הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

במשפחתנו תשעה ילדים. חמש בנות וארבעה בנים. אחיותיי הן רשל, אילנה, סימונה, מרטין ורותי. אני בכור הבנים, אחרי סולי, בבר ובני ז״ל. רשל וסולי אחי היו קרובים אלי בילדותי. עם רשל רבתי לא פעם, התקוטטתי כמו כל ילד קטן, בעת משחקים, לעומת זאת, עם אחי סולי, הלכנו ביחד לבית הרב ללמוד תורה, ולכן בילינו ימים שלמים יחדיו. ככל שהתבגרנו, נפרדו דרכינו. אני, הייתי שקוע יותר בלימוד, וסולי אחי, משום מה, השתחרר ממשימה זו בקלילות. הורינו הלבישו אותנו תמיד בבגדים ובנעליים תואמים. ביגוד זהה, חדיש ואופנתי שאמא תפרה לנו במו ידיה. אני זוכר עד היום את חליפות הבד הלבן, האיכותי, שאמא עיצבה ותפרה לנו. חולצה ומכנסיים לבנים, נעליים איכותיות וגרביים לבנים. היא אהבה לראות אותנו כדוגמנים קטנים. לאחר שנכנסנו לבית ספר יסודי של אליאנס, סולי ואני מצאנו כל אחד חברים בני גילו. אבא דאג תמיד להעיר אותנו לתפילות שבת, אבל סולי, רב הזמן, התחמק ומצא לו סיבות לא להגיע, או לאחר ולבוא לקראת סיום התפילה. אבא נזף בו והשמיע קולות לא ברורים של כעס וזעם בגרונו על האיחור הבלתי נסלח. טקס זה חזר על עצמו מדי שבת. אבא כעס וסולי המשיך לאחר.

היו הפרשי גילאים ביני לבין אחיותיי ואחי הקטנים ולכן, גם תחומי העניין שלנו היו שונים. יחד עם זאת, תמיד חיינו באהבה ובחיבה, כמנהג אחים. לא זכור לי ש'חינכנו' את הצעירים אבל, שמשנו, או לפחות השתדלנו לשמש להם דוגמא.

הבנות עזרו לאמא במשימות הבית הקטנות, כמו קילוף ירקות, או קניות בחנויות הסמוכות לבית. העבודות הקשות היו מוטלות על עוזרת בית ערבייה, שגרה אתנו, ועל עוזרים אחרים שנוספו לבית, כמו בני ובנות דודים ממרקש, או נער שאומץ אלינו לבית בגלל המצב המשפחתי שלו בעיר. הבנות, ככל שבגרו, למדו בבית ספר אליאנס והיו תלמידות טובות.

אחותי רשל שלקתה בשמיעתה, למדה מספר שנים בבית ספר אליאנס בסאפי, ועברה לבית ספר לחרשים בקזבלנקה, כאשר הוריי הבינו שלא יימצא לה פתרון רפואי. אמי דאגה כל העת לרשל שהייתה כמוה יפה מאוד. היא חששה, מה יהיה כשתגדל? איך יימצא חתן ראוי לבת חרשת? אכן זו הייתה דאגה שהוריי נשאו בליבם במשך כל שנות נעוריה.

בבר אחי, סבל מגיל צעיר ממחלת פרקים שגרמה לו סבל רב. היו שבועות בהם לא הלך לבית הספר דודתי מדלן התלוותה לאמי כדי לקחת אותו לרופאים שונים, חלקם מקומיים, חלקם מחוץ לעיר, כמו בקזבלנקה, כדי לטפל במחלתו. עקב היעדרויות רבות מהלימודים בבית ספר, הוא החסיר ימי לימוד רבים, וכך צבר פיגור בחומר הנלמד. כשהגיע לגיל שתים עשרה, החליטו ההורים לשלוח אותו ללמוד מקצוע טכני בתנאי פנימייה, באורט קזבלנקה. שם למד שרטוט בנייה, ובשנה הראשונה, למד גם חריטה, מכונות וחשמל, עד לעלייתו לארץ. הוא עדיין זוכר לטובה תקופת לימודים זו, שתרמה לו את החוש הטכני הטוב.

אילנה אחותי נולדה בשנת 1950 עם חזרתנו מישראל למרוקו. היא נקראה על שם חברתה של אימי מהיכרותן בארץ.

סימונה ,שנולדה אחריה בבית זה, הייתה ילדה יפה וחיננית ונקראה על שם חברתה החדשה של אימי ושכנתה ברחוב, מדאם סימון. צרפתייה חביבה שהתקרבה לאימי ופינקה אותה במתנות ובשמים צרפתיים.

מרטין נקראה על שם שחקנית קולנוע מפורסמת וחביבה על אמא, מרטין קרול. היא אהבה את סרטיה וצפתה בהם בכל מוצאי שבת.

רותי כבר נולדה בדירה הבאה ברחי חאג' תהמי, וגם אחינו הצעיר, בנימין אברהם בני ז״ל, שנקרא על שם בנימין לוב. דודתי פרחה ששהתה אצלנו באותה תקופה, אמרה: "האורח הראשון שיכנס בבית לברית מילה, הנולד יקרא על שמו." כך זכה בנימין לוב, שהיה שכן שלנו מפולין וניצול שואה, להנצחת שמו על הוריי. רותי, מרטין ובני, אחיי הקטנים, היו חביבים עלינו ביותר, בזבות תלתלי הזהב של השיער שלהם, עורם הבוהק והעובדה שתמיד היו לבושים יפה ומסודרים. אהבנו לחבק וללטף אותם, כמו צעצועים פרטיים.

כפי שסיפרתי, הפרשי הגילאים בין האחים גרמו לקרבה חברתית נמוכה בינינו. אולם, סולי ואני נשארנו קרובים מאוד. מדי פעם, כאשר ההורים ביקשו מאתנו, הוצאנו את הצעירים לטיול בגן הציבורי. משחקי חברה היו, רובם, בחצר הבית או ברחוב. שיחקנו בחבל, ב'ריבועים' (קלאס), בכדורי זכוכית, ברזל, גוגואים, קלפים ודמקה. כל דבר בעתו ובזמנו. הבילוי המהנה ביותר היה הליכה לסרט או לים. הבנות הצטרפו גם הן לתנועת הנוער היהודי וביקרו במועדון הנוער של הצופים היהודים, בו לקחו חלק בפעילות צעירים. הפעילות כללה יציאות למחנות ־טיולים בסביבה הכפרית של סאפי.

כאשר עזבתי את העיר כדי ללמוד בקזבלנקה, העוגן שנותר לי בסאפי היה אחי סולי שבגר. הוא למד בתיכון, הכיר חברים וחברות, הצטרף למסיבות ודאג, בחזרתי לסאפי, להכיר לי חברות וחידושים בעיר. הוא למד להתלבש כנער מתבגר, אופנתי, והרחיב את מעגל ההיכרויות שלנו. הוא העריך אותי מאוד וחיכה בכל פעם שאשוב כדי לקשר אותי לצעירים יהודים וצרפתים בעיר וכדי לבלות ביחד.

באותה תקופה, מסלול החינוך והלימודים היה נהיר לכולם, הורים וילדים. אנחנו הבוגרים סימנו לאחים הצעירים לאן לצעוד, והם עקבו אחרינו. לדאבוני, עקב העליה לארץ, השתבש מסלול ההשכלה בחלקו, בקרב האחים, והגיע למיצויו המלא והמוצלח רק בדור הנכדים.

חשיבות ההשכלה הנחלנו, אחיי ואחיותי ואני לילדינו. רובם המכריע של אחייני סיימו תארים בהנדסה, בהיי-טק, במדעי הטבע, ברפואה, בכספים ופיננסים, בהוראה וחינוך, ובריאות. כל אחד ותרומתו הייחודית למדינת ישראל.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת