יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה

אחרי הקמת מדינת ישראל ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית גדל מספר גרעיני־ההכשרה בכל ערי המע׳רב. נוסף לתנועת ״צעירי־ציון־דרור״ שפעלה במסגרת ״ההגנה״ פעלו גם תנועות ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני־עקיבא״ ובית״ר אשר התאחדו יחדיו, כדי לארגן את הנוער היהודי הצפון־אפריקאי לקראת העלייה. אף כי לא תמיד שררה אווירה של שיתוף־פעולה ביניהן או בינן ובין הפדראציות המקומיות אשר כתוצאה מלחץ המאורעות הפכו בהדרגה למעין משרדי־עלייה שעיקר תפקידיהן היה לבצע את ההוראות המועברות אליהן מירושלים.

בשנים 1949-1948 כ־8% מכלל העולים שהגיעו לישראל באו מצפון־אפריקה. עד 1952, עלה האחוז ליותר מ־14, ובשנים 1956-1952, עם ראשית המאבק לעצמאות במדינות צפון־אפריקה, קיבלה העלייה משם ממדים של הגירה המונית, כשב־1955 היא היוותה 87% מכלל העלייה ארצה. הרוב המכריע של העולים מצפון־אפריקה בא ממארוקו. בסוף שנות השישים אפשר היה לקבוע ששני שלישים מיוצאי מארוקו השתקעו בישראל, לעומת מחצית יהודי תוניסיה שעלו, ואילו אחוז העולים מאלג׳יריה היה נמוך ביותר.

אמת, עשרות פעילים ציוניים מצפון־אפריקה הגשימו את האידיאל הציוני ועלו ארצה במרוצת שנות הארבעים והחמישים, אך רישומם של יחידים אלה — שידעו והכירו את התכנים האידאולוגיים של הארץ — על דפוסי־הקליטה של העלייה ההמונית היה מוגבל ביותר. בין הגורמים העיקריים לכך, אפשר למנות את מספרם הזעום בהשוואה למספר הכולל של העולים; כן אפשר לציין את עובדת עלייתם יחד ״עם כל המחנה״ וכן את צירופם לקיבוצים ולגרעיני־התיישבות רחוקים — שהקשה עליהם לסייע בהקמת מסגרות־קליטה נאותות. נוסף לכך, כאמור לעיל, הפריד פער חברתי ותרבותי עמוק בין הפעילים הללו להמון העולים של שנות החמישים, אשר כתוצאה מפעילותם ומיוזמתם של השליחים מהארץ, באו מאזורי־הספר בצפון־ אפריקה, מהרי האטלס ומהאזורים הדרומיים של מארוקו, תוניסיה, אלג׳יריה ולוב. יהודים כפריים או עירוניים חדשים אלה היו רחוקים לא רק ממרכזי הפעילות הציונית בארצותיהם אלא אף מהפריפריה של אותם מרכזים, הפריפריה העירונית אשר לאט־ לאט החלו הרעיונות הציוניים לחדור לתוכה; כאשר במרוצת שנות השישים החלו להגיע ארצה קבוצות מאותה פריפריה עירונית, הרי דפוסי־הקליטה ובמידה מסויימת גם תדמית־העלייה הצפון־אפריקאית הספיקו להתגבש ולהתעצב לא רק בתודעה הציבורית הישראלית, אלא גם בתודעתם של אותם אלפי יוצאי צפון־אפריקה אשר מסיבות שונות בחרו להשתקע בארצות המערביות.

צבי יהודה-הפעילות הציונית במרוקו ערב הפרוטקטוראט

חקר קורות הפעילות הציונית בארצות האסלאם לוקה עדיין בחסר. אף כי נתפרסמו כבר מספר עבודות מקיפות על הפעילות הציונית בעיראק, לא זכתה הפעילות הציונית שהקיפה את כל ארצות האסלאם כמעט, לעבודת־מחקר יסודית. העבודה החלקית שנעשתה על הציונות בצפון־אפריקה על־ידי פרוס׳ דוריס בן־סימון־דונט,[ Doris Bensimon-Donath, Immigrants d’Afrique du Norden Israël] ועבודתו החד־צדדית והעוינת לעתים של אתיין קואדאן על הפעילות הציונית במרוקו, בעיקר בשנות הארבעים, מתעלמות, או במקרה הטוב ביותר ממעיטות בהרבה את העובדות המצביעות על קיומה של פעילות ציונית בארצות האסלאם בכלל ובצפון־אפריקה בפרט בתקופה שלפני קום המדינה, או לכל המוקדם בתקופה שעד מלחמת־העולם השנייה. מחברים אלה הסיקו כי ׳חולשתה׳ של הפעילות הציונית שם נבעה מחוסר העניין שגילתה התנועה הציונית ביהודי ארצות האסלאם בהיותה תנועה שקמה ונוהלה על־ידי אשכנזים ונועדה לפתור את בעיותיהם. קביעות אלה עוררו יהודים מיוצאי ארצות האסלאם לפתח גישה אפולוגטית, המקבלת כעובדה נתונה את היעדרה של פעילות ציונית בארצות אלה ותולה את הקולר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות הציונית שלא גילו, לדעתם, עניין בפיתוחה של תנועה ציונית בארצות האסלאם עד לחיסולו של הרזרבואר היהודי במזרח־אירופה בשואה בתקופת מלחמת־העולם השנייה.

הערת המחבר: ראה: נ״א שוראקי: קורות היהודים בצפון־אפריקה, תל־אביב-ירושלים 1975, עמ^׳ 263, 265; ש׳ סביון, ׳עליית יהודי מרוקו לישראל׳, במערכה, ג, 12 (36), (תשכ״ד), עם׳ 9. וכך כותב סביון: ׳אין עוררים על כך שהתנועה הציונית על כל מוסדותיה הארגוניים, התרבותיים וההסברתיים, לחינוך ולעזרה הדדית, לא פעלה כלל במרוקו ולא בארצות האיסלאם עד להקמת מדינת ישראל. מלבד קופסת הקרן הקיימת והפצת השקל פעם לכמה שנים בקרב קהל מצומצם ביותר, לא היתה קיימת למעשה כל פעילות מאורגנת ומודרכת על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית. יש להניח שלולא הצורך החיוני והדחוף להעלות יהודים לארץ אתר קום המדינה כדי לקיים את המדינה — לא נמצא עניין ביהדות זו, שידעה למרות כל התנאים, לשמור על ייחודה היהודי ועל גחלת התקוה המשיחית שיום יבוא ושערי הגאולה ייפתחו׳.        

במחקר מקיף על הפעילות הציונית במצרים בשנים 1917-1897 הראינו כי אין לגישה זו כל אחיזה במציאות. המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה, לא רק שהתעניינו וייחסו חשיבות לפעולה ציונית בארצות האסלאם, אלא אף עשו רבות כדי לרתום את יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית ואף היו מוכנים לסייע במימון הקמתו של ארגון ציוני חזק במקום. יהודי מזרחי בשם שרל בוגדאדלי מאלכסנדריה, נבחר עוד בשנת 1898 לוועד הפועל הציוני והשתתף בישיבותיו. ואם למרות זאת לא נרתמו יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית מאורגנת וסדירה, יש לחפש את הגורמים לכך, לא במקורה והרכב הנהלתה של התנועה הציונית, אלא במידת יכולתה והכשרתה של יהדות מצרים בפרט ויהדות ארצות האסלאם בכלל, מבחינת התנאים הסוציו־פוליטיים שבהם חיו, לקליטתה של תנועה לאומית מודרנית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

עמוד 131