מורשת יהדות מרוקו

נְטְלְבּ אוּזְהּ לְחְנִין

אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן

 

מָא עָאדִים קּוּדְרְכּ, יָיא רְבּבּ עָאדִים אַסְסָאן,

 מָה רַבָּה יְכָלְתְּךָ הָרִבּוֹן, עָצוּם הַכָּבוֹד וְהָאוֹן,

 

ווּלּלִּי ייְסְמְעוֹ ייִבְּקָּא טוּל עַמְרוֹ דַהְסָאן.

וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ יִשָּׁאֵר כָּל יָמָיו בְּתִמָּהוֹן.

 

אילאה לילאהאת, מאליכ למאלכייא,

אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים,

 

סיד לסייאדא, מול למוואלייא.

אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים רִבּוֹן רִבּוֹנִים.

 

כולל מן טלע סאנו, ווכבר ווסתכבר,

וְכָל אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ נִשָּׂא, וְגָדַל וְהִתְגַּדָּל,

 

קדדאם כברתכ, קאל נתי כבר ווכבר.

מוּל גְּדֻלָּתְךָ אָמַר, אַתָּה הַגָּדוֹל וְהַמִּגְדָּל

 

 

ביבאן לערף אילאכ מחלולא,

שַׁעֲרֵי הַיְּדִיעָה, לְךָ פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים,

 

ווקבאלת לעבאד, קאפלא וומקפולא.

 וְלִבְנֵי אָדָם סְגוּרִים הֵם וּמְסֻגָּרִים.

 

ווללי עמארהום כתיר, קדד ררמל לעוואם,

וּבַעֲלֵי הָאוֹצָרוֹת הָרַבִּים כָּחֹל הַיָּמִים

 

מא יעלמו עלמכ, ייא כאלכ לתוואם.

לֹא יִלְמְדוּ תְּבוּנָתְךָ, אַתָּה שֶׁיָּצַרְתָּ הַתְּאוֹמִים

 

גאבת כייאסתכ, מן כולל כייס אוכיסייא,

נֶעֶלְמָה חָכְמָתְךָ מִכָּל חָכָם וְחָכְמוֹת,

 

פכייאסתכ נתי, ייא מן תבחת כלאווייא.

וּבְחָכְמָתְךָ אַתָּה, הַבּוֹחֵן כְּלָיוֹת.

 

 

יא רבבי לעזיז עלייא, טוול עמרי פדונייא,

אֱלֹהָי הַיָּקָר לִי, הַאֲרֵךְ שְׁנוֹתַי בָּעוֹלָם,

 

באס נכדמכ בנייא ייא סידי מולאייא.

כְּדֵי לְעָבְדְךָ בִּתְמִימוּת, רִבּוֹנִי הַמֻּשְׁלָם.

 

ביבאן ורחמא תפתח מן ססמא,

שַׁעֲרֵי רַחֲמִים פְּתַח מִשָּׁמַיִם,

 

נשכרלב ייא לעאלי, ליל וונהור דימא.

נוֹדֶה לְךָ, שׁוֹכֵן גְּבָהִים, תָּמִיד לֵילוֹת וְיָמִים.

 

עייאוו בייא לייאם, ווכתרו מחנאתי,

עָיְפוּ בִּי הַיָּמִים, נִתְרַבּוּ סִבְלִי וַעֲמָלַי,

 

נטלב לרבב ססמא, יירפע נזמאתי.

אַחֲלֶה רִבּוֹן הַשְּׁחָקִים, הָרֵם נָא כּוֹכַב מַזָּלִי.

 

 

נטלב אוזה לחנין, רבב לחקק לעדים לזאליל,

אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן, אֲדוֹן הָאֱמֶת הֶעָצוּם הַגִּבּוֹר,

 

וואבונא יעקב ויצחק, ואברהם לכאליל,

 וַאֲבוֹתֵינוּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק, וְאַבְרָהָם אָהוּב הַיְּדִידִים,

 

עטפנא בלחאייאת בלפרחא וותתהליל.

 הַרְעֵף לָנוּ חַיִּים, בִּשְׂמָחוֹת וּשְׁבָחִים.

 

זמע למפרוקין, ייא רבבי וומסח דמוענא,

אֱסֹף נִפְרָדִים, אֱלֹהִים, וּמְחֵה דִּמְעוֹתֵינוּ,

 

בזזהו וורראחא, ידוויוו עינינא.

בְּבִטְחָה וּבְהַשְׁקֵט יָאִירוּ עֵינֵינוּ.

 

השירה היהודית-עממית במרוקו-יעקס לסרי- נְטְלְבּ אוּזְהּ לְחְנִין-אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן

 

עמוד 226

פרק א

רַבָּנִים

אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ

אַנְשֵׁי חֶסֶד

 

רַבָּנִים

בפרק הראשון של חיבור זה כללנו שלוש קטגוריות של מצבות:

רבנים

אוהבי תורה ולומדיה

אנשי חסד.

