יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
יהודים וגרמנים בתוניס: מגעים ראשונים
אין כמעט דמיון בין מצבם של יהודי תוניסיה בימי כיבוש גרמניה לבין הקורות את יהודי אירופה בשעת ׳הפתרון הסופי׳. הבדל זה ביחסם של הגרמנים לא נבע משיקולים אידיאולוגיים, שבעטיים נהנה היהודי בתוניסיה, למשל, מאי־השתייכות ל׳גזע׳ היהודי, שהיטלר דן אותו להכחדה. סיבת הדבר אינה נתונה גם במעין מחווה גרמני פתאומי של מתינות או ותרנות. הוא היה רק פרי המסיבות. שכּן, הים ניתק את תוניסיה מן האימפריה ההיטלרית, ולא היה אפשר לחברה באמצעים המקובלים אל תשתיתו של מנגנון ההשמדה שהוקם במרכז אירופה ובמזרחה; אדרבה. להבדיל מסלוניקי המרוחקת, משם הובלו קורבנות יהודים ברכבת עד אושוויץ, לא היה בין תוניס ליבשת קשר אלא באמצעות מטוס או אונייה — אמצעים יקרים ולא־בטוחים, שהיו גם בטווח־הירי של בעלות־הברית. בידי הגרמנים נותרה אמנם האפשרות להקים מחנות־השמדה במקום, אולם אם הועלתה תכנית כזו, היא הצריכה מקום, זמן וסודיות רבה. שלושה גורמים אלה חסרו לגרמנים בתוניסיה, שם הספיקו כוחותיהם בקושי רב לבלום את התקדמותם של צבאות הברית.
על־פי תסריט שבוצע כמה פעמים באירופה, רצו הגרמנים, סמוך למועד בואם לתוניס, לעורר פוגרומים ביהודים. אולם ראהן הסביר בדין־וחשבק שכתב: ׳ההסתה לביזת חנויות של יהודים, להפגנות ולפוגרומים וכו'….אינה אפשרית כל עוד לא הגיעו כוחותינו לפחות אל גבול אלג׳יריה׳.
קשיי הגרמנים מבחינה צבאית מסבירים גם מדוע חיכו עד ל־23 בנובמבר כדי ׳ליצור מגע׳ עם הקהילה היהודית: באותו יום עצרו את נשיא הקהילה בפועל משה בורז׳ל, את קודמו לתפקיד פליקס סאמאמה, את קונסול פינלנד ז'אק סיטאנובה ואת חתנם וגיסם של שני הראשונים. מאסרם של אישים אלה הובא מיד לידיעתו של האדמיראל אסטווה שמחה לפני ראהן על המעצרים ותבע את שחיורם המידי של בורז׳ל ושל סיטאנובה, בהסתמכו על ההסכם שהושג עם הגרמנים ולפיו הושארו סמכויות המשטרה בידי שלטונות צרפת. וכך כתב לו ב־24 בנובמבר:
ודאי ידוע לך כי מעולם לא עורער הסדר הציבורי למרות אופיין העדין של המסיבות שבעטיין הקימו כוחות הציר את בסיסיהם בתוניסיה. האוכלוסייה כולה, ללא הבדל גזע או לאום, נותנת אמון בממשלתה. הארמוניה זו נותנת את כל הערבויות לכוחות גרמניה לשמירת השקט. היא תועמד בסכנה של ממש, אם תגרום התערבותם של אלה האחרונים לסערת רוחות, לחשדות ולטינות […] יהיו מספרם ועוצמתם של גיסות הגרמנים המוצבים בתוניסיה אשריהיו, סבורני כי לנוכח האפשרות כי לא יהיה סדר מסוג זה, פיקודם אינו יכול להישאר אדיש. יש לו אפוא עניין רב שלא לעלות על דרך זו.
התערבותו זו של הנציב הכללי שאליה הצטרף השיח׳ אל־מדינה, עזיז אל־ג׳לולי, הניבה, על אף הציפיות, פירות לאלתר: בורז׳ל שוחרר ב־26 בנובמבר, בתנאי שיתייצב פעמיים ביום ב׳קומנדטור׳, לפני ראש האס. אס., הקולונל (׳שטאנדארטנפירר׳) ראוף (Rauff). שלושה ימים לאחר־מכן, כשקרבו בעלות־ הברית אל שערי תוניס, שחררו הגרמנים את שאר האסירים היהודים, לבד מקונסול פינלנד.
בשל מהותה ותוכנה שיבשה יוזמתו של אסטווה את התכניות הגרמניות שרגישות היו לזעזוע הקטן ביותר, בדומה למנגנון של שעון שדיוקו גבוה. השפעה רבה יותר היתה לפנייה שעשתה באותו יום שגרירות איטליה בברלין אל משרד החוץ הגרמני. בהתייחסה לאיגרת קודמת שמסר ב־2 בספטמבר השגריר דינו אלפיארי (Alfieri) לריבנטרופ, דרשה ממשלת איטליה שלא להפעיל כלפי יהודי תוניסיה שנתינותם איטלקית את הגזירות הגזעניות שתיכננו הגרמנים. הללו התרשמו, כך נראה, מאופיה התקיף של הפנייה האיטלקית: כבר למוחרת המליץ תת־שר המדינה א׳ ורמאן (Woermann) לפני המפקד העליון של הוורמאכט(.O.K.W) כי יצווה על גנראל נהרינג שלא ינקוט צעד כלשהו נגד יהודים אזרחי איטליה, בלי להודיע על כך מראש לקונסול הכללי האיטלקי בתוניס: ׳במקרה שזה האחרון לא יסכים, ידחה מפקד הצבא את ביצועם של צעדים אלה׳. ב־4 בדצמבר עוד ביקש ורמאן מן הפיקוד העליון הגרמני להיענות לאיטלקים: ׳אם אין בכך כדי לפגוע בצרכים הצבאיים׳.
אולם, העמדה שנקט בעל־בריתם בעניין זה לא יכלה שלא להציק לגרמנים. ב־13 בינואר 1943 התייחס ריבנטרופ לשאלה זו, במברק ששלח לשגרירו ברומא. לאחר שהביע את צערו על נכונותם של האיטלקים לראות ביהודים כמי שראויים ליצג את האינטרסים שלהם בחוץ־לארץ, הוא נאות לעשות ׳טובה מיוחדת׳ והסכים לדחות עד ל־ 31 במארס 1943 את תחילת יישומם של חוקי הגזע לנתיני איטליה שהתגוררו בשטחים שבשליטת גרמניה. וכך כתב לשגריר:
אבקשך להדגיש את גודל הסכנה הטמונה ביהודים בכל אתר ואתר. סכנה זו גדולה עוד יותר באזורים חשובים מבחינה פוליטית, ובכל התחומים שעניינם צבאי. היהודים המסוכנים ביותר הם מי שיש להם השפעה כלכלית. אתה יכול למסור לאיטלקים דוגמאות מתוך הניסיון שלנו, אגב הדגשה כי היהדות כולה היא אויבנו הגדול והעיקש ביותר. דבר זה תקף בה במידה בגרמניה ובאיטליה. לא נסכים אפוא לשום חריגות. אנו רואים ביהודים אזרחי איטליה יהודים לכל דבר, ולכן יוכפפו לתחיקתנו הנוגעת ליהודים.
בתור חלק מן ׳היהדות הבינלאומית׳, נתפסו יהודי תוניסיה, ׳אחראים להתקפה האנגלית־האמריקנית נגד צפון־אפריקה׳, בשל ׳הקומיסרים הפוליטיים היהודים שבשורות הצבא האנגלי־האמריקני׳. לפיכך נדרשה הקהילה היהודית בתוניסיה — בין שאר הגזירות שהוטלו עליה — לשלם סכומי־כסף גדולים בתור קנסות, כדי לפצות את הקורבנות האזרחיים של הפצצות בעלות־הברית; כדברי קריין צרפתי בראדיו תוניס:
אין לראות בהחלטה זו אלא את פרי ההגיון והמציאות. אם ברור מלכתחילה כי המלחמה הנוכחית היא יהודית מובהקת במקורה וכי הפלישה לצפון־אפריקה היא בייחוד מעשה־ידה של היהדות הבינלאומית, המנצחת על גורלם של העמים האנגלו־סאקסיים, כפי שניצחה, לאסוננו הרב, על גורל עמנו.
ברקע קו־מחשבה זה הסתתרה למעשה מטרה ברורה: לקומם את דעת־הקהל המקומית נגד היהודים. אולם, לא הקריאות של ראדיו תוניס ואף לא מסע התעמולה שאירגן ׳ועד העזרה המידית׳ (I.C.O.S), שאמור היה ׳לחלק׳ את פיצויי היהודים, לא עשו רושם עמוק על האוכלוסייה המוסלמית והאירופית של הפרוטקטורט. ׳ליקוי׳ זה, נוסף על מחאותיהם של החוגים הרשמיים הצרפתיים, התוניסאיים והאיטלקיים היו אפוא חלק מן המכשולים שבהם נתקלו תכניות הגרמנים בתוניסיה, ובוודאי השתבשו בגללן.
התפתחות המצב הצבאי, שהיתה לרוב לרעת כוחות הציר, השפיעה אף היא באותו כיוון; לפיכך חיכו הגרמנים עד להתייצבות החזית, כדי להנחית את המהלומות הראשונות על יהודי תוניס: ביום ראשון, ה־6 בדצמבר, נקראו משה בורז׳ל והרב הראשי ח׳ בלאייש להתייצב ב׳קומאנדאנטור׳ לפני ראוף, שקרא להם את תוכן פקודתו של הגנראל נהרינג בדבר פירוקה של מועצת הקהילה וגיוסם של עובדים יהודים בשירות כוחות הציר.
בו ביום הוקם ועד בן תשעה חברים, בראשותו של הרב הראשי. תפקידו הראשון היה לספק, כבר למוחרת, רשימה של 2,000 יהודים שמתוכה ייבחרו העובדים שיועסקו בעבודות־עפר וכריית תעלות. ראוף הודיע לבני־שיחו הנדהמים שבכוונתו להסתפק ב־4,000 עד 5,000 עובדים וכי הוועד שיקום ידאג לציוד, לאמצעי־הובלה ולאספקת מזון עבור העובדים. זאת ועוד: המגויסים יחויבו לענוד על החזה ועל הגב טלאי צהוב, גדול וגלוי לעין ׳כדי לאפשר את זיהוים גם מרחוק, ולירות בהם אם יברחו׳. לבסוף, כדי לשים קץ למחאותיהם של מנהיגי היהודים, איים ראוף כי יעצרו 10,000 יהודים ברחובותיה של תוניס אם לא ימלא הוועד, עד המועד שנקבע, את הפקודה שניתנה לו, פקודה שקיבלה את אישורו של הביי ושל הנציב הכללי.
מלאכת הקמת הוועד נעשתה בקלות יחסית, אם כי מעטים התנדבו לקחת בו חלק: לבד מן הרב הראשי ומזכירו, צריך היה לכלול, כדרישת הגרמנים, אחראי לענייני כספים, איש מינהל, תורגמן, אחראי לענייני תברואה, אחראי לענייני אספקה, אפסנאי ואחראי לענייני עזרה למשפחות העובדים. לכל אחד מאלה ניתנה הרשות לגייס, לפי דרישתו, כל יהודי, ולהחרים כל רכוש של יהודים. כל אחד מהם רשאי היה לגייס לו עוזרים, כראות עיניו.
עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:
מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'118