מורשת יהדות מרוקו

מול חופי תוניסיה נתגלתה על ידי אווירון, ומאז הייתה משחתת שליוותה אותה כל הדרך. מהמוסד ניתנה הוראה לא להתנגד בכוח בגלל מספר התינוקות הרב, שהיה בין המעפילים. כן היו נשים בהיריון וזקנים. האנייה נכנסה לנמל חיפה בשעה 6:00, ב-28/7. כאמור, באנייה היו 396 מעפילים – ביניהם 179 גברים, 71 נשים, 122 ילדים. 24 מעפילים נשארו בחיפה. 7 חולים ועמם 17 קרובים. השאר הועברו למשחתת ״אמפייר שלטר״, באמצעותה גורשו לקפריסין. באותו היום הגיעו גם אנשי האנייה ״חללי גשר א-זיו״ (חומה). מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל מקמילן, בא לחזות במו עיניו בגירוש המעפילים. הדו״ח של המודיעין הבריטי מתאר את העולים של ״שיבת ציון״ בזו הלשון: ״הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, עשו רושם של אנשים נבערים מבני השכבות הנמוכות ביותר… רובם הלכו כקופים… אפילו השוטרות הערביות שערכו אצלן חיפוש ואשר דרך ידיהן עברו יהודיות מזוהמות רבות, היו מזועזעות ומלאות בחילה… רובם נראו כפועלים שחורים או כפושטי יד ופרט למקרה אחד כולם מכוערים… למזלם לא ניתנה ההזדמנות לצי המלכותי להפגין את כוחם בעת לכידת הספינה… היהודים על הסיפון היו קנאים כשם שהיו מלוכלכים. לרבים היה מבט פראי ומשולהב. מספר סיסמאות נכתבו ונצבעו, אך סולקו בטרם הגיעה הספינה לחיפה… כשהתקרבה האנייה לרציף קשורה לסירת גרר, שרו היהודים שהיו על סיפונה את ״התקווה״ במבטא גרוע. לבסוף הושתקה שירתם על ידי הרמקולים… האנייה העלתה סירחון יותר מכל אנייה יהודית אחרת השנה… הייתה גם מזוהמת יותר…״. בסגנון שפל כגון ״מכוערים״, ו״מזוהמים״, מכנים מעפילים גיבורים שרצו להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והסכנות. נציגיה של הממשלה הבריטית התרבותית מתארים את המעפילים ״הולכים כקופים״, במקום לומר שהולכים המה בקומה זקופה ונלחמים על זכותם לעלות לארץ ישראל. הלוא מדובר במעפילים המתנתקים מהגלות ונלחמים על זכותם לעלות לבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור של אותה ממשלה. לא ניתנה להם ההזדמנות להפגין את כוחם כלפי חלשים מהם ותשושי כוח, שסבלו מנסיעה קשה בים במשך כשבועיים. ״הסיסמאות הורדו והתקווה הושתקה על ידי רמקולים״. עם בעל מסורת תרבותית לא כיבד את ההמנון הלאומי של עם הנאבק על ארצו. נוכח התיאורים הללו ניתן להבין באיזה מצב הגיעו העולים לארץ, מקץ טלטולים רבים בים, כשהם מזי רעב וצמא. בהגיעם לקפריסין ב־28/7 הייתה זו חוויה גדולה בעבור הקרובים – להתאחד מחדש עם קרוביהם שנותרו מאחור באלג׳יריה. אנחנו, עולי ״יהודה הלוי״, סללנו להם את הדרך ועזרנו להם להתערות בחיים המשותפים. עתה, חיינו כולנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נמצא את חיינו בארץ ישראל עם כל אחינו ואחיותינו שם. צו השעה מורה לנו לחיות בשלום האחד עם רעהו במחנה הזה. התחלנו לגלות מעורבות בפעילות ההגנה במקום – אמונים ותרגילים, הרצאות ושאר פעילות תרבותית וחברתית במחנה. מזה שבועיים אני מתגורר באוהל עלוב, ליד המקלחת הציבורית. מי המקלחת לא זרמו לשום מקום. הם נותבו לבור גדול ללא מוצא, ונותרו עומדים על מקומם. החום הגדול של הקיץ הביא עמו יתושים רבים אשר עקצו אותי. מקץ ימים קדחתי מחום. הרופא המקומי דיווח על כך לבריטים ואלה לקחו אותי באמבולנס לבית החולים בלרנקה. שם חלקתי חדר עם חבר ממחנה אחר, שאף הוא חלה בקדחת. ימים ארוכים קדחתי, וסבלתי צמרמורות חזקות. לפרקים איבדתי את ההכרה ולא ידעתי היכן אני. חיילים בריטים ישבו על יד מיטתי בתורנות, כל אחד למשך שמונה שעות, והרטיבו את מצחי הקודח במטלית לחה. היה לי חום גבוה כל כך, שהמים מהקומפרסים שהם שמו לי, התאדו במהרה. מצב זה נמשך כמה ימים. באחד הימים, בעודי שוכב חולה, נרדמתי תשוש וקודח. כאשר התעוררתי, הבחנתי כי המיטה על ידי ריקה. הבריטי ששמר עליי דיבר צרפתית, כך שיכולתי לדבר אתו, ואכן שאלתי – ׳היכן האיש שהיה פה ?׳. הוא ענה שהוא לא עמד בזה והבוקר מת. זה שבר לי את הלב. לא בגללי, אלא בגללו. האיש שרד מחנה ריכוז, ומפאת מחלת הקדחת לא יזכה להיכנס לארץ. כמה עצוב! איזו מכה קשה! לא ידעתי מה עשו עם הגופה והיכן קברו אותה. מקרה זה העכיר את רוחי עד מאוד. לא ידעתי שמחלה זו יכולה להיות קטלנית כל כך. לא פחדתי מהמוות, אך לא רציתי למות כאן. אז נזכרתי בחלוצים הראשונים בעמק יזרעאל שמתו מקדחת משום היתושים שבביצות. לאחר שבוע התחלתי להרגיש טוב יותר. הטיפול המסור של הרופאים ושל החיילים ששמרו עליי, היה לי כחידה. הכיצד חיילים אלה טובים היו, ואילו אלה שהתקיפו אותנו באנייה אכזרים היו כל כך. שאלתי בנוגע לכך את החייל שלידי. הוא הסביר לי שהמתקיפים היו מיחידת קומנדו מיוחדת, שאומנה למטרה זו, ואולם לא כל הבריטים כאלה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5

עמוד 239

יום אחד קיבלתי חבילה מהארץ. קודם היא הגיעה למחנה, ומשם העבירו לי אותה למקום הימצאי כחולה. פתחתי אותה והיו בה מעדני מלך. כיבדתי את החיילים שהיו על יד מיטתי וטיפלו בי כל הזמן במסירות. שמחתי על כך שהיה לי דבר מה באמצעותו יכולתי להביע בפניהם את תודתי ואת הערכתי על טיפולם המסור. את כולם כיבדתי בשוקולדים, שהיו בשפע בחבילה. מקץ שבועיים החלמתי. יצאתי מכלל סכנה והרופאים אמרו לי שהקדחת עלולה לתקוף שוב, ושאתכונן לזה. ואולם, הוסיפו, ההתקפות הבאות לא תהיינה חמורות כמו זו הראשונה. הם אמרו שאני חזק ומשום כך שרדתי את המחלה ויצאתי ממנה בשלום. הבנתי כי שפר עליי מזלי. הייתי שמח וטוב לב. נזכרתי במחלתי בילדותי בפאס, ובכל אלה שהיו אתי ומתו לנגד עיניי. כנראה שזמני טרם הגיע. החזירו אותי למחנה וחיפשתי לי מקום אחר, רחוק מאותו מקום ארור המועד לפורענות, שכמעט והרג אותי. אף אדם לא הזהיר אותי מהסכנה.

לא פלא שהמקום היה עזוב! באשר לחברים שגירשו אותי מהאוהל, הרי שלא רציתי לראותם. לא שנאתי אותם, אבל חשבתי שאינם ראויים כבני אדם וכיהודים. כמו שאמר נתי הארבלי: ״הרחק משכן רע״.בסוף חודש יולי הבריטים העניקו חמש מאות סרטיפיקטים לבני נוער יתומים, מעבר למכסה הרגילה. במחנה שלנו חיפשו מועמדים מתאמים לעלייה זו. וכך, באחד הימים קראו לי לוועדה הרפואית שהמליצה עליי כמועמד ראוי לעזוב בקרוב לארץ ישראל עם קבוצת נוער של יתומים מכל המחנות. לשמחתי לא היה גבול. איזו הרפתקה! אכן, מקץ שבועיים הודיעו לי שאצא בקרוב לארץ עם קבוצת נוער. אחרי ימים ספורים הנה אני, סוף סוף יוצא מהמחנה בדרכי לארץ ישראל. הייתי מרוגש ושמח מאוד.

צריך הייתי להחזיר את הציוד לבריטים, אבל למעשה לא היה מה להחזיר. השמיכה הייתה בגודל מטפחת כיס, כי בכל פעם חתכנו ממנה חתיכה כדי להכין נעלי בית. הבריטי נטל מטפחת זו בשתי ידיו וכולנו צחקנו. ״מה קרה לשמיכה?״ הוא שאל. עניתי לו שהתכווצה בכביסה, ולבי טוב עליי. הייתי בדרך החוצה. זה מעל ומעבר לכל מה שלו ייחלתי וקיוויתי, שכן לא האמנתי שאצא מפה מהר כל כך. משהייתה המחלה מאחוריי, החל המזל להאיר לי פנים. החברים קינאו בי. נפרדתי מחברי הקבוצה שלי מקזבלנקה, להם העברתי שיעורי עברית ויהדות. החברים שגירשו אותי, ואשר שמעו על דבר מחלתי, באו כעת לומר שהם מצטערים. הם ידעו שבגללם חליתי וכמעט מתתי. עתה הם שמחו שאני יוצא מהמחנה. אמרתי להם שאני סולח להם ואיחלתי להם שיהיו בריאים. יצאנו באותו הבוקר לפמגוסטה, ולאחר מסדר קראו בשמות ועלינו על ספינת מנוע גדולה שהביאה אותנו לאניית משחית שחיכתה לנו במרחק מה בים. האנייה הזו, כמו האנייה שהביאה אותנו לקפריסין, הייתה מוקפת רשתות מכל עבריה. ברגע שעברנו דרך כניסה קטנה, נסגרה אחרינו הדלת והיינו בפנים כמו בלול, עד שהגענו לחיפה. במהלך השיט נפגשתי עם עוד צעירים כמוני, ממרוקו. שמחנו להכיר זה את זה. לא היו מיטות, וישבנו צפופים בתוך הכלוב הזה כל הלילה, עד שהגענו למחרת בבוקר לחיפה. איזה הבדל עצום בין הפעם הראשונה שהגענו במעפילים בלתי חוקיים ובין ההפלגה האמורה. אז – הגענו חבולים, מלוכלכים, רטובים ותשושים, לקבלת פנים רעה ועצובה, שממנה יצאנו עם חבורות על גופנו מהמכות שספגנו מהחיילים האנגלים. ואילו כעת, נשות ויצ״ו חיכו לנו עם עוגיות וחלב, כולם שמחו לראות אותנו, חלקם התפלאו שאני דובר עברית שוטפת. אחד העיתונאים ניגש אליי, שוחח עמי ואף צילם אותי עם עוד חברים מקבוצה זו. התמונה הופיעה למחרת בעיתון, כמו גם תמונה של הכלוב הזה שבו היינו צפופים באונייה. נכנסתי לארץ ישראל ב-20/8 שמח וטוב לב. הגשמתי את חלומי. קשה היה לי מאוד להאמין. לאושרי לא היה גבול. כרעתי ברך על האדמה ונישקתי אותה. הייתי היחידי לעשות זאת, ואנשים מחאו לי כפיים. כולי הייתי מלא חיוכים ואושר. עלינו על אוטובוסים שהביאו אותנו למחנה בעתלית. ישבנו שם מספר ימים עם עובדי הסוכנות והבריטים. מילאנו טפסים שונים ומקץ כמה ימים קיבלתי תעודת עולה. מאוחר יותר קיבלתי תעודת זהות מהממשלה הבריטית של ארץ ישראל, שהיה כתוב בה ״ממשלת פלסטינה״. בזמן שהותי בעתלית, באו כמה חברים ממרוקו שעלו לפני כן והיו בגרעין בקיבוץ בית השיטה. הם שמעו שיש צעירים ממרוקו שזה עתה הגיעו מקפריסין, ובאו לבקר אותנו. הם הביאו דברים טובים ככיבוד, בילו אתנו יום שלם וחזרו למקומם. שמחנו מאוד לראות אותם. הקבוצה שלי, עמה יצאתי מקפריסין, כללה בני נוער מהונגריה. מהפגישה הראשונה הרגשתי עוינות מצדם והם לא הסבירו לי פנים. לאחר שכל הניירות שלנו אורגנו כהלכה, יצאנו ב-25/8 באוטובוס, לבית עולים בבניין קטן בנווה חיים שליד חדרה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.

241

הקליטה

הגעתי אל נחלת אבותיי הקדמונים! משאת נפשי התגשמה! הנה אני בארץ ישראל, ארץ חלומותיי, לה נפשי כמהה. עוד במרוקו, נישאתי בגעגועים ובכליון נפש לארץ ישראל, שבה ישבו נביאינו ומלכינו ביהודה ובישראל. אני שמח ומשנן ״רוני ושמחי בת ציון״. הנה אנחנו באים לשכון בתוכך, לא עוד ייאמר לך עזובה.

25/8 – כאמור, אנו עוזבים את עתלית ויוצאים באוטובוס לבית-עולים בבניין קטן בנווה-חיים ליד חדרה. אני לא שבע מלהזין את עיניי בנוף הארץ המחדשת את נעוריה כימי קדם, עם בניה השבים אליה. התיישבנו בבית העולים ולמחרת כבר ביקשתי לנסוע לביקור אצל דודי בירושלים. אצה לי הדרך לדרוך על אדמת ירושלים ולהרגיע את נפשי השוקקת, לראות את מקומותיה הקדושים ולהשתכנע שאני דורך על אדמת ירושלים.

הנה אני בירושלים עיר הקודש, נכנס בשעריה לראות את חומותיה. ״יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש״. כל העורגים אליה. כמה געגועים וכמה אהבה בלבי לירושלים, ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים״,״לה נכספה נפשי מפאתי מערב״. הכל מתנגן בתוכי וקשה לשלוט בהתרגשותי ההולכת וגאה בתוכי. כמה דורות התפללנו על ירושלים לבנותה מחורבנה והנה עומדות רגלי בשערייך ירושלים, וברגע זה עולה בזיכרוני דמות סבתי האהובה שהשתוקקה כל כך לזכות ולעלות לירושלים, ונפטרה ללא עת. ״התעוררי, התעוררי, קומי ירושלים״. עינינו נשואות אלייך תמיד, בתפילותינו, בחגינו ותמיד על ראש שמחתנו. במרוקו לא נהגנו להגיד ״הולכים לארץ ישראל״, אלא ״הולכים לירושלים״ – שכרכה ועטפה בה כל ארץ ישראל. עיר דוד, העיר המהוללה, שלה שרנו בפיוטים שלנו ואליה התגעגענו, לה ערגנו בכיסופים גואים ובאהבה רבה. אכן חלומי מתגשם, חלום של כל יהודי לזכות ולחזות ביופייה של ירושלים. ירושלים חיכתה לבואנו, אנחנו בניה החוזרים אליה, העיר שכבוד והדר יעטרוה. אני הולך, כמו נישא על כנפי החלום ורוחי הומייה מרגש ומהתפעלות להיות בעיר מלכינו. אני כמו חולם בהקיץ. האם אכן אני באמת בירושלים?

אותה ירושלים שראיתי בדמיוני כשלמדנו התנ״ך, הרי יהודה, מקומות היסטוריים שדיברו אלינו בקול דממה דקה בתוכנו, כיפת שמים הודה ותהילתה מלאה הארץ. הולך ולא שבע מנופה ומהרריה סביב לה. בן דודי מימון פינק אותי ויצא איתי לטייל ולהתבשם מהודה. הנה הכותל המזכיר לי בית מקדשנו, הנה יד-אבשלום ועוד. כתבתי למשפחתי במרוקו וידעתי שישמחו בשמחתי. קבלת מכתב מירושלים תשמח אותם לאין ערוך והם יבינו שאחרי תלאותיי המרובות והסיכונים שלקחתי על עצמי, באתי על שכרי והנה אני כותב להם מירושלים עיר הקודש. אני יודע שיתקשו להאמין שרגליי דורכות על רגבי עפרה. אני נזכר בפיוטים שהייתי שר ברגש בלילות, ה״בקשות״ – בכל ערב שבת עד השחר העולה. שירו של ר׳ חיים הכוהן, מתלמידיו של ר׳ חיים ויטאל במאה השבע עשרה: ״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך ומארץ רחוקה אקבץ פזורך, עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך… גדל כאבי כל עת אזכרה איכה שיפחה תירש גבירה״. אני רואה הר הבית ויודע למה הכוונה. שלל שירי געגועים שהביעו אהבה לציון ואשר שרנו ברגש – מתנגנים בי כעת: ״יבוא דודי לגן עדנו, למה מני כצבי ברח. על מה נטש מעט צאנו ולרום מעונתו ארח.

השכח דוד בית מלונו…, ישלח מבשר המונו חיש כגיבור לרוץ אורח״, שירו של ר׳ ישראל נג׳ארה, עם מנגינות נעימות שעודדו את נפשנו בגולה, מנגינות אנדלוסיות נפלאות שאבותינו הביאו אותם מספרד עם לחנים עשירים ומגוונים. אני הולך והמנגינות עולות במוחי ומתנגנות מאליהן. בבית הכנסת שרנו כל שבת ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ״הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים״. כל הקהל כאחד, בהתלהבות ובנעימה ערבה. ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך״, ״עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים״. עכשיו זה ממשי, רגליי עומדות בשערי ירושלים. זה לא רק בשיר, אלא ממש! היש עוד עם בעולם ששמר אמונים במסירות ואהבה כזאת? בלב פועם חוזרים בני עמנו לארצם ולמורשתם. איזה מזל יש לדורנו שפעמי משיח הביאו אותו לכאן. הדורות הקודמים סבלו עגמת נפש וייסורים קשים מעצם תקוותם לרגע זה, ולא זכו. ואולם, הם עברו מן העולם ללא מרירות, ובאמונה שיזכו בתחיית המתים להתגלגל במחילות לארץ ישראל. אמונה זו עזרה להם לשמור על שפיות נפשם והפיחה בהם גבורה ואומץ שעמדו להם בכל התלאות. הם נפטרו מן העולם הזה עם חיוך של תקווה שלא אבדה אף פעם. אנחנו עם של תקווה. הנה הגיע הזמן, ״דברו על לב ירושלים וקראו אליה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים״. הכל מתנגן בראשי. התענגתי מיופייה ואני מלא השתוממות והתרגשות על הזכות שנפלה בחלקי.

״עשרה קבים של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים… אין לך יופי כיופייה של ירושלים״. כל הסבל והסכנות בדרכנו כדאיים היו. ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים ואלו הן: תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא״. היה לי קשה להיפרד מירושלים, ואולם אני נאלץ להתנתק. אני מביע משאלה שאזכה לחזור ולדור בירושלים. לעת עתה, תם הביקור. ״יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״. אני יוצא מירושלים שמח וטוב לב. אני לא מש מחלון האוטובוס וגומע בשקיקה את הנופים המרהיבים של ארץ ישראל, ההרים סביב ירושלים. בשפלה האוויר מלא בבושם פרי הדר שריחו מעדן את הנפש, משכר את החושים, ממלא את כל הסביבה ומענג אותי. זיו וזוהר בכל הפרדסים בשרון ולאורך החוף. אני מנסה לשחזר את השיחה במשרדי עליית הנוער בירושלים, ומדוע רצו להיפטר ממני. כשהייתי בירושלים ביקרתי במשרד עליית הנוער. סיפרתי מהיכן אני ומתי באתי לארץ. בתום שיחה קצרה, העירו לי: ״אולי תישאר עם משפחת דודך?״ התייעצתי עם בן דודי מחוץ למשרד. בן דודי אמר לי שהם מבקשים להיפטר ממני. אני יודע שהם לא אוהבים מרוקנים וגם לא ספרדים. ״יש לך זכויות כמו כולם, תממש אותן ותגיד להם שאתה רוצה לחזור לבית העולים״.

נכנסתי חזרה למנהלת ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לחבריי בבית העולים. היא החמיצה פנים והבנתי שהרעיון לא קסם לה. חזרתי לקבוצה שלי. הגעתי לבית העולים וגם שם מצאתי שמחמיצים לי פנים. לא ידעתי מדוע. ניסיתי לספר להם על ביקורי המעניין בירושלים ועל התרשמותי מהעיר. הבחנתי שאין זה מדבר אליהם וכי התרגשותי זרה להם. הם היו אדישים ומנוכרים לכל. באחת השיחות הם סיפרו לי שקינאו בחבריהם שנסעו לקרוביהם בארצות הברית. עוד הם הוסיפו כי אם היו להם קרובים באמריקה – אף הם לא היו באים לארץ. הבנתי משיחתם שאין להם קשר רגשי, או נפשי לארץ ישראל. הם פה כמו שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם. הבנתי מדבריהם שאין להם שורשים ביהדות. כל מה שידעו היה על התנועה הקיבוצית וההשתייכות האידיאולוגית שלהם שלא הייתה אחידה. המדריך שלהם בא מקיבוץ של השומר הצעיר. לפעמים התווכחו ביניהם בלי סוף עם המדריכים שלהם בנוגע למרקסיזם. השיחה נסבה סביב הזרמים השונים במרקסיזם. עניין הפילוג של היהודים היה זר ללבי. אני האמנתי שצריך לאהוב ולבנות את הארץ ביחד, בכוחות מאוחדים, ושרק העניין הלאומי ובניית המדינה בדרך צריכים להיות היעד – בלא שטיפת מוח פוליטית שרק הסיתה אחד נגד השני. אני חשבתי שצעירים אלה צריכים קודם כל ללמוד, ורק אחרי הלימודים לבחור את דרכם ואת השתייכותם לפי נטיותיהם ואמונתם הפוליטית.

בינתיים, הם לא יודעים טוב את השפה, את התנ״ך. על ההיסטוריה היהודית כמעט שלא ידעו כלום. מבחינה זו הם תלושים ואינם חדורים באהבת עם ישראל והכרת מקומה של ארץ ישראל בחיי העם לדורותיו. אני חושב גם שקינאו בי, על שיש לי משפחה בארץ ועל כך שאני יודע טוב את השפה. הבנתי ללבם, וצר היה לי על שמשפחותיהם נספו. הבנתי לרוחם, ונהגתי בהם באהבה ובנועם ככל שאפשר, ואולם לא יכולתי שלא לתהות – היכן הענווה שיש ללמוד מהסבל שלהם ?

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 246

לא הספקתי לנוח והנה שוב תקפה אותי הקדחת. למרבה המזל הרופא בבית החולים בקפריסין הכין אותי לכך מבחינה נפשית, כך שלא פחדתי. הנה אני שוב קודח ועם צמרמורת חזקה, אבל לא מסוכנת כמו בפעם הראשונה. שבוע שכבתי חולה ואט אט התאוששתי, אבל נשארתי חלש וחיוור. בן דודי מימון בא לבקר אותי ויצאתי אתו לחדרה, שם בילינו כל היום יחד. הוא נתן לי כסף למקרה שאצטרך לצאת, כי בבית העולים לא נתנו לנו כסף. ניסיתי לסרב, אך בן דודי עמד על כך שאקח אותו. הודיתי לו מאוד והוא חזר לירושלים. דודי, יהודה שרביט, הוא אחיו של סבי יוסף מצד אמי, אשר זכה לעלות לארץ יחד עם הוריו, משה ותמר הקבורים כהר הזיתים. הוא עלה לארץ עם שיירה שיצאה מספרו עירי בשנת 1922, ומנתה שלושים וחמש משפחות – כל שבעת בניו נולדו בירושלים. עמדתי אתם בקשר עוד במרוקו, בקפריסין ועכשיו בארץ, וזה עבורי סיפוק עצום שהיו לי בני משפחה בארץ. לא זאת בלבד שחשתי קרבה נפשית חזקה שממילא הייתה לי כלפי ארץ ישראל, אלא הייתה זו קרבה של קשר משפחתי. זה קירב אותי לארץ ישראל באופן מוחשי עוד יותר. זה משמח מאוד שיש לי משפחה פה, ובפרט משפחה טובה ותומכת. זה נתן לי עידוד גדול יותר להיאחזותי בארץ.

באחד הימים יצאתי מבית העולים ונסעתי לחדרה, לטייל ולהתבשם מנופה של הארץ, ממנו עיני לא ידעה שובעה. הלכתי לאן שנשאוני רגליי, והגעתי לכפר ברנדס. לימים נודע לי שאשתי לעתיד נולדה שם. לעת ערב חזרתי לבית העולים תשוש, עייף ויגע. הייתי עוד חלש ומאמץ ההליכה ברגל כילה את כוחותיי. לאחר בדיקה אצל הרופא, שלחה אותי הסוכנות לבית הבראה בצפת. בצפת אחזה בי התרגשות בדומה לזו שאחזה אותי בהיותי בירושלים, ואולם בהבדל מה. בירושלים היו המקומות ההיסטוריים והקדושים, הנופים, העיר העתיקה והכותל ובצפת חשתי התרגשות רוחנית. המקומות של ההיסטוריה מקרינים עובדות יבשות וקרות, נוגעים בנפשנו ומעוררים געגועים לעבר הרחוק ותקווה לחידוש התהליך ההיסטורי. ואולם צפת – זה חי, זה עדיין מפרפר בתוכנו, שכן כל שבוע ערכנו קבלת שבת בהשראת עיר המקובלים. השירים והטקס – הכל היה לפי הקבלה, בלא שהיינו מודעים לכך. שרנו בארמית ״אזמר בשבחין וכלה בלמימצא על ריפתא״. לא קל להימצא בעיר הזוהר של המקובלים. אך נכנסתי לעיר, וכבר התנגן בראשי ״ידיד נפש אב הרחמן״ לר׳ אלעזר אזקרי ששרנו בהתלהבות. ר׳ אלעזר היה מקובל ודרשן שחי בצפת עם רבו ר׳ יוסף סאגיס. זו העיר של ר׳ יוסף קארו, ר׳ דוד בן זמרה, ר׳ שלמה אלקבץ, ר׳ יעקב בירב, ר׳ משה קורדובירו ור׳ חיים ויטל. אי אפשר להישאר אדיש למשמע השמות האלה. פה אתה מרגיש שייך, חש בהווה וחי בתוך זה עדיין. זה מדבר אליי ישירות. כל השמות מעוררים בי רטט בכל גופי וראשי סחרחר עליי מהתלהבות.

איזה עונג להיות בעיר אפופת מסתורין ואווירה רוחנית שעוטפת אותה בהוד ובזוהר. עיר המקובלים שהקרינו מכוחם על כל גלות ישראל בעולם. אני מתיישב בבית ההבראה על גבעה נישאה ומשקיף בעונג רב ובהרגשה עילאית. ביום ו׳ אחר הצהריים אני נישא על כנפי הדמיון, רוצה לקפוץ על הגבעות וההרים סביבה ולשיר ״לכה דודי״. אני רואה בדמיוני את המקובלים ויוצא אתם לקראת שבת המלכה, שעוד מעט תכסה בהודה ובקדושתה את עיר המסתורין הזו שלא פגה השפעתה על קהילות ישראל עד עצם היום הזה. כל שבת שרנו ברחבי מרוקו את שיריו של ר׳ ישראל נג׳ארה ״יודוך רעיוני״. והנה עכשיו, אני כאן. הנה אני מסתובב בעירם ורוחם אפפתני, כאילו עודם חיים ואני מתעודד ומתענג לזכרם ושר את שיריהם. לאחר שבוע של התרגשות וסיפוק רוחני עילאי, אני שוב מתנתק בקושי ואנוס לחזור לקבוצה שלי בנווה-חיים.

אני מנסה לספר לחברים שלי על צפת ועל התרגשותי מעיר המקובלים האפופה הוד ומסתורין והם לא מבינים, כמו שלא הבינו את התרגשותי מירושלים. ״מהי צפת?״ הם שואלים, ״מי זה המקובלים?״ כל השמות זרים להם. אבוי לנו, אני חושב. מאיפה יתחילו וכמה ומתי יספיקו ללמוד כדי לחזק את זיקתם לארץ ישראל ולמורשתה ? לעת עתה הכל זר להם. הם למדו בתנועות הנוער שלהם רק על תנועת הפועלים והקיבוצים. מורשת העם היהודי, התנ״ך והיהדות, הכל חדש בשבילם. קשה למצוא שפה משותפת אתם. גם עברית הם מדברים בקושי. נשמתם רחוקה מכל מה שמלהיב אותי, על הארץ, על עברה – אפילו על דבר פשוט כמו השבת, שבשבילי הייתה משהו מיוחד. בינתיים אנחנו יושבים בטל. בזמן שאני בולע וקורא כל מה שנקרה לידי על הארץ ועל המאבק עם הבריטים והערבים, הם משוחחים ביניהם בשפתם ההונגרית, שאותה לא הבנתי. באחד הימים נתבשרנו כי אנו יוצאים למקום שיועד לנו: בית הספר החקלאי בנהלל. ואולם, חקלאות רחוקה ממני והלאה, כמרחק מזרח ממערב. מאז ומתמיד הייתי איש ספר, אבל לעת עתה זה המצוי. הגענו לנהלל והסתדרנו. ביום הראשון ללימודים ישבתי בכיתה ונוכחתי שאין לי מה ללמוד שם. הם מתחילים ללמוד עברית מההתחלה, ואני באתי מסמינר למורים עברי. ובכן, מה עושים ? דיברתי עם המדריך האחראי והסברתי לו שאין לי מה ללמוד כאץ. בינתיים, כך אמר, נחכה עד שההנהלה תחליט מה לעשות אתי. פגשתי נערה צעירה ויחד ישבנו ודיברנו. התחלתי לעזור לה בשיעורים בעברית וסיפרתי לה על החוויות שלי מהארץ, מהנסיעה שלי לירושלים, לצפת וגם על המפגש עם בני משפחתי. הייתה זו צעירה נאה, ופתוחה ללמוד. היא התעניינה מאוד במה שסיפרתי לה. היא שאלה על מרוקו, ועל חיי הקהילה היהודית שם. היא התלהבה מכל מה שסיפרתי לה. היינו יוצאים לטיולים ברגל, מדברים ונהנים מהחברות שלנו.

באחד הימים סיפרה לי בבכי שחברי הקבוצה אוסרים עליה להיפגש אתי. הם אמרו שבמרוקו כולם פראי מדבר אפריקנים! אוי ואבוי! שוב הסיפור מקפריסין חוזר על עצמו – גם כאן. איימו עליה שאם תתעקש, הם יחרימו ויענישו אותה. פשוט איימו עליה. היא סיפרה לי שהיא, בניגוד אליהם, אוהבת אותי ושהיא מוצאת בי אדם נחמד ונעים. הוכיתי בהלם! מה קורה לנפשות האבודות האלה? מדובר בילדים, שארית הפליטה, אשר מתחילים את הקליטה בארץ בשנאה גזענית שאין לה כל בסיס, שהיא פוגענית ומעליבה ללא סיבה. אני פשוט לא מאמין! האם זה מה שמלמדים בסוציאליזם של תנועת העבודה? מקרה אחר שאירע מעיד על ממדי התופעה המצערת: באחת הפעמים בהן ישבתי לשולחן עם חברים בחדר האוכל, כולם קמו משולחני ועזבו לשולחן אחר. שוחחתי עם המדריך והוא אמר לי שהוא אינו יכול לעשות מאום, שכן אם הם לא רוצים לשבת אתי ליד אותו שולחן – הוא אינו יכול להכריח אותם.

התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 250

התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!

״אני לא מדבר על עולם הבא. אני מדבר על ׳המלבין פני חברו ברבים״׳.

״מה זה ׳המלבין׳?״ שאל. עניתי לו שזה להעליב, לבייש, ושאלתי אותו, ״בקיבוץ השומר הצעיר שלך לא מחנכים לאהבת עם ישראל?״

־ ״בקיבוץ שלנו מלמדים על אחוות עמים״, ענה לי.

״אילו עמים? אלה שהכחידו מעמנו, או אלה שעמדו מנגד ואף עזרו להם? ברשותך, אספר לך סיפור המלמד עד כמה אסור לבייש אדם ברבים. בבקשה תשמע, וזה בלי עולם הבא! יהודה, הבן של יעקב אבינו, בא אל תמר כלתו(שכב אתה) בלי שידע מי היא, כי התחזתה לקדשה (זונה) וכיסתה את פניה. לפני כן היא התאלמנה משני בניו של יהודה – קודם ער בכורו וכשזה נפטר ייבם אותה [הייתי צריך להסביר מה זה ׳ייבם׳] אחיו אונן. אחרי זמן מה גם הוא נפטר. התורה מספרת שנענש כי לא רצה להקים זרע לאחיו [שוב שאל והסברתי מה זה ׳לא רצה להקים זרע לאחיו׳. הוא לא הבין את שם הבן אונן ומה זה רומז]. יהודה לא רצה לתת לתמר את בנו השלישי שילה, כי פחד שגם הוא ימות. כשתמר שמעה על כוונתו זו של יהודה היא התחזתה על אם הדרך [הצומת] לזונה ויהודה בא אליה. עד שישלם לה בגדי עזים מן הצאן כפי שהבטיח, ביקשה עירבון על שירותיה. יהודה השאיר אצלה את חותמו, את פתיליו ואת המטה שבידו. למחרת יהודה שלח אליה גדי עזים עם רעהו העדולמי, אבל זה לא מצא אותה והחזיר את הגדי ליהודה. לימים שמע יהודה כי כלתו זו הרה לזנונים, ואז אמר: ״הוציאוה ותשרף״. היא הייתה מוכנה להישרף ולא לגרום בושה ליהודה כי לא רצתה לספר ממי היא הרה, אבל היא שלחה ליהודה עצמו את העירבון שהשאיר אצלה ואמרה לו: ״לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשילה בני ולא יסף עוד לדעתה״. אם יהודה לא הודה בעצמו, היא לא תגלה אף על פי שהייתה נשרפת. על זה אמר ר׳ שמעון חסידא ׳נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן אש ואל ילבין פני חברו ברבים׳.הסיפור הסתיים בכך שתמר ילדה תאומים, פרץ וזרח. מזרעם תצא מלכות יהודה וגם המשיח עתיד לבוא. עכשיו אתה מבין ?״

־ ״לא. אני לא מבין. מה זה שייך ?׳׳

־ ״לא למדת תנ״ך בבית הספר שלך בקיבוץ ?״

״אני שונא תנ״ך״.

־ ״אוי ואבוי. זה כאילו שאתה אומר אני שונא את תרבותי ואת עברי. אני תלוש ממורשתי, והלוא אין הווה בלי עבר, בחיי האדם או בחיי האומה. זוהי תרבותנו ואי אפשר למחוק אותה או להתנתק ממנה. אם תרשה לי, אוכל להוכיח לך שכל תרבותנו היום, היהודית, ובכלל התרבות המערבית נובעות מהתנ״ך״.

״לא״, הוא ענה, ״בפעם אחרת״.

ואולם, לא הייתה פעם אחרת. הוא לא הבין את מה שסיפרתי לו, והקשיב בחוסר נחת. הבנתי שהוא בור גמור בלימודי היהדות. לא ידע, לא הבנה ולא עניין. הוא לא הבין שאין ולא יהיו חיי חברה תקינים בלא כבוד הדדי והתחשבות בזולת. הלוא את זה צריך ללמד הסוציאליזם של אחוות העמים שלו. איך הוא יכול להדריך נוער ולחנך אותם, אם הוא לא מכבד ערכים אלו? נזכרתי במימרה של הלל ״מה ששנוא עלייך לא תעשה לחברך״. היש ערך נעלה מזה ? מה הוא יכול להעניק להם חוץ מתיאוריות שונות על הסוציאליזם, שאינן תורמות לחיזוק הערכים היהודיים? הוא יכול למצוא סוציאליזם בקרב הנביאים הגדולים שלנו. אני לא מצליח למצוא שפה משותפת עם אנשים אלה. בזרותם, הם נראים כמו שייכים לעם אחר. חסרה להם הנשמה היהודית, שלא לדבר על הנשמה היתרה שיהודי טוב מרגיש בשבת. הם צריכים ללמוד יהדות, ולהזדהות עם עמם כדי להרגיש שהם שייכים לעם היהודי ולתרבותו, שאם לא כן הם יישארו מנוכרים ותלושים, כמו ״התלוש״ של הזז. הם זקוקים לתוכן ממשי בחייהם, הלוא הוא ידיעת עמם ועברו, ידיעת הארץ והזיקה שלה לעם היהודי.

