הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו


תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆

תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆ 

לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין

 

בס"ד

 

חודש אלול

 

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה),וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת

הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת
בה)כו, א(.
כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל )התרס"ה(. בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב )משלי טו, כג(, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש )בר"ר א, ד(, לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר )במשלי א, כב(, ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם )ברכות נה(, והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב )שם ח, ל(, ואהיה אצלו אמון, ודרשורבותינו ז"ל )תנחומא בראשית א(, אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב )ירמיה לג כה(, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה" לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב )דברים לג, ד(, תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם )סנהדרין נט(. "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.

והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו
אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה. ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. }להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה{.
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות
ובמופתים )כו, ח(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל )סוכה נב:(, לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב )תהלים לז, לב(,צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב )דברים לג, ב(, מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל )קידושין ל:(, אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל )מנחות מג:(, כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש )שנותנים מורא על רואיהם(, שנאמר )דברים כח, י(, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל )ברכות ו(, אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם
בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך )כו, יא(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל )ברכות ה(,אין טוב אלא תורה, שנאמר )משלי ד, ב(, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.
ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי )כו, יג(.
כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.
וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו )כו, יח(.
כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל )התרכ"ז – התשי"ח(. בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר )דברים כו, יט(, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם)כז, כו(.

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם )התק"ז – התקפ"ב(, נאמר
בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה.
ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים
ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן,
החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים
תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות
חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד
שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה)כח, מג(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )התרמ"ו – התשל"ו(, יובן בהקדים מה שכתב הזוהר )זו"ח שיה"ש כד:(, שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים
בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה
מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא )עמוד לז(, תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" )דברים לב, ג(, אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" )משלי י, ז(, אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה )או"ח סימן יט(, כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה )אות כג(. וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים )ח"ו או"ח סימן יד(, וכן בספרו השיב משה )סימן י עמוד 64 (, וז"ל שהעיקר כדעת מרן )או"ח סימן קכד ס"ה(, וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם )סימן קסז(, וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע )סימן רטו סעיף ג(, תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה )ס"ק טז(, משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן )פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות(, וכתב הרב בן איש חי )מסעי אות טז(, וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם )ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'(, כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה )ס"ס קפד(, לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת )סימן ט(, העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו,

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, 
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה"(משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64 ), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל,

שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20◆ מוסדות תפארת מיכאל. "אור חדש

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20

מוסדות תפארת מיכאל.

"אור חדש"

אתר העולמי ליהודי צפון אפריקה.

המלקט: הרב אברהם אסולין

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו, א).

כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל (התרס"ה). בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש (בר"ר א, ד), לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (במשלי א, כב), ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם (ברכות נה), והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב (שם ח, ל), ואהיה אצלו אמון, ודרשו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית א), אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב (ירמיה לג כה), אם לא בריתי יומם ולילה  חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה"

לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם (סנהדרין נט). "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.

והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…  

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות  נתפזרו בכל מה 

שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה  הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה.

ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. {להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה}.

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות ובמופתים (כו, ח).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:), לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב),צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו.  "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל (קידושין ל:), אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל (מנחות מג:), כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש (שנותנים מורא על רואיהם), שנאמר (דברים כח, י), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל (ברכות ו), אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת 

לזוז מות ישראל, כאומרם בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.  

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (כו, יא).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה), אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם  לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש,  שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.

ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (כו, יג).

כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.

וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו (כו, יח).

כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל  (התרכ"ז – התשי"ח). בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.  ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר (דברים כו, יט), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם (כז, כו).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם (התק"ז – התקפ"ב), נאמר בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה. ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן, החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.

הגר  אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (כח, מג).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (התרמ"ו – התשל"ו), יובן בהקדים מה שכתב הזוהר (זו"ח שיה"ש כד:), שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא,

ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה.

וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם 

בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.

והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה. 

וידוע המעשה 

שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.

מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות.

 ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן.  והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה 

ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שערותו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הודעה משמחת

ניתן להשיג במיל חוברות הבאות

תורת אמך – תשעה באב, תעניות, אבלות, ופנינים בהנהגות ומנהג מתורות בעל אור החיים הקדוש זצוק"ל.

תורת אמך – ברכות.

תורת אמך אלול

תורת אמך – סוכות.

תורת אמך – חנוכה.

תורת אמך – פסח, ל"ג בעומר, חג השבועות.

בנתיבות אבותינו

בטאון חודשי לבני התורה, יוצאי צפון אפריקא

עד כה יצאו שני גיליונות.

שיעורי תורה

כמו ניתן לשמוע עשרות שיעורי הרב אברהם אסולין לפי מנהגי רבני צפון אפריקא,

בעמדות קול הלשון. ובאתרנו אור חדש.

תורת אמך ◆ פרשת נצבים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

תורת אמך

 ◆ פרשת נצבים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם  כל איש ישראל (כט, ט).

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, משה רבנו ע"ה, פירט באומרו "ראשיכם שבטיכם", לומר שלא תהיה קלה בעיניכם התשובה, שהרי ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כולם נצבים ועומדים על ידי התשובה, אפילו רשע גמור, ע"י התשובה יש לו קיום והתייצבות בין הראשים, דתשובה מקובלת 

ומרוצה לפני המקום. ומילת "נצבים", במילוי נו"ן צד"י בי"ת יו"ד מ"ם עם האותיות של נצבים "זו תשובה" עם הכולל. וכתב עוד בספרו פיתוחי חותם, הכוונה בכתוב, אימתי תקראו שאתם עומדים לפני ה' ויראים ממנו, בזמן שאתם חושבים בכל יום להפטר מהעולם, וכן כל יום תעשו כן כל ימיכם בתשובה, וזהו "היום" היינו כל יום ויום.

וכתב החיד"א ז"ל בספרו נחל קדומים, כי מילת "אתם", היא אותיות "אמת". ואפשר בהקדים מה שאמרו רז"ל (ויקרא רבה כא, ב), כי ע"י עסק התורה תבוא הגאולה, שנאמר (הושע ח, י), גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וזהו "אתם נצבים", אתם אותיות אמת, רומז לתורה שנקראת אמת. "נצבים" בגמיטריא "קץ" עם האותיות, רמז כי ע"י התורה נזכה לקרוב הגאולה. וכן יש לרמוז במילת "נצבים" ראשי תיבות: נ'ותן צ'דקה  ב'סתר  י'ותר  מ'משה רבנו, כמובא בגמרא (ב"ב ט:).

כי בשררות לבי אלך למן ספות הרוה את הצמאה (כט, יח).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל (התע"ח), בספרו צוף דבש, התורה מראה, שהסכנה מקומה בשרירים הלב, שמשכים אחר התאוות של העולם הזה. לכן נמצא שהסכנה טמונה בשרירים אלה, כי בלב יש את כל הכוחות הרוחנים של האדם. לכן "כי בשרירות לבי אלך", דמאן דליביה אטעייה אנוס הוא, כפי השגת הראב"ד על הרמב"ם בספר מדע (הלכות תשובה פ"ג ה"ז), שקובע: "האומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה" בכלל המינים. והראב"ד משיג וז"ל: ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות. "למען ספות", הכוונה שהמחשבה יכולה ללכת בשרירות הלב, בתחילה יכולה להיות רפה ובעלת שאיפות מועטות, ובמשך הזמן עלולה להתפתח. השרירות הרוה הקבלה, עם החקירה הצמאה והדלה, וזה למען השמד צדיק עם רשע ללא הבדל.

ומחה ה' את שמו מתחת השמים (כט, יט),

כתב הגאון הרב יהודה אלבז זצ"ל   בספרו שבות יהודה א, -ג' במסורה: ומחה ה' את שמו, ומחה אל מי המרים (במדבר ה, כג), ומחה ה' אלהים דמעה (ישעיה כה, ח), יש לבאר ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב.), לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו לפני הצדיקים, וידוע מאמר רבותינו ז"ל (זוהר ח"ב רסז.), שבשעת מיתה מלאך המות מטיף לו לאדם ג' טיפין של מרה מן הסכין. וכשמת האדם, בני אדם בוכים ומבכים על פרידתו מאתו. וזהו שאמר "ומחה ה' את שמו", ירמוז על יצר הרע ששוחטו הקב"ה, וממילא כששוחטו "ומחה אל מי המרים", היינו ג' טיפין, לפי שנעצר המות מן העולם, כמ"ש (ישעיה כה, ח), בלע המוות לנצח, וממילא "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים", שאין להם על מה לבכות, בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.

ואמר הדור האחרון וכו'. גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח וכו', ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' וכו'. על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים (כט, כא-כד).

כתב הגאון הדרשן המפורסם הרב אברהם סבע זצ"ל, בספרו צרור המור, "ואמר הדור האחרון וכו', גפרית ומלח שריפה כל ארצה, הרצון אצלי, שכל העולם יצדיקו דין שמים, ולא יאמרו עשה להם עוול במכות הארץ ובתחלואיה. אבל כשיראו חטאתם ופשעם ויראו מכות הארץ ותחלואיה. יאמרו הם משפטי ה' אמת. ויותר היו חייבים ממה שעשה להם, וראוי שתהיה "גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח". ואם לא תפרש כן, נראה שחסרה הגזירה והאמירה של דור האחרון והנכרי. אבל לפי שהם דור אחרון, ובנים שנולדו להם, הם ידעו והכירו עונות הראשונים. גזרו אומר ואמרו, שהם ראויים לעונש גדול, שתהיה ארצם גפרית ומלחים. אבל הגוים שלא ידעו עונות הראשונים, היו תמהים ואומר על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וזהו "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה', והתשובה שיאמרו להם: על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת אתם בהוציאם ממצרים. אבל בראשונים לא הוצרך לומר להם זה. לפי שהם היו יודעים שעברו ברית ה'.

הנסתרות לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את דברי התורה הזאת (כט, כח).

כתב מרן האביר יעקב בספרו פיתוחי חותם, אפשר לרמוז, דצריך האדם בעשותו המצוות או בעוסקו בתורה שיהיו פיו ולבו שוין, כי זהו העיקר, אבל אם מעשיו משפה ולחוץ לריק יגע. וזהו שאומרים בכל יום בתפילה, לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי (אוצר המכתבים עמוד ער),  ועל זה צריך האדם להיות זהיר ביותר. וזהו שאמר "הנסתרות לה' אלהינו", דהיינו המחשבות שאין מכיר בהם כי אם ה'. "והנגלות" שהם המעשים שנגלים לנו ולבנינו, צריך האדם לשתף את שניהם שיהיו הפה והלב שוין, כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת", דלא שייך קיום והמצוות כי אם כשיהיו הפה והלב שוין. אי נמי, רמז ל'ה' א'לוהינו ו'הנגלות ל'נו ר"ת "אלול", דבחודש אלול צריך האדם להתעורר ולשוב בתשובה שהוא עת רצון לקבלת התשובה. וג"כ ימי הדין באים, וצריך לחפש בחורים ובסדקים כל מה שעבר עליו באותה שנה בסתר ובגלוי, ולשוב על הכל בתשובה שלימה. וזהו "לעשות את כל דברי התורה הזאת", דהיינו בחודש אלול עשה תשובה כדי לתקן את כל דברי התורה הזאת.

וכתב הגאון רבי יוסף אדהן זצ"ל בספרו שופריה דיוסף (התרנ"ח). "הנסתרות לה' אלהינו… רמז, כי בימים של עשרת ימי תשובה, מלך יושב על כסא דין המלך המשפט, ויודע כל סתרי בנ"א מחשבות אדם ותחבולותיו, ואינו כשאר בתי דין של שאר הימים שאינם יודעים מחשבות בני אדם ואינם דנים עליהם. וזהו "הנסתרות", שהם המחשבות שנסתרות גם מהמלאכים ואינם דנים עליהם, בימים אלו של עשרת ימי תשובה הנה המשפט לאלהים הוא, ועל כן יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ודוקא ישוב אל ה' שהוא רחמן ויוציא אותו זכאי במשפט.".

לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. (  ל' , ב' ), כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים, מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אמר לאהבה וגו', פרוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה וארך ימים לעולם הבא והוא אומרו ואורך ימים.