בפרק הרבנים כללנו כתובות של רבנים שפעלו בעיר כדיינים, כגון רבי חיים פינטו, רבי יוסף אבולעאפיא, רבי אברהם בן שושן, רבי מסעוד כנאפו, רבי דוד כנאפו, רבי אברהם צאבח.

כללנו גם רבנים הידועים בזכות חיבוריהם התורניים כמו רבי יוסף כנאפו, רבי יעקב כהן, רבי יצחק קוריאט ורבנים שהרביצו תורה בישיבות כמו רבי יעקב ביבאס, רבי דוד בן עטר ורבי מסעוד תאמצות.

 

ליד כל שם של נפטר או נפטרת מצוינים שמות תואר. לגברים הר׳ או כה״ר או כמוהר״ר. אצל הנשים לרוב כתוב: מרת, אנו כתבנו בדיוק מה שכתוב על המצבה.

 

כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּלְעָפְיָא – סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא

חַיִּים אֲבוּלְעָפְיָא

כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר – יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

כמה"ר יַעֲקֹב אַבְרָמוֹבִית – מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע

כה"ר אֵלִיָּהוּ ן' וָאלִיד – אַתְּיָּא פְּקִידָה עיה"ק יְרוּשָׁלַיִם

כהר"ר אַבְרָהָם אֶלְקַבָּץ – לָמַד וְלִמֵּד מִתּוֹרָתוֹ

כמוהר"ר אַבְרָהָם בֶּן סוֹסָאן – אוּרִים וְתוּמִים אַבִּיר הָרוֹעִים

כמוהר"ר דָּוִד בֶּן־עַטָר – מִזְרָק טָהוֹר

כה"ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר

כמוהר"ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן – הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה

כמוה"ר יוֹסֵף הַכֹּהֵן – שָׂמִים קַדְרוּת שָׂמוּ לְבוּשָׁם

כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן – מָרַגְלִיתָא דְּשַׁפִיר

כמוהר"ר דָּוִד כְנָאפוֹ – כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת

כמוהר"ר יוֹסֵף כְנָאפוֹ – פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים

כמוהר"ר מַסְעוּד כְנָאפוֹ – קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה

כמה"ר יוֹסֵף מִזְרָחִי – יְסוֹד עוֹלָם צַדִּיק

כהר"ר שִׁמְעוֹן מְלוּל – הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת כָּלוּל

כה"ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי – דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו

כמוה"ר מסְעוּד קְדוֹשִׁים – לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִיבּוּתָא

כמה"ר יִצְחָק קוֹרְיָאט – אוֹר עֵינֵינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ

כמה"ר מֵאִיר קוֹרְקוֹם – הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים

כמה"ר שְׁלֹמֹה שׁוֹשַׁנָּה – מִמִּשְׁפַּחַת רָם מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת

כמוה"ר מַסְעוּד תַּאמְצוֹת – גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת

כמוהר"ר מֵאִיר זַעְפְרָאנִי – בְּכֶתֶר תּוֹרָה נִכְתַּר

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים  אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ אַנְשֵׁי חֶסֶד

עמוד 39

יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת משפטים  

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם[כא/א] אומר אהבת חיים פרשה זו פרשת משפטים כאמור היא סוף וסיום פרשיות לתקון שובבים, כי כבר ישראל זכו ויצאו ממצרים וכבר פסקה הזוהמה במעמד הר סיני, והנה תורת המשפטים בא ללמדנו  תורת החיים ותורת הקיום של איש הישראלי בעולם השקר הזה. הסיום מסתיים ב- משפטים לומר כוח על הכול יש דין ויש דין, ואין מידו מציל, וכי תמיד משפט ה" אמת צדקו יחדו . מילת " משפטים" צופנת בחובה אזהרה ועצה גדולה, " משפטים" פרושה מוצא שפתי פיכם טהור יהיה. והמם הוא עומד מן הצד משקיף על הריבוי והתוצאות, כי עקר תלוי ועומד על בסיס מאמר החכם מכול האדם, שאמר " כל עמל אדם לפיהו", שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. עוד משפטים רומז מבוא שפתי פיכם טהור יהיה, וה מם כאמור הוא המם הריבויים, עיגול המכיל בקרבו את כל תוצאות המשפט. לכן תורתנו הקדושה את עניני אכלה ועניני מוצא שפתים הינו המוצא והמבוא של הפה קשרה והסמיכה זה בזה, ותלתה את כל קדושת איש הישראלי בפסוקים אלו, כמו שנאמר " ואנשי קודש תהיו לי אזי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו, ובסמוך לא תשא שמע שווא, כי הא בהא תליה, כמו דברי הרמב"ם שאמר עקר כל תחלואי הגוף מוצאם ומקורם על ידי ריבוי המאכלים הבלתי נאותים התלויים בפה, על אחת כמה וכמה משחיתי הנשמה הם הדברים התלויים בפה כי הפה הוא הראי של מחשבה והנשמה.

ואלה המשפטים אומר ילקוט שמעון יש במילים ראשי תיבות ואלה : וחייב אדם לחקור הדין, המשפטים: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט, תמיד יש עדיפות לדיינים להציע פשרה בין שני בעלי דין. ואם אין ראיות והוכחות על הדבר, אזי ה" ישפוט ואין בית דין יכול לפסוק על ידי פשרה. והנסתרות לשם. מעשה: באדם אחד בזמנו של רבי יצחק מברדיטשוב, אדם זה הלך ליריד וקנה 400 חביות של שמן זית, והוא תכנן למכור אותם  בחוץ לארץ, רק מה היה צריך לארגן ספינה בשביל מסחר זה ייקח לו קצת זמן, היה לו חבר שביקש ממנו טובה ואמר לו ידידי היקר, לך יש שטח גדול בבית, תשמור לי את החביות השמן, ובעוד ארבעה ימים אבוא לקחת אותם ממך. עברו 3 ימים והנה, קרא אסון שנפטר לבית עולמו בעל השטח שהופקד אצלו השמן. המפקיד בא לקחת ביום הרביעי את השמן, והנה הבנים של הנפטר, מעכבים ולא מוסרים את החביות השמן, כי אין עם מי לדבר, וכך הורע מזלו של בעל השמן, מה יעשה? הלך לבית הדין והגיש בפני הדיינים את הבעיה שהם ישפטו את הדין לכך. אמרו לו בית הדין, אין לך עדים ואין לך שטר, הכול יישאר בבית היתומים וידך על התחתונה. הלך המפקיד לרבי יצחק מברדיטשוב והתחיל לבכות לפניו על רוע מזלו, לא הייתה תשובה לרבי יצחק, מה עשה? הלך לבית הכנסת והתחיל לבכות, ומה יעשה בנידון שלפניו. ובלילה בא אליו זקן בחלום הלילה, והודיעו כי בגלגול שעבר, המפקיד לקח לו 400 חביות שמן, ועכשיו גלגלו מהשמיים, שלא יהיה לו, לא עדים ולא שטר, וכך הדיון הסתיים על ידי גילוי משמים. והנ"ל קבל עליו את הדין.

והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם [כא/ו] אומר רבינו בחיי וחזר ופרש והגישו אל הדלת או אל המזוזה , כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים, על המקוף ועל שתי המזוזות, שבו יצאו ישראל

                              –  מ  ש  פ  ט  י  ם  –

מעבדות לחרות. לכך ורצע אדוניו את אוזנו. ויוצא דם ממנו, והכול מדה כנגד מדה. ואף על פי שאון הוצאת הדם מן האוזן מעכב, שהרי אם נקב את אוזנו בסם יצאה, מכול מקום רוב הנרצעים אינם בסם ודם יוצא מהם. ונקרא שם הכלי מרצ"ע והוא בגי" [ת], כי הוא כנגד מה שרצה להוסיף על עבדות 400 שנה של מצרים. ואמרו במדרש והגישו אל הדלת. אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חופשי והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח  ויש להבין עוד כי יש במלה דלת סוד ועל כן נזכרת המלה בלשון ידיעה והגישו אל הדלת, וכן מצאנו במשנה תורה[דברים טו] ונתת באוזנו ובדלת, והוא כי הדלת מקום כניסה לבית שאי אפשר להיכנס בבית כי אם בדלת, ולשון דלת מלשון אות [דל"ת] של  פסוק שמע שהיא כנסת ישראל , והוא השער לה" אשר צדיקים יבואו בו. ומה שאמר אל המזוזה בג" [אדני] הוא מספר הכינוי וזה מבואר , והעבד העברי הזה לא ידע ולא יבין את זאת והחליף אדנות קודש באדנות חול, לעל כן באה המצווה שיעבוד אדוניו עד הזמן אשר בו כל המושלים והאדונים בעליונים ובשפלים יכרעו לפני אדוני האדונים, ויכירו הכול כי לה" הארץ ומלואה.

ורפא ירפא [כא/יט] אומר רבינו בחיי  ואמר רק שבטו ייתן ורפא ירפא, ולא אמר שבתו ורפואתו ייתן. להגיד שייתן השכר לרופאים וירפאו אותו ולא יוכל לתבוע שייתן לו השכר  והוא יעשה בו דברים אחרים, רק ירפא אותו, על כל פנים, כן כתב הרמב"ן ורפא ירפא. כל רפואה בבשר ודם לא מצאנו בכל הכתובים כי אם בדגש וכן [ירמה  נא] רפאנו את בבל ולא נרפתה, אבל הקב"ה מצאנו ברפא והוא שכתוב רפאני ה" וארפא וכתיב [תהילים קמז[ הרופא לשבורי לב [הושע יד]ארפא משובתם. [בראשית כ] וירפא אלוהים את אבימלך, [שמות טו] כי אני ה" רופאך. והטעם בזב כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח והוא  שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה" היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ומה שאמרו חז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי.

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא [כא/יט] אומר שמנה לחמו אם יקום הפסוק מתחיל ומסים [באל"ף], לומר לך שכול המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא, ועוד שאף על פי שהקב"ה לבדו הוא רופא כל בשר והוא ימחץ והוא ירפא, מכול מקום נתן הקב"ה רשות גם לרופא לרפא, והוא יתברך שולח את רפואתו על ידי הרופא, אך אל ישי האדם בטחונו ברופא, כי אם בהקב"ה לבדו שהוא ימחץ והוא ירפא, ואם הרופא משתדל לרפא אותו ולקיימו, הרי הוא כאילו קיים עולם מלא, שכול המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ורפא אותיות [רופא] ירפא, שניתן רשות לרופא לרפא.

עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל [כא/כד] אומר שמנה לחמו עין שן יד רגל ראשי תיבות [עשיר] , כי מי שיש לו אברים הללו בשלימות הרי זה נקרא עשיר, וזה שאמרו[אבות פד/מא] איזהו עשיר השמח בחלקו, וחלקו הוא הבריאות בפנימיות גופו במזגו, והם חום/לח/קר/ויבש ראשי תיבות [חלקו] , אם הוא בריא באבריו   החיצונים והם ענים- שנים- ידיים- רגלים וגם כן בריא בפנימיות גופו שכול חלקי היסודות שבמזג גופו הם כולם במזג שווה,

                              –  מ  ש  פ  ט  י  ם  –

אז הוא [עשיר] נקרא ויוכל לשמוח [בחלקו]. וזה שאמר אחר כך כוויה –פצע-חבורה , כוויה היא חום, פצע היא לח שמוציאה ליחה, חבורה היא לפעמים על ידי קור ולפעמים על ידי יבש. ואם גורם היזק לחברו או חולי  באחת מאבריו החיצונים, או באחת מיסודותיו הפנימים, אזי חייב לשלם לו כפי פסק הדיינים, לכן היו צריכים הדיינים להיות בקיאים בחוכמת הטבע להבין עד כמה גרם החולי מן המכה,            

.וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור [כא/לג]אומר ילקוט שמעון על פסוק זה מפרש : רבי יעקב אבוחצירא זי"ע בספרו מחשוף הלבן שפסוק זה מרמז על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו למצרים, ועל העונש שנענשו עליו גלגול נשמות עשרה הרוגי מלכות. 800 שנה הנחש הקדמוני עומד ומקטרג לפני הקב"ה על עוון מכירת יוסף עד ימי עשרה הרוגי מלכות. הקב"ה שלח קיסר רומי, והוציא נשמות עשרת השבטים מגן עדן, ונתנם בגופי עשרה הרוגי מלכות לקבל צער הריגה, על שמכרו את יוסף. זה שכתוב: בא לרמוז לנו שהשבטים החשיבו אותם לאיש אחד, שנאמר " וכי יפתח איש בור" בור– זה מצרים שמכרוהו למצרים. ולא יכסנו שהיו צריכים לבטל ולהתחרט על מה שמכרוהו, ויכלו אחרי שבוע ימים לפדותו. " ונפל שמה שור או חמור" שור זה- יוסף [בכור שורו] חמור – זה חכם [יששכר חמור גרם] כלומר שהיה מלא חכמה כמו יששכר " בעל הבור ישלם"- האחים שהם מכרו אותו למצרים לעליהם לשלם את החוב, " כסף ישיב לבעליו" כסף זה- יוסף, "ישיב לבעליו" כלומר חייבים להחזירו שלם לקב"ה, " והמת יהיה לו" לבעל הבור שהם השבטים, הם יקבלו צער בהריגת עשרה הרוגי מלכות.

אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא אומר אור החמה יש לפרש בדרך רמז על האדם שאינו מתעורר לחזור בתשובה רק בשני ימים של ראש השנה ויום כפור, להיותו מפחד שמא יגזור עליו עניות או מחלות או כיוב..ובעבור הימים הללו יחזור לסורו. לזה אומר הפסוק: אך- לשון מיעוט אם יום- זה יום הכפורים או יומיים- של ראש השנה יעמוד האדם להתפלל ולשוב בתשובה ואחר כך יחזור לסורו, לא יוקם- אין תשובתו קיימת ומקובלת. היות ואינו חוזר בתשובה ממעקי לבו, אלא מפחד ורעדה על כספו שמא ייכתב בספר עניות ודלות ויחסר לחמו. לכן תשובה כזאת אין לה שום ערך, היות ועיקר התשובה היא החרטה כידוע ואפשר לפרש על פי שאמרו חז"ל שלא נגזר על ישראל להיות בגלות כ"א באלף החמישי שהוא בספירת הוד שהיא כידוע הספירה החמישית, ותיבת [הוד] נהפך [דו"ה], ומה שניתוסף גלות גם באלף השישי הוא כדי לצרפם ולזככם ולטהרם כמו שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף. וזהו שאמר : אך אם יום- שהוא אלף החמישי או יומיים- שנמשכו בגלות גם באלף השישי, יעמוד- כלומר, יעמדו באמונתם ולא יתייאשו, כי זה ודאי לא כדי להתנקם בהם אלא לצרפם – כי כספו הוא, וכתיב וצרפתים כצרוף את הכסף..

כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה [כב/ה] אומר שמנה לחמו "כי תצא אש "סופי תיבות [איש] "ומצאה קוצים ונאכל גדיש" סופי תיבות [שלמה] גדיש או הקמה אותיות [הוא גי המקדש] ובגי" וזהו המקדש " ישלם המבעיר את הבערה" ראשי תיבות [אהיה] רומז למה שאמרו חז"ל ששני בתי המקדש

מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו

רבים עדיין זוכרים את ר׳ דוד בוזגלו מימי הזוהר שלו בקזבלנקה של שנות ה־ 40 עד עלייתו ארצה ב־ 1965. גם כאן לא שכחו אותו ועשר השנים שחי בארץ, 1975־1965, היו שנים בהן המשיך במפעל חייו: הפצת הפיוט המרוקני ומנהג ״שירת הבקשות״ בקרב בני עדתו.

ומה נשאר לאחר מותו? האם הוא השאיר אחריו מורשת כתובה ומסודרת? האם בעוד דור או בעוד מאה שנים ויותר יזכרו וידעו מי היה משורר ופיטן ענק זה? האם הדור ״שלא ידע את יוסף״ יכירו? ואולי ישארו רק זכרונות ודברים מעורפלים?

המצער הוא שממורשתו הכבירה לא נשאר הרבה:

קולו המהדהד, המצלצל והמרגש לא זכה שיונצח. ההקלטות שבהן מושמע קולו ספורות הן. של את תלמידיו הוא נהג להשביע לבל יקליטו אותו לצרכים שאינם לצרכי לימוד הפיוטים. הוא השתדל, כי לכל מקום שהוא מגיע, שלא יהיה בקרבת מקום כל מכשיר הקלטה.

פרופ׳ חיים זעפרני, באופן חריג ויוצא דופן, הצליח לשכנע את ידידו ר׳ דוד בוזגלו לקבל את רשותו ולהקליטו. ההקלטה התבצעה ברשמקול באחד מבתי הכנסת שבקזבלנקה בשנת 1957 בליווי של שניים מתלמידיו הפיטנים. ההילה המיסטית הקיימת סביב דמותו של ר׳ דוד נובעת מכך שמעטות ההקלטות שבהן מושמע קולו.

ההקלטה עברה שיפוץ ב״בית התפוצות״ והוצאו ממנה רעשים, דבר ששיפר את איכות שירתו של ר׳ דוד ומלויו הפיטנים. בקלטת מבצע ר׳ דוד חמישה פיוטים ושתי קצידות.

ר׳ דוד היה משורר פורה, והוא כתב מעל ל־ 200 פיוטים ושירים. הנה מסתבר כי לא רק שהוא לא הקליט את עצמו, הוא אף לא דאג לרכז את כתיבתו בספר. לצרכים של הדורות הבאים אחריו. שיריו שנכתבו על נושאים שונים־שבת ומועדים, גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל וירושלים, נצחונות צה״ל במלחמות ועוד מפוזרים בין תלמידיו.

נודע לי לאחר מותו של ר׳ דוד, כי חלק מתלמידיו הפיטנים לקחו חלק מהשירים לרשותם. 118 שירים מופיעים ב״שירי דודים השלם״ של מאיר אלעזר עטיה (1980). שיריו מופיעים גם בקובץ שערך ר׳ יוסף יפרח ״יגל יפרח״ (1980). למרות זאת, עדיין לא יצא לאור הספר שיכלול את כל שיריו.

סיכום

תזמורת היחיד, בעל קול הזמיר, כינורה של התפילה ונעים זמירות, אלו ועוד הם הכינויים שלהם זכה ר׳ דוד בוזגלו בחייו וביתר שאת לאחר מותו.

כל נפשו היתה לשירה. נדמה שהוא נולד, ואף נגזר עליו, להיות כל כולו מסור לשירה כפיטן וכמשורר. הוא השאיר אחריו מורשת מופלאה של אהבה עזה לפיוט של יהודי מרוקו בזכות פיוטים ושירים רבים שכתב. הוא הפך את מנהג ״שירת הבקשות״ ממנהג שכוח למנהג מוביל בעדה המרוקנית. הוא השאיר אחריו שורה ארוכה של פיטנים.

ר׳ דוד כל כך מזוהה עם מנהג ״שירת הבקשות״, עד שדומה כי דמותו מרחפת מעל לראשיהם של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״; וכאילו אומרת ״יפה אתם עושים, המשיכו כך״.

הפיטן והמשורר, שלא ראה אור במשך כ־26 שנים, ידע להאיר את דרכם של יהודי מרוקו בגולת מרוקו ובארץ, ללכת בנתיבם של משוררי ספרד (ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול) ומרוקו (ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד אלקיים). כך קורה כי מי שעיטר את השירה בזוהר שפתיו הולך לעולמו באוגוסט 1975 ־ אלול תשל״ה והוא בן 74 שנה.

במותו נדם קול הפיוט והשירה בעדה המרוקנית ותמה תקופת הזוהר של המשוררים ממרוקו. מורשתו של ר׳ דוד מונצחת ע״י תלמידיו הרבים ובמעמדי ״שירת הבקשות״ בערים השונות ברחבי הארץ.

ר׳ דוד התעוור גם בעינו השניה ב־1949 והוא נפטר ב־1975.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו

עמוד 160

 

     "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

        רבנו-אור-החיים-הק':

'ושכנתי בתוכם = בתוך בני ישראל.

 בכוחו של האדם להקים בגופו

'מקדש מעט' להשראת השכינה,

 בבחינת: 'אהל – שיכן באדם' (תהלים עח, ס).

 

"בתוך ליבי – משכן אבנה לזיוו,       "בלבבי משכן אבנה – להדר כבודו

קרבן תקריב לו – נפשי היחידה"         ולקרבן אקריב לו – את נפשי היחידה"

(המקור: רבי אלעזר אזכרי)                                     (הרב יצחק הוטנר)

 

          מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

 

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה:

 יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא עד היום, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה מ- 3336 שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

 

כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי, וענני כבוד שהפכו את המסע המדברי, למעין שייט בספינה ממוזגת, במשך 40 שנה.

ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

 

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עמ"י הופך להיות "שותף" לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר אתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש – 'ועשו לי מקדש', ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמ' כה, ט).

ההבדל בין מקדש למשכן: המקדש הוא מקום קבוע של קדושה, ומשכן הוא מקום שכינה זמני.

תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.

ותמצא שכתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פר' א, הלכה א'): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.

רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר: 'ועשו לי  מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".

כלומר, השראת השכינה בעמ"י הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר, הצטוו להקים משכן זמני אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם, על פי ציווי ה' יתברך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהשראת השכינה בעמ"י היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמ' כה, ח).

מדברי קודשו עולה, שברגע שעמ"י חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.

 

הרב יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א וחכמי ספרד, כותב בספרו על סוד המשכן והמקדש לאור תורת הקבלה: הוא בנוי כתבנית המרכבה, כמעלת שמים וארץ, כתבנית איברי האדם וכו'.

 להלן דוגמית מדברי קדשו: "וכשהיו על הים נגלה להם, ומיד הכירוהו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו' – שנתאוו ישראל שיהיה לו נווה ביניהם וישכון בתוכם, וכן הוא אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פד, ג). ואמרו רז"ל במדרש תהלים (שם): לא משל עכשיו, אלא משהיו ישראל בים, נתאוו למקדש, ונתאוו עוד להיות להם איש לעמוד לשרת את ה' יתברך, ולהלל ולרנן לפניו. הה"ד (שם ד') 'לבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (תורת המנחה. דרשה כז).

 

"ושכנתי – בתוכם".

איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.

 

שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.

הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות במקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים, השראת השכינה בעם ישראל וכו'.   

 

כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דב' כג, טו).

נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עמ"י גם כשהם לא כ"כ טהור ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן  כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת: "להצילך ולתת אויביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".

 

יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמ' כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה על פי ההלכה וקדושתה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

 

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה – שהכול יהיה לכבודו יתברך.

 המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערוה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.

 

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…". קדש עצמך – במותר לך.

 

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו, נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפס' "אל כל עדת בני ישראל".

 

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניך – רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורי בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

 

הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'

 

 "אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

"עיקר השראת השכינה היא – באדם" (האלשיך הק').

 

ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.

 

האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

 

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפס' כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי יהוה אלהינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפס' 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי יהוה אלהינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

 

 

 

ג. "השותפות" – בין איש לאשתו.

                         "זכו – שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

 

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דב' ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.

 

מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "את זקוקה לעזרה, פני אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".

מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.

 

ד. "השותפות" –  בין חב"ד לכלל ישראל.

 

האדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה. לאדמו"ר פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

 

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד יהוה על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

 

 רבנו רש"י אומר על הפס' הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים. ככל שיש "רצון טוב" בין הצדדים, הבעיות נפתרות בדרכי שלום: ביחסי עבודה, בין שכנים, בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, רב לקהילתו, בין מנהל לעובדיו וכו'. בעצם, בכל תחום בו קיים ויכוח בין שני אנשים או יותר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל, כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך" (בר' כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש, ברוחניות ובגשמיות.

 

 

 

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

 

ממד ההתקדשות במתן צדקה – "לקיחת הלב" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה?

תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

הקב"ה מצווה את עמ"י לאסוף את התרומות להקמת המשכן – "דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כח, ו). מסביר הרב ראובן קרלנשטיין: אם משה ואהרן היו גבאי הצדקה לאיסוף התרומות, איש לא היה מסרב להם, אפילו הקמצנים. לכן הקב"ה ציווה שבנ"י בעצמם יאספו, כך שרק מאנשים "נדיבי לב", ניתן לקבל את התרומה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה. לכן, הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למילה "תרומתי" הרצויה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזהר הק' בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצוה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן, יש לשלם כדבעי,עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {משקאות}, {ופחות ב-} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

 

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". גם נותן התרומה ירגיש שהוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

 

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפס' רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קדשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".  עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות. 

 

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן, כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.

האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.        האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה' – כנגד 5 אצבעות העני.

 

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם –

 זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).

 

שלוש דרגות במתן צדקה

 (החיד"א. וכן ב"אגרת הטיול" ערך זהב).

 

א. זהב.  ב. כסף.  ג. נחושת

מילוי המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא.

מילוי המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד.

מילוי המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

 

רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה (חתם סופר).

 

• זהב. ב. כסף.  ג. נחושת,

 ז – ה – ב:  ז = שבת {חל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.

כ – ס – ף:  כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.

נ – ח – ש – ת:  נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.

 

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים" (שמ' לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו,

 נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

שערי זריזות בעבודת ה' –

        "הוי עז כנמר, וקל כנשר…" (פרקי אבות ה כ}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמ' לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בנ"י. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה", כדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כן ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתשובתו השניה: "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שב-י"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו השלישית: ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".

 

מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.

כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').

 

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון, לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמ' לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו-אוה"ח-הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

 

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

 

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם ה' לשליחותו ואמצם בעזרתו".

 

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה, ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

 

 

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו: "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה ג' תשובות:

 

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".

תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב {רבים} יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב: "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים, לכן נאמר בלשון רבים.

 

השכינה שורה בתוך ארון הברית,

 המכוון כנגד כיסא הכבוד.

 

המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל'). 

לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במ' ד, ו).

כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון" (במ' י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.

 

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש מעלינו את מידת הדין ונלחם למעננו,

 בבחינת: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד).

 

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).

בימינו, ביהכ"נ מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לדבר בו שיחת חולין כדברי הזהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמ' יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך, 'ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

ה"חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו-אוה"ח-הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרשון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרשון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

 

מוסר השכל: כאשר מתפללים בביהכנ"ס ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, שהקפיד מאוד שלא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.

 

בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת, לנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחוקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה, כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.

 

 

בעל התניא: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום

– הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הכנסת אורחים של רבנו-אור החיים-הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

 

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו-אור החיים-הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

 

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באוניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף.

רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו שש ושמח, לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו-חיים-בן-עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

 

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.

 

אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה,

ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.

מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה}, את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא", כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

 

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

 

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, אצלו זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אברהם וישראל אבינעים. עזיזה אבינעים ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל  חיון בן רינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם שזכה להצלחה רבה "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה.

 

 

 

 

ואדברה בעדותיך נגד מלכים

לא זו בלבד שגישתו של רבעו לא גרמה לעימותים בינו ובין הממשל, אלא דווקא גרמה לנציגי השלטון להוסיף הערכה על הערכתם.

דוגמה לכך במעשה הבא:

כאשר החליטו השלטונות להעניק לרבינו את אות הכבוד ׳ויסאם עלאווית; ביקשו לערוך טקס רב-רושם לכבוד המאורע, אלא שהטקס נקבע ליום שבת קודש. בקבלת האות לא היה משום איסור, וכל העוסקים בהכנות השונות לא נמנו על בני ברית, ועדיין חשש רבינו מפני חילול השבת של יהודים מבני מקנס שיבקשו להשתתף כצופים באירוע.

רבינו עשה כל מאמץ כדי לדחות או להקדים את הטקס, אך לשווא. בלית ברירה קיבל את הגזירה. את הדרך הארוכה מביתו שבמלאח החדש אל השכונה האירופאית בה נערך הטקס עשה בצעידה רגלית. מאחר ולא היה עירוב לשכונה מרוחקת זו לא היה באפשרותו לטלטל עמו מאומה. רבינו השתדל לקצר בטקס ככל יכולתו מפני כבוד השבת, ומיד לאחר שקיבל את העיטור הסתלק מהמקום. את העיטור עצמו מסר בחשאי לאחד הגויים על מנת ליטלו ממנו לאחר השבת.

הנהגתו זו של רבינו הייתה לצנינים בעיניהם של אחדים מיהודי מקנס שראו את עצמם כ׳מתקדמים׳ בשל היותם חלק מהחברה החדשה. הללו סברו כי מן הראוי להקל על ׳הקיצוניות הדתית׳ ולהתייחס אל האות הממלכתי בכבוד הראוי לו. אולם רבינו לא שת ליבו לדעתם. התורה, מצוותיה, ודקדוק ההלכה – רק הם היו נר לרגליו. דווקא עמדתו הבלתי מתפשרת של רבינו העלתה את קרנו בעיני השלטונות. אלה נכחו לדעת כי איש אמת הוא. כליבו כן מעשיו מבלי שיסטה מדרכו כהוא זה בעד שום מחיר שבעולם.

הכבוד הרב שרחשו גויי הארצות לרבינו, לא היה מוגבל לתחומי מרוקו בלבד. בכל מקום אליו הגיע וכל מי שפגש בו – יהודי או גוי, נכבד או מפשוטי ארץ – הבחין כי לפניו עומד איש אלוקים קדוש.

כאשר ביקר רבינו בגייטסהד הבחין בו גוי פשוט, כורה פחם, בשעה שהלך ברחוב. למחרת היום התדפק אותו אדם על דלת הבית בו התאכסן רבינו, וביקש לראות את איש האלוקים המתארח בבית. הוא לא שמע את שמעו של רבינו ולא היה לו שמץ מושג מי הוא ומה הוא. אולם די היה במבט חטוף של גוי פשוט כדי שיחוש שלפניו עומד אדם קדוש.

הרועה הנאמן

מסירותו של רבינו לתפקידו כראב״ד הייתה יוצאת דופן. מדי יום, היה יושב שעות ארוכות בבית הדין כדי לשפוט בין איש לרעהו ולהורות לעם את חוקי האלוקים ואת תורותיו. את מיטב כוחותיו השקיע רבינו בכל דין תורה שהובא לפניו עד שעלה בידו להוציא דין אמת לאמיתו. היה זה בנפשו ממש, שכל דין תורה יהיה שקול בפלס היושר ומבורר עד תכלית הבירור. משום כך לא הסתפק בטענות שהציגו בעלי הדין, אלא מצא תחבולות שונות להגיע לחקר האמת. פסקי הדין שיצאו מתחת ידו, סדורים ומדויקים היו להפליא בעמקותם ויסודיותם.

מלבד זאת, היה רבינו מעורה בכל עניני העיר ועינו פקוחה הייתה על כל הנושאים הנוגעים ליהודי מקנס וסביבותיה. בין השאר, קבע סדרים יציבים וברורים בתחום הכשרות והמקוואות.

גם בנוגע לשמירת השבת תיקן רבינו תקנות חשובות עליהן פיקח בעצמו. בכל יום שישי לפנות ערב, היה יוצא בעצמו לסובב בין החנויות היהודיות במקנס כשפעמון בידו. הוא דרש מבעליהן שלא להמתין עד לרגע האחרון, אלא להקדים ולסוגרן. מעולם לא חס על כבודו או על כוחותיו כאשר על כף המאזניים עמדה תקנתו של הציבור ואחריותו על הכלל.

בשנותיו האחרונות במקנס, עלה בידו של רבנו לקבל צו רשמי מאת הרשויות המחייב את כל החנוונים היהודים לנעול את עסקיהם ביום השבת. מכאן ואילך מלאכתו הייתה קלה יותר. בכל יום שישי התלווה אליו שוטר מקומי שדאג לרשום קנס לכל מי שסירב לסגור את חנותו בזמן כמצוותו של הרב. במקרים מסוימים, אף זימן אותו לבית הדין לאחר השבת.

בין סוחרי מקנס היו מעטים אשר ביקשו להערים על המרא דאתרא. הללו סגרו את הדלתות החיצוניות של החנויות, אולם הותירו את הלקוחות בפנים. בפרט מצוי היה הדבר בקרב הספרים שהמשיכו לספר את הלקוחות האחרונים בדלתיים סגורות עד לכניסת השבת ואפילו לאחריה.

כאשר נודע הדבר לרבינו, לא היסס. הוא הזעיק את המשטרה המקומית שהובילה את העבריינים אחר כבוד אל תא המעצר בו בילו את השבת כולה, לא לפני שרבינו דאג לכך שגם במקום המעצר לא יחסרו להם צורכי שבת. אולם, גם כאן ניכר ליבו הרחום ודקדוקו במידת הישרות עד לקצה גבול היכולת. את פורצי הגדר לא היה מנוס מלייסר כדי שלא ישובו למנהגם הקלוקל. אולם בני משפחתם – מה עוו ומה פשעו? מדוע יישארו במשך השבת לבדם בעוד אביהם שוהה בתא המעצר?

משום כך, היה רבינו בעצמו ניגש אל בתיהם של אותם פורצי גדר ומזמין את בני המשפחה להתארח בביתו למשך השבת כולה. הרבנית דאגה להרעיף עליהם כל טוב, ואילו רבינו עצמו היה מטעים להם מטעמה הערב של שבת מלכתא בשירה ובזמרה. כאשר יצאו הללו מביתו של רבינו לאחר השבת, נותר בפיהם טעמה של השבת הבלתי נשכחת. מכאן ואילך היו הם אלו שדרבנו את אביהם להקדים ולשוב לביתו, ואף לשמור על כבודה של שבת המלכה ולטעום ממתיקות ערבותה.

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 123