הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו


הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

◆ לאור חכמי המערב ◆ חג הסוכות ◆ בנתיבות אבותינו
המלקט: הרב אברהם אסולין – מוסדות תפארת מיכאל.

א. מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ"ל )בנו של הקדוש אדמו"ר
רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע"א מעיר מכנאס שבמרוקו(, שהיה בכבודו
ובעצמו מקלף את קנה הסוף, מהם היה עושה את הסוכה, מיפה ומיישר את
הסכך. בעת העבודה היה שר שירים שחיבר אביו הקדוש ז"ל על הסוכה, הלא
הם כתובים בספרו "קול יעקב", וגם שירי המשורר רבי דוד בן חסין זצ"ל גם
הם כתובים בספרו "תהלה לדוד". )ילקוט שבע ח"ח דף ל)
ב. 'עישה' בתו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב ק"ק אולדמנצור במרוקו,
מעידה, כי רבינו לא היה יוצא מן הסוכה כל שבעת ימי החג, למעט בזמן
התפילה בבית הכנסת, וגם בביתו לא היה שוהה כלל אלא יושב בסוכה ועוסק
בתורה. והיה מסביר את ישיבתו בסוכה כל אותם ימים חלילה שלא להעליב
את האורחים החשובים האושפיזין שנמצאים בסוכה. ואף הנשים הקפידו
לאכול בסוכה.
ג. מעשה בצדיק בבא סאלי היה נוהג לישון בסוכה במשך כל שבעת ימי החג,
ואפילו בימי זקנותו ומחלתו, ישן בסוכה. בשנתים האחרונות לחייו נזקק הצדיק
לאינפוזיה, ועם האינפוזיה היה ישן בסוכה.
ד. מעשה היה בהרה"ג רבי חזקיה מדיני בעל שדה חמד זצ"ל, שהיה חולה
מאד, ולמרות הפצרותיהם של בני המשפחה, עמד על דעתו לישון בסוכה.
במשך הלילה הורע מצבו של הרב, ובנות המשפחה התלחשו כי שינת הסוכה
היא שגרמה להחמרה במצבו האנוש… קרא להן אביהם רבי חזקיה ואמר דעו
לכן, כי נגזר עלי למות באותה לילה, ורק בזכות השינה בסוכה זכיתי ונשארתי
בחיים.
ה. סיפר מעשה נפלא מהגאון רבי שמעון חיים פינטו על הגאון החסיד רבי
שלום בוזגאלו זצ"ל בעל "מקדש מלך" מהעיר מראכש שהיה עורך את כל
תפלות במשך החג בסוכה וסבר שדין סוכה כקדושת בית הכנסת, ואף את
צרכיו היה עושה בצנעא בסוכה )ולא כרב הבן איש חי(, וכך היה שלא יצא בכל
ימי החג מבית הכנסת, וקיים הפסוק בפשטות בסוכות תשבו שבעת ימים
)שמעתי מפי רבי אברהם בוגנים)
ו. הצדיק רבי שלום הלוי זצ"ל מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק"ק אופראן וטהלה
במרוקו ובארץ רב ק"ק ביבנה, היה הרב מתגורר בקומה שנייה, והסוכה הייתה
בחצר הבנין, ובסוף ימיו סבל הרב רבות מכאובים ברגליו עד שהיה מדדי את
רגליו בהליכתו, ובכל זאת אם הרב חפץ לשתות אפילו מים שמותר לשתות מחוץ
לסוכה, החמיר על עצמו והיה יורד לסוכה ואפילו לשתיית מים כמעשה אבותיו
הצדיק סידנא בבא סאלי נהג ערב חג הסוכות ובידו לקח סרטי בד צבעונים והיה
מעטר בהם את הלולב לקיים מצות זה אלי ואנוהו, ואחר חג הסוכות היה לוקח
את הסרטים הללו ותופר אותם במו ידי בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה )סידנא
.) בבא סאלי עמוד 21
ז. גם בראש פנה היו הרה"צ הרב מסעוד אדרעי זצ"ל ובניו ישנים בסוכה שאינה
נעולה )מחוסר אמצעים להתקין בה דלת(. באותה תקופה היו מסתובבים בלילות
שועלים ותנים, ולמרות הסכנה הקפיד הצדיק לישון בסוכה, אפילו שאינה מגנת
כראוי. לגביו, מצות שינה בסוכה שקימה בפשטות ובתמימות, תגן עליו מסכנת
החיות הרעות. הרבנית לעומתו חששה מעט. על כן קשרה כלב וכבש בסמוך
לדלת הסוכה. ותפקידו של הכבש היה לשמש מאכל לחיה רעבה שתשביע בו את
.) רעבונה ותניח לישנים לישון את שנתם במנוחה )הצדיק מראש פנה עמוד 241
ח. כתב הגר"י משאש זלה"ה אודות הנהגת אביו הרה"צ חיים משאש זלה"ה וז"ל,
בליל י"ד בתשרי היה משתדל בכבודו ובעצמו בבנין ובתקון הסוכה, ואחר גמר
הבנין היה עושה לשכניו סעודה קטנה בט"י ומיני פירות ויין שרף ושירות וזמירות,
לגודל שמחת עשיית המצוה. ובליל ראשון של סוכות היה עושה סעודה גדולה
לכל השכנים תוך הסוכה, והיה שמח שמחה גדולה ונוראה לכבוד החג )תפארת
בנים על אבותם)
הנהגות לימי חג הסוכות
א. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל
הקפיד על לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת
פני רבו הושיב משהו מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק,
תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
ג. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש. וכן
נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
לתגובות או לקבלת הגיליון השלם:

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

לאור חכמי מרוקו וצפון ◆ חג הסוכות ◆ תורת אמך הקצר
◆ אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין, מוסדות תפארת מיכאל,

לתגובות או קבלת הגיליון השלם : ma0527145147@gmail.co
א. עידי הסוכה. מנהגנו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים
יותר מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה היה בכפרים במרוקו
שם היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים,
וכך כל מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום
גבאי זלה"ה רב העיר מראכש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת
אכסדרה, שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה
וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה
.) עמודים, שנמצאים בארבע פינות הסוכה, כמובא בספר זוכר ברית אבות )עמוד 531
ובספר אם הבנים שמחה )סוכות(. הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם
מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג לוב )מפי הגאון
הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה, מלבד המחמירים. נחלקו במשנה
)סוכה כא ע"ב(, הסומך סוכתו בכרעי המיטה, כשרה, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה
לעמוד בפני עצמה פסולה, ונחלקן בדברי רבי יהודה רבי זרא ורבי אבא בר מלל, חד אמר
מפני שאין לה קבע וחד אמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה, וכתב הגר"י משאש
בשו"ת מים חיים )ח"א סימן רס(, פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף
שיש לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. ובשו"ת דברי שלום ואמת
עמאר )סימן יז עמוד ל(. וספר לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל
טולדאנו, וביושבו בסוכה ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את
ראש הישיבה בדבר זה, ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג
דבר המקבל טומאה. ומ"מ מצינו מספר חכמים שהחמירו בדבר שו"ת ישמח לבב )חאור"ח
סימן טז(, וכן בשו"ת יפה שעה )סימן מב(.
ג. קישוטי הסוכה. מקשטים את הסוכה בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים, וכתב בנוהג בחכמה )עמוד קלז(, וכתב בספר כרם דוד
כתב רמז לזה " סלסלה הוא תרוממך ר"ת וס"ת סוכה, סלסלה הוא תרוממך תכבדך כי
וכו' )משלי פ"ד פסוק ח(, ר"ת סוכת.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
ז. האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים שכשרותם הינם
בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכו'. ואתרוגי מרוקו ידועים בחזקתם מאבות אבותינו וכן
ידועים ביופיים. כמובא בספר ביכורי יעקב בתוספת בכורים )ס"ס תרמח(, וז"ל ובשנה הזאת
קבלתי אתרוג ממרוקו יפה ומהודר בכל מיני הידור ובכל סימני הכשר, אשר עדין לא ראיתי
כמוהו ע"כ. וכ"כ בספר ערוך השולחן )סימן תרמח(, שאתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי מרוקו אינם
מורכבים, וכשרים למצות לולב. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי מרוקו )תימני(,
שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם בלי פקפוק, ראה
עדותו של הגאון הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד או"ח סימן עו(. וכן העידו עליהם
גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר ישרי לב )דף א ע"ב(, שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן
נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד
)ח"ו מערכת ד מינים דף עג(, וז"ל ואתרוגים הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש
מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם
שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף
אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו מאבותינו
ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי שום פקפוק.
וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גרעינים. דיברתי עם הרה"ג הרב
שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שבמושב בית עוזיאל יש פרדס אתרוגים יוצאי
מרוקו, וראה שיש שאין להם גרעינים ויש שיש בהם גרעינים, וכ"כ בשו"ת נתן דוד )סימן ט(,
וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על אתרוג מרוקו.
וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקפיד
לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה של שכונת שמואל
הנביא, שסדנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג מרוקו.
מפאת נדירות ארבעת המינים באותם ימים, רק שלושה מבני הכפר אולדמנצור שלמדו
במראכש, רבינו, רבי דוד סויסה ורבי יעקב אבוקסיס זכו להם, שליח מיוחד היה מגיע
מהעיר מראכש וארבעת המינים בידו, על אותם ארבעת המינים היו כל בני הכפר מברכים.
וכך היו במקומות רבים. לעומת הלולב והאתרוג היו הערבות מצויים בשפע בכפר, בני הכפר
היו קוטפים את הערבות בנהר שהיה עובר בסמוך לכפר, כך גם היו ההדסים גדלים בכפר
לרוב, וכשכך היה המנהג להחליף מדי יום את הערבות שהיו נבלות מרוב שימוש.
ח. כיום יש מספר פרדסים של אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל, ויש להעדיפם על פני
אתרוגי מרוקו שגדלו בחו"ל. והרב שדי חמד )מערכת ל כלל קמא אות לב(, כתב בשם גדולי רבני
ישראל שלא לצאת ידי חובה אלא באתרוגי ארץ ישראל, וחתמו על כך כמאה וערים רבנים
חשובים. ולכן כשעלה לארץ בפעם הראשונה הצדיק בבא סאלי, שאל את הסבא קדישא
המהרש"א אלפנדרי זיע"א, אם יש להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, משום קדושת הארץ,
או מרוקו שהם בלתי מורכבים, המהרש"א אלפנדארי ענה בפסקנות, שמי שיש לו אתרוג
שהוא בלתי מורכב, יברך אך ורק עליו, ומאז המשיך לברך על אתרוגי מרוקו כמובא ישראל
סבא )עמוד 922 (. ופשוט שכיום יש אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל עדיפים על פני אתרוגים
המיובאים ממרוקו. ראה בשו"ת יפה שעה )א"ח סי' מד(, שיש להעדיף אתרוגי א"י.
ט. מנהגינו ליטול הלולב השדרה נגד פניו ונותן בד אחד של הדס מימין ובד אחד משמאל
ואחד באמצע והערבה אחת מימין ואחת משמאל תחת ההדס וההדס יהיה יותר גבוה
באורך למעלה יותר מהערבה שהרי הוא מוקדם בפסוק ע"כ כמובא בספר מעשה בראשית
)ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכך נהגו בעיר פאס )מפי הרב שלמה אבן דאנן(, ויש שנהגו להניח ההדסים
מימין וערבות משמאל.
י. המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים, כמנהג מראכש. וכן נהגו בהרי
האטלס, ובדמנאת )הרב מאיר אסולין רבי שלמה פחימה והרב ניסים זאגורי רב ישוב תירוש(. מהטעם זה
אלי ואנוהו. וכתב הרמב"ם )הלכות לולב פ"ז ה"ז(, וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף, ונוי
מצוה הוא.
יא. מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו מניחים כדור
צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם 'זה אלי ואנוהו'. וכתב בספר
נהגו העם )חג הסוכות אות ה(, היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו
ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה. וכך נהגו יהודי
אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה )עמוד לז(, תניא אמר ר' מאיר מעשה
ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות )חוטים(, זהב. ונחלקו התנאים
האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה סבר שלא יקשטו את
הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט גם במקום אחיזת
היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי הלולב, והרי"ף פסק
כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט במקום אחיזת הידים.
)דברי שלום ואמת דף 594 (. גם בארץ נהג כן הגאון הרב אפרים שלום אנקאווא זצ"ל נולד
ושימש גם דין בעירו סאלי, ואח"כ דין במראכש, וראב"ד באוזדה. )מפי בנו הרה"ג רבי עמרם
אנקאווא ראש כולל בי"ם(.
יב. נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לכבוד יום טוב שמברכות ברכת להדליק נרות
יו"ט וברכת שהחיינו. וכתב בספר נהגו העם )שבת אות ז(, לא חילקו בין הדלקת נרות
שבת ליו"ט.
יג. בתפלת ערבית של שבת שחל בחג אין אומרים במה מדליקין כמובא בש"ע )א"ח סי
ער(.
יד. נהגו אנשי מעשה, בכל ערב בימי הסוכות, טרם שנכנסים לסוכה, מזמנים את
האשפיזין, ולפי הנהגה של האדם בקדושה וטהרה כך זוכה לאורחים בחשובים
האושפזין ראה בספר שופריה דיוסף אדהן )עמ' צד רמזי הסוכה(.
טו. מנהגנו בעת אמירת הקידוש שכל המסובים אומרים יחד עם המברך, מלבד
הפתיחה והחתימה הברכה שאומר המברך לבדו. ונראה שנהגו כן מטעם זה כי הם
צריכים לכוון לשמוע כל מילה מפי המברך, וקשה להם לכוון לשמוע כל מילה מפי
המברך, וקשה להם לכוון בכל הברכה בשתיקה כי יהיה ליבם פונה לדברים אחרים.
וכתב כיע"ז כתב הטו"ר בשם הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"ץ
בשתיקה, וגם אם היה מכיון ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד
הכוונה כי הפסיק באמצע, אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם היה קורא מקצתה בלא כונה
יצא.
טז. בליל שבת ויום טוב אחר הקידוש מברכים ברכת "לישב בסוכה" הכלולה בקידוש
ואז יושב, אבל בחול המועד מנהגנו שמברכים ברכת המוציא ולאחריו לישב בסוכה.
ואין צורך לעמוד ולברך ברכת לישב בסוכה ואז לשבת )בית שמ"ש הלכות סוכה פרק ו' הלכה יב(.
ראה בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן מז(, ובשו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, ובספר ישראל סבא
)עמוד 92 (, ובספר קרבן מנחה )פרק נא סעיף יא(.
יז. בליל הראשון של חג הסוכות מנהגנו לאכול את הכזית הראשונה, ללא לפתן )כדוגמת
ליל הסדר(, ובעיר פאס למחרת ליל הראשון, אחר תפלת שחרית, הקהל עובר ליד הרב
באמירת שבת שלום, וכאשר הרב לוחץ יד הילדים, שואל הרב, נו אכלתם כזית לחם )מפי
הזקנים(.
טז. מברכים ברכת ליישב בסוכה על אכילת פת וכן על חמשת מיני דגן אם קובע עליו
חשיב קבע וצריך סוכה )ש"ע סימן תרלט ס"ב(, וקבע הוא 032 גרם. ויש דיון מה הדין באכילת
קוסקוס, מצד אחד הוא מחמשת מיני דגן ומצד שני היות ואינו מעשה קדרה ולמרות
שיאכל אכילת קבע, אינו מברך ברכת המזון, האם יברך ברכת לישב בסוכה, בכך נחלקו
הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו שו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, וז"ל לענין הכוסכוס,
שיש לברך עליו לישב בסוכה אם קבע סעודתו עליו וכ"ש הב"י שם והמגן אברהם סק"ו
וכו. והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים )ח"ג סימן אלף תתיא(, דאינו רשאי
לברך על אכילת הכוסכוס ברכת לישב בסוכה, דדוקא פת שיש לאחריה ברכת המזון או
פת הבאה בכסנין כשקבע עליה סעודה וחייב ברכת המזון, יהיה רשאי לברך ברכת לישב
בסוכה, אבל באכילת הכוסכוס שמברך לאחריה ברכת מעין שבע וכל שכן אורז שבכל
אופן אין בו אלא בורא נפשות, כל אלו אין טעונים ברכת סוכה, וכן המנהג הפשוט. וכתב
בספר קרבן מנחה )פרק נא סעף יא(, יש דברים שיש בהם מחלוקת אם לברך לישב בסכה,
כמו אכילת מזונות ואנו לא מברכים לישב בסכה, רק בסעודות של צהרים, ערב ובוקר
לכן טוב לפטור לכיון בדעתו בעת ברכת לישב בסכה עד לסעודה הבאה. }כמו שברכה
זאת נפטרים שהיתנו בסוכה והשינה{.
יז. מנהגנו לאחר הקידוש לברך מספר ברכות כגון ברכת האדמה, עץ, בשביל להשלים
למאה ברכות בשבת וה"ה ליו"ט. ויש שרצו לפקפק על מנהגנו שלכאורה גורם לברכה
שאינה צריכה, שהרי בתוך הסעודה יאכל מהם וא"כ הפת פוטרתם. וכתב הבן איש חי
)ש"א פרשת מסעי אות טז(, פסק השל"ה דדוקא בחול לא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה
צריכה אבל בשבת מותר לגרום על מנת להרבות בברכות. וכך נהג בקודש סדנא בא סאלי
לאחר הקידוש לברך ברכות להשלים למאה ברכות בשבת.
יח. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
יט. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש.
וכן נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
כ. מי ששכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון ביום טוב מלבד יום טוב דסוכות ופסח שלכל
הדעות חוזר, בסעודה הראשונה של לילה ואחת של יום, אם סיים ברכת המזון פסק
הש"ע )סימן קפח ה"ו(, יחזור לברך מראש, וכך פסק הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן )ח"א
או"ר סימן יג אות א(, שכתב שמנהג מרוקו לחזור בכל סעודות ימים טובים כבשבת וכ"כ
בספר שופריה דיוסף בירדוגו )סי' יח(, כתב דוקא בסעודה ראשונה של לילה ואחת של יום.
ומאידך העיד הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ג אורח חיים סימן כח(, שלא ראה כן בעיר
צפרו, ומראכש. שחוזרים לראש ברכת המזון דאמרינן ספק ברכות להקל. )חוץ מיו"ט
הראשון של סוכות, ופסח שחיובו התורה(, ולכן נראה לענ"ד שכל מקום ע"פ מקומו,
הגר"ש משאש פסק שחוזר לראש שכן פסקו בעירו מכנאס. והגר"י מאמאן אמר את
מנהגי צפרו, ומראכש שלא חוזר ומברך. ומנהג תוניס כפסק מרן שמי ששכח להזכיר
יעלה ויבא שעליו לחזור ולברך ולא רק בליל ראשון של פסח וסוכות אלא בכל הסעודות
של ימים טובים כמובא בספר עלי הדס )פרק י הלכה ח(.
כא. מנהגנו באולדמנצור ובעוד מקומות, לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג
סוכות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים )מפי רבי שלמה פחימה(.
כב. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל הקפיד על
לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת פני רבו הושיב משהו
מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק, תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב
יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
כג. סדר נענוע הלולב ברוב מרוקו, כדעת האריז"ל, יחזיר פניו לצד דרום וינענע, ואחר כך
יחזיר פניו לצפון וינענע, למזרח וינענע, ובעודו עומד לצד מזרח ינענע מעלה ומטה, ויחזיר
פניו למערב וינענע. וידוע שבמרוקו נהגו על פי הפשט, ופסק השולחן ערוך )סימן תרנא סעיף י(,
שיש לנענע דרך ימין, מזרח, דרום, מערב, צפון, וכתב מורנו הרב שלום משאש בשו"ת שמש
ומגן )ח"א או"ח סו"ס טו, וב"ג סי' נז ס"ה(, שכנראה מנהגנו במרוקו קודם מר"ן ז"ל, וכן מנהג יהודי
צפון מרוקו כמובא בספר מעשה בראשית )ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכן כתב בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקצג סעיף טו(, וכן הוא מנהגנו ע"פ האריז"ל, ובספר קרבן מנחה )נז ס"ו(, וכן
בפאס נהגו לנענע ע"פ האריז"ל )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(. וכן נוהגים יהודי תוניס )הרב משה
דידי(.
כד. מנהגנו בהושענות להקיף גם בלי ארבעת המינים. כתב הש"ע )סימן תרס הלכה ב(,
שנוהגים להקיף גם מי שאין לו לולב, והרמ"א שנוהגים שמי שאין לו לולב אינו מקיף.
מנהג יהודי צפון מרוקו שמי שאין לו לולב שאינו מקיף כפסק הרמ"א כמובא בספר
מעשה ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, וכתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן
)ח"א או"ח סו"ס טו(, מנהגנו שגם מי שאין לו לולב יכול להקיף הבימה בהושענות, בעיני
ראיתי הרבה אנשים בבית הכנסת בקזבלנקה שמקיפין בלא לולב. וכך נהגו בבית הכנסת
בראשות הגר"ח שושנה זצ"ל כמובא בספר אור מרדכי )עמ' ל(. וכן יש שנהגו בלוב כמובא
בספר נחלת אבות )חג הסוכות אות יז(, וכ"כ מנהג תוניס כמובא בספר עלי הדס )פרק יא אות
יב(. וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג רבי יעקב גדז'(.
כה. בהושענות מקפים את התיבה בכל ימי המועד. ומנהג יחודי ליהודי אלג'יר, אחר
הושענות, מניחים את הלולב, ובתפלת מוסף עד אחר החזרה, אומרים כתר ובידיהם
אוחזים בארבעת המינים, וכך כתב הש"ע )סימן צו ה"א(, וז"ל כשהוא מתפלל לא יאחוז
בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו
עליהם שלא יפלו, ויטרד ותתבטל כוונתו, ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה
בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו, ראיתי בספר תפארת יוסף זליכה )א"ח סי' קלג(, כתב
בספר לקט הקציר )סי' לג סעיף כד(, עדות על החיד"א בשנת תקס"ה בליוורנו נהג החיד"א
להחזיק את הלולב מהושענות עד חזרת דמוסף )מפי הרב אליהו זיני(.
כו. מנהגנו שאומרים הושענות בשבת בלי הקפות, ובעת אמירת הושענות, ההיכל פתוח
)מפי הרב מאיר אסולין והרב אבן דאנן(. והוא מנהג הקדמונים וכך נהגו במרוקו. וכתב הטור
)אור"ח תרס(, וז"ל רב שרירא ז"ל כתב אין לומר הושענא בשבת, מפני התינוקות שישמעו
שאומרים בשבת כמו בחול וילכו ליטול גם הלולב. אבל כשאין אומרים הושענא מתברר
להם. ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם וכו', ואין צריך למנוע מלומר
הושענא, וכן פסק הש"ע )סימן תרס הלכה ג(, וז"ל יש מי שאומר שאין אומרים הושענא
בשבת, ולא נהגו כן. וכתב בנהגו העם )עמוד קלט(. ובספר ילקוט שמש )עמוד קלח(, שכן שמע
מהגר"ש משאש זצ"ל. וכך נהג הגר"ח שושונה זצ"ל בבית מדרשו כנזכר ללא הקפה )אור
מרדכי נז(. וכן במנהגי אלג'יר )פרק ז(, ובספר זה השולחן )עמוד עג(. וכן מנהג בתוניס היו
מקומות שהיו אומרים הושענות עם הקפות )מפי החזן ר' שמעיה הצרפתי(. ובג'רבא לא אומרים
בשבת כלל הושענות, ברית כהונה )מערכת ש אות י(. וכן נהגו יהודי מצרים, בספר נהר
מצרים )דף מח אות י(, וכ"כ סלוניקי בספר שולחן גבוה )סימן תרס אות ח(. וכ"כ יהודי לוב
כמובא בספר נחלת אבות )דף קמט(.
כח. מנהגנו שמי שאירע לו אבל בחג או אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו שאינו עושה
הקפות. כדברי הרמ"א בהגה )א"ח סי' תרס ס"ב(, ראה בספר קצור ש"ע טולידאנו )סי' תרא
ס"ג(, וכך הנהגו הרה"צ רבי דוד סויסה, והרה"צ רבי מרדכי חזיזה זלה"ה, מרבני הישוב
מבשרת ציון שהם מדרום מרוקו )הרב כפיר דדון(. וכן מנהג צפון מרוקו כמובא בספר מעשה
ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, )וכן שמענו מהרה"ג רבי דוד פרץ(.
כט. נשים פטורות ממצות נטילת לולב, שכל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות, והמנהג
הנפוץ ברוב מרוקו שאין הנשים מברכות על הלולב.
ל. עולין לבית עלמין. ביום פקודה )יום השבעה, יום השלושים, יום השנה(, גם בימי חוה"ה פסח,
וסוכות. שמש ומגן )ח"ד אור"ח סימן סו(. והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר
צפרו. )אבלות אות מד(. אומנם המנהג בע"ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא
של צדיק. )הערות למגן אבות יו"ד עמוד שצז אות מג(. וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית
.) עלמין. )מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט(. וכן מנהג אלג'יר

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

 

 כנס רבנים

 

רבנים

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

 בנתיבות אבותינו◆ שמיני עצרת – שמחת תורה ◆
מעשיות מהרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה ממרוקו◆ חכמי מרוקו וצפון אפריקה

המלקט: הרב אברהם אסולין
מוסדות תפארת מיכאל אתר אור חדש ליהודי צפון אפריקה

היו יחידי סגולה בליל הושענא בצפרו שקיימו כפרות בעלות השחר. (מפי הגאון רבי
יהושע מאמאן). וכן נהגו יחידים במראכש. (הרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן נהגו בעיר בני מלאל,
ובעיר קזבלנקה והוסיף בפרט משפחה שיש להם בן יחיד(מפי הרב יחיאל בוחבוט). ובעיר
סאלי נהגו כן למי שלא הספיק לקים כפרות ערב יום הכיפורים.( מפי הזקנים). בהושענא

רבה שחטו תרנגול זכר לכפרה, להדגיש גמר החתימה.

ב. למה נקרא שמו הושענא רבה, אמרו במדרש אמר הקב"ה לאברהם אנייש יחיד
ואתה יחיד אתן לבניך יום מיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הוא הושענא רבה. ואם
אין כפרה לבניך בראש השנה, יהיה ביום הכיפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה.
ועוד נקרא כן לפי שאמרים ביום הזה הרבה הושענא. ועוד טעם מרבים בתפלה
ותחנונים כי הוא סיום חמישים ואחד יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם
תשובה, ותתקבל תשובתם… והם שלשים יום דאלול ועשרים ואחד יום דתשרי. ולכן
נקרא הושע את יום נא גימטרייא חמישים ואחד, ואין נא אלא בקשה (ברכות ט), ולכן
מרבים בקשות הרבה שהכל הולך אחר החתום. (בא"ח וזאת הברכה ש"א אות א).
ג. סדר הלימוד במשך הלילה בספר מקריאי מועד, שהוא גמר החתימה, ובו נדונים כל
הנבראים.(קצור ש"ע סימן תרה ה"א), כך נהגו במרוקו, אלג'יר, לוב, ותוניס. ומתפללים
שחרית בנץ החמה.
ד. בתפלת שחרית של הושענא רבה, מנהג העיר פאס ומנהג הדרום לאחר אמירת אז ישיר
מנהגנו לומר נשמת כל חי, ומנהג צפון מרוקו, וצפרו שלא לאומרו. המנהג לומר נשמת
כל חי, אחר אמירת אז ישיר, כך נהגו גם בפאס )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(, וכתב הגר"ש
משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד חיו"ד סימן יח אות ג'(, וז"ל על ענין נשמת כל חי בהושענא
רבה, מנהגינו שלא כדברי הרמ"א )סימן תרס"ד סעיף א(, אלא אומרים אותו, והרי הוא בכלל
הזמירות שאמרו להוסיף מזמורים, ואבותינו בחרו להוסיף נשמת, וגם כתר יתנו לך
אומרים הארוכה כמו ביו"ט, ומנהג אבותינו תורה. וכן נהגו כן בדרום (הרב מאיר אסולין ור'שלמה פחימה). ובעיר צפרו לא נהגו לומר נשמת כל חי לפני ישתבח כדעת הלבוש אלא
אומרים רק מזמור ממעמקים(נהגו העם חג הסוכות יב). ובצפון מרוקו – האזור הספרדי לא
נהגו לומר נשמת כל חי( מגן אבות ח"א עמוד תכט אות קג).

ה. נהגו יהודי לוב, מרוקו ואלג'יר לקחת את הערבה של החבטה, וחובטים בה על בני
המשפחה תוך איחולים וברכות. והטעם כי הערבה היא שיירי מצוה ושיירי מצוה מעכבין
את הפורענות כידוע ולכן חובטים בהם על ראשי בני הבית לברכה. נחלת אבות )מנהגי סוכות
אות לה(, וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג יעקב גדז'(.
ו. בשמחת תורה נוהגים שכל הקהל עולים לתורה, וברוב הערים נהגו לקרא לכל העולים
מעונה, וכן בדרום )הרב מאיר אסולין ור' שלמה פחימה(, ובעיר מכנאס נהגו לקרא ולאשר אמר
(הרה"ג שלמה אבן דאנן).
ז. בהכרזת הגשם של הש"ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב
בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו), וסיפר לי אבא זצ"ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו
את הרה"ג רבי יהודה אלבאז זצ"ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן ועיניו
זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז"ל ע"כ, זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון
החסיד הרב שמעון חרירי שליט"א, בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל
דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת נח ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'22 

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

אלה תולדות נח וכו' תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט).

כתב הגאון הדיין רבי אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מחכמי מכנאס, בספרו אמרי ברוך. הנה מצינו לרבותינו על נח שיש דורשין אותו לגנאי וזה משום שלא היה מתחבר עם בני אדם, להורות להם דרכי האל, רק היה מתבודד לבדו עם האלקים. כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש(מ"ר דברים י"א ג').  אמר לו נח למשה אני גדול ממך שניצלתי מהמבול, אמר לו משה משל למה הדבר דומה קברניטים שהיו מנהיגים את ספינותיהם, והיה הים הולך וסוער עד שכמעט טבעו הספינות, אחד טרח ויגע עד אשר מלט נפשו אבל ספינתו כולה טבעה בים, ואחד טרח ויגע עד אשר מלט נפשו אבל ספינתו כולה טבעה בים, ואחד יגע  וטרח עד שהציל גם ספינתו. למי מקלסין לאו  למי שהציל עצמו ואת ספינתו, כן אתה לא הצלת רק עצמך אבל אני הצלתי את עצמי וגם את ישראל.

ועל פי זה יובן יש לפרש הסמיכות שבפסוק. שנרמז הטעם מדוע נח לא התחבר עם בני דורו להדריכם  אלא התבודד תמיד עם האלקים. וזה משום שלא מצא "בדורותיו" את מי שיעשה חבר, אבל אילו היה בדורו של אברהם ודאי שהיה מתחבר עמו כדי לקנות שלמות יותר ויותר, ולכן נסמך ל"בדורותיו", את מי יעשה חבר, אבל אילו היה בדורותיו של אברהם ודאי  שהיה מתחבר עמו כדי לקנות שלמות יותר ויותר, ולכן נסמך ל"בדורותיו" "את האלקים התהלך "נח" כדי ליתן טעם לזה וכמו שפרשנו.

אלה תולדות נח וכו' תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, אלה הם התולדות הטובות והשבח, שיבואו לאדם שהוא עניו ושפל ומשפיל  את עצמו בעולם הזה. א. "נח" לו ולגופו שמעולם לא יכעוס ותגבר עליו המרה השחורה ובא לידי סכנה, וכמה חולאים רעים באים עליו מזה. ב. "איש צדיק תמים", כיון שאינו מחשיב את עצמו לכלום  ואינו כועס, בודאי לא יבוא לידי חטא, כיון שיודע ערכו לפני בוראו, יתגבר על יצרו כאיש ויהיה צדיק תמים. ג. "היה בדורותיו" רוח  הבריות נוחה הימנו, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ונחה עליו רוח ה' וזוכה לרוח הקודש, שכן אמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:), ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות  וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. וזהו שאמר "את האלהים התהלך נח", שמשרה שכינתו ורוח קודשו עליו.

את האלהים התהלך נח.

כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספר אם למסורת, אפשר  לרמוז על פי מה שנאמר בזוהר הקדוש: דוד המלך ע"ה קודם שחטא לא היה מפחד ממדת הדין". זאת אומרת, כי מה שכתוב: "את האלהים", שאפילו ממדת הדין לא היה נח מפחד.

ויולד נח שלשה בנים את שם  את חם ואת יפה (ו, י).

כתב הדין הרב חיים משאש זצ"ל מרבני מכנאס בספרו נשמת חיים, הקשו המפרשים ז"ל, למה הוצרך עוד לכתוב כאן שמות בניו, הרי כבר נכתבו לעיל (בראשית ה, לב),  "ויולד  נח את שם את חםואת יפת". ונראה הטעם שהזכירם כאן בכלל סיפור שבחיו, כי בני דורו היו משקין כוס עקרותלנשותיהם, כדי שלא יתעברו ויכחיש יופיין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש, והוא לא כן עשה אלא "ויולד נח". אגב הוסיף שיש נשים שעושות מניעת הריון על דעת עצמם, ואין לעשות כן על פי תורתנו אלא על פי היתר של רב פוסק בלבד, וגם שיש היתר אינו עד בכלל, וכן לשאול באיזה סוג אמצעי מניעה יש להשתמש. וידוע שכל ילד שבא, מביא איתו ככר בידו, וכל וידועים דברי הגמרא שאין בא בן דוד עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה  כי אותך ראיתי  צדיק לפני בדור הזה (ז, א).

כתב החסיד רבי ראובן טמסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן,  במה שאמר "בדור הזה", יש לדקדק שהוא מיותר, כי ידוע שנח בדורו היה צדיק ולא בדור אחר. ואם נלמד ממנו לגנאי או לשבח, הרי למדנו זאת מראש הפרשה, שכתוב (בראשית ו, ט), "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", חד אמר לשבח. וחד אמר לגנאי. אם כן "בדור הזה" כתוב ללא צורך, וכוונתו בזה לגנאי. רצה לומר שאם תזוח דעתו עליו שבדור הזה אני נחשב צדיק לפני המקום ברוך הוא, אבל אילו הייתי בדור הצדיקים, לא הייתי נחשב צדיק לפני המקום, ואין מקום שתזוח דעתו עליו, וגם למי שדרש בדורותיו לשבח, כאן הוכרח לדרוש לגנאי. שאם ידרוש לשבח, תיגדל דעתו עליו, כל שכן כשאומר לו "בדור הזה", וכ"ש בדורות הצדיקים שיהיה יותר ויותר, שאז לפתח חטאת רובץ לנח איש צדיק תמים.

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה(ח, א).

כתב החסיד רבי יוסף נחמיאס זצ"ל {ה'תרע"ה}, בספרו יוסף חן, ישלומר שהלשון "ויזכור אלהים את נח" נופל לגבי אדם ששיך בהם השכחה, ולכן שייך בהם גם הזכירה. אבל הקב"ה אין לפניו לא שכחה ולא עוולה ולא משוא פנים, אלא ודאי על כרחך "ויזכור אלהים", פירושו שהקב"ה מזכיר את נח שלא יתייאש מן הרחמים.

וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ(ח, ז).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"א, הקשה חכם אחד, למה לא אמר לראות הקלו המים כמו שאמר ביונה? ואפשר שהעורב הבין מאליו שלכך שלחו והיונה לא הבינה, עד שאמר לה בפירוש לראות הקלו המים עכ"ל. והנה עשה את העורב חכם יותר מהיונה, ואינו אלא טיפש, שהרי חשד את נח בבת זוגו (סנהדרין קח:), היינו שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר, ומתוך החשד שהוא היה משמש בתיבה, חשב העורב כך היו כל המינים משמשים בתיבה, ואין לך טפשות גדולה מזו, ולכן הפירוש "וישלח את העורב" כמו "ושלחת לנפשה", כי נח כעס עליו ושלחו מן התיבה מפני ששימש בה. ואף שגם הכלב וחם שמשו, אפשר שלא ידע מהם, או אפשר שחס עליהם שלא ימותו, אבל העורב יש לו כנפים לעוף על פני התיבה. ועוד מפני העורב אכזרי על בניו (כתובות מט), לכן נתאכזר גם הוא עליו, מדה כנגד מדה.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח.

כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בספרו כפר ליצחק {בקרוב בס"ד נדפיס את הספר שאזל מן השוק לפני 90 שנה} פירש הרב הגדול החיד"א ע"ה על דרך מחלוקת[1]בית שמאי ובית הלל אי נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא וכו'. ופירש מהרש"א נמנו לשון מנין מנו מצות עשה ומצות לא תעשה וגמרו נוח לו שלא נברא כי ההפסד יותר מן הריוח וזהו דוקא ביום לידת האדם שאין אנויודעין אם ירויח מצות או יפסיד עבירות אבל אם ראינולאדם צדיק והולך בדרכי ה' נוח לו שנברא וזהו "אלה תולדות" פירוש בני אדם הנולדים "נח נח" פירוש פליגי אם נוח שנברא או שלא נברא אבל כשיהיה איש צדיק תמים היה וכו' ואת האלהים התהלך לא אמרינן אלא נוח שנברא עכ"ל וש"י.

נושא לאשה. "אלה" זו אשה כמו שנאמר "ואשה בכל אלה לא מצאתי" "תולדות" שלה "נח נח" פירוש יש לה נוח בעולם הזה ונוח בעולם הבא על דרך שאמרו בש"ס[2] הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כלומר, וגם כן "איש צדיק תמים היה בדורותיו" על דרך אומרו ומנטרן לגברייהו. "את האלהים התהלך"- יש לה שכר מן הדין. "אלה תולדות" פירוש תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים פירוש היה נח לשמים ונח לבריות ובעוד איש היה צדיק תמים על דרך אשרי איש בעודו איש. ושמא תאמר ולמה נסתלק. בדורותיו פירוש בעון הדור ועוד את האלהים התהלך על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן או את האלהים מן הדין ועוד נח פירוש על דרך ושם ינוחו יגיעי כח.

"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (ט/ה) פירש הרב "ארץ חמדה" כי ה' יתברך אומר לישראל מהראוי "ואך את דמכם" פירוש עונותיכם אדרוש מכם ואפרע מכם לנפשותיכם כי נפש כי תחטא. אבל אני עושה עמכם חסד מיד כל חיה שהוא הצדיק בן איש חי אדרשנו פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר עליכם ושמא תאמר טוביה חטא וזיגוד מינגד לזה אמר "מיד האדם" כי אם יחלה האדם בגופו מקיז דם בידו ומתרפא. אבל "מיד איש אחיו". פירוש תהיו באחדות אחד על דרך ואהבת לרעך כמוך דאם לא כן אם יסתלק הצדיק ולא תעשו תשובה ואחדות אדרוש מכם את נפש האדם על דרך שפירש הוא ז"ל פסוק "והיה בשומעו את דברי האלה הזאת"[3] ועל פי זה אפשר לפרש לעניות דעתי לפרש פסוק בפרשת יתרו(יט, ה) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי עתה שהיא התשובה כי ישוב ביום שמא ימות למחר" אם שמוע תשמע בקולי  הם המצות "ושמרתם את בריתי"- שהיא התורה על ידי פטירת הצדיק. והייתם לי סגולה- פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור הפך. "מכל העמים"- על דרך ידין בגויים מלא גויות פירוש אומות העולם כל אחד נדרש לעצמו וזהו מלא גויות אבל ישראל מחץ ראש צדיק אחד על ארץ רבה ושמא תאמר אין נפרעין מערב תחילה. לזה אמר "כי לי כל הארץ" כולי עלמא דיליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה.או אפשר לפרש על דרך מה שהקשה (גמרא לה/א-ב) בגמרא כתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" משמע שהקב"ה בשמים ובני אדם בארץ וכתיב "מלא כל הארץ כבודו" ותירצו כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הקב"ה משרה שכינתו בארץ. כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מסלק שכינתו למעלה.

עוד אמרו אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם מפני מה נותן הגשמים בשבת והא אין מטלטלין מחצר לחצר. אמר ליה כולי עלמא דיליה נמצא אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם הזה ועולם העליון חצר אחת היא וכדין ירדו הגשמים ביום השבת אבל אם  עושים רצונו של מקום הקב"ה משרה שכינתו בארץ.כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מסלק שכינתו למעלה.

עוד אמרו אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם מפני מה נותן הגשמים בשבת והא אין מטלטלין מחצר לחצר. אמר ליה כולי עלמא דיליה נמצא אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם הזה ועולם העליון חצר אחת היא וכדין ירדו הגשמים ביום השבת אבל אם ישראל אינם עושים רצונו של מקום הוי ליה שתי חצירות ואין מטלטלין מחצר לחצר ואין יורדין הגשמים בשבת. וזהו "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה" פירוש וכדן ירדו הגשמים אפילו בשבת כי אז לי כל הארץ כי מלא כל הארץ כבודו והוי ליה חצר אחת.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמךפרשת השבוע לך לך

לאור חכמי מרוקו מאתה מלקטהרב אברהם אסולין

מוסדות תפארת מיכאל – אתר של יהדות מרוקו וצפון אפריקה

ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, אמרו רז"ל (בר"ר לט, ט) שלא אמר המקום במפורש כדי להרבות לו שכר. במסכת אבות כתוב (אבות ב, י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכי אדם יודע מתי ימות?! … תירצו 

– ישוב היום, שמא מחר ימות ונמצא כל ימיו  בתשובה. ובזוה"ק אמרו, שהנשמה נקראת "אברהם" , ועפ"י זה, מה שכתב המדרש שלא גילה לו הקב"ה לאברהם להיכן ילך, כי הקב"ה אומר לנשמה לך לך מארצך וכו', ולא רצה לגלות עד היכן יגיע, כדי להרבות שכר התשובה של כל יום ויום. ומזה "אעשך לגוי גדול", שהם המלאכים הנבראים

ע"י תשובתו של כל ימי חייו.

ויקח אברם וכו' "אשר עשו בחרן"  (יב, ה).

כתב הדיין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מרבני  העיר מכנאס, בספרו אמרי ברוך, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכו'. ויש להתבונן מזה השגחת השי"ת כי היה רצונו שיהיו אברהם ושרה מכניסים בני אדם תחת כנפי השכינה, ויתכן דלהכי כבש מעיינם ולא הולידו עד זקנותם? – שאם היו יולדים בנערותם היו משגיחים רק על בניהם לחנכם בדרכי ה' כי מצוה זו עליהם רמיא, והיו נשארים כל בני דורם בלא השגחה ולא ידיעת השי"ת… לא כן עכשיו שהיו עקרים היתה השגחתם על כל בני דורם וזכו לקרבם תחת כנפי השכינה.

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…

כתב  רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, נראה לפרש הכפל "לך לך", היינו לך לך לבדך, מבלי שירשו בני אדם ומבלי להודיע להם, אלא בהסתר, כאילו אתה יוצא מחוץ לעיר. וגם שלא תצאו יחד אתה ושרה כדרך הנוסעים מעיר לעיר, אלא כל אחד לבדו, כי אם תעשו רעש ביציאה כדרך הנוסעים יהיה לך עיכוב. "ומארצך" – מישיבת ארצך, וכן מסיבת "מולדתך" שהם בני משפחתך, ויותר מזה מסיבת "בית אביך". ולא יצאו אתך אפילו חמורים וגמלים אלא אתה לבדך, כדי שלא יוודע להם שאתה נוסע לארץ ישראל ויעכבוך,  בגלל השכונה שגרת בה, ומחיבת הקריבה שקשה להם פרידתך מהם ויעכבוך.  ואמר: "אל הארץ אשר אראך", א"כ אברהם יאמר מי יראה לי הדרך אשר אלך בה, כי לא ילכו עימו אפילו חמורים וגמלים כדי שלא ירגישו בו בני העיר. לזה השיב לו הכתוב: " אל הארץ אשר אראך" – כי השי"ת יראך הדרך אשר תלך בה בלי פח ומורא. ונראה לי לפי זה, שהכתוב גילה לאברהם  המקום אשר הוא הולך, אלא הזהירו שלא יגלה לבני דורו מטע שאמרנו שיעכבוהו. 

ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה(יב, ג).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל  בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, למה אמר מברכיך לשון רבים, ומקללך לשון יחיד? ועוד , היה לו לומר ואאור מקללך כמו ואברכה מברכיך… ועוד – למה שינה מקללה לאררה היה לו לומר אקלל מקללך, ואפשר לומר, כי על ידי הברכה שיתברך המברך יתרבו המברכים ויתמעטו המקללים, ואף אם ישאר רק אחד שיהיה בטל מיעוטו, גם כן אאור אותו, כדי שלא ישאר שום מקלל. או אפשר שהיו לו אהובים הרבה שהיו מברכים אותו, והיו לו מעט שונאים היפך הזמן הזה שרבו השונאים על האוהבים, ולכן כתב זה בלשון רבים וזה בלשון יחיד. והקדים ואברכה ואיחר אאור, להורות נתן, שלענין הברכה יברך המברך בהקדם האפשרי. ובקללה לא יאור המקלל תיכף, שמא יתחרט, ואם לא יתחרט אז אאור, לכן אמר אאור ולא אקלל, כי אאור יש בה ברכה וקללה, בלא וא"ו יש בה שני פירושים "אורה" "וארירה".

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וכו' (יב, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, אברהם אבינו ע"ה בא להודיע, שאפילו  אם היה ה' מדבר עמו קשות היה הולך, והטעם הוא, על האמירה בלשון רכה ללכת מארצו לפיסו על קושי הפרידה. לזה בא לשלול שלא בעבור שפייסו בלשון רכה הלך, ואם לא כן לא היה הולך, אלא אברהם השווה האמירה לדיבור, וכאילו דיבר אליו קשות, ועם כל זה הלך. ויהיה כאשר כמו שדיבר, וכן כאשר עשה כן אעשה לו.

ואברם בן חמש שנים ושבעים שנהבצאתו מחרן (שם).

כתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, ומה בן חמש שנים בלא חטא, כך אברהם בן שבעים שנה היה כמו בן חמש. ובאומרו בצאתו מחר"ן, אותיות רחמן, בא לרמוז, שתמיד היה רחמן מיום יציאתו מרח"ם אמו, ומדתו  לרחם על עוברים ושבים, מאכיל אותם ומשקה אותם .

הודעה משמחת

ניתן לקבל במיל את סדרת

חוברות תורת אמך

     הלכה ומנהג ליוצאי מרוקו וצפון אפריקה

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום
)יח, א(.
כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי,
בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים

הללו ראוי
שתשרה עליו שכינה:
א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע,
כמ"ש )באבות, ד,א(, איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני
ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק, שתקיף להיות
ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב
בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד
אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל,
שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ
לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה )יח, ב(.
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל )ה'תרצ"ה(, בספרו מנחת
יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו
של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא
נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב )שמות
לג, כ(, " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה
מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה'
באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא
והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם
השכינה לקבל נשמתו )זוהר ח"א, עט(, "נצבים עליו", כדי לקבל
נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת
אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה
אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" )זוהר ח"ג
נג(, ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת
המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם
מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה )זוהר ח"ג לג(, ואז
נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז
"וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל
עבדך )יח, ג(.
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא
תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת
אורחים מהקבלת פני שכינה )שבת קכז(, הטעם לכך, כי בהכנסת
אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן
ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן
הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך
שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה
גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר
מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני
שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק
""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת
אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י )בראשית יח,
א(, "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה:
שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם
אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד
שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב
בפסוק )בראשית יח, ב(, והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ
לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ,
ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני
השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל,
ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ )סידנא בבא סאלי ח"א(.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ )יח, ד(.
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך
לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים
לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת
ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה,
ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד
שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר
באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח
נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה
לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה
רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר
קמח, והיום )כדברי המדרש(, אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים
אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר,
שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח
הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה'
לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ )יח, ד(.
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא
מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר
בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר
מטינוף מעשיו, כי הטינופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא
יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה )ראשי בשמים(.
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם
על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת )יח, ה(.
התורה נקראת לחם, כדכתיב )משלי ט, ד(, "לכו לחמו בלחמי
ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם",
שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין
מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו
שאמר התנא )אבות ו, א(, והוה צנוע, וארך רוח }ארך אפים{, ומול
על עלבונו }מעביר על מידותיו, מרוב ענוה{. ומגדלו }התורה{,
ומרוממתו על כל המעשים }שברא בתבל, ונותנת לו מלכות
וממשלה{. )ראשי בשמים(.
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל )יח, ט(.
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה
בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא)ב"מ פז(, יודעים היו
מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על
בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה,
שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא
כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי
אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב
רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא
לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין
כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס
של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו
חז"ל )ברכות מד(, רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו
מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון
שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי
בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את
אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר )יט,
טו(.
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו
אוצר המכתבים )ח"א(, " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט
לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל
הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה
לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו,
"ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע
ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן
וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם,
קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: ולהצטרף לרשימת התפוצה. a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה

מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן", (בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[בראשיתיח, יט]

הקשה הרב עוד יוסף חי ז"ל למה תלה זה בטעם אשר יצוה את בניו, הלא זכות אברהם עצמו גדול גם בלתי מצות שיצוה בניו אחריו, ונראה לי לומר דהכוונה היא כאשר אבינו אברהם יצוה זרעו אחריו ללכת בדרכי ה', ממילא יש להם זכות לזכות לכמה טובות שבעולם, וזה באמת חשיבות מגעת לאברהם שכל הטובה שמקבלים הבנים נהנה מהם האב וכאלו הוא עצמו שקבל הטובות ההם, וזהו למען הביא על אברהם את אשר דבר  "עליו" הוא עצמו, זאת אומרת נעשה כאלו הביא הטובה עליו אפילו שהביא רק זרעו. וזה רמז הכתוב (לך לךי"ז-ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, דכל מה שאני נותן לזרעך אחריך הוא חשוב כאלו נתתי לך וכן יפורשו הרבה פסוקים כאלה. וזה גם כן רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב י"ג), תיבות כתמר יפרח ראשי תיבות וסופי תיבות שלהם אותיות רך חי,דאם האדם השאיר אחריו בנו הרך איש צדיק אז גם שהוא נפטר נקרא חי.

והרב רבי מסעוד ריוח(שליט"א) זצ"ל, רמז בתיבת כתמר אותיות רך תם, לרמוז שאם השאיר בנים רכים ותמימים במעשיהם, אז אפילו במיתתו יפרח ונחשב לו כאלו הוא חי. עוד רמז בכתוב הנ"ל על פי קושיית חז"ל איך במקום אחד נאמר כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לא נקרא תלמיד חכם, ובמקום אחר אמרו כל תלמיד חכם שאינו מעביר על מדותיו לא נקרא תלמיד חכם? ופירשו הכוונה היא, שהכלהוא לפי המקום שעומד בו האדם, דלפעמים צריך להיות נח וסבלן ולפעמים להיפך, וזהו צדיק כתמר יפרח שהצדיקצריך להיות בו שני דברים הפכיים, פעמים יהיה כתמר שהוא רך ומתוק ולפעמים כארז בלבנון להיות נוקם ונוטר כנחש, עכ"ד נר"ו. ומדבריו למדתי לרמוז בתיבת יפרח שהיא אותיות רף חי, שכל ימי חיי האדם צריך להיות רפה ועניו.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:    a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת תולדות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'25

המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה תולדות יצחק אברהם אברהם הוליד את יצחק(כה, יט).

רש"י ז"ל פרש: לפי שהיו ליצני הדור אומרים (תנחומא  תולדות א), מאבימלך נתעברה הימנו. והקשה אור החיים, בספר מאור חיים, כי היה לו לומר רשעים שבדור אומרים ולא ליצנים, ואין לך רשעות גדולה מזו וקרא אותם ליצנים ויש לומר, שמה שכתב רש"י ז"ל שהיו ליצני הדור וכו', רצה לומר שהיו אומרים בליצנות, אומרים העולם מאבימלך נתעברה שרה, אבל אנו לא כך, אלא העולם אומרים וזהו ליצנות.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה (כה, כא, כב).

הגאון רבי יהודה בן דנאן זצ"ל בספר קול יהודה. נראה לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא צב), כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. שנאמר (בראשית כ, יז), ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. וסמוך לו "וה' פקד את שרה", שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך. לפיכך, ויעתר לו ה', תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר, כי "הוא" כתיב שגם הוא עקר, וכל המבקש רחמים על חבירו וכו' הוא נענה תחילה. "לו" ולא לה, אלא עד לאחר שנתרפא הוא, ואז "ותהר רבקה אשתו".

כתב הגאון רבי דוד סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, יש להקשות מדוע בסוף הפסוק הוצרך להודיע ששמה רבקה ולא הסתפק  באמירת "אשתו" בתחילת הפסוק. ועוד התחיל מיד "ויתרוצצו הבנים", שהיה לו להודיע תחילה שהרתה בשני ילדים תאומים, אחר כך יאמר ויתרוצצו הבנים. ונראה, כי שאלה אחת מתרצת חברתה, ומשום כך אמר "ותהר רבקה אשתו", כאילו אמר הפסוק: ותהר רבקה ותהר אשתו, שיתור הפסוק בא להודיע ששני הריונים היו בבטנה, דהיינו שני ילדים בהריונה. ולכך טוב שאמר הכתוב מיד אחרי זה, "ויתרוצצו הבנים בקרבה בה"א הידיעה.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'(כה, כב).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל, בספרו שבות יהודה. הנה לפי שהוולדות היו מצערים אותה ולא נהגו בה כבוד, לכן הצדקת תמהה ואמרה, אם כן שאין כבוד אב ואם "למה זה אנכי", ירמוז לאנכי ה' אלהיך. אם כן, עדיין יאמרו הגויים לכבוד עצמו הוא דורש ולא יודו לדברות הראשונות. לכן "ותלך לדרוש את ה'", לבית המדרש  שם ועבר לראות מה ישיבו לה על תמיהתה.

כתב הגאון רבי דוד צאבח זצ"ל בספר משכיל לדוד, יש מי שפרש מאמר רז"ל (יבמות סד), מפני מה אמותינו היו עקרות, משום שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, ואמרו רז"ל (שמו"ר א, כ), אמותינו לא היו בפתקה של חוה שלא היה להם צער הלידה, וכן כל הנשים שהן צדקניות. וזהו שאמר "ויתרוצצו הבנים" ומזה ידעה שיש לה צער עיבור. וזהו "ותאמר אם כן למה זה אנכי", זאת אמרת – אם כן שהייתי בפתקה של חוה ואיני מנשים צדקניות, "למה זה אנכי", עקרה ולמה התאוותי לילד כיון שאין אני צדקת. ועוד אין לומר הטעם משום שמתאווה, כי הרי איני צדקת עד כי גדל הכאב מאד יותר מסתם נשים. ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", כלומר השיבה ה' יתברך שהיא כשאר צדקניות ולכן היתה עקרה. ומה שהיא בצער העיבור, אין זה כצער העיבור של שאר נשים, אלא "שני גוים בבטנך", ולכך כל אחד מפרכס לצאת שכל אחד אומר אני אמלוך ולא מטעם חבלי לידה.

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיר עדשים ויאכל ויש ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (כה, לד).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים (ח"א), הכתוב קש, למה לא אמר ויעקב הלעיט לעשו, כמו שאמר עשו הלעטני נא? החכם תירץ, שהתבשיל היה חכם וחס עליו שלא יחמרו בני מעיו עכ"ל. ונראה לעניות דעתי, שלא קשה מידי, כי אם עשו מחמת רעבונו שאל שלא כהוגן,  יעקב הצדיק לא רצה לעשות עמו שלא כהוגן לשחוק עליו להלעיטו כבהמה. ורק עוד הוסיף ליתן לו לחם אשר לא שאל, למען יאכל בישוב ובדרך ארץ לאט לאט, כדרך בני אדם המלפתים את פתם בתבשיל או במרק לאט לאט.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם (כו, א).

כתב הרב משה אביטן זצ"ל כתב יד, המובא בספר הנפלא אור שרגא {פרשת שבוע למעלה 150 חכמי מרוקו ה"ח}. איתא במדרש(קהלת רבה ט, א), וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, מה כתוב (בראשית כה, לד), ויבז את הבכורה, לכך ויהי רעב בארץ. והוא תמוה. אבל אפשר לפרש על דרך מה שאמרו חז"ל (קידושין מ:), לעולם יחשוב האדם עצמו כאילו מחצה עונות ומחצה זכויות, ואם יעשה עבירה אחת יכריע עצמו לכף זכות חובה, ואם יעשה מצוה אחת יכריע עצמו לכף זכות. וכן העיר וכן העולם יחשוב האדם, כי העולם כולו מחצה עבירות ומחצה זכויות. ואם יעשה מצוה אחת יכריע את עצמו ואת העיר ואת העולם כולו לכף זכות, ואם יעשה עבירה אחת יכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. והנה דרשינן סמוכין, מי גרם "ויהי רעב בארץ", משום ויבז עשו את הבכורה, כיון שביזה קדושת הבכורה הרי הכריע את כל העולם כולו ל כף חובה, לכך ויהי רעב בארץ. וזהו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה שהיה יורד לעולם, ולכך ויהי רעב בארץ.

ויזרע יצחק בארץ וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'(כו, יב).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, "ויזרע יצחק בארץ", לפי שמדד, אע"פ שההגבלה המדידה והמניה מונע הברכה, כמובא בדברי חכמנו ז"ל (תענית ח:), שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ויצטרך לעשות נס גלוי ומפורסם, לא כן כאשר הוא בלי השער. אבל הגבלה שהיא לצורך מצוה לא תזיק, וזה היה כדי להוציא מעשר מכון ומדוקדק. וידוע שהמעשר יפטר אם מצד המקום שהוא חוץ לארץ, אם מצד הזמן בשנה השביעית. לזה אמר "בארץ ההיא" שהוא ארץ ישראל, גם בשנה שנת המעשר לא שביעית. גם יורה "בשנה ההיא", כי קודם לא היה עושה יישוב לעצמו, כי פחד על דבר אשתו, אבל בשנה ההיא, כי צוה המלך עליו זרע.

ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד(כו, כ).

כתב החסיד הגאון רבי יוסף גבאי זצ"ל בספרו בגדי שש, ארבעה במסורה, הלוך וגדל. הלוך וחסור (בראשית ח, ה), הלוך ונסוע (שם יב, ט),הלוך ושוב (שם ה, ג), ואפשר זוהי כוונת המסורה, על פי הזוהר (פרשת חיי שרה), הלוך וגדל הלוך וחסור, פירוש אם האדם לא עשה תשובה עד שגדל ונעשה זקן, "הלוך וחסור", דהיינו תשובתו חסרה וגרועה משל ימי הבחרות. אבל אם "הלוך ונסוע, הלוך ושוב", דהיינו כשהאדם עודנו בכוחו וגבורתו כאדם חזק בעל כח הנוסע מעיר לעיר ומכפר לכפר, באותו זמן שהוא עדיין ברתיחת דמו עליו עשה תשובה, אזי "הלוך וגדל", דהיינו תשובתו גדולה ומעולה. 

ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש(כז, כח).

כתב הגאון רבי יוסף דאבילה זצ"ל בספרו ויבא יוסף מכתב יד המובא בספר הנפלא אור שרגא. רבותינו ז"ל (ב"ר סו, ג), "ויתן לך האלהים מטל השמים", זה מקרא. "ורב דגן", זה תלמוד. "ותירוש" זו אגדה. וקשה מנין להם לשנות המקרא ממשמעותו ולדרוש דרשה זו? ויובן ע"פ הכתוב בספר פליאה על פסוק זה, על מי שאינו נוטל שכר לימוד ומרביץ תורה בישראל, אז שמים וארץ שניהם מעידים פה אחד: "ויתן לך אלהים". ונראה שלא שינו רבותינו ז"ל את משמעות הפסוק, אלא שבזכות המשנה שאדם מלמד לאחרים, זוכה לו "משמני הארץ" וכן כולם.

קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך(כח, ב).

רבנו חיים בן עטר זצ"ל, מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים. יש להקשות מה באה התורה ללמדנו, וכי אין אנו יודעים שבתואל הוא אבי אמו של יעקב ולבן אחי אמו? אלא כשאמר יצחק ליעקב "קום לך פדנה ארם" ואע"פ שהיה רשע, ראה שהוא "אבי אמך" והיא צדקת וכשרה. ושמא תאמר, רוב הבנים דומים לאחי האם ובניך ח"ו לא יהיו כשרים, "קח לך אשה מבנות לבן  אחי אמך", וכשם שאתה לא יצאת כאחי אמך כך יהיה עם בניך. וגם לקמן אמר "אחי רבקה אם יעקב ועשו" (כח, ו), רמז לו מהטוב יצא טוב ורע, ואע"פ  שבתואל ולבן היו רשעים יצאה רבקה אמך כשרה.  

ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים(כח, ג).

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו, מובא בדברי חכמנו (כתובות קי:), הטעם שאמרו כל הגר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, משום שחוץ לארץ השפעתה והנהגתה מי"ב מזלות וז' כוכבי לכת, שנותן ה' יתברך לכל האומות השפעתם ע"י אמצעי שהם המזלות. לא כן ארץ ישראל השפעתה ממנו יתברך שלא על ידי אמצעי, כמו שנאמר (דברים יא, יב), "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה", לפיכך הגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. לכך אמר "ואל שדי יברך אותך", שתהיה ברכתך על ידו יתברך שמו, וממנו יתברך תהא השפעתך טובה שלא על ידי אמצעי אף שתהיה בחו"ל. "ויפרך וירבך" בבנים ובממון, "והיתה לקהל עמים" שממנו יצאו י"ב שבטים.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

הודעה משמחת

ארגון בני תורה


יוצאי מרוקו וצפון אפריקה

כנס השנתי – חודש כסלו

אנו נערכים לקיים את הכנס השנתי, ביום חמישי כו בכסלו

בהיכל מדרש "דרכי דוד" רחוב תחכמוני 2 בעיר ירושלים ת"ו,

בשעה 19:45

בהשתתפות עשרות רבני העדה, ראשי ישיבות, רבני ערים, אב"ד ודינים, רבני הקהלות.

 

הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר שליט"א רבה הראשי לעיר הקודש ירושלים ת"ו.

 

הגאון הגדול הרב אברהם חפוטא שליט"א ראש בית הרמב"ם וכולל הרמח"ל מחבר סדרת מערכי לב על הש"ס, ושו"ת מענה לשון ה"ח, וספר השלמה יב חלקים ועוד.

 

הרב הגאון רבי שמעון ביטון שליט"א

רב העיר בית שמש. ומחבר שו"ת מלאכת שמעון ועוד.

 

הרב הגאון אליהו אילוז שליט"א
רב העיר אור עקיבא.

 

הרב הגאון רבי יהודה איטח שליט"א
דין וראש כולל 'אהבת שלום י"ם.

 

הגאון רבי משה אוחנונא שליט"א
ראב"ד העיר פתח תקוה וראש ישיבת תורת שלמה י"ם.

 

הגאון רבי יצחק כהן שליט"א
רב שכונת שמואל הנביא י"ם.

 

הגאון רבי אלעזר משה עבדלחק שליט"א
ראש ישיבת פתח הדביר – בית שמש. ומחבר שו"ת ידי עלמא ג"ח ועוד.

 

הגאון רבי עמרם אלחדד שליט"א אב"ד ירושלים.

 

הגאון הרב אלעזר תורג'מאן שליט"א
משגיח ישיבת הגדולה יקירי ירושלים.

 

הגאון רבי אלעזר נידאם שליט"א
דיין ומורה צדק בעיר ב"ב ומחבר ספרים רבים.

 

הרב אילן גוזל שליט"א
רב בית המדרש ילדי שגיא ויעקב בעיר אשדוד. ומחבר סדרת הספרים לאילן רי"ח ד"ח.


הרב אברהם לוגאסי שליט"א
רב ק"ק רבי דוד ומשה בעיר בית שמש.

 

הרב אברהם אסולין שליט"א מחבר תורת אמך ומיסד האיגוד.

בערב יוקרן מסר מיוחד לבני הישיבות, ממורנו ורבנו מרן הגר"ש משאש זצוק"ל.
וכן חיי ק"ק אילג במרוקו, ולימוד התלמידים לפני 70 שנה.

אנו פונים למי שמעונין לעזור לנו הן בעזרה כספית .

הפקנו עלון מיוחד שצריכים להפיצו באלפי עותקים לקראת כסלו
-להשכיר מקום והגברה ומודעות.
להיות נציגים של הארגון לעזור להצלחה הערב.

בברכה
הרב אברהם אסולין

ניד 0527145147 או במיל a0527145147@gmail.com

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

 

פרשת השבוע לאור רבותינו חכמי המערב "ויצא"

קטגוריה: פרשת השבוע
נוצר ב שני, 04 נובמבר 2013 19:11
כניסות: 167
 

תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 26◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ויצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).

בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה(נדה ל:),והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר(אבות ב, ג),אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה(אור החיים).

כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו(ברכות כו:),לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י),והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכתחולין (צא:),אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות(ב.),שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.

הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך  בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו(חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל),והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם(יחזקאל לו, יב-יד),"כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).

לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת(קהלת יב, יג),"סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל(ברכות ו:),שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן(מאור חיים).

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל(כתובות קי:),כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).

כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם(בראשית כח, יא),שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו(כח, יז- יח),אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש(בר"ר ע, י),ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.

ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב(תהלים קו, לה),ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא(כט, ט).

כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק(שמות יב, ב),"החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).

יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל.{ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).

כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב(בראשית כד, כח),ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה(בר"ר ס, ז),ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו(בראשית כד, כח),ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפתמראה(כט, יז).

כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה(איוב יא, כ),ועיני ישראל כבדו מזוקן(בראשית מח, י),הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה",(בראשית כט, יח),יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה"(בראשית כט, כה),בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב(בראשית כט, ל),"ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).

כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב(איוב לב, ז),"צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).

כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).

כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל(בר"ר פד),שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר(בראשית לד, יד),"לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה(ספרי פרשת ראה),ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

a0527145147@gmail.comלתגובות

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וישלח ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ 

המלקט: הרב אברהם אסולין

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד).

כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל ראב"ד אופראן, וטהלה בספרו נתיבות שלום. ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפני", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו" וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו"(קהלת י, ב),אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ"

(בראשית ד, ז).עוד אמרו רז"ל  כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא(אבות ד, יא),עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר"(בראשית כז, יא).ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד.

וישלח יעקב מלאכים[בראשית לב, ד]

כתב רש"י ז"ל מלאכים ממש. שמעתי מפי הרב מסעוד ריוח (שליט"א) זצ"ל, דלכאורה קשה וכי יש מלאכים שיש בהן ממש ויש לא?

ופירש בזה כי כאשר שמע יעקב שעשו בא וארבע מאות איש עמו, נתיירא וטעמו היה שהוא אין לו אוכלוסיא כנגדו, שבסך הכל יש לו רק 21 נפשות 11 ילדים 4 נשים 5 עבדים ששלח עם המנחה והוא ביחד כ"א נפשות, ועל זה התפלל אל השי"ת הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד שלח לו הקב"ה 380 מלאכים כדי להיות ביחד 400 חוץ מיעקב כנגד ארבע מאות איש של עשו, וזהו שכתב רש"י ז"ל מלאכים ממש, הכוונה כחשבון ממש שהם 380, עכ"ד נר"ו.

ובזה יש לרמוז כוונת הכתוב ויחץ את העם אשר אתו, תיבת אתגימטריא 401 ואחד זה הנותר על ארבע מאות הוא יעקב עצמו, וזהו אשר אתו שהוא נחשב עמהם.

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה(לב, ה).

כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו – כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר – די לי עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה".

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך(לב, ה-ו).

כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי.

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות(לב, ח).כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב.

וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"לבספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב(בבא מציעא פד.),"שופריה דיעקב  מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד" אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו – רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד.

וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו(לב, יד).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, צריך להבין, מה הפירוש "מן הבא בידו". הנה, כשבא יעקב אבינו ע"ה לקחת מעדרו מנחה לעשיו אחיו, היו בורחים ממנו כל הבהמות ולא רצו להיות בחלקו של עשו הרשע ולזוז ממקומן, עד שהלך יעקב אבינו ע"ה ותפסן בידו והפרישן לחלקו של עשו, אזי זזו ממקומן והלכו לעשות רצון צדיק. לכן אמר "ויקח מן הבא בידו", דהיינו עד שבאו לידו ומסרם הוא לשלוחיו.

 עזים מאתים ותישים עשרים(לב, טו).

גדול כבוד הבריות שדוחה שבעה בצאן(מדרש פליאה).וביאורו, כדכתיב(שמות כא, לז).כי יגנוב  איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. ובפרשתנו נאמר "עזים מאתים ותישים עשרים" וכו', וברש"י מבואר מאתים עזים צריכות עשרים תישים. נמצא מאתים לחלק לעשרים שוה עשר, כלומר כל תיש ראוי להוליד עשר, והוא עצמו הוי אחד עשרה. וכאשר גונב אותו הפסיד לו אחד עשרה, וכשנשאו על כתיפו ונתבזה משום כבוד הבריות, דוחה ממנו שבעה ונשאר לו לשלם רק ארבעה. וכן פרות ארבעים ופרים עשרה(בראשית לב, טז),נמצא ארבעים לחלק לעשר שוה ארבעה, כלומר שיכול להוליד ארבעה והוא עצמו הוי חמשה. אם כן בגנבתו הפסיד לו חמשה, לכן ישלם לו חמש {רבי יעיש בוסקילה זצ"ל, המובא בלך דוד}.

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל(לב, כט).

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, המלאך אמר ליעקב ע"ה, "לא יעקב יאמר עוד שמך". כלומר לא יעקב שהוא לשון סוף ועקב יאמר עוד שמך לענין מלכותך וששלטונך, כאמור וידו אוחזת בעקב עשו, שנרמז בזה שמלכות יעקב היא בסוף  אחר גמר מלכות עשו. "כי אם ישראל" שהוא ענין ראשית והתחלה, לשון שר ונגיד תהיה מעתה. יען "כי שרית עם אלהים", אני המלאך שרו של עשו, "ועם אנשים" לבן ועשו, "ותוכל" להם, אם כן מזה מוכח שמעתה ומעכשיו אתה נגיד ושר.

וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך(לג, ה).

ויש להבין והלא בשאלו מי אלה לך כיון אף על הנשים, א"כ מפני מה ענה לו יעקב רק על הילדים. ונראה לפרש שכיון שעשו בשאלתו "מי אלה לך" לומר אחר שאני רואה כי ד' נשים איני מבין דרכך, כי מה לך וריבוי נשים וכי רודף תענוגות אתה, ומי אלה ואיך הם קשורים לטבע הצניעות וההסתפקות במועט שיש בנפשך. ועל זה ענה לו יעקב כי ריבוי הנשים אינו מפני התענוג אלא שמתאוה להוליד שבטי י'ה וזהו שאמר הילדים אשר חנן וכו' המה סיבת הריבוי. וכן הוא לעיל(כט, כא),על הפסוק "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה". ופירש רש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן.(אמרי ברוך).

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר(לד, יח).

למה התעכב יעקב אבינו ע"ה בלהכנס לעירו,ותירץ  בספרו אליהו זוטא,שבכך ניצל מעין הרע להיותו שלם בגופו וכן בממונו. כי בהכנסו בכח נפשותיו וגודל מקנהו וממונו הנראה לעיני אנשי העיר, לכן בהתיישבו שם העמיד שם מקנהו, והם יכנסו לפרקים עד שיתרגלו ביניהם, או לא יכנסו באסיפה לשם. תירץעוד תירוץ הגאון החסיד רבי יחיא שנאורזצ"ל בספרו יש מאין ח"א, איתא במדרש(בר"ר יא, ז),תיקן להם תחומין, מכאן ששמר יעקב את השבת. והקשה הגאון "פרדס דוד", למה לא שמר יעקב את השבת רק עד עכשיו, ונל"ד לתרץ בס"ד, ע"פ חקירת חכמינו ז"ל, דאיך יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה נשא שתי אחיות שעתידה התורה לאוסרן, ותירצו כי לא קיים מצוות התורה רק בארץ אבל בחוץ לארץ לא. והראיה כשהגיע לגבול ארץ ישראל מתה עליו רחל אמנו. ואפשר לומר דגם כאן "ויחן את פני העיר", שתיקן להם תחומין של שבת, והיינו כיון שהגיע לשכם שהיא בארץ ישראל נתחייב במצוות, לכן שמר את השבת. לא כן כשהיה בחוץ לארץ לא היה חייב, זה שאמרו  ששמר יעקב את השבת.

ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמל לכם כל זכר(לד, יד-טו).

כתב החסיד רבי שלום אביצרור זצ"ל בספרו נתיבות שלום{העלו עצמותיו ומנוחתו כבוד בנתיבות, ראה באתרנו אור חדש בפורום, רשימת הצדיקים שהעלו עצמותיהם ממרוקו לארץ},אפשר לומר שזוהי חכמה בני יעקב שאמרו לבני שכם "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה". וכוונתם לאיש שהערלה היא לו ונקראת עליו שם ערלה, שאפילו ימול את עצמו עדין נקרא ערל, שלעולם הערלה דבוקה בו. "אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו", פירושו של דבר, "כמונו" ממש להתגייר ולהמול לכם כל זכר. ונראה שרמזו להם גירות ומילה ולא במילה לבד הסתפקו, אבל אנשי שכם טעו והבינו מדבריהם שהעיקר היא המילה בלא גירות, ונמצא לפי זה שאנשי שכם לא קיימו את דבריהם.

בברכת שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

a0527145147@gmail.comלתגובות:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר