הראשונים לציון-אברהם אלמליח


״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.אברהם אלמליח 2

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.

הראשונים לציון – אברהם אלמליח

עם הספר א.אברהם אלמליח 2

במאת השנים האחרונות, שנות התגבשות הישוב היהודי בארץ ישראל, בולטים אישים, יחידי סגולה, מצויינים בפעילותם רבת הגוונים, בחומר וברוח. עוסקים הם ביישוב בכל השטחים, בהתיישבות, במדיניות כלפי השלטונות, בקשר בינו ובין יהדות הגולה, עדותיו השונות, איש איש לפי העדה שהוא שייך אליה ; באיחוד העדות המפוצלות לאחת, במוסדות סוציאליים ובאגודות. ועם כל זה הם מסורים הרבה לתרבות. מהם נמצא עוסקים גם בחנוך למעשה — מצוינים הם בהוראה. הם העוסקים בעיתונות, בספרות, בפובליציסטיקה, ואף במחקרים, בספרות ובמדע. כל אלה נעשו כולם אגודה אחת בידיהם, מצטיינים היו בזה בני־ארץ־ישראל מדורות בירושלים. היו בהם בעלי־קומה בדרגא גבוהה. נזכיר את אלה שעמדו במעלה עליונה ושמשו דוגמה לרבים, הלא הם הגיסים דוד ילין ויוסף מיוחס חתני רבי יחיאל מיכל פינס. ולמסגרת ירושלמית זו אפשר להכניס גם את אברהם רפאל בן־ציון אלמאליח יליד ירושלים (ניסן תרמ״ה).

בן הוא לעדה המערבית ממרוקו שהייתה שנייה במעלה לעדה הספרדית הטהורה, מאז ראשית היישוב בצפת ובטבריה, והיה רישומה מאז ניכר פה בירושלים. בן הוא למשפחה חשובה. אביו רבי יוסף היה דיין ומנהיג עדת המערבים.

את חנוכו התורני הוא מקבל בילדותו במוסדות החנון הידועים בתולדות החנוך בירושלים, הוא מתחנך בת״ת ״תפארת ירושלים״ תלמוד־התורה הספרדי העתיק וכן במוסד ״דורש־ציון, מיסוד ר' יצחק אופלטקה, חכם מפורסם מבית־מדרשו של ה״חתם־סופר״ שהפך כמעט ספרדי והקים ״בית־ספר תלמוד תורה״ שהיה בו ממעלות החנוך הספרדי והאשכנזי ונוסח חתם־סופר, גם יחד. ממשיך הוא למוד התלמוד גם בישיבת ״תפארת ירושלים״ הרצופה לתלמוד תורה, ובעלומיו הוא לומד גם בבי״ס כי״ח, האליאנס, בתקופת פריחתו של המוסד בימי מנהלו נסים בכר, וכמצויינים בצעירי ירושלים הספרדים הוא מבקר גם במוסדות צבור צרפתיים בירושלים, וקונה תרבות רחבה יותר.

בן שבע־עשרה הוא נכנס, כדרך סוג אלה שהזכרנו, להוראה. משנת תרס״ב הוא מורה עברית וצרפתית בבי״ס כי״ח, ערבית בת״ת ״תפארת־ירושלים״ שהזכרנו וממשיך בזה עד שנת תר״ע. בשנת תר״ע בא מקושטא לביקור בירושלים הרב חיים נחום חכם באשי, ראש־הרבנים ליהדות תורכיה. הוא לוקח עמו את אלמאליח בן העשרים וארבע לקושטא, ושם הוא מנהל בית־ספר עברי ברובע גאלאטה, ומחדיר בתלמידיו את השפה העברית כשפת דבור. שנה לאחר כך בתר״ע עזב את קושטא והלך לדמשק. חותנו הרב יעקב דנון מירושלים נתמנה באותו זמן לחכם־באשי רבה הראשי של דמשק, ואברהם אלמאליח הוזמן לדמשק לשמש מזכיר הקהילה והרבנות ויחד עם זה לנהל את בית־הספר של הקהילה. ויש לציין שהוא הניח את היסוד לחנוך העברי בדמשק. הוא חולל ממש מהפכה בחנוך בדמשק, וקשר אותו קשר אמיץ עם החנוך בארץ־ישראל. מאז והלאה עד להגירה הגדולה של יהודי דמשק, שעברה ברובה לארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובראשית יסוד המדינה, ראתה עצמה יהדות דמשק כחלק מיהדות ארץ־ישראל, קשורה והדוקה עמה בשאיפותיה למדינה ורגשותיה לציונות ותרבות. בימי הנהלתו הגיע מספר התלמידים של בית־הספר של הקהילה לאלף וחמש־מאות. הוא ייסד את גן־הילדים העברי הראשון בדמשק. הזמין כחמשה־עשר מורים וגננות מארץ־ישראל. יסד מועדון עברי, הרצה בשעורי ערב והפיח בקרב יהודי דמשק תעמולה ציונית. אחריו המשיכו המורים בעצם מלחמת העולם הראשונה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה מוסדות החנוך שנוסדו על־ידי ועד־הצירים בדמשק. פרשת יהדות דמשק וזיקתה לארץ־ישראל, עד שהיתה ממש "כבוש יחיד״ של הציונות בארץ־ישראל כחלק ממנה, נהדרה היא.

עזבו את דמשק בראשית שנת תרע״ד, קשור עם מפעל חלוצי השייך בעצם למפעל אלמאליח הלאומי הציוני אז. ראשי הציונות בארץ ראו אז למתאים לפתוח בעזה בנק, סניף לבנק הלאומי אנגלו־פלסטינה בארץ, נחוץ היה אדם שידע ערבית יפה שינהלו, ומינו אלמאליח למנהל הבנק הלאומי בעזה. לא קל היה הנסיון מכל הבחינות, ואלמאליח שב להוראה. בתרע״ו הוא מורה זמן קצר בבית־הספר ״תחכמוני״, שיסדו אז יחידים ביפו, בית־ ספר שאינו תלוי בשום חברה בחוץ־לארץ ובשום פילנטרופיה אלא של הורים — בתוכם במיוחד מירושלים שעברו ליפו — שיסדו בית־ספר מודרני לכאורה, מבוסס על היסודות שראום לנכון — בהשכלה ויהדות — טובי ההורים הראשונים, בית־ספר שברבות הימים עבר למונופול המזרחי.

בסוף־דבר יש לציין שכל אלה מן הסוג של מורי־ירושלים, האוטו־ דידקטיים, נמצאו מצטיינים בכשרון הוראה טבעי. וכך היה גם אברהם אלמאליח מצטיין כמורה בדרך הסברתו הבהירה לתלמידיו. כמוהם היה אוהב מטבעו את ההוראה, ככל אותם המורים שצמחו בירושלים.

הראשונים לציון – אברהם אלמליח

הראשונים לציון

כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי והכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.

ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה — בשנת תרס״ד — מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי "אגודת צעירי ירושלים״ ו׳אגודת צעירות ירושלים״ — צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם ״אהבה ואחוה״ שבמיסדיה בשנת תר״ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר״ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון — שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי״ס כי״ח,אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם ״שפה ברורה״, אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת״ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.

ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. בחודש חשון תרס״ד נדפס מאמרו הראשון ב״השקפה״ שערך בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו״ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין — בעתון ״העברי״ — ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון ״העולם״. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטילינית — הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל״אידיש״ של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג׳יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.

הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע״א—תרע״ב לחבר המערכת של ״המבשר״ שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של ״הפועל־הצעיר״ בשנות תר״ע—תרע״ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון ״החרות״, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־־עטר עורך "החרות" ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את ״היהודי הספרדי״ בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך "דאר־היום״, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף גם העתון הערבי ״בריד אליום״, תרגום ״דאר היום״ בערבית. בספרדית ערך את העתון "איל ליביראל״ שפרושו ״החרות״ בספרדית.

במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד״ר שמעון מויאל והעו״ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזנגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע״ג—תרע״ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם ״המגן״. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת הרוח הלאומית היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה,שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הרא­שונה עם ראשית פעולת ״ועד הצירים״ בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע״ט— תרפ״א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז׳בוטינסקי.

הראשונים לציון-אברהם אלמליח

ג.אברהם אלמליח 2

עם פעילותו בעתונות פעל הרבה גם בגוף ארגון הישוב היהודי בארץ. הוא פעל מבחינה עדתית במובן המצומצם ביותר, היה נשיא העדה המערבית, העדה השניה בערכה בישוב אחרי ״ספרדית הטהורה״ (ס״ט), למן המאה השש־עשרה ואילך, גם בגליל גם בירושלים משנת תרפ״ט ואילך עד שנותיו האחרונות, היה נשיא עדת המערבים עולי צפון אפריקה בארץ. והרי על־פי מוצאו נמנה אלמאליח עליה. ואולם נכרת הרבה השפעתו על העדה הספרדית במובנה הרחב ביותר, כולל את כל עדות יהודי המזרח לארצות מוצאיהם מבבל ופרס וכורדיסטאן, סוריה ולבנון ועד ארצות הבלקן, תורכיה ויון ועד ארצות צפון אפריקה: מצרים, מרוקו, תוניס ואלג׳יר. התענינותו עוברת את גבולות הארץ והוא פועל גם בשטחי היהדות של ארצות המזרח, בתוך ארצות גלותם. הזכרנו את פעולתו ביהדות קושטא ואחרי זה בדמשק בחנוך ובתרבות, והוא המשיך לעמוד בקשר עם יהדות זו. בתרפ״א הוא משתתף בועידה העולמית של יהודי המזרח, כבא כח העדה הספרדית הכללית בארץ, ונבחר לחבר הועד הפועל של ״התאחדות הספרדית העולמית״. בתרפ״ז הוא חבר משלחת ההתאחדות הספרדית העולמית למצרים, ואחרי זה שוב פעם בתרפ״ח. ענין מיוחד הוא קשריו עם ארצות המזרח בשליחות לאומית ציונית כללית. זכורה לי שליחותו מצד ההנהלה הציונית בלונדון וועד הצירים בירושלים להשפיע על יהדות דמשק בהבעת דעתה בענין סדור גבולות וקביעת סידורים, בין סוריה וארץ־ישראל, כשהיו בעיות בין בעלי המנדט, הבריטים, בארץ־ישראל ובין בעלי המנדט הצרפתים בסוריה ובלבנון. אז נשלחה משלחת מארצות־הברית, משלחת קריין, על שם האיש שעמד בראשה, לחקר מה דעת

 

התושבים בארץ־ישראל ובסוריה בעניו זה. אלמאליח נשלח אז להשפיע על יהדות דמשק לחוות דעתה כדעת ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. כן השתתף בתרפ״א בועידה הציונית בלונדון יחד עם יוסף בר״נ מיוחס כשליח הסתדרות הספרדים וכאחד מיסדיה. בשנת תרפ״ג הוא שוהה שנה תמימה בשליחות הקרן הקיימת לישראל בצפון אפריקה.

מקום נכבד תפס כבא־כח הספרדים — העדה הכוללת את כל עדות יהודי המזרח תחת השם ״ספרדים״ — בישוב היהודי בארץ, כולל ספרדים ואשכנזים. אברהם אלמאליח נמנה בין מארגני הישוב המפורד בשעתו לעדות, תחת ראשות ״הועד הלאומי״. משנת תרפ״א ואילך משמש הוא כבא־כח הספרדים, חבר בועד הלאומי, ומשנת תרצ״ג ואילך הוא משמש ״חבר ההנהלה של הועד הלאומי״. בתפקידו זה הצטיין במיוחד בשמרו על זכויות הפרט, שלא יקופח, פרט מאיזו עדה שהיא. ואולם במיוחד עמד על משמר בעיות עדות המזרח, במסגרת לכוד הישוב לאחד תחת הנהלת "הועד הלאומי״. נציגותו כבן עדות־המזרח באה לידי ביטוי במשלחת הועד הלאומי אל משלחת פיל שבאה לארץ לחקר בבעיות שבין הישוב היהודי ובין הישוב הערבי בארץ. אחרי שדיבר יושב־ראש הועד הלאומי בשם כל יהודי א״י, ניתנה לאברהם אלמאליח רשות יוצאת מן הכלל לדבר לפני המשלחת בשם הספרדים ובני עדות המזרח בארץ. אלמאליח עזב את הנהלת הועד הלאומי, רק מאז שהחרימו הספרדים ובני עדות המזרח את הבחירות לאספת הנבחרים, תקופה קצרה לפני קום המדינה. בסופו של דבר יצויין שבמפעלים החשובים הכלליים בישוב, לדוגמה ב״מועצת עירית ירושלים״ או מפעלים כדוגמת ״ברית העברית העולמית״, לא נפקד מקומו של אברהם אלמאליח.

ד.

לא פחות מאשר בפרשת פעולתו בצבור ובלאום תופסת פעולתו הספרותית התרבותית של אברהם אלמאליח. למעלה דברנו על פעולתו כמורה וכעתונאי. ואולם כבני ירושלים נושאי התרבות מסוגו, נזדקק גם הוא לספרות יפה. כמותם עוסק הוא, אפשר לאמר ״להנאתו״, בתרגום ספרות יפה, רומנים, בעיקר מן השפה הצרפתית, שיש להם קשר עם המזרח. עוסק הוא בכך משנת תר״ע — והוא בן עשרים וחמש — עד שנת תש״ו, כשעבר את גבול גיל הששים. מן השפה הערבית יש לציין במיוחד את ספר המשלים הקלסי ״כלילה ודימנה״, שהופיע בשנת תרפ״ו בהוצאת "דביר״.

ואולם בעיקר עוסק סוג זה של משכילי ירושלים, שעליו נמנה, ב״לשוi" הבלשנות — היא אחד המקצועות הקוסם להם במיוחד, ועם זה המזרח, יהדות המזרח ותולדות היהודים בארץ־ישראל. אלמאליח חיבר מלונים: מלון צרפתי־עברי ועברי־צרפתי , מלון עברי-ערבי וערבי־עברי. בחבוריו נמצאים מחקרים בתולדות־ישראל במזרח ובארץ־ישראל, וליד זה גם הרבה בנוגע לספרות ישראל בארצות אלה. יש להזכיר בזה את ירחון ״מזרח ומערב״ זוהוציא לאור (תרע״ט—תרצ״ב) שבו פירסם הרבה חומר במקצועות שהזכרנו, מלבד מה שהוא חיבר, גם מאמרים חשובים של חכמים ומלומדים בארץ־ ישראל ובחוץ־לארץ. בשנים האחרונות הוציא קובץ פריודי בשם ״מחברתי המשך ל״מזרח־ומערב" שהוציא לפני כן. ואפשר לומר ש״פיו לא פסק״ מלמוד כל ימי חייו. למד ורשם, ואסף וכינס, בחינת ״בור־סוד שאינו מאבד טיפה״. כתביו היו ממש ״אוצר בלום״. טרגדיה קשה היתה זאת שבשעת התקפת הערבים את דפוס העתון ג׳רוזלס־פוסט ברחוב החבצלת בשנת 1948, נהרס גם משרדו של אברהם אלמאליח ממול לבית־הדפוס של העתון, ונשרפו ואבדו כמה מכתבי־היד של אלמאליח, ספרים שלמים ומחקרים, שחיבר ואגר מבלי דעת לאות מה היא במשך עשרות בשנים. במגרותיו אבד חומר לאין קץ שאגר בדרך למודו וחקירתו.

ה.

בין כתבייהיד שנשארו היה כתב־יד ספר ״הראשונים לציון״. המפליא בחיבורו זה הוא גם החומר הרב שהכניס לתוכו חומר לאין קץ. חס הוא על חומר הקרוב לענין—כדרכו בשאר ספריו — והוא מכניסו בקשר איזה שהוא לכאן. כבשאר חבוריו ימצא המעיין גם כאן פרקים שלמים, שלכאורה הם רק קרובים לנושא ״ראשונים לציון" במובן המצומצם של המלה. החוקר הנושא עיניו ללמד משהו, יקבל באהבה גם את הפרקים היפים על תורה ותרבות בארץ־ישראל שקדמו הרבה לתקופת ״הראשוניםילציון" וכן על תולדות החיים בארץ־ישראל גם בתקופה שלפני תקופת הראשונים־לציון והארץ תחת שלטון התורכים בהקף רב. חומר רב ימצא כאן המעיין, בכמה וכמה שטחים, בתולדות ארץ־ישראל, חכמיה, תרבותה, סדרי החיים וארגון הישוב היהודי בארץ.

