מורשת יהדות מרוקו

לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח

וכל העובר על דברינו אלה, מלבד דקאי בארור מסיג גבול רעהו, וארור מכה רעהו בסתר, ועובר על דברי חכמים, וישכנו נח״ש חויא דרבנן דלית ליה אסותא. אף גם זאת הרשות נתונה ביד הנרדף למוסרו לשררה, ולרדפו עד חרמה, ולהפסידו ממון ככל אשר תמצא ידו לעשות, ופטור מדיני אדם ומדיני שמים. כי ראינו שהשעה צריכה לכך,כדי למעט חילול ה׳.

גם חוכרי המונופול של אומנות הסקלי מזה שנים רבות, שהם עושי רקמה בחוטי זהב וכסף. בשנת התקמ״ד (1784) והם היו נושאים בחלק ניכר בעול המיסוי של הקהילה, שילמו מדי חודש כרבע מכלל ההיטל שמטיל המלך על הקהילה עבור מונופולים שונים, בנוסף הם משלמים למלך עבור המונופול שלהם. קמו אנשים שרצו להתחרות בהם ולהוסיף עליהם למלך. הנפגעים פנו לעזרתו של הרא״ה, והוא ובית דינו פסקו שזו הסגת גבול, פגיעה בחוכרים וקיפוח פרנסתם. לכן מי שיתחרה בהם יתחייב בכל נזק שיגרם להם כולל תוספת בהיטל. גם נגיד קהילת מכנאס בדין ודברים שהיו לו עם הקהילה וחכמיה פנה לעזרת הרא״ה, והוא פנה לחכמי העיר לפשר בין הנגיד לקהילה. כדי שלא יאלץ לכתוב פסק דין בנושא, כי לכאורה יש ממש בטענותיו. ומשלא שמעו לו פנה אליו השר וביקש ממנו להכריע הדין במחלוקת זו: ובקש ממנו לכתוב לו מה ששורת הדין נותנת. והייתי משתמט ודוחהו יום יום לאיזה סבות ידועות אצלי. מפני דוחקו של הנגיד הנד שלחתי אגרת לחכמים הנז', לרצות את בני קהלם לעשות רצון הנגיד הנז' להתפשר עמו בסך מה. והתריתי בהם באגרת, שאם לא יעשו רצון הנגיד בפשרה, שאכתוב לו דין תורה שת״ת, שהשטר חזק כראי מוצק וחייבים לפורעו עד סוף פרוטה אחרונה. ולא אבו שמוע ולא הטו את אזנם, ועם כל זה הייתי משתמט. עד ששלח אלי שר העיר עז״א (=עזאם אלאה־יקר האל) ואמר לי בזה הלשון האד ליהודי מאהוסי דתמרמיד, ראה כאן מן כבאר ליהוד ומן כיארהום, וכדם ללמלך ר״א, עליהא כתבלו שאיין צ׳הרליך, אירא הווא פחאל די כתבו פי מכנאס כתבלו,אידא הווא הפך כתבלו! (=היהודי הזה אינו מאלה שניתן לזלזל בהם, הוא היה מנכבדי היהודים ומהמובחרים שבהם, והוא שירת את המלך ר״א =רחמו אלאה ירחם עליו האל \ נוחו עדן, לכן תכתוב לו מה שנראה לך אם הוא כמו שכתבו חכמי מכנאס כתוב לו ואם בהפך כתוב לו). וגם ראיתי את הלחץ זה הדחק של הנגיד הנז', שהוא בדוחק ובצער ובני ביתו רעבים גם צמאים, כנודע מהאגרות ששולחים אליו. אז תכף ומיד נערתי חצני לכתוב לו כאשר יורוני מן השמים (תד״א, חו״מ, סימן יח ליד ציון הערה 7).

גם בשעה שמצב בריאותו של הרא״ה לא היה שפיר הוא לא מנע עצמו מלדון ולהכריע בפלוגתות שהתעוררו בין בני הקהילה. בחודש ניסן שנת תקנ״ה (1795) כתב בדיון בסכסוך כספי בין שותפים: ׳וכדי להציל עשוק מיד עושקו טרחתי ויגעתי, עם היות שאני היום איני על קו הבריאות, עם כל זה לא מנעתי עצמי מלהניף ידי, להוציא דין אמת לאמתו׳.

רגישותו לקבוצות החלשות בחברה רגישותו של הרא״ה לקבוצות החלשות בחברה, באה לידי ביטוי בעבודתו הגדולה כגבאי צדקה. גם בתפקידו כדיין השתדל בכל כוחו לשמור את זכויותיהם של קבוצות החלשות שאין ביכולתן להתמודד עם בעלי דינם. הדבר בא לידי ביטוי בדיון שהיה בין אלמנה לבין יתומים שהיו קטנים. ואשר השמועות דברו שהאלמנה מחזיקה ברכוש גדול, שלדעתם חלק ממנו מגיע ליתומים. הרא״ה ניגש עם סופר בית הדין לבית האלמנה, כדי להווכח בגודל הרכוש האמיתי. כשבדק את פנקס העזבון התברר לו שהיתה הגזמה בשמועות. ולפי ההלכה האלמנה צריכה לישבע, שאכן זה הרכוש שייך לה והיא לא לקחה כלום ממה ששייך לבעל שהוא אבי היתומים, ובזה היא מזדכה מכל התביעות נגדה. למרות שהרא״ה הירבה לדבר על ליבה שגם אם אכן מצד הדין הצדק איתה, מכל מקום עליה לרחם על היתומים ולתת להם חלק מהרכוש, היא סירבה והיתה מוכנה לישבע. אולם הרא״ה לא הירפה והמשיך בשיכנועיו, ותוך כדי כך שלח להביא מהתלמוד תורה את שלשה מהיתומים הקטנים, וכשהם הגיעו התפרץ בבכי מרוב התרגשותו למראה היתומים האומללים, ופנה לאלמנה בלשון חיבה ׳בתי עשה למען תינוקות של בית רבן שאינם יודעים מאומה׳. וכל אלה שנכחו במקום כולל האלמנה געו בבכיה אתו, מחזה זה שבר את ליבה של האלמנה, והחליטה לתת ליתומים קרקע אחת. הרא״ה שמח על מה שהשיג ליתומים, וכתב במקום שטר המקיים את הפשרה בינה לבין היתומים, ללא צורך בשבועות והתדיינות. המראה עשה רושם רב על תלמידו ר׳ ישראל בן שעייא שנכח במקום, ועשרות שנים אחר כך, בדיון הילכתי קרוב לענין זה שהוא היה מעורב בו, תיאר את הדברים.

שזכרתי מה שראיתי בימי חורפי [=נערותי] כשהייתי תלמיד בפאס יע״א לפני הרב מהר״א הצרפתי ז״ל. שיום אחד היה בבית אלמנה אחת שהיתה מוחזקת עשירה, והיה עמו סופר כמוה״ר שאול סירירו ז״ל, וכשגמרו לראות בפנקס ולא ראה אפילו המחצית ממה שהיו אומדים בדעתם, ונלאה לאיים עליה בכל מיני איומים, והיה כמעט דעתה לישבע. אז ענה ואמר למוה״ר שאול שישלח לקרוא לשלשה יתומים קטנים מבית הספר, ובבואם לפניו התחיל לבכות עד שהיו בוכים כל העומדים שם, ואמר לה בתי עשה למען תינוקות של בית רבן שאינם יודעים מאומה, עד שבכתה האלמנה. ובאותה שעה פשר הרב ומחלה להם בקרקע אחת, ושמח הרב ויצא בשלום….

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.