"הנסתרות לה' אלוהינו" כתב החסיד הרב יצחק אברג'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק.(בקרוב נדפיס את ספרו המוכן להדפסה),  פירוש טעם הנסתר לסילוק הצדיקים בר מינן לעשות יחוד וזיווג למעלה וזהו לה' אלוקינו והטעם הנגלה "לנו ולבנינו" פירוש לכפר על הדור ולא ימות מכל לבני ישראל דבר וטעם אחר לעשות את כל דברי התורה הזאת פירוש יחזרו ישראל בתשובה כי ישאו קל וחומר אם בארזים נפלה וכו'.

ועל דרך זה פירש "פרי צדיק עץ חיים" פירש הצדיק שעושה פרי כמו עץ מהראוי חיים פירוש יחיו לעולם ולמה הקב"ה לוקח נפשות הצדיקים הקב"ה חכם ויודע בל תשחית לזה אמר כדי שישאו קל וחומר הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא פירוש כל שכן רשע וחוטא ויחזור בתשובה למרמא אימתא מותר לשכר כלי וכו': או יאמר "פרי צדיק" על דרך מחלוקת "מהרימ"ט" ו"מהר"ש פרימו" בענין המחזיק והחכם שחולקין השכר אם ילמוד החכם תורה שלא לשמה חס וחלילה שלא יש לו שכר לסברת "מהרימ"ט" המחזיק גם כן אין לו שכר דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו ולסברת "מהר"ש פרימו" יש לו שכר וקשה עליו מאנשי ענתות דהתפלל ירמיה אפילו בשעה שהם עושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים ומה הועיל בתפלתו ותירץ שאני לימוד מועיל למחזיק אבל נתינת הצדקה לבדה לא תועיל להם ועוד המחזיק הוא צדיק ולכן  נוטל שכר אבל אנשי ענתות הם בעצמם רשעים וזהו "פרי צדיק" הצדיק שהוא המחזיק פירות שלו "עץ חיים היא למחזיקים בה" "ולוקח נפשות הרבה" פירוש מחזיק ביד הרבה תלמידי חכמים ונעשה בעולם הבא חכם כי מלמדין לו תורה בגן ושמא תאמר ומאי שנא מאנשי ענתות לזה תרץ הן צדיק הוא המחזיק בארץ העליונה ישולם שכרו אפילו יהיה התלמיד חכם רשע וחוטא חס ושלום לא כן אנשי ענתות הם בעצמם רשעים ואין להם שכר ועל פי זה יתפאר פירוש "אשרי האיש אשר לא הלך בתורת רשעים" טונופוס הרשע "ובדרך חטאים" אנשי ענתות "ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו" פירוש מחזיק ביד לומדי התורה "ובתורתו יהגה" פירוש הוא בעצמו כמו רבה בר אבוה "והיה כעץ שתול" וכו' "אשר פריו יתן בעתו" שכר תורה בעולם הבא "ועליהו" שכר המחזיק "לא יבול" אפילו החכם למד של'ל "וכל אשר יעשה יצליח" פירוש הקב"ה זורען ועל ידי פירות ופירי פירות לא כן הרשעים שהם אנשי ענתות כי יודע ה' וכו':

ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך אלהיך שמה (ל, ג).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל (התרצ"ו), בספרו לך דוד, יש לדקדק, למה נאמר ושב שני פעמים? ונראה שהכתוב בא לרמוז לשתי גאולות. גאולה ראשונה מבבל שלא היתה גאולה שלמה, וזהו שאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך", בדרך רחמנות במקצת. ובגאולה העתידה שתהיה גאולה שלמה במהרה בימינו, שכתוב "ושב וקבצך מכל העמים" וכו', וכן (דברים ל, ה), והטיבך והרבך מאבותיך, בקרוב למען שמו אמכי"ר.

ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום (ל, ח).

כתב הגאון רבי שלום אבוחצירא זצ"ל בספרו כלי כסף, משה רבנו ע"ה אמר לכל אחד ואחד מבני ישראל "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", כי אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא  נזוף (אבות ו, ב), זהו "ושמעת בקול ה', על ידי בת קול מן השמים ועוסק בתורה, ואז על ידי עסק התורה, "ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום"( ל' , ח'), וכמו שאמרה הגמרא (קידושין מ:), נשאלו החכמים, תלמוד גדול או מעשה לידי מעשה, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה. וכתב רש"י ז"ל: שהלימוד מביא נמצאו שניהם יחדיו גדול. הנלמד מכאן לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה, דהיינו קיום ועשיית המצוות,  ונמצאו שניהם בידו, לימוד תורה  ומעשה קיום המצוות. 

מעשה רב

חוק ולא יעבור

בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית אביה הרה"צ רבי יעקב אבוקסיס זצ"ל זעקות שבר אוי אוי אוי, הפסדתי, בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה.

איך לומדים תורה

כתב הגאון הגדול רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים. ומטעם זה נקראת התורה בשם שירה, לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז"ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מלה במלה, כדרך ש"ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל"בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהלתי בפי לשורר ולזמר, ומימלא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותה לבד מתעוררת השמחה, ואח"כ "נשכח כל השבע", לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותו.

ארך אפים

הרב המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע"ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול את ארוחת הצהרים, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך, הרבנית ניגשה לרב, ומרב שקיעתו של הרב, ניבהל וכל הדיו נישפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב… הרב חייך.

בנחת עם הילדים

פעם אחת הגיע הצדיק בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך כל המשפחה מחכה שהרב יתחיל, לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות, נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה – ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מס' 1319עמוד 17).

שבת שלום ושנה טובה  ◆  הרב אברהם אסולין.                 

לתגובות :  a0527145147@gmail.com

יום הכיפורים – פרק טו'-ליקט הרב אברהם אסולין

יום הכיפורים – פרק טו'

א.     נהגו העם לעשות כפרות בלילה הקודם לערב יום הכיפורים עד למחרת. ותלמידי חכמים ואנשי מעשה מעירים בני ביתם בעלות השחר ועושים הכפרות, ואת העופות פודים בצדקה ואוכלים אותם בסעודה מפסקת.

ב.      מנהגנו בכל ערי המערב לברך "על כיסוי הדם" בלבד וכפסק הרמב"ם (פרק יד)

ג.       הרבנים ובראשם הגאון רבי רפאל אנקווא זלה"ה רבה של מרוקו, ניסו לתקן שאין לשחוט רק תרנגול ותרנגולת לכל משפחה לכפרה, והטעם מפני שהשוחטים טרודים במלאכה ויש לחוש לטריפות בשחיטה, וכן מצד הוצאה מרובה, ולא נתקבלו דבריו רק על יחידים ושאר ההמון המשיך במנהגו

ד.      את העופות של הכפרות יתנו לעניים, ויש שנותנים דמי העוף לעניים. ומ"מ נהגו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

ה.      מנהגנו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ

ו.        מצוה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ויש מקומות שנהגו שגם הנשים הנשואות טובלות ללא ברכה

ז.       נהגו הגברים לקיים מנהג המלקות, כמובא בשו"ע (סי' תרו ס"ד).ורבים לובשים ג'לביה לבנה שמכניע ומשבר לב האדם

ח.     נהגו בבוגמז בסעודה מפסקת שכל הקהילה אוכלים יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (מפי הרב מאיר אסולין).

ט.     נהגו לטבל בסעודה מפסקת את הפת בסוכר, ועל השולחן מניחים המלח

י.        יש שנהגו להשהות חמין על הכירה מערב יום הכיפורים, שיהא נאכל למוצאי כיפור

יא.   מנהגנו שמדליקים נר לע"נ ההורים, בערב יום הכיפורים ובליל הושענא רבה כדברי הרמ"א(סי' תרי ס"ד).

יב.   מחנכים הקטנים לתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, כדאיתא בשו"ע (סי' תרטז ס"א). וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א),שהוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

יג.      בכל יום הכיפורים מתעטפים טלית גדול

יד.   מנהג המערב להוציא ז' ספרי תורה בכל נדרי, ובישיבות הוציאו ג' ספרי תורה כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 69).

טו.  מנהג טיטואן וג'יבראלטאר שעושים השכבה קודם כל נדרי לכל הרבנים המפורסמים מקדמא דנן כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 77).

טז.  מנהג המסתערבים שמי שקנה ס"ת ראשון מברך ברכת שהחיינו ובאר"ץ חלב החזן המברך כמובא בספר בית הכפורות (עמ' 90).

יז.     נגיעה של חיבה אסורה ביום כיפור אבל נגיעה בעלמא או להעביר מיד ליד מותר ויש מחמירים

יח.  יעבור על סדר ונוסח התפלה קודם יום כיפור שכך תהה התפלה ביתר כוונה

יט.    יש בכפרי הדרום שהיו יחפים בלי מנעלים ביום הכיפורים

כ.      יתוודה אדם בכל ליבו, ואף אם יודע שלא עבר בחטאים המוזכרים בווידוי, אולי עבר ושכח או שעבר עליהם בגילגולים קודמים

כא.רבים עומדים על רגליהם בשעת רוב ככל התפילה.

כב.  המנהג שלא לברך ביום הכיפורים ויום תשעה באב ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומנהג העיר מראכש, אלג'יר וארם צובא לברך.

כג.    מנהגנו שהלוי נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נוטל ידי הכהן וכך ינהג גם ביום הכיפורים כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 188 ס"ל).

כד.  מנהגנו להריח בשמים כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 523),

כה.   בסדר העבודה בתפלת מוסף בעת חזרת הש"ץ, בשעה שאומר והכהנים והעם, מנהג הדרום וכן מנהג אלג'יר וחלב שנהגו שכל הציבור כורע ושוחה על גבי בד, ומנהג הערים פאס מכנאס וצפרו שלא לכרוע אלא לשחות מעט.

כו.    הכהנים נוטלים את ידיהם לפני נשיאת כפים כבכל יום, מפני שאין זו רחיצה להנאה אלא לשם מצוה.

כז.   מנהגנו אין שמים הטלית על הראש רק תלמידי חכמים מובהקים, ובזמן תפילת הנעילה ביום הכיפורים כל הציבור מתעטפים הטלית על הראש.

כח.  המנהג בסיום צום יום הכיפורים עם צאת הכוכבים ואין מקפידים על צאת הכוכבים כדעת ר"ת כמו בשבתות.

כט.יש המברכים ברכת הלבנה קודם יום כיפור כדי להרבות בזכויות. ומנהגנו לברך במוצאי יוה"כ כדי לקדש הלבנה בשמחה.

ל.      אין מברכין על הבשמים בהבדלה במוצאי יוה"כ אף אם חל יוה"כ בשבת.

למחרת יום כיפור עורכים החזנים סעודת הודאה לה' הנקראת 'יום שמחת כהן'

כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 521), וז"ל ומי שיכול ומצוה מן המובחר אזי יקרא לשוחט לביתו באשמורת הבוקר ויהיה תכך לסמיכה שחיטה אבל לא יחשוב שזהו כפרתו אלא יחשוב שכל מה שעושין לעוף זה הכל היה ראוי לבא עליו כענין הכונה בקרבנות והקב״ה ברחמיו עבור התשובה שעשה יהפך הגזרה ונתקיים דוגמתו בעוף זה. ומה טוב ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים ע"כ. וכ"כ בספר פקודת אלעזר )סי' תר"ה(. וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמאן זצ"ל בעיר צפרו (מפי הגר"י מאמאן). וכ"כ בעיר בני מלאל בראשות הרבנים למשפחת מלול, הקפידו על כפרות בעלות השחר, וגם בארץ  בעיר ירוחם הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל היה מקפיד לעשות כפרות בעלות השחר (רבי עמרם מלול). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). וכן יש משפחות שנהגו בטיטואן (הרב שמואל ביבאס). ובק"ק אולדמנצור היה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר ועד הנץ, והיה שוחט בחצר בתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת. וכתב בספר הלכה ברינה (סי' תרד/ה), זכר לזכר נקבה לנקבה ולפדותן בממון היא חובה.

וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם(סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן הש"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. ראה בספר אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).

וכן ראה בספר קרבן מנחה (פרק מג ס"י), בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סי' טל).

כמובא בספר נטיפי המים (ח"ג עמוד שד).

ראה הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.

מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. ושמעתי מפי רבי ניסים שריקי רב בית הכנסת "שערי רחמים" שהנשים הנשואות במוגדאור היו טובלות ערב הכיפורים. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 286). הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה. וכן היו נשים במראכש שטבלו ערב יוה"כ(מפי הזקנות), וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בש"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות.

ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב  שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפנויות כתב הרמב"ן (נדה לב.),שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות.

כדאיתא בהגה ברמ"א (סי' תרי ס"ד), וז"ל יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים ונקיים ביוה"כ דוגמת מלאכי השרת וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נשבר ונכנע ע"כ. וכ"כ בספר הלכה ברינה (סי' תרי), לובשים בגדים לבנים נקיים כדוגמת מלאכי אלהים חיים ע"כ. הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה היה מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור, והיו מקומות נוספים שלבשו בגדים לבנים ביום הכיפורים. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קיד).

כתב הרב בן איש חי (ש"א וילך ס"ד), נוהגים בביתנו בזמן קדמון, לטבל הפת בסוכר, וכן כתב מטה אפרים (סי' תרה סעיף יח),  במנהג אשכנז, אך צריך גם כן להביא מלח על השולחן ולטבול הפת במלח וכו' והטעם שמעתי מהרה"צ רבי אליהו הכהן, שיהיה שנה טובה ומראש השנה עד כיפור אחד הוא. (מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט, והרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן יש יחידים שנהגו בצפון מרוקו (הגר"ד פרץ).

כך נהגו בעיר פאס, וכן בעיר לערש שבצפון מרוקו, וכן משפחות בעיר מרכאש וראה מרן השולחן ערוך (סי' תרט ס"א), כתב מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים למוצאי הכיפורים.

כתב הרה"ג רבי יוסף משאש זצ"ל בשו"ת מים חיים (ח"א סימן טו), שאנו נדמים בו למלאכים בחמשה דברים. יחפי רגלים, עומדים, בלא אכילה ושתיה, נקים מכל חטא, שלום בינינו, ולכן בטלית יש בה ארבעה כנפות, משום שגם למלאכים יש ארבע כנפים.

כתב הש"ע (סימן תקנד הלכה יח), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (אות לז. ועין לקמן סימן תרטו הלכות יום כיפורים), דאסור לגעת באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב, וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. וכתב הרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אמת (סימן תרטו), שכתב שמכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. ושל חיבה אסור.

באותם ימים לא היו מחזורים לכלל הציבור, לכן היה רבינו מקריא בקול את התפילות והציבור היה אומר אחריו. כאמור ילדי הכפר והנערים למדו קודם לכן את התפילות והנוסח, כך שהיו יודעי על פה את התפילות בימים הנוראים. וגם כיום מאד חשוב לעבור על התפלה קודם לחג, להתכונן כראוי, כך התפלה תהיה ביותר בכוונה. וביום כיפור כשהיה פותח את הארון  לאמירת כל נדרי לא היה נשמע קולו מרוב בכי, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה.

כתב בהגהות מוהר"א אזולאי הלכות יום כיפור משמע מהזוהר הקדוש (פרשת תצוה עמוד קפה), שצריך לילך ביום יחפים רגלים כמו המלאכים. וכתב בספר נאות בדשא אדהן (עמ' נג),  וז"ל ותלך יחף לתפלתך ואם אין אתה יכול לילך יחף תעשה מנעל מפשתן או מצמר ובו תילך בת"ב ויה"כ ע"כ. וכן נהג הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העירה אולאדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס).

כתב החיד"א זצ"ל בספרו לב דוד (פרק יב), מצאתי במכתב כבוד מורנו הרב רבי חיים סרגוסי וכו' וז"ל שמעתי מהרב רבי אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם, שאדם גדול אחד לא היה רוצה לקרות וידוי יום הכיפורים כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ולמה ידבר שקרים לפניו יתברך והוא חותמו אמת.. והשיבו הרמב"ם, אילו ידעתה אתה הנלהב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והייתה מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה, ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת. וכן כיוצא בזה, לפי מה שהוא האדם, וכן משפטו ושאתו. ואף על דבר זה שדברת, עתיד אתה ליתן את הדין.

כתב בספר אבודרהם (יום הכיפורים), ויש יחידים שנוהגין לעמוד על רגליהם ביום הכיפורים כל היום ויש סמך מדאמרינן בפרקי דרבי אלעזר(פרק מו).עד שראיתי  כתב בהגהות הרב אברהם אזולאי בספר הלבוש הלכות יום הכיפור (סימן תריט ה"ד), "נהגו קצת חסידים ואנשי מעשה לעמוד כל היום וכל הלילה על רגליהם, על פי המדרש (פרקי רבי אלעזר פרק מו), וכתב באליה זוטא (אות ז), פירש בבית יוסף בשעת תפלת ערבית דוקא, והב"ח פירש כל הלילה ממש, ובשיירי כנסת הגדולה האריך בזה, וכלל הענין שכל מי שאין יודע בעצמו  שלא יזיק לו עמידה זו בעת התפילה שיתנמנם או שלא יוכל לכיון כראוי, עבירה בידו אפילו לעמוד ביום, ומ"מ יראה לעמוד בשעת החזרות התפילות ובשעת הסליחות וכו'.  אחין הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רבי שלום אלמליח, היה עומד על רגל אחת יום ולילה. (שמעתי מהגברת עישה אבוקסיס  בת רבנו). ותמהתי על כך מעשה זה.

כמובא בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות כב). וכ"כ בספר שם משמואל(עמ' רז סיעיף טו). וכ"כ בספר קצור ש"ע טולידאנו (סי' תקנו ס"ו), וכן פסק בספר בן איש חי (ש"א פרשת וישב ס"ט), ברכת שעשב לי כל צורכי תקנוה על נעילת מנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון שלבש נעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו, דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה. ולכן לא מברכים ביום תשעה באב ויום הכיפורים לפי שאז כל העולם יחפים ע"כ. והדגיש באזני הגר"י מאמאן שליט"א שלמנהגנו מי שיברך, הרי היא ברכתו לבטלה.  ומנהג מרכאש לברך )רבי דוד פרץ). יש בק"קספרד שנהגו לברך, כתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכן כתב מהר"י עייאש זלה"ה במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א והוא מנהג יהודי אלגיר וכ"כ בספר זה השולחן (פרק כד ס"א),. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קכח). וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בת"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה(ח"א עמוד ד), שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכי, גם בת"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. ובספר עלי הדס (יום הכיפורים אות כ), המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי.         

מקור למנהג מדברי הרמ"א בהגה (תרכא ס"ד), ונוהגים ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם וגם בעלינו לשבח, אבל ש"ץ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו ויש למחות בידי העושים כן. וכתב הרב משנה ברורה (ס"ק טז), אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונרה שסמכו דהליכה לא מקרי הפסק (ט"ז), וכעת פשט המנהג שנותנים עוד סטנדר לפניו ובעבודה מסלקין אותו הסטנדר ואין עוקר רגליו (פרי מגדים), וברמ"א בהגה (סי' קלא ס"ח), ביום הכיפורים כשנופלים על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי), מפני איסור אבן משכית. כתב הגר"ש משאש זלה"ה בשו"ת שמש ומגן (ח"ג א"ח  סי' נז ס"ז), וז"ל בימי קדם אני זוכר שהרב מו"א זצ"ל, היה עומד רחוק מן התיבה, ועושין לו מזרון לפניו שנופל עליו, אבל היום לא ראיתי נוהגין כן.  רק שוחין על הבימה ולא נופלים על הארץ וכו' וכן אני נוהג. ורק אחד מעיר וכו' שאינו ש"ץ מדקדק בזה ע"כ. ובעיר פאס לא נהגו כן (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בפאס). אומנם מנהג הדרום לכרוע בכל גופו על גבי בד שעל הריצפה, ובעיר מכנאס וברוב המקומות בקזבלנקה לא נהגו כן (הרה"צ רבי אליהו הכהן). מנהג יהודי חלב לכרוע על גבי מחצלות (רבי שמואל כהן). וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (פרק כד ס"ה).

ולא כפי שפסק מרן בעל הכף החיים (סי' תריג סעיף טו), שיטול עד קצות אצבעותיו.(הרה"צ רבי אליהו הכהן).

ראה לעיל מנהגי טלית בכל השנה רק תלמידי חכמים מניחים טלית על ראשם, וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (עמ' כו), ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד, שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער.

(הרב מאיר אסולין), וכך נהג הגאון רבי משה מלכה זלה"ה רב העיר פתח תקוה, שהיה מסמן לחזן לתקוע תקיעה גדולה סמוך לצאת הכוכבים, שנשאל על כך השיב הרב, יש כאן אנשים חולי סכרת ועוד שמוסרים עצמם על קידוש ה' בתענית, די להם לסיים הצום עם צאת הכוכבים ולא לצערם (עמרם אזולאי).

כפסק הרמ"א בהגה (סימן תרב), כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. כתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק (ח"א מערכת הברכות אות קסא), כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם (ח"א דף יא ע"ב), שכן הוא המנהג בסלוניקי. וראיתי בקובץ פסקי רבותינו מן המערב (עמוד 103), הביא בשם רבי אברהם טולידאנו זצ"ל בספר הלכה ברינה (סימן תקצז), מסביר שהטעם לכך הוא שברכת הלבנה צריך לומר בשמחה, ובמוצאי יוה"כ כל ישראל שרויים בשמחה כי נמחלו כל עונותיהם.

כמובא  נהגו העם (יום הכיפורים אות כח).       

הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד), ויום טוב היה עושה (הכהן גדול),לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש. בעיר מרכאש רבים היו מגיעים לנשק ידו ולהתברך מהרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה, ביום שמחת כהן ראה בספר הנפלא חדר מכמנים (עמ' 29).

פרשת בראשית ◆ תורת אמך המלקט: הרב אברהם אסולין

פרשת בראשית ◆ תורת אמך

המלקט: הרב אברהם אסולין ◆ לאור רבותינו חכמי המערב זצ"ל
מוסדות תפארת מיכאל, אתר 'אור חדש' ליהודי צפון אפריקה.
בראשית ברא אלהים (א, א).
כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל בספרו נתיבות השלום, ויש לתמוה שהרי ידוע שהשמים והארץ נבראו מאש ומים, אך עדיין לא ידענו מנין נבראו האש והמים? ותירצתי על פי מה ששמעתי ממור אבי (הרה"צ רבי דוד הלוי רבה של תעלה), שמברכין
עליהם "שהכל נהיה בדברו" והוא משום שהמים נבראו ממאמרו של ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה לב, א), "בראשית" הוא גם מאמר שנאמר )תהילים לג, ו(, בדבר ה' שמים נעשו ע"כ דבריו. ומילת "אמר" בראשי תיבות היינו אש מים
רוח. ללמדך שכמו שהדיבור של האדם בנוי מרוח תחילה שיוצא מפיו, ולאחריו הדיבור ולאחר הדיבור ימצאו בפה, כך הקב"ה הוציא הדיבור ברוחו ויצאה אש ויצאו המים. נמצא כי ממילת בראשית שהיא מאמר נבראו אש ומים.
כתב הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש, "בראשית" אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל )פסחים נד.(, כי גן עדן וגיהנום נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר
ועונש על התורה והמצוות. והוא שרמז באומרו "בראשית", כי שני דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש – גיהינום וגן עדן. זכה, וירא מה', נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. ולשניהם יקרא ראשית, כי אם קדמה אחת לחברתה, לא יתייחס ראשית לאחד. הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד. ועוד כתב "בראשית" – אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל כי ה' ברא ארבעה עולמות, ויחסו להם שמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ורמזום בפסוק )ישעיה מג, ז(, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו. והוא שרמז כאן באומרו "בראשית". – הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל. "ברא"- הוא עולם הבריאה. "אלהים" – רמז לעולם היצירה, כי יש שם דינים.
"את השמים ואת הארץ" – הוא עולם העשיה, כי הוא זה שמים וארץ.
ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן )א, ט(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )ה'תרמ"ו – ה'תשל"ו(. איתא במדרש פליאה: בשעה שעלה משה רבינו ע"ה, למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה כותב "יקוו המים". אמר לו: למה כתבת "יקוו המים". אמר לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקד להחרב. ויובן על פי הזוהר הקדוש )בלק, רב, א(, בזמן שבית המקדש קיים, השכינה נהנית
מן הקרבן, כמו )במדבר כח, ב(, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, אבל לאחר חורבן בית המקדש, שכינת רם ונשא מן התורה, שנאמר )ישעיה נה, א(, הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה )בבא קמא, יז(, כלומר, שכינה שהיא צמאה מהעדר הקרבנות לאחר שנחרב בית במקדש, "לכו למים" שהיא התורה. ועוד שתיבת "למים" במס"ק עם האותיות והכולל עולה למנין טו"ב, "ואין טוב אלא תורה", כמ"ש בגמרא )ברכות ה(, ויובן, כשראה משה רבינו ע"ה שהקב"ה כותב "יקוו המים" ואין מים אלא תורה שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקדש להיחרב, ואז תהיה השכינה נהנית מן התורה שהיא משולה למים.
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם )א, כז(,
יש להקשות, מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא זכר ואחר כך נקבה? נראה לפי שהאשה דברנית, אילו נבראת תחילה לא היתה יכולה להיות לבדה אפילו שעה אחת. לכן נברא זכר תחילה, כדי שאחרי כן תוכל האשה לדבר עם בעלה.
וקשה, למה כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית הם באפשרות להתקיים כמו שנבראו, ומין האנושי אינו כן? וזה לפי שהאשה נבראת מן האיש ועתה כולם יוצאים מן האשה. ונראה, לפי שעתידה אומה לבוא ויאמרו שאשה תלד בלא שום איש, ויאמרו לה שהיא אלוה, ואחת הטענות שנאמר להם, היא זו: תדעו שמה שאתם אומרים הוא שקר, ראו מה עשה יוצר העולם אלהינו אין עוד מלבדו, שאעפ"י שברא האשה מן האיש, עם כל זה הפך סדרי ימי בראשית והכל יוצאים מן האשה. ואילולי נבראה האשה תחילה היו אומרים שדבריו אמת – כמו שברא הקב"ה אשה בלא אדם, כן עתה בא האיש מן האשה בלא אדם, לכך ברא האיש תחילה )מאור החיים(.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים )ב,ד(.
כתב הרב ישועה הלוי )התרע"ט(, בספרו ישא ה', יש לחקור, למה הכתוב שינה. בתחילה אמר "השמים והארץ", ואח"כ אמר "ארץ ושמים"? ויתכן שבא לרמוז למה שאמרו רבותינו ז"ל )בר"ר יב, טו(, כי בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, והיינו "השמים והארץ" כסדר. ואח"כ ביום "עשות ה' אלהים", שיתף את מדת הרחמים, אז אמר "ארץ ושמים". אעפ"י שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים שהוא השמים, לדין שהוא הארץ ומקדמים ארץ לשמים בהפך הישר והסדר, אע"פ כן ה' אלהים מרחם. 

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל )ב, טז(.

 כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה ומגדולי רבני מרוקו בספרו אוצר המכתבים )ח"א(. לשון הכתוב קשה, כי מילת "לאמר" היא מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומר שכפל לו הצווי כדי לזרזו. ונראה שצווהו "לאמר", זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטווית, אם לא שנאמר על ידי בעלה שנצטווה לומר לה, ואיפה? במילת "לאמר" 

לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו )ב, יח(. 

כתב הגאון החסיד רבי דוד אבוחצירא זצ"ל הי"ד מחכמי העיר תאפילאלת, בספרו אוהל מועד, נרמז "לא טוב היות האדם לבדו", גם בעניין לימוד התורה, דהיינו שלא טוב שיעסוק בתורה לבדו בלא חבר, שכתוב )בירמיה נ, לו(, "חרב אל הבדים ונואלו", וזהו "לא טוב, לבדו", כי אם עם חבר, וקנה לך חבר, ושבכח זה זוכה האדם לכתרה של תורה ומגלין לו סודות התורה. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו" – דהיינו, כביכול אעשה לו עזר וסיוע לזכות לכתרה של תורה, וגם השכינה שרויה ביניהם, כי אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, בכח זה החבר שכנגדו, וזהו "כגדו". וכתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה )ה'תר"מ – ה'תשכ"ג(, אפשר לבאר, בהקדים מה שאמרו רז"ל )יבמות סב:(, "השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שרוי בלי תורה", וזהו שאמר הכתוב "לא טוב" שהאדם יהיה שרוי בלי טובה ובלי תורה שנקראת טוב, כמו שכתוב )משלי ד, ב(, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. וזה כשהאדם יהיה לבדו, לכן "אעשה לו עזר
כנגדו". ובגמרא )שם(, כי מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה, הכוונה בלא בשלום, שנאמר )איוב לא, כד(, "וידעת כי שלום אהליך", ופירש רש"י ז"ל, בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו )מועד קטן ז:(, שנאמר )בדברים ה, כו(, "שובו לכם
לאהליכם". והנה מילת "אעשה", גימטריא שלום, ואימתי יש לאדם שלום, בזמן שיש לו "עזר כנגדו", היא האשה.
ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת )ג, ז(.
קבלה ביד רבותינו )אבות דרבי נתן נוסחא א, לא(, שתחילת ברייתו של אדם היו אצבעותיו רומזות למחט, ואחר שחטא נשתנו להיות כיתדות. ולפי זה, כיון שתחילתו היו אצבעותיו כמחט, בהם היה נוקב ותופר העלים זה בזה, על כן לא
עשה כי אם חגורות ולא לבוש. וזאת התאנה נקראת תאנת אדם הראשון, אשר גבוהה י"ב אמות, ועלין שלה ארכן ד' אמות, ורוחבה אמה וחצי ככתוב בספר הברית. ואלו נפלאות תמים דעים אשר מפליא לעשות. )מלל אברהם אנקווא. התק"ז –
התקפ"ב(.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו )ו, ו(.
הנה ידוע כי אהבת הבריות היא קיום העולם והעמדתו, שאם תפרוץ השנאה בין בני אדם, מעט מעט תאבד העולם. ואם כן תתבטל כוונת הבריאה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה )ישעיה מה, יח(, אשר על כן בהיות האהבה והאחדות בין
בני האדם, אף אם יהיה רע לשמים חס ושלום, על כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו בצד אחד של קיום העולם. ועל כן אמר "וינחם ה", רוצה לומר כי על חלקו יתברך דברים הנוגעים לו הוא מחל והיה לו נחמה, ואחר "כי עשה את האדם
בארץ" והוא עלול לחטוא. אבל "ויתעצב אל לבו", של האדם, שלא היה להם אהבה בלבם וצריך לאבדם, ואילו היה לבם טוב ושלם איש את רעהו יעזורו, לא היה מכלם מן העולם. )דברי יוסף ניסים בן דהאן זצ"ל, התרנ"ח(.
שבת שלום ומבורך,
הרב אברהם אסולין

לתגובות : a0527145147@gmail.com

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו-המלקט: הרב אברהם אסולין

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'23

המלקט: הרב אברהם אסולין

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו  שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.

וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).

כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב  (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם"  לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח  האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.

הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).

התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח  אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).

כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:   a0527145147@gmail.com

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

פרשת השבוע לאור רבותינו חכמי המערב פרשת "חיי שרה"

 

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה

מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן", (בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[בראשיתיח, יט]

הקשה הרב עוד יוסף חי ז"ל למה תלה זה בטעם אשר יצוה את בניו, הלא זכות אברהם עצמו גדול גם בלתי מצות שיצוה בניו אחריו, ונראה לי לומר דהכוונה היא כאשר אבינו אברהם יצוה זרעו אחריו ללכת בדרכי ה', ממילא יש להם זכות לזכות לכמה טובות שבעולם, וזה באמת חשיבות מגעת לאברהם שכל הטובה שמקבלים הבנים נהנה מהם האב וכאלו הוא עצמו שקבל הטובות ההם, וזהו למען הביא על אברהם את אשר דבר  "עליו" הוא עצמו, זאת אומרת נעשה כאלו הביא הטובה עליו אפילו שהביא רק זרעו. וזה רמז הכתוב (לך לךי"ז-ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, דכל מה שאני נותן לזרעך אחריך הוא חשוב כאלו נתתי לך וכן יפורשו הרבה פסוקים כאלה. וזה גם כן רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב י"ג), תיבות כתמר יפרח ראשי תיבות וסופי תיבות שלהם אותיות רך חי,דאם האדם השאיר אחריו בנו הרך איש צדיק אז גם שהוא נפטר נקרא חי.

והרב רבי מסעוד ריוח(שליט"א) זצ"ל, רמז בתיבת כתמר אותיות רך תם, לרמוז שאם השאיר בנים רכים ותמימים במעשיהם, אז אפילו במיתתו יפרח ונחשב לו כאלו הוא חי. עוד רמז בכתוב הנ"ל על פי קושיית חז"ל איך במקום אחד נאמר כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לא נקרא תלמיד חכם, ובמקום אחר אמרו כל תלמיד חכם שאינו מעביר על מדותיו לא נקרא תלמיד חכם? ופירשו הכוונה היא, שהכלהוא לפי המקום שעומד בו האדם, דלפעמים צריך להיות נח וסבלן ולפעמים להיפך, וזהו צדיק כתמר יפרח שהצדיקצריך להיות בו שני דברים הפכיים, פעמים יהיה כתמר שהוא רך ומתוק ולפעמים כארז בלבנון להיות נוקם ונוטר כנחש, עכ"ד נר"ו. ומדבריו למדתי לרמוז בתיבת יפרח שהיא אותיות רף חי, שכל ימי חיי האדם צריך להיות רפה ועניו.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:    a0527145147@gmail.com

תפארת מיכאל. אתר ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת ויצא ◆

תורת אמך

תפארת מיכאל. אתר ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת ויצא ◆
העולמי "אור חדש" ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ויצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא (כח, יא).

בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה(נדה ל:),והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר(אבות ב, ג),אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה (אור החיים).

כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו(ברכות כו:),לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י),והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל

משם הרא"ם, שבמסכת חולין (צא:),אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות(ב.),שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.

הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (כח, טו).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו(חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל), והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם(יחזקאל לו, יב-יד),"כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים (כח, כא).

לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת(קהלת יב, יג),"סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל(ברכות ו:),שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן (מאור חיים).

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים (כח, כא).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל(כתובות קי:),כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (כא, א).

כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם(בראשית כח, יא),שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו (כח, יז- יח), אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין.

 לתגובות ולקבלת העלון וחוברת תורת אמך לחנוכה :a0527145147@gmail.com 

 

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד).

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד). 

כתב רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופרן, טהלה ובארץ ביבנה. בספרו נתיבות שלום, ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפניו", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו" וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו" )קהלת י, ב(, אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו
מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ" )בראשית ד, ז(. עוד אמרו רז"ל כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא )אבות ד, יא(, עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי
יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר" )בראשית כז, יא(. ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר
הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים

"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד.

 ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה (לב, ה). כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", – דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר די לי –
עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה".
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך )לב, ה ו(. – כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מחכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי. 

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות (לב, ח). כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה
עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב. 

וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב (בבא מציעא פד.), "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד"
אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים – שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד.
ברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולין
a0527145147@gmail.comלתגובות

◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת מקץ ◆ תורת אמך המלקט: הרב אברהם אסולין

לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת מקץ ◆ תורת אמך

המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל
יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראי תבות, "ומנהג ישראל ה'
ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק
משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד.
וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, –
ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו (מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו
ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר
רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם
מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו
שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא
שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח )מב,
ג(.
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של
החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר )בראשית לז(, ויגד לאחיו
ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו
בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני
שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא
בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו
אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו
עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את
כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה
שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך
אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו )מב, ז(.
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם
קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה
והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו
הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו
שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם
קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה.
או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו
שצמחה לו טובה מהצער שציערהו )אמרי ברוך טולידאנו(.
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון
באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון )מג, כג(.
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה
מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו
טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא
ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת
מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת
כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן
העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם
בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם
עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש
מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא
עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם" על פי מה שאמרו בגמרא – 1 אמר ריש לקיש כל העוסק
בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא
התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך
אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר
ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע
לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’
יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר )ברכות יז(, גדולה הבטחה וכו’ יותר מן
האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה
רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה.
אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת
המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את
רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב,
לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר
תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור
1 ברכות ה ע"א.
טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות
הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות
להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב
קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו
בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר
בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך
מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו
שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא.
)"פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב(.
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת
יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר,
נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב,
ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך
הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם
מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב,
שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה
לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש
סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו
בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא
מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com

כנס בני תורה יוצאי מרוקו – מרן הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר שליט"א

כנס בני תורה יוצאי מרוקו – מרן הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר שליט"א

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר