אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 2/2
אמנון אלקבץ יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
אהד מנשואי הפנים ומהנכבדים שביהדות ספרד בשם אברהם שניור, שהיה מקורב לבית המלוכה, ניסה לבטל את רוע הגזרה בשכנוע ובממון, ונדחה, ומשלא הצליח, אף עליו הופעל לחץ עד שנאלץ להתנצר בעצמו. יחד עמו בחרו להתנצר כ-50,000 יהודים על מנת להוסיף להתגורר בספרד. לעומתם, אלה שבחרו לעזוב את ספרד, מספרם לפי אומדן, הגיע לקרוב לפי שניים, כלומר כ-100,000 מגורשים.
על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך, זהב, כסף ותכשיטים, מאידך הותר להם למכור את נכסיהם. לשם כך, ניתנה להם ארכה של 3 החדשים, עד סוף יולי 1492, זה היה ערב ט' באב, יום בו מבכים את חורבן בית המקדש וירושלים. מהסיבות הידועות, מרבית הנכסים לא נמכרו עד יום הפקודה, והמגורשים נאלצו להפקיר את רוב נכסיהם ונטשו אותם למשיסה לכל דיכפין. בין המגורשים, אלה שנכנעו ולא עמד להם כוחם לשאת את המציאות החדשה, השתדלו להמשיך להחזיק בדת-ישראל בהסתר, ולמראית עין נהגו כנוצרים אדוקים. בין המתנצרים היו משפחות רבות שהעבירו את המסורת על מנהגי הדת דרך הנשים בהסתר, תוך שמירה על סודיות מרבית.
לפני תום הגירוש, אנוסים רבים היגרו לפורטוגל, המדינה השכנה שדמתה מאוד לספרד מבחינה תרבותית, בתקווה ששם יוכלו לשוב ליהדותם, אלא שכעבור 4 שנים, בשנת 1496 לספירה, אותו מנואל הראשון מלך פורטוגל שקיבל את היהודים הגולים מספרד ללא התנגדות, שינה את יחסו אליהם, ויזם בעצמו חיוב להתנצרות קולקטיבית בכפייה על כלל יהודי פורטוגל. בשנת 1497 נחת על כלל יהודי המדינה הצו שהורה להם לעזוב את פורטוגל למי שלא יסכים להמיר את דתו לנצרות. אף כאן, אלה שהעדיפו להמשיך לחיות במדינה, והמירו דתם למראית עין, המשיכו לחיות כיהודים בסתר. בין המומרים האלה היה הסכם חשאי ביניהם לפיו הם היו שולחים את אחד מבני הקהילה לשרת ככומר באחת הכנסיות, כשבין תפקידיו היה להתריע מפני הופעתם של אנשי האינקוויזיציה באיזורי המגורים והכנסיות .
חלקם הלא מבוטל של המגורשים, המשיכו את נדודיהם בספינות משא, וככל שהזדמנו להם ספינות מסחר דרך מרוקו, הם נפוצו למדינות אחרות ברחבי העולם, תוך הבטחות לאישורי שהייה ופרנסה באותן מדינות. לאור הידיעה שהיהודים המגורשים משכילים וחרוצים, מדינות לא מעטות פתחו את שעריהן, והיו מוכנות לקלוט אותם, ביניהן היו סין, הודו, מדינות דרום אמריקה ומרכזה, אולם מרביתם העדיפו להמשיך את חייהם במדינות אירופה הסמוכות יותר לים התיכון, כמו הולנד, בולגריה, טורקיה, יוון וכד'. יחד עם זאת, חלק לא מבוטל מהמגורשים בחרו לשוב ולהתיישב בחלקה הצפוני של מרוקו, אותו חבל ארץ שתושביו שלטו בשפה הספרדית, והתרבות הספרדית לא הייתה זרה להם. הם בחרו בערים טנגייר, מילייה, תיטואן ושפשאווין שטרם נשלטו ביידי ממלכת ספרד, ואך טבעי היה שהגירתם של מגורשי הממלכה יבחרו להתיישב בערים אלו. גם ערים כמו פאם, מקנס וואזאן, הועדפו על פני שוטטות במרחבי הגלובוס. לא בכדי שימשה מרוקו במשך שנים רבות מחסה לאלפים הרבים של המגורשים מפני ידה הארוכה והרדיפות של האינקוויזיציה.
הרוב המוחלט של המגורשים, הגיע לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העותמאנית. בארצות הבלקן התפתחו ושגשגו קהילות חשובות של המגורשים, בהם בלטו הוגים, רבנים, ומשוררים ידועים, ביניהם ניתן למנות את ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך", ספר היסוד של הפסיקה ההלכתית היהודית והרב והאסטרונום הידוע ר' יעקב זכות, ועוד רבים אחרים.
לכל מקום אליו הגיעו היהודים המגורשים מספרד, הם בלטו כאליטה האינטלקטואלית, לעתים ותוך זמן קצר, אף היוו רוב דמוגרפי באותן ערים אליהן הגיעו. יתרה מכך, השתלבותם בחיי הכלכלה, בעיקר במסחר, העלתה עליהם אה קנאתם של "התושבים הוותיקים". הם לא בחלו לשלוח את ידם בכל אשר ימצא, במלאכות הזעירות, המסחר הקמעונאי, צורפות או חלפנות וענייני כספים. הם גילו יכולת הישרדות והסתגלות מהירה למציאות החדשה. נכונותם לעסוק בכל מלאכה והבנתם בתחומים רבים, יצרו לא מעט חיכוכים בינם לבין האוכלוסייה היהודית מ״היישוב הוותיק".
כיום אין לתאר את הקהילה היהודית ואת חשיבותה ללא סיפורה של קהילת המגורשים. עד קום מדינת ישראל ופתיחת שעריה לקליטת גלות יהדות ישמעאל בצפון אפריקה, היוותה מרוקו מקום ריכוז הקהילות הספרדיות הגדולות ששרדו מאז הגירוש מספרד. המגורשים הביאו עמם הון אינטלקטואלי ועושר תרבותי רב. גדולי הרבנים שצמחו במרוקו היו צאצאים של מגורשי ספרד. ביניהם היו עילויים כמו ר' יעקב בירב, ר' דוד אבן־זמרא, ר' סעדיה אבן- דנאן ורבים אחרים. רבני המגורשים לא קיבלו עליהם את האוטוריטה המרוקאית והמשיכו לנהוג ע"פ מסורת אבותיהם. במשך למעלה ממאה שנים מאז בוא המגורשים למרוקו, התנהלו חילוקי דעות בין המגורשים לבין הוותיקים בענייני הלכות דתיות שונות, כשדעתם של חכמי ספרד, ברוב המחלוקות, הייתה המקובלת. לעתים הגיעו המחלוקות בין שתי קהילות יושבי הארץ עד כדי הטלת חרמות אלה על אלה. רק במהלך המאה ה-17, הגיעו שתי הקבוצות לאחידות דעים בענייני הלכות ופסיקות דתיות אחרות, כאשר רוב ההלכה נפסקה ע"פ דעת חכמי המגורשים.
מקהילת המגורשים אף צמחו מרבית הסוחרים האמידים שהתיישבו בעיקר בערי החוף הסמוכים לנמלי-הים, לערים אלו המשיכו להגיע עוד אלפי פליטים שטרם מצאו להם מנוח לכף רגליהם. כאן הם מצאו יד מושטת מאחיהם "הוותיקים", ובחרו להתבסס כלכלית על המסחר ביין, שעווה, חלפנות, מסחר בבקר ובייצור סוכר. בזכותם של אותם מגורשים, הפכה מרוקו ליצואנית הגדולה בעולם בייצור הסוכר, והחזיקה בבכורה בענף זה במשך למעלה מ- 200 שנה. בשל כך, מלכי מרוקו משושלת הווטאסים אימצו רבים מבני הקהילה היהודית להיות שרים או יועצים בחצר המלוכה, כמו מנחם סננס, יעקב רוטי, אברהם קורדובי ועוד. קהילה זו בידלה את עצמה ע״י פיתוח של שפת "החיכיתיה", שפה מיוחדת המורכבת מבליל של ספרדית, עברית וערבית. בשפה זו המשיכו לנהל את חיי הקהילה ושימרו את תרבותם מפני גורמים זרים.
התיישבות היהודים המגורשים מספרד ופורטוגל במרוקו הותרה להם אחר ההסכם שנחתם בין מרוקו לספרד שעל פיו, ספרד, המעצמה האירופאית העולה, לא תכבוש את מרוקו, ומרוקו תסכים לקלוט לתוכה בין -30,000 ל-35000 יהודים מהמגורשים, לבסוף נמצאה לחלק גדול מהמגורשים פיסת קרקע עליה יכלו להניח רגלם בבטחה ללא חשש ששוב יצטרכו להמשיך בנדודיהם ללא קורת גג, להם ולמשפחותיהם. סולטאן האימפריה העותמאנית בזמן הזה, היה באיזיט השני, קלט את הפוטנציאל הטמון ביהודים מגורשי ספרד, ופתח את שערי האימפריה בפני המגורשים. הוא גם תמה על טיפשותם של מלכי ספרד ששמטו מידם אוצר בלום ויקר של גורם אנושי, משכיל וחרוץ שיכול להביא לפריחת האימפריה מבלי הצורך להשקיע בחינוכם.
במרוקו קיבל הסולטאן הוואטאסי, מוחמד א-שייח', את המגורשים בזרועות פתוחות, והושיב אותם בממלכתו תוך מתן חסות מלאה עליהם, בני תקופתו כינו אותו "חסיד אומות העולם". העיר פאס, בירתו, נפתחה בפני המהגרים, והפכה ליעד עבור חכמיה ורבניה של אליטת המגורשים שהתיישבו בצפון אפריקה. ביניהם נמנו ר' חיים גאגין, ר' יעקב בירב, ר' אברהם דה ליאון, ר' שלמה אבוהב, ר' יהושע קורקום, ועוד רבים כאלה. המגורשים שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם בידלו את עצמם כקהילה נפרדת מאחיהם הוותיקים שבמרוקו, וניהלו ביניהם חיי קהילה לפי מסורת אבותם שבספרד. קהילת המגורשים הייתה בעלה השפעה דתית על כלל הקהילות שבמרוקו, ותוך זמן קצר הובילה את המנהיגות בכל שטחי החיים היהודיים במדינה. ברבות השנים, היטשטשו הגבולות בין "המגורשים "לוותיקים", והיו לקהילה אחת. בהמשך אנו רואים את השפעת "המגורשים" שעדיין מוסיפה להיות דומיננטית, וכמה מהם צמחו לשמש במשרות רמות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים המפורסמת, פאלאגיי, ממנה צמח דון־שמואל פאלאגיי. וכן משפחת ר' אברהם אבן־זמרה, שכיהן כרב ראשי, ועוד.
להערכת פרופ' סרגייו דה-לה פרגולה מהאוניברסיטה העברית, אחד המומחים המפורסמים לתקופת יהדות ספרד שלפני הגירוש, קיימים בעולם עד ימינו אלה, מיליונים רבים שהם בעלי זיקה יהודית, עיקרם צאצאי האנוסים מחצי האי האיברי, הם מוכרים יותר כ- Cristiano ,Nuevo או כ- Conversos (מומרים) וכן, Marranos (מומרים) או פשוט,Cripto, יהודים בסתר.
בזה באו למעשה אל קיצם כ-1000 שנות היסטוריה יהודית בחצי האי האיברי, ומתחילה תקופת גלות חדשה של היהודים המגורשים.
גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, הוא אחד האסונות הגדולים בקאנון היהודי, ובתולדות עמנו. כריסטופר קולומבוס מתעד ביומנו בעת מסעו לגילוי יבשת אמריקה, "זה היה באותו החודש שבו הוד מלכותם הוציאו את הפקודה שכל היהודים יגורשו מהממלכה ומהארצות השייכות לה, בעת הזאת ציוו עלי לקחת על עצמי את המסע לגילוי הארצות".
לדאבון הלב, גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל לא היה הגירוש היחיד של יהודים ממקום מושבם, ידועים לנו מקרים לא מעטים בהם יהודים נאלצו לעזוב מקומות מגוריהם בצווים מיוחדים בגלל היותם יהודים, והמשיכו להיות נעים ונדים ברחבי העולם, דוגמת "האנוסים ממשהד" שבאיראן, שבאמצע המאה ה-15 יהודים נאלצו להמיר דתם בכוח, או"גירוש יהודי תל-אביב" בשנת 1917, ע״י השלטונות העותומנים, גירוש שנחרט בתולדות הישוב העברי, ועוד.
מקורות ביבליוגרפים
אביטבול מיכאל, יהדות צפון אפריקה, אחרי הגירוש.
אשתור אליהו, קורות היהודים בספרד המוסלמית.
ביינארט חיים, גירוש ספרד, סוף מעשה במחשבה תחילה.
ביינארט חיים, פרקי ספרד.
בער יצחק, תולדות היהודים בספרד הנוצרית.
הרסגור מיכאל, שעה היסטורית, האמת על גירוש יהודי ספרד.
יובל ירמיהו, האנוסים, זהות כפולה ועלית המודרניות.
עסיס יום־טוב, וקפלן יוסף, דור גירוש ספרד.
ססיל רות, תולדות האנוסים.
E.Benito Ruamo, Los origines del problema Conversos Barcelona Netaniahu B-Z, The origins Inquisition in the Fifteenth century. Kamen Henry,
The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999 Between Sepharade and Jerusalem, History, identity and memory.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 2/2