את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5
מול חופי תוניסיה נתגלתה על ידי אווירון, ומאז הייתה משחתת שליוותה אותה כל הדרך. מהמוסד ניתנה הוראה לא להתנגד בכוח בגלל מספר התינוקות הרב, שהיה בין המעפילים. כן היו נשים בהיריון וזקנים. האנייה נכנסה לנמל חיפה בשעה 6:00, ב-28/7. כאמור, באנייה היו 396 מעפילים – ביניהם 179 גברים, 71 נשים, 122 ילדים. 24 מעפילים נשארו בחיפה. 7 חולים ועמם 17 קרובים. השאר הועברו למשחתת ״אמפייר שלטר״, באמצעותה גורשו לקפריסין. באותו היום הגיעו גם אנשי האנייה ״חללי גשר א-זיו״ (חומה). מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל מקמילן, בא לחזות במו עיניו בגירוש המעפילים. הדו״ח של המודיעין הבריטי מתאר את העולים של ״שיבת ציון״ בזו הלשון: ״הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, עשו רושם של אנשים נבערים מבני השכבות הנמוכות ביותר… רובם הלכו כקופים… אפילו השוטרות הערביות שערכו אצלן חיפוש ואשר דרך ידיהן עברו יהודיות מזוהמות רבות, היו מזועזעות ומלאות בחילה… רובם נראו כפועלים שחורים או כפושטי יד ופרט למקרה אחד כולם מכוערים… למזלם לא ניתנה ההזדמנות לצי המלכותי להפגין את כוחם בעת לכידת הספינה… היהודים על הסיפון היו קנאים כשם שהיו מלוכלכים. לרבים היה מבט פראי ומשולהב. מספר סיסמאות נכתבו ונצבעו, אך סולקו בטרם הגיעה הספינה לחיפה… כשהתקרבה האנייה לרציף קשורה לסירת גרר, שרו היהודים שהיו על סיפונה את ״התקווה״ במבטא גרוע. לבסוף הושתקה שירתם על ידי הרמקולים… האנייה העלתה סירחון יותר מכל אנייה יהודית אחרת השנה… הייתה גם מזוהמת יותר…״. בסגנון שפל כגון ״מכוערים״, ו״מזוהמים״, מכנים מעפילים גיבורים שרצו להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והסכנות. נציגיה של הממשלה הבריטית התרבותית מתארים את המעפילים ״הולכים כקופים״, במקום לומר שהולכים המה בקומה זקופה ונלחמים על זכותם לעלות לארץ ישראל. הלוא מדובר במעפילים המתנתקים מהגלות ונלחמים על זכותם לעלות לבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור של אותה ממשלה. לא ניתנה להם ההזדמנות להפגין את כוחם כלפי חלשים מהם ותשושי כוח, שסבלו מנסיעה קשה בים במשך כשבועיים. ״הסיסמאות הורדו והתקווה הושתקה על ידי רמקולים״. עם בעל מסורת תרבותית לא כיבד את ההמנון הלאומי של עם הנאבק על ארצו. נוכח התיאורים הללו ניתן להבין באיזה מצב הגיעו העולים לארץ, מקץ טלטולים רבים בים, כשהם מזי רעב וצמא. בהגיעם לקפריסין ב־28/7 הייתה זו חוויה גדולה בעבור הקרובים – להתאחד מחדש עם קרוביהם שנותרו מאחור באלג׳יריה. אנחנו, עולי ״יהודה הלוי״, סללנו להם את הדרך ועזרנו להם להתערות בחיים המשותפים. עתה, חיינו כולנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נמצא את חיינו בארץ ישראל עם כל אחינו ואחיותינו שם. צו השעה מורה לנו לחיות בשלום האחד עם רעהו במחנה הזה. התחלנו לגלות מעורבות בפעילות ההגנה במקום – אמונים ותרגילים, הרצאות ושאר פעילות תרבותית וחברתית במחנה. מזה שבועיים אני מתגורר באוהל עלוב, ליד המקלחת הציבורית. מי המקלחת לא זרמו לשום מקום. הם נותבו לבור גדול ללא מוצא, ונותרו עומדים על מקומם. החום הגדול של הקיץ הביא עמו יתושים רבים אשר עקצו אותי. מקץ ימים קדחתי מחום. הרופא המקומי דיווח על כך לבריטים ואלה לקחו אותי באמבולנס לבית החולים בלרנקה. שם חלקתי חדר עם חבר ממחנה אחר, שאף הוא חלה בקדחת. ימים ארוכים קדחתי, וסבלתי צמרמורות חזקות. לפרקים איבדתי את ההכרה ולא ידעתי היכן אני. חיילים בריטים ישבו על יד מיטתי בתורנות, כל אחד למשך שמונה שעות, והרטיבו את מצחי הקודח במטלית לחה. היה לי חום גבוה כל כך, שהמים מהקומפרסים שהם שמו לי, התאדו במהרה. מצב זה נמשך כמה ימים. באחד הימים, בעודי שוכב חולה, נרדמתי תשוש וקודח. כאשר התעוררתי, הבחנתי כי המיטה על ידי ריקה. הבריטי ששמר עליי דיבר צרפתית, כך שיכולתי לדבר אתו, ואכן שאלתי – ׳היכן האיש שהיה פה ?׳. הוא ענה שהוא לא עמד בזה והבוקר מת. זה שבר לי את הלב. לא בגללי, אלא בגללו. האיש שרד מחנה ריכוז, ומפאת מחלת הקדחת לא יזכה להיכנס לארץ. כמה עצוב! איזו מכה קשה! לא ידעתי מה עשו עם הגופה והיכן קברו אותה. מקרה זה העכיר את רוחי עד מאוד. לא ידעתי שמחלה זו יכולה להיות קטלנית כל כך. לא פחדתי מהמוות, אך לא רציתי למות כאן. אז נזכרתי בחלוצים הראשונים בעמק יזרעאל שמתו מקדחת משום היתושים שבביצות. לאחר שבוע התחלתי להרגיש טוב יותר. הטיפול המסור של הרופאים ושל החיילים ששמרו עליי, היה לי כחידה. הכיצד חיילים אלה טובים היו, ואילו אלה שהתקיפו אותנו באנייה אכזרים היו כל כך. שאלתי בנוגע לכך את החייל שלידי. הוא הסביר לי שהמתקיפים היו מיחידת קומנדו מיוחדת, שאומנה למטרה זו, ואולם לא כל הבריטים כאלה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5
עמוד 239