יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

וברומזם לאחד משלושת עמודי האידיאולוגיה הפֶטֶניסטית, הם הציגו את השאלה הבאה: ׳מעשה פילוג זה של אותה משפחה, כלום אין הוא מנוגד למדיניות השואפת לחזק את המשפחה ואת הרגש המשפחתי?׳

תמימותם ועוורונם של יהודי אלג׳יריה נופצו לרסיסים עם פרסומו, כעבור ימים ספורים, של ׳תקנון היהודים׳. אז נוכחו לדעת כי אובדן זכויות האזרח היה צעד ראשון לקראת מצב חמור יותר, שעתיד היה לממש, כמעט עד לפרטים הקטנים ביותר, את הרעיונות שהעלו משכבר מאקס רז׳יס, אדואר דרומון, אמיל מורינו והד״ר מול.

כמו בצרפת עצמה, שימש ׳תקנון היהודים׳ בגרסאותיו מן ה־3 באוקטובר 1940 (חוק אליבר) ומן ה־2 ביוני 1941 (חוק ואלה) אבן־פינה בתחיקה האנטי־יהודית שהונהגה במגרב. תקנון זה התייחס לכלל היהודים: אזרחים, נתינים ובני־חסות צרפתים, וכן ליהודים הזרים שהתגוררו בשטחים הכפופים לריבונות צרפת. ואולם הפעלתו בצפון־אפריקה רחוקה היתה מלהיות פועל־יוצא של אוטומטיזם ביורוקראטי, או רפלקס של ריכוזיות מינהלית. הרי כי כן, לאחר שהותאם בקפידה למצב המשפטי המיוחד בכל אחת משלוש הטריטוריות המגרביות, הופעל שם התקנון בכל חומרתו, להוציא כמה תיקונים ממתנים שהונהגו — במארוקו ובתוניסיה — עקב התערבות השלטונות המקומיים הלא־אירופים.

חוק אליבר, שהונהג באלג׳יריה פשוטו כמשמעו, הגדיר את מעמד היהודים בהשקפה גזענית בלבד. ׳יחשב כיהודי׳ — קובע סעיף 1 בחוק — ׳כל מי שמוצאו בשלושה הורי־הורים מגזע יהודי; כל אדם שמוצאו בשני הורי־הורים מגזע יהודי, אם בן(בת) הזוג הוא עצמו יהודי׳.

תהא אמונתו הדתית אשר תהא, אדם נחשב אפוא ליהודי מלידה אם מוצאו בשלושה הורי־הורים יהודים לפחות; והפך ליהודי אם נישא ליהודי, לאחר שהיו לו כבר שני הורי־הורים יהודים. זאת ועוד: יהדותו עמדה לו גם אם המיר את דתו לנוצרית או למוסלמית: כנגד זה, לפי החוק נוצרי או מוסלמי שקיבלו את הדת היהודית, לא עמדה להם המרה זו והם נותרו לעולם לא־יהודים. אף הגרמנים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, בצרפת הכבושה.

במארוקו ובתוניסיה גילו שלטונות צרפת יתר זהירות, בהביאם בחשבון את הגורם הדתי — אולם רק ביחס ליהודים שמוצאם מקומי, שכן היהודים הזרים (צרפתים, אלג׳ירים או אחרים) שהתגוררו בשני הפרוטקטורטים כפופים היו לקריטריונים הגזעניים כפי שנקבעו בגירסה המקורית של התקנון.

לפיכך נחשב יהודי במארוקו ובתוניסיה: (1) כל יהודי במארוקו או בתוניסיה ו־(2) כל אדם שאינו בן מארוקו או בן תוניסיה שהתגורר במארוקו או בתוניסיה, ומוצאו בשלושה הורי־הורים מ׳גזע יהודי׳, או משני הורי־הורים מאותו ׳גזע׳, אם בן (בת) הזוג היה בעצמו יהודי.

בניגוד לאלג׳יריה ולאיזור החופשי, לא היה יכול להיות אפוא, לפי תנאים אלה, יהודי במארוקו או בתוניסיה ׳לא־יהודי׳; עם קבלתו לדת האיסלאם, פסק יהודי במארוקו או בתוניסיה להיות יהודי בעיני החוק, גם אם היו לו ארבעה הורי־הורים מ׳גזע׳ יהודי. מצד שני, כל יהודי במארוקו או בתוניסיה נחשב יהודי, גם אם לא היו לו אלא שני הורי־הורים יהודים, ואפילו אחד בלבד.

אולם, ממשל וישי נמנע מלהתאים את מה שפורסם בפרוטקטורטים למה שהיה בתוקף במטרופולין ובאלג׳יריה, ולכן אפשר היה להיות בעת ובעונה אחת יהודי במארוקו ובתוניסיה ולא־יהודי בצרפת ובאלג׳יריה: או להפך, יהודי בצרפת ובאלג׳יריה (כגון מי שהתאסלם או התנצר) ולא־יהודי בפרוטקטורטים. משגה דומה עשה המחוקק הצרפתי בעניין הצו שנתן הבאי בתוניס או הט׳היר במארוקו: לפי שלא נקבע בבירור כי כל יהודי במארוקו יחשב ליהודי בתוניסיה, או היפוכו של דבר, הרי שאפשר היה לאדם להיות יהודי באחד הפרוטקטורטים, ולא־יהודי בפרוטקטורט השני, אם לא היו לו שלושה הורי־הורים יהודים, או שני הורי־הורים יהודים, ובן זוגו יהודי.

שלושת המסמכים שללו מן היהודים זכויות שונות, אם בתחום החוק הציבורי ואם בתחום החוק הפרטי. גזירות אלה נגעו לכלל היהודים, בהיותן זהות כמעט לחלוטין לאלה שהוטלו עליהם בצרפת. באלג׳יריה הן לא פסחו לאחר שבוטל ׳צו כרמיה׳ גם על יהודים שנשארו אזרחי צרפת.

הרי כי כן, להוציא פטורים מסוימים שניתנו לאנשים מסוימים, נאסר על יהודים לכהן בתפקיד ציבור כלשהו. החוק מן ה־3 באוקטובר 1940 אסר עליהם מפורשות למלא שליחויות או תפקידים שאופיים פוליטי, תפקידי מינהל שאינם זוטרים, תפקידי דיפלומטים או קונסולים, תפקידי הוראה — אלא במוסדות יהודיים — תפקידים קולוניאליים, תפקידים צבאיים ומשרות במפעלים ובחברות שעניינם כללי, או שנהנו מזכיונות או מסובסידיות שהעניק מוסד ציבורי.