את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

– ״מעניין״, אמר יהושע. ״התחלת הסיפור נחמדה וסופו עצוב״. ־ אמרתי לו: ״אני מחייך על החלק הראשון ועצוב על החלק השני. אני עצוב ודואג כי בגלל שנאת חינם נחרב בית שני. אני חונכתי על ברכי היהדות ועל אהבת ישראל. לא הבדלנו בין יהודי ליהודי, נאמר: ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר׳. בזה פתחנו כל פרק בלימודי פרקי אבות״.

סיפרתי לו על אכזבתי ועל תסכולי מהקבוצה, כמו שנאמר ״והבור ריק אין בו מים״.ורש״י אמר ״מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו״. אלה אין בהם תורה ואין בהם דרך־ארץ. אנשים שסבלו כל כך – איך יכולים להיות אכזרים?, והלוא נאמר: ״כל מי שאינו מרחם על הבריות כידוע אינו מזרעו של אברהם אבינו״. אני לא אומר, חלילה, שהם גויים, אלא שאין בהם תורה. יהושע הקשיב בנחת וכשסיימתי אמר לי:

־ ״גם אני אתן לך ציטטה, נראה אם אתה זוכר אותה: ׳והוי דן את כל…׳-תמשיך״, אמר לי.

– ׳האדם לכף זכות׳, של יהושע בן פרחיה׳׳.־ ״אני רואה שאתה תלמיד חכם, ועל מי אתה מדבר? חשבת עליהם קצת? חשבת שאולי הם מקנאים בך? אתה אדם משכיל והם רק מתחילים. הם חיים בריקנות, באו מהרס ומחורבן. לך יש משפחה במרוקו ואפילו בארץ, ולהם אין כלום! משפחותיהם עלו באש ובעשן. הם בודדים וגלמודים וחייהם הם טרגדיה גדולה. אל יטעה לבבך בראותך שהם צוחקים. זה סתם כיסוי. יש בנפשם צלקת עמוקה המשסעת את חייהם. כעת הם משקמים את הריסות חייהם. הם באו מחורבן ואילו אתה באת מבית מבוסס, אתם לא סבלתם מנוראות המלחמה. זה בכלל פלא שהם עדיין שפויים, אחרי מה שעבר עליהם. אתה צעיר וחכם, תתאזר בסבלנות ותבין לנפשם. אל תכעס עליהם.

הם נראים ומתנהגים כקשוחים רק למראית עין. בפנים הם חלשים וטובים״.

לפני שהלכתי אמרתי לו שאני לא כועס עליהם שהם מעליבים אותי. – ״אני רק דואג, מפני שבקרוב יתחילו להגיע ממרוקו המונים, אולי מאות אלפים, והם לא כולם כמוני. מרוקו היא ארץ ענקית, ויש הבדלים גדולים בתרבות ובחינוך מעיר לכפר. אין יהודי העיר רבאט, לדוגמה, כיהודי כפר בדרום. ואולם, פה חושבים שכל המרוקנים עשויים מקשה אחת. אם אני – שאני מחונך ותרבותי כפי שאתה אומר – מתייחסים אליי בבוז ובשנאה, מה יהא על אותם יהודים עלובים שבאים מכפרים לא מפותחים? איך נחיה במדינה עם מחיצות שנאה בינינו? מה יהיה על העם שלנו בעוד דור או שניים? נחיה בקנטונים נפרדים ? לא יעלה על הדעת, כי עוד אין לנו מדינה. אנחנו עדיין מיעוט יהודי מוקף ים של ערבים שכל מטרתם היא להשמידנו. איך נעמוד מולם ונשרוד אם לא נהיה מאוחדים? זה מה שמדאיג אותי. לא מה שאני רואה כעת, אלא מה שיהיה בעוד כמה שנים. מאיפה אתה חושב שיבואו עולים לאכלס את המדינה? אין מקום אחר פתוח לעלייה. רק מצפון־אפריקה תבוא הישועה למדינה.

הם ייגאלו מהגלות והמדינה תרוויח אוכלוסייה יהודית מושרשת בתרבות עם ישראל. על כך אני דואג״.

־ ״אל תדאג כל כך, נקווה לטוב. העם שלנו הוא עם חכם, נמצא דרך לחיות יחד בשלום״.

הודיתי לו על המילים הטובות ועל ההקשבה. הוא הזמין אותי לבוא לבקרו בכל עת שארצה ואמר שישמח לדבר אתי. נפרדתי ממנו לשלום ויצאתי כשאני מהרהר בדבריו. יש אולי אמת במה שהוא אמר ולכן צריך לחשוב, ולא לשפוט אותם. היה זה משב רוח מרענן שהייתי זקוק לו, כי לא היה לי עם מי לדבר והייתי מבודד וכעוס. אדם זה הקל עליי בכך שפתח את ביתו לפניי וקיבל אותי בסבר פנים יפות כיאה ליהודי טוב. על זה אני מכיר לו טובה, וגם על שפתח את עיניי להבנת בני הנוער מהקבוצה שלי.

אחרי כשבועיים נתבשרתי שהם שולחים אותי לירושלים. המורים דיווחו שאני במקום הלא נכון ושאין לי מה לעשות שם. אני שמח שמשאלתי ההגשמה ואני הולך לחיות בירושלים. רב לי שבת בעמק הבכא הזה ואצה לי הדרך לצאת מכאן, מאווירה מדכאת ושלילית. החברה שלי באה בהסתר לראות אותי ולהיפרד ממני, אמרה שלום ובכתה. צר לבי עליה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ומצטערת שאני עוזב. ניחמתי אותה ועודדתי אותה ללמוד ולהתפתח, ולא לשים לב להערות השליליות של חברי הקבוצה. אמרתי לה שגם אני אוהב אותה, אבל מקומי לא פה. איחלתי לה כל טוב ויצאתי לדרך באוטובוס לירושלים, עיר הקודש, העיר המהוללה. איזה מזל! בירושלים אוכל לבקר את בני משפחתי. שני הבנים הגדולים גרים מחוץ לעיר העתיקה. עליית הנוער ארגנה לי מקום מגורים אצל אחת המשפחות וגרתי בחדר אחד עם הבן שלהם.

עליית הנוער רשמה אותי כתלמיד בבית ספר מסחרי והתחלתי ללמוד. ואולם, הייתה לי בעיה. לא היו לי ספרים, מחברות, עפרונות. לא כלום! לא הבנתי מדוע! כיצד אלמד? לא מספקים לי ציוד שאני צריך. באותה כיתה היו אתי עוד צעירים מעליית הנוער ולהם כן קנו את כל הציוד שנדרש כדי ללמוד. פניתי, אם כן, למשרד עליית הנוער והסברתי שאני לא יכול ללמוד בלי הציוד שצריך. ענו לי שאחלוק עם התלמידים האחרים! רוב התלמידים היו מקומיים, תלמידים טובים שניסו לעזור לי, אבל היה קשה. אחד נתן לי מחברת, השני נתן לי עיפרון. ניסיתי לחלוק בספרים עם אחרים אבל זה לא היה מעשי. נוסף על קורסים של עבודה משרדית היו גם שיעורים בשפה העברית וספרות. בכך, אפשר לומר שהייתי מצטיין, אבל הבעיה בעינה עמדה ומהמשרד אין היענות. במשרד' עליית הנוער, נפגשתי באנשים שהחמיצו לי פנים והרגשתי עוינות של ממש. מנהלת המשרד, כמו המזכירה, שפעה ארס ושנאה עיוורת לעולי מרוקו. נעדר מהן כל רגש יהודי אנושי. בכל דיבורם הביעו רוע-לב, זלזול ואכזריות. כל שנותר היה שיכו אותי, וגם על כך לא הייתי מתפלא, הודות לאופן בו היו מתנערים ממני כל פעם שבאתי באיזה עניין. סיפרתי לבן דודי על הבעיה שלי והוא הבטיח לקנות לי את כל מה שצריך, וכך היה. המורה לשפה וספרות עברית התפלא שאני בקיא בכל החומר הזה ועזרתי לכמה תלמידים מקומיים במקצועות האלה. הכל היה קל מאוד בשבילי. כעת התעוררה בעיה אחרת בקרב המשפחה אצלה גרתי. הם לא סיפקו לי מזון כדרוש. נתנו לי מנות רעב ממש. מעולם לא הייתי זללן, ותמיד הסתפקתי במועט – ואולם זה עבר כל גבול. תמיד התחשבנו -אפילו על פרוסת לחם דקה. קשה להאמין, פשוט הרעיבו אותי. פניתי שוב למשרד וסיפרתי למזכירה, שהייתה יהירה ותקיפה מאוד. היא ביקשה ממני לבוא ביום שישי לעזור לה. לא ידעתי במה מדובר. התייצבתי במשרדה ביום ו׳ בבוקר, והיא ביקשה שאחכה בפרוזדור. היא יצאה עם שני סלים גדולים ונתנה לי להחזיק אותם. משם הלכנו לשוק. היא קנתה ואני סחבתי את הסלים שהלכו והתמלאו. כשסיימה, נסענו באוטובוס עד לביתה בבית הכרם. הורדתי את שני הסלים הגדולים בביתה כשכולי רטוב מזיעה, וזהו. אפילו כוס מים היא לא נתנה לי, ופשוט אמרה לי לחזור לעיר. היא השתמשה בי כסבל, והשפילה אותי באופן שאין כדוגמתו. יצאתי מביתה המום! איך אחזור העירה? שהרי היא אף לא ציידה אותי בכסף לאוטובוס. חזרתי, אם כן, ברגל עד מקור ברוך. אצל המשפחה שאצלה גרתי, גם בשבת הכל ניתן במידה ובמשורה. הכל בצמצום. פרוסת לחם קטנה עם ריבה וכוס תה – זו הייתה ארוחת בוקר. לא נתנו עוד פרוסת לחם או עוד כפית ריבה. קמצנות חולנית של ממש. אפילו בשבת לא אפשרו לי לשבת עמם ליד השולחן. אכלתי בגפי במטבח את מנת הרעב שנתנו לי. שבוע לאחר מכן הלכתי למשרד וסיפרתי להם על המצב. תגובתה של המנהלת הייתה עוינת ומעליבה מאוד. ״מה?״ שאלה, ״במרוקו אכלת טוב יותר? כל הזמן אתה מתלונן!״ יצאתי בשקט נזוף ונעלב. המזכירה ביקשה שוב שאבוא ביום שישי לעזור לה, ואמרה שתסדר לי משפחה אחרת. ושוב, כמו בשבוע שעבר, עזרתי לה וחזרתי העירה ברגל. מקץ שבוע שלחו אותי למשפחה אחרת, שם גרו עוד חמישה בחורים גדולים ממני.

 הייתי בן 17. אוכל אמנם לא היה חסר, ואולם הבחורים היו חצופים מאוד, גסי רוח, ולא הפסיקו לדבר רע אודות הספרדים. הם התנכלו לי כל הזמן, דיברו אליי בבוז, בציניות וצחקו על המבטא שלי. הם עבדו במקומות שונים והיו בורים וחסרי תרבות. אני דגלתי בכל מאודי במשפט: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״. איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״, ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו״, הוה מקדים בשלום כל אדם״, ״קשה לכעוס ונוח לרצות״ ועוד ועוד. דגלתי תמיד, וקיימתי מה שנאמר ״הוה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. אני והספר היינו בלתי נפרדים. תמיד היה בידי ספר. כאשר צריך היה לשבת במקום כלשהו לחכות למישהו או למשהו, קראתי. קשה היה לי לבטל זמן. מצרך יקר ומוגבל בחייו של אדם. בחלתי בגסות רוח ובבדיחות גסות, ולעומת זאת הבחורים האלה היו בורים. על שכמותם נאמר ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. לא הייתה להם – לא תורה, לא תרבות ולא דרך ארץ. באחת הפעמים, כאשר פרסתי פרוסת לחם, הגיח אחד הבחורים מאחור ודחף את ידי. הסכין נשמט מידי ונפל על אצבעי שנחתכה עד אמצעה. עד היום נותרה צלקת. במקום להצטער על מעשיהם, הם התלוצצו על כך. לעומתם, הייתה בעלת הבית אישה טובה. היא הביאה יוד, ניקתה את הפצע, חבשה אותו והטיפה להם מוסר על התנהגותם. ממש בריונים. כל העניין הזה היה זר לרוחי ופגע בי מאוד. לכן, נשארתי בחדר שלי, אותו חלקתי עם אחד מהם. נמנעתי מלהיות בבית אם לא היה בכך צורך והייתי עסוק בלימודיי ובקריאת ספרים. הלימודים היו קלים מאוד עבורי. את השפה והספרות כבר למדתי בסמינר בקזבלנקה, ויתר המקצועות היו בבחינת לימודים טכניים קלים. פעם ביקש אותי חבר ללכת אתו לבית המשפט, להעיד לטובתו. ביקשו ממני להישבע בשם התנ״ך. ביקשתי להישבע בהן־צדק. השופט הסתכל עליי בשנאה עזה ואמר: ״אם היה בידי הייתי מכניס את כולכם, כל עולי מרוקו, לבית הסוהר״. נותרתי המום. עיניו הקרינו משטמה וכעס מפחיד. יצאתי משם מבולבל ונרגש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 259