נעדרתי מהשיעורים בכיתה ולא השתתפתי בפעילות התרבותית שלהם, שעסקה כולה במעמד הפועלים. רוב הזמן ישבתי בחדרי וקראתי ספרים ועיתונים. הסתובבתי במושב מדוכא ושמחת החיים הרגילה שלי ברחה ממני. הייתי שקוע במחשבות על גורלי ועל גורל העם שאני אוהב. נזדמן לי לדבר עם כמה אנשים במושב, אנשים חלוצים שיצרו יש מאין בעבודה קשה ובקרבנות רבים – אלה האנשים שאני אוהב! יוצרים ובונים. נזכרתי בינאי אבידוב, שהשתתף בפעילות העלייה שלנו מאלג׳יריה. עכשיו אני כאן, ודאי ליד ביתו, שהרי הוא איש נהלל. שאלתי אדם שישב במרפסת ביתו אם הוא מכיר אותו. אמר לי שכן, אבל כעת הוא איננו בבית, הוא ודאי אי שם בעולם היהודי, במקום שצריכים אותו. האיש הזה, יהושע שמו, היה סקרן לדעת מניין אני מכיר את ינאי. סיפרתי לו. הוא שאל מאיפה אני וכמה שנים אני בארץ.

עניתי לו שאני בארץ בערך כחודשיים. הוא התפלא שידעתי את השפה העברית על בוריה, וכך המשכנו בשיחה. הוא הבחין שאני עצוב ורוחי בל עמי. סיפרתי לו את הקורות אותי. הוא אמר לי לא לקחת ללב. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על מה שאירע בקפריסין ואיך זה חוזר שוב כאן. הוא כיבד אותי בכוס תה והמשכנו בשיחה ארוכה. תוך כדי שיחה על עלבוני, נזכרתי בסיפור והתחלתי לחייך. הוא שמח מאוד שאני מחייך ורצה לדעת על שום מה, שהרי אך לפני רגע הייתי עצוב מאוד. סיפרתי לו שזה סיפור שלמדתי כשהייתי קטן, בתלמוד בבלי במסכת בבא מציעא. הוא ביקש לשמוע את הסיפור הזה. הקדמתי ואמרתי שיש שני קטעים לסיפור. מדובר בחכם גדול בתורה בשם ריש-לקיש – אשר בעברו היה ליסטים מזוין, ראש לכנופיית פושעים ושודד דרכים – ובר׳ יוחנן, מלמד גדול שהיה נודע ביפי תוארו. באחד הימים ר׳ יוחנן היה רוחץ בירדן. ראה אותו ריש־לקיש מרחוק וחשבהו לאישה. הוא החל לרוץ, ובקפיצה אחת מהחוף נחת במים, ליד ר׳ יוחנן. או אז הוא נוכח שמדובר בגבר ולא באישה. ר׳ יוחנן היה איש חכם, הבין מה המניע לקפיצה זו ואמר לו: תקדיש את כוחך לתורה ואתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. באותו רגע רצה לקפוץ חזרה ולא יכול היה, כלומר, מאז שקיבל עליו עול תורה, התפוגג כוחו. לאחר מכן הוא שקד על לימודו עד שנעשה גדול בתורה ושמו נודע לתהילה. יום אחד, בוויכוח עם ר׳ יוחנן על נקודה בהלכה, העליב אותו הלה בכך שהזכיר לו שהיה פושע. ריש-לקיש נעלב מאוד, עד כי נפל למשכב. אשתו הלכה לאחיה ר׳ יוחנן וביקשה שיפייס את בעלה. ר׳ יוחנן סירב. ריש- לקיש נפטר משברון לב. כששמע ר׳ יוחנן מה הוא עשה, הוא הלך ברחובות וצעק ״היכן אתה בן־לקיש!״ עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים ומת.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

^{עמוד 253}

– ״מעניין״, אמר יהושע. ״התחלת הסיפור נחמדה וסופו עצוב״. ־ אמרתי לו: ״אני מחייך על החלק הראשון ועצוב על החלק השני. אני עצוב ודואג כי בגלל שנאת חינם נחרב בית שני. אני חונכתי על ברכי היהדות ועל אהבת ישראל. לא הבדלנו בין יהודי ליהודי, נאמר: ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר׳. בזה פתחנו כל פרק בלימודי פרקי אבות״.

סיפרתי לו על אכזבתי ועל תסכולי מהקבוצה, כמו שנאמר ״והבור ריק אין בו מים״.ורש״י אמר ״מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו״. אלה אין בהם תורה ואין בהם דרך־ארץ. אנשים שסבלו כל כך – איך יכולים להיות אכזרים?, והלוא נאמר: ״כל מי שאינו מרחם על הבריות כידוע אינו מזרעו של אברהם אבינו״. אני לא אומר, חלילה, שהם גויים, אלא שאין בהם תורה. יהושע הקשיב בנחת וכשסיימתי אמר לי:

־ ״גם אני אתן לך ציטטה, נראה אם אתה זוכר אותה: ׳והוי דן את כל…׳-תמשיך״, אמר לי.

– ׳האדם לכף זכות׳, של יהושע בן פרחיה׳׳.־ ״אני רואה שאתה תלמיד חכם, ועל מי אתה מדבר? חשבת עליהם קצת? חשבת שאולי הם מקנאים בך? אתה אדם משכיל והם רק מתחילים. הם חיים בריקנות, באו מהרס ומחורבן. לך יש משפחה במרוקו ואפילו בארץ, ולהם אין כלום! משפחותיהם עלו באש ובעשן. הם בודדים וגלמודים וחייהם הם טרגדיה גדולה. אל יטעה לבבך בראותך שהם צוחקים. זה סתם כיסוי. יש בנפשם צלקת עמוקה המשסעת את חייהם. כעת הם משקמים את הריסות חייהם. הם באו מחורבן ואילו אתה באת מבית מבוסס, אתם לא סבלתם מנוראות המלחמה. זה בכלל פלא שהם עדיין שפויים, אחרי מה שעבר עליהם. אתה צעיר וחכם, תתאזר בסבלנות ותבין לנפשם. אל תכעס עליהם.

הם נראים ומתנהגים כקשוחים רק למראית עין. בפנים הם חלשים וטובים״.

לפני שהלכתי אמרתי לו שאני לא כועס עליהם שהם מעליבים אותי. – ״אני רק דואג, מפני שבקרוב יתחילו להגיע ממרוקו המונים, אולי מאות אלפים, והם לא כולם כמוני. מרוקו היא ארץ ענקית, ויש הבדלים גדולים בתרבות ובחינוך מעיר לכפר. אין יהודי העיר רבאט, לדוגמה, כיהודי כפר בדרום. ואולם, פה חושבים שכל המרוקנים עשויים מקשה אחת. אם אני – שאני מחונך ותרבותי כפי שאתה אומר – מתייחסים אליי בבוז ובשנאה, מה יהא על אותם יהודים עלובים שבאים מכפרים לא מפותחים? איך נחיה במדינה עם מחיצות שנאה בינינו? מה יהיה על העם שלנו בעוד דור או שניים? נחיה בקנטונים נפרדים ? לא יעלה על הדעת, כי עוד אין לנו מדינה. אנחנו עדיין מיעוט יהודי מוקף ים של ערבים שכל מטרתם היא להשמידנו. איך נעמוד מולם ונשרוד אם לא נהיה מאוחדים? זה מה שמדאיג אותי. לא מה שאני רואה כעת, אלא מה שיהיה בעוד כמה שנים. מאיפה אתה חושב שיבואו עולים לאכלס את המדינה? אין מקום אחר פתוח לעלייה. רק מצפון־אפריקה תבוא הישועה למדינה.

הם ייגאלו מהגלות והמדינה תרוויח אוכלוסייה יהודית מושרשת בתרבות עם ישראל. על כך אני דואג״.

־ ״אל תדאג כל כך, נקווה לטוב. העם שלנו הוא עם חכם, נמצא דרך לחיות יחד בשלום״.

הודיתי לו על המילים הטובות ועל ההקשבה. הוא הזמין אותי לבוא לבקרו בכל עת שארצה ואמר שישמח לדבר אתי. נפרדתי ממנו לשלום ויצאתי כשאני מהרהר בדבריו. יש אולי אמת במה שהוא אמר ולכן צריך לחשוב, ולא לשפוט אותם. היה זה משב רוח מרענן שהייתי זקוק לו, כי לא היה לי עם מי לדבר והייתי מבודד וכעוס. אדם זה הקל עליי בכך שפתח את ביתו לפניי וקיבל אותי בסבר פנים יפות כיאה ליהודי טוב. על זה אני מכיר לו טובה, וגם על שפתח את עיניי להבנת בני הנוער מהקבוצה שלי.

אחרי כשבועיים נתבשרתי שהם שולחים אותי לירושלים. המורים דיווחו שאני במקום הלא נכון ושאין לי מה לעשות שם. אני שמח שמשאלתי ההגשמה ואני הולך לחיות בירושלים. רב לי שבת בעמק הבכא הזה ואצה לי הדרך לצאת מכאן, מאווירה מדכאת ושלילית. החברה שלי באה בהסתר לראות אותי ולהיפרד ממני, אמרה שלום ובכתה. צר לבי עליה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ומצטערת שאני עוזב. ניחמתי אותה ועודדתי אותה ללמוד ולהתפתח, ולא לשים לב להערות השליליות של חברי הקבוצה. אמרתי לה שגם אני אוהב אותה, אבל מקומי לא פה. איחלתי לה כל טוב ויצאתי לדרך באוטובוס לירושלים, עיר הקודש, העיר המהוללה. איזה מזל! בירושלים אוכל לבקר את בני משפחתי. שני הבנים הגדולים גרים מחוץ לעיר העתיקה. עליית הנוער ארגנה לי מקום מגורים אצל אחת המשפחות וגרתי בחדר אחד עם הבן שלהם.

עליית הנוער רשמה אותי כתלמיד בבית ספר מסחרי והתחלתי ללמוד. ואולם, הייתה לי בעיה. לא היו לי ספרים, מחברות, עפרונות. לא כלום! לא הבנתי מדוע! כיצד אלמד? לא מספקים לי ציוד שאני צריך. באותה כיתה היו אתי עוד צעירים מעליית הנוער ולהם כן קנו את כל הציוד שנדרש כדי ללמוד. פניתי, אם כן, למשרד עליית הנוער והסברתי שאני לא יכול ללמוד בלי הציוד שצריך. ענו לי שאחלוק עם התלמידים האחרים! רוב התלמידים היו מקומיים, תלמידים טובים שניסו לעזור לי, אבל היה קשה. אחד נתן לי מחברת, השני נתן לי עיפרון. ניסיתי לחלוק בספרים עם אחרים אבל זה לא היה מעשי. נוסף על קורסים של עבודה משרדית היו גם שיעורים בשפה העברית וספרות. בכך, אפשר לומר שהייתי מצטיין, אבל הבעיה בעינה עמדה ומהמשרד אין היענות. במשרד' עליית הנוער, נפגשתי באנשים שהחמיצו לי פנים והרגשתי עוינות של ממש. מנהלת המשרד, כמו המזכירה, שפעה ארס ושנאה עיוורת לעולי מרוקו. נעדר מהן כל רגש יהודי אנושי. בכל דיבורם הביעו רוע-לב, זלזול ואכזריות. כל שנותר היה שיכו אותי, וגם על כך לא הייתי מתפלא, הודות לאופן בו היו מתנערים ממני כל פעם שבאתי באיזה עניין. סיפרתי לבן דודי על הבעיה שלי והוא הבטיח לקנות לי את כל מה שצריך, וכך היה. המורה לשפה וספרות עברית התפלא שאני בקיא בכל החומר הזה ועזרתי לכמה תלמידים מקומיים במקצועות האלה. הכל היה קל מאוד בשבילי. כעת התעוררה בעיה אחרת בקרב המשפחה אצלה גרתי. הם לא סיפקו לי מזון כדרוש. נתנו לי מנות רעב ממש. מעולם לא הייתי זללן, ותמיד הסתפקתי במועט – ואולם זה עבר כל גבול. תמיד התחשבנו -אפילו על פרוסת לחם דקה. קשה להאמין, פשוט הרעיבו אותי. פניתי שוב למשרד וסיפרתי למזכירה, שהייתה יהירה ותקיפה מאוד. היא ביקשה ממני לבוא ביום שישי לעזור לה. לא ידעתי במה מדובר. התייצבתי במשרדה ביום ו׳ בבוקר, והיא ביקשה שאחכה בפרוזדור. היא יצאה עם שני סלים גדולים ונתנה לי להחזיק אותם. משם הלכנו לשוק. היא קנתה ואני סחבתי את הסלים שהלכו והתמלאו. כשסיימה, נסענו באוטובוס עד לביתה בבית הכרם. הורדתי את שני הסלים הגדולים בביתה כשכולי רטוב מזיעה, וזהו. אפילו כוס מים היא לא נתנה לי, ופשוט אמרה לי לחזור לעיר. היא השתמשה בי כסבל, והשפילה אותי באופן שאין כדוגמתו. יצאתי מביתה המום! איך אחזור העירה? שהרי היא אף לא ציידה אותי בכסף לאוטובוס. חזרתי, אם כן, ברגל עד מקור ברוך. אצל המשפחה שאצלה גרתי, גם בשבת הכל ניתן במידה ובמשורה. הכל בצמצום. פרוסת לחם קטנה עם ריבה וכוס תה – זו הייתה ארוחת בוקר. לא נתנו עוד פרוסת לחם או עוד כפית ריבה. קמצנות חולנית של ממש. אפילו בשבת לא אפשרו לי לשבת עמם ליד השולחן. אכלתי בגפי במטבח את מנת הרעב שנתנו לי. שבוע לאחר מכן הלכתי למשרד וסיפרתי להם על המצב. תגובתה של המנהלת הייתה עוינת ומעליבה מאוד. ״מה?״ שאלה, ״במרוקו אכלת טוב יותר? כל הזמן אתה מתלונן!״ יצאתי בשקט נזוף ונעלב. המזכירה ביקשה שוב שאבוא ביום שישי לעזור לה, ואמרה שתסדר לי משפחה אחרת. ושוב, כמו בשבוע שעבר, עזרתי לה וחזרתי העירה ברגל. מקץ שבוע שלחו אותי למשפחה אחרת, שם גרו עוד חמישה בחורים גדולים ממני.

 הייתי בן 17. אוכל אמנם לא היה חסר, ואולם הבחורים היו חצופים מאוד, גסי רוח, ולא הפסיקו לדבר רע אודות הספרדים. הם התנכלו לי כל הזמן, דיברו אליי בבוז, בציניות וצחקו על המבטא שלי. הם עבדו במקומות שונים והיו בורים וחסרי תרבות. אני דגלתי בכל מאודי במשפט: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״. איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״, ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו״, הוה מקדים בשלום כל אדם״, ״קשה לכעוס ונוח לרצות״ ועוד ועוד. דגלתי תמיד, וקיימתי מה שנאמר ״הוה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. אני והספר היינו בלתי נפרדים. תמיד היה בידי ספר. כאשר צריך היה לשבת במקום כלשהו לחכות למישהו או למשהו, קראתי. קשה היה לי לבטל זמן. מצרך יקר ומוגבל בחייו של אדם. בחלתי בגסות רוח ובבדיחות גסות, ולעומת זאת הבחורים האלה היו בורים. על שכמותם נאמר ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. לא הייתה להם – לא תורה, לא תרבות ולא דרך ארץ. באחת הפעמים, כאשר פרסתי פרוסת לחם, הגיח אחד הבחורים מאחור ודחף את ידי. הסכין נשמט מידי ונפל על אצבעי שנחתכה עד אמצעה. עד היום נותרה צלקת. במקום להצטער על מעשיהם, הם התלוצצו על כך. לעומתם, הייתה בעלת הבית אישה טובה. היא הביאה יוד, ניקתה את הפצע, חבשה אותו והטיפה להם מוסר על התנהגותם. ממש בריונים. כל העניין הזה היה זר לרוחי ופגע בי מאוד. לכן, נשארתי בחדר שלי, אותו חלקתי עם אחד מהם. נמנעתי מלהיות בבית אם לא היה בכך צורך והייתי עסוק בלימודיי ובקריאת ספרים. הלימודים היו קלים מאוד עבורי. את השפה והספרות כבר למדתי בסמינר בקזבלנקה, ויתר המקצועות היו בבחינת לימודים טכניים קלים. פעם ביקש אותי חבר ללכת אתו לבית המשפט, להעיד לטובתו. ביקשו ממני להישבע בשם התנ״ך. ביקשתי להישבע בהן־צדק. השופט הסתכל עליי בשנאה עזה ואמר: ״אם היה בידי הייתי מכניס את כולכם, כל עולי מרוקו, לבית הסוהר״. נותרתי המום. עיניו הקרינו משטמה וכעס מפחיד. יצאתי משם מבולבל ונרגש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 259

התעניינתי במה שקורה במדינה, שכן עם קבוצת הבחורים האלה לא הייתה לי שפה משותפת. חיינו בעולם תרבותי ויהודי שונה בתכלית. הם היו מבלים את זמנם בסיפורי סרק, בדיחות גסות, הוללות ורוע. כל שעניין אותם היה בילוי ורדיפה אחר בנות. עולמם הרוחני היה ריק מתוכן. לא היה טעם שאתלונן במשרד. בפעם האחרונה שהייתי במשרד וסיפרתי להם על חיי הבחורים האלה שהם בחסותם, אחזה המנהלת בידי, הוציאה אותי בגסות ואמרה לי: ״אם לא טוב לך פה, תחזור למרוקו שלך!״ יצאתי נעלב, ומאז חזרתי למשרד רק בימי שישי לעזור למזכירה. לא העזתי יותר להעיר.

כאשר המצור על ירושלים התעצם, סגרו את בית הספר. מחוסר מעש התגייסתי לצבא. הם דחו אותי בטענה שאני עדיין צעיר, אבל אפשרו לי להתנדב לשמירה, אם אני רוצה. הסכמתי ופניתי לכתובת בבית-וגן. איש ההגנה קיבל את פניי, ואיתו קבוצה של צעירים. עברנו קורס מזורז בשימוש בנשק היחיד שהיה, רובה שנקרא ליאינפילד. למדנו לפרק ולטעון, לנקות ולירות למטרה. מקץ שבוע התחלתי בשמירה בהרים בגבול השכונה. בבוקר הייתי שב הביתה לישון. כך זה נמשך כמה שבועות.

באחד הימים, בשובי מהשמירה הביתה, הופתעתי לגלות את כל חפציי מוטלים בחוץ. לא הבנתי לפשר הדבר. בעלת הבית אמרה לי שקיבלה הוראה מעליית הנוער לפנות אותי. אין מילים לתאר את גודל התדהמה בה הייתי שרוי. נותרתי בלא מילים. לא הבנתי! ובכן, לאן אלך? בעלת הבית אמרה לי שהיא מצטערת ואולם אין זה תלוי בה. פניתי למשרד בבהלה. נכנסתי ושאלתי ״מה זה? מה קורה? אתם זורקים אותי לרחוב?״ והמנהלת ענתה: ״היכן שאתה מבלה בלילות, לשם תלך״. אמרתי שבלילות אני נמצא בשמירה בהרי ירושלים מטעם ההגנה. היא צחקה והוסיפה שאני די גדול עכשיו ושאסתדר לבד. ״איך זה אני די גדול? מה עם הבחורים שנמצאים אתי שהם בני 19 ועשרים ? אותם אתם לא זורקים?״ היא אחזה בידי והוציאה אותי מהמשרד. יצאתי בבכי של ממש, מפאת העלבון הזה. הלכתי לבית ההגנה ב״בית וגן״ וסיפרתי להם מה קרה. אמרו לי שאני יכול לישון בבית זה שהיה ריק ושימש כעמדה. סידרו לי מיטה בחדר אחד והלכתי להביא את החפצים שלי. הפעם מצאתי את הדברים שלי זרוקים ברחוב ליד הבית. ברגע שהגעתי, כל הבחורים יצאו למרפסת ועשו ממני צחוק. צעקו והעליבו. הסתכלתי עליהם בבוז מהול ברחמנות, אספתי את הדברים שלי והלכתי. שמתי את הדברים שלי ב״בית וגן״ והלכתי העירה לחפש עבודה, שאוכל לכלכל את עצמי. הייתי רעב ולא היה לי כסף. התביישתי לפנות לבן דודי ולספר לו על ההתעללות הזו. חיפושיי בעיר הניבו פרי ומצאתי עבודה במסעדת ״טרבלוס״. תפקידי היה לשטוף כלים במטבח ולנקות את הרצפה. התחלתי בעבודה עוד באותו היום. עבדתי קשה ובערב נסעתי ל״בית וגן״ לשמירה. כך זה נמשך זמן מה, ואולם נצטברה בי עייפות ותחושת תסכול כתוצאה מיחס מזלזל ופוגעני שקיבלתי ממעסיקי שהיה רע לב. בערב, המסעדה נמלאה אנשים ולא הספקתי לשטוף את הכלים שהביאו המלצרים. מעסיקי החרה אחריי כל העת, כשהוא מאיץ בי להחריד. באחת הפעמים מיהרתי עם הצלחות, החלקתי, נפלתי על הרצפה הרטובה ושברתי כמה צלחות. מעסיקי בא ובמקום לעזור לי לקום, סטר לי על פניי בכל הכוח. נותרתי המום, מביט בו ועיניי דומעות. אספתי את השברים והמשכתי לעבוד. בערב הלכתי ל״בית וגן״ כשאני בוכה בכי מר. המפקד התעניין באשר למה שאירע ואני סיפרתי לו שלא נותר בי כוח – שמירה בלילה ועבודה ביום. אני פשוט עייף. הוא אמר לי לעזוב את העבודה וכי הוא יסדר לי ארוחות אצל משפחה, כך שלא אצטרך לעבוד. סוף סוף פגשתי אדם טוב ויהודי בעל לב. כעת, משחזרתי לשגרה של שמירה בלילה ושינה ביום, כוחותיי שבו אליי. אחרי שבוע הלכתי לבעל המסעדה לקבל את התשלום, ולתדהמתי הרבה הוא ניכה מהתשלום הזעום את דמי הצלחות ששברתי. לאחר כמה חודשים במקום שלחו אותנו לעזור בעמדות שמירה בעיר העתיקה. הייתי שמח, שכן שם יכולתי לבקר את בני משפחתי. ביליתי שם בשמירה כמה שבועות. היינו נחים בבית חולים ״משגב לדך״. הנשק היה מועט והתושבים היו מודאגים מאוד. נשארנו שם עד אשר קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור לעיר כל עוד אפשר. נפרדתי לשלום מדודי וממשפחתו ויצאתי עם החברים במשאית של מאפיית אנג׳ל. האנגלים, לפי ההסכם, היו צריכים לספק לנו ליווי, אבל כשהגענו למחנה ״קישלי״, לפני ״שער יפו״ – עזבו אותנו ולא אוו לצאת אתנו עד מבואות העיר החדשה. הערבים היו מסתכלים מעל לחומה, ועושים סימנים ביד על הצוואר, כאומרים להרגנו. לבסוף החלטנו לצאת לפני החשכה בכוחות עצמנו, מאחר והבנו שחיינו בסכנה. נכנסו למשאית, יצאנו משער יפו והתחלנו לנסוע לכיוון העיר. הנהג לחץ ביתר שאת על דוושת הגז, והמנוע דמם. מאחור, ערבים רצו לכיווננו ובידם סכינים, ואילו לנו לא היה כל נשק להגן באמצעותו על עצמנו. לא יצאנו עם נשק מלכתחילה, שהרי האנגלים החרימו נשק שהיה בידי היהודים, בזמן שלערבים נתנו יד חופשית. הנהג שלנו ירד מהאוטו, נשף לצינור הבנזין כדי לשחרר אותו, חיבר אותו חזרה ונכנס לאוטו. למרבה המזל, הוא הצליח להתניע ונסע הלאה. השארנו את הערבים כ-100 מטרים אחרינו. חזרתי ל״בית וגן״ ולשמירה בהרים הגובלים בכפרי הערבים. ב-14 במאי הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה, נגד דעתם של כמה מעמיתיו בוועד הלאומי ונגד עצתם של ידידים רבים בארץ ובעולם, שחשבו שאין לנו סיכוי לעמוד מול כל צבאות ערב שאיימו לזרוק אותנו לים. הבריטים עזרו לערבים וחיבלו במאמצינו להגן על עצמנו בפני ההתקפות של הערבים, ואולם בן־גוריון עמד על שלו ובעצם כך קנה לו מקום בהיסטוריה היהודית. טוב הדבר שלא דחה את הקמתה של המדינה, שאחרת זו לא הייתה קמה אף פעם. בן־גוריון היה שם בזמן הנכון להגשים את חזון העם היהודי המחודש והמתחדש בארצו. קוממיות העם היהודי שבה לחיים ועצמאותנו המדינית בארצנו היא בבחינת חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה. חזון הדורות מתממש הודות לאנשים בעלי חזון, אומץ ומעוף. רבים ישלמו בחייהם כדי שחזון הקמת המדינה היהודית החדשה יתגשם, ויקרום עור וגידים.

המצור על ירושלים נמשך חודשים רבים. כל הניסיונות לכבוש את לטרון, את המשטרה ואת המנזר שליד, נכשלו. הדרך לשער הגיא נחסמה ואי אפשר היה לספק מזון ומים לעיר. מצוקת המים הייתה קשה. מישהו גילה שיש בארות מים תחת כל בניין עתיק בעיר בשכונות ירושלים. הגיעו אנשים מטעם מושל העיר דב יוסף ושמו דלתות ומנעולים למנוע גישה לבארות אלה, מהם שאבו מים והיו מחלקים בקיצוב. באחת הפעמים, פגזים נפלו מהעיר העתיקה. הלגיון הערבי של הירדנים הוא שירה. הם הפגיזו את העיר וזרעו בהלה בין התושבים. חזיתי בעיניי כיצד פגז ירדני נפל על הגג של הכנסייה דורמיציון ליד הר הבית. ראיתי תורים סביב משאית מים ברחוב שטראוס ופגז נופל ופוצע קשה כמה אנשים. ראיתי אדם שהרגל שלו נקטעה ועצמותיו נותרו בחוץ. לעיתים היו יורים סתם. בכל פעם ששמעתי שריקה, הייתי משתטח. לבסוף פשוט נמאס, והמשכתי ללכת. צלפים ירדנים ירו ורבים נפגעו ונהרגו. מזון ומים ניתנו בצמצום רב. אכלנו בעיקר ירקות. לא היו חלב, ביצים, פירות או בשר. הייתי מקבל פרוסה או שתיים של לחם ולפעמים עגבנייה ומעט ירקות מבושלים. מקץ כמה חודשים ירדתי הרבה במשקל. המצב הוקל כשפתחו את ״דרך בורמה״ ובמשך הזמן מצב אספקת המזון השתפר. שיירות התחילו להגיע מתל-אביב לירושלים וזה מה שהציל את התושבים מרעב. האחראי עלינו ב״בית וגן״ היה אדם טוב. הוא דאג לנו כמו אב הדואג לילדיו. במשך חודשי המצור רזינו מאוד. הפכנו חיוורים וכחושים. הוא סייע בידינו לצאת מירושלים, והשיג לנו היתרים שבלעדיהם איש לא יכול היה לעזוב את העיר. לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן יצאנו עם משאית של ההגנה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 262

במאי באותה שנה, קרוביי בעיר העתיקה נלקחו בשבי ירדני מקץ כניעת התושבים המעטים שנשארו שם. ירושלים הייתה עדיין במצור, לכן סללו כביש עפר עוקף בהרים שנקרא ״דרך בורמה״. באמצע הדרך ירדנו מהמשאית ואך דרכנו על האדמה שקענו כמו באבקת גיר. לא ראיתי עוד את נעליי. אחרי טלטולים בדרך זו הגענו לתל-אביב ולקחו אותנו מיד למסעדה לאכול. נשארנו המומים למראה השפע שהיה על השולחנות. הסתכלתי על האוכל בצלחת המלאה ודמעות זלגו מעיניי בלי שליטה. ארוחה כזו לא ראיתי כמעט עשרה חודשים. פה אין מצוקה, אין מלחמה, אין מצור ויש שפע. זה נראה היה לי עולם דמיוני. כאשר שהינו בירושלים, חשבנו שכל הארץ שרויה במצב דומה לשלנו, ואולם הנה נוכחנו לדעת שמחוץ לירושלים אנשים חיים אחרת. אין פגזים ברחובות, אין צלפים. היה קשה להאמין. זה עולם שונה כל כך ממה שעזבנו בירושלים. לא האמנתי שיש עוד שפע כזה בארץ. לא יכולתי לסיים את האוכל. לאחר האוכל המשכנו לחיפה, והלכנו לבסיס צבאי בשער-עלייה שהפך יותר מאוחר למחנה עולים. אנחנו, כמו הרבה חיילים, הלכנו בבגדים אזרחיים. לא היו אפילו דרגות לקצינים. שלחו אותי למפקדה בבניין יפה על הר הכרמל. ואולם, לא יכולנו לתקשר – הם היו זקוקים לאדם שיודע טוב יידיש כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. למדתי אמנם יידיש בקפריסין, אך לא מספיק טוב, כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. חזרתי לבסיס. איכשהו גילו שאני מדבר צרפתית וערבית מרוקנית. בדיוק אז חיפשו מישהו כזה במטרה ללוות עולים מצרפת. אז גם החלה הפוגה מהמלחמה ולפי ההסכמים אסור היה להביא חיילים. אבל אנחנו מביאים. אנחנו מביאים כל מה שצריך תחת אפם של מפקחי או״מ. ב-16 ביולי עליתי על האנייה ס.ס. מאלא [SS MALA] עם רב חובל אמריקני[דניאל מלטיז]. היו בה מלחים יהודים מארצות הברית שמשרתים כמתנדבים.

יצאנו לדרך והגענו למרסיי שבדרום צרפת. עגנו ברציף ״קאפ ז'ני היינו צריכים להכשיר את האנייה לקבלת העולים. הנגרים עבדו באופן גלוי עם מוזיקה ברמקולים על הסיפון. מזג האוויר היה טוב והאווירה עליזה. בנינו דרגשי עץ בבטן האנייה, אך הם היו מרווחים ונוחים. לאחר העבודה הייתי הולך לעיר מרסיי. באחת הפעמים, ביושבי בבית קפה בשדרה המרכזית ״לא קאניבייר״, פגשתי חברים מעירי במרוקו ובילינו יחד. לפעמים נשארתי ללון בעיר. עדיין הייתי רזה וכחוש אבל הרגשתי בסדר. גמרנו להכשיר את האנייה ושטנו לאורך החוף הדרומי לעיר סיט – משם היינו צריכים לקחת את העולים. אחרי כמה ימים התחילו להגיע משאיות עם עולים שסידרנו באנייה ולקראת הבוקר יצאנו לדרך. לא יכולתי שלא לצלול בזיכרונות אודות האנייה ״יהודה הלוי״, שבאתי אתה ארצה. ואולם, עולים אלה לא יסבלו כמונו. תוך כמה ימים, בתנאים די נוחים, יגיעו לארץ בלא מאבק וללא המעבר בקפריסין. באחד הימים קרא לי חבר שהיה מרוקני ואמר שפולני אחד שנתנו לו לחלק דברים טובים – שוקולד, ביסקוויטים ועוד דברים כאלה – נותן רק לאשכנזים ולא למרוקנים. ירדתי לבטן האנייה וראיתי את האיש המתועב בפעולה שעוררה התמרמרות רבה בקרב העולים. העניין היה כמעט מגיע לתגרות ידיים אם לא הייתי משליט סדר. ניגשתי לאיש שלא היה מצוות האנייה, ושאלתי אותו מדוע הוא מפלה בין העולים. הוא בקושי הבין עברית, נשאר שקט וגמגם כמה מילים נגד המרוקנים. כעסתי ואמרתי לו: ״מה זה, וירוס של שנאה יש לכם? זאת מחלה כרונית אצלכם? עוד לא הגעת לארץ וכבר אתה מתנהג כגזען! תלך מפה לעזאזל !״ הוצאתי אותו משם שילך לכל הרוחות, והשמחה חזרה לשרות בין העולים. חילקתי את הממתקים לכולם שיהיו שמחים. אין, ולא יהיה אצלי, שום הבדל בין יהודי ליהודי! חרפה ובושה! התנהגות כזו ממש מקוממת אותי וצריך להילחם בכל הכוח ולעקור אותה מהשורש. אם לא, אנו כבר זורעים חורבן בית שלישי.

הגענו ארצה ואני ביקשתי לעזוב עבודה זו, ולהתגייס לצבא כחייל מן השורה. הלכתי לבסיס שממנו יצאתי כאזרח־חייל והתגייסתי כחייל סדיר. עברתי את כל הבדיקות והייתי גאה מאוד להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. עברתי שוב אמונים בנשק וכל מיני תרגילים ומקץ כמה שבועות נשלחתי למחנה בן עמי בתל-אביב. נסענו מתל- אביב לרמת גן נסיעה די ארוכה. מחנה בן עמי היה בין לבין ומסביב הכל היה ריק, מגרשים עצומים שהיו עזובים. לזמן מה הייתי מזכיר המפקד, במפקדה ביפו, אבל עקב בעיות תחבורה מצאו לי עבודה במשרדים במחנה. גרנו באוהלים וסבלנו מקור בחורף. מקץ כמה חודשים בריאותי הידרדרה והרגשתי חלש. הרופא במחנה קבע לי פגישה לבדיקה בבית חולים תל ליטוינסקי. הורו לי להגיע בשמונה בבוקר, לאחר צום. קמתי מוקדם מאוד והגעתי לבית החולים בשעה הייעודה. ישבתי והמתנתי. עברה שעה, עברו שעתיים, ארבע, ואף שש שעות. משפגה סבלנותי, קמתי, פניתי לאחות והרמתי את קולי: ״אני יושב פה בצום משמונה, ועד עכשיו אף אחד לא מתעניין בי. אני חלש ורעב ואתם עושים ממני צחוק!״ הגיע הרופא ושאל לפשר הצעקות. הסברתי ואולם הוא אמר שכעת מאוחר ושאחזור מחר. צעקתי אף יותר ואמרתי לו שלא אבוא מחר, וכי הם אנשים חצופים וחסרי תרבות, שאינם יודעים לעשות את עבודתם. הרופא אמר שהוא לא יקבל אותי אפילו מחר. אמרתי לו שאני מצפצף עליו וממילא לא חשבתי לחזור. אישה אחת בגיל העמידה אמרה להם: ״אתם לא מתנהגים יפה עם החייל הצעיר הזה! ראיתי אותו מזמן יושב פה. עכשיו אני שומעת שהוא יושב פה משמונה בבוקר. זה לא יפה!״ ישבתי על הספסל כעוס. אישה זו ביקשה שאחכה שם, הלכה והביאה לי כריך לאכול, מפני ששמעה שאני רעב. הודיתי לה מאוד. אכלתי את הכריך וחזרתי למחנה. הרופא במחנה בדק אותי, אמר שאני בריא לחלוטין והמליץ לשחרר אותי מטעמי בריאות. לא הבנתי אותו, שהרי אם אני בריא – מדוע לשחרר אותי? מקץ שבוע שלחו אותי למחנה בסרפנד ליד רמלה, כדי שאשתחרר.

במחנה זה הכרתי קצין שהתיידדתי אתו. הוא נולד בארץ, דור שלישי ליוצאי מרוקו. סיפרתי לו על החיים שלי בארץ, וכמה שסבלתי בגלל היותי יוצא מרוקו. הוא אמר שכך זה היה מתמיד. האשכנזים לא אוהבים אותנו. הם רוצים לנהל את המדינה והם זקוקים לעולים ממרוקו רק בשביל העבודות השחורות, במקום הערבים. אפילו אם הנך בעל מקצוע – לא תקודם. אתה יכול להיות רואה חשבון מוסמך, מהנדס או אפילו רופא – ואולם אם מיוצאי מרוקו הנך , מאום לא יעזור. רבים שבו לחו״ל בעקבות זה. הם חשבו שכל מי שבא ממרוקו, הוא פרא אדם. אותו קצין סיפר לי שהיה חבר אצ״ל, והוא והחברים שלו סבלו בגלל זה. הוא סיפר לי איך נרדפו על ידי ההגנה של הסוכנות היהודית. בנוסף, הם היו תופסים חברי אצ״ל, מכים אותם נמרצות, זורקים אותם בתעלה לצד הכביש וקוראים לבריטים שיבואו לאסור אותם. הוכיתי בהלם כשסיפר לי את זה. הייתה זו מלחמת חורמה באצ״ל ובלח״י על ידי מפלגות של תנועת העבודה הסוציאליסטים. יהודים שנלחמים באויב המשותף נמסרים לאותו אויב רק מפני שלא סרו למשמעתם של המפלגות היריבות. וכי אפשר למסור יהודים לאויבים של העם היהודי בארץ ישראל? איזו מן חברה רוצים להקים במדינה החדשה? רודנות בנוסח בולשביקי? אם אתם נלחמים בהם, זו נחשבת מלחמת אחים.

״לא״, הוא אמר לי, ״אנחנו לא רוצים מלחמת אחים ולכן לא נלחמנו בהם״. הוא סיפר לי איך יאיר, מנהיג לח״י, נרצח בתוך ארון שבו התחבא כשהבריטים חיפשו אותו. לפי השמועה, אנשי ההגנה הראו לבריטים היכן הוא מתחבא. ״אוי ואבוי! איזו מדינה תהיה לנו! תשמע״, הוא אמר לי, ״אתה עוד תשמע מה שנעשה בארץ. תהיה זהיר עם מי שאתה מדבר. תשמע ותשתוק. אל תביע שום דעה. אני רואה שאתה יהודי בלב ובנפש וזה לא הולך בארץ. קודם המפלגה. זו המפלצת שכולם סוגדים לה. שום ידידות או נאמנות לא נחשבת. רק המפלגה וראשיה. הם הקובעים והם השולטים. אל תגיד לאף אחד מה שאתה חושב או במה שאתה מאמין. ביום הבחירות תבחר מה שאתה רוצה, אבל אל תגיד לאף אחד. רק ככה אפשר להתקיים בארץ, זה עצוב אבל זה המצב. עד היום יש להם רשימה שחורה של אנשי אצ״ל לשעבר שלא יקבלו אף עבודה במשרד ממשלתי, ממש רדיפה. נקווה שעם הזמן זה ישתנה. בינתיים זה המצב״. זה הזכיר לי את הרדיפה של המתנגדים נגד החסידים וההלשנות עליהם לשלטונות הרוסים. וכי מה זה? יהודים דתיים או סוציאליסטים – שניהם לא מכבדים את כבוד האדם וחירותו שהם ערכים אנושיים בכל חברה מתוקנת? מה קורה עם אהבת עם ישראל?

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 267

אמרתי לו שאין לי לאן ללכת אחרי שחרורי. הוא נתן לי את הכתובת של ההורים שלו בתל-אביב ואמר שהם יעזרו לי עד שאסתדר. איזה אדם טוב, בעל לב זהב! הודיתי לו מאוד על עזרתו ונפרדנו לשלום. הייתי עצוב ממה ששמעתי. היה קשה לי להאמין. כשהסתובבתי במחנה פגשתי חבר ותיק מהאנייה ״יהודה הלוי״. הוא סיפר לי שידיד שלי, בן עירי, נמצא בחיפה ואמר לי היכן הוא גר. שמחתי מאוד. כעת אני אזרח רגיל. קיבלתי מקצין העיר תלושים ללינה ואוכל לשבועיים ועליי לחפש עבודה. בכל מקום אליו נשלחתי כדי למצוא עבודה, עברתי את כל המבחנים ועל פניו הכל היה נראה בסדר. ואולם, משנודע מקום מוצאי, ראיתי פרצופים מתפתלים שאמרו לי שאינני מתאים לעבודה. ראו פלא – לפני כמה דקות הייתי מתאים והנה פתאום אני לא מתאים! הכיצד יהודים מרשים לעצמם דברי שקר, כזב ומרמה ללא בושה? נגמרו תלושי הלינה, אוכל ועבודה אין. נזכרתי בידידי רחמים עובדיה והלכתי לראות את משפחתו, שם קיבלו אותי בחמימות. הם חיכו לי, שכן שמעו עליי מהבן שלהם. סיפרתי להם שהתלושים שהיו לי נגמרו ועבודה אין, וכי אין לי מקום לשהות בו. הם הזמינו אותי להישאר אצלם עד שאסתדר. יש עוד אנשים טובים בעולם הזה, חשבתי לעצמי. זה חימם לי את הלב. הודיתי להם מאוד. באחד הימים שלחו אותי מטעם הלשכה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם חיפשו פקיד לעבודה במשרד. נסעתי לשם ביום גשום, בחנו אותי בכל עבודות המשרד ונראה היה כי הכל כשורה. אמרו שאוכל להתחיל בשבוע הבא. שמחתי מאוד. לפני שיצאתי קראו לי, ושאלו כבדרך אגב – ״מאיפה אתה?״ עניתי לתומי: ״ממרוקו!״ ואבוי לאשר רואות עיניי – בן רגע מבע פניהם משתנה והנה מודיעים לי שאינני מתאים לעבודה זו! שוב! ״תאלמנה שפתי שקר הדוברות… בגאווה ובוז״. לבי איים לפרוץ מחזי מרוב הכעס והעלבון שחשתי. זעמתי על השקר! על הטמטום ועל עזות המצח! שאלתי אותם בכעס: ״אתם יודעים בכלל מי הקים את המקום הזה שבו אתם עובדים? לא? לא יודעים? הקימה אותו חברת ״אליאנס״ בשנת 1860. אתם בוגדים בכל העקרונות של ארגון זה, שמתבסס על שוויון, עזרה ליהודים, מלחמה בגזענות ובאנטישמיות, בדיוק ההפך מכפי שאתם נוהגים עכשיו נגד חייל משוחרר, בוגר ״אליאנס״ במרוקו. כנראה לא עלה על דעת המייסדים, שיהודי בישראל יצטרך עזרה נגד גזענות כמו בארץ של גויים אנטישמים. ״אליאנס״ האמינה במימרה ״כל ישראל ערבים זה בזה״,וקראה לעצמה ״כל ישראל חברים״. איפה הערבות כאן? אתם גזענים עלובים ויהודים ללא בושה!״ אף אחד לא ענה לי. הקשיבו ולא ענו. יצאתי משם נרגז, כעוס ומתוסכל עד מאוד. אני פשוט לא מבין, מה הבעיה שלהם? האם לקבל עבודה זה בבחינת מתת חסד? האם אין זו זכותו של כל אדם להתפרנס בכבוד? אני פשוט לא מבין את האנשים האלה. והם קוראים לעצמם תרבותיים? לרוע מזלי ירד גשם חזק, ולא מצאתי מחסה מהגשם. עד שהאוטובוס הגיע הייתי כל כך רטוב, שכבר לא שמתי לב ואף לא היה אכפת לי אם מת אני או חי באותו רגע. דמעות ירדו מעיניי, ״אפפוני מים עם נפש״,״ואשאל את נפשי למות״, וחשתי כי טוב מותי מחיי. אינני יכול להבין את השנאה הזו. איך אפשר לבנות מדינה על יסודות מושחתים כאלה? והרי עודנו בתחילת תהליך הקמת המדינה. עולי מרוקו באים מאהבת ארץ- ישראל ולא כדי לתור אחר חיים טובים יותר. הם חיכו לגאולה וזו בשבילם הגאולה! המצב מבחינת האפליה, סביר להניח, ילך ויחמיר. אי אפשר לייסד מדינה על יסודות מוסריים מושחתים. חברה כזו סופה שתתמוטט. הודעתי לאנשים הטובים שאני רוצה לנסוע לחיפה לבקר ידיד שלי ואולי שם אמצא עבודה. על כל פנים, הם הצטערו מאוד על אכזבתי ואמרו לי שאם דרכי לא תצלח בחיפה, אוכל לחזור אליהם וכי הם ישמחו תמיד לראותי. נסעתי לחיפה, פניי מועדות לכתובת שהייתה באמתחתי: רחוב סטנטון, שכעת נקרא ״שיבת-ציון". הגעתי בערב שבת. אשת ידידי פתחה את הדלת. מקץ שיחת חולין מנומסת, ולאחר שהזדהיתי, שאלתי היכן בעלה. היא ענתה שהוא בחדר האמבטיה, ועל כן ישבתי והמתנתי. ראיתי לפניי שולחן מלא סלטים מפורסמים שלנו ממרוקו. כל היום לא בא אוכל לפי, ואני משתאה למראה שולחן זה, ערוך ומלא דברים שאני זוכר מבית אבא ושטרם טעמתי מאז. ישבתי וחיכיתי עד שידידי יסיים עיסוקיו. כשיצא אמר שלום, אך שלום קר שאינו מבשר טובות. לא היה חיבוק ואף לא שמחה להיפגש עם ידיד ותיק מקץ זמן רב. כעת הוא נשוי לאישה ממרוקו. זאת הבנתי מהסלטים שהיו על השולחן. השיחה הייתה קרה, מרוחקת ובקושי מנומסת. לא הרגשתי נוח בכלל. לא הציעו לי אפילו כוס מים. ישבתי נדהם ונכלם! לא כזאת הם ילדי ספרו! וכי מה אירע? בזמן קצר נהפכו לזרים? שכחו את קבלת הפנים וקבלת האורחים שלנו? אבוי לנו! הזוהי השפעתה של המדינה? התארחתי בביתו שעה או שעתיים, עד שלבסוף הבנתי שהם מחכים שאלך טרם שיתחילו לסעוד את לבם. קמתי ונפרדתי מהם נבוך ומתבייש, ויצאתי. כשהגעתי לרחוב, נפגשתי עם מישהו אחר מיוצאי ספרו. הוא נדהם לראות אותי עם דמעות בעיניים. ״מה קרה לך?״, שאל בדאגה. סיפרתי לו על אכזבתי המרה. ״באתי במטרה לבלות אתם את השבת, והנה לא הציעו לי אפילו כוס מים״. גם הוא נדהם! קשה להאמין! מה קרה לאנשים שלנו? כל כך מהר שכחו את המנהגים המקודשים שלנו? ואז אמר לי: ״לא רחוק מפה, במורד הרחוב, גר קרוב משפחה שלך, יקותיאל עוליאל״. ״באמת?״ שאלתי, ובלבי שמחתי מאוד. הוא הורה לי בכיוון הבית, ואכן שם הייתה קבלת פנים כפי שהייתי מצפה לה. זו כבר רוח אחרת! ממש שמחה גדולה לראות אותי.

יקותיאל היה הבן של הדודה, אחותה של סבתי מצד אבא. אלו תמיד הצטיינו ביחסי קרבה חמה בין קרובי המשפחה. סיפרתי להם מה עבר עליי עד שחרורי זה עתה מן הצבא, ומה קרה לי עכשיו אצל פלוני, ודמעות ירדו מעיניי. הם אמרו לי, ובפרט בתו יעל, שהייתה לה נשמה טובה, שאשאר אצלם ככל שאני רוצה. זה הקל על לבי מאוד. יקותיאל היה תלמיד חכם ויכולנו לקיים שיחה מעניינת ומרגשת. גם הם היו עולים חדשים, אבל כבר מסודרים. ערכנו קבלת שבת מפוארת בשירה ובזמרה, וחשתי כי שמחת החיים שבה אליי. בפרט שמחת השבת האהובה עליי, שבה תמיד הרגשתי את הנשמה היתרה. ביליתי אתם את השבת והם לא נתנו לי לחזור לתל-אביב אלא הפצירו בי לנסות את מזלי בחיפה, העיר שאהבתי מאוד. אהבתי את הכרמל שהוא הנוף הראשון שראיתי בארץ; אהבתי את הנוף על הים, את הצמחייה, הכל נראה קסום ומזמין, עיר אירופית של ממש, עם נוף מקסים. השבת עברה בשלום. הגיע יום ראשון. הלכתי ללשכת עבודה. בדרך קניתי עיתון כדי לדעת מה הולך בארץ. כשנכנסתי ללשכה, עומד תוהה ובוהה מהיכן להתחיל ולאן ללכת, שלף לפתע מישהו בכוח מתחת ידי את העיתון ושאל בכעס: ״איך אתה מעז לבוא לכאן עם עיתון כזה?״, לא הבנתי על מה הוא מדבר. שאלתי אותו מה קרה. ממש נבהלתי. האיש שאל: ״אתה לא יודע מה אתה קורא?״ עדיין לא הבנתי. ״שב!״ אמר לי, ״אתה לא יודע איזה עיתון זה?״ עניתי שלא. אמר לי: ״תראה, זה עיתון של הפשיסטים עוכרי ישראל!״ אני נדהם ולא מבין מה זה בכלל פשיסטים, אבל עוכרי ישראל אני מבין מה זה. התפתחה שיחה ונודע לו שאני חייל משוחרר ממרוקו, עולה חדש. הוא התחיל להסביר לי על החיים בארץ ועל המפלגות. ״העיתון שבידי הוא עיתון ״חרות״ של אנשי אצ״ל ופה זה הסתדרות העובדים״. ״זה לא שייך אחד לשני״, אמר לי, ״תזרוק את העיתון הזה לזבל, כי פה הם שונאים את זה. תקנה עיתון ״דבר״ של ההסתדרות ותדע לך שאם לא תהיה חבר מפא״י לא תגיע לכלום ולא תקבל עבודה. מפא״י שולטים במדינה ובכל דבר כאן״. הוא נתן לי קורס מזורז על מפא״י ועל מאבקי הכוחות של המפלגות בארץ.

הודיתי לו ונזכרתי במה שאמר לי ידידי הקצין ממחנה השחרור. ״עוד דבר״, אמר לי, ״אם אתה רוצה להתקבל לעבודה תשנה את מבטא העברית שלך, תבטא כמו האשכנזים וככה לא ידעו שאתה מזרחי, מפני שאתה לא נראה מזרחי״. אוי ואבוי! – חשבתי, לאן הגענו. הודיתי לו מאוד על עזרתו ועל עצותיו והלכתי להירשם, אבל המבטא שלי הוא המבטא הנכון ואני לא מוכן לסרס ולעקם אותו. מדי יום הלכתי ללשכה ועמדתי בתור. תור ארוך, עומדים ומדברים, יום אחרי יום, ועבודה בשבילי אין. איכשהו החברים שהכרתי בתור ודיברו יידיש – קיבלו עבודה, ואני היחידי שעדיין לא מצאו לו עבודה. אחרי שבוע התחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר. הגעתי לאשנב ושאלתי את האיש בפנים: ״איך זה שכל אלו שהיו אחריי בתור קיבלו עבודה ורק אני לא?״ הוא ענה שאתאזר בסבלנות. עברו עוד כמה ימים ודבר לא השתנה. באחד הימים שאלתי אותו: ״אדוני, יש לך ילדים?״ והוא ענה: ״כן״. אמרתי לו: ״אני פה לבד. אין לי משפחה ואין לי מה לאכול, אני רוצה לעבוד, לא צדקה. כמה זמן עוד?״ הוא הרים עליי את הקול ואמר שאני מפריע. עניתי לו שאני לא הולך מפה עד שייתן לי עבודה והוא ענה בכעס: ״תלך מפה או שאקרא למשטרה!״. ״באמת?! מה אני, פושע בעיניך? מפני שאני רוצה לעבוד לפרנסתי? אני אומר לך שאני לבד פה ואין לי מה לאכול או איפה לישון! תן לי עבודה!״. ״אנחנו נמצא לך, עכשיו תן לאחרים בתור לגשת, אתה סתם מפריע״. ראיתי שוב שעל שכמותו נאמר ״והבור ריק אין בו מים״, אבל נחשים ועקרבים יש בו למכביר. ראיתי שאין לו לב, לא של יהודי ולא של בן אדם. זדים ורשעים אנשי חמס. זהו מצב מייאש! לא תיארתי לי שיש שנאה כזו נוקבת ויורדת עד תהום בין יהודים. מה זה? כולם פה משוגעים? איך זה שאנחנו אהבנו כל יהודי וכאן אני סובל מיחס כל כך גרוע מיהודי כמוני? אני מבין שהערבים שנאו אותנו בגלל הדת שלנו שהיא שונה, אבל כאן אנחנו יחד, שייכים לאותו עם ולאותה דת, אני פה בשביל מטרה נעלה ונאצלת, לבנות את המדינה, לקלוט את בני עמנו מארצות שונות. איך ניצור עם אחד עם שנאה תהומית כזו? אני באמת סובל בנשמתי יותר מאשר בלבי הקרוע. אין פה לא הבנה ולא רחמנות. יש אטימות ואכזריות. מקץ שבועיים חשתי אי נעימות כלפי מארחיי – הקרובים שלי – וחשבתי, אולי אנסה שוב בתל-אביב. נפרדתי מקרוביי. הם לא רצו שאלך, אבל עמדתי על כך. הודיתי להם ונסעתי לתל-אביב. אולי שם יתמזל מזלי. התחלתי לצחוק. מדוע? ובכן, נזכרתי בבלעם שבלק מלך מואב הביא אותו לקלל את בני ישראל מפני שפחד מהם. אבל בלעם, במקום לקלל, נמצא מברך. בכל פעם בלק אומר לו – אולי נשנה את המקום ומשם תוכל לקלל את העם. מאום לא עזר. אני, אם כן, משנה מקום ואולי אשנה מזל. יש לי עסק עם אנשים בעלי לב אבן ומטומטמים. בלי אהבה, הבנה ועזרה הדדית נקים פה עמים שונים עם תהום רובצת ביניהם, ללא גשרים, עד שכל העסק ירד לטמיון. הלוא עוול אי אפשר לסבול לנצח. לזה חיכינו אלפיים שנה? מגיע זמן שזה יתפרץ מאליו, ואז מה? לתקן את המעוות, כמובן! אז למה לחכות? אפשר לתקן עכשיו! על זה נאמר עם חכם ונבון? איפה החכמה? איפה התבונה? בלית ברירה חזרתי למשפחה הזו בתל-אביב, משפחת אפרים ותמר עובדיה שבנם שלח אותי אליהם. הם שמחו לראותי. סיפרתי להם על ההרפתקאות שלי בחיפה. הם הבטיחו לעזור באמצעות הקשרים שלהם. למחרת קראו בעיתון שמחפשים פקיד במשרד הדתות. הסבירו לי איך להגיע ואיחלו לי הצלחה. הגעתי למשרד הדתות. נתנו לי כל מיני מבחנים והיו מרוצים מאוד, אבל בסוף, שוב חזרה השאלה ״מאיפה אתה?״, ועניתי כרגיל ״ממרוקו״. כנראה שהם היו סקרנים באשר למבטא שלי, והנה שוב הפרצופים מתעקמים וההבעה מתפתלת, ולא יודעים איך לשקר ולהגיד לי שעבודה זאת לא מתאימה לי. בלי בושה! אלו דתיים ? ! ככה נוהגים יהודים דתיים ? בשקר ובשנאת יהודים ? גזענים! התמלאתי זעם. אמרתי להם: ״אתם מחללים את דת ישראל! אפילו על גר כתוב בתורה ׳וגר לא תונה ולא תחלצנו׳. איך אתם לוחצים ומרמים אותי? איך אתם כאנשים דתיים מתנהגים כך?״

ואולם הם התעלמו ממני, ואני עמדתי מזועזע ומאוכזב. התרסתי בפניהם: ״שפתכם שפת שקר ולשונכם לשון רמייה״, ויצאתי בטריקת דלת. חזרתי ללשכה ושם נפגשתי עם ידיד ותיק. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על אכזבתי מהאפליה הזאת. הוא אמר לי: ״אתן לך עצה. תראה, אם לא היית אומר לי מאיפה אתה, לא הייתי מנחש שאתה ממרוקו. למה אתה לא משנה את המבטא שלך? תבטא כמו האשכנזים ותגיד שאתה מצרפת. האמן לי שרק ככה תשיג עבודה״.

ואלו הם הדברים שכתב עליי מאוחר יותר ק׳ שבתאי במאמר ״חדש בקיבוץ״, שהיה אשכנזי:״…יש מרוקנים ויש מרוקנים. כאלה שמבט אחד דיו להעמידך על כך. שהם באים מקזבלנקה, מביזרט או מעיר אחרת מצפון־אפריקה וכאלה שעד אשר תשמע מפיהם כי הם באים משם, לא תעמוד על כך מדעתך אתה. הבחור הצעיר שנכנס לביתי נמנה בהחלט על הסוג השני. לא צבע הפנים ולא אופן הכניסה, לא סגנון דיבורו ולא שיחו. וסיגו, לא העברית הטהורה הגנדרנית שמקצת שבפיו ולא הקומה הנורמלית ומבנה גופו. בקיצור, שום דבר לא העיד עליו שהוא בא מאחת הארצות שבצפונו של אותו חלק עולם שאין לו ׳עיתונות טובה׳ לא בעולם הגדול ולא אצלנו בעולמנו הקטן. עד שלא סיפר כי משם הוא, לא הבינותי כי אכן כך הוא… שקענו בשיחה. הבחור דיבר על חייו בארץ זו, שהם פקעת של צרות צרורות, עלבונות, מרירות, אפליות וכיוצא באלה, ועל החיים שם באפריקה… ועל מנת חלקם של אחיו עולי צפון־אפריקה אצלנו במדינת ישראל. הדברים הללו היו חדורים משהו, שגם בעיניי, הסבור כידוע, ש׳מרוקני משול ליהודי׳ נראה חדש מעיקרו. מכל מה ששמעתי ממנו היה כה רך ועדין, כה בלתי רגיל בפיו של בחור ממרוקו, שישבתי ותמהתי: מנין לו ל׳מרוקני׳ צעיר זה, היושב בארץ זמן כה קצר, בערך שנתיים וחצי, הבחנה כה דקה בדברים כה מסובכים…״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 273

ובכן רבותיי, אני לא שומע לעצת ידידי, כי אז ארגיש שאני בארץ של גויים אנטישמים. ואת זה אני לא מוכן לעשות. זה יזיק לי נפשית. ושנית, אי אפשר לשקר בדברים שעלולים להתגלות בסופו של דבר. מפני שאני לא נראה מרוקני, מקבלים אותי יפה. אני עובר מבחנים וכולם מרוצים, אני מבין שקיבלתי את העבודה. לבסוף כששמים לב למבטא שלי, שואלים – מאיפה אתה? כששומעים שאני ממרוקו, אז לפתע מחליטים שאני לא מתאים לעבודה. ובכן ממה נפשך? אם אני לא מתאים רק מפני שאני ממרוקו זאת לא אפליה גזעית? ואם אני ממרוקו ואני מתאים לעבודה ובכל זאת לא נותנים לי את העבודה, מה אני אמור לעשות? להיות שודד בנקים? ממה אני אתקיים? אני צריך להכחיש את מוצאי, להתכחש לעצמי ולשנות את המבטא הטהור שלי למבטא עילג כדי לקבל את העבודה? אני לא מוכן בארץ היהודים לזייף את היהודי שבי כדי לקבל עבודה המגיעה לכל אזרח. אם לא נותנים עזרה סוציאלית ולא מאפשרים לי לעבוד בעקבות מוצאי, מה נותר לי לעשות? לימים הוזמנתי למסיבה בביתו של הנשיא המנוח, יצחק בן־צבי, שם היה לי הכבוד לפגוש את נחום סלושץ. את ספריו על יהודי צפון- אפריקה קראתי. במסיבה זו היו נכבדים מהעדה המרוקנית, ביניהם אברהם אלמאליח, סופר, חבר האקדמיה ללשון וחבר כנסת. נכחו במסיבה גם כמה נערים ממרוקו. ילדים אלו קראו קטעים מהתנ״ך. ילד אחד קרא קטע מפרשת ״ויצא״. הילד קרא: ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך כרנה״. קם אברהם אלמאליח והתחיל לצעוק: ״כארא עלא ראסכום״. איזה כארא?( צואה על ראשכם.) זה ״חתה״ ולא ״כרנה״. באו ילדים נחמדים ממרוקו עם מבטא עברי נכון ועכשיו קלקלו להם את המבטא״. כיצד אבטא ״את״ במקום ״עת״ ו״אתה״ במקום ״עתה״? העברית היא שפה שמית, מוצאה במזרח התיכון ולא באירופה! הישראלים רוצים שהעברית תישמע כמו שפה אירופית? יש לי קושי להבין את הקריינים ברדיו ובטלוויזיה. אין לי קושי להבין קריינים בצרפתית, בספרדית ובאנגלית, שכן אצלם כל מילה חצובה עם היגוי נכון ומבטא מושלם. רק בישראל מסרסים את השפה העברית. לא רק המבטא אלא גם השפה עצמה. הם ״לוזרים״. לוקחים מילה באנגלית ועושים ממנה צורת רבים שאין באנגלית. או שהם ״ווינרים״, אין באנגלית צורת רבים כזו. הוא פתח את הרדיו ב״פול ווליום״, הוא הגיע ל״טופ״, הוא היה תמיד ״אאוטסיידר״ ועוד. בקניונים כתוב על החנויות רק באנגלית, בלי מילה בעברית. לימים אכתוב ספר שאין בו מילה אחת לועזית. כל אחד משבח את העברית המליצית והטהורה שבו.

האדם התמים שבי, האידיאליסט הנצחי, עדיין מחפש את האדם ״אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב״. יש אדם כזה? יש יהודי אשר בתורת ה׳ חפצו ״ובתורתו יהגה יומם ולילה״? ״נקי כפיים ובר לבב״.יש בי תמיד אכזבה מסתם אדם רשע, אבל הלם ממש, על אדם דתי שכופר ומתעלם מערכי התורה ומטפח ללא בושה עמדה גזענית בוטה. נאמר: ״מדבר שקר תרחק״ אבל דתיים אלה – הם שקר ומרמה. הלוא עולי מרוקו דתיים הם ויכלו למצוא בית חם במפלגה דתית. אבל הם רצו רק שעולי מרוקו יצביעו בשבילם, ובזמן שהם השמיצו את המפלגות החילוניות שרוצות להדיח עולים אלה מדתם, הם עצמם היו הכי גרועים ביחסם הגזעני והם המדיחים. הם לעגו לנו כיהודים דתיים ובזו לדתיות שלנו. התנהגותם מנוגדת לתורה. הם צבועים, מאמינים ולא מקיימים, כי אנחנו לא קיצוניים כמוהם. יהדות ספרד תמיד דמתה לבית הלל שהקלה ולא נתפסה לקיצוניות חרדית. אנחנו לא גידלנו פאות, לא לבשנו ציצית קטנה, הלכנו בגילוי ראש, הנשים שלנו לא גילחו את ראשן כדי ללבוש פאה נוכרית, אבל יהדותנו הייתה שורשית ואיתנה. לא פסלנו את יהדותו של אף יהודי.

יהדותנו במרוקו הייתה שווה בכל מקום. לא היו לנו כתות כמו חסידים ומתנגדים ששנאו זה את זה באירופה, הלשינו ועברו על האיסור לפנות לערכאות הנוכרים כפי שלמדנו מ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. במרוקו אין הבדל בין יהודי ליהודי. יהדות אחת, סידור אחד, עם אחד. יהודי מרוקו עלו לארץ כדי לעבוד ולא כדי לחיות מצדקה כמו עליות האשכנזים החרדים. לימים הגיע לידיי ספר באנגלית על משפחת רייכמן מהונגריה שברחה מאירופה הבוערת בשנת 1940 והגיעה לטנז׳יר שבמרוקו, שהייתה עיר בין־לאומית. בטנז׳יר חיו יהודים מאז 700 לפני הספירה ולשם הגיעו עם הפיניקים. הייתה שם קהילה יהודית מפוארת. מיד עם הגיעם לטנז׳יר כפליטים, הפגינו התנשאות ויחס מזלזל, כלפי אנשי הקהילה ויהדותם. הם התפללו בהברה אשכנזית שאף אחד לא הבין והיו חרדים קיצוניים. לא רצו להתפלל בבית הכנסת המקומי, לא רצו לצרוך מצרכים כשרים של הקהילה. הם ייסדו עם פליטים אחרים בית כנסת משלהם. המקווה של הקהילה לא היה כשר בעיניהם והם עשו מקווה נפרד בשבילם. את ילדיהם שלחו לבית ספר של גויים במקום לבית ספר ״אליאנס״ היהודי. הם לא התיידדו עם אנשי הקהילה, הם לא הזמינו את אנשי הקהילה ולא קיבלו הזמנות מהם. כשהרב המקומי הזמין אותם לארוחת ערב, הם לא רצו לגעת בכל אוכל שהגישו להם והעליבו את מארחיהם בצורה גסה. כשהלכו אמר הרב לאשתו: ״מה הם חושבים, שהם יהודים יותר טובים מאיתנו? אנחנו גמישים ומקלים ולא מחמירים על קוצו של יוד. החרדים האשכנזים קוראים ׳אדושם׳ או ׳אמוני׳ במקום ׳אדוני' שממילא זה תחליף במקום לקרוא שם ה׳. הם קוראים ׳מי קל כמוך׳ במקום ׳מי אל כמוך׳. ׳אין כאלוקינו׳ במקום ׳אין כאלוהינו״׳. אין בנמצא במרוקו טיפוסים כמו נטורי-קרתא ששיתפו פעולה עם שונאי ישראל נגד הקמת מדינת ישראל עוד לפני שקמה. אנחנו לא סוגדים לרבי כמו אל, שעל פיו יישק כל דבר. בשמחות של אירועים משפחתיים כולנו שרים ורוקדים, גברים ונשים – ולא נתפסנו לא לשחיתות המידות ולא לזנות. בתי הכנסת שלנו מלאים תמיד במתפללים. את הרבנים שהלכו ללמוד בצרפת בזמנו הכריחו לקרוא בהברה אשכנזית ויש שלימדו ביידיש. אחרי המלחמה הרייכמנים היגרו לקנדה. הם היו אנטי ציוניים ולכן לא היגרו לארץ. נשיא המדינה יצחק בן־צבי הזמין אותם לפגישה במשרדו, ראש המשפחה שמואל סירב ללכת. הוא שלח רק את אשתו ואת ילדיו. הם ראו בישראל מדינה חילונית ולכן פסולה.

לאחר הפגישה במשרד הדתות חזרתי לידידיי ומהבעת פניי הבינו מה קרה. אב המשפחה, אפרים, אמר לי ״הפעם תתקבל לעבודה. דיברתי עם ידיד שלי והוא אמר שמחפשים פקידים שיודעים עברית לעבודה זמנית בוועדה המכינה את הבחירות הראשונות בארץ״. אכן התקבלתי ושמחתי מאוד. עברו השבועיים וחיכיתי לקבל את המשכורת. אמרו לי שהם משלמים להסתדרות כדי שינכו דמי חבר והם ישלמו לי את מה שמגיע לי. הלכתי אפוא להסתדרות. אמרו שצריך לחכות עד שהממשלה תשלם להם, וזה ייקח זמן. עד היום לא קיבלתי משכורת זו מהארגון הסוציאליסטי שאמור להגן על הפועלים. באחד הימים נזכרתי באליהו הכרמלי שפגשתי במרוקו. שאלתי עליו במשרדי ההסתדרות ואכן, הנה הוא! במשרדו. הזכרתי לו את פגישתנו בפאס. הוא זכר, ועוד איך! הוא אמר לי שמעולם לא שכח את הקבוצה שלנו דוברי העברית השוטפת. הוא הכיר לי את חברו למשרד, יעקב ניצני. אחרי שיחה די ארוכה ונעימה, הזמינו תה ועוגיות ונהניתי בחברתם. הוא אמר שבערב יש אספת עם גדולה באולם ״אהל״ בנוכחות בן־גוריון ונציגי יהדות המזרח. הוא הוסיף שאין נציג ממרוקו, ואם ארצה להשתתף כעולה חדש ממרוקו ולדבר בשם עולי צפון־אפריקה, זה יהיה מצוין. עניתי לו שאשמח מאוד. הוא אמר לי: ״שב ותכתוב מה שאתה חושב, ונראה״. ישבתי וכתבתי נאום של שני עמודים. אליהו קרא, העביר לניצני והם לא האמינו. ממש התלהבו. אליהו אמר לניצני: ״יש לנו מנהיג חדש״. חזרתי לידידי^, וסיפרתי להם את שאירע. גם הם שמחו. ואכן, במהלך אותו ערב ישבתי על הבמה, היו נואמים רבים מכל העדות ואז נקראתי לנאום בשם יהודי צפוץ־אפריקה. התקבלתי בהתלהבות ובן־גוריון שיבח את העברית שלי. למחרת התפרסמה כתבה בעיתון ״דבר״ באשר לאספה הזאת. כותרת הכתבה הייתה: ״הצלת יהודי ארצות המזרח — הכרח השעה״. בכינוס זה מצוין שם כלפון בשם עולי צפוץ־אפריקה. נאומי היה נאום פוליטי מובהק בעד מפא״י. הזכרתי גם את שליחותו של הכרמלי ואת ההתעוררות המשיחית שגרמו נאומיו וההתלהבות לעלייה. בן־גוריון אמר בין היתר בנאום התשובה שלו: ״שמחתי מאוד לשמוע את אחד מצעירי מרוקו מדבר עברית רהוטה. ראיתי גם חיילים מרוקנים ודיברתי אתם. אני מבטיח לעשות ככל יכולתי להציל את יהדות מרוקו הנמצאת בסכנה. אולם אתם הנציגים, צריכים לעזור לי. עליכם תרבץ העבודה לשגר שליחים ולהציל את יהדות המזרח לפני שתהווה מחנות ריכוז בארצות ערב״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-יש לנו מנהיג חדש

בסוף הכנס, הזמין אותי הכרמלי לבוא למשרדו למחרת. כשבאתי אליו סיפר שיש אלפי עולים ממרוקו בירושלים והם רוצים שאסע לשם לארגן את כל הנוער שמסתובב ברחובות ב״נוער העובד״. ״תקים מועדונים ובתי ספר ערב כדי שנוער זה יתפתח וילמד״. הוא נתן לי מכתב המיועד למועצת פועלי ירושלים. הגעתי לירושלים למטרה זו. הוא הוסיף: ״ניסינו עד עכשיו לעשות עבודה זו על ידי שליחים מהקיבוצים אבל הם לא הצליחו בזה, אולי אתה תצליח״. הכרמלי נתן לי כסף למלון ולהוצאות, וכך יצאתי לירושלים.

פניתי למחלקת התרבות במועצת הפועלים. הם שמחו לראות אותי ואיחלו לי הצלחה. ״הלוואי״, אמרו, ״שתצליח״. הסתובבתי בשכונות העולים שזה עתה הגיעו לארץ ודיברתי עם כמה משפחות שיש להן ילדים בגיל בית הספר. חקרתי ושאלתי — מה הם עושים. ״האמת״, אמרו לי, ״כלום!״ מתוך שיחה אתם נודע לי שבבא חכי, אחיו של בבא סאלי, נמצא שם, והוא ידבר בערב באספת עם. חשבתי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת להיעזר בו בשליחותי. מצאתי את המקום שבו התאכסן וביקשתי לשוחח אתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כיאה לתלמיד חכם. הסברתי לו את מטרת בואי לירושלים ומה אני רוצה לעשות בשביל הנוער פה. הוא לא שאל דבר בענייני דת ומה תהיה מגמת החינוך לנוער זה. הוא רק עודד אותי והבטיח לעזור לי. בערב התקיימה אספה גדולה בבית הכנסת בבקעה, ובבא חכי התקבל בהתלהבות גדולה. הוא היה נערץ על ידי יוצאי מרוקו והילת אחיו ובני משפחתו נישאה בכבוד ובחיבה גדולה בכל קהילות מרוקו. הוא דיבר לעולים אלה באהבה ובחיבה ועודד אותם בקליטתם בארץ להמשיך את המורשת של יהדות מרוקו, לשמור על היהדות ולקרב את הנוער ללימוד וליצירה. הוא הציג אותי ואמר להורים שאני כאן כדי לעזור להם, ושיתמכו בפעילותי.

דיברתי אחריו והסברתי את מטרת בואי לירושלים, הלוא היא לארגן את הנוער במסגרות מקצועיות וחינוכיות, לטובת הנערים המשוטטים ברחובות ללא מעש וללא פעילות חיובית לעתידם. ההורים הבינו את חשיבות הדבר והבטיחו לשלוח את ילדיהם כדי לארגן אותם בפעילות חינוכית. הסתובבתי בשכונות בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון ומצאתי מועדוני ספורט עזובים, עם הציוד שלהם. במושבה הגרמנית מצאתי מועדון טניס עם מגרש טניס, ועם כל הציוד בפנים. היה זה המועדון הראשון שלי, ושם התחלנו באספה שלנו. מאוחר יותר מצאתי מועדונים אחרים בבקעה ובקטמון וגם אותם לקחתי. בבניין בית ספר עזוב בבקעה, הקמנו בית ספר ערב. לימים, היה זה בית ספר הממלכתי ״גאולה״.

כעת עליי למצוא מקום בשבילי. מצאתי כמה בתים עזובים, ביניהם בניין בן שתי קומות ליד אימק״א. לקחתי את הקומה השנייה וריהטתי אותה ברהיטים שמצאתי בבתים עזובים בסביבה. לימים זה הפך לקומונה של מדריכי הנוער העובד שבאו מהקיבוצים.

על עבודתי זו פרסמתי מאמר בעיתון ״הנוער העובד״• התחלנו בפעילות ארגונית ענפה ויצרנו קשרים עם סניפים אחרים בארץ. התחלתי לארגן טיולים, ביקורים והשתתפות בכנסים ארציים בתל-אביב. הייתה התלהבות גדולה. לאחר הצלחתי, התחילו לבוא מדריכים אחרים מתנועות פוליטיות כדי לארגן נוער במסגרת מפלגתית. לא הרשיתי שטיפת מוח פוליטית לנוער הזה, אלא דאגתי שילמדו, יעבדו ויתאקלמו בארץ. בין המדריכים האחרים התחילה תחרות פרועה, באשר למי ימשוך יותר נוער לתנועה שלו וכך החלו להטיף את התורה הסוציאליסטית שלהם ולבטל את התנועות האחרות. בעצם כך יצרו בלבול בין הנוער שלא הבין בכלל בתנועות הפוליטיות. ואולם אני המשכתי להעניק להם חינוך כללי, כולל הסבר על התנועות השונות הפועלות בארץ, בלי לבלבל אותם בסבך האידיאולוגיות השונות. היה לי חשוב שילמדו בערב בבית הספר שהקמתי את ידיעת הארץ, היסטוריה של התנועה הציונית והיסטוריה יהודית. כל זה היה חדש בשבילם והיה צורך ללכת צעד צעד. המדריכים האחרים לא הבינו זאת ולכן נכשלו. מזכירות המפלגה המליצה שאשתתף במחזור ראשון בסמינר למדריכי נוער שיתקיים בבית ברל. מדריך אחר מילא את מקומי ויצאתי לסמינר לשלושה חודשים.

התחלנו את הלימודים בחולון ואחר כך עברנו לבית ברל בצופית. רוב המשתתפים היו מהקיבוצים ומעט מהמושבים. הלימודים ארכו שלושה חודשים, בנושאים שונים ומגוונים. באחת הכנסים דיבר המרצה לספרות על חיים הזז ועל ספרו ״היושבת בגנים״ – המגולל את חיי התימנים. המרצה ביקש שיביאו לו תנ״ך, ואולם בסמינר לא נמצא תנ״ך. שאלתי את המרצה: ״מה אתה רוצה מהתנ״ך, אולי אני יכול לעזור?״ והוא ענה שהוא מחפש מהיכן לקוח הנושא של הספר. עניתי: ״אני יודע מאיפה ואני יכול לצטט״. ציטטתי את הקטע משיר השירים ואמרתי לו שאני יודע את כל הספר הזה בעל פה. הוא ממש התפלא, פנה לחניכים ואמר להם: ״אתם רואים! לזה קוראים תרבות עברית״.

אני הייתי העולה החדש היחיד. אצל חברי הקיבוצים התנ״ך לא תפס מקום. מהצעירים האלה קיוויתי ליותר פתיחות ויחס חברי. סוציאליסטים, לא? אבל הם היו מתנשאים ויהירים. לא הייתה להם לא קרבה ולא ידידות. לא שלא דיברנו, אלא שהם שמרו על מרחק רגשי. אני לא יודע אם זו טיפשות, ביישנות או סתם זלזול בעולה החדש. הם ידעו שאין לי אף אחד בארץ ובזמן שהם הולכים הביתה בסוף השבוע אני נשאר לבד. קיוויתי שמישהו יזמין אותי לבקר בקיבוץ או במושב שלו. ואולם לא קיבלתי הזמנה כזו מעולם. בזמן שהייתי בסמינר הייתי הולך לצופית ברגל, מרחק ניכר בחום הקיץ, כדי ללמוד נגינה בפסנתר. הייתי הולך יום יום בשעות הצהריים, למורה שלימדה בביתה. לאחר השיעור הייתי מתאמן בספרייה של בית ברל או בחדר אוכל שהיה בו פסנתר. גיליתי לא מזמן מוזיקה קלאסית שעוררה בי רגש עמוק וסיפוק נפשי עילאי. תמיד הערכתי כל דבר יפה. אם זה בניין יפה, עץ גדול עתיק והדור או גשר מרשים.

כל יצירה אנושית עוררה בי הערכה והתפעלות. כל תופעה טבעית ריגשה אותי, אפילו פעולה טבעית שחוזרת על עצמה יום יום, כמו שקיעת החמה. כל יום זו שוקעת בצבעים ובציורים שונים, במשחק צללים וצבעים עם העננים. זה מוכיח כמה אנחנו חלק מהטבע המקסים אותנו ברב גוניותו ובהפתעתו. לאחרונה גיליתי במוזיקה הקלאסית עולם של חוויות נפשיות חדש שדיבר אליי בצורה עמוקה ועורר בי סיפוק נפשי ורגשי עצום. עולם של צלילים עדינים ומהנים שהיה זר לי עד כה. התחלתי להקדיש שעות של הקשבה בריכוז, וקראתי על חייהם של המלחינים השונים שמצאתי בהם עניין רב. הייתי ממש נלהב ללמוד ולהבין כל דבר חדש שגיליתי, וכך הרחבתי את ידיעותיי יותר ויותר בנושאים שונים. תמיד נמשכתי לפיוטים שלנו שאהבתי מאוד, ושרתי ברגש. שרנו אותם במנגינות נעימות לאוזן וגם המילים היו נשגבות, דיברו אל לבי ונגעו בנשמתי. היו אלו מילים על אהבת עם ישראל ועל אהבת ארץ ישראל. באחד הימים התיישבתי בחוץ לעת ערב ובהיתי בשקיעת החמה. זהו הזמן ביום אותו אני אוהב, ובו אני מרגיש התייחדות עם הטבע שמביא לי השראה ומצב רוח מרומם של הרהורים ומחשבות. הנאה מעולמנו הנפלא שבו מהדהדת בכל יופייה שירת הציפורים שמתגברת עם השקיעה עד שהכל נודם כליל עם רדת הלילה. הפרדסים סביב נדפו ריח ניחוח של פרחי הדר ובישמו את הסביבה. לפתע הרגשתי מישהו מתקרב בצעדים חרישיים על הדשא. אותו אדם התקרב אליי והתיישב על ידי. היה זה בחור מהמושב שפניו שזופים מלהט השמש של עבודה בשדות. צעיר חביב ועד כה מרוחק כמו כולם. הוא התעניין מהיכן באתי ואיך זה שאני יודע כל כך טוב את התנ״ך ואת העברית השגורה בפי. הוא התרשם בהרצאה שבה ציטטתי ישר מהתנ״ך ובעל פה. עניתי על שאלותיו ושמחתי שסוף סוף הוסרה המחיצה ואפשר להתחבר למישהו. הוא סיפר לי על משפחתו בבאר טוביה והזמין אותי לנסוע אתו לשבת אצלם. שמחתי מאוד וקיבלתי בתודה את הזמנתו. שאלתי אותו מדוע יתר החבר׳ה מרוחקים ועומדים מן הצד, והוא הסביר שרוב בני הנוער מהקיבוצים לא אוהבים את יהודי הגולה ולא את העבר הגלותי. הם חושבים שיהודי הגולה כפופי גב וקומה. ״הם חושבים שאתה כעולה חדש גלותי – אין לך מה לתרום לתרבות החדשה של בעלי הבלורית זקופי הקומה. הם גם חושבים משום מה, שעולה חדש הוא חסר השכלה ולא יוצלח. לכן הם מופתעים מטיפוס כמוך. הם לא יודעים שבאת מבית מבוסס ושעזבת סמינר למורים. הם חושבים עליך משל באת מארץ מפגרת ופראית״.

״אבל עד כדי שנאה וזרות?״

״זאת סתם טיפשות, אל תיקח ללב. הם פשוט לא יכולים לסבול עולה חדש שיודע משהו יותר טוב מהם״.

־ ״באמת? הנה מה שמדאיג אותי. מה יהיה העתיד של העם הזה שבונה את המדינה? תושבי הארץ הם מיעוט ולא יכולים לבנות את המדינה לבד. הם צריכים כל העזרה דווקא מאלה שבאים מקרוב ונראה שאינם אוהבים. רק יחד נוכל לבנות משהו טוב, אבל במחיצות זרות ושנאה בינינו לא נצליח. אספר לך סיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. האיש הזה ערך סעודה וביקש מהשמש שלו שילך להזמין את קמצא לסעודה זו. השמש טעה והזמין לסעודה דווקא את בר קמצא השנוא על בעל הבית. כשבעל הבית ראה אותו, התנפל עליו וצעק: ׳מה אתה עושה כאן?׳. בר קמצא ענה: ׳הואיל ואני כבר כאן הנח לי, ואשלם לך דמי הסעודה׳. ואולם בעל הבית לא רצה לשמוע. אמר לו: ׳אני אשלם בשביל כל הסעודה׳. בעל הבית לא רצה וגירש אותו בבושת פנים מביתו. בר-קמצא כעס על החכמים שישבו שם, ראו איך בעל הבית מבזה אותו ולא הטיפו לו מוסר על התנהגותו, ואמר: ׳אלך ואלשין על כולם לקיסר׳. הלך וסיפר לקיסר שהיהודים מרדו בו. על שנאת חינם חרב בית שני ואני מפחד שאנחנו חוזרים על אותה הטעות״.

״לא״, אמר אורי, ״אל תדאג. זה יסתדר. הם יתבגרו ויבינו בסוף״.

״אני מקווה. תראה! אפילו במקור עשרת השבטים שייסדו את עם ישראל – יש ביניהם בני השפחות בלהה חלפה שנתקבלו כמו יתר הילידים. אנחנו מתחדשים כעם ונצליח לעבור את זה בהצלחה רק באיחוד כל הכוחות של הוותיקים ושל החדשים״.

שמחתי על כך שהיה חבר אחד איתו אפשר היה לקשור קשרי ידידות. הסמינר היה מעניין מאוד והייתי מלא תודה והערכה למפלגה ששלחה אותי. למדתי דברים רבים ומעניינים בתחום תנועת העבודה והזרמים השונים של הסוציאליזם הכללי והציוני. זה פתח לי צוהר ללימודים חדשים שאעמיק בהם בעצמי על ידי קריאה ועיון בספרים. זו דרכי בלימודים. אני לא מרפה מהנושא עד שאני מתמצא בו טוב מאוד. סקרנותי התרבותית חיה ובועטת כל חיי. שמחתי לבלות סוף שבוע עם משפחתו של אורי. אנשים טובים שעמלו קשה לבנות את המשק שלהם שהוא עכשיו מבוסס, וגם הילדים הגדולים עובדים בו. סיפרתי להורים של אורי על החיים במרוקו ועל מה שסבלנו מהערבים עוד לפני בוא הצרפתים. על ההתעללויות האכזריות והסבל רק בגלל היותנו יהודים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

283

הגיע הזמן שנגשים את חלום הדורות, חזון הנביאים שקורם עור וגידים לפנינו. חזון קיבוץ הגלויות, שיבואו עדות שונות שיתרמו כל אחת למרקם החברתי בארץ אבותינו. עלינו לדלות פניני תרבות יהודית מכל עדה ולחבר אותם לפסיפס תרבותי עשיר. אמרתי לו שכל היהודים, אפילו אלו שבאו ממזרח אירופה, שוכחים שמוצאם מהארץ הזו שהיא המזרח התיכון. פה התחילה התרבות שלנו ולכאן אנו חוזרים מארצות ומיבשות שונות. לכן, היהדות שלנו הושפעה מתרבויות זרות שהלבשנו אותן בלבוש יהודי, אימצנו והכנסנו אותן לאוצר הדתי והלאומי שלנו. מצד שני, גם אנחנו תרמנו לתרבויות זרות שבתוכן ישבנו. זוהי הדרך הטובה ביותר – שכל אחד יעשיר את תרבותו ויספח לה ערכים כלל אנושיים כדי שתרבות זו תתפתח ותשגשג. אחרת, תתאבן וסופה להתנוון. הודיתי למארחיי ונפרדנו לשלום. עם סיום הסמינר חזרתי מלא מרץ ותכניות נרקמות בראשי למען הנוער שלי. כנראה שהייתי תמים. שכן, כשחזרתי לירושלים מצאתי מדריכים מהקיבוצים של הזרמים השונים שתפסו את מקומי. חזרתי לחדרי בקומונה. אי אפשר היה לישון. כל הלילה התווכחו בקולי קולות על הפוליטיקה והתיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם, וכולם ביחד צרחו בלי להקשיב אחד לשני.

נראה כי אינם יודעים את המאמר: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. לא פעם השכנים איימו לקרוא למשטרה. מדריכים אלו הלכו לחדרי ולקחו משם כל מה שרצו מחפציי האישיים בלי רשות. כולם אנשים צעירים ונחמדים, מכורים לפוליטיקה של מפלגתם בצורה עיוורת. יחד עם זאת חסרי תרבות בצורה משוועת, לא דרך ארץ ולא יהדות.

מוזר, חשבתי לעצמי. בלי סמינר הקמתי שלושה סניפים של הנוער העובד שמנו מאות בני נוער, בית ספר ערב שמנה למעלה משמונים תלמידים ועכשיו כשחזרתי עם ידע רב יותר לעבודתי, אני נמצא בלי עבודה עם הנוער שלו אני יכול לתרום רבות. תמיד היה לי ויכוח עם אנשי מפא״י במחלקת התרבות שטענו שאני לא עושה מספיק עם בני נוער אלו כדי שיהיו מחוברים למפלגה. ראיתי את עבודתי כעבודה תרבותית וחינוכית ועזרתי לנוער זה לרכוש מקצוע והשכלה. כעת יש להם מדריכים מהקיבוצים שימלאו להם את הראש בשטיפת מוח פוליטית. בדומה לכך עשו בעליית הנוער. חילקו את הנוער ממרוקו למפלגות השונות בקיבוצים. כמו עדר כבשים. כל קיבוץ קיבל מספר נפשות לפי גודלו בכנסת. כך זה היה גם בשטחים אחרים. הכל חולק לפי מספר הצירים של כל מפלגה בכנסת. אמרו לי שבעוד חודש הם רוצים שאלך לסמינר לשליחים לגולה שהסוכנות פותחת כדי להכשיר שליחים. בינתיים, הם מטילים עליי מסע הסברתי בריכוזי העולים בירושלים ובסביבה, מה שאינני אוהב כל כך, כי צריך לפזר הבטחות שלא יקוימו. הייתי בהרצאה במלחה לפני הבחירות, שכתבתי עליה מאמר בעיתון היומי של המפלגה.

 כפר ערבי עלוב שאליו שלחו בעיקר את עולי תוניסיה. אין אפילו זיפות ברחוב הראשי. הבטחנו לעשות זאת. אחר הבחירות אמרו במפלגה שלא יעשו כלום כי רובם בחרו ב״חרות״. טענתי שהם אזרחים וצריך להקל עליהם ולזפת את הרחוב הראשי שמתמלא בבוץ בחורף. ענו לי שילכו לבגין שיזפת להם את הרחוב. במלים אחרות – שייחנקו שם. אנחנו נלמד אותם מה זה לא לבחור מפא״י! מזכירות מפא״י מדברת כאילו היא הממשלה והיא הקובעת. דבר אחר, בזמן שאני נלחם באפליה בכתב ובעל פה, יתר עסקני המפלגה מעדות המזרח מכחישים שיש אפליה. בסופו של דבר הם מאמינים בשקרים שלהם.

זה נובע מפחד המפלגה. כל אחד היה חרד על עבודתו, שכן אם לא ילך בתלם המפלגתי הוא עלול למצוא את עצמו בלי עבודה. מוזר שאדם צריך להכיר טובה למפלגה על זה שהוא עובד לפרנסתו במשכורת זעומה. אני היחידי שהתריע על אפליה בגלוי, בכתב ובעל פה, ולא דאגתי לתוצאות מעשיי. בכל הפגישות, הכינוסים וימי העיון של המפלגה לא הפסקתי לצעוק בדבר האפליה הזוועתית הקיימת, וכי יום אחד האנשים האלה יתעוררו ויבעטו בנו. הייתי אז מזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה ועשיתי רבות למען עולים אלו. עזרתי ככל יכולתי במפעל הסברה בתוך בניין המפלגה על ידי חוגים וכינוסים. לפעמים הצלחתי ולפעמים לא. היו ניסיונות לארגון עצמאי של עולי צפון־אפריקה כדי לקדם את זכויותיהם, אבל המפלגה חיבלה בניסיונות אלה בעזרת פעילים שלנו. מעולם לא רציתי לקחת חלק בפעולות כאלה שראיתי בהן מעשי בריונות. לעומת זאת, ניסיתי לארגן את העולים שלנו במפלגה על ידי הסבר המורה כיצד לממש את זכויותיהם. לא מקובל עליי שאנחנו הרוב בסניף ואין לנו אף נציג במזכירות, בעירייה, במועצת הפועלים, או בכל מוסד אחר בעיר. לצערי היה קשה לשכנע את העולים שלנו שיש ביכולתם לשנות את המצב, והם לא עשו ביום הבחירות את שנדרש. יעבור זמן רב עד שילמדו את המשחקים הפוליטיים. בינתיים הם תועים באפלה וסובלים מהאפליה בכל השטחים: עבודה, שיכון, חינוך לילדים ועוד.

יצרתי קשרים עם גופים רבים על ידי פרסום מאמרים בעיתונות ודרך הרצאות שנתתי ברחבי ירושלים ומחוצה לה. נפגשתי עם ידידי סם אביטל שהיה עובד במחלקה ליהודי המזרח התיכון של הסוכנות היהודית. הכרתי דרכו את ד״ר א׳ נדד ואת ד״ר י׳ מהלמן. אנשים מלומדים, יקרים והגונים. הם הזמינו אותי לכתוב על עלייה ב׳ מצפון- אפריקה שהם מעוניינים לפרסם. הם כבר פרסמו מאמרים שלי בכתבי עת שונים, ״מגילות״, ״אורות״, ״החינוך״. סם ורעייתו דינה הזמינו אותי להתארח בביתם בזמן כתיבת חיבור זה.

קיבלתי מכתב מהנהלת המחלקה למוסד בתל־אביב המודיע כי יאפשרו לי לעיין בתיקי המוסד לעלייה ב׳. מדי יום נסעתי לתל-אביב ושם עיינתי בתיקים השונים הנוגעים לעלייה ב׳ מצפון־אפריקה. כל ערב חזרתי לירושלים. כל פרק שכתבתי – העברתי למחלקה בירושלים לעיון ולהערות. הם אהבו את מה שכתבתי ובעידודם המשכתי בכתיבה זו עד שסיימתי. כל החומר היה מיועד לפרסום על ידי המחלקה, אלא שמחלקה זו נסגרה עקב בעיות פוליטיות.

באחד הימים פגשתי בירושלים ידיד שלי ממרוקו, שזה עתה עזב את הקיבוץ שבו היה מאז עלה לארץ. חבר זה היה אחד מאלה שעלו ממרוקו עם סרטיפיקט אנגלי בשנת 1946 וראינו בו חלוץ ההולך לפנינו לסלול לנו הדרך. עתה הוא הודיע לי שלא רק שהוא עזב את הקיבוץ אלא שהוא גם עוזב את הארץ. הייתי המום לשמוע דברים אלה. באתי אליו בטענות קשות על החלטתו, שראיתי בה נסיגה וכניעה, בזמן שאנחנו צריכים לפלס לנו דרך בחיי הארץ, למרות כל הקשיים בקליטה. היינו ידידים טובים ולכן הרשיתי לעצמי לגעור בו על כך, אם כי אני מודה שטעיתי. אחרי הכל אלה החיים שלו וזכותו להחליט על דרך חייו. אמרתי לו כמה אנו טורחים לחנך את הנוער שלנו ללכת להכשרות בגרעין כדי שיכשירו את עצמם לחיי קיבוץ. הוא קיבל את תרעומתי בהבנה ומיד עבר להתקפה: ״אתה היית בקיבוץ?״, שאל. ״לא, לא הייתי״, עניתי. ״אז איך אתה מכשיר נוער לחיי קיבוץ שאתה יודע עליהם רק מתאוריה?״ עניתי לו: ״אתה צודק בהחלט. אלך לקיבוץ כדי להתנסות בעצמי בחיים אלו״. התייחסתי לדבריו בכבוד כי הוא היה בחור משכיל ובין המובילים בתנועה הציונית שלנו בפאס. לכן זכה להיות בן 17 העולים החוקיים שההסתדרות הציונית העולמית העניקה להסתדרות הציונית שלנו במרוקו בפעם הראשונה. הוא היה הנציג שלנו מפאס. צר היה לי שבעתיים שגם עזב את הקיבוץ וגם עומד היה לעזוב את הארץ. אבל איך נאמר: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״.

 אם הוא עושה מעשה כזה, ודאי יש לו סיבות טובות. החלטתי שלא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ועל כן אלך לקיבוץ. המעניין הוא, שלמחרת, בביקורי במחלקה ליהודי המזרח התיכון, הוצע לי לצאת בשליחות חינוכית לתוניסיה. הודיתי על הכבוד ואמרתי שאני רוצה ללכת לקיבוץ כדי ללמוד מקרוב למה אני מכשיר את הנוער שלנו. הייתה לנו שיחה ארוכה על נושא זה. ד״ר נדד העריך את החלטתי ואיחל לי הצלחה בדרכי החדשה. באתי בדברים עם מרכז המפלגה, והם המליצו בפניי שאלך לקיבוץ מבוסס בעמק הירדן. כשארגנתי את הקבוצה לעלייה ב׳ מפאס, התחנן בפניי ידיד שאצרף אותו לקבוצה שלנו עם אשתו, שזה עתה התחתנו. הסכמתי, והוא עלה אתנו. כעת שמעתי מאחיו בירושלים שהוא בטבריה, ולכן התקשרתי אתו ואמרתי לו שאני עומד לנסוע לקיבוץ בסביבתו. הוא הזמין אותי לבוא אליהם והגעתי בערב לטבריה לביתו של הידיד. לאחר ארוחת ערב הפנה אותי ללכת ללון בבית הכנסת. נותרתי המום ונאלמתי דום לשמע הצעה מוזרה זו. למדנו ״יהי ביתך פתוח לרווחה״ כביתו של אברהם אבינו.

הלוא יכולתי לנסוע ישר לקיבוץ! אבל עכשיו מאוחר. אין כבר אוטובוס. חשבתי לעצמי, זה הידיד השני שהפך את עורו. מה עושה לנו הארץ ששוכחים את המורשת התרבותית שלנו? בלית ברירה הלכתי לבית הכנסת וביליתי את הלילה יושב על ספסל עד אור הבוקר. יצאתי מוקדם ונסעתי באוטובוס לקיבוץ. למרות עייפותי ישבתי מרותק לחלון האוטובוס כדי שלא להפסיד את מראות הנוף הנקרים לעיניי, בעמק הפורה ששטיח ירוק עטף אותו. נוף אביבי מרהיב עין נגלה מצד מערב, בשרשרת הגבעות הסמוכות. ממזרח, נוצצים ההרים לעיני השמש. אדמת טרשים ואדמת סחף שלא בא בה מעדר מאות בשנים. עזובה האדמה על הרי המזרח של עבר-הירדן מזה וסוריה מזה, שגם קוצים ספק אם צומחים בהן. לרגלי ההר התלול והמשופע משתרעים מטעי בננות שמגיעים עד אמצעיתו של העמק. מטעים אלו מעבדים מחדש אחרי הנזקים שסבלו מסופות השלג שעברו עליהם, ועשו כליה בכל יבולם. שוב ניכרת בהם יד בונה ועובדת בשקידה ובמרץ. בצד הירדני, למעלה בהר, הרס ואבדון. האדמה הטובה והפורייה נסחפת, שנה אחרי שנה, בזרמי מי הגשמים האדירים הניתכים עליה בכל עוז ומשאירים רק סלעים שוממים. בצד הישראלי, בריכות דגים מלאכותיות נצצו לאור השמש וריקדו כפנינים שובבים וכבדולח שקוף וזך. חיים שוקקים נרקמים בכל מקום. הגעתי לקיבוץ ושאלתי על מקום המזכירות. נפגשתי עם אנשים טובים במזכירות. הם סיפרו לי כל מה שצריך ואמרו שלמחרת אתחיל בעבודה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

עמוד 289

התחלתי חיים חדשים בקיבוץ, כאידיאליסט המחדש חיי חברה המושתתים על צדק ועל שוויון, ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. האין זה אידיאל אנושי לשלום ולאחווה בין האנשים? חיים בלי כסף, בלי שוחד, בלי פשע! זה ממש חזון נביאי ישראל בהתגשמותו! זוהי חברה רגועה, בלי שנאה, בלי מעמדות, ממש גן עדן הקיים רק בישראל. אין דוגמתו בעולם. המצחיק הוא, שבזמן שלא היה לי היכן להיות, בזמן שלא הייתה לי עבודה, לא חשבתי ללכת לקיבוץ, ועכשיו כשיש לי קשרים, עבודה ומציעים לי שליחות, דווקא עכשיו אני עוזב הכל והולך לקיבוץ בחיפוש אחר הפתרון האידיאלי לחיי חברה שוויונית וצודקת. כנראה שזה בהשפעת הקורסים שלמדתי בסמינרים השונים שבהם דובר כל כך, על התיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם הכללי והציוני. בתחילה עבדתי בהוראה, אבל אחרי זמן מה היה לי קשה לחנך ילדים שהתנהגו בגסות רוח ובחוסר כבוד. ביקשתי למצוא לי עבודה אחרת וכך מצאתי את עצמי עובד במפעל מארבע בבוקר עד אחת עשרה. הרגשה נעימה היא לעבוד וליצור משהו במו ידיך. אחרי העבודה הייתי הולך לטבול בכנרת. כל היופי של חיי הקיבוץ הוא שאין כסף. אז איך נוסעים? עומדים לצד הכביש ומישהו ללא ספק יאסוף אותך. הנוף בעמק הירדן היה מרהיב. אני מגיע לכנרת הניצבת בכל הדרה. נוף שמשמח את לבי. אני מחפש את החרמון והנה הוא שקוע בערפל כבד ורק החלק התחתון נראה כמו בצבע כחול, והפסגה עדיין מכוסה שלג. שלל צבעי טבע המהנה את הלב. ישבתי לחוף הכנרת, מקשיב לגליה הקלים המרשרשים. אני יושב תחת עץ בחורשה במקום, כמו חצי אי מול דגניה ונהנה. פתאום נזכרתי בפיוטו של ר׳ דוד חסין מהמאה ה-18 במרוקו, שאת פיוטיו הרבים שרנו בערבי הבקשות. שירו היפה על טבריה מתנגן בי במנגינתו הערבה. בשיר זה הוא מזכיר תנאים ואמוראים בשמם שחיו בטבריה ואת שבחם. ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה״… שהזכרתי לפני כן בהיסטוריה של טבריה. השיר משתרע על בתים רבים. אני שר, נהנה ונזכר בטבע של עיר מולדת ספרו. אבל, איזו השוואה?! כמו בין קודש לחול. אני פה מלא אושר ושם חיינו זרים בעול הגלות המרה. פה אנו בעלי הבית, זו ארצנו שלנו, כל פינה בה מזכירה את עברנו ואת חיי אבותינו. זו ארצנו! אני מסיים את השחייה וחוזר לקיבוץ רענן ומלא חיים. לפעמים מאחר הייתי לארוחת הצהריים ונשארתי בלי אוכל. זה מזכיר לי את מצור ירושלים שבו למדתי לחיות עם רעב. ניסיתי פעם להיכנס למטבח לקחת משהו לאכול. התורנית גערה בי וגירשה אותי משם. יום אחד אמרתי לה, ׳איך זה שיש שני אנשים שמכינים לעצמם ארוחה ואותי את מגרשת?׳ ענתה לי שאלה ותיקים. אכן תשובה מוזרה ובלתי מתקבלת על הדעת. ״מה זה משנה״, עניתי לה, ״ותיק או חדש? זו אותה קיבה, אדם שעובד ורעב, מגיע לו מזון בכל זמן״. אבל לא ! היגיון לא שולט בחברה הנכבדה הזו. על גל שפתי שרקתי מזמור מתהלים: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי…, אף לילות יסרוני כלותי״.

אחרי כמה חודשים, שום תזוזה לטובה לא ניכרה במצבי החברתי. הכך רוצים לקלוט בקיבוץ? אוי ואבוי׳ ישבתי וכתבתי על הרגשתי בקיבוץ לידידי, סופר ״דבר״ ק׳ שבתאי. אדם נפלא, אנושי ובעל לב יהודי חם. הוא ניחם אותי ביחסו ובידידותו. חשבתי: לא אלמן ישראל. יש ביניהם אנשים טובים. כל הכללה פסולה. כתבתי לתומי, אבל ידידי זה חשב שראויה התרשמותי שתבוא לידיעת הנוגעים בדבר מעל דפי העיתון ״דבר״ דווקא, אם כי בלי לציין את שמי. במזכירות הקיבוץ הסיקו שמדובר בקיבוץ שלהם. אני לא יודע איך. לא שקטו ולא נחו עד שקיבלו את שם כותב המכתב שהופיע בתוך המאמר. מיד זימנו אותי לפגישה וגערו בי בשצף קצף, נסערים כאילו פשע גדול קרה פה. הייתי המום מהתנהגות זו, מחוסר סבלנות לשמוע דעה ביקורתית וחיובית מאוד. המסר היה, איך אני מעז להביע דעה על הקליטה בקיבוץ לאחר זמן קצר כאן. הם ייעצו לי לעזוב את הקיבוץ. לא חשבתי שהתנהגותם או עצתם ראויה לתשומת לב. המשכתי בחיי שם. עמדתי בלחץ ונשארתי. מה שהביאני לכתוב על מחדלי הקליטה בקיבוץ הייתה העובדה שכל אלה שהיו אתי, שזה מקרוב באו לחיות בקיבוץ, עזבו אחד אחרי השני מפני שלא מצאו סיפוק בחיים שם. ואיך ימצאו סיפוק אם היו מנודים ועזובים? היו אתנו גם שכירים שעבדו כל השבוע ובשבת הלכו לביתם עם שכרם בידם. גם עליי החלה להעיק הבדידות. זה הזכיר לי את הנוער שהכרתי בסמינריונים. אותה הזרות ואותה ההתרחקות. דבר אחד גרם לי הנאה עילאית והפליא אותי מאוד – קבלת השבת בחדר האוכל המשותף. בקבלת שבת כזאת לא התנסיתי מעולם. מפות על השולחן, אווירה חגיגית, פרחים, נרות. השירה ביחד עם שירי שבת הייתה מרגשת מאוד. ובכל זאת, עם אלה שישבו אתי ליד השולחן אי אפשר היה לפתח שיחה. לא היו דברנים בכלל. נשארו מרוחקים ולא קרבוני לחברתם. אנשים טובים אבל לא חברותיים. אני חושב שזה לא נובע מרוע לב אלא מחוסר תרבות יהודית וכללית. תרבות של אחריות הדדית לקרב את הזר ולהסביר לו פנים, לתת לו להרגיש כמו בן־בית, נוח ונעים. לא למדו פרקי אבות, שם אומר שמאי ״והוה מקבל כל האדם בספר פנים יפות״.

 ערב שבת היה הזמן שגרם לי תענוג גדול ונהניתי ממנו מאוד. מאז אימצתי את שירו של ביאליק ״החמה מראש האילנות נסתלקה״, שהדהדה בחדר האוכל מפי כל המסובים. זהו שיר מרגש עם מנגינה נעימה. ראוי מאוד לאווירת השבת. אז כבר דובר על סכנת הפילוג של הקיבוצים. מה שהמנהיגים יחליטו, כולם ילכו בתלם כעדר ממושמע. ידידות וקשר אנושי בין בני אדם לא קובעים כלום, רק ההשתייכות הפוליטית היא הקובעת! כבר זמן מה שאני מרגיש חולשה ומתקשה בעבודה גופנית. לאחר שהייתי משוכנע שמשהו לא בסדר, הלכתי לרופא. רופא צעיר בדק אותי ואמר שאין לי מאום. חזרתי לעבודה, ואולם החולשה לא הרפתה. הייתי רפה-אונים, תשוש ויגע. הלכתי שוב לרופא והוא בשלו. דיברתי עם המזכיר על הבעיה שלי וגם הוא דיבר עם הרופא אך חזר אליי עם אותו פזמון — שאין לי מאום,.״אולי אתה סתם מתעצל לעבוד״, אמר. נדהמתי מהערה טיפשית ומעליבה זו ואמרתי לו: ״וכי מי מאלץ אותי להישאר כאן?״ אז הוא המליץ שאעזוב את הקיבוץ. לשמע הערה זו התפרצתי: ״אתם קוראים לעצמכם סוציאליסטים? איפה הרגש שלכם? אני חולה ואתה אומר לי שאני מתעצל? איזה חוסר רגישות! חוסר נימוס! מה הבעיה שלכם ? לזה אתה קורא חברה סוציאליסטית של צדק ושל שוויון? אני פה שישה חודשים ועוד אף אחד מכם לא דיבר אתי! לאף אחד פה לא אכפת אם אני סובל ובודד. רק עבודה! עבודה שקובעים לי, שאני רואה על הלוח בחדר אוכל! אף אחד לא מדבר אתי, לא שואל אותי אם אני מאושר, אם חסר לי משהו. כלום! אתם חברה אחראית? איפה האחריות שלכם כבני אדם? אתם עשיתם לי סקנדל כאילו פשעתי על זה שכתבתי איך לקלוט חדשים בקיבוץ, ועכשיו כשאני חולה אתם זורקים אותי לכלבים? לאן אלך? אחרי שעזבתי עבודה מסודרת והצעה לשליחות כדי לבוא לקיבוץ אתה אומר לי לעזוב, במקום לדאוג לי ולטפל בי? הרופא שלכם – או שהוא בוגד באומנותו כרופא או שהוא פושע כבן אדם שעושה ממני צחוק. אם אני לא יכול להרים כלום או מאמץ קטן ביותר מעייף אותי, זה אומר שמשהו לא בסדר בבריאותי! כל הדיוט מבין זאת חוץ מהרופא שלכם! עכשיו אתה מוסיף חטא על עוון ואומר לי שאני עצלן! אין לכם בושה? ודאי שאעזוב, מפני שאני מאוכזב מכם מאוד. עכשיו אני מבין מדוע החבר שלי עזב את הקיבוץ. אתם חסרי תרבות כמו כל האנשים שפגשתי עד כה, ואתם עוד אומרים על עולי מרוקו שהם חסרי תרבות. תתביישו לכם!״

בלית ברירה, עשיתי כמצוותו, עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לירושלים. בעזרת המפלגה קיבלתי עבודה בסוכנות במחלקת השליחים. מקץ שבועיים של עבודה משרדית, מה שאפשר לי לנוח, חזרה החולשה. עליתי לבדיקה אצל ד״ר פוקס, רופא זקן שקיבל חולים בבניין הסוכנות. הוא רק הקשיב מעט קט לריאותיי במסכת ואמר לי: ״הריאות שלך לא בסדר. יש לך שחפת״. הוא שלח אותי לעשות שיקוף ואמר לי: ״אין ספק וזה לא מהיום, אתה סוחב את זה הרבה זמן. אין דבר כזה – הוא אמר לי – שהרופא הצעיר לא ידע״. זאת אומרת, גם בצבא וגם בקיבוץ ידעו טוב מאוד וזרקו אותי. ״אפילו רופא מתחיל היה יודע את זה״, אמר לי. מדוע ביזה אותי מזכיר הקיבוץ וקרא לי ״עצלן״? זהו עלבון שקשה לבלוע. אני בא מרצון לקיבוץ והוא מטיח בפניי דבר כזה! והרופא? איפה רגש האחריות שלו? כרופא, כבן אדם, כחבר קיבוץ! בגלל זה שחררו אותי מהצבא ובגלל אותה סיבה רצו שאעזוב את הקיבוץ? לא אכפת להם שאמות? איפה המצפון שלהם? זאת רשלנות פושעת, חוסר אחריות וחוסר תרבות! איזה מין יהודים הם אלה? עלינו נאמר ישראל רחמנים בני רחמנים? איזו אכזבה! מהדתיים, מהסוציאליסטים, מיהודים! זה מספיק כדי להכניס בן אדם לדיכאון ולייאוש. הרופא אמר לי שעכשיו אני צריך להפסיק את העבודה. נתן לי מכתב למחלקה הסוציאלית של העירייה, והם נתנו לי תלושים לקבל מרק פעם ביום במסעדה עלובה. לא אלאה אתכם בדברים. עולמי חרב עליי, אני, שמאמין בבני אדם ועושה רק טובות לכל אחד, אני צריך לסבול מכה כזו שהיא נגד מה שאני מאמין בו כיהודי וכבן אדם. עכשיו אני באמת חולה, הולך ונחלש מיום ליום ואין מושיע. הרופא טען שאין מקום פנוי בסנטוריום. אחרי שנוכחתי כי לאיש לא אכפת ממני ושאין תקווה לקבל טיפול רפואי, הלכתי למשרד הפנים וביקשתי ״היתר יציאה״ לצאת מן הארץ, כדי לחזור למשפחתי במרוקו. הגויים שם ידאגו לי וירפאו אותי. במשרד הפנים לא רצו לתת לי את ההיתר הזה, שבלעדיו אי אפשר לעזוב את הארץ. הם אמרו שאפשר לרפא את זה כאן. בסדר! אז רפאו! אין מקום פנוי, אתה צריך לחכות! ואיך אחכה ? אני הולך ודועך. יודעים אתם מה מעליב יותר? אני רואה אנשים אדישים לגמרי, שאין בם שמץ של רגש אנושי של צער או הבנה למצבי. זה לא נוגע בהם בכלל, נשארים אדישים כאלו פרצופים מאבן, בלא רגש, בלא חמלה, כלום! לא שמעתי מאף אחד מהאנשים האלה מילת עידוד או השתתפות בכאבי ודאגה לבריאותי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

עמוד 293