"צו את אהרן ואת בניו לאמר-הרב משה אסולין שמיר.
"זאת תורת העולה"
"זאת תורת גאולתנו – העולה והמעולה – מכל הגאולות",
בעז"ה – בניסן הקרוב – מתוך ניסים ונפלאות.
כדברי רבנו-אור-החיים-הק'.
האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא א = אלופו של עולם.
עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו,
גם המלחמה הנוראה – "שמחת תורה תשפ"ד – בה אנחנו שרויים,
כשם שגאל את אבותינו ממצרים.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
/סוד הגלות והגאולה,
בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.
"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,
היא העולה על מוקדה על המזבח
כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר:
הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:
"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,
לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות
אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"
א. "זאת תורת העולה".
גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.
פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.
רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.
הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:
א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.
ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".
רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.
רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:
"זאת תורת העולה – זאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג). ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג). הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.
לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).
ב. "זאת תורת העולה – היא העולה…"
התורה היא המעולה שבכל העליות.
שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".
ג. "על מוקדה על המזבח".
זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.
"מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:
"הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).
"על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,
רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.
ד. "כל הלילה עד הבקר,
ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).
תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.
הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).
רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".
המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".
רבנו-אור-החיים-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:
500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.
לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).
ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.
"אש תמיד – אף בשבת.
תמיד – אף בטומאה.
תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).
אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.
חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.
הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.
הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.
הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.
בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.
האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.
השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?
התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).
מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.
המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.
כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.
הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.
ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.
עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,
כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.
רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.
תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.
אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.
רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.
לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.
הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.
הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).
רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה,
ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.
בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.
הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").
כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.
הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.
באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".
הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.
החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".
רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט, דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.
העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).
על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.
הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,
והגאולה שלנו.
בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים:
החלק הראשון: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.
החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.
דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש.. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י)
המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",
בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".
אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח,
נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא:
הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך,
יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.
מאדם הראשון ועד דוד המלך, חלפו 2854 שנים.
כאשר נוסיף 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נ
נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל. בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני:
"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס…
והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים, אשר ביהודה" (עזרא א, א).
השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.
הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.
האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.
ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.
קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.
כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.
האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.
יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח.
כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים,
ועָלַיִךְ יִזְרַח יהוה – וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).
"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).
הפס' החותם את המזמור לחג הפסח ויום העצמאות.
"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,
בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',
ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו"
(הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).
"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.
"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).
ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".
הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:
"ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין ה' יתברך חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר.
וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.
ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".
"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).
המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).
לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה.
זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,
ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.
"ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".
הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.
עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).
כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.
ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.
ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,
בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.
א. "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).
ב. "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,
ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).
ג. "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).
"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).
קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה)
"זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)
קידוש עולם החומר.
פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.
הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).
הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".
בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.
הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).
יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,
כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",
והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.
יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.
הציפיה לגאולה – והציפיה לאוטובוס.
הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",
שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.
הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.
כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.
הרב גם דימה את הגאולה לאדם היושב ומצפה בתחנה לאוטובוס.
כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.
כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.
בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.
בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.
הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".
חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".
הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב.
ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,
ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
שחרור השבויים בשלום, והשמדת העמלקים האיסלמיסטים החמסניקים והחיזבלניקים
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה בת קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. מרדכי מוטי הכהן בן אסתר
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור הגאולה" שזכה להצלחה רבה, ורבים וטובים הוגים בו, ומתחברים דרכו לתורת רבנו אור החיים הקדוש.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן
תקופתו ומקום פועלו
ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר
- 3. חשד לניאוף
התרת ולד של אשה שבעלה נעדר י״ב חדש מחשש לממזרות. הפסק ניתן בשנת תקנ״ג(1793) במושב בית דינו של הרב אלמאליח ברבאט, ולחתימתו נוספה חתימת הר״מ אלקבי.
שולטאנא בת מסעוד אביחצירא ילדה את יאמנא לאחר שבעלה נעדר מן הקהילה יותר משנה. בעניין זה הביא ר״י קארו שתי דעות: ״האשה, שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי״ב חדש וילדה אחר י״ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי״ב חדש, ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר.״ המחלוקת בעניין נובעת מן החשש שמא בא הבעל בצנעה בתוך י״ב חודש. הדעה הרואה בוולד ממזר מבוססת על פסק של ר״י קארו שניתן על־פי פסק הרמב״ם: אין תולים בדבר שאיננו מצוי, לא ייתכן שהוולד ישהה במעי אמו י״ב חודש. הדעה האחרת מתבססת על פוסקים המניחים את האפשרות שהבעל בא בצנעה. הפוסקים השוקלים את הדעה האחרת מצדדים בה בתנאי שהאשה העידה על בעלה שבא בצנעה.
בחקירת מקרה שולטאנא התברר שבני הזוג נפגשו בקהילה סמוכה בגלל חששו של הבעל מנושים וחששה שלה מצרתה. לפגישתם היו עדים, ולכן כתב הרב יוסף אלמאליח בעניין זה כך:
ואחר שחקרנו ודרשנו בענין הטיב [צ״ל היטב] והוגד מפי מגידי אמת שהם דברים אפשריים להיות כן שיבוא בצינעא לזאוייא הסמוכה ותלך לו אשתו גם היא בצנעא, ולא יבינו אנשי המדינה וכדבר המצוי והנהוג הוי. ומה גם שנתנו טעם ואמתלא לדבר שעשו כן מפני פחד הנושים ולשלא תבין צרתה היושבת בצדה, ולא עוד אלא ששלחנו לאזמור ששם היה המעשה, והודיעו לנו אמיתות הדברים, והוסיפו לבאר בכתב שגם הם שמעו מפי הנשים שכן היו הדברים שהבעל בא לזאוייא בצינעא ושהאשה הלכה לשם אחר הטבילה מפני פחד הנושים וצרתה היושבת בצדה ולכן הדבר פשוט שאין בבת זו שום חשש ממזרות כלל ומותרת לבא בקהל לכ״ע.
בסיכומו קבע הרב שבזכות העדים לעניין זה, אין שום חשש בהכשר הבת שנולדה, ומציין שגם חכמי ישראל יסכימו למה שפסק.
אשה הותרה לבעלה לאחר שנחשדה בניאוף ונאסרה על־־ידי חזני העיר. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) קבעו חזני העיר תאפילאלת במקרה של אשה שנחשדה בניאוף כי היא אסורה לבעלה. הרב יוסף אלמאליח התנגד לפסיקתם מפני שגבו את העדויות שלא על־פי ההלכה והתיר את האשה לבעלה. וכך כתב הרב:
ומעתה האיסור שיצא מיד חזני תאפילאלת לאסור אשה על בעלה בעדות שאמרו שבאו לפניהם, ולא העידו בפני הבעל והאשה, ושלא בדרישה וחקירה, הוא שלא כדין ושלא כשורה ושגו ברואה פקו פליליה ואין לסמוך על הוראתם ואיסורם.
אמנם העדים העידו לפני חזני העיר, אך אלה לא הקפידו על ההלכה בעניין איסור אשת איש המורה לגבות עדות לפני הבעל והאשה. חזני העיר אף לא חקרו את העדים כנדרש וסמכו על הקול שיצא, אבל בקול אין ממש ואין לאסור על־פיו. הם סמכו גם על בדיקת הנשים, שעליה כתב הרב: ״הס שלא להזכיר ולהסתבך בקורי עכביש של בדיקת הנשים שאין בה ממש.״ גם על־פי הודאת הנחשד ועדותו אין לאסור את האשה, משום שהוא מפורסם ברשעותו וגם בהיותו מוֹסֵר ואלָם. גם על־פי הודאתה של האשה עצמה אין היא נאסרת, משום החשש שאולי נתנה עיניה באחר, ובוודאי ובוודאי אם יש עדות שהיא נאנסה בידי הנחשד. בסיכומו כתב הרב: ״כלל העולה שהאישה הזאת בחזקת היתר עומדת, והחזנים ראויים לעונש גדול ולסלקם מאומנותם עד שיחזרו בתשובה.״
- 4. ירושת הקניין והשררה של בית הכנסת
בית הכנסת במרוקו, כמו בקהילות יהודיות אחרות, מלבד היותו מקום התכנסות לתפילה שימש מרכז החיים החברתיים של הקהילה. הוא היה מקום ללימוד תורה, להתכנסות חברי הקהילה ולעתים גם מקום מושב לחברי בית הדין ולסופרי סת״ם. מקצת בתי הכנסת היו בבעלות הציבור ומקצתם – בבעלות פרטית. על־פי השאלות והתשובות העולות מחיבורו של הרב אלמאליח בנושאים של ירושה ושררה של בית הכנסת, אפשר ללמוד שרבים מבתי הכנסת במרוקו היו בבעלותם של אנשים פרטיים, והשררה בהם שימשה מקור הכנסה למכהנים בתפקידים.
אחד מבתי הכנסת בעיר פאס נוהל שנים רבות בשותפות בין הרב שאול לרב משה, בני משפחת אבן־דנאן. הרב משה הניח אחריו בן, ואילו לרב שאול לא היה בן. נכדו סעדיה, בן בתו של הרב שאול, שהיה תלמיד חכם, שאל בעצתם של כמה מחכמי הדור, ורק קצתם פסקו שיש לו חלק בירושה בשררת בית הכנסת. הנכד שאל גם בעצתו של הרב אלמאליח והציג בפניו את פסיקות החכמים שנחלקו ביניהם, ובתשובתו המקיפה אכן קבע הרב אלמאליח שחלקו של הסב בירושה בשררת הרבנות בבית הכנסת אכן עומדת לזכות הנכד.
ר׳ מרדכי בירדוגו ירש את השררה בבית הכנסת מחמיו מכיוון שהיה ראוי לתפקיד, אף־על־פי שהיו לחמיו עוד שלוש בנות. לאחר פטירתו של ר׳ מרדכי ניהלו שני בניו, יקותיאל ורפאל, את בית הכנסת. אחת מגיסותיו של ר׳ מרדכי התאלמנה ולאחר שנישאה שוב לתלמיד חכם דרשה את חלקה מכוח זכות אביה. הרב אלמאליח פסק בשנת תק״ן(1790), שלאלמנה אין זכות בשררת בית הכנסת מכוח אביה, והזכות נתונה לחכם ר׳ מרדכי ולבניו, יקותיאל ורפאל, שירשו אותה מאביהם.
בשנת תקס״ז(1807) פסק הרב אלמאליח בעניין אלמנה שמכרה רבע מבית הכנסת עם זכות השררה. הדיינים אישרו את המכירה, אבל בנה ערער עליה בטענה ששררת בית הכנסת עוברת בירושה מאב לבן. הרב אלמאליח פסק כי למרות התוקף שנתנו החכמים למכירה, אין להם רשות להפקיע את זכות השררה מן הבן, שאליו היא עוברת בירושה ולא אל האלמנה.
בתשובתו של הרב מכסלו תקס״ו(1805) אנו למדים על שררת בית כנסת שעברה בירושה וכן על ירושת קניין חלקי של הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת. גם בשנת תקס״ז(1807) דן הרב בעניין ירושת בית כנסת, המלמדת על היותו קניין פרטי.
- 5. פנייה לגויים לסייע בדיני ישראל
בכמה מן התשובות שיפורטו כאן עולה התופעה של פנייה לגויים לסייע באכיפת הדין.
בקהילת אל־קצאר היתה תקנת קהל בעניין קניית שעווה. שלמון אסאייג, אחד מחברי הקהילה, עבר על התקנה, וכעונש העלילו עליו חבריו בפני השלטונות בדברים שאינם קשורים לעברה שביצע. שלמון נאסר ונקנס על־ידי השלטונות, ועניינו אף הובא בפני חכמי תיטואן והללו החרימו אותו. בסופו של דבר הגיע שלמון אל הרב אלמאליח, וזה פסק כי לא נעשה לו צדק מכמה טעמים: לדעת הרב, לא היה שלמון נוכח בשעת הסכמתם של חברי הקהילה ולכן לא חתם על תקנת הקהל; כמו כן סבר הרב שאין להעניש אותו יותר משמענישים גזלן, שאינו חייב בנידוי אלא רק בהשבת הגזלה. בתשובתו הוכיח החכם את הרבנים שנתנו יד לסבלו של שלמון. לדעתו, לא חל עליו שום דין מוסר, כפי שטענו נגדו, ויש להחזיר לו את הסכום שהפסיד בגלל התערבות השלטונות.
בין ראובן לשמעון פרץ ריב, ועניינם נידון בדיני ישראל והושכן שלום ביניהם, אבל למרות ניסיונות הפישור הוסיפו השניים לריב. לאחר זמן מה התלונן ראובן בפני השר ששמעון קיללו, והוכיח זאת בעזרת עדים. השר כעס על שמעון וכלא אותו בבית הסוהר, ורק לאחר ששילם קנס כספי גבוה שוחרר שמעון מכלאו. הרב אלמאליח נשאל בסוגיה זו ופסק שעל ראובן חל דין מוסר ועליו לפצות את שמעון על ההפסד הכספי שגרם לו.
בשנת תקס״ג(1803) דן הרב אלמאליח בדרישתו של שמעון להחזר כסף מיתומים, בני ראובן, בטענה שאביהם הוציא ממנו את הכסף שלא בהגינות בעזרת התערבותם של השלטונות. הרב אלמאליח פטר את היתומים מן התשלום.
וכך כתב בעניין זה: ״מה שתקף ראובן ממונו של שמעון ע״י גויי׳1ם], כי אמר שהניח אחיו ממונו בעיר בעת פטירתו ולא ידע מי היה לו, ולקחו. ועי״כ [ועל ידי כך] הלך לקבול לפני המלך יר״ה ושלח משרתו להשר לתפוס לו ממונו והעליל השר על שמעון שהוא הגנב וגזר עליו לתת סך קצוב בעלילה״(חלק ב, סימן יג).
מתשובותיו של הרב אלמאליח עולה שהשלטונות לא התערבו בדיונים בבתי הדין היהודיים, אלא אם כן נתבקשו לעשות כך על־ידי אחד הצדדים. קשה לקבוע אם נמנעו השלטונות מלהתערב בכל המקרים, או בקצתם ובאלו מהם, אך בוודאי אפשר להסיק שתופעה זו היתה נהוגה בתקופתו של הרב אלמאליח.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
דרכי הלימוד של חכמי מרוקו נבדלו לא מעט מאלה של החכמים באירופה. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב: דרך לימודם של יהודי מרוקו צלולה מדרכם של אנשי פולין: אבל היו חכמים במרוקו שאימצו את דרכם של חכמי אשכנז בלימוד התורה, כמו למשל ר׳ אהרן בן חיים מפאס (1555־1632). באשר לדרשות, כתב רומאנילי: ׳דרך דרושם של יהודי מרוקו כדרך אנשי פולין׳.
ספרותם של חכמי אירופה – ולא רק נושאי הכלים של השלחן ערוך – הגיעה למרוקו, והחכמים עשו בה שימוש נרחב. למשל, ספרו של ר׳ יחיאל מיכל מארפטשיק, פירוש למסכת אבות, קרקוב של״ו, הגיע כעבור כמה שנים לדרום מרוקו. ואילו חכמי אירופה הכירו רק מעט מיצירותיהם של חכמי מרוקו, כי רובך לא הודפסו. עם זאת העובדה שכמה מיצירותיהם של חכמי מרוקו הודפסו גם בערים שונות באירופה כולל אירופה המזרחית, מלמדת שהיה להן ביקוש (ראו בנספח של רשימת הדפוסים).
'ספר חסידים׳ של ר׳ יהודה החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217) צוטט על ידי חכמים במרוקו, ביניהם על ידי יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנד, דף קמא, ע״ב), וכן שימש לחכמים אסמכתה לביסוס מנהגים. למשל, המנהג שלא לקרוא את שם הבן הנולד על שם ההורים החיים; או המנהג שלתוכחות בפרשת בחוקותי מעלים לתורה זקן ועם הארץ(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קמ). וכן מנהגים בקשר לקבורה: אין לחצוב קבר ולהשאירו פתוח, אם אין קוברים בו את המת באותו יום (אליהו מרצייאנו, ’אבני קדשי, עמי 12); המנהג ששמים לבנה בתוך הקבר לפני שטומנים את הגופה, מבוסם על ר׳ יהודה החסיד (י"מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳).
ר׳ משה עטייא הסתמך על ספר חסידים בקשר לנישואי קטנה עם זקן('מעט מים; אהע״ז, סי׳ א).
ר' שמואל אבן דנאן הסתמן על ר' ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳(1390־ 1460), שפעל באוסטריה, שלדעתו אין לתת גט בלילה, כמו שאין דנים בלילה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קו).
פסיקות הרמ״א (ר משה איסרליש 1523־1572 מקרקוב) מחבר ׳המפה׳ על השלחן ערוך; לפי מנהגי פולין, היו מקובלים על חכמי מרוקו במידה שרי יוסף קארו 'לא גילה דעתו בשלחן ערוך; וגם אם הרמ״א כתב ויש אומרים׳ אינו חולק על ר׳ יוסף קארו(משה עטייא, ימעט מים; אריח, סי׳ לז). ר׳ אברהם עמאר ממכנאס קבע בהקדמה לתקנות מכנאס:
אנו בני מערבא שפוסקים כדברי הרמ״א היכן שמר״ן(ר' יוסף קארו) לא גילה דעתו, וקבלנו הוראותיו בזה, אפילו נגד אלף פוסקים כמובא בכל ספרי הפוסקים של רבני וגאוני מרוקו.
וכך כתב גם ר׳ דוד צבאח (׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קכו). ר׳ יהושע מאמאן כתב שהמנהג של יהודי מארוקו להטמין בערב שבת את החמין ׳ולכסותו הקדירה מלמעלה בבגדים…. נראה לעניות דעתי למצוא סמיכות למנהג זה… שסמכו על רבנו הרמ״א, באו״ח סי׳ רנז׳(׳עמק יהושע; ח״ד, או״ח, סי׳ כז).
תשובתו של ר׳ יצחק אבן דנאן לאדם המכה את אשתו הושפעה מתשובתו של ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג, בשו״ת מהד' בלאך, סי׳ פא, שראה בחומרה רבה מעשי אלימות כלפי האשה, וכן מדברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ג, לנושא זה. בכמה ביטויים הוא חוזר באותו סגנון כמו שני החכמים הנזכרים (ראו להלן פרק ט).
המנהג שמי שמת לו בן קורא את בנו אחריו בשם הבן שנפטר, היה מבוסס על הגר״א(רי אליהו מווילנה, 1720־1797).
ר׳ דוד צבאח הביא ראיה מתקנות מדינות ליטא, שאדם שבא מארץ רחוקה צריך ראיה שהוא מישראל, למרות שמתנהג כיהודי(׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קלב, ע״ב).
בהסכמה בטנגייר מיום כ״ה בחשון תקנ״ח (סוף 1797) נאמר, ש'אין לה התרה אלא על דעת מאה רבני אשכנזי. ור׳ יוסף בן משה כנאפו יליד מוגדור(1823) כתב: בכל מדינות פולין וליטא שנתיסדו מנהגם על פי גאוני עולם ממש ועדיין מימיהם אנו שותין. (יאות ברית קודשי, דף נב, ע״ב)
ר׳ חיים משאש הזכיר את חרם דרבנו גרשום על איסור פתיחת אגרות, ובמקום אחר הביא ראיה מרבינו תם ומהר״ם מלובלין(ילקט הקמח; דפים קנא־קנב, קצה). ר׳ משה סופר בעל ׳חתם סופרי(1763־1839) צוטט על ידי כמה חכמים מיד לאחר שחיבוריו הודפסו, כגון ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו(׳הלכה למשה; חו״ם, סי׳ קנז, דף קלח). וכן ציטטוהו חכמים במאה ה־20, משה ויזגאן('ויגד משה; יור״ד, סי׳ ב, ה); ר׳ דוד עובדיה (׳צפרו; מסי 673); ור׳ ידידיה מונסונייגו(׳פאת י״ם; סי׳ ב). האחרון גם ציטט את ר׳ יוסף שלזינגר, מחבר 'לב העברי; לבוב תרכ״ט (שם), ואת ר׳ עקיבא איגר(1761־1837) (שם, סי׳ כד).