בנוגע לעצם התואר ״ראשון־לציון״ ומקורו שונות הדעות — אלמאליח מביא את כלן. הרא״ל פרומקין סובר שיסודו בהתמנותי של "הגאון הרב ר׳ משה גלאנטי המכונה הרב המגן במחצית המאה החמישית בשנת ת״ן (1960) ׳שהיה ראש חכמי זמנו׳ בארץ־ישראל״, ו״כל חכמי העיר חרדו מגדולת תורתו״, שהיה עליהם לראש במעלת רב מרנן ומאריה דארעא קדישא אך הוא לא חפץ להתגדר עליהם ולא קבל על עצמו תואר רב ואב״ד, ונקרא רק בשם "ראשון לציון״, ומפני כבודו הרב הסכימו הרבנים שאחריו שלא יעיז איש להקרא בשם רב ומורה להעדה (בירושלים) רק בשם ״ראשון לציון״. הר׳ אליעזר ריבלין מוכיח מתוך ״שם הגדולים" לחיד״א (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי) ״שהיו אז בירושלים חכמים גדולים, ונראה שבשביל זה נתקנה התקנה בשביל דרכי שלום, כדי שלא תהיה שררה של תלמיד־חכם אחד על חברו״. הוא מוצא את מקור התואר ״ראשון לציון״ בתקנה קדומה עוד מימי הנגיד רבי יצחק שולאל עוד בסוף המאה השלישית (ראה תולדות חכמי ירושלים חלק ב׳ עמו׳ 58—59). הראשון לציון רבי בצמ״ח (בן ציון מאיר חי) עוזיאל סובר, שהנשיאים מבית שולאל הנהיגו תאר זה מעין תאר ״הנגיד״. א) בתקופה הראשונה לא היה ל״ראשון לציון״ כח מדיני, לא היו מכירים בו אלא היהודים. ב) תקופה שניה חלה בימי ה״ראשון לציון״ הרב אג״ן (רבי חיים אברהם גאגין) בשנת התר״ב (1842). בימיו נתאשרה משרת הראשון לציון על ידי פירמאן מאת הממשלה התורכית על־ידי מאמר מלך מיוחד בעוז השלטון לדון ולהורות, וכל דבריו ופסקיו היו להם כח ועז גם בבתי דיניהם של הממשלה, ״בלכתו נשא הפקיד לפניו מקל תפארה של גולת שן, כמו שנושאים לפני הפטריארכים הגדולים, ולפני בית מעונו הציבה הממשלה המקומית עשרה אנשי־צבא להגן על שכונת היהודים (בעיר העתיקה) ועל שלום הרב וכבודו״ (תולדות חכמי ירושלים ח״ג עמו׳ 277). ג) תקופה שלישית מתחילה כשמינתה הממשלה והועד־הלאומי בחדש אב תרפ״א גם את הרב האשכנזי, מקביל לראשון־לציון. הרבנות הראשית לארץ־ישראל נוסדה אז וקיבלה סמכות חוקית ומשפטית מסוימת. מבלי להכנס בדבר ערכו של הרא״י קוק, הרי בעצם הדבר נתבטלה בזה, או קוצצה, עמדת ה״ראשון־לציון׳/ שהיתה אחידה בסמכותה עד אז. בתקופה האחרונה נמצאו מבינים בדבר שלא נכון היה להכניס פגם במעמד ״ראשון לציון״, שלפי האמת יש להעלותו למדרגת ראש־היהדות העולמית. אפשר הדבר שיגיעו ימים והתאר ״ראשון לציון״ יציין את ראש היהדות העולמית בתורת דת. התואר ״רב ראשי״ לצד ״ראשון לציון״ צריך להביא בחשבון גם את תפוצות־הגולה.

ספרו של אברהם אלמאליח ־״הראשונים לציון״ הוא גם דבר בזמנו. הוא מוכיח שהיושבים על כסא ״הראשון־לציון־ היו כולם גאוני תורה, צדיקייעולם ועומדים בפרץ.

אולי נזכה — בימינו להשיב העטרה ליושנה, ו״ראשון־לציון״ ישמש הגדול בתורה ויראת־שמים ומדות יפות, ראש ליהדות העולם כולו בארץ ובתפוצות.

פרופי יוסף יואל ריבלין

הראשונים לציון, אברהם אלמליח

מבוא

קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה

פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה.

יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את הרבנים גדולי התורה והיראה כגון: ראב״ד ור״מ, הרב המופלא, ר״מ (ריש מתא וריש מתיבתא), חסידא קדישא ופרישא, צדיק יסוד עולם, הנשר הגדול בעל הכנפים, ועוד, ועוד. ויש מי שמרחיק לכת ומבטיח שהתואר ראש״ל היה פחות־ערך מתוארים אחרים שהיו מוענקים לרבנים־ראשיים.

בזמנו של הרה״ג משה גלאנטי, האב״ד ור״מ בירושלים משנת תכ״ה (1665) ואילך, ושעליו ידובר בספרי זה, התעוררה שאלת התואר ״רב״ ומיהו האיש הראוי לשאת תואר זה. אם מפני רבוי רבנים גדולים ומפורסמים בא״י, שמרוב ענוותנותם מיאנו להתגדר על רבני עמם וסרבו לקבל את התואר ״רב״ ו״אב״ד״, או מסבה אחרת, הסכימו הרה״ג משה גלאנטי ורבני דורו שלא יוענק יותר תואר ״רב״ ו״אב״ד״, לראש הרבנים בירושלים, אלא יכנוהו בתואר פשוט יותר, הוא התואר ״ראשון לציון״. מפני כבודו הרם של הרב משה גלאנטי הסכימו הרבנים שבאו אחריו שלא יעיז שום תלמיד חכם להקרא בשם ״רב״ ומורה לעדה, אלא בשם ״ראשון לציון״! (שפת אמת לנכדו המגי״ח).

הרב אריה ליב פרומקין מחבר ספר תולדות חכמי ירושלים סובר, שהרב משה גלאנטי (המג״ן) היה הראשון שהוכתר בתואר ״ראשון לציון״. ואעפ״י שמחבר ספר זה לא הביא שום אסמכתא להשערתו זו, ואי־אפשר, איפוא, להתיחס אליה כהלכה פסוקה׳ ור׳ אליעזר ריבלין ז״ל אומר שאינו יודע מקורה של השערה זו, שלפי דעתו, לא השתמשי רבני הספרדים בתואר ״ראשון לציון״ לפני שנת התק״ן (1790) — יצא הרה״ג בן ציון עוזיאל ז״ל נגד פקפוק זה והוכיח שהרב הראשון שהשתמש בתאר ״ראשון לציון״ היה הרה״ג משה גלאנטי, כפי שאבאר במרוצת דברי בספרי זה.

בימים ההם היו, כנראה, סדרי העדה היהודים בירושלים לקויים מאד, ״ואיש הישר בעיניו יעשה״. רמז לכך אנו מוצאים בדבריו של הרב ר׳ רפאל מרדכי מלכי, ב״ליקוטים״ כפירוש על התורה שאמר: ״אני מעיד לפני הקב״ה שבזמן י״ח שנים שאני דר בעיר זו, לעולם היו קנאה ושנאת־חנם בין תלמידי חכמים זה לזה, ובין היחידים והתלמידי־ חכמים, ולא ראיתי בהסדר ותקון וישוב ביניהם, לא בתקנות ולא בדינים השייכים בין אדם לחברו ולא בשום דבר, ודומה ירושלים העיר לעיר פרוצה אשר אין לה חומה דלתים ובריח. והחנופה עד ט׳ קבין הגיעה, והתלמידי־חכמים, ובפרט הבחורים, מעיזים פניהם נגד היחידים החשובים הזקנים, והיחידים גוערים בתלמידי־חכמים, באופן שמי שיהיה בו יראת־שמים רוצה להרחיק נדוד. לכן אני אומר שתיקון הקהל וישיבת א״י ההא שיהיה עליהם חכם הקהל ועל פיו, עם שאר חשובי היחידים, ישגיחו בפרטי העיר.

מדברי הרב רפאל מרדכי מלכי אלה, ניתן לשער כי בימיו לא היה רב ראשי בירושלים ולכן הוא מציע ״שיהיה עליהם חכם הקהל״ וכר.

אז היתה הרבנות הראשית בא״י מורכבת משלשה רבנים ומשנים־עשר דיינים, שלשה בכל חדש, ואח״כ נתבטל מנהג זה, והתחילו לנהוג שכל עדה ובית־כנסת יבחרו להם חכם מיוחד שיהיה גם מורה הוראה וגם דיין.

זוכרני, שגם בירושלים היו לעדה הספרדית, מקדם קדמתא, ארבעה בתי־דין ובכל אחד מהם היו שלשה חברים קבועים: ראשון, והוא אב־בית־דין, שני ושלישי ועוד שנים נוספים שנקראו: רביעי וחמישי. כל בית־דין היה משמש שלשה חדשים בשנה, וחוזר חלילה.

הסופר המנוח משה גאון ז״ל, שמע מפי הרה״ג רבנו חנוך חסון ז״ל מחברון. כי התואר ״ראשון לציון״ היה מוענק לרבנים־הראשיים הספרדים כדי למנוע מחלוקת ביניהם, כי בזמן הרה״ג משה גלאנטי ״היו נמצאים פ״ז חכמים גדולים שלמים בתוככי ירושלים, ומפני ריבויים בעיר, הוסכם שלא יהיה יותר תואר רב אלא ״ראשון לציון״. אח״כ נשכחה הסכמה זו והיו מכתירים את הרב הראשי בשני תוארים כאחד: ״ראשון לציון״ ו״רב״, ר״מ (ריש מתא וריש מתיבתא).

יש סוברים שאחד מתלמידיו של הרה״ג משה גלאנטי, הוא הרה״ג אברהם יצחקי, נשא את התואר ״הראשון לציון״ עוד לפני הרה״ג נסים מזרחי.

מהאמור לעיל אפשר, איפוא, להסיק, שהתואר ״ראשון לציון״ הוענק לרב הראשי הספרדי בא״י, שמקום מושבו בירושלים, מימי הרה״ג משה גלאנטי ואילך, ושהראשון שזכה בתואר־מכובד זה לא היה, כפי שכתב המנות משה דוד גאון, הרה״ג נסים חיים משה מזרחי שכיהן בכהונת רב ראשי וראש״ל לא״י, בשנים תק״ח — תקי״ח (17491758) אלא הרה״ג משה גלאנטי בעצמו. אמנם, מהתואר ״ראשון לציון״ בלבד, אי־אפשר עדיין להחליט בודאות גמורה שהוא היה מוענק למועמד לרב־ראשי ביום בחירתו, ועפ״י החלטת איזה גוף־רבנים מוסמך ומאורגן, או שכל רב שישב על כסא ההוראה בירושלים היה זוכה בתואר זה. אולם, עובדה שאין להכחישה היא, שכל הרבנים הראשיים ששרתו בירושלים אחרי הרה״ג משה גלאנטי נשאו את התואר ״ראשון לציון״, ואחדים מהם היו גם מבליטים זאת בהוסיפם אותו תחת חתימת־ידם, במכתביהם הפרטיים או במסמכים פשוטים או רשמיים אחרים.

ראה הראשונים לציון, אברהם אלמליח הוצ'ראובן מס, ירושלם, תש"ל עמ' 2-1

מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״

מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״

במשך הרבה דורות תפסו ״הראשונים לציון״ מקום נכבד וחשוב מאד בחיי קהלות היהודים הספרדים, לא רק בא״י אלא גם בכל תפוצות הגולה, והקהלות היו מתחשבות אתם כעם הסמכות התורנית העליונה בעם ישראל, שלידיה נמסרה ההדרכה בענינים הנוגעים לתורה, להלכה ולמוסר. רבנים גדולים, מורי הוראה, דיינים, פוסקים ויודעי־דין, בארץ ובחו״ל, היו ממציאים ל״ראשונים לציון״ את פסקי־דינם כדי לקבל מהם את חוות דעתם ואשורם. ואפילו מחברים שהיו מפורסמים כגאונים גדולים, היו פונים אליהם לקבל מהם הסכמה לחבוריהם התורניים וגם השגות או הערות עליהם. כי גם גאונים כאלה היו מביטים על ״הראשונים לציון״ כעל רבנים חריפים ומיושבים בדעתם, מסורים לעמם ובעלי זיקה מיוחדת לערכי הרוח.

על ״הראשון לציון״ היה הקהל מביט כעל אישיות נישאת מעם שאין לה כל זיקה פוליטית ולא כל שכן מפלגתית, ואפילו יהודים שלא היו מדקדקים במצוות היו רגילים לכבד את הראש״ל כאישיות מוסרית נעלה ובעלת קסם והשפעה, והיו לו הרבה חסידים גם מבין החפשים והחילוניים, כי מוסד ״הראש״ל״ היה מוסד ששום גושפנקא מפלגתית או פוליטית לא היתה טבועה עליו.

המוסד שנקרא ראש״ל לא היה נוגע רק לדתיים בלבד, ולא היה רק עניין פרטי שלהם, שיכולים לבשל בו מטעמים לפי טעמם ורוחם, אלא מנהיג רוחני לכל העם וסמכות דתית הגבוהה ביותר ליהדות כולה; אחרי בחירתו לא היה תלוי לגמרי בכל בוחריו ותומכי מועמדותו ודבר זה היה מגדיל ומאדיר את כבודו ושמו בארץ ובגולה.

ה״ראשונים לציון״, שהיו מגיעים למשרה רמה זו בזכות גדולתם בתורה, ביראה ובהנהגה, היו צריכים להיות גאונים בתורה, מורי הוראה באיסור והיתר, דנים דין תורה בין הצדדים נצים, מוכיחים תוכחות מוסר את בני הקהלה, מגלמים את ההנהגה הדתית המסורתית ומייצגים את סמכות התורה בחיי העם. אחדים מהם היו נחשבים כממשיכי המסורת של חכמי ספרד שרובם ככלם היתה תורתם תורת־חיים.

בשנת הת״ר ליצירה (1840), חזרו ארץ ישראל וסוריה לידי ממשלת תורכיה אחרי היותן, כשמונה שנים, תחת שלטון מצרים. אז העלתה ממשלת תורכיה את ירושלים לדרגת מחוז והושיבה בה פשה (פחה) בדרגת מושל־פלך אשר בתוקף משרתו משל עליה ועל הערים שבסביבותיה. על ידי התעלות ירושלים במצבה המדיני, ניתנה זכות ליהודיה שהראש״ל, ראש רבני א״י, יהיה מוכר ומאושר מטעם הממשלה המרכזית בקושטא בתואר ״חכם באשי״; בשנת התרכ״ב (1842) הוענק התואר ״חכם באשי״ להראש"ל אברהם חיים גאגין המכונה רב אג״ן. מהשנה ההיא ואילך התחילה הממשלה התורכית המרכזית בקושטא להכיר את ״הראשונים לציון״ גם כסמכות רשמית, ולהעניק להם את התואר ״חכם באשי״ ע״י מאמר מלך (פירמן), והיתה שולחת להם מדים רשמיים מקושטא. ראשי הרבנים האלה, היו מוכתרים, איפוא, בשני תוארי כבוד נעלים : ״ראשון לציון״ ו־״חכם באשי״. כנציגים רשמיים מוסמכים של קהלתם בפני השלטונות המרכזיים בירושלים, היו עומדים בפרץ לעמם, בשעות פורענות וגזרות רעות, ופונים לממשלה המרכזית בקושטא, בתלונות נגד השלטון המקומי, אם זה לא היה מטה אוזן קשבת לדרישותיהם. הם היו מפקחים על דרכי העדה כולה, על עניניה והליכותיה, מקבלים את האחריות על כל הענינים שבינה לבין השלטון המקומי והממשלה־המרכזית, ורק אותם היתה הממשלה מכירה בכל הנוגע ליהודים, חתימתם היתה נחוצה לשם קיום כל המסמכים הרשמיים ואשורם.

ולמען הגדיל את כבודם גם בעיניהם של לא־היהודים, היו ״הראשונים לציון״ זכאים להיות מלווים תמיד בשני קווסים נושאים מדים רשמיים מרוקמים זהב, כמו הקווסים של הקונסולים האירופיים, ובמוטות הכסף שבידם היו דופקים ברעש על האדמה, כשהיו מפנים ל״ראשונים לציון״ את הדרך בעברם בחוצות ירושלים, או בטיוליהם בשאר ערי א״י.

בימי גנוסיה היו ה״ראשונים לציון״ מתקבלים ע״י מושל מחוז ירושלים והפקידות הבכירה, בכל הכבוד הראוי להם ולמשרתם הנעלה, כנציגי ה ״ אומה היהודית ״, ממש כמו האפטרירכים היוני והארמני, הקאדי והמופתי, וכל ראשי הדתות האחרות, ולפעמים בכבוד הרבה יותר גדול מהם, משום שה״חכם־באשים״ האלה לא התערבו מעולם בפוליטיקה, לא גרמו צרות לממשלה ולא הסתבכו אף פעם בסכסוכים רציניים בעניני מקומות קדושים או בתביעות בעלות על ״קבר קדוש״ זה או אחר.

יום גנוסיא שמח (=יום הולדת שמח) 
מקור המילה גנוסיא ביוונית
(יום גנוסיא הוא יום הולדת אדם עפ"י חז"ל)

יחסי ה״ראשונים לציון״ עם ראשי הדת המוסלמית, הקאדי והמופתי ועם ראשי הדת הנוצרית בא״י, היו תמיד תקינים וידידותיים, ובימי חג ומועד היו מחליפים ביניהם בקורים הדדיים.

הממשלה המרכזית בקושטא היתה מעניקה ל״ראשונים לציון״ ה״חכם באשים״ עיטורי־כבוד שהיו מקשטים בהם את חזיהם בימי גנוסיה, ובשעות בקורים וחגיגות דתיות.

גם היחסים בין ה״ראשונים לציון״ ונציגי המעצמות האירופיות וקונסוליהן בירו­שלים, היו תמיד ידידותיים ולבביים, והללו היו מתייחסים באמון רב, להמלצותיהם ובקשותיהם, בכל ענין צבורי יהודי וממלאים אותן ברצון.

בחגי היהודים ובמועדיהם היו הקונסולים האירופיים באים לברך את ״נציגי האומה היהודית״ בביתם, והללו היו מחזירים להם בקור בימי מועדיהם הדתיים או הלאומיים.

ה״ראשונים לציון״ היו אחראיים לביצוע אספקת השירותים הדתיים, והיו מהווים את המסגרת הרשמית ואת המעמד הממלכתי של הרב במדינת תורכיה.

רבים מהם היו מחוננים בלשון־למודים והיו המטיפים ברבים, יוזמים הקמת מוסדות תורה, מדריכים ומשפיעים, ומעורבים בעסקי־צבור. לפעמים היו תקיפים בדעתם ובלתי־פשרנים, בענינים עקרוניים, ולפעמים היו נעימי־הליכות ומחוננים בכשרון של גמישות. והיו מרכזים בידם את הסמכות התורנית וההנהגה הדתית והרוחנית, ושימשו מרכז של השפעה רוחנית המכוונת את אורחות חייהם של המוני ישראל בדרכי התורה, ומעולם לא ויתרו על תפקידיהם המסורתיים.

ה״ראשונים לציון״ היו ממזגים בקרבם רמה דתית ומוסרית עם התמצאות בבעיות האדם והחברה שבימיהם, ומגיעים לידי ידיעות מקיפות ומעמיקות בהלכה, והיו, איפוא, המועמדים האידיאליים למשרתם, לא רק כמורי הלכה אלא גם כמורים לנבוכי־הדור בזמנם, וששים אלי־קרב במלחמתה של תורה.

בידי ה״ראשוגים לציון״ היה רסן הממשלה והמשפט, ההנהלה החברותית והמדינית של צאן מרעיתם, והם שימשו נקודה מרכזית שכל העינים היו פונות אליה. באמון גמור היו היהודים בארץ־ישראל, ובכל תפוצות הגולה הספרדית, נשמעים לפקודותיהם, מוסרים לידם את תורתם לפרשה, ולבארה, ולהנחילה לידים אמונות, מביטים עליהם כעל עמוד־ אורה ההולך לפניהם בחשכת גלותם, וכמצביאי צבאותיהם ומנהלי עניניהם בעצה, בדעת ובתבונה. העם היה מקבל מהם הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ומבקש מהם להכריע במחלוקות, ולקבוע עמדה בכל מיני תסיסות רוחניות.

ה״ראשונים לציון״ היו השומרים הנאמנים על חומת היהדות והלאומיות היהודית, ולא היו נותנים לצאן מרעיתם לרעות בשדות זרים, לפרח פרץ בחומת התורה ולקצץ את פתיל החיים הלאומיים, וע״י כך קנו לעצמם שם עולם במעשיהם ובאורחותיהם.

במסירות גמורה ישבו ה״ראשונים לציון״ יומם ולילה בישיבותיהם ופקחו על כל המתרחש בזמנם, הביטו כצופים על העם, ומתוך פנתם הפיצו קרני־אורה בתקנותיהם, סייגיהם, וגדרותיהם. מבין כתלי ישיבותיהם, סיפקו מזון רוחני לתלמידיהם, חוקקו חוקים ומשפטים ישרים בחיי החברה והמשפחה, המוסר והכלכלה, והעמידו תלמידים נאמנים שאף הם, כמוהם, היו רועי העם, מוריו ויועציו ומפיצי תורת רבותיהם ברבים ע״י דרשותיהם, הלכותיהם, אגדותיהם; ״הראשונים לציון״ היו מתקדשים על צאן מרעיתם ומתחבבים עליהם׳ כי הטפותיהם לא היו לשם אינטרסים פרטיים מוגבלים, צרים וקטנונים, אלא לאושר הכלל והפרט, ודבוריהם היו בטויים לכוונה טהורה, מזוקקת. בסגולות אלו היו רוכשים את לב העם לכל שדרותיו וגיליו לאהבה אותם.

בין ״הראשונים לציון״ היו גם כאלה שיוצר הבריאה חנן אותם במתנת־הרוח ויפעת־הגוף, בהדרת־פנים, בשיחה נאה, ובקול נאה שהיו לוקחים שבי את לב רואיהם ושומעיהם, ומשאירים עליהם רושם בל יימחה. רובם היו חוטר מגזע רבנים, נינים ונכדים וצאצאים של רבנים ומורי־הוראה מפורסמים שגם הם ישבו על כסא ההוראה ושרתו את עמם באמונה.

הם היו אישים המרכזים בתוכם תכונות נפשיות נעלות וכשרונות גדולים, התמדה ללא ליאות בלמוד התורה, בעלי זכרון נפלא ושכל ישר ומעמיק, הממשיכים את המסורת הנאה של אבותיהם ונעים היה לראותם בשלוותם הרוחנית ובשאננותם הנפשית.

בשעת צרה לעמם היו ״הראשונים לציון״ עומדים בכל שעור קומתם, בכל האידיאליות העמוקה החופפת עליהם, בכל עוז רוחם ותום אמונתם ובטחונם ביוצר־העולם נגד צוררי היהודים ומבקשי־רעתם, ובעתות כאלה לא היו מן השבעים השקטים והש־ והשאננים המרוצים, אלא מיחידי־הסגולה שעינם צופיה מן העבר אל מול פני העתיד; היו ביניהם אחדים שלא היו מן השמרנים הקהים־הכהים המסתפקים בשמירה על הקיים ובהתבוננות בשויון־נפש על הבאות, אלא היו משתדלים לגדור פרצות ולתקן בדקים ולעורר את העם מתרדמתו הרוחנית והמוסרית.

וכשהיו נתקלים במצבים ובתנאים שלא היו נוחים לרחשי־נפשם, ולא היה בכחם להגיב כפי רצונם, היה לבם מתכווץ מצער ומכאב ושופכים את מרי שיחם בכתביהם ובספריהם שעד היום הם עדות לרוחם, למעשיהם ולטוהר שאיפותיהם. אולם היו ביניהם גם כאלה שבעמדם חסרי־אונים מול גזרות ופורעניות שבאו על עמם, היו מציעים להכנע לרצון האל, מפני ״שאנו בגלות״ ודינא דמלכותא דינא.

בין ״הראשונים לציון״ היו כאלה שלא היו מסתגרים רק בארבע אמות של הלכה בלבד, אלא היו מוצאים תמיד זמן להשתתף בעניני הצבור הרחב, פוסקים הלכה בעניני משפט מסובכים, ובין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, עונים על שאלות שהיו נשלחות להם מרבני הגולה, מתקינים תקנות, נותנים תוקף לתקנות קיימות או מבטלים אותן כשלא היו, לפי דעתם, מתאימות לרוח הזמן; מבטלים מנהגים נפסדים, מגבירים את כח סמכותם של מנהיגי קהלות בעניני הקהלות, מכריעים במחלוקות בין שתי קהלות, או בין שתי סיעות בקהלה אחת, וקובעים עמדה לתנועות חדשות.

הם היו מייסרים ומוכיחים, משמיעים חדושי תורה, נותנים הסכמות לספרים, מס­מיכים רבנים ושוחטים או מפטרים אותם מכהונתם כשלא היו ממלאים את תפקידם באמונה.

ואת כל המשימות האלה, היו ממלאים ״הראשונים לציון״ לא רק בכח תורתם וחכמתם ומתוקף אישיותם, אלא בעיקר מכח משרתם הרמה וסמכותה של א״י וקדושתה של ירושלים שבה היו נבחרים, ובה היו מקבלים מהרבנים בוחריהם את כל סמכויותיהם, ומהמקום המרכזי שא״י תופשת בלבבות יהודי הגולה וא״י.

״הראשונים לציון״, שבתוקף תפקידם היו משמשים נציגים של א״י החיה, היו צריכים לגלם בקרבם את מיטב התכונות של יהודיה. הם היו צריכים למלא שליחות רוחנית רבה, להנהיג ולהורות דרך במדות תרומיות ובמעשים טובים, להיות מגדולי חכמי ישראל בא״י, או מרבני חוץ לארץ שהשתקעו בא״י, להיות מוכתרים בכתר תורה, במדות מוסריות ובנימוסים טובים, כדי לשמש אות ומופת בהתנהגותם.

הם היו צריכים להיות ידועים היטב לצבור, כי רב ראשי היה נחשב בעיני העם בתפוצות הגולה כמרות דתית עליונה, כרועה־רוחני לכל בית ישראל, שגם בעיני הגויים ייחשב ככהן גדול, כאיש מורם מעם לפי גדולתו הרוחנית, נימוסיו וידיעותיו שרק תודות לסגולותיו אלה הגיע לכהונתו הרמה. הוא היה צריך להיות רב שלא רק מזגו הסוער ודינמיותו מכשירים אותו למשרה גבוהה זו ועוזרים לבחירתו אלא בעיקר גדולתו בתורה, מוסריותו ונקיון־כפיו. הוא היה צריך להתבלט בידיעותיו בין חבריו הרבנים, צעירים כקשישים, ירא שמים מרבים, מדקדק במצוה קלה ואישיות עצמאית שלא תכפוף מעולם קומתה בפני מי שתקיף ממנה.

״הראשונים לציון״ היו לפעמים גם מתווכים במחלוקות שהיו פורצות בין עדות האשכנזים בירושלים והללו היו בוחרות בהם כבוררים יחידים בסכסוכיהן, ופסק דינם היה מחייב את שני הצדדים.

ראה הראשונים לציון, אברהם אלמליח הוצ' ראובן מס, ירושלם, תש"ל מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״-עמ' 6-2

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר