין ה" אל יראיו לאותה עת קבועה לגאולתם. ואינו שוכחם רגע אחד. יוסף הייתה מידת הדין מתוחה עליו שישב בבית האסורים עשר שנים. ואחר שנשלמו אותן עשר שנים התחיל לעלות ולקום, והיה יודע כי זמן מפלתו י"ג שנה, כנגד השמש והירח וי"א כוכבים. זהו שכתוב: "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן". ובאותו הפרק נמכר "ככתוב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים"."ויריצהו מן הבור". שנתרצה הקב"ה בקבלת הייסורים " ויגלח ויחלף שמלתיו" וכי מאין לו שמלות? אלא המלאך גבריאל הביא לו בגדים מגן עדן.

"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" )מא/מ( אומר הזוהר הנגלה: הקב"ה, משל יוסף עצמו נתן לו. הפה שלא נשק לעבירה, כתוב בו: ועל פיך ישק כל עמי. היד שלא קרבה לעבירה כתוב בה: ויתן אותה על יד יוסף. הצוואר שלא קרב לעבירה, כתוב בו: וישם רביד הזהב על צוארו. הגוף שלא קרב לעבירה, כתוב בו: וילבש אותו בגדי שש. הרגל שלא רכבה לעבירה, כתוב בה: וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. וכן המחשבה שלא חשב, נקרא נבון וחכם. והלב שלא הרהר, ויקראו לפניו אברך, והכל משלו לקח.

 "ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" )מא/לט( אומר ילקוט שמעון: השאלה מדוע פרעה קיבל את פתרון יוסף, ולא קיבל את הפתרון של החרטומים, אלא כאן יש דיוק בלשון, פרעה פתח בסיפור חלומו והוא אומר ליוסף בחלומי, הנני עומד על שפת היאור, אמר לו יוסף לא עמדת בחלום על שפת היאור, אלא על היאור על המים עמדת, וזה שכתוב אחרי שהודיע אלוקים אותך את כל זאת, כלומר אתה עמדת אחרי בחלום וראית הכל, אין נבון וחכם כמוך, ולכן התקבל פתרונו של יוסף יותר לנכון מאשר החרטומים שרי פרעה היתה להם קנאה, איך אפשר עבד כי ימלוך עבד שנמכר בעשרים כסף, ימלוך עלינו וגם אינו יודע שבעים לשון, רק לשון הקודש אומר המדרש, הושיבו אותו לבור ובא מלאך גבריאל והיה מלמדו 70 לשון, ולא היה קולט מהר, מה עשה המלאך? הוסיף לו אות )ה( משם ה' וקרא לו יהוסף, ותפס וידע כל 70 לשון שמלך צריך לדעת וזהו שכתוב עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע, פרעה עמד על היאור ולא על שפת היאור

. "והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו" )מא/ יח( אומר ילקוט שמעון: היאור זה התורה שנקראת מים, שבע פרות דהיינו שבע מצות דרבנן שאמרנו לעיל שבחר הקב"ה בשביעי שיהיה קודש שאמר הכתוב ונח ביום השביעי, והשנה השביעית היא שמיטה קודש, ושבע ברכות של נישואין לחתן וכלה, ושבע ברכות לק"ש שחרית וערבית, שבעה רקיעים, שבעה כוכבי לכת, שבע מצוות דרבנן )עירובין, נטילה, ברכת הנהנין, נר שבת, קריאת מגילה, נר חנוכה, קריאת הלל( שבע מצוות בני נח, שבע שמות של יצר הרע, שבעה שמות הקודש שאינם נמחקים, שבעה רועים )אדם, שת, מתושלח, דוד, אברהם, יצחק, יעקב( בשבת מתפללים במקום 18 ברכות שבע ברכות, שבע ספירות, שבע שבתות של ספירת העומר, שבע נרות של המנורה בבהמ"ק שבע נביאות )שרה, מרים, דבורה, אביגיל, חולדה, ואסתר( שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם )תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כסא הכבוד, בהמ"ק, שמו של משיח( שבע פעמים סובבים המזבח, שבע הקפות, שבע ימי אבלות, בסוכה יושבים שבעה ימים, ליל פסח קודם אכילת מצה מברכים שבע ברכות, בתפילת נעילה אומרים שבע פעמים ה' הוא האלוהים, שבע פעמים אומרים הפסוק קראתי בכל לב, אישה יושבת שבעה ימי נקיים, וסופרת לה שבעה ימי טהרה, שבע פעמים הקיפו את יריחו, שבע שופרות, שבע כהנים. שבעה ימים העלו בלק ובלעם שבע פרים, שבע אלים, שבע מזבחות, שבע שמות יש לעני )רש, עני, דל, הלך, מסכן, אביון, דך( שבע שמות היו לשלמה )ידידיה, אגור, בן יקא, איתיאל, למואל, קהלת( שבעה כורתי ברית )אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד(   ויהודה שהוא מלך ישראל הוא שביעי כיצד )אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, לוי, יהודה( שבע שמות היו ליתרו אחר שנתגייר, שבע כריכות בתפילין, שבע פעמים הזכיר באר בעניין יעקב שלקח רחל, שבעה מיני זהב יש בעולם )זהב, פרויס זהב, ירקרק זהב, אופיר זהב, מופז זהב, סגור זהב, זהב תרשיש(, שבע אורות יש בעולם )אור תורה, אור גיהינום, אור גן עדן, אור תשובה, אור כסא הכבוד, אור ביהמ"ק, אורו של משיח( שבעה קולות אמר דוד במזמור )כט( כנגד שבעה ימי בראשית, שבעה נקבים בבית רחם האישה, שבע יפול צדיק וקם, דא יוסף הצדיק שפתר חלומות וקם. פרות אותיות פותר יעלה למלכות בשביל חלום, מפני שאחיו שנאו אותו על החלום, הקב"ה מדד לו מדה כנגד מדה, וזה שכתוב והנה מן היאור עולות שבע פרות

. "ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" )מא/כה( אומר הרב אליהו אדלר בספרו "ליקוטי אליהו": רצה לומר לו, חכמיך הלכו חשכים ולכן לא מצאו פתרון, שפתרו לך שתוליד שבע בנות, ואחרים אמרו שתכבוש שבע ערים, אבל דע אדוני שכל דברי העולם מתנחלים על ידי שליח הקב"ה חוץ מארבעה דברים שמסורים בידי הקב"ה, וסימנם )מפתח(, והם ראשי תיבות מטר, פרנסה, תחיית המתים, חיה )יולדת(. וזה שאומר לו: את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, כלומר חלומך הוא ענין שרק הקב"ה עושה אותו. "

וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים" )מא/מג( אומר ילקוט שמעון: הכיצד קראו לו אברך? כידוע כי תלמיד חכם הלומד בישיבה אותו מכנים בשם )אברך(. אם כן מה היתה הסיבה למצריים לקרוא ליוסף בכינוי כזה? התשובה היא: ראשית יוסף היה תלמיד חכם, גם מבחינה זאת מגיע לו כינוי כזה. שנית אם נסתמך לפי ההסבר של המלה אברך פירושה: )כרעו ברך לפניו(. אך כיצד לכרוע ברך לאיש בלתי ידוע? כי אכן יוסף כך היה בעיני תושבי מצרים ממש אלמוני ובלתי מפורסם ומוכר. אלא ההנחה היא מאחר והמלך פרעה מינהו לשליט, קרוב לוודאי שיש בו תכונות טובות ועליונות לכן קראו לפניו בשם כזה. אם נתרגם את המילה אברך לשפת ראשי תיבות נמצא את משמעות הדבר: דהיינו )אברך( אביר בחכמה רך בשנים כלומר על אף שיוסף היה עברי, היה אביר בחכמה ורך בשנים, כי בן שלושים שנה היה כאשר היה לפני פרעה בעת שהשליטו על ארצו. כמו שנאמר ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים. בכך הקב"ה הגשים את חלומו של יוסף להיות מלך ומושל לפני אחיו אשר שנאוהו בשל כך ושמרו לו טינה, ובפרט בעת שהיה מתאר לפניהם את חלומו באמרו אליהם לראשונה

. "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים" )מא/מה( אומר ילקוט מעם לועז: ואמרו רבותינו שאסנת זו היתה בת דינה שנתעברה משכם בן חמור. ושלחה יעקב מביתו, כי השבטים ביקשו להרגה, ושם אותה תחת עץ הסנה, ולכן נקראה אסנת. וכתב על טס של זהב בלשון הקודש ותלה אותו בצווארה לומר: כל מי שישיא אותה יהיה בטוח שזרעו יהיה מיעקב. ומלאך גבריאל הביאה למצרים לבית פוטיפרע, וכשהומלך יוסף היו מסובבים אותו בכל העיר אז נצבו כל המצריות כדי לראות ביופיו, וכל אחת היתה זורקת לו מתנה כפי יכלתה. ואסנת זו מאחר שלא היה בידה מה חע ץקמ לתת לו זרקה לו הטס הזה שהחזיקה כקמיע, ונטלו יוסף וקרא בו וראה שהיא מזרע יעקב לכן נשא אותה לאישה וכך התנהג מהשמים, כי הכל נפרע מדה כנגד מדה וכבר ביארנו בפרשת וישלח שיעקב החביא את דינה בתוך תיבה כדי שלא יראה אותה עשו, ומצד אחד נענש יעקב על כך שיתכן שדינה היתה מחזירה את עשו בתשובה, ולכן נתפסה דינה על ידי שכם, מכל מקום מאחר שכונת יעקב היתה לשם שמים זרע של דינה לא יצא לתרבות רעה, ומן השמים התנהג כך יוסף לקחה לאישה. וזה שאומר הכתוב שאסנת היתה בת פוטיפרע ואף על פי שלא היה אביה, אבל מאחר שנתגדלה בתוך ביתו נחשבת כבתו

. "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" )מא/מה( אומר אהבת חיים: כלומר מפרש צפונות. כתב הגאון חתם סופר שזה היה מאת ה' שכל המצרים החלו לקרא לו צפנת פענח וכשבאו אחי יוסף לא ידעו שזה יוסף, ולמה יוסף שתק על שינוי שמו? כי ראה ברוח הקודש שזו לטובת הכלל והפרט. ועוד כתב הגאון חתם סופר, שכאשר באו בני ישראל לשבר אוכל לא באו עם הכנענים הארורים ולא התחברו עמהם אלא באו עם אותם שנתגיירו בימי אברהם והם לא היו יוצאים מארץ ישראל ורק הפעם ירדו מצרימה כדי לקנות אוכל. וזה מוסר גדול לאדם שלא יתחבר עם הרשעים ואפילו שעה קלה

. "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" )מב/ו( אומר הזוהר הנגלה: אמר רבי ייסא: בא וראה שכאשר הקב"ה חפץ באדם, מנשא אותו על כל בני העולם ועושה אותו ראש הכל, וכל שונאיו נכנעים תחתיו. דוד המלך שנאו אותו אחיו והרחיקוהו מהם, והקב"ה נשאו על כל בני העולם, וכולם היו כורעים ומשתחווים לפניו, וכן יוסף שהרחיקוהו אחיו, ואחר־כך כולם כרעו והשתחוו לפניו. זהו שאמר הכתוב ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה

. "ויקח מאתם את שמעון ויאסר אותו  לעיניהם" )מב/כד( אומר הזוהר הנגלה: כדי שלא ילחם כנגדו ביחד עם לוי. לפי שכשמתחברים יחד שמעון ולוי, הם יכולים לריב ולהילחם. אמר רבי שמעון: וכי מה ראה יוסף להשאיר דווקא את שמעון אצלו יותר מאחיו: אלא אמר יוסף: בכל מקום שמעון הוא המתחיל בדין. כי בזמן שהלכתי מאבי אל אחי, פתח שמעון תחילה בדין, כמו שכתוב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. וכן בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ולכן טוב לקחת אותו מהם כדי שלא יעורר קטטה בכל השבטים. "

וימהר יוסף כי נמכרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה" )מג/ל( אומר מדרש תנחומא: מדרש תנחומא פרשת ויגש מציין הדו שיח בינו לבין אחיו הקטן בנימין כשהביאו אותו והעמידוהו לפני יוסף. אמר להם יוסף, הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלי. אמרו לו הן. יוסף פונה לבנימין ואומר לו יש לך אישה אמר לו הן. אמר לו יש לך בנים. אמר לו: יש לי 10 .ומה שמם. אמר לו בלע, ובכר, ואשבל, וכו' אמר לו יוסף, מי שמע שמות כאלה. אמר לו: כולם על שם אחי בן אמי שהיה גדול ממני, קראתי להם אלו השמות. בלע, שנבלע בין האומות. ובכר, בכור ואשבל, שנשבה, גרה, שנעשה גר. ונעמה, שהיה נעים. אחי, על שם שהיה אחי בן אמי. וראש שהיה ראש וגדול עלי. מופים, שהיה יפה ומיופה. וחופים, שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. וארד, שירד בגולה, שהיו פניו דומים לורד, ומיום שגלה יוסף אחי. ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב. ולא עוד אלא בשעה שאני רואה את אחי, כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי, זולגים עיני דמעות. באותה שעה התגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר וימהר יוסף כי נמכרו רחמיו. אמר רב נחמן בר יצחק, באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות. הביא מתנות בסעודה. נתן לכל אחד ואחד מהם מנה שלו. נתן לבנימין מנה שלו. נתן יוסף מנה שלו ונתנה לבנימין. נטלה אסנת מנה שלה, נתנה לבנימין. נטלו אפרים ומנשה מנותיהם ונתנום לבנימין. נמצאו ביד בנימין חמש מנות. לכך כתיב: ותרב משאת בנימין.

"הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" )מד/ג( אומר הזוהר הנגלה אומר רבי אלעזר: יש לעיין בזה. שהרי אם הם היו הולכים ונשלחו משם, בשביל מה נכתב בתורה המה וחמוריהם? אלא לפי שכתוב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, לפיכך כתוב והאנשים שלחו המה וחמוריהם, לומר לך, שלא נשארו המה וחמוריהם כמו שאמרו. אמר רבי שמעון: בא וראה, בשעה שנכנס הלילה ופורש כנפיו על העולם, הרבה בעלי דינים למיניהם: מהם קדושים ומהם חיצונים מתעוררים ושולטים על העולם. כיון שמאיר הבוקר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד חוזר ונכנס למקומו, זהו שכתוב הבוקר אור — והאנשים שולחו, אלו בעלי הדין הקדושים ששלטו בלילה: המה וחמוריהם רומז על הבאים מצד הטומאה ואינם קדושים. והקב"ה עשה יום ולילה, כדי להנהיג את כל אחד ואחד לצדו כראוי לו. אשרי חלקם של ישראל, בעולם הזה ובעולם הבא רבי חיא פתח ואמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: בא וראה עתיד הקב"ה להאיר לישראל את אותו אור השמש גנזו הקב"ה מיום שנברא העולם מפני רשעי העולם, ובאותו השמש יתרפאו כולם. כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חיגרים וכמה סומים יהיו בהם. ואז יאיר להם הקב"ה את אותו השמש בו, כמו שכתוב ומרפא בכנפיה, ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם ועד סופו, ולישראל הוא יהיה רפואה, והעמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו. אבל ישראל, מה כתוב אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך ברוך ה' לעולם אמן ואמן. "

הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם" )מד/ה( אומר שמנה לחמו: והוא נחש ינחש בו בגימטריא )בא יהושע משיח(, רוצה לומר איך רציתם להרוג את יוסף אשר ממנו עתיד לצאת יהושע ומשיח בן יוסף, והם עתידים להילחם מלחמות ה' עם האומות, וזה שאמר הלוא זה אשר ישתה אדוני בו רוצה לומר אדון העולם יעשה על ידיהם מלחמות, וכמו שכתוב )במדבר כג/כד( ודם חללים ישתה, )ישתה( בגימטריא )והם ילחמו בעת האומות(, ואתם רציתם להרוג אותו, על כן הרעותם אשר עשיתם. והוא נחש ינחש בו בגימטריא )וזהו משיח שני פעמים(. והוא נחש בגימטריא )והוא משיח(, לרמוז על שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואימתי שיבוא משיח בן יוסף אז יבוא גם כן משיח בן דוד, שדיבר עם יהודה שהוא היה ראש המדברים שלהם, כמו שכתוב ויגש אליו יהודה, והוא היה מייעץ אותם למכרו, על כן אמר לו אם ממך יצא משיח בן דוד, ממני יצא גם כן משיח בן יוסף. פ ץקמ

"אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים" )מד/ט( אומר שמנה לחמו: בפסוק יש 10 תיבות רמז על עשרה הרוגי מלכות ובאותו הלשון עצמו אמר להם הקיסר כתיב )שמות כא/טז( וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ואילו היו בחיים הייתי דנם, ועתה אתם קבלו עליכם דינם, ולא היה יודע הקיסר שהם הם היו גלגולם. אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. ולכך תמצא שהזכיר בפרשה 10 פעמים )האנשים(. "

ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין" )מד/יב( אומר שמנה לחמו: )הגביע( בגימטריא )הפה( שהיה בנימין צדיק שהיה יודע מזה וסבל מהם ושתק ולא אמר כלום, על כן )גביע( בגימטריא ) פה (, שהיה לו פה לדבר ולא דיבר מאומה, לכן נתן לו הקב"ה את אבנו בחושן )ישפה(, משום יש־פה אליו לדבר וסבל ושתק. "

ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" )מד/יז( אומר רבינו בחיי: ועל דרך הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחילת הסיבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו )יוד( פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי איתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי 10 פעמים אנשים ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנינא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, רבי אליעזר בן שמוע, עליהם אמר דוד עליו השלום )תהילים ט( כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים, ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולם ביחד.

בפרשת מקץ יש רמז לחנוכה ומצאתי ב"ספר המסתורין" במועדים של מתתיהו גלזרסון אומר חן: שראשית תיבותיו )ח( 8 נרות, מרמז על האור העליון, הקשור בחן, חן חן הוא סיום הפטרת שבת חנוכה )חן חן לה( לאחר תיאור המנורה שהתגלה לנביא, זכריה, כפי שמופיע בתחילת פרק ד בזכריה ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב וגולה על ראשה. כפילות )חן( שווה בגימטריא 50+8=58 פעמיים )חן( 58+58 שווה 116 כערך שם החודש שבו חל חנוכה, )כסלו( 6+30+60+20=116 שהוא כס־לו )36 ) אורות ו כסל־ו 6 מסתתר וגנוז, חן חן )116 )חן — חן שווה בגימטריא קטנה 13 13 -יחדיו שווים כשם ץקמ אפ ה' )26 )כערך מספר הקטן של חנוכה )5+2+6+5+8=26 )בחנוכה מתגלה כפל, חן, המתגלה בקדושה שם ה' 26 ,-המתגלה בחנוכה. כפל זה של 13 ,מתגלה משתי הברכות המיוחדות, לכל ימי החנוכה, 'להדליק נר של חנוכה' הכולל 13 תיבות, וכן הברכה השנייה, 'שעשה נסים לאבותינו' הכולל גם 13 תיבות, יחדיו 26 תיבות, חן הנרות וחן נסי המלחמה, מתבטא בשתי הברכות של החנוכה חן 8 50- מרמז על חן שהוא ביטוי של ח־חיים של נשמה המגלים ב נ' – 50 שערי בינה שהתגלו בחנוכה 50 קשור לחנוכה, 50 מילים במזמור "הנרות הללו אנו מדליקים".

 יצחק פריאנטה