ר שלמה הכהן צבאן מדבדו בן המאה ה־20 ציטט בספרו 'לך שלמה׳ את החכמים האשכנזים הבאים: ר יעקב ריישר אב״ד אנסבך ופראג(נפטר 1733) בעל ישבות יעקב; (יוריד, סי׳ ו); ר׳ יחזקאל לנדאו(1713־1793) מחבר ׳נודע ביהודה; ה'חתם סופרי ור׳ עקיבא איגר (אהע״ז, סי׳ ב); ר׳ דוד צבי הופמן(1843־1921) ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מחבר ׳מלמד להועיל; הרב יצחק אלחנן מקובנה (יודיד, סי׳ ו). בספרו ׳מעלות לשלמה׳ או״ח סי׳ ד ציטט את ר׳ עקיבא איגר. במאה ה־20 ככל שהספרים הגיעו יותר למרוקו, והיו קשרים חזקים יותר בין החכמים בארץ־ישראל ומרוקו, ומהם חכמים שעלו לארץ, הירבו חכמי מרוקו לצטט מהספרות הרבנית העשירה שבכל העולם התורני.
ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו ציטט את המלבי״ם על הגאולה שתהיה בשנת תרפ״ו (יסוד הבריאה; דף נו).
גם מושגים מיידיש, כמו יאהר צייט (יום זיכרון), חדרו לשפה העממית של יהודי מרוקו, ומופיעים גם בספרות השו״ת של חכמי מרוקו במאות ה־19 וה־ 20 (שלמה הכהן ילך שלמה; אהע״ז, סי׳ י; משה מרצייאנו, ׳מורשת משה; סי׳ יג; שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; או״ח סי׳ סד); וכן ה'קיטל׳ שמתעטפים בה בימים הנוראים ובליל הסדר(בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קעט).
ר׳ שלמה הכהן מדבדו כותב בהקשר למנהגי הספרדים שלא לחזור על כל תפילת העמידה על ידי שליח הציבור בשחרית ובמנחה: 'ומנהג האשכנזים הוא הנכון' החוזרים על כל תפילת העמידה, כי הדבר תואם את הפסיקה בשו״ע או״ח סי׳ קכד, ׳ואין לומר דהטעם הוא דבזמן הזה כולם בקיאים׳(׳ויאסוף שלמה; סי׳ לט).
החסידות בנוסח מזרח אירופה עשתה שימוש ביצירותיהם של חכמי מרוקו כי דיברו ללבם. לספרו של ר׳ אברהם אזולאי 'חסד לאברהם; לבוב תר״כ ותרכ״ג, נוספו על ידי המדפיסים חידושים מר' שמשון מאוסטרפוליא. גם חכמי מרוקו הכירו דמויות מהעולם החסידי. ר׳ יוסף כנאפו בן המאה ה־19 ממוגדור כתב:
יחוד נפלא ונורא מרבינו האר״י ז״ל וביאורו מהמאור הגדול מהר' שמשון מאיסטרופולי והוא מסוגל מאד לכוין בו בכל ערב פסח. ('אות ברית קודש; דף צא)
כמו כן הגיעו למרוקו סיפורי חסידים, ביניהם על הבעש״ט, ואלה תורגמו לערבית יהודית על ידי ר׳ יוסף כנאפו, הודפסו בספרו ׳חסדי אבות; ליוורנו תרמ״ח, ויצאו לאור בשנים הבאות במהדורות נוספות; וכן פורסמו בספרו של ר׳ דוד דאנינו, ׳רודפי צדק; קזבלנקה תשי״א, בהקדמתו של אברהם מוגרבי לספרו ׳מעשה נסים; בו קיבץ סיפורים על צדיקים, הוא ציטט דברים שאמר ר׳ נחמן מברסלב על ערכם של שבחי צדיקים.
מאחר שחכמי מרוקו הכירו את מנהגי האשכנזים, הם יכלו לכהן גם בקהל אשכנזים. כך היה כאשר ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש עבר ללונדון, וב־1751 כיהן גם בתור חכם של קהל האשכנזים במשך שנתיים.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
עמוד 133
30/03/2024
ר׳ חיים אבן עטר
הקשר הרוחני בין יהודי מרוקו והחסידות היה דו־סטרי, וחסידי הבעש״ט (ר׳ ישראל בעל שם טוב, 1700־1760) העריצו את ר׳ חיים אבן עטר. לפי מסורת חסידית, הבעש"ט ראה בר' חיים מקובל ובעל רוח הקודש, פרסם את שמו במזרח אירופה, והמליץ על לימוד 'אור החיים׳, הרעיון הקבלי 'צדיק יסוד עולם׳ הובלט בכתבי ר׳ חיים אבן עטר וממנו עבר לחסידות.
היו חסידים שראו את ר׳ חיים בדרגה גבוהה יותר מזו של הבעש״ט. ר׳ חיים מצאנז כותב, ש'בעל אור החיים חיבר ספרו ברוח הקודש׳(שו״ת ׳דברי חיים׳, ח״ב, יודיד, סי׳ קה). פירושו לתורה, 'אור החיים׳ נפוץ והתחבב בעיקר אצל החסידים, כי הוא גילה יסודות ורעיונות בתורה שהתוו את דרכה של תנועת החסידות. היו רביים שלמדו את 'אור החיים׳ בלילות שבת או בחודש אלול. הם שאבו ממנו מלוא חופניים רעיונות לדרשותיהם, לעתים מבלי שהזכירו את שמו. הספר הודפס מספר פעמים במרכז ובמזרח אירופה. ר׳ גרשון קיטיווער כתב חיבור בשם ׳סגולת משה׳, ביאורים ומראי מקומות על 'אור החיים׳, עוד בימי הבעש״ט סיפרו חסידי הבעש״ט את שבחי 'אור החיים׳, על גדולתו ונפלאותיו, על קשרים (מדומים) בין אישי החסידות ובינו, על נסים שאירעו לו, על כוחו בביטול גזירות, ועל רצונו של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתפו בהבאת המשיח. ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ־ישראל, ניסה להפגישם. כשהגיע ר׳ חיים לירושלים, אמר עליו הבעש״ט, כי ׳עתה נכנם משיח בן יוסף לירושלים׳(׳מלכי רבנן, דף לה)
גם יצירות אחרות של חכמי מרוקו, ובייחוד אלה שנכתבו ברוח הקבלה, היו קרובות ללבם של חסידי הבעש״ט. למשל, לחיבורו הקבלי של ר׳ שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳, שהודפס בזולקווא תקנ״ג, נכתבו הסכמות של ר׳ לוי יצחק מברדיציב ור׳ יששכר דב מזלאטשוב. חיבורים אחרים של חכמי מרוקו על הקבלה התחבבו על יהודי מזרח אירופה, ומהם שהודפסו בתוספת תרגום ליידיש. למשל, ספרו של אברהם אזולאי, ׳חכמת הפרצוף בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכ״ב.
בחברת ׳דובבי דת אמון׳ שבבית הכנסת ׳בית אל' בפאס, בראשותו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, למדו עד קרוב לימינו ׳משנה ברורה׳, חיבורו של ר׳ ישראל מאיר הכהן מלאדי(1838־1933), בעל ה'חפץ חיים׳ על 'אורח חיים׳, וכן את חיבורו ׳גדר עולם׳ על חובת כיסוי ראש לנשים.
הדוגמאות מהספרות שהזכרנו מביאות אותנו למסקנה, שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה היהודית בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות מושבם של החכמים.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה