הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

אתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, היות ועץ אתרוג מאד עין, לכן יש מרכיבים אותו, ומה גם שיש אתרוגים
שכשרותם הינם בגדר מסתמא שאינם מורכבים כמו האתרוג "המכונה זן "חזון איש", שבזמנו הרב חזון איש זצ"ל, חיפש אתרוג לא מורכב, ונדד עד לעיר שכם, בעבר היתה שם קהילה יהודית, ומשם לקח הרב אתרוג, לשנה הבאה, העץ כבר לא היה קיים, ומאז נדד הרב לצפת ת"ו, ושם הרב ראה עץ אתרוג פרא, והרב אמר מסברא מן הסתם שעץ זה אינו מורכב. ובזמנו שעלה ארצה הצדיק בבא סאלי, וחיפץ אחר אתרוג, והגיעו לאוזני הצדיק, שרוב האתרוגים בארץ מורכבים, פנה לסבא קדיש

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

א הסבא אלפנדרי זצ"ל, והורה לו שבעקבות חוסר אתרוגים ורובם מורכבים, שיקח אתרוגי מרוקו המיוחסים, אשר גדלים במרוקו,

ולכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי
מרוקו (ובמקום לא נמצאים יקחו אתרוג, תימני שיש עליו מסורת…), שידועים בכשרותם, וביחוסם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם
בלי פקפוק, ראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן עו). וכן העידו עליהם גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר
ישרי לב (דף א ע"ב), שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך
עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ד מינים דף עג), וז"ל ואתרוגים
הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ
מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר
וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה
וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו
מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי
שום פקפוק. וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גריענים. דיברתי
עם הרה"ג הרב שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שיש אתרוגי מרוקו שיש בהם
גריענים. וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על
אתרוג מרוקו. וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש
אלישיב זצ"ל הקפיד לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה
של שכונת שמואל הנביא, שסידנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג
מרוקו.
ולמעשה כיום בארץ ישנם מספר מטעים של אתרוגים יוצאי מרוקו, שגדלים בארץ, והם בעדיפות על פני אתרוגי מרוקו המובאים ארצה ממדינת מרוקו, בין המקומות הידועים לי, מטע ליד בית שמש, כדומני שהיא קשורה למשפחת הרב יודיוף, מטע במושב בית עוזיאל בהכשר הרב שנאור זלמן רווח שליט"א, רב אזורי גזר, ובדרום בישוב בית חלקיה, שאתרוגיהם נמכרים בכל הארץ, ואף השנה הובאו ארצה ממרוקו 1.500 אתרוגים, עם כל האישורים הנדרשים, כמו"כ בישיבת כסא רחמים בני ברק, ניתן להשיג שם אתרוגי מרוקו, גם בבני ברק ובשכונת הר נוף כמידי שנה נמכרים אתרוגים מרוקאים, וכן בשוק ארבעת המינים מוסיוף.
בברכת חג שמח
הרב אברהם אסולין

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת בראשית ◆ מס' 21

לאור רבותינו חכמי המערב זצ"ל◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

 

בראשית ברא אלהים (א, א).

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל בספרו נתיבות השלום, ויש לתמוה שהרי ידוע שהשמים והארץ נבראו מאש ומים, אך עדיין לא ידענו מנין נבראו האש והמים? ותירצתי על פי מה ששמעתי ממור אבי (הרה"צ רבי דוד הלוי רבה של תעלה), שמברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו" והוא משום שהמים נבראו ממאמרו של ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה לב, א), "בראשית" הוא גם מאמר שנאמר (תהילים לג, ו), בדבר ה' שמים נעשו ע"כ דבריו. ומילת "אמר" בראשי תיבות היינו אש מים רוח. ללמדך

שכמו שהדיבור של האדם בנוי מרוח תחילה שיוצא מפיו, ולאחריו הדיבור ולאחר הדיבור ימצאו בפה, כך הקב"ה הוציא הדיבור ברוחו ויצאה אש ויצאו המים. נמצא כי ממילת בראשית שהיא מאמר נבראו אש ומים.

 

כתב הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש, "בראשית" אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל (פסחים נד.), כי גן עדן וגיהנום נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר ועונש על התורה והמצוות. והוא שרמז באומרו "בראשית", כי שני דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש – גיהינום וגן עדן. זכה, וירא מה', נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. ולשניהם יקרא ראשית, כי אם קדמה אחת לחברתה, לא יתייחס ראשית לאחד. הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד.  ועוד כתב "בראשית" –  אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל כי ה' ברא ארבעה עולמות, ויחסו להם שמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ורמזום בפסוק (ישעיה מג, ז), כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו. והוא שרמז כאן באומרו  "בראשית". – הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל. "ברא"- הוא עולם הבריאה. "אלהים" – רמז לעולם היצירה, כי יש שם דינים. "את השמים ואת הארץ" – הוא עולם העשיה, כי הוא זה שמים וארץ.

 

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן(א, ט).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (ה'תרמ"ו – ה'תשל"ו). איתא  במדרש פליאה: בשעה שעלה משה רבינו ע"ה, למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה כותב "יקוו המים". אמר לו: למה כתבת "יקוו המים". אמר לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקד להחרב.

ויובן על פי הזוהר הקדוש (בלק, רב, א), בזמן שבית המקדש קיים, השכינה נהנית מן הקרבן, כמו (במדבר כח, ב), את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, אבל לאחר חורבן בית המקדש, שכינת רם ונשא מן התורה, שנאמר (ישעיה נה, א), הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה (בבא קמא, יז), כלומר, שכינה שהיא צמאה מהעדר הקרבנות לאחר שנחרב בית במקדש, "לכו למים" שהיא התורה.  ועוד שתיבת "למים" במס"ק עם האותיות והכולל עולה למנין טו"ב, "ואין טוב אלא תורה", כמ"ש בגמרא (ברכות ה), ויובן, כשראה משה רבינו ע"ה שהקב"ה כותב "יקוו המים" ואין מים אלא תורה שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקדש להיחרב, ואז תהיה השכינה נהנית מן התורה שהיא משולה למים.

 

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם(א, כז),

יש להקשות, מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא זכר ואחר כך נקבה? נראה לפי שהאשה דברנית, אילו נבראת תחילה לא היתה יכולה להיות לבדה אפילו שעה אחת. לכן נברא זכר תחילה, כדי שאחרי כן תוכל האשה לדבר עם בעלה. וקשה, למה כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית הם באפשרות להתקיים כמו שנבראו, ומין האנושי אינו כן? וזה לפי שהאשה נבראת מן האיש ועתה כולם יוצאים מן האשה. ונראה, לפי שעתידה אומה לבוא ויאמרו שאשה תלד בלא שום איש, ויאמרו לה שהיא אלוה, ואחת הטענות שנאמר להם, היא זו: תדעו שמה שאתם אומרים הוא שקר, ראו מה עשה יוצר העולם אלהינו אין עוד מלבדו, שאעפ"י שברא האשה מן האיש, עם כל זה הפך סדרי ימי בראשית והכל יוצאים מן האשה. ואילולי נבראה האשה תחילה היו אומרים שדבריו אמת – כמו שברא הקב"ה אשה בלא אדם, כן עתה בא האיש מן האשה בלא אדם, לכך ברא האיש תחילה (מאור החיים).

 

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים(ב, ד).

כתב הרב ישועה הלוי (התרע"ט), בספרו ישא ה', יש לחקור, למה הכתוב שינה. בתחילה אמר "השמים והארץ", ואח"כ אמר "ארץ ושמים"? ויתכן שבא לרמוז למה שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יב, טו), כי בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, והיינו "השמים והארץ"  כסדר. ואח"כ ביום "עשות ה' אלהים", שיתף את מדת הרחמים, אז אמר "ארץ ושמים". אעפ"י שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים שהוא השמים, לדין שהוא הארץ ומקדמים ארץ לשמים בהפך הישר והסדר, אע"פ כן ה' אלהים מרחם.

 

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל(ב, טז).

כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה ומגדולי רבני מרוקו בספרו אוצר המכתבים (ח"א). לשון הכתוב קשה, כי מילת "לאמר" היא מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומר שכפל לו הצווי כדי לזרזו. ונראה שצווהו "לאמר", זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטווית, אם לא שנאמר על ידי בעלה שנצטווה לומר לה, ואיפה? במילת "לאמר".

 

לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו(ב, יח).

כתב הגאון החסיד רבי דוד אבוחצירא זצ"ל הי"ד מחכמי העיר תאפילאלת, בספרו אוהל מועד,  נרמז "לא טוב היות האדם לבדו", גם בעניין לימוד התורה, דהיינו שלא טוב שיעסוק בתורה לבדו בלא חבר, שכתוב (בירמיה נ, לו), "חרב אל הבדים ונואלו", וזהו "לא טוב, לבדו", כי אם עם חבר, וקנה לך חבר, ושבכח זה זוכה האדם לכתרה של תורה ומגלין לו סודות התורה. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו" – דהיינו, כביכול אעשה לו עזר וסיוע לזכות לכתרה של תורה, וגם השכינה שרויה ביניהם, כי אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, בכח זה החבר שכנגדו, וזהו "כגדו".

וכתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה (ה'תר"מ – ה'תשכ"ג), אפשר לבאר, בהקדים מה שאמרו רז"ל (יבמות סב:), "השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שרוי בלי תורה", וזהו שאמר הכתוב "לא טוב" שהאדם יהיה שרוי בלי טובה ובלי תורה שנקראת טוב, כמו שכתוב (משלי ד, ב), כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. וזה כשהאדם יהיה לבדו, לכן "אעשה לו עזר כנגדו". ובגמרא (שם), כי מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה, הכוונה בלא בשלום, שנאמר (איוב לא, כד), "וידעת כי שלום אהליך", ופירש רש"י ז"ל, בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז:), שנאמר (בדברים ה, כו), "שובו לכם לאהליכם". והנה מילת  "אעשה", גימטריא שלום, ואימתי יש לאדם שלום, בזמן שיש לו "עזר כנגדו", היא האשה.

 

ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת(ג, ז).

קבלה ביד רבותינו (אבות דרבי נתן נוסחא א, לא), שתחילת ברייתו של אדם היו אצבעותיו רומזות למחט, ואחר  שחטא נשתנו להיות כיתדות. ולפי זה, כיון שתחילתו היו אצבעותיו כמחט, בהם היה נוקב ותופר העלים זה בזה, על כן לא עשה כי אם חגורות ולא לבוש. וזאת התאנה נקראת תאנת אדם הראשון, אשר גבוהה י"ב אמות, ועלין שלה  ארכן ד' אמות, ורוחבה אמה וחצי ככתוב בספר הברית. ואלו נפלאות תמים דעים אשר מפליא לעשות. (מלל אברהם אנקווא. התק"ז – התקפ"ב).

 

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (ו, ו).

הנה ידוע כי אהבת הבריות היא קיום  העולם והעמדתו, שאם תפרוץ השנאה בין בני אדם, מעט מעט תאבד העולם. ואם כן תתבטל כוונת הבריאה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), אשר על כן בהיות האהבה והאחדות בין בני האדם, אף אם יהיה רע לשמים חס ושלום, על כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו בצד אחד של קיום העולם. ועל כן אמר "וינחם ה", רוצה לומר כי על חלקו יתברך דברים הנוגעים לו הוא מחל והיה לו נחמה, ואחר  "כי עשה את האדם בארץ" והוא עלול לחטוא. אבל "ויתעצב אל לבו", של האדם, שלא היה להם אהבה בלבם וצריך לאבדם, ואילו היה לבם טוב ושלם איש את רעהו יעזורו, לא היה מכלם מן העולם. (דברי יוסף ניסים בן דהאן זצ"ל, התרנ"ח).

 

שבת שלום ומבורך,

הרב אברהם אסולין

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך◆ פרשת השבוע לך לך

לאור חכמי מרוקו מס' 23◆ מאת המלקט: הרב  אברהם אסולין

ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, אמרו רז"ל (בר"ר לט, ט) שלא אמר המקום במפורש כדי להרבות לו שכר. במסכת אבות כתוב (אבות ב, י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכי אדם יודע מתי ימות?! … תירצ

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ו 


– ישוב היום, שמא מחר ימות ונמצא כל ימיו  בתשובה. ובזוה"ק אמרו, שהנשמה נקראת "אברהם" , ועפ"י זה, מה שכתב המדרש שלא גילה לו הקב"ה לאברהם להיכן ילך, כי הקב"ה אומר לנשמה לך לך מארצך וכו', ולא רצה לגלות עד היכן יגיע, כדי להרבות שכר התשובה של כל יום ויום. ומזה "אעשך לגוי גדול", שהם המלאכים הנבראים ע"י תשובתו של כל ימי חייו.

ויקח אברם וכו' "אשר עשו בחרן"  (יב, ה).

כתב הדיין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מרבני  העיר מכנאס, בספרו אמרי ברוך, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכו'. ויש להתבונן מזה השגחת השי"ת כי היה רצונו שיהיו אברהם ושרה מכניסים בני אדם תחת כנפי השכינה, ויתכן דלהכי כבש מעיינם ולא הולידו עד זקנותם? – שאם היו יולדים בנערותם היו משגיחים רק על בניהם לחנכם בדרכי ה' כי מצוה זו עליהם רמיא, והיו נשארים כל בני דורם בלא השגחה ולא ידיעת השי"ת… לא כן עכשיו שהיו עקרים היתה השגחתם על כל בני דורם וזכו לקרבם תחת כנפי השכינה.

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…

כתב  רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, נראה לפרש הכפל "לך לך", היינו לך לך לבדך, מבלי שירשו בני אדם ומבלי להודיע להם, אלא בהסתר, כאילו אתה יוצא מחוץ לעיר. וגם שלא תצאו יחד אתה ושרה כדרך הנוסעים מעיר לעיר, אלא כל אחד לבדו, כי אם תעשו רעש ביציאה כדרך הנוסעים יהיה לך עיכוב. "ומארצך" – מישיבת ארצך, וכן מסיבת "מולדתך" שהם בני משפחתך, ויותר מזה מסיבת "בית אביך". ולא יצאו אתך אפילו חמורים וגמלים אלא אתה לבדך, כדי שלא יוודע להם שאתה נוסע לארץ ישראל ויעכבוך,  בגלל השכונה שגרת בה, ומחיבת הקריבה שקשה להם פרידתך מהם ויעכבוך.  ואמר: "אל הארץ אשר אראך", א"כ אברהם יאמר מי יראה לי הדרך אשר אלך בה, כי לא ילכו עימו אפילו חמורים וגמלים כדי שלא ירגישו בו בני העיר. לזה השיב לו הכתוב: " אל הארץ אשר אראך" – כי השי"ת יראך הדרך אשר תלך בה בלי פח ומורא. ונראה לי לפי זה, שהכתוב גילה לאברהם  המקום אשר הוא הולך, אלא הזהירו שלא יגלה לבני דורו מטע שאמרנו שיעכבוהו. 

ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה (יב, ג)

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל  בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, למה אמר מברכיך לשון רבים, ומקללך לשון יחיד? ועוד , היה לו לומר ואאור מקללך כמו ואברכה מברכיך… ועוד – למה שינה מקללה לאררה היה לו לומר אקלל מקללך, ואפשר לומר, כי על ידי הברכה שיתברך המברך יתרבו המברכים ויתמעטו המקללים, ואף אם ישאר רק אחד שיהיה בטל מיעוטו, גם כן אאור אותו, כדי שלא ישאר שום מקלל. או אפשר שהיו לו אהובים הרבה שהיו מברכים אותו, והיו לו מעט שונאים היפך הזמן הזה שרבו השונאים על האוהבים, ולכן כתב זה בלשון רבים וזה בלשון יחיד. והקדים ואברכה ואיחר אאור, להורות נתן, שלענין הברכה יברך המברך בהקדם האפשרי. ובקללה לא יאור המקלל תיכף, שמא יתחרט, ואם לא יתחרט אז אאור, לכן אמר אאור ולא אקלל, כי אאור יש בה ברכה וקללה, בלא וא"ו יש בה שני פירושים "אורה" "וארירה".

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וכו' (יב, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, אברהם אבינו ע"ה בא להודיע, שאפילו  אם היה ה' מדבר עמו קשות היה הולך, והטעם הוא, על האמירה בלשון רכה ללכת מארצו לפיסו על קושי הפרידה. לזה בא לשלול שלא בעבור שפייסו בלשון רכה הלך, ואם לא כן לא היה הולך, אלא אברהם השווה האמירה לדיבור,וכאילו דיבר אליו קשות, ועם כל זה הלך. ויהיה כאשר כמו שדיבר, וכן כאשר עשה כן אעשה לו.

ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (שם)

כתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, ומה בן חמש שנים בלא חטא, כך אברהם בן שבעים שנה היה כמו בן חמש. ובאומרו בצאתו מחר"ן, אותיות רחמן, בא לרמוז, שתמיד היה רחמן מיום יציאתו מרח"ם אמו, ומדתו  לרחם על עוברים ושבים, מאכיל אותם ומשקה אותם .

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ מס' 23

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

 

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יש

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ב פתח האהל כחם היום(יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו  שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה.

ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.

 

וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה(יח, ב).

כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב  (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם"  לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח  האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.

 

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.

 

הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).

 

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.

 

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).

 

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).

התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).

 

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח  אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.

 

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).

כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.

 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

 

לתגובות:    a0527145147@gmail.com

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל

, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן",(בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות(סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך◆ פרשת תולדות◆ מס' 25

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

 

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ואלה תולדות יצחק אברהם אברהם הוליד את יצחק(כה, יט).

רש"י ז"ל פרש: לפי שהיו ליצני הדור אומרים (תנחומא תולדות א), מאבימלך נתעברה הימנו. והקשה אור החיים, בספר מאור חיים, כי היה לו לומר רשעים שבדור אומרים ולא ליצנים, ואין לך רשעות גדולה מזו וקרא אותם ליצנים ויש לומר, שמה שכתב רש"י ז"ל שהיו ליצני הדור וכו', רצה לומר שהיו אומרים בליצנות, אומרים העולם מאבימלך נתעברה שרה, אבל אנו לא כך, אלא העולם אומרים וזהו ליצנות.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה (כה, כא, כב).

הגאון רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספר קול יהודה. נראה לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא צב), כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. שנאמר (בראשית כ, יז), ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. וסמוך לו "וה' פקד את שרה", שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך. לפיכך, ויעתר לו ה', תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר, כי "הוא" כתיב שגם הוא עקר, וכל המבקש רחמים על חבירו וכו' הוא נענה תחילה. "לו" ולא לה, אלא עד לאחר שנתרפא הוא, ואז "ותהר רבקה אשתו".

כתב הגאון רבי דוד סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, יש להקשות מדוע בסוף הפסוק הוצרך להודיע ששמה רבקה ולא הסתפק  באמירת "אשתו" בתחילת הפסוק. ועוד התחיל מיד "ויתרוצצו הבנים", שהיה לו להודיע תחילה שהרתה בשני ילדים תאומים, אחר כך יאמר ויתרוצצו הבנים. ונראה, כי שאלה אחת מתרצת חברתה, ומשום כך אמר "ותהר רבקה אשתו", כאילו אמר הפסוק: ותהר רבקה ותהר אשתו, שיתור הפסוק בא להודיע ששני הריונים היו בבטנה, דהיינו שני ילדים בהריונה. ולכך טוב שאמר הכתוב מיד אחרי זה, "ויתרוצצו הבנים בקרבה בה"א הידיעה.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'(כה, כב).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל, בספרו שבות יהודה. הנה לפי שהוולדות היו מצערים אותה ולא נהגו בה כבוד, לכן הצדקת תמהה ואמרה, אם כן שאין כבוד אב ואם "למה זה אנכי", ירמוז לאנכי ה' אלהיך. אם כן, עדיין יאמרו הגויים לכבוד עצמו הוא דורש ולא יודו לדברות הראשונות. לכן "ותלך לדרוש את ה'", לבית המדרש  שם ועבר לראות מה ישיבו לה על תמיהתה.

כתב הגאון רבי דוד צאבח זצ"ל בספר משכיל לדוד, יש מי שפרש מאמר רז"ל (יבמות סד), מפני מה אמותינו היו עקרות, משום שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, ואמרו רז"ל (שמו"ר א, כ), אמותינו לא היו בפתקה של חוה שלא היה להם צער הלידה, וכן כל הנשים שהן צדקניות. וזהו שאמר "ויתרוצצו הבנים" ומזה ידעה שיש לה צער עיבור. וזהו "ותאמר אם כן למה זה אנכי", זאת אמרת – אם כן שהייתי בפתקה של חוה ואיני מנשים צדקניות, "למה זה אנכי", עקרה ולמה התאויתי לילד כיון שאין אני צדקת. ועוד אין לומר הטעם משום שמתאוה, כי הרי איני צדקת עד כי גדל הכאב מאד יותר מסתם נשים. ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", כלומר השיבה ה' יתברך שהיא כשאר צדקניות ולכן היתה עקרה. ומה שהיא בצער העיבור, אין זה כצער העיבור של שאר נשים, אלא "שני גוים בבטנך", ולכך כל אחד מפרכס לצאת שכל אחד אומר אני אמלוך ולא מטעם חבלי לידה.

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיר עדשים ויאכל ויש ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (כה, לד).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים (ח"א), הכתוב קש, למה לא אמר ויעקב הלעיט לעשו, כמו שאמר עשו הלעטני נא? החכם תירץ, שהתבשיל היה חכם וחס עליו שלא יחמרו בני מעיו עכ"ל. ונראה לעניות דעתי, שלא קשה מידי, כי אם עשו מחמת רעבונו שאל שלא כהוגן,  יעקב הצדיק לא רצה לעשות עמו שלא כהוגן לשחוק עליו להלעיטו כבהמה. ורק עוד הוסיף ליתן לו לחם אשר לא שאל, למען יאכל בישוב ובדרך ארץ לאט לאט, כדרך בני אדם המלפתים את פתם בתבשיל או במרק לאט לאט.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם (כו, א).

כתב הרב משה אביטן זצ"ל כתב יד, המובא בספר הנפלא אור שרגא {פרשת שבוע למעלה 150 חכמי מרוקו ה"ח}. איתא במדרש(קהלת רבה ט, א), וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, מה כתוב (בראשית כה, לד), ויבז את הבכורה, לכך ויהי רעב בארץ. והוא תמוה. אבל אפשר לפרש על דרך מה שאמרו חז"ל (קידושין מ:), לעולם יחשוב האדם עצמו כאילו מחצה עונות ומחצה זכויות, ואם יעשה עבירה אחת יכריע עצמו לכף זכות חובה, ואם יעשה מצוה אחת יכריע עצמו לכף זכות. וכן העיר וכן העולם יחשוב האדם, כי העולם כולו מחצה עבירות ומחצה זכויות. ואם יעשה מצוה אחת יכריע את עצמו ואת העיר ואת העולם כולו לכף זכות, ואם יעשה עבירה אחת יכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. והנה דרשינן סמוכין, מי גרם "ויהי רעב בארץ", משום ויבז עשו את הבכורה, כיון שביזה קדושת הבכורה הרי הכריע את כל העולם כולו ל כף חובה, לכך ויהי רעב בארץ. וזהו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה שהיה יורד לעולם, ולכך ויהי רעב בארץ.

ויזרע יצחק בארץ וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'(כו, יב).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, "ויזרע יצחק בארץ", לפי שמדד, אע"פ שההגבלה המדידה והמניה מונע הברכה, כמובא בדברי חכמנו ז"ל (תענית ח:), שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ויצטרך לעשות נס גלוי ומפורסם, לא כן כאשר הוא בלי השער. אבל הגבלה שהיא לצורך מצוה לא תזיק, וזה היה כדי להוציא מעשר מכון ומדוקדק. וידוע שהמעשר יפטר אם מצד המקום שהוא חוץ לארץ, אם מצד הזמן בשנה השביעית. לזה אמר "בארץ ההיא" שהוא ארץ ישראל, גם בשנה שנת המעשר לא שביעית. גם יורה "בשנה ההיא", כי קודם לא היה עושה יישוב לעצמו, כי פחד על דבר אשתו, אבל בשנה ההיא, כי צוה המלך עליו זרע.

ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד(כו, כ).

כתב החסיד הגאון רבי יוסף גבאי זצ"ל בספרו בגדי שש, ארבעה במסורה, הלוך וגדל. הלוך וחסור (בראשית ח, ה), הלוך ונסוע (שם יב, ט),הלוך ושוב (שם ה, ג), ואפשר זוהי כוונת המסורה, על פי הזוהר (פרשת חיי שרה), הלוך וגדל הלוך וחסור, פירוש אם האדם לא עשה תשובה עד שגדל ונעשה זקן, "הלוך וחסור", דהיינו תשובתו חסרה וגרועה משל ימי הבחרות. אבל אם "הלוך ונסוע, הלוך ושוב", דהיינו כשהאדם עודנו בכוחו וגבורתו כאדם חזק בעל כח הנוסע מעיר לעיר ומכפר לכפר, באותו זמן שהוא עדיין ברתיחת דמו עליו עשה תשובה, אזי "הלוך וגדל", דהיינו תשובתו גדולה ומעולה. 

ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש(כז, כח).

כתב הגאון רבי יוסף דאבילה זצ"ל בספרו ויבא יוסף מכתב יד המובא בספר הנפלא אור שרגא. רבותינו ז"ל (ב"ר סו, ג), "ויתן לך האלהים מטל השמים", זה מקרא. "ורב דגן", זה תלמוד. "ותירוש" זו אגדה. וקשה מנין להם לשנות המקרא ממשמעותו ולדרוש דרשה זו? ויובן ע"פ הכתוב בספר פליאה על פסוק זה, על מי שאינו נוטל שכר לימוד ומרביץ תורה בישראל, אז שמים וארץ שניהם מעידים פה אחד: "ויתן לך אלהים". ונראה שלא שינו רבותינו ז"ל את משמעות הפסוק, אלא שבזכות המשנה שאדם מלמד לאחרים, זוכה לו "משמני הארץ" וכן כולם.

קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך(כח, ב).

רבנו חיים בן עטר זצ"ל, מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים. יש להקשות מה באה התורה ללמדנו, וכי אין אנו יודעים שבתואל הוא אבי אמו של יעקב ולבן אחי אמו? אלא כשאמר יצחק ליעקב "קום לך פדנה ארם" ואע"פ שהיה רשע, ראה שהוא "אבי אמך" והיא צדקת וכשרה. ושמא תאמר, רוב הבנים דומים לאחי האם ובניך ח"ו לא יהיו כשרים, "קח לך אשה מבנות לבן  אחי אמך", וכשם שאתה לא יצאת כאחי אמך כך יהיה עם בניך. וגם לקמן אמר "אחי רבקה אם יעקב ועשו" (כח, ו), רמז לו מהטוב יצא טוב ורע, ואע"פ  שבתואל ולבן היו רשעים יצאה רבקה אמך כשרה.  

ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים(כח, ג).

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו, מובא בדברי חכמנו (כתובות קי:), הטעם שאמרו כל הגר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, משום שחוץ לארץ השפעתה והנהגתה מי"ב מזלות וז' כוכבי לכת, שנותן ה' יתברך לכל האומות השפעתם ע"י אמצעי שהם המזלות. לא כן ארץ ישראל השפעתה ממנו יתברך שלא על ידי אמצעי, כמו שנאמר (דברים יא, יב), "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה", לפיכך הגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. לכך אמר "ואל שדי יברך אותך", שתהיה ברכתך על ידו יתברך שמו, וממנו יתברך תהא השפעתך טובה שלא על ידי אמצעי אף שתהיה בחו"ל. "ויפרך וירבך" בבנים ובממון, "והיתה לקהל עמים" שממנו יצאו י"ב שבטים.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך לאור חכמי מרוקו מס' 25◆ מאת המלקט: הרב  אברהם אסולין

 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה(כח, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ו

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

יצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).

בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר (אבות ב, ג), אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה (אור החיים).

כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו (ברכות כו:), לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י), והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכת חולין (צא:), אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות (ב.), שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.

הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך  בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו (חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל), והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לו, יב-יד), "כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).

לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת (קהלת יב, יג), "סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל (ברכות ו:), שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן (מאור חיים).

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל (כתובות קי:), כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).

כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם (בראשית כח, יא), שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו (כח, יז- יח), אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש (בר"ר ע, י), ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.

ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב (תהלים קו, לה), ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא (כט, ט).

כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק (שמות יב, ב), "החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).

יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל. {ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).

כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב (בראשית כד, כח), ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה (בר"ר ס, ז), ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו (בראשית כד, כח), ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (כט, יז).

כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה (איוב יא, כ), ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח, י), הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", (בראשית כט, יח), יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (בראשית כט, כה), בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב (בראשית כט, ל), "ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).

כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב (איוב לב, ז), "צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).

כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).

כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל (בר"ר פד), שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר (בראשית לד, יד), "לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי פרשת ראה), ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

a0527145147@gmail.comלתגובות:

 

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

 

תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 27◆ 

המלקט: הרב אברהם אסולין 

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד). 

ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפני", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו"

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). עוד אמרו רז"ל  כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא (אבות ד, יא), עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר" (בראשית כז, יא). ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד. 

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה(לב, ה). 

כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו – כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר – די לי עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה". 

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך (לב, ה-ו). 

כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי. 

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות(לב, ח). כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב. 

וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב (בבא מציעא פד.), "שופריה דיעקב  מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד" אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו – רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד. 

וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו(לב, יד). 

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, צריך להבין, מה הפירוש "מן הבא בידו". הנה, כשבא יעקב אבינו ע"ה לקחת מעדרו מנחה לעשיו אחיו, היו בורחים ממנו כל הבהמות ולא רצו להיות בחלקו של עשו הרשע ולזוז ממקומן, עד שהלך יעקב אבינו ע"ה ותפסן בידו והפרישן לחלקו של עשו, אזי זזו ממקומן והלכו לעשות רצון צדיק. לכן אמר "ויקח מן הבא בידו", דהיינו עד שבאו לידו ומסרם הוא לשלוחיו. 

 עזים מאתים ותישים עשרים(לב, טו). 

גדול כבוד הבריות שדוחה שבעה בצאן (מדרש פליאה). וביאורו, כדכתיב (שמות כא, לז). כי יגנוב  איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. ובפרשתנו נאמר "עזים מאתים ותישים עשרים" וכו', וברש"י מבואר מאתים עזים צריכות עשרים תישים. נמצא מאתים לחלק לעשרים שוה עשר, כלומר כל תיש ראוי להוליד עשר, והוא עצמו הוי אחד עשרה. וכאשר גונב אותו הפסיד לו אחד עשרה, וכשנשאו על כתיפו ונתבזה משום כבוד הבריות, דוחה ממנו שבעה ונשאר לו לשלם רק ארבעה. וכן פרות ארבעים ופרים עשרה (בראשית לב, טז), נמצא ארבעים לחלק לעשר שוה ארבעה, כלומר שיכול להוליד ארבעה והוא עצמו הוי חמשה. אם כן בגנבתו הפסיד לו חמשה, לכן ישלם לו חמש {רבי יעיש בוסקילה זצ"ל, המובא בלך דוד}. 

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל(לב, כט). 

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, המלאך אמר ליעקב ע"ה, "לא יעקב יאמר עוד שמך". כלומר לא יעקב שהוא לשון סוף ועקב יאמר עוד שמך לענין מלכותך וששלטונך, כאמור וידו אוחזת בעקב עשו, שנרמז בזה שמלכות יעקב היא בסוף  אחר גמר מלכות עשו. "כי אם ישראל" שהוא ענין ראשית והתחלה, לשון שר ונגיד תהיה מעתה. יען "כי שרית עם אלהים", אני המלאך שרו של עשו, "ועם אנשים" לבן ועשו, "ותוכל" להם, אם כן מזה מוכח שמעתה ומעכשיו אתה נגיד ושר. 

וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך (לג, ה). 

ויש להבין והלא בשאלו מי אלה לך כיון אף על הנשים, א"כ מפני מה ענה לו יעקב רק על הילדים. ונראה לפרש שכיון שעשו בשאלתו "מי אלה לך" לומר אחר שאני רואה כי ד' נשים איני מבין דרכך, כי מה לך וריבוי נשים וכי רודף תענוגות אתה, ומי אלה ואיך הם קשורים לטבע הצניעות וההסתפקות במועט שיש בנפשך. ועל זה ענה לו יעקב כי ריבוי הנשים אינו מפני התענוג אלא שמתאוה להוליד שבטי י'ה וזהו שאמר הילדים אשר חנן וכו' המה סיבת הריבוי. וכן הוא לעיל (כט, כא), על הפסוק "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה". ופירש רש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן. (אמרי ברוך). 

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר (לד, יח). 

למה התעכב יעקב אבינו ע"ה בלהכנס לעירו, ותירץ  בספרו אליהו זוטא, שבכך ניצל מעין הרע להיותו שלם בגופו וכן בממונו. כי בהכנסו בכח נפשותיו וגודל מקנהו וממונו הנראה לעיני אנשי העיר, לכן בהתיישבו שם העמיד שם מקנהו, והם יכנסו לפרקים עד שיתרגלו ביניהם, או לא יכנסו באסיפה לשם. תירץ עוד תירוץ הגאון החסיד רבי יחיא שנאור זצ"ל בספרו יש מאין ח"א, איתא במדרש (בר"ר יא, ז), תיקן להם תחומין, מכאן ששמר יעקב את השבת. והקשה הגאון "פרדס דוד", למה לא שמר יעקב את השבת רק עד עכשיו, ונל"ד לתרץ בס"ד, ע"פ חקירת חכמינו ז"ל, דאיך יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה נשא שתי אחיות שעתידה התורה לאוסרן, ותירצו כי לא קיים מצוות התורה רק בארץ אבל בחוץ לארץ לא. והראיה כשהגיע לגבול ארץ ישראל מתה עליו רחל אמנו. ואפשר לומר דגם כאן "ויחן את פני העיר", שתיקן להם תחומין של שבת, והיינו כיון שהגיע לשכם שהיא בארץ ישראל נתחייב במצוות, לכן שמר את השבת. לא כן כשהיה בחוץ לארץ לא היה חייב, זה שאמרו  ששמר יעקב את השבת.

 

ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמל לכם כל זכר(לד, יד-טו).

 

כתב החסיד רבי שלום אביצור זצ"ל בספרו נתיבות שלום {העלו עצמותיו ומנוחתו כבוד בנתיבות, ראה באתרנו אור חדש בפורום, רשימת הצדיקים שהעלו עצמותיהם ממרוקו לארץ}, אפשר לומר שזוהי חכמה בני יעקב שאמרו לבני שכם "לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה". וכוונתם לאיש שהערלה היא לו ונקראת עליו שם ערלה, שאפילו ימול את עצמו עדין נקרא ערל, שלעולם הערלה דבוקה בו. "אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו", פירושו של דבר, "כמונו" ממש להתגייר ולהמול לכם כל זכר. ונראה שרמזו להם גירות ומילה ולא במילה לבד הסתפקו, אבל אנשי שכם טעו והבינו מדבריהם שהעיקר היא המילה בלא גירות, ונמצא לפי זה שאנשי שכם לא קיימו את דבריהם. 

ברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולי 

a0527145147@gmail.comלתגובות:

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

לכל החברים שלום,

בטעות נכתב פרשת ויצא, פרשתנו "וישב"
הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

בתאריך 20 בנובמבר 2013 18:30, מאת הרב אברהם אסולין <a0527145147@gmail.com>:

תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 29◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען(לז, א).

כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופראן ותהלה, ובארץ ביבנה, בספרו נתיבות שלום, ולכאורה יש לעורר כאן סתירה בין דברי רש"י לדברי המדרש, כי לשון רש"י הוא, "וישב" ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. לעומת  זה במדרש רבה מובא הדבר בלשון אחר וזה לשונו אמר רבי אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה 'השטן' בא מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בעולם הזה. כלומר ברש"י כתוב שהטוען זהו הקב"ה ובמדרש כתוב שהטוען זהו השטן, ויש לתרץ שדברי רש"י מיוחסים לצדיקים שמבקשים לאכול מפירות התורה והמצות בעולם הזה שבאופן כזה רק הקב"ה טוען על הצדיקים לא דיין לצדיקים שיהיו ניזונים מתמצית פירותיהם בעוה"ז כדי למלא אוצרותיהם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה ולאכול פירותיהם בעוה"ז ולא ישאר להם דוקא לעוה"ב. וכו' ושמא תאמר האם יחסר ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים, פירות בעוה"ז, לזה בא רש"י כמתרץ, אמר הקב"ה לצדיקים 'מה' שמתוקן להם מלשון 'ונחנו מה'(שמות טז, ז),דהינו כלום הוא הבל טובת העוה"ז לעומת מה שמתוקן להם לעשות מפירותיהם שכר לעוה"ב, וחבל שיפסיד צדיק כמו יעקב אבינו משהו מהכל טוב לעוה"ב. אמנם המדרש שמזכיר שהשטן מקטרג, מדובר על הצדיקים שרוצים לאכול גם מהקרן של המצות, ובאופן כזה יש רשות לשטן לקטרג, ומדוקדק לשון המדרש שאמר לא דיין לצדיקים שהוא מתוקן, מילת שהוא ולא נאמר שהם מורה על הקרן.

 

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב),כתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל רב העיר פתח תקוה בספרו באר משה, את דבתם רעה. מה היה אומר, רבי מאיר אומר: חשודים הם על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים. רבי שמעון אומר: נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר רבי יהודה בן פזי, כתיב(משלי טז),פלס ומאזני משפט לה, אמר הקב"ה הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי, אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עיזים. הוא אמר מזלזלים הם בבני המשפחות, לעבד נמכר יוסף(תהלים קח),הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ, הוא דוב מתגרה שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף(ירושלמי פאה פ"א ה"א).כתב התורה תמימה, לא נתבאר איפה מצאו חז"ל בפסוק זה רמז שהדיבה היא מענינים אלו וכו' ולא ידעתי במה נתקשה, הלא הדבר פשוט בדברי רבי יהודה בן פזי שהביא דברי הגמרא על הפסוק פלס ומאזני משפט לה', ואכן מהעונש שנענש, אנו יודעים  מה הדיבה, ממה ששחטו שעיר עזים, ידענו שהיה חושד שאוכלים מן החי ללא שחיטה וכו' וכן פירש במדרש רבה על המתנות כהונה. והרא"ם פירש שחז"ל למדו לומר כן ממילת רעה, כי הוקשה לו הלא היא רעה, כי אין דיבה שהיא טובה, ואם כך לשם מה הוסיף הכתוב "דיבה רעה" (ראה רמב"ן שם שכתב, כי יש דיבה טובה). מכאן למדו בגזרה שווה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו, זהו אבר מן החי. וגבי אשת אדוניו כתיב, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, הרי גזרה שווה. וגבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה. הרי זלזול בבני השפחות.

 

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב).

כתב הגאון רבי עמור אביטבול זצ"ל מחכמי צפרו בספרו עומר התנופה, יש לפרש בהקדם מה שאמרו בגמרא(קידושין ע),כל הנושא אשה שאינה הוגנת הווין ליה בנים שאינם מהוגנים שנאמר(הושע ה, ז),בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואמרו במדרש(במדבר רבה ג, ו),הביאו הראנ"ח פרשת מסעי כל הנושא אשה מהוגנת הקב"ה מוציא מהם בעלי הוראה, שנאמר(תהלים סח, ז),אלהים מושיב יחידים ביתה וכו' ואין יחיד אלא לשון גדולה שנאמר(בראשית כו, י),כמעט שכב אחד העם את אשתך, ואומר(דברי הימים א, יז, כא),ומי כעמך ישראל גוי אחד  בארץ. ובזה נבין ראיה  אמתית שיעקב לא נשא שתי אחיות באיסור, דאם דנשא אשה שאינה מהוגנת לו לא יהיו בניו כולם צדיקים שבטי יה. וזה שאומר הפסוק ויבא יוסף את דבתם שלא היו מהוגנים, זו רעה אל אביהם שפגע באיסור שתי אחיות.

 

ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו(לז, ח).

כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים, הקשה והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני, ואפשר שסיפר להם החלום הרבה פעמים כדרך הנערים. ולדעתי יש חיזוק לדבריו ממ"ש  ויחלום יוסף חלום ויג לאחיו ויוסיפו עוד  שנוא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכו' והנה אנחנו וכו'  הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכבו סליקו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומתיו, חלום הלילה, וחשבת היום שדומה לחלום.{חכמי וגאוני מרוקו}.

 

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם(לז, יב).

לרעות את צאן נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות(אדר"ג לד).כתב התורה תמימה, לא תבאר איפה נרמז דרש זה, ואשר לומר ע"פ מ"ש במדרש רבה בסמוך, נלכה דותינה וכו' ולא היו יכולים להתפתות ביחד, ולהסכים למעשה רק על ידי רבוי אכילה. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו באר משה, ולפ"ד הדבר פשוט, כי הוקשה להם לרז"ל  מדוע הלכו כל האחים לרעות, והלא אחד מהם היה מספיק לרעות צאן אביהם, ויעשו ביניהם תור, שכל אחד ירעה בשבוע ולמה הלכו כולם יחד, והלא לבן שלח את צאנו ביד בתו לבד, ומשה רעה את צאן יתרו לבד, אם לא שתאמר שלא לרעות את הצאן הלכו כולם, אלא לרעות את עצמם, לאכול ולשתות בנאות מדבר מקום אויר צח ומבריא, ורז"ל עוררו אותנו על זה, במה שניקדו על מלת "את" להורות שלא את הצאן הלכו לרעות אלא את עצמן.

 

ויראו אותו מרחוק ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי שמואל די אבילה, מחכמי ראבט, בספרו אוזן שמואל, וזהו אומרו ויראו אותו מרחוק כלומר כשבא אצלם ראו ביאה זו משונה ורחוקה מן השכל אחרי שהיה יודע שהיו שונאים אותן אף בעיר היה לו להשמט מהם כי כן דרך מי שיש לו אויבים וכ"ש שלא יצא עמם לשדה מקום שאין שם אדם ועכשיו בא אצלם אל הדרך אמרו ישפוט בצדק שנחלש מזלו. ולכן כשראו אותו מרחוק אז ויתנכלו אותו להמיתו שנתמלאו נכלים וערמומיות להמיתו ולבקש לו שום סיבה שידנו אותו למיתה בשבילה ולא ימשך להם ממנה עוון אשר חטא.

 

ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי יוסף פינטו זצ"ל מחכמי מרכאש בספרו לקח טוב. במדרש(ב"ר פד, יד),שיסעו בו הכלבים, וצריך להבין למה ועל מה השליכו אותו הבורה, ואם כדי שלא ימיתו אותו הרי סוף סוף כתיב 'והבור ריק אין בו מים' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים ישבו (שבת כב),וימות שם, וגם אמרו ז"ל(ילקוט שמעוני רמז קמב),בשעה שהשליכו אותו לבו היה יהודה משליך עליו צרורות, וקשה ולמה היה משליך עליו צרורות, אכן יובן על מה דקיימא לן דאין מביאין עגלה בזמן שנמצא חלל, אלא אם חלל חרב ולא שגררתו חולדה או חיה ולא צף על פני המים ולא תחת הגל, ולכן מתחילה שיסו בו את הכלבים שאם היו הורגים אותו בחרב היה יהודה ובית דינו שהם השבטים צריכים להביא עגלה ערופה והם צריכים לומר "ידנו לא שפכו וכו'(דברים כא, ז),וזה לא יתכן, לכן שיסו את הכלבים דהיינו גררתו או חיה או חולדה ומן הדין פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהכלבים לא רצו לשלוח בו יד, אמר להם ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, והיינו כצף על פני המים ונהיה פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהבור אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקוהו, באו והטילו עליו צרורות, דהיינו תחת הגל ופטורים גם כן, וכשראו כשהשליכו עליו צרורות ואף על פי כן לא מת, אמר להם יהודה 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' כי כל אחד ואחד מאלו הישמעאלים אחינו בשרנו הוא, וקיימא לן(סנהדרין פו ע"א),הגונב נפש מאחיו וגנב אותו ומכר אותו לאחד מן אחיו אינו חייב מיתה, וישמעו אחיו.

 

וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש(לז, כב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרג מי שלא נתחיב מיתה מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יפגעו באדם אם לא יתחיב מיתה בידי לשמים, והוא אומרו ויצלהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומתיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת מקץ ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 30◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

 ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק  על דיני החנוכה, בראי תבות, "ומנהג ישראל ה' ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד. וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה – הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, ויזכור רחמיו".

וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו(מא, לז).

כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא שלט עליהם עבד.

וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח(מב, ג).

כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו  אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר(בראשית לז), ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו,  ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את כל בניו, היה לו  לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך אין שטן ופגע רע.

וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו (מב, ז).

יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה. או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו שצמחה לו טובה מהצער שציערהו (אמרי ברוך טולידאנו).

ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון (מג, כג). 

כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.

או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא עלמא דינא כלל.

                                נושא לנשים

"ויאמר שלום לכם"- על פי מה שאמרו בגמרא[1] אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’ יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר (ברכות יז), גדולה הבטחה וכו’ יותר מן האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה. אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.

 מעשה רב: הלבנת פנים

 איזה איסור חמור יותר?

בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב, לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב  ברבים הוא איסור דאורייתא. ("פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב).

הקפדה

רק פעם אחת הקפיד

הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר, נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב, שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

באתר אור חדש http://orhadash.net/index.php

 
פרשת שבוע 

תורת אמך ◆ פרשת ויגש ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 31◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

 

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה(מד, יח).

כתב הגאון הצדיק רבנו ישראל אבוחציריא זצ"ל  סידנא בבא סאלי, בספרו אהבת ישראל, כשנגש יהודה לדבר עם יוסף, דיבר עמו בתקיפות, וזהו לשון: ויגש – למלחמה. כמו שדרשו רז"ל (בראשית רבה צג, ו). לכן כדי להרתיח את יוסף אמר לו: בי אדוני – דע לך, כי באותיות שמי רמוז שם הוי"ה שהוא אדוני, ולכן עליך להזהר בכבוד "אדוני" שהוא הוי"ה הנמצא "בי", ולהאזין לדברי בכבוד, ולשמוע בקולי ולשחרר את בנימין.  

כתב רבנו חיים בו עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבה כנסת ישראל, בספרו אור החיים, בסוף פרשת מקץ, כשבאו אחי יוסף לפניו ומצאו הגביע באמתחת בנימין אמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצדק האלהים וכו' זהו שאמרה התורה ויגש אליו יהודה ומה שאמר מה נאמר בי אדוני ידבר וכו' ומה שאמר מה נדבר באזני אדוני ומה שאמר ואל יחר וכו' זהו שאמר ומה נצדק. צריך לדעת כי בג' דרכים אדם מנצח את חבירו או בתחנונים מתוך שמתחנן לפניו נותן לו בקשתו או באלומות וכח הדבור שמתוך חוזק דבריו גם כן ינצחוהו או באמיתות הדבר. יהודה הלך לפניו יוסף בכל הדרכים האלו בתחילה אמר ויגש אליו ויאמר בי אדוני בלשון תחנונים. ידבר נא לעבדך וכו' זהו הדרך השני בלשון קשה אע"ג שאמר נא שהוא לשון בקשה, דבר קשה ואל יחר אפך וכו'. אדוני שאל זהו אמיתות הדבר.

ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן וכו' ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו וכו' ותאמר אל עבדך אם לא ירד אחיכם הקטן(מד, כ- כג).

כתב הגאון רבי מרדכי אסבעוני זצ"ל בספרו פרשת מרדכי (עמוד קלח), יש מן הרגש קראוהו קטן, אחר כך נער אחר כך קטן. ואפשר שתחילת דבריהם משראו שקראם מרגלים ואמר שלראות ערות הארץ באו, נתייראו ממנו שמא יאמר להם שיביאו אביהם ואחיהם ע"כ. לו חכמו והשיבו על אומרו היש לכם אב או אח, ואמרו יש לנו אב זקן, ר"ל שאי אפשר לצאת ממקומו, גם כן אח קטן ר"ל קטן שלא ראוי לשום דבר כדי להפטר ממנו, וכאשר גמרו תשובתם שטענה שאמרו על אביהם הספיקה, ועל כן לא שאל עוד שיביאוהו, אמנם על אח לא נכנסו דבריהם באזניו ושאל מהם להביאו, ולפי שמתוך הענין נראה שחס על אביהם, שינו ממה שאמרו שאחיהם קטן ואמרו שהוא נער לומר שהוא עומד ומשמש לאביו הזקן, וזה דקדקו בלשונם ואמרו לא יוכל הנער לעזוב את אביו. ר"ל שהוא עומד ומשמש, ואי אפשר לזה בלא זה וכאשר ראו שלא הועילו בחכמתם שגם שאמרו כן חזר ושאל שיביאוהו. חזרו לדבריהם הראשונים וחזרו הם לומר דבריו שאמר אחר שאמרו לו שהוא נער ועומד ומשמש, ואי אפשר לעזוב את אביו, אמר לו היא ואת אחיכם הקטן הביאו אלי, לומר שתפש דבריהם הראשונים שאמרו כי קטן הוא לומר שבעלילה הוא בא עליהם, ועל כן הם מתרעמים עליו וקובלים עליו שעושה עמהם אשר לא כת.

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אתי הנה(מה, ה).

כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, יש להקשות למה הוסיף תיבת הנה, אפשר רק כי מכרתם אותי, ואפשר לומר שיוסף הבין בהם שמצטערים על שמכרו אותו למצרים שהיא קרובה לארץ כנענן, שעל ידי כן נודע להם ואלו מכרו אותו לארץ רחוקה היה משתקע ולא היה נודע לעולם ולכן אמר להם ואל יחר בעיניכם שמכרתם אותי הנה ולא למקום רחוק שלא היתי נמצא, כי דבר זה הוא לטובתכם, כי למחיה שלחני אליהם לפניכם.

בשעה שביקש יוסף מאחיו להעלות את אביו למצרים, שלח יחד עימם עגלות מליאות כל טוב מארץ גושן, וכך כתוב בתורה (בראשית מה, כג), וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ. אמר הגה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל (אב"ד אולדמנצור, למד תלמידים במשך שמונים שנה),

האתונות נשלחו אחרי החמורים והילכו אחריהם בעדר, כדי שלא לעכב את ההליכה, כי אילו היו מלפנים היו החמורים מחזרים אחריהם ולא היו דבקים בהליכתם.

מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד(מה, מט).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל בספרו יש מאין, קשה מה שאמר יוסף הצדיק לאביו בזה שמני אלהים וכו' העיקר הוא שידע שעודנו חי אם כן מה שייך שמני אלהים לאדון, ואפשר להסביר על פי מאמר חז"ל שלושה נמחלים עוונותיהם והם, חתן, חכם, ונשיא, דכתיב בן שנה שאול במלכו, נקי מעוונותיו. והנה גבי מעשה של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר בודאי נשמע בעולם שהכל היה שקר וכזב, לזה אמר מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף דקשה למה צריך להגיד ככה, אלא רמז לו באם שמעת הענין, הנ"ל אל תאמין שעוד אני בנך יוסף עומד בצדקתו, והראיה שממני אלהים לאדון על כל מצרים ומזה שעליתי לגדולה הוא סימן שאני עומד בצדקי.

בדרך בהליכתם מצרימה נאמר בתורה (בראשית מו, ה) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.

אמר הגה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל (אב"ד אולדמנצור, למד תלמידים במשך שמונים שנה), מקריאת הפסוק אנו למדים שאת יעקב אביהם נשאו בידם ואת בני המשפחה והטף נשאו על העגלות, ולכאורה למה לא לקחו את אביהם בעגלה, אלא דיקא הפסוק כתב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" מפני שיעקב אבינו ע"ה מפאת חלישותו מרוב גילו והצרות שעברו עליו, נשאו בניו על ידם, ולעומתו את משפחתם נשאו בעגלות.

והיה בתבואת ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכל לטפכם(מז, כד).

כתב הגאון רבי דוד סויסה זצ"ל אב"ד אולדמנצור בספרו מתוק מדבש, שמעתי משם מורי ורבי הרב אלעזר הלו זלה"ה זיע"א (ראש הישיבה במרכאש), לפרש ע"פ מה שאמרו ז"ל דתבואה הוקשה לשנים. ואמרו עוד (ר"ה ב:), דיום אחד בשנה חשוב שנה, ובפרק חלק(סנהדרין צא:), אמרו חז"ל שיצר הרע שולט באדם משעת יציאה, כדכתיב  לפתח חטאת רובץ, ויצר הטוב בא לאדם רק בגיל י"ג שנה ויום אחד (אבות דרבי נתן טז, ב), וימי שנותינו שבעים שנה כידוע (תהלים צ, י), וזה אומרו  "והיה בתבואות" שהם "השנים", דתבואה הוקשה לשנים, "ונתתם חמישית" של שבעים שנה דהיינו  י"ד שנה, שהוא היצר הרע, "וארבע הידות" רצונו לומר וארבע חלקים של י"ד שנשארים משבעים שנים מימיך, תעשו מצוות ומעשים טובים, "יהיה לכם"  לקיום ודו"ק.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

שלום לכל בני העדה די בכל אתר ואתר
 הבהרה

יש ספרים הנקראים מנהגי מרוקו, אך הדיוק ואחריות פעמים לא מועטות, הם לוקחים דוגמא מאחד השו"ת ובציטוט זה מרעשים עולמות שכן מנהגנו,

שלוש  דוגמאות.

א. "מעולם אבותינו לא אכלו טחול" ציטוט משו"ת ישמח לבב אב"ד צפרו. ויש ספרי מנהגי מרוקו, ולא אציין את שמו מפני כבודו, כזה דבר חשוב מן הראוי מעט לברר. לכל יודע ברוב בכל מרוקו אכלו טחול, ואפילו בצפרו שמעתי מפי הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א שמשפחתו ועוד אכלו טחול, אלא שמשפחת הרב עובדיה זצ"ל ואולי עוד בודדים נמנעו ולא אכלו טחול.
ב. לא הוציאו ספר תורה בעשרה בטבת שחל ביום שישי, ומצאו מקור תורות אמת ברדוגו אמת ומקורו ברוך מב"י משמיה דאגור.. ועוד בספר הלכה ברינה, אך כל זה מתיחס לעיר מכנאס, מבירור שקמתי ואציין המקורות לא כן נהגו בכל מרוקו, והספרים הנ"ל מציניים והכל חושב שכן לא הוציוא אבותינו ספר תורה, וגם אם אין עוד בכתובים וכי חסרו לנו רבני העדה שכיהנו ברבנות במרקו וחזנום דגולים הנמצאים איתנו. (גם אני שגיתי בכך בחוברת שיצא במהדורה קטנה במטרת להגהה לצורך הדפסת הספר תורת אמך השלם, ורבים ראו פרסום של המנהג שאין מוצאים ספר תורה ופנו אלינו לבירור הדבר,
ג. גם בענין הנחת בתפילין ביום שישי, בהרבה מקומות הניחו תפילין, כפי שציני.
בברכה
הרב אברהם אסולין
 

תורת אמך ◆ תעניות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 32◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

א. תענית שנופלת ביום שישי כמו השנה, מנהג צפון מרוקו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כמובא בשו"ת יאמר יצחק (תענית סימן ב'), וכן מנהג העיר פאס(הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), וכתב הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), שלא יניחו תפילין במנחה ע"ש, במנחת ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד מצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע"ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה. ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק  וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להניח תפילין וכן מנהג יהודי ארם צובה.

ב. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין "ויחל משה" כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ),וז"ל ומנהגנו כמ"ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת. ולענ"ד הוא מנהג העיר מכנאס, אבל בעיר פאס(הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק  וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להוציא ספר תורה וקוראים ויחל משה.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 33◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מז, כח).

כתב הרב אליהו    בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא טמאה גילולים, היה עוסק בחי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שוים לטובה והיה דבק בחיי התורה, כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא כמובא (בר"ר פד, כו), על פסוק (איוב ג, כו), לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליו רוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי, לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים (מז, כט).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר (מלכים א, ב, א), ויקרבו ימי דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל (תענית ה:), יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה (צו, ג), ובפירוש מתנות כהונה, והנה נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב (מלאכי ג, ו), ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם. ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה מקומות.

ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך (מז, ל).

כתב הגאון  אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל (תענית:), מכאן שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך (יו"ד שסב ס"ה), אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם אבותי הם שוים.

ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (מח, ט).

כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת  "בזה" מיותרת, וכבר עמדו רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל (סוטה לו:), שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מט, כד), נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אלעזר פרק לט), שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה. כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.

ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב (נ, כ).

כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה "כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת. ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת הרבים עדיפא.

או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה נאסף הצדיק

לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.

וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.

וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.

ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא. אי

 

עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.

על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה"(ברכות כח), כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך הזהרו בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.

 

 

  

תורת אמך ◆ תעניות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 32◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

א. תענית שנופלת ביום שישי כמו השנה, מנהג צפון מרוקו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כמובא בשו"ת ויאמר יצחק (תענית סימן ב'), וכן מנהג העיר פאס (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), וכתב הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), שלא יניחו תפילין במנחה ע"ש, במנחת ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד מצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע"ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה. ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק  וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להניח תפילין וכן מנהג יהודי ארם צובה.

ב. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין "ויחל משה" כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ), וז"ל ומנהגנו כמ"ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת. ולענ"ד הוא מנהג העיר מכנאס, אבל בעיר פאס (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק  וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להוציא ספר תורה וקוראים ויחל משה.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר