המשפט העברי במרוקו-משה עמאר

פרשנות התקנות זמן תוקפן והשתלשלותן

ב״ספר התקנות״ סופחו במה שאלות ותשובות ופסקי דין המבוססים על התקנות. דבר המעיד על ישום התקנות הלכה למעשה.

התקנות מן הסתם נקבעו לצמיתות. אמנם בחלק מהן נקבע במפורש שתוקפה של התקנה הוא כל זמן שלא יסכימו לבטלה , באחדות הוגבל תוקפן לזמן חמש שנים , או עשר שנים . ויש תקנות שהצריכו הסכמה מפורשת של הקהל לביטולן גם לאחר הזמן , או הסכמה מפורשת להמשכן לאחר הזמן שנקבע . תקנות שלא יושמו הלכה למעשה בידי התושבים חידשו אותן פעם ופעמים .

גם בתקנות שלא הוגבל תוקפן בזמן, חכמי הדורות הבאים בחלק מהן הכניסו שינויים באמצעות תקנה נוספת, כדי להתאימן לצורכי הזמן או מסיבות אחרות. לדוגמה: תקנה המפקיעה קידושין שלא נערכו בהתאם לתקנה, חזרו בהם מההפקעה בתקנה שניה כנ״ל . תקנות המגבילות זכויות הבעל בירושת אשתו הנ״ל, הוכנסו בהן שינויים לטובת הבעל במקנאס בשנת התקע״ה (1818) על ידי רבי רפאל בירדוגו , בתקנת ״בית הבחירה״ .

 וחכמי פאס בשנת התרי״ו (1856) בהסתמכם על תקנת ״בית הבחירה״ הכניסו בה שינויים גם בעיר פאס . ובתקנות של מועצת הרבנים הכניסו בתקנות ירושה שינויים מרחיקי לכת לטובת הבעל והיתומים כולל הבנות . וכן תקנות בעניני עריכת צוואות , ועוד.

ראוי לציין שחכמי התקנות תיקנו תקנה שחלה רטרואקטיבית ומפקיעה התחייבות קודמת גם אם זו היתה בשבועה. לגבי מי שנשא אשה ואין לו ממנה בן זכר לאחר עשרה שנים, נקבע כי רשאי לקחת אשה אחת עליה. למרות שהתחייב לאשתו הראשונה בשעת נשואיו בשבועה שלא יקח אשה אחרת עליה.

״…שרשאי כל אחד לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנשואיו אם לא ימצא לו זרע זכר ממנה לסוף עשר שנים לנשואיו… ואפילו שקבל עליו התנאי הנז׳ שלא ישא וכוי בשבועה אנו פוטרין אותו מהשבוע׳ ומתירין לו היתר גמור שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי התנאי הנז׳ מטעם הפקר ב״ד הפקר הואיל והוא לדבר מצוה…״ .

למרות שהפוסקים שללו תוקף התקנות למפרע, חכמי פאס נימקו התוקף לתקנתם ״הואיל והוא לדבר מצוה״.

״ספר התקנות״ הפך להיות בספר יסוד בעבודת החכמים בבתי הדין ובפסיקתם. לכן הם הרבו לעסוק ולהתעמק בו. כל ספק שהתעורר בהבנת לשון התקנה הם אלה שפרשוהו. ועד התקופה האחרונה מוצאים שאלות בדבר הבנת התקנה ולשונה . ובן פתרו שאלות שהתעוררו בפועל יוצא מהתקנות. לדוגמה: התקנה המחייבת את האיש לגרש האשה שנשא שלא בהתאם לתקנה, ואם ירצה יקדשנה שנית בהתאם. נשאלו חכמי העיר – פאס מה יהיה הדין במקרה שהאיש כהן הרי אם יגרשנה נאסרת עליו כי כהן אסור לשאת גרושה . וכן לגבי התקנה המחייבת לכתוב הצוואה בנוכחות המצוה, נשאל מה יהיה אם הוא מצוה ביום השבת שאין אפשרות לכתוב הצוואה לפניו, האם הצוואה תקיפה . בתקנת ירושה המקנה זכות לבת הרווקה כמו לבן. האם גם בכופר נפש או רק ברכוש שהיה מצוי ברשות הנפטר לפגי מותו .

לעומת זאת התקנות החדשות של מועצת הרבנים,חייבו את בל הקהילות במארוקו.מאחר שכולם יוצגו בדיון ובהכרעה, הייצוג היה באמצעות רבני הערים, ומהאסיפה השלישית ואילך השתתפו גם נציגים מ״מועצת הקהילות במארוקו״. כשרצו לתקן תקנות הנוגדות את המנהג המקובל, לפני קבלת החלטה התבקשו הרבנים לשאת ולתת עם ועד הקהילה במקומם, ויעבירו את החלטתם בכתב לבית הדין הגדול,אם לקבל או לדחות את התקנות המוצעות. באסיפה שלאחריה הכריעו הענין לפי הרוב. במנין הקולות מנו כל קהלה לפי מספר תושביה, ונמצא שההכרעה נפלה בהחלטת רוב האוכלוסיה היהודית במארוקו . בתקופה זו היתה מארוקו מחולקת לשני אזורים, האחד נתון תחת השלטון הצרפתי והשני תחת השלטון הספרדי .למרות שהדיון התנהל בעיר רבאט באזור הצרפתי הרי גם היהודים שבאזור הספרדי קבלו עליהם את התקנות.

עיון בספרות השו״ת של חכמי התקופה שנדפסו,מלמד אותנו על ישומן של התקנות החדשות הלכה למעשה . כשנתעוררו ספיקות באשר לכוונת התקנה הועלה הדבר בשאילתא באסיפה שלאחריה. ואז כתבו סעיף משנה המסביר ומבהיר כוונת התקנה . היו גם שאלות הלכתיות שהתעוררו עקב התקנות החדשות. לדוגמה: בתקנה המחייבת את האיש לשלם פיצוי לאשה_׳ נטען על ידה שנבעלה לו לאחר שהבטיח לה נשואין. הכחשתו מחייבת אותו שבועה, בתקנה נקבע שגם במקרה שהוא חשוד על שאר איסורים אינו חשוד על השבועה ומשביעין אותו. על סמך זה נשאל ר׳ יצחק חזן האם כך יהיה הדין גם לשאר דברים,שחשוד לשאר איסורים אינו חשוד על השבועה, או לא .

בדומה לנגיד שהשתתף בחלק מ״תקנות פאס״. הרי גם בתקנות החדשות השתתף מר מוריס אביטבול, מי שהיה מפקח על הקהילות היהודיות מטעם השלטנות. כנראה הוא היה גם מיוזמי כינוס הרבנים לתקן התקנות. יש לציין לזכותו שהוא לא התערב בדיוני הרבנים,ורק בעת שהתעוררה בעיה שעלולה היתה להתנגש עם חוקי השלטונות, עמד והבהיר את המצב . הוא עזר רבות לרבנים בתפקידם ובמעמדם. הרבנים עיטרוהו בשבחים רבים בפתיחת כל אסיפה ובתחילת כל הצעה. בפתיחת הכינוסים נכח ובירך גם נציג היועץ המשפטי לממשלה.

עיון בתקנות החדשות מלמדנו שהוגה הרעיון ומוציאו לפועל,היה הרב הראשי רבי שאול אבן דנאן. בכל הכינוסים הוא הנושא בעול הדיונים והבירורים המוקדמים, וכן העיד בדברי הנעילה לאסיפה החמישית רבי מיכאל יששכר אנקאווא: "… רבי שאול … אשר מלבד עול התדירי המוטל עליו מדי יום יום נוסף עוד עול זה של מועצה״ר (= מועצת הרבנים) שהוא הוא המתענין בה -מראשה לסופה. והוא המבינה והוקרה וטורח ביו״ד אצבעותיו ומצמצם עתותיו לה על כל דבר ודבר …" . רבי שאול היה הרב הראשי האחרון של יהדות מארוקו, הוא זכה להוקרה גם מצד השלטנות הצרפתיים והמארוקאניים, אשר עיטרוהו באותות כבוד.

רבי שאול לבד מגדולתו בתורה היה חריף ומתון.הנהיג את ענייני הרבנות במארוקו בחכמה נפלאה, שמר על כבודה בתקיפות ובאומץ. הוא עסק גם בפילוסופיה ובקבלה. ובסוף ימיו עזב את משרתו הרמה, והתיישב בירושלים על התורה ועל העבודה. נפטר בשיבה טובה בכ"ג ניסן התשל"ב – 1972. מחיבוריו נדפס " הגפ שאול " ו " שנה שאול, פאס התשי"ט, שו"ת וחידושי דינים.

כפיית התקנות

ההבחנה בין ״תקנה״ לבין ״אזהרה״ שהיא בעצם המלצה, אינה ענין שבתוכן אלא זה שבביצוע. בעוד ״אזהרה״ היא ציווי מוסרי על האדם, וכשאין הוא רוצה לקיימו, אין אפשרות לכוף עליו את ביצועו, הרי ״התקנה״ היא ציווי משפטי שחובה עליו לקיימו, ויכולים לכוף את ביצועו.

בכל תקנה מתקנות פאס מוזכר האמצעי שבו יכופו את קיומה. ישנן תקנות שמטילות קנם כספי על המיפר אותן . בדרך כלל הסכום לא נקוב בתקנה, והוא נקבע לפי ראות עיני בית הדין או הנגיד . באחרות מוזכר עונש גופני מלקות  או מאסר . בתקנות אחדות מוזכרים כל העונשים יחד . במקרים חמורים אף ניתן היתר לנגיד למסור את מיפר התקנה לשלטונות . וזאת מלבד הנידוי או החרם הנזכרים ברוב התקנות.

לעומת זאת, בתקנות החדשות, שבהן סמכות הרבנים הוגבלה בידי השלטונות,לא מוזכרות סאנקציות שנקטו בהן לקיים משפטי התורה.גם בדיני אישות, אפילו סאנקציה חברתית כמו חרם או נידוי. כאשר אחד הרבנים הציע להטיל עונש מאסר על הנואפים עם אשת איש, הוחלט: ״לפנות בבקשה לממשלה יר״ה, למען חזק תוקף הדאהיר השייך לענין זה״ . עם זאת הרבנים היו מוסמכים לקבוע וקבעו סכומי פיצויים בענייני אישות.כמו הפרת שידוכין, עיבור פנויה, השחתת בתולים . ובן מאסרם של אלה שסירבו לבצע פסק דינם בעיקר בנושא כפיה לגט. ופסקי־דין שהוציאו כובדו ובוצעו על־ידי משרד ההוצאה לפועל של הממשלה.

ה. מבחר נועזאים הנדונים בתקנות

 מעמד האשה

התקנות משקפות מגמה של הרמת מעמדה של האשה היהודית,שמירת כבודה וזכויותיה. התמונה המצטיירת עומדת בניגוד להנחה הנפוצה,על מעמדה הנחות של האשה היהודית בארצות האיסלאם. להלן מספר תחומים שבהם בא הדבר לידי ביטוי. בעניני ירושה , באיסור ביגמיה  גם כשנמצאו אנשים שניסו לזלזל בהתחייבות שהתחייבו בכתובה,שלא לשאת אשה שניה על נשותיהם. בעזרת פקודה שיצאה מהמלך,המתירה לשאת אשה שניה ומפקיעה תוקף התחייבותם. עמדו החכמים וראשי הקהל בפרץ, פנו למלך ולמעשה ביטלו את פקודתו . וכן התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות בעד בעליהן נוהג שהביא למאסרן של הנשים ופגע בכבודו , ועוד.

במיוחד בולטת ההתחשבות באשה בתקנות החדשות,עד כדי העדפתה המוחלטת על פני הגברים. למשל, בקביעת פיצויים הולמים לנשים שטענו שנבעלו לגברים לאחר שהבטיחו להן נשואין, פיצויים לנשים שהרו לגברים, פיצויים לאשה אם הבחור חזר בו מכוונתו לנשואין לאחר השדוכין. ואילו אם חזרה בה הבחורה לא נקבעו לבחור שום פיצויים (והדין יקבע רק לפי ההלכה) . הסכומים שונו מדי פעם בהתאם ליוקר המחיה . הכחשת הנתבע בכל מקרה מחייבתו שבועה. ויהודי מארוקו רובם ככולם, העדיפו לשלם מאשר לישבע . דבר שפתח פתח לסחטנות מצד נשים שאינן הגונות, ויתכן שאף עודד את המתירנות המקום לדכאה .

מתקבל הרושם שלנגד עיני הרבנים המתקנים,עמדה בת ישראל התמימה מהמאה הקודמת ״שכל כבודה בת מלך פנימה", וכל האשמה בפגיעה בה מוטלת על הגברים, כדברי ההצעה לתקנה: עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנו בפח מוקשים״ . או "… ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן. גן נעול מעין חתום …" .

הדבר מתמיה במבט לאחור, והרי לאו עכברא [רק] גנב אלא [גם] חורא גנב . והרי מדובר בחברה שבה הבחורות יוצאות לבילויים תקופה ממושכת, ומה יעשה הבן ולא יחטא?. הגבלת גיל הנשואין לחמש עשרה שנה לבנות . אין לחייב אשה לגור עם הורי בעלה גם כשהסכימה לכך מראש . דחיית האיש בדירה מפני האשה כשנתגרשו . ירושה לבת הרווקה כמו לבן בין מאביה בין מאמה , ועוד.

המשפט העברי במרוקו-משה עמאר