הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו


תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
מה בעלון? פרשת שבוע. סידורים עתיקים או מזויפים. די
להפקעת מחירים
ההצלחה חוזרת בקרוב כנס ענק בירושלים פרטים בקרוב

????

וכה תעשה להם הזה עליהם מי חטאת
פירש רש"י מי חטאת של אפר הפרה עי"ש. מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי עדיין לא נאמרה פרשת פרה (בני שלמה). 

וכל עדת ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' וכו' כן עשו להם בני ישראל (ח, כ).

יש להעיר למה כפל לומר כן עשו? עדו שנה שהתחיל לומר כל עדת עדת וגו' וגמר אמרו בני ישראל. ונראה שנתכון בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות,
ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו, עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות
ככל פרטי המצוה. ולזה שנה במאמרו מלשון שהחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל, ואמר, כי לא על כולן מדבר הכתוב כאן אלא על כל פרט (אור החיים).
והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל(י, כט).

 הרגיש עד עתה אין דבר ודאי, איך תוליכני למקום אויבים? השיב ודאי הוא, כי מג' פנים לא יתקיים הנדר. אם מצד הנודר, שאין לו יכולת. אם מצד הנדר בעצמו, שאינו דבר ראוי. אם מצד המקבל. כנגדם אמר 'לא איש אל ויכזב'. כנגד הב', שמא יאמר ולא יעשה 'הנה ברך לקחתי' שברך ולא אשיבנה, שלעולם לא יצא דבר טוב מפיו וחזר. כנגד הג' 'לא הביט און ביעקב'. זהו כי ה', כנגד הא'. דבר טוב, כנגד הב', ויתקיים. על ישראל כנגד הג' (צוף דבש). 

ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא(יב, יג). 

קצת קשה למה לא אמר ויתפלל רק לשון צעקה? ואפשר שמשה רבינו ע"ה בא לתקן את אשר עותו אהרן ומרים על ידי לשון הרע כי הם חטאו בקול שדברו בו לשון הרע ולכן גם הוא צעק בתפלתו יבוא דבר שבקול ויכפר על קול לשון הרע
(בני שלמה).
וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה יהוה את משה כן עשה את המנרה (ח, ד). 

וזה מעשה המנורה שהיא הנשמה שיש בה כמה בחינות מקשה פירוש נתקשרו ועלו לעולם העליון על ידי שהיה זהיר בתורה או במצות או בצדקה או בתפלה טהור טוב היה ולא רע על דרך גמלתהו טוב ולא רע על דרך ירכה שמר בריתו עד פרחה הם בנים צדיקים מקשה פירוש נתקשה ביסורין כמראה אשר הראה ה' את משה שנוטל צדיק אחד וכו' כן עשה את המנורה (כפר ליצחק).
על פי יהוה יסעו בני ישראל ועל פי יהוה יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על פי המשכן חנו _(ט, יח). 

על פי ה' יחנו הנשמות לזה העולם ועל פי ה' יסעו למה לזה אמר את משמרת ה' שמרו פירוש והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה כן וכו' ולמה נסתלק על פי ה' בנשיקה ביד מ'שה מיכאל שר הגדול מקריב נשמתו ומכפר על הדור(כפר ליצחק). שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com

תורת אמך ◆ פרשת שלח לך◆ לאור חכמי מרוקו

תורת אמך

 ◆ פרשת שלח לך◆ לאור חכמי מרוקו ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין     

 

וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה (יג, ג).

כוונת משה היתה לומר למרגלים, כיוון שכל מעשה ה' לכם תפלים, ואתם חושבים המדבר הזה כפארן מלשון סובין. והאמת שהיה להם המדבר הזה כשדה הלבן בלי אילנות, והוא תפל להם מבלי מלח, כי היה חשוב בעיניהם כסובין. על כן צוהו השם יתברך 'על פי ה' ישלחם, ויאמר להם כדברים האלה דרך רמז, אולי יתעוררו (מלל אברהם אנקווא).

אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז).

רש"י ז"ל פירש: התפלל עליו משה, י"ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד:), ויש להקשות למה התפלל על יהושע בלבד ומדוע לא על כלב? ונראה לפי שיהושע בא מיוסף, ועליו נאמר (בראשית לז, ב), ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וחשש משה  שמא גם הוא יכשל בדיבה ויתפתה לעצת המרגלים, לכן התפלל עליו במיוחד כדי להינצל מזה. ועוד חשש משה רבנו ע"ה, שמא ישתדלו המרגלים לפתות את יהושע שהוא תלמידו, לכן הקדים רפואה למכה והתפלל עליו (תהילתו בפי לר"י פרץ זלה"ה).

 

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי (יד, כד).

איתא במדרש (רבה ח, ט), כתיב (בתהלים קנח, ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. איזה שייכות יש זה עם זה, וכן איזה צורך יש להביא ראיה מן הפסוק אשריך. אלא חכמינו ז"ל הקשו למה לא זכה יהושע שהתורה תכתוב עליו כמו על כלב, ותירצו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד:), וכאן יהושע אין לנו מעשה של חסד או טובה עמו, כי תפלת משה רבינו ע"ה שהוסיף אות אחת על שמו לומר י"ה יושיעך מעצת מרגלים, תפלה זו הגנה עליו, ובגלל זה לא הלך בעצת רשעים. אבל כלב, משה לא לא התפלל עליו, ועם כל זה לא הלך בעצת מרגלים, לכן התורה כתבה עליו 'ועבדי כלב'. והטעם שאמר ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עימו, ולא רצון של המרגלים. וזה יובן עם מה שאמרנו – יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (ברכות ח), והקב"ה נתן לכלב מלבד טובות העוה"ב נתן לו טובות הוה"ז והיא עיר חברון, דכתיב (שופטים א, כ), ויתנו לכלב את חברון. (מאור חיים מרבו חיים בן עטר זלה"ה).

 

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה  (יג, כז).

שמעתי משם מור חמי הרב הקדוש בנש"ק כמוהר"ר משה פינטו זלה"ה זיע"א פירש בזה דרך נושא על פי משרז"ל דבשעה שנוצרה הטיפה ברחם האשה נוטל אותה המלאך הממונה על ההריון ומוליכה לפני הקיבה ואומר לו חכם או טפש חלש או גבור עשיר או עני וכן בשעה שרוצה לבא לזה העולם מוליכה לגן עדן ולגיהנם ומראה לה מקומה בגן עדן אם תהיה צדקת ומקומה בגיהנם אם תהיה רשעה חס ושלום ובשעת פטירת האדם ב"מ עומד עליו אותו המלאך בעצמו כיצד היית אם היה צדיק אוחזו בידו ומוליכו לגן עדן ואם לאו ב"מ מוסר אותו ביד הקליפות רח"ל ומוליכין אותו לגיהנום ב"מ וזה שכתוב תורתינו הקדושה ויספרו נפש רוח נשמה של צדיק לו לאותו מלאך ויאמרו באנו אל הארץ הזה ועשינו כאשר שלחתנו וצוותנו ושמא תאמר הרי אנו אוכלין שכרינו בעולם הזה לזה אמר ואף זבת חלב ודבש היא נשמתו בזה העולם ואכלנו ושבענו והותרנו בזה העולם זה פריה דוקא אבל קיימת לו לעולם הבא ודפח"ח שפירש ולדידי אני הפעוט נראה לדעתי לפרש על פי רז"ל מ"א בגמרא שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא או לא נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ופירש מהרש"א ע"ה נמנו לשון מנין פירוש חשבו מצות עשה הם רמ"ח ומצות לא תעשה הם שס"ה נמצא ההפסד מרובה על הריוח אם כן נח לו שלא נברא והקשו המפרשים היכי דמי הקב"ה יברא אדם לרעה חס ושלום כיון שההפסד מרובה על הריוח מה יועיל בביאתו? ותירצו על ידי לימוד התורה נוח לו שנברא טעם הראשון התורה מצילתו מן החטא ולא יעבור על שס"ה לא תעשה ועוד בכל דין והלכה שלומד כאלו קיים אותה המצוה כי זאת התורה לעולה כל הקורא פירוש עולה וכו' ועל פי זה פירש הרב "ארץ חמדה" כל הקורא תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא והוא מבואר.

וזהו בשעת פטירתו של אדם ויספרו לו לאדם פירוש מנין המצות והעבירות ומצאו כי קיים המצות ולא עשה עבירות ואז ויאמרו לו לאדם פירוש הגדילו אותו מלשון ה' האמירך היום ואז ויאמרו נפש רוח נשמה להקב"ה ישתבח שמו לעד נח לנו שנבראנו וכדין באנו אל הארץ אשר שלחתנו ועוד יש לנו טובה אחרת וגם זבת חלב ודבש היא, פירוש למדנו תורה שהיא דבש וחלב תחת לשונו אז מראין לו שכרו כמו כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי וזה פריה של עולם הבא ונפשם שבעה והם ישנים.

ויתפרש לפי עניות דעתי על פי זה אם פגע בך האי מנוול שהוא יצר הרע ויאמר לך נח לך שלא נבראת כי ההפסד מרובה על הריוח יעסוק בתורה והתורה אגוני מגינה ואצולי מצלה מן החטא ועוד כמ"ש כל הקורא פירוש עולה וכו’ ואם לאו יזכור לו יום המיתה פירוש יום המיתה מחשבין המצות והעבירות וכשמוצאים המצות יתרים אז נח לו שנברא.

 

מעשה רב: לשון הרע
א. היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע,  וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז   שאין  כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".

  • כאשר ביקר בארץ ישראל הצדיק בבא סאלי זיע"א, הלך לביתם של הרבנים כדי להתברך מהם, והגיע לביתו של רב אחד גדול ומפורסם, ולאחר שעמדו להיפרד הצדיק לא ביקש מאתו רב להתברך כפי שנהג בבית הרבנים, וכשנשאל על כך השיב, שהרגיש בדבריו שדיבר איזה דיבור שיש בו לשון הרע, וכיון שכן מה תועלת תהיה ברכה של מי שאינו נזהר לדבר לשון הרע (פקודת אלעזר עמ' מח).
  • הרה"צ רבי לוי נחמני זצ"ל, באחד האסיפות דיבר הרע על חשיבות שמירת הלשון ולימוד ההלכות, ואז שאל הרב למרות שרואים אנו ריבוי הלומדים בספרי מרן החפץ חיים זצ"ל הלכות שמירת הלשון, ובכל זאת עדין לא מצליחים לשמור דיו על שמירת הפה, מה שורש הפתרון?

הרב הביא את הפסוק בתהלים (לט, ב), אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני'. ביאור שענין לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנאה, תאוה, כבוד, השוכנים בלב. אז מתפרסים הם על דל הלשון, על מנת לתת ביטוי לרגשות אלו אם יבדוק האדם את עצמו יראה שהם מתוצאה מאבות נזיקין אלו. ואז הסביר הרב את הפסוק. 'אמרתי אשמרה דרכי' – תיקון המידות. 'מחטוא בלשוני' – שכן ע"י כך לא אגיע לענייני לשון הרע (הוא היה אומר עמ' 46).

  • בעיר ארפוד אשר במרוקו כיהן כמרא דאתרא הצדיק בבא סאלי זלה"ה, באחד הימים קם אחד והחציף ולעג לצדיק, אחד השומעים טרם תפלת השחר, נגש לצדיק לספר את אשר נאמר, השיבו כל אחד יכול לומר לי בפני מה שהוא חושב, ולא אקפיד עליו, אתה שבאתה לספר לי לשון הרע, חצוף אתה…. (אביר יעקב עמ' 323).

 

שבת שלום הרב אברהם אסולין

 

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

 

 

מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך״

מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלגייר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דעת

הצב״י אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהגות מחכמינו זיע״א בימים אלו מאת

הצב״י ברוך בן רי שלמה סבאג ס״ט

פתח תקווה ת״ו

כתובת להערות והארות: הרב אברהם אסולין שליט״א רח׳ בעלי התוס׳ 9/9 אלעד

מייל: a0527145147@gmail.com טלפון : 145147־0527

ניתן לצפות ולהוריד את החוברת וכן לשאר שיעורים ומנהגים

בתורת חכמי מרוקו באתר ״אור חדש״ בכתובת:

WWW.ORHADASH.NET

ניתן להשיג קונטרסים ״תורת אמך״ על מנהגי מרוקו לברית, בר־מצווה, חתונה, ברכות הנהנין, ואבילות

בטלפון : 145147־0527

גרפיקה עימוד ועריכה: ברוך סבאג נ״י

 

אבילות

המנהג מהפטירה עד הקבורה        

מה הנהגות בבית האבל    

נז אבילות בשבת השבעה  

סה מנהגי החודש והשנה  

עב הנהגות בבית העלמין   

 

ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי״ר.

איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש״י (בראשית א, טז), ואע״פ שהייתה לה נפילה גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה.

מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע״ה שאמר בתהלים ״ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו״ לזי, יי). להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות.

בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות ״תורת אמך״ על המועדים ופעמים רבות נאלצנו

לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס״ד זוכים

להוציא קונטרס ״תורת אמך השלם״ לימי התעניות, בין המצרים, תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.

ואע״פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים (סימן רס״א), אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכוי אלא כן יעשה הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב״ה שלא יארע דבר רע עכ״ל הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע״ג דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה ששמענו מרבותינו שליט״א.

וזאת למודעי שלא באנו ח״ו לחלוק על שום פוסק או ת״ח, אלא ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן אבות (בפתח דבר עמי ט״ז) בשם הגר״ח קנייבסקי שליט״א שכתב (בספר שרשי מנהגי אשכנז ח״א דף 18) וז״ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי״ש באורך. וכן שמעתי בשם הגרי״ש אלישיב זצ״ל אודות מנהגי המערביים בארץ ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר״מ אליהו זצ״ל שציבור יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר״ח אע״פ שמנהג א״י אינו כן. ולך נא ראה בספר חסידים (סיי קי״ד) שכתב וז״ל: המשנה מנהג ראשונים כגון פיוטים וכוי עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ״ל. וכתב עוד מרן הרב שמש ומגן (ח״ב ריש סיי ל״ד) ואני בבואי לארץ ישראל לא שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם (ח״ג סיי פי) בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא״י המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע״כ.

ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים נידמו, כמובא בסידור ״קינות אבותינו״ לר׳ מאיר אלעזר עטיה הי״ו (עמוד 20 אם למסורת הערה 4) בשם רבינו הגדול כמוהר״ר ר׳ אליעזר די אבילה זצוק״ל בשו״ת באר מים חיים (דף ע״ט סוף עמודה די): והרבה מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע״ג דלית הלכתא הכי, ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג וכוי, דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה ״ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה״ וכוי עיי״ש.

ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם

לומדי כולל ערב לבעלי בתים ״תפארת מיכאל אלעד״ וכן השעורים שאנו מוסרים בס״ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת״ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.

מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש

תורת אמך 

 ◆ ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין    

 

מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש

 

 

 

 

כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.

 

                                                  בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין

 

מקטנותו בתורה

 

בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו  כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי,  הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים,  ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

 

מרביץ תורה ועול הציבור

 

מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…

 

כיצד התחבר ספר אור החיים

 

 

 את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור  החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.

 

השגחה פרטית

 

הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא  הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.

הארות רוחניות

במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן),וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).

כנסת ישראל

נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם  שהאיר  היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).

הארה גדולה

ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…

מערת אליהו

יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות  מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…

                פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א  זצ"ל

                                         לוקט : הרב אברהם אסולין   

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות  (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת"ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

 איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב. 

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט),  כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה  לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו       

א. אור החיים –  על התורה

ב. פרי תואר – יורה דעה

ג. ראשון לציון – על הש"ס

ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.

מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.

לתגובותבמילa0527145147@gmail.com

בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, צריכים מי שיקח עליו עלות הפקת הגיליון, וכן עזרה לקיום סעודת מצוה לכבוד הילולה. ואין ספק זכות הצדיק תעמוד לו ולזרעו בכל הברכות הכתובות בתורה. לפרטים 0527145147

◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

תורת אמך

◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו

המלקט: הרב אברהם אסולין

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב).

הנה במצוה זו, יש שבח לתורה, זכות לישראל ומעלה למשה, שכתוב במצוה זו חקת התורה' – רצה לומר, דבר חוקה של התורה הנובע ממנה. וזכות לישראל, מאחר שרוב מצוות התורה יש טעם וזאת לא, אלא חוקה סתם. ובזכות מצוה זאת, יש זכות לישראל על כל התורה, לכן אמר 'זאת חקת התורה', פירושו לכל התורה (מאור החיים).

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה (יט, ו).

'עץ ארז' רומז על הגאוה, שהאדם חושב שהוא הגבוה כארז בלבנון. ה'אזוב' רומז אל השפלות, כי הוא השפל בכל עצי השדה. 'ושני תולעת' רומז אל העון האדום כתולע. ורבותינו ז"ל אמרו (ילקוט ישעיה תפח), שורש כל העבירות היא הגאוה ועל ידה הקב"ה משפילו, כמ"ש רבותינו על הפסוק (במדבר כא, כ), ומבמות הגיא. לכן הגאוה ושפלות שניהם כאחד מביאים אותו לידי חטא האדום כתולע, כי שפלותו היא הגורמת לו לגזול ולגנוב ולחזור לסורו. או ימות בלא עתו, מפני גסות רוחו שלא יקבל גזירת ה' בשמחה, וזה כמאבד עצמו לדעת. ועל זה צוה הכתוב, שלושתם כאחד ישליך 'אל תוך שריפת הפרה' ויטהר עצמו מכולם וישוב אל ה' וירחמהו (נשמת חיים).

זאת חקת התורה אשא צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (יט, ב).

 זאת – היא. התורה – האשה יש דין מאן דקרי ותני וזהו. חוקת התורה – כי המניעה לא באה מצדה. אשר צוה – אותה. ה'- ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ולמה נסתלקה לזה אמר. ויקחו אליך- דין. פרה אדומה – מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת ועוד. תמימה- אשר אין בה מום פירוש השלימה חוקה ועוד אשר לא עלה עליה עול פירוש "ושם ינוחו יגיעי כח" (כפר ליצחק אברזל).

שבת שלום הרב אברהם אסולין

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

תורת אמך בין המצרים

תורת אמך בין המצרים

בין המצרים 

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה),בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

מנהגי חודש אב רחמן. הרב אברהם אסולין

מנהגי חודש אב רחמן.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד

מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 

ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים(ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ

ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי ביתהמכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט). ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה )שם אות לז'(, וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו), מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל.  עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א )סימן תקנ"ה ה"ב(, ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בתשעה באב – הרב אברהם אסולין

יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 79 בהערה 20 ) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש.

וכתב הרב משנה ברורה (שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו (סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש.

וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה), וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה), וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות )מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב(, בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

 

 

תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת פנחס ◆המלקט: הרב אברהם אסולין.

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת פנחס ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין. מוסדות תפארת מיכאל
אלה משפחת בני גד לפקדיהם (כו, יח). בשבט גד לא כתב הגדי, אלא משפחות בני הגדי, והנה אולי הטעם בזה, לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ, והכתוב אמר 'שבטי יה עדות לישראל' וסמיך לי 'כי שמה ישבו וכו' שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב, ד – ו), רוצה לומר, השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה, אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו"ד ה"א )צרור המור(. 

ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה (כז, כג). כתב הרה"צ רבי שלום אבוחציריא זלה"ה, כלומר ויסמוך משה על יהושע את ידיו שהיו מצליחות בענין התפלה, שהיתה מקובלת ורצויה לפני הקב"ה, כדי שתהא ג"כ תפילתו של יהושע מקובלת ורצויה לפני הקב"ה. כענין (דברים לד, ט), ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, יען כי סמך משה את ידיו עליו. כמו כן כאן , "ויסמוך את ידיו עליו" לענין התפלה, שתהא תפילתו של יהושע מקובלת לפני הקב"ה על ישראל בעת הצורך. ומנין לנו שתפילתו של משה היתה מקובל ורצויה לפני הקב"ה, לזה אמר 'כאשר דבר ה' ביד משה' כלומר דיבר ה' בענין יד משה, כמו שכתוב )שמות יז, יא(, והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכו' ולפי תרגום ירושלמי: והיה כד זקיף משה ידוי בצולי הוו בית ישראל מתגברין.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (כח, כו).
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זלה"ה בספרו כפר ליצחק, אפשר לומר על דרך שאמר מיכה )ז, א( "אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי" פירוש מקונן על הצדיקים שמתו. בכורה אותה נפשי- פירוש נתאוה לצדיקים שישארו בזה העולם ולא ימותו כמו הבכורה שמתאוים לה וזהו. וביום הבכורים – פירוש ביום המיתה של צדיקים בהקריבכם מיכאל שר הגדול מקריב נשמות הצדיקים שהיא. מנחה חדשה לה' – על דרך שש ושמח בהם הקב"ה ככלה חדשה או מנחה נוטריקון מצות נדה חלה הדלקה ועל ידי זה זוכים בשבועתיכם פירוש נפשם שביעה והם ישנים וזה. מקרא קדש – תקראו קדש קדשים על ידי מעשכים ועכשיו השכר. יהיה לכם – משלכם לא כמו מעיקרא שהיה על צד החסד ושמא תאמר למה נסתלקה לזה אמר. כל מלאכת עבודה לא תעשו – מעיקרא היה עליה עול ועבודה של הבעל והבנים ושל עכשיו ושם ינוחו יגיעי כח:
מעשה רב : מלחמה מתוך פניני המידות.
עת צרה
בשנת התרס"ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים, ויהי יום שישי יג' הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד להרוג ולאבד וכלי זיין בידם ולבוז את המלאח היהודי בעיר מכנאס, מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל והיה מעמד נורא והרב כמוהר"ר חיים משאש זלה"ה, נופל על הארץ וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש, לעשות תשובה, ואומר בני שובו אל ה' בכל לבבכם, אולי ירחם ה' עלינו ולא נאבד, ואפתח פיו במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה', וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם, ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל
החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח, ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם. ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח' תמוז שנת התרס"ד. 

הנהגות ומעשיות מחכמי המערב
והמזרח באבלות על חורבן בית המקדש
הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל אב"ד אולדמנצור בכל יום שני וחמישי בימי השובבי"ם נהג רבי כליפא אלמליח זצ"ל לצום, לשאלת חותנו שביקש לדעת מה פשר הצום? ענה רבינו: כיצד אפשר שלא לצום בימים קדושים אלו שמוציאים בהם ספר תורה מן ההיכל. ונכדתו מרת 'חביבה' ע"ה, למדה מסבה הגדול את המנהג וצמה בצנעא כל שני וחמישי בימי השובבי"ם עד שנודע הדבר במשפחה.
בימים רבים נוספים היה רבינו צם, כמו בימי השובבי"ם הארוכים ובימי חודש אלול. ובהזדמנויות נוספות במשך השנה היה צם משבת לשבת. בסיום הצום נהגו רבינו והרבנית לשתות מים שרויים בסולת לרכך את הקיבה שלא הייתה בפעילות שבוע
שלם. בסעודה זו היו נשות הכפר נוהגות לבוא ולהתברך מפי הרבנית כסגולה לשמירה והצלחה. חותנו של רבינו שדאג לשלומו מרוב התעניות והצומות, העיר לו פעם על הצומות הרבים שיכולים להזיק לבריאותו, רבינו הרגיע אותו והבטיחו שלא יארע לו רע. ואכן על אף רום גילו והסיגופים הרבים יחד עם הצומות שמר על בריאותו האיתנה עד פטירתו.
ואכן, הצומות הרבים לא באו לידי ביטוי בכוחו. כמו שמספרים תלמידי רבינו, שעל אף הצומות הרבים והתעניות לא תש כוחו, ובשעת לימודו עם תלמידיו לא הבחינו כלל כי יום צום הוא.
מסופר על מרת 'ימנה' אשתו האחרונה של רבינו, שבא לבקרה קרוב משפחה בשבוע בו צמה משבת לשבת, בין הדברים הציע לבדוק את כוחה בימי תעניתה, ימנה הסכימה אך בקשה שיניח גוש סוכר עליו יתערבו, עוד טרם הספיק להתכונן הרימה ימנה את קרוב משפחתה והשליכה אותו לארץ, באותו מעמד נכחו רבים מבני הכפר שראו את חוזקה של הרבנית למרות צומה. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. )ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה(. וכתב הב"ח )סימן תקנ"ד(, שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי,
ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג. ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).
הצדיק המלוב"ן בבא סאלי זיע"א
מיום עומדו על דעתו לא ביטל קימת חצות, ואמירתו את התיקון בהתבודדות בחדרו המסוגר, כשבשעה זו אסור היה להיכנס אל החדר. פעם בודדת ארע שהרבנית ע"ה נכנסה לחדרו, מבלי שזכרה ששעה זו עת חצות היא. כשנכנסה ראתה את רבינו יושב על הארץ ופניו קרובות לרצפה ממש, לידו נקוותה שלולית מים גדולה, סברה הרבנית שנשפך מים ורצתה לנקות את השלולית, כדי שלא יפריעו המים לרבינו. כל אותה עת לא הבחין רבינו בנוכחותה בחדר, אלא שאז פנתה היא ושאלה אותו, מה נשפך על הרצפה? הרים רבינו את פניו מן הארץ ואמר לה: "הלא לשם כך ביקשתי לבל יכנסו אל החדר בשעה זו…. אך מאחר וכבר נכנסת וראית מה שראית, אבקשך שלא תספרי לאף אדם בעולם. המים הללו הם דמעותיי, אשר אינני מסוגל לכלוא כששכינתא בגלותא שריא" (ספר "אביר יעקב").
מרן הגאון ר' שלום משאש זצ"ל
תלמידו של מורינו ר"ש, הרב אריאל אדרי שליט"א רבה של הר חומה י"ם, בהקדמה לספר "ילקוט שמש" מביא מעשה שקרא לו עם הרב זצ"ל. באחד מימי שבתות החורף הידועים בקרב יוצאי צפון אפריקה אשר קמים בהם לבקשות באשמורת הבוקר
ואומרים "תיקון לאה", שאל ר' אריאל את ר"ש האם אפשר להוזיל דמעות כשאומרים תיקון לאה בשבת? ענה לו ר' שלום שאין לבוא לידי בכי, כי שבת היא לה' ואסור להצטער. שב ר' אריאל למקומו והנה הוא רואה איך שהתחילו לומר תיקון לאה והנה עיניי רבי שלום דומעות?! שאלו ר"א לאחר מכן, יורנו מורנו איך כבוד הרב בוכה? הרי אין להצטער בשבת? ענה לו הרב בתמיהה, איך אדם יוכל לומר מילים אלו מהתיקון לאה ועיניו לא ידמעו?! זה דבר שאינו בשליטתי ואין אני יכול לעמוד מזרם הדמעות הפורץ מעיני באומרי מילים אלו, זיע"א. (הקדמה לספר "ילקוט שמ"ש" הרב אריאל אדרי שליט"א).
הרה"צ ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל
מספר הרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א, יום אחד הגיע לדור בשכנותי חכם מארצות המערב, אחר קבלת הפנים ודרישת השלום נפנינו כל אחד לביתו, והרב וואזנר נפנה ללימודו, לפתע כשהגיע שעת חצות לילה והנה הרב שומע מכיוון קיר
השכנים החדשים בכיות ויללות, התקרב סמוך לקיר והנה הוא שומע את האורח קורא "תיקון חצות" בבכי מר על חורבן הבית, למחרת בבוקר שאל הרב מי הוא השכן החכם? וענו לו שהוא רבה הראשי של מקנאס אשר במרוקו הרה"ג ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, אמר להם הרב וואזנר דעו לכם שמיהודי חכם זה למדתי איך נראו אבותינו בשעה שבכו על חורבן ביהמ"ק….. (הרב שמואל וואזנר שליט"א).
הרה"צ המקובל ר' יעקב מוצפי זצ"ל אב"ד העדה הספרדית י"ם

מסופר על הרב זצ"ל שכל שנה בתקופת בין המצרים בחצות היום היה הולך לת"ת "קרית ספר" בירושלים, כדי לומר "תיקון חצות" כנהוג בימים אלו, והיה יושב על הקרקע יחד עם כל הילדים בת"ת ואומר את תיקון חצות בבכיה ובהשתפכות לפני רבוש"ע על חורבן ביהמ"ק, וכשהיו הילדים הרכים, תינוקות של בית רבן רואים זאת מיד היו בוכים איתו יחד על חורבן הבית ואורך הגלות, וכך היה מנהגו מידי יום ביומו בימי בין המצרים…. (הרב יצחק ברכה ראש ישיבת "עטרת יצחק" י"ם).
הרה"צ ר' פרץ מימון זצ"ל
איך נראה היה תשעה באב אצל הרב פרץ מימון רב מושב גילת וחתנו של ר' חיים חורי זצ"ל, )ג'רבה, תוניס( מספר הרב יוסי לוי ראש המועצה הדתית מרחבים בני שמעון, יום אחד החלטתי לנסוע למושב גילת ולראות את הרב באמירת הקינות,
נכנסתי לביהכנ"ס והתישבתי על הרצפה כנהוג, לפתע הרב התחיל את המזמור על נהרות בבל, בכזה בכי שלא היה אחד מהציבור שלא בכה, ומוסיף תלמידו הרב משה לזרוב הי"ו מבית שאן, שהיה ממש נראה כאילו ירמיה הנביא מתאבל על בית
המקדש, בתו של הרב מספרת שאביה הרב פרץ היה בוכה על בית המקדש כאילו הוא נחרב ממש עכשיו בימינו. אכן זו היא הרגשה של ת"ח אמיתי על החוסר בביהמ"ק ואיך צריכה להיראות האבילות על אובדנו (ילדיו ותלמידיו).
הרה"צ ר' דוד אבוחצירא שליט"א
בימי אלול הקדושים מספר ר' דוד אבוחצירא שליט״א. מידי לילה הייתי ישן לצד סבי הצדיק המלוב״ן בבא סאלי ע״ה, וכל לילה הרבה לפני עלות השחר היה סבי ע״ה מעורר אותי לבוא עימו לאמירת חצות סליחות ותפילת שחרית, ואח״כ הייתי הולך ללמוד בבית המדרש יחד עם המלמד דרדקי שלנו, בשעת תפילת שחרית הייתי מידי פעם מנמנם מרוב עייפות. פעם אחת שסבי ע״ה העירני שאלתיו מדוע סבא מעירני מוקדם, הרי אני לפעמים נרדם בשעת התפילה? השיב לי סבא ע״ה, אני מעיר אותך מוקדם, כדי שתתרגל לקום לאמירת חצות וכו׳ בלי שום עצלות אע״פ שכרגע אתה מתעייף ונרדם בתפילה, כשתגדל תהיה מורגל לקום בעוד לילה לשבח ולפאר לבורא עולם. ("אביר יעקב").
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com

הלכות ט' באב- הרב אברה אסולין

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים מאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז. ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג), שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז), ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'), וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'), בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב). וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

 

כג. בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה )סי' תקע"ה(, והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. )הפטרה בתעניות ראה תעניות(. מובא המנהג במסכת סופרים )פרק י"ז ה"ז(, וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. בהבדלה מנהגנו שהאבל מריח מהבשמים, והתקשתי מאי שנא מוצאי שבת שחל ליל תשעה באב, שאין מבדילים, לבין אבל שמנהגנו שאבלים מריחים על בשמים בהבדלה? וראיתי תירוץ נפלא להגאון הרב מאיר מאזוז בהערות לספר ברית כהונה (הערה 4), שאני ט"ב שהוא זכר לביטול הקטרת וכמו יסד המקונן בליל ט"ב וחלילה לעגומים אבלים השוממים וכו' להריח עצי בשמים עת קטרת הסמים בוססו יהירי לאומים וכו'. ועוי"ל דשאני ט"ב שכיון שחייב בחמשתעינוים לא כן באבל תוך ז' דמדינא מותר גם בבשר ויין כידוע.

כז. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.__

 

 

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך׳

מנהגים לימי העופות והתעניות בין המערים, ט׳ באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלג׳יר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דקת מלי אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהנות מחכמינו זיע״א בימים אלו

מאת

הע״י ברוך בן ר׳ שלמה סבאג ם״ט

פתח תקווה ת״ו

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב – הרב אברהם אסולין הי"ו

תורת אמך

 ◆ ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין    

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב.

א.  ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ'פרו,

ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).

ב.  מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).

ג.  אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.

ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).

תשעה באב – 1,946 לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו

 הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש  ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס  הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש…

אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה,

די לגלות

תחום  הסידורים – למי שעוקב – מתפתח מחודש לחודש, כך שכיום ישנם למעלה ממאתיים סידורים, ואין ספק שכל זה מחמת הגלות, וכשיבנה המקדש – פלוני יטען, שהשליח ציבור צריך להתפלל בנוסח המדוייק וכו', אבל באמת, מחמת השארת השכינה, תהיה כזאת אלוקות שהצעות אלו לא תהיינה קימות… ולכן על כל אחד לתפוס בנוסח אבותיו, לא מתוך שהנוסח שלו הוא האמת והשאר ח"ו טועים, שהלא אנו בגלות עד שיבוא משיח צדקנו מהרה, ולא ניתן להתפאר בגלות, ולבנתים כל אחד יתפוס בנוסח אבותיו.

זהירות  לשון הרע.
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
והלכת בדרכיו
כאשר נכבשה יריחו בידי בני ישראל, אותו יום שבת היה והכרז חרם על שלל העיר, נאסר לקחת ממנה דבר וכל הרכוש הקדש לשמים. יותר מאחר נגף צבאו של יהושע כי זהו ענש על שלא נשמר החרם. יהושע שאל מהקדוש ברוך הוא לדעת את זהותו של החוטא ונענה מה': וכי דילטור  {מוסר – מלשין},  "הטל גורל ותמצא את החוטא (יהושע ז:), ללמדנו כי שונא ה' לשון הרע, וכל המדבר לשון הרע, סוטה הוא מדרכי ה'.
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו"

ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן

ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום.  שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.

ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.

ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.

ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.

= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.

= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של  תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות,  וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י.  אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות כדוגמת העיר פאס, וגם בארץ במושב יד רמב"ם ליוצאי פאס ערב תשעה באב כמעט שכל המושב חשוך, כל בית מדליקים מנורה קטנה, כאבל על חורבן בית תאפרתנו (מפי רבי יצחק סאסי).

יא.  כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

יג.נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת  בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.

יד.במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים,  וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים,  ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.

טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה אלא במנחה הסמוכה לשקיעה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.

טז.אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט.שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ.  נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל  כי במנחה ט"ב נולד המשיח  הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון.  וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא.   לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב.   בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי  מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד.  מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה.מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.

 כז. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).

 מתוך הספר תורת אמך כת"י שבו יש הוספות רבות.

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות הרב אברהם אסולין

 

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות

הרב אברהם אסולין

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות – ראש השנה = סדר הסימנים = עשרת ימי תשובה = ויום הכיפורים

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות – ראש השנה = סדר הסימנים = עשרת ימי תשובה = ויום הכיפורים

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

בליל הסליחות שלפני ערב ראש השנה מנהגנו לתקוע בשופר,

וכתב הגר"י משאש בספר אוצר המכתבים (ח"ג אלף תשעט), וז"ל המנהג שלא לתקוע בערב ר"ה, הוא רק אצל האשכנזים, אבל אנחנו הספרדים נוהגים לתקוע בסליחות של ערב ר"ה, כמו שהיינו נוהגים במרוקו וכן נהגו באלג'יר ובמרקש ובוגמז מפסיקים מלתקוע. רמ"א .וגם למי שחש לכך כדי לשים הפרש בין תקיעות של מצוה לתקיעות של מנהג. ואם חל ר"ה ביום ראשון, תוקעים בשופר בסליחות ערב ר"ה שהרי השבת מפסקת ביניהם.

ראש השנה התרת נדרים.

מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. וכן עורכין התרת נדרים קודם ראש השנה ויום הכיפורים. (מפי רבי שמעון אבוקסיס).

תיקון כרת.

ארבעים יום קודם כיפור רבים באולד מנצור עושים יום תענית ורבנו היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. תענית ערב ר"ה. כתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ב), ובשו"ת אורחות יושר העיד וז"ל וזכורני שכן נהגו יחידי סגולה בעיר פאס להתענות בער"ה עד צאת הכוכבים. ומי שקשה עליו תענית יכול להתענות חצי יום.

הולכים לקברי צדיקים.

נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויה"כ. וכתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. ובבאר היטב כתב דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר. והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. נשים בבית עלמין. וכתב הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף קצו ע"א), דיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם. וכן כתב הגר"א באגרת ותשמור שלא תלך לבית קברות כלל וכלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה. וידועה ההנהגה שבצפון אפריקא שום אשה בטומאתה אינה נכנסת לבית עלמין. נהגו בראש השנה להקפיד ללבוש בגדים מכובסים ולא חדשים, והטעם משום שר"ה הוא יום הדין, ואין ראוי להתהדר ביום נורא זה. נתיבות המערב (מנהגי ר"ה אות ו), ומ"מ כיון שיום זה הוא ראשית השנה, ויש שנהגו לקנות סיר חדש לכבוד ר"ה והוא לסימנא טבא. כמובא בספר בנוהג בחכמה (עמוד כז).

נהגו לטבול בערב ראש השנה.

וחשוב לצין שטבילה במעין קדושה לאין ערך. וכתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תיעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יהעביר טומאתו ממנו. וראיתי בספר אוסרי הגפן בפרק מילי דחסידותא שנשאל החלבן. ישנם סוגי מעינות וסגלותם, בארץ. מעין השילוח למרגלות הכותל המערבי (הכניסה ממרכז מבקרים עיר דוד), וכן המעין למרגלות שכונת בית וגן י-ם המסוגלות לרפואה. מעין הנקרא ספסופה ע"ש שמעיה ואבטליון, וכן מקוה ארי ז"ל בצפת – סגולתם לתשובה. מעין ליפתא בכניסה לירושלים), וכן מעין למרגלות קבר שמואל הנביא בי-ם, וכן מעין מוצא (בעליה לקסטל) , המסוגלים לחכמה.

הדלקת נרות.

נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחינו.(ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט). נהגו העם (שבת אות ז). ועונות אמן בברכת שהחינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), "ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולידאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי הרב אברהם מוגרבי). וכ"כ בספר אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).

בשעת התפילה היה רבי כליפה אלמליח זצ"ל מרים קולו בבכי, וכל הקהל היה מתעורר לתשובה ובוכה יחד עימו, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה. (אולדמנצור וחכמיה).

 ברוב המקומות נהגו לאכול את הסימנים,

בין קידוש לנטילה, היות ויום טוב הוא דינו כשבת שצריך מאה ברכות ואין חוששים לברכה שאינה צריכה במקום שנצרך. ומה גם שאין כאן אכילה אלא טעימה מכל דבר לסימנא טבא. וגם אם אכלו יותר מכזית אין מברכים ברכה אחרונה אלא תיפטר בברכת המזון. וכן במחזור אבותינו ראש השנה (עמוד 90 אות ה), שמנהג רוב הקהילות במרוקו לעשות הסדר מיד לאחר הקידוש וביאר (בעמוד 94 בהערה), דהנה עיקר הסגולה הטמונה בזה הוא להתחיל האכילה הראשונה של השנה החדשה בדברים מקוריים המסמלים והמסמנים טובה, ברכה ומתיקות, ואם לא עושים כן תיכף אחרי הקידוש, יפוג טעמם ונימוקם של סימנים אלו המיועדים להבליט למסובים את התוספות המיוחדות של הברכות והתפלות של השנה החדשה. (וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא). והמנהג בעיר מכנאס לאכול את הסימנים לאחר ברכת המוציא, וכן בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רמא), הביא בשם אחד מגדולי רבני תלמסאן בכת"י שלא יפה עושים הנוהגים לאכול בין הקידוש לסעודה, שמכניסים את עצמם במחלוקת אם יברכו ברכה אחרונה אם לאו, אלא יש לאוכלם רק בתוך הסעודה, וכן בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן עב). וכן בשו"ת מקוה המים (ח"ה סימן ל), וכן כתב בנהגו העם (ימים נוראים אות), העיד שכן מנהג אביו הרב ישמח עובדיה זצ"ל.

נהגו לערוך הסדר של הסימנים כסדר הזה

תפוח, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש. מחזור זכור לאברהם ליוורנו. והתקשתי שהרי פסק השו"ע (סימן ריא ה"א), שבעדיפות בין ברכת האדמה לברכת העץ יברך במה שחפץ, וכאשר יש בפניו ברכות שברכתם העץ יברך כסדר הקדימה המובא בפסוק ארץ זית, וכיצד מנהגנו שמתחילים לברך על התפוח הפך פסק השו"ע. וידידי הרב כפיר דדון הפנה אותי לשו"ת מענה לשון (ח"א סימן מ), ושם מישב, חדא על פי הקבלה להתחיל בתפוחין קדישין, וכן בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן רמא), שאכילת תפוח תחילה ע"פ הקבלה וכן הוא המנהג ע"פ הרמב"ם ובדרך למדנית י"ל בזה דכאן אינו רוצה לאוכלם, אלא יש לו סדר לאכילתם משום סימנא טבא אבל אינו אוכלם לשם אכילה ממש או לקינוח עכ"ד. ובמסכת ברכות (דף מ), שנינו היו לפניו מינים הרבה, ר"יהודה אם יש ביניהם מין שבעה, עליו הוא יברך. וחכמים אומרים על איזה מהם שירצה יברך. מפני שחביב עדיף. ומצאתי שכתב בספר אור זרוע (ח"א ס'קעו), שכן בדעת הרי"ף. וכן הוא הרמב"ם (ברכות פ"ח ה' יג), ואנו פוסקים כתרי עמודי הוראה. ומרן השו"ע פסק כהרא"ש. וכן כתב בסידור האר"י ז"ל לר' שבתי זי"ע, המהר"ל בדרשות, ובשו"ת זכרון יהודה (ח"ב ס‹ רלו), שתפוח פריו קודם לעליו, מרמז על זכות כנסת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, וכן כתב בספר כה"ח סופר (ס' תקפג אות יד), שכן כתב מרן החיד"א בברכ"י (שם), שיש סוד בדבר. מנהגנו לערוך את הסמנים בשני ליל ראש השנה. (מפי הגאון הגר"י מאמן, והגאון רבי משה אוחנונא). יברך תחילה. על התפוח עץ ויפטור שאר שאר הדברים שברכתם עץ, ויקח אבטיח או מילון ויפטור שאר הדברים שברכתם האדמה, לפי שסימנים שברכת האדמה דרכנו לאכול אותם וללפת בהם את הפת. רוביא- שומשום. כמו כן בעיר מרקש היו מוסיפים בסימנים שומשום – רוביא ואומר יהי רצון שירבו זכיותינו כתלתן. כן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא אב"ד פ"ת וכן מובא בספר זוכר אבות )דף 125 . וכן הוא מנהג צ'יפרו מפי הגר"י מאמן, וכן נהג הרב ישא ברכה כמובא בספר ישראל סבא (עמוד 271). ריאה. יחידים ואנשי מעשה היו אוכלים ריאה בליל ר"ה כסברת רבינו הטור, ואומרים ראה נא העיננו וריבה ריבנו, ומהר לגאלנו גאולה שלימה וקרובה למען שמיך, והאר עיני במאור תורתך. עיין מועד לכל חי (סימן יב ס"ק כח). נהגו העם (ימים נוראים אות ז), וכן במחזור אבותינו (עמוד 92 ), שכן מנהג בערים ציפרו וחלק מהעיר מכנאס. וכן מנהג ג'רבא (ברית כהונה).

 מנהגו בקידוש ליל החג לקדש על יין לבן.

שמסמל הגון הלבן שהוא החסד כמו שאר הסימנים. ומנהג דרום מרוקו לקדש בדוקא על יין אדום וטעמם על פי הסוד. בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב), ואמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם. ולכן דעת הרמב"ן (ב"ב צ:), הביא את הירושלמי הנ"ל וכתב שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה. ובשו"ת הרשב"ץ (ח"א סימן נז), כתב דמיתי רבא קרא דאל תרא יין כי יתאדם, לא למיפסל ביין לבן בדיעבד, אלא לכתחילה. וכתב המאירי (פסחים קז:), שמקדשים על יין הלבן. וכתב רבנו יצחק אבן גיאת (הלכות קידוש עמוד ב), פסק שיין לבן כשר לקידוש. ומרן הבית יוסף שהרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה. ובשו"ת התשב"ץ (סימן פח), כתב כי אם היין הלבן חשוב, הוא כשר גם לכתחילה ע"פ תרגום ירושלמי (שיר השירים ה. ו), שתיתי ייני עם חלבי, ויין חיוורין. והפסוק שאמר אל תרא יין כי יתאדם בא לשלול יין שהיה אדום מעיקרו והתקלקל והתלבן. בצירוף סברת הרשב"ם שיין לבן פסול לנסכים ולא לקידוש. ולדינא דעת הרא"ש והרמב"ם והרי"ף פסקו ששרי לקדש על יין לבד מלבד הרמב"ן, בפרט שמנהג אבותינו בידנו וראו בכך סימנא טבא. בסעודת ליל ראש השנה נהגו לטבל הלחם בסוכר לסימן טוב, וכן היה מנהג בעיר פאס, כמו שהזכירו רבי אברהם אלנקר במחזורו ובעוד מקומות.

 בימים נוראים נהגו לומר פיוטים קודם אמירת נשמת כל חי.

ולא חששו להפסק. מרן בשו"ע (סימן סח ה"א). כתב יש מקומות שמפסיקין בברכות קריאת שמע לומר פיוטים ונכון למנוע מלאמרם. ומקורו מדברי הטור שכתב טוב ויפה לבטלה למי שאפשר, כי הוא סיבה להפסיק בשיחה בטילה בדברי הבאי וכ"ו. והרב שלום משאש זצ"ל בספרו שמש ומגן (ח"ג חאו"ח עמוד נה). ובודאי דאינו דומה מקומות אלו שאנו נוהגין להפסיק בהם, למ"ש השו"ע שמפסיקין בתוך ברכות ק"ש ובפרט דגם בברכות ק"ש לא כתב מרן רק ונכון למנוע וכ"ו. ולא בלשון איסור. וגם הטעם בטור מפורש, שהיא סיבה להפסיק בשיחה בטילה וכ"ו. שבשעה שאנו אומרים פזמונים אלו הכל שותקין וקוראים בחרדה ובאימה דברים חדשי לכבוד היום. ואין שום שיחה בטילה. וכן כתב ביחוה דעת חזן (ח"א סימן י). ומ"מ ראינו שלא נחלקו הפוסקים אי הוי הפסק או לא אלא בברכות (דק"ש), עצמו, אבל בתוך פסוקי דזמרה דאין בזה לא משום חשש הארכה בברכות ולא שינוי במטבע שטבעו בהו חכמים. וכתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים. וכן כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סימן תקלב), ודחה דברי המעוררין "לא יפה עשו אותם שביטלו דבר קדוש כזה ואין שומעין להם דהא קרובץ ופיוטין שהם צרכי רבים התירו לומר אפילו בשלוש ראשונות וכ"כ רבינו יעקב בשם בה"ג ור"י ור"ת ז"ל וכ"כ ר"ח ורבינו האיי גאון והראב"ד ז"ל וכן הסכימו רבינו יוסף טוב עלם ורבנו אליהו הזקן והקליר וכ"ו שכל מה שסדרו לומר בקדושות יוה"כ הוא מענין סדר שמקדישים עליונים ותחתונים וגדולת וקדושת שמו יתברך אין כאן הפסק ותוספת אלא קדושה ארינתא והלא מחבירהם היו אנשים גדולים בחכמה כמו הר"ר אברהם בן עזרא וכהר"ר שלמה בן גבירול וכהר"ר יהודה הלוי זצ"ל והם היו אנדולסיים ובזמנו של הר"ר יוסף הלוי בן מגאש. וכמה גאוני עולם באו אחריהם ושמעו הקדושות ולא מיחו בידם מפני שהיו חכמי אמת ודברים קדושים כאלה אין ראוי לבטל אותם כלל… עוד אני אומר שאפילו לדעת אלו החכמים שהם סוברים שיש איסור בדבר לא עדיף איסורא מאיסורא דברכה לבטלה ואינהו נמי לא עדיף מרב דאיקלע לבבל חזנוהו דקא קרו הלילא בר"ח וכ"ו אמר מנהג אבותיהם בידיהם. ולדעת הגאונים ור"ת ורוב הפוסקים ז"ל שהיו מברכין על קריאותיהם ולדעת רב יש בזה ברכה שאינה צריכה ואפ"ה לא מיחה בידם והרי רב רבן של בני הגולה היה ומטעם זה מקשינן ממנו לכל האמורים ואפ"ה לא רצה לבטל מנהגם ופשיטא שהיה בידו למחות ואפילו נגד הלכה אזלינן בתר המנהג היכא דהמנהג הוקבע עפ"י חכמים של המקום כמו שכתוב במרדכי פרק הפועלים. ועיין בתשובות הרר"י קולון ז"ל (סימן ט), ותמצא כמה ראיות שאין לשנות שום מנהג וכ"ש מנהג כזה שהוא לתת כבוד לשמו להקדישו ולהעריצו וכ"ו. ומובא בסידור רב עמרם "אין אנו משנים ממה שאמרו חכמים בתלמוד בין ביום טוב בין בשבת ואי לעינין לאתרא דאמר חזן מאי דלא דמי למטבע שטבעו חכמים מסלקינן ליה. כנראה בתקופת הגאונים שיליחי הציבור הוסיפו מדעתם פיוטים והרשו לעצמם להם משנות ממטבע שחכמים קבעו, אבל לא באומר קרובות וכדומה שהם מענין הברכה. חשוב לצין שאותם פוסקים שטוענים טענות שיש בכך הפסק ראוי להזכרם קופת הגאונים היה פולמוס רחב שיש הפסק לומר בשלוש ברכות באבות זכרנו לחיים, ומי כמוך, וכתוב לחיים. וכן כתב בשיבולי הלקט (סימן רפו), ורבנו האי גאון זצ"ל אם לא מצינו זכר במשנה ובתלמוד לזכרנו לחיים ומי כמוך וכתוב לחיים ומנהג הוא ויש נמנעים לאומרן משום דאין ברכות הללו מקומות לשאול צרכים. וכן כתב הרה"ג משה מלכה בשו"ת מקוה המים (ח"ה סימן ל), ואני בעוניי הנהגתי בבית הכנסת שלי לאמרם במקומם קודם נשמת שכן נהגנו בחו"ל בפני רבנים קדישי עליון ולא היה מי שערער על כך, ולכן אני ממשיך ממשיך באותו מנהג, כי באמת קשה לי לומר להמון שכל מה שנהגו אבותינו היה בטעות. מקפידים שהחזן לימים נוראים. יהא למעלה מגיל שלושים נשוי וירא שמים, וכתב באורחות חיים (הלכות תפלה אות עח), והטעם כי בן שלושים ונשוי, לבו נשבר ונכנע ביותר, ונאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ונשוי דומיא דכהן גדול שנאמר בו וכפר בעדו ובעד ביתו, וכל שהוא נשוי הרי יש פת בסלו, וניצול מהרהורים רעים. ומשלמים לו שכר טירחה כידוע. וראיתי שמחוסר ידיעה לא מקפידים על התוקע, ופעמים רבות ראינו שאינם תוקעים על פי הלכה, לכן ראוי לקחת בעל תוקע ירא שמים ויודע את ההלכות ואף נבחן על כך אצל מורה הוראה, שהרי עיקר יום ראש השנה,

 תקיעת שופר.

קודם התקיעות נוהגים לקרא מזמור בתהלים מז, ומנהגנו באולדמנצור אומרו שבעה פעמים. ואיתא במדרש בתהלים. עלה אלהים בתרועה, שישב על כסא הדין, וכיון שישראל תוקעים בשופר הוא עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ה' בקול שופר, ברחמים, שנאמר ה' אל רחום וחנון. יושבים בעת התקיעות. בתקיעות שלפני מוסף הש"ץ מברך ותוקע מעומד, אך הציבור יושבים הן העת הברכות והן בעת התקיעות. שהם הנקראות תקיעות מיושב. שמש ומגן (ח"א אור"ח סימן סג). וכתב בשו"ת זבחי צדק (ח"ג סימן קמד), הביא בשם הגרי"ח, שאף בעת הברכות שעל השופר, הקהל יושבים, שהואיל ולא הטריחום לעמוד בעת מצות התקיעות, לא תהיה הברכה גדולה מעיקר מצות התקיעה, ולכן יושבים אף בעת הברכות. ולכן המנהג פשוט בכל המקומות שאין הציבור עומדים בשעת הברכות שעל השופר.

תשליך

. תשליך ביום ראשון של ר"ה, ואם חל ביום שבת מקימים את התשליך ביום ב' דר"ה. וראה קרית חנה דוד בסופו בקונטרס בשוב דוד הלכות סימן ח), וכתב בשו"ת שושנים לדוד צבאח (ח"ב אור"ח סימן ו' דף סט), כתב ולדעתי המעט בזמן הזה שנפרצו כמה פירצות בעיר ואירא איסור ברור מאחר שמולכין בידם מחזורים ואיסור הוצאה חמור לן לכן שב ואל תעשה עדיף. וכ"כ נהגו העם (ר"ה אות יג). ורבי מאיר אסולין העיד שבמרקש היו בתי כנסיות שבחצר בית הכנסת נמצא בור אף ביום א' שחל בשבת, שבכך לא חוששים לטלטול. איתא ברמ"א והולכין אל הנהר לומר פסוק ותשליך במצולות ים כל חטאתינו. ובמהר"י כתב מה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות, כדי להשליך במצולות ים כל, ועיין בפסיקתא (רבתי פרק מד), אמר הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעווניך (הושע יד), באמרו לו ישראל להקב"ה רבונו של עולם ומה את עושה לכל עוונותינו, אמר להם עשו תשובה והם נבלעים מן העולם שנאמר (ירמיה נ, כ), יבוקש את עוון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תימצאנה, אמרו לו ולהיכן אתה משליכם, אמר להם לים שנאמר (מיכה ז, יט), ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ובמשנה ברורה מביא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים) כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר "הושיעה כי באו מים עד נפש" ואנו עושין זכר לעקידה. ובאלף המגן מביא עוד טעם, מפני שאנו ממליכין את הקב"ה עלינו והדרך היה למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשוך מלכותו, ועוד ע"ש הפסוק וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ואיתא בתרגום יהונתן ושפיכו לבהון כמיא לפני ה' ופירש"י ז"ל סימן הכנעה, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין. ובכתבי האריז"ל איתא שאנו מעוררים פנימיות הי"ג מדות של רחמים שנרמזים בפסוק מי אל כמוך ועי"ז משליך כל החטאים והקליפות שנבראו מעונותיו למצולות ים. ומובא במגן אברהם שטוב ליליך למקום שיש בו דגים חיים, לסימן שלא תשלוט בו עין הרע, ונפרה ונרבה כדגים. ועוד טעם כי עיני הדגים תמיד פקוחות וכן אנו מעוררים עלינו עינא פקיחא דלעילא לרחם עלינו. ובלבוש איתא שהוא לזכור שבני אדם נאחזים במוצודות פאתום, כך בני אדם נאחזים במצודות הדין, ומתוך כך יהרהר בתשובה.

טעה לומר המלך המשפט.

בין כסה לעשור בשמונה עשרה בברכת השיבה שופטינו, חותמים המלך המשפט ואם שכח דעת מרן השו"ע (סימן אור"ח קיח ה"א), שחוזר ומנהגנו שאין חוזרים מפני ספק ברכות כפסק הרמ"א. וכ"כ שו"ת מים חיים (סימן טז), ובספר נהגו העם   (אות ז), וכן דעת הרב ישא ברכה בספר ישראל סבא (פרק ר"ה עמוד 278), וכן פסק הרב בן איש חי (פרשת נצבים אות יט).

שבת שובה.

שבת בין כסה לעשור נקראת שבת שובה על שם ההפטרה המתחילה שובה ישראל עד השם אלהיך, ונהגו להקדיש שבת זאת ללימוד תורה ותשובה, שכידוע שבכחה של שבת האחרונה בשבת לתקן את כל שבתות השנה. יום הכיפורים נהגו העם לעשות כפרות. מליל קודם הכיפורים עד למחורת. אומנם תלמידי חכמים ואנשי מעשה קמים בעלות השחר ומעירים בני ביתם ומקימים את הכפרות וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמן זצ"ל בעיר ציפרו).

(מפי הגר"י מאמן). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). ובאולדמנצור היה רבי כליפה אלמליח רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר- ועד הנץ, והיה שוחט בחצר ביתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת.

נוסח הברכה במצות כיסוי הדם.

מנהגנו בכל ערי המערב לברך רק על כיסוי הדם, כפסק הרמב"ם (פרק יד), כתב רק על כיסוי הדם, וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם (סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן השו"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).

הרבנים ניסו לעשות תקנה.

לעשות כפרות בשני בני עופות זכר ונקיבה, הן מצד דוחק והן מצד ריבוי השחיטה שיכול לגרום לתקלה בשחיטה, ולא עלה בידם.

אכילת העופות

את העופות נתנו לענים, ויש שנותנים דמי העוף לענים ומ"מ נהגו במרוקו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

הולכים לקברי צדיקים.

נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויה"כ. וכתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.

טבילה מצוה.

היה מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, לאחר הטבילה היו עוברים אחד אחד לפני רבינו שהיה נותן לכולם מלקות בשוט מיוחד. וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בשו"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבל בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות. ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפניות כתב הרמב"ן (נדה לב.), שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 288 הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה.

מאת : הרב אברהם אסולין

סגולה לנפלים.

א. כשאירע ולאחת מבנות הכפר בניה הקטנים היו מתים, היו באים לחבורת הזוהר בראשותו של רבינו רבי כליפה אלמליח זיע"א, בני החבורה היו למודים זוהר בליל שישי ומוצאי שבת, והיו מוכרים את העובר לבני החבורה בקנין מלא, ומאז היה העובר שייך לרבינו ולחבורה כסגולה לשמירה על חייו. (אודמנצור וחכמיה ערך הלידה). וגם כיום ניתן שהאשה עם בעלה ילכו לתלמיד חכם וימכרו לו את העובר. והסבר שאם נגזר ח"ו שוב הפלה על האם , אזי הולד שייך לרב שקנה מהאם בקנין מלא.

ב. וכן נוהגים לקחת מטפחת של ספר תורה וכורכים סביב הגוף ומניחים את המטפחת בתוך בד מיוחד. (מפי הגאון הרב ראובן אלבז).

ג. לעולם אדם לא יקפיד בתוך ביתו שגורם שאשתו ח"ו תפיל. (חז"ל).

ד. שלש דברים נאמרו בציפורנים צדיק שורפן, חסיד קוברן, רשע

זורקן, מפני שיתכן שאשה מעוברת תעבור עליהן ותפיל עוברה ח"ו. והזהר הקדוש פרשת ויקהל (עמוד רח:), לא חילק בין איש לאשה, תרגום. ולא ישליך אותן שלא יעשה קלון באותו מקום, שאותו בן אדם יכול להינזק. ובשם הרה"צ רבי חיים הכהן המכונה החלבן שכל היזק של טומאה על דריכת ציפורנים מגיל ג שנים. (ספר אוסרי גפן ח"יג),

ה. ישנם נשים שזכו לפרי בטן ועדין לא ניכר שהינם הרות ומספרות למשפחה והחברות, לא טוב עושות שכבר אמרו רבותינו ז"ל דבר הסמוי מן העין יש בו ברכה, ובכך משמפרסמות זאת כל עוד שלא ניכר גורמות לעצמן לעין הרע ומכך נגרם הפלה ה"י.

סגולה ללידה קלה.

א. לאכול פת בכל מוצאי שבת סעודה רביעית לכבוד דוד המלך ע"ה, (מפי הראש"ל מר"ן הגר"ע יוסף), 

ב.להדליק קודם הסעודה ארבע נרות לכבוד דוד המלך ע"ה, ובסיום הסעודה האשה ובעלה יתפללו לה' שימלא משאלות ליבם במהרה, בזכות דוד המלך ע"ה ובזכות אליהו הנביא.

 המשך יום הכיפורים

א. היה הרה"צ רבי זצ"ל כליפה אלמילח מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור וכן נהגו בעוד מקומות בצפון אפריקא.

ב. סעודה מפסקת.

נהגו כל הקהילה בבוגמז לאכול יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (רבי מאיר אסולין).

ג. חינוך הילדים.

בתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א), והוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

ד. בברכות השחר

מנהגנו לברך ברכת שעשה לי כל צורכי, וכתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכתב מהר"י עייאש במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א. וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בט"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה (ח"א עמוד ד),שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכיגם בט"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. וכ"כ מנהג אלג'יר לברך כמובא בספר זה השולחן (עמוד ב, קנב) ובספר עלי הדס (יום כיפורים אות כ),המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי. טלית על הראש. בכל יום הכיפורים לובשים טלית גדול ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד. שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער. ומובא בשער הכוונות (עמוד )שמניחים הטלית על הראש כמלאכים. ברכת הלבנה. יש שמברכים ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, בשביל להרבות בזכויות. ומנהגנו במוצאי יוה"כ לברך ברכת הלבנה כדי לקדש הלבנה בשמחה. כפסק הרמ"א בהגה )סימן תרב(, כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. וכתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק )ח"א מערכת הברכות אות קסא(, כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם )ח"א דף יא ע"ב(, שכן הוא המנהג בסלוניקי. למחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא )פרק ז משנה ד(, ויום טוב היה עושה }הכהן גדול{ לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר