נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן


נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשים ממשפחות של חכמים, שלמדו תורה.

נוסף על ידיעותיהן בתורה הצטייינו בנותיו באצילות, בחסידות ובמתן צדקה. על אחת מהן, שרה, סיפרו, שתפילותיה עשו פירות ובני מוגדור נהגו לקבל את ברכותיה. הצדיק הרב חיים פינטו ביקש ממנה, שתתפלל על בנו, הרב משה אהרן ( שחי באחרית ימיו באשדוד ). היא התנתה את ברכתה בקבלבת ברכתו ותפילתו של חיים על בנה יחידה, הרב מאיר, לאחר שאחדים מבניה הלכו לעולמם בגיל צעיר. הרב פינטו נענה לה ובירך אותו באריכות ימים.

לאחר פטירתה של אישתו הראשונה של הרב חיים משאש ממכנאס נשא הרב לאישה את הרבנית הצדקת ביידא למשפחת בוסידאן, בתה של הרבנית הדגולה זואראה, שהייתה " אישה מיוחדת במידותיה, ברוחב ידיעותיה ובמעורבותה עם הבריות "

הרב יוסף משאש סיפר, שבשנת תרי"ג – 1853 – , בעלייה ממכנאס ארצה, היו עשר נשים זקנות, וביניהן אישה בשם אורודווינא, שאודותיה כתב : " ועוד אישה חכמה בכל מעשה מחט וגם למדנית הרבה בתנ"ך ומשניות וזוהר הקדוש וכל התפילות אף של נוראים שגורים על פיה…אחות אמו של אבא בת איש צדיק רבי יעקב בן וואעיש זצ"ל.

דומה שהרב יוסף משאש ראה בעין יפה שנשים תלמדנה תורה. בדרשתו על פרקי אבות, לדברי רבי מאיר " כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה " כתב : " עוד נראה שבאה מילת כל לרבות את הנשים, שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה , אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה ".

בהמשך נביא תקדימים אודות נשים כדבורה וחולדה " שזכו לנבואה מפני חכמתן וצדקתן ", נשות חכמים כאישתו של ברי אליעזר, אישתו של רבי מאיר, וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שו"ת בשם אביה, וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם ועוד.

הוא סיפר שבימי הרב יהודה עייאש התגוררה באלג'יר " בתולה אחת גדולה בנוי בת עשיר, חכמה בתורה ושוקדת יומם ולילה על לימוד תורה. רבים רצו לשאתה אך היא סירבה כי נפשה חשקה בתורה. כן סיפר שהייתה בתולה יפה עד מאוד בתלמסאן אשר נפשה חשקה בתורה.

בתו של הרב דוד בן שמעון , המכונה צוף דב"ש, דיליסייה, שעלתה ארצה מרבאט עם הוריה בשנת 1854 בהיותה בת שלוש, הייתה משכילה וחכמה ובקיאה בתנ"ך ובמדרשים. שמה הלך לפניה בהיותה תלמידה חכמה. היא נישאה בשנת תרל"ה – 1875 – אך לא היו לה ילדים משלה והיא טיפלה בחמשת ילדי בעלה מנישואיו הראשונים.

היא ייסדה בירושלים את חברת " עוזר נשים " ועמדה בראשה. בכל ערב שבת נהגה לחלק מזון לעניים, לאלמנות וליתומים ואף נסעה לקהיר להתרים את עשירי הקהילה למען עניי ירושלים. הייתה לה השפעה על ראשי הקהילות והכוללים. היא נפטרה באדר תרפ"ט – מרס- אפריל 1924 – בהיותה בת 73.

בסיפור העממי מצויים אזכורים אודות בנו של חכם, שלצד תורה עם אחותו. בהמשך מסופר על אלמן, המחפש אשת חיל, ועל אדם המציע את אחותו לאלמן באומרו שאחותו לא יצאה מהבית והיא חכמה ובקיאה בתורה.

סיפור אחר עוסק בחכם, שאשתו הייתה עקרה. החכם ראה בחלומו מלאך שאמר לו, שאשתו תלד בן, ולאחר מכן על הרב לנסוע למקום רחוק. לפני שעזב ציווה הרב על אשתו ללמד את הבן לקרוא ולכתוב. לא בורו מהסיפור האם עליה ללמדו בעצמה או שעליה לדאוג שילמד על ידי מללמד. גם אם בדרך כלל לא הייתה האישה מסוגלת ללמדו תורה, אלא להעניק לצינוק את החינוך הבסיסי בלבד, עדיים היה לה מקום נכבד בעידוד הבנים ואולי גם אחרים ללמוד.

סיפור על בת יחידה וחכמה, שענתה על שאלה קשה, ששלח הבר בפני תלמידיו.

נשים שחיברו שירים.

הרב ש"י אביטבול מצפרו כתב על סכסוך בין שלמה אלבאז, שתבע את יעקב אביטבול על שאישתו של האחרון חברה שיר " משירי הנשים להוציא דיבה על אחיו רבי ישועה..והיו אומרים הבנות המתלמדות אצל אשת יעקב הכהן שכנתה ,. בהמשך מסופר, שבת אחת הייתה מרקדת לפניהם.

נשים נהגו לשיר בהזדמנויות שונות, וביניהן בימי הילולה, לדוגמא "

שיר שנהגו הנשים לשיר בערבית יהודית בהילולה של רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל.

לילא לילת להילולה                            הלילה ליל ההילולה

למערא מסעולה                            בית העלמין מואר

די זאר, זיארתו  זיארתו מקבולה      כל מבקר תפילותו מתקבלת

סידנא יא רבי עמרן                       אדוננו רבי עמרם

אזיוו תזירו יא לכואן                     בואו לבקר הו אחים

באס ננאקיוו לעדיאן                     כדי לגבור על האויבים

לעגאראת וולאוו בסביאן               עקרות חבקו בנים

סידנא יא רבי עמרן                      אדוננו רבי עמרן.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-המשוררת פריחא.        

 

בחורה חריגה מבחינת השכלתה הייתה המשוררת פריחא בת אברהם בן יצחק בן אדיבא ממגורשי ספרד. הפרטים הביוגרפיים הידועים אודותיה הם : נולדה בשנות ה-20 של המאה ה-18 במרוקו. עברה עם אביה ואחיה לתוניס בעת המהומות ומלחמות הירושה על כיסאו של הסולטאן איסמאעיל, לאחר מותו בשנת 1727 ( שלט משנת 1672 ).

אביה ואחיה עזבו את תוניס בשנת 1756, בעת המהומות בעקבות כיבוש תוניס על ידי האלג'ירים. הם חזרו אליה כעבור זמן מה, אך איבדו קשר עם הבת, פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. פריחא הייתה למדנית וצדקת. הנשים התייחסו אליה כאל קדושה והזכירו את שמה בעתות מצוקה ורדיפות במרוקו.

לאחר מותה הפך אביה את ביתו לאתר הנצחה לזכרה. הבית כלל מקווה טהרה במקום שמיטתה ניצבה בו, וכן העמיד האב ארון קודש במקום שבו הייתה הספרייה שלה. כן בנה אביה בית כנסת בתוניס לזכרה, שניצב במקום עד שנת 1936 ואז הועבר למקום אחר. פריחא חיברה שירים, ששניים מהם, שירי געגועים לציון, פורסמו. האחד בן תשעה בתים והאחר בין בית אחד.

פנה אלינו ברחמים / בזכות אברהם תמים / רחם עלינו ממרומים / האל גואלי, בוקר ותשמע קולי.

רחם על עם סגולתך / כי הם עמך ונחלתך / מהר קבץ קהילתך / אל הר גלילי.

יחיד נישא ונעלם / פגה בנך כשה נאלם / ובנה דביר ואולם / ותמוך גורלי.

חוס וחמול עלינו / ולציון העלינו / והקם דבירך אלינו / צורי וגואלי.

אלי, שמע תחינתי / אדון בוחר רינתי / האל מגני ומנָתי / כוסי וחבלי.

בת יוסף מייחלת / הטוב ממך שואלת / מהר ארצָה תהי נוחלת / מיד הישמעאלי.

אבי ברוב רחמך / החש מושיע עמך / ועשה למען שמך / כל חטא מחול לי.

בוראי, רחם יחידתי / צורי, חזק קהילתי / והעלני לארץ חמדה / ואקטיר כּלילי / בתוך רבים אהללנו.

דגלו ירים באהלינו / הפלא חסדך אלינו / ורצה חן זה קולי.

השיא האחר דומה בתוכנו לראשון ומובעים בו געגועים לציון, אולם יש בו הד גם למצוקה אישית, לרדיפות ובקשות נקמה בגויים. האקרוסטיכון הינו – פרחה כשמה.

פעמי הרימה, יה מצילי / אלכה אל ארצי בטוב טעם.

רדָפני אויב גוי אוילי / ויגער בי בקול רעם.

חיש הובילני אל הר גלילי / ושלח בם עברה וָזַעַם.

אראה שם אורך, אחבוש כּלילי / אזי אומר : אמותה הפעם.

נשים צדיקות במשפחות של חכמים.- אישה המתעטפת בטלית ומתעטרת בתפילין

נשים צדיקות במשפחות של חכמים.

אישה המתעטפת בטלית ומתעטרת בתפילין

אישתו הראשונה של הרב חיים בן עטר מסאלי, פאצויניא, בת הנגיד משה בן עטר, כנראה בן משפחתו, נהגה להתעטף בטלית ולהתעטר בתפילין. אין לכך ראייה במקורות ונראה, שהייתה זו אמונה עממית. אודות הרב נכתבו סיפורי אגדה ויתכן, שסיפור זה היה חלק מהם. לא נמצאו תקדימים אודות נשים שנהגו כך.

הרב יוסף חיים בן אליהו אילוז, שחיבר ביוגרפיה אודות הרב חיים בן עטר, כתב על " שתי נשים צדקניות שהיו נשואות אליו. הראשונה הייתה בת חמיו הגביר רבי משה אבן עטר ב"ר ש"ט אשר הייתה מופלאת במעשיה ובמנהגיה להתעטף בטלית ולהתלבש בתפילין על דרך שאמרו בגמרא במיכל בת שאול "

הרב יוסף דוד חיים אזולאי ( חיד"א ) כתב בשנת 1773 בספרו " מעגל טוב ", כנשודע לו על פטירת אישתו :

" אשת נעורים החסידה בעלת שכל, אשה יראת ה', בעלת צדקות, הצנועה מחמד עיני…הייתי צער וסופד על אבידת מרגלית כזאת שכמעט הייתה יחידה בדור, לפי המשוער בדעתי, מחכמה ומכבוד ושכל עצום ונורא, וחן ויופי וצניעות גדול אשר לא ישוער, ונקיות עצום ".

בהקמתו של מרדכי עמאר, נכדו של שמואל עמאר, מחבר " דבר שמואל " נאמר : " רבות אנחותי ולבי דוי על גורלה המר והנמהר אשר קורה לאותה הצדקת והחסידה, אוצר כלי חמדה היא אמי עטרת ראשי מרת שמחה…בת ישרים ונכבדים זרע טוב כשר ".

כשגדל רבי יהודה אלבאז השיאו אביו לאישה " גדולה וחכמה וצדקת רבקה בת הגאון רבי שאול ישועה אביטבול.

הרב יהשע בן זכרי כתב בין השאר על זקנתו : " ושלם לעקרת הבית מנשים באהל תבורך, הכבודה והצנועה במעשיה אדונתי ורבתי זקנתי "

באוטוביוגרפיה שחיבר הרב ישמ"ח עובדיה כתב על אמו " מרת אמי נוחה עדן והיא גידלה בניה לתלמוד תורה והנחילה בנותיה על בסיס היהדות ויראת שמים והייתה לי לעזר במידותיה היקרות מסתפקת במזדמן וידיה היו מבורכות והייתה מסגל גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה מצורף לזה צניעותה וכשרותה ולבה היה ירא וחרד לדבר ה' "

הרב רפאל אנקאווא כתב, שאחרי פטירת הרב הקדוש אסולין במאזאגאן הביאו לאשתו הצדקת את הנדרים והנדבות לעילוי נשמת הרב. מתרומות אלו התפרנסו היא ובניה.

הרב יוסף משאש כתב על סבו, שלאחר פטירת אישתו נשא " אשה אחרת והיא האשה אשת חיל עטרת גלת הכותרת, אשר הפליגה עשות צדקה וחסד ויראת אלקים דבר נפלא מאד.

בהקדמה לספרו של הרב יוסף כנאפו, : חסד ה' " נאמר על אישתו של אברהם עמאר, שתרם להדפסת הספר, ש" הייתה מטפלת עצמה בכבוד החכמים באהבה בכל מה שהם רוצים אכילה ושתייה מסולת נקייה לכבוד התורה הטהורה ". 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל במרוקו

בהקדמה לספרו של הרב עמרם בן שלמה אבורביע " נתיבי עם " הקדיש המחבר ברכה מיוחדת לבנות ביתו מרת רבקה, בתו של הרב יוסף חיים הכהן, מחבר " מנחת כהן " " שעודדה אותי ואמצה את לבבי לסדר הכתיבות להדפיסם ולהפיצם ".

היו נשים שהרבו בצומות ובתעניות ציבור ונהגו להקדים לצום ביום שקדם לתענית והמשיכו את הצום גם לאחר יום זה. היו שנהגו לצום בעת מחלת בן משפחה לאחר הדלקת נרות. כן היו נשים צדקניות, שהתענו תענית הפסקה ממוצאי שבת עד ליל השבת הבאה. כך נהגו נשים רבות ומהן גם לאחר עלייתן לארץ ישראל.

תפירת תכריכים לחכמים וסיוד קברים על ידי צדקניות.

בין הפעולות המקובלות על נשים צדקניות במרוקו הייתה תפירת תכריכים לחכמים. זאת ועוד, במלאת שנה לפטירת יקיריהם או לפטירת אנשים ונשים גלמודים, שאין להם קרובים חכמים וצדיקים, נהגו הנשים לסייד את מצבותיהם. פעולות אלה בוצעו מראש חודש אב עד ט'באב.

נשים בהספדים.

הרב עמור אביטבול מצפרו כתב על פטירת אישה, אולי אמו או אישתו, שנפטרה לאחר הלידה. הוא מנה את מעלותיה וצדיקותה ובין השאר כתב : " אשה יראת ה' נאה וחסודה צופיה הליכות ביתה…מה אעידך מה אדמה לך הבת רבת המעלות, נשאת חן וחסד מכל הנשים הבתולות ".

בבקשה שחוברה על ידי הרב חיים אהרן בשנת 1829 בעקבות פטירת אשת נעוריו של המחבר נכתב : נלקחה מחמד עיני אשת נעורים אשה יראת ה'.

מסופר על אשה עקרה, שושן שעדה שמה, שהייתה יראת ה' ונודעה בצדקנותה. היא נהגה לטבול לעתים קרובות, ועולם לא בא דבר מאכל לפיה ללא נטילת ידיים. גם המושל העריץ אותה וחלק לה כבוד. הצדיר רבי בנימין, המכונה לאללא כרויעא, הקבור בבני מלל, בא אליה בחלום שלוש פעמים ובישר לה, שכעבור זמן מה יוולד לה בן ואכן כך היה.

מצויים סיפורים על צדיקות, ביניהן שליחה להצלת יהודים בדרך נסית, ועל נסים שארעו להן בזכות אמונה בצדיק.

קברי נשים קדושות.

המומחה להערצת קדושים במרוקו, יששכר בן עמי, מנה 25 נשים קדושות, שקבריהן פזורים במקומות שונים ברחבי מרוקו. היו מהן שהצטיינו ביראת שמים ובמעשי צדקה לעניים. המידע אודותיהן מקורו במסורות ובסיפורי נשים, שנהגו לעלות לקבריהן ולערוך הילולות ליד הקברים.

אחת מהן הייתה לאלה כהן מפאס, שיום ההילולה שלה הוא ל"ג בעומר. בדרך כלל, כאשר מועד פטירתו המדויק של הצדיק אינו ידוע, נוהגים לעות לקברו ביום זה, ברבאט היו צדיקות אחדות : לאלה סיטי בת סאסו, המכונה גם אמא סיטי, נהגה לתת לאדם האוסף צדקה לעניים כיר לחם שמשקלו כמשל ארבע כיכרות.

צדקת אחרת הייתה לאלה לונה בת כליפא, שהייתה מרפאה ומטפלת בצדיק. לאלה סוליכא ועקנין הצטיינה במסירותה לזולת ונהגה לצום לעתים קרובות. בחדרה היו קופות של כארבעים צדיקים. היא נהגה להלוות לצדיקים נצרכים ויהודים שעברו בעיירה התארחו אצלה.

צדקת נוספת, הקבורה ליד סוק אלכמיס, הייתה לאלה באפיה. היהודיות מאמינות, שעקרה העולה לקברה תיפקד בזרע, ואישה שיש לה בנות בלבד תלד בן זכר. בקזבלנקה הייתה לאלה סעדה, שנהגה לתת צקדה לעניים.

חלק מן הצדיקות היו מושא להערצתם של מוסלמים. קרוב לעיר אגאדיר שבדרום מרוקו קבורה בבית הקברות היהודי לאלה ספיה, שעל פי טענת המוסלמים הייתה מוסלמית. המוסלמים העריצו גם את לאלה כוואת ואת לאלה מרים מהעיירה נטיפה. לאלה רבקה מבני משה, הקבורה ליד מראכש, נערצת ע ידי המוסלמים ונקראת בפיהם סידי בל עבאס.

לאלא חנו חניני זאוי.נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל במרוקו

חזרה מהתאסלמות ליהדות.

על פי ידיעה שהתפרסמה בשנת 1885שנתיים קודם לכן הגיעה מוגדור לטנג'יר אישה בת למעלה מ-80 יחד עם בעלה. היא הודתה שהתאסלמה בהיותה ילדה ועתה, כאשר סופה קרב, היא מבקשת להגיע לאוראן שבאלג'יריה במטרה לחזור ליהדות. ברצונה למות יהודייה ולהיקבר בבית קברות יהודי. נאמר לה שתוכל לעשות זאת בטנג'יר.

מאבק במיסיונרים.

המאבק במיסיונרים במרוקו נשא אופי עממי, שבא לידי ביטוי בין השאר באלימות. הרופא המיסיונר רוברט קֶר, שליח הכנסיה הפסביטרית של אנגליה, שפעל במרוקו משנת 1886 ואילך, כתב, שמיסיונרית נרגמה באבנים על ידי נשים יהודיות.

נשים ששמרו על המסורת יותר מגברים.

בתקופת החסות של צרפת, כשהיהודים, בעיקר בערי החוף, הושפעו מן התרבות הזרה והחל הכרסום בדבקות במצוות, היו יהודים שחיללו שבת מסיבות כלכליות או משום נוחות. אך הנשים דבקו במסורת יותר מן הגברים. הרב יוסף משאש כתב על אישה, שהשליכה מידי בעלה תיבת סיגריות, משום שעישן בשבת.

הרב שלום משאש דן באישה, שמאסה בבעלה משום שהוא רכב בעגלה עם סוסים בשבת – עילה שהצדיקה לדעתה ניתוק של קשר הנישואין. הרב דוד עובדיה נשאל בשנת תשי"א האם מותר לעקור " עץ מאכל שהזקין ושרשיו יוצאים על הארץ ומשחתים אתלגינתך, ומה גם שענפיו העבים חוסמים בעד קרני השמש מלרדת אל האדמה.

ולכן רצונך לעוקרו ולתת אותו במקום אחר, ועקרת הבית ברוכה אסתר חוששת לעקירה זו. מכאן שהאיה חששה יותר לאיסור כריתת עצי מאכל הנזכרת בתורה ( דברים כ, יט – כ ) מאשר בעלה.

לאלא חנו חניני זאוי.

בירושלים חיה עתה ( הספר יצא לאור בשנת תשס"ד ) צדקת עיוורת בת מאה מתאפילאלת, שעלתה לירושלים דרך אלג'יריה בשנת 1946. האישה, המתגוררת במוסררה, היא נינה של הרב יעקב אביחצירה, שנפטר בשנת 1880 בדרכו ארצה ונקבר בדמנהור אשר במצרים.

אמו של אביה הייתה אסתר לבית אביחצירא ואביה היה יחייא אדהאן, מחבר ספר הפיוטים " אני לדודי ". לאלא חנו עסקה כל חייה בעשיית חסד ובפעילות למען הנזקקים. היא קיבלה סגולות ותרופות מאביה ונהגה לברך את המשכימים לפתחה.

עקרות נהגו לפנות אליה לאחר שעקרות שבירכה אותן נפקדו. בין הסיפורים המסופרים אודותיה : בשנות החמישים, כאשר שרר בארץ מחסור במזון, עזר לה הרב אברהם אלמליח. לאחר שנפצע קשה והרופאים אמרו נואש הדליקה לאלא חנו נר לכבוד אביה וביקשה ממנו לשלוח רפואה לרב. למחרת חלה הטבה במצבו של הרב אלמליח וכעבור זמן מה הבריא לגמרי.

 

היא שאפה לעליית אביה הצדיק ארצה, אך עקב מכשולים שונים לא עלה הדבר בידו. בצר לה לעתה להשתטח על קבריהם של הרב חייא ובניו בטבריה. לאחר שבוע קיבלה ידיעה, שאביה ואחותה מגיעים ארצה. מאז פטירת אביה בי' באדר תשי"ז עורכות לאלא חנו ואחיותיה את ההילולה ביום פטירתו. על פעלה קיבלה בשנת תשנ"ו את התואר " יקיר ירושלים ". ה' יהיה בעזרי ואביא בפניכם, קטעים נרחבים מספרו של הרב הצדיק נכדו של רבי יעקב אביחצירא ", הרב יחייא אדהאן זצוק"ל אשר נמצא ברשותי.

 

סוף הפרק נשים למדניות וצדיקות מאת מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן.

צדיקות ביהדות מרוקו.- ישככר בן עמי…..

 

דמויות יהודים ממרוקו בירושליםצדיקות ביהדות מרוקו.

זוהי הרשימה בשלמותה, אותה מביא יששכר בן עמי בספרו " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם "

 

פרק בפני עצמו, הן הנשים הצדיקות הזוכות להערצה. בארץ בהמרובים כל כך הרבה קדושים הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, טבעי היה לצפות למצוא קדושות בקרב הנשים, ואכן המחקר העל  השמות של עשרים וחמש צדיקות אלו שעל קברן משתטחים. הן נקראות לרוב בתואר " לאלה " ( גברת) ולפעמים אמא או בנת . יש כמה צדיקות שהדומה לקדושים, זכו לתהילה לאומית והיו מוכרות לכל יהודי מרוקו, ואחרות שהיו מוכרות באזור מסוים, ולפעמים רק על ידי כפר או כמה משפחות.המחבר אינו מנדב תאריכים מדויקים, ויש קברים שבכלל לא הגיע אליהם, כיוון שהגישה הייתה קשה, כך הוא מציין בספרו.

   אלכוואאתאת – סכורה.

אלה שתי אחיות, לפי מסורת המקום, הן התפרסמו בחייהן במעשי צדקה רבים שעשו. לא ידועים פרטים נוספים, אפילו לא שמותיהן. קבריהן משמשים מקום עלייה לרגל לגברים ונשים, גם לא ידוע תאריך קבוע לעלייה לרגל זו. גם מוסלמים העריצו אותן.

   אמא אסתר – מוגאדור.

שמה המלא הוא אסתר ארטבאז. קבורה בבית הקברות המקומי.

   בנת אל-חמוסתאורירת.

   לאלה לונה בת-כליפארבאט.

התפרסמה במסירותה לרבי יהודה גדול גלעד בחייו ולאחר מותו. היתה צדיקה בראבאט בשם לונה בת-כליפא, היתה מטפלת במדיק בשם רבי יהודה גדול גלעד וכאשר נפטר טפלה במציבה שלו. היתה בת מאה ושלושים שנה כשנפטרה, השתטחו על קברה בזכות זו שטיפלה בצדיק, היתה מרפאת אנשים בפרט בגרון.

   לאלה מימה – תאביה ליד תאליוין.

אישתו של רבי ישראל הכהן הקבור באותו מקום.

   לאלה מרים – נטיפה.

אודות צדיקה זו, ממקור אישי, אימי ילידת המקום יש הרבה סיפורים ונערצת מאוד על ידה, עד עצם היום הזה. נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. היתה נערצת גם על המוסלמים.

צדיקות ביהדות מרוקו.אליעזר בשן

צדיקות ביהדות מרוקו.נשות חיל

זוהי הרשימה בשלמותה, אותה מביא יששכר בן עמי בספרו " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם "

פרק בפני עצמו, הן הנשים הצדיקות הזוכות להערצה. בארץ בהמרובים כל כך הרבה קדושים הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, טבעי היה לצפות למצוא קדושות בקרב הנשים, ואכן המחקר העל  השמות של עשרים וחמש צדיקות אלו שעל קברן משתטחים. הן נקראות לרוב בתואר " לאלה " ( גברת) ולפעמים אמא או בנת . יש כמה צדיקות שהדומה לקדושים, זכו לתהילה לאומית והיו מוכרות לכל יהודי מרוקו, ואחרות שהיו מוכרות באזור מסוים, ולפעמים רק על ידי כפר או כמה משפחות.המחבר אינו מנדב תאריכים מדויקים, ויש קברים שבכלל לא הגיע אליהם, כיוון שהגישה הייתה קשה, כך הוא מציין בספרו.

   אלכוואאתאת – סכורה.

אלה שתי אחיות, לפי מסורת המקום, הן התפרסמו בחייהן במעשי צדקה רבים שעשו. לא ידועים פרטים נוספים, אפילו לא שמותיהן. קבריהן משמשים מקום עלייה לרגל לגברים ונשים, גם לא ידוע תאריך קבוע לעלייה לרגל זו. גם מוסלמים העריצו אותן.

   אמא אסתר – מוגאדור.

שמה המלא הוא אסתר ארטבאז. קבורה בבית הקברות המקומי.

   בנת אל-חמוסתאורירת.

   לאלה לונה בת-כליפארבאט.

התפרסמה במסירותה לרבי יהודה גדול גלעד בחייו ולאחר מותו. היתה צדיקה בראבאט בשם לונה בת-כליפא, היתה מטפלת במדיק בשם רבי יהודה גדול גלעד וכאשר נפטר טפלה במציבה שלו. היתה בת מאה ושלושים שנה כשנפטרה, השתטחו על קברה בזכות זו שטיפלה בצדיק, היתה מרפאת אנשים בפרט בגרון.

   לאלה מימה – תאביה ליד תאליוין.

אישתו של רבי ישראל הכהן הקבור באותו מקום.

   לאלה מרים – נטיפה.

אודות צדיקה זו, ממקור אישי, אימי ילידת המקום יש הרבה סיפורים ונערצת מאוד על ידה, עד עצם היום הזה. נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. היתה נערצת גם על המוסלמים.

 

   לאלה סול הצדיקהפאס.

סיפורה של זו הצדיקה ידוע לכל.

   לאלה סוליקה ועקניןתיכיראת.

סוליכה ועקנין, אמם של משפחת איית דאחו, היתה צדיקה שאין דומה לה, נהגה לצום, צמה שישים פעמים ששה ימים ( בערבית זה נקרא – אסתייא –

 ( הערה אישית שלי בעלה של אחות סבתי מצד אימי, נהג לעשות כך, ובערב שבת, כיוון שמיעו היו יבשים, מלבד הקידוש והמוציא, היה אוכל כציפור. חזר על זה כעשר פעמים בחייו ואף ערך סעודת מצווה כשהגשים את חלומו, זמן קצר לאחר מכן עלה לארץ נפטר בשיבה טובה וקבור בירושלים. זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל

   לאלה סעדה – קזבלנקה.

לפי מסורת אחת הייתה אשתו של רבי אליהו מקזבלנקה ולפי מסורת אחרת שייכת למש]חת אוחנה. היא קבורה ליד קברו של רבי אליהו מקזבלנקה, זה ליד זה.

   לאלה סעדה אלפסי – ארבאלו ליד אוריקה.

קבורה בפתח בית הכנסת שבו מצוי הקבר של רבי שלמה בן-לחנס. ליד הקבר מקום להדלקת נרות. על נמצאה הכתובת הבאה " מצבת קבורה הזקנה הכשרה סאעדא אלפסי הה' כנה אחת מנשים חברת חסד ואמת המילדת פאקדה של החכם רבי שלמה בן-לחנס נלבע " כ"ג שבט 5738.

   לאלה סעדה בנת אשקלוחתאסדרמת.

קבורה בבית הקברות של תאסדרמת, ליד תלוואת, בית הקברות עתיק מאוד. לפי המסורת רוב המציבות שייכות למשפחת אשקלוח. לא ידוע מקום הקבורה המדויק של הקדושה, ולכן כל בית הקברות נחשב לקדוש. לא ידוע גם מתי היא חיה, סעדה בנת אשקלוח והתפרסמה מאוד בצדקתה. גם המוסלמים משתטחים על קברה.

   לאלה ספיה – אגאדיר.

קבורה ליד אגאדיר בתוך בית קברות יהודי עזוב. המוסלמים טוענים לבעלות על הצדיקה ואומרים שהיא מוסלמית, והיא בתו של סידי ברהים ועלי וטראלימין. אין להם שום הסבר למה היא קבורה בבית קברות יהודי. בגלל לחץ המוסלמים היהודים אמנם טוענים שלאלה ספיה היא יהודיה, אך הם אינם מתערבים במעשיהם של המוסלמים.

   לאלה ספיה – ליד סוק אלכמיס.

קבורה על הר גבוה לא רחוק ממולאי יעקב. לפי מסורת אחת היא בתו.

   לאלה סתי בן – סאסורבאט.

נקראת גם אימא סתי, הייתה ידועה כצדיקה גדולה.

   לאלה צדיקה – אימין תימוגה.

לפי המסורת היא צדיקה קדומה מאוד.

   לאלה קאפיה – אנזור.

לפי המסורת, קבורהמתחת לאבן גדולה  המונחת לא רחוק מקברו של סידי בועיסא וסלימאו. האבן עצמהנקראת לאלה קאפיה.

   לאלה רבקה מבני-משהמראכש.

היא אחת מבני משה שלפי מסורת יהודי מרוקו, הם יהודים בני דורו של משה הבאים לעזור ליהודים בעת צרה. היא נערצת גם על ידי המוסלמים ונקראת בפיהם סידי בל עבאס. סידי בל עבאס היה במראכש וקוראים לו סידי בל עבאס שבתי.

   לאלה רחימה הכהניתאיגידי.

נקראת לרוב אימא רחימה הכוהנית. לידה קבורים לפי המסורת, שבעה מבניה. ההילולה שלה נערכת בז' באדר. התפרסמה בצדיקותה הגדולה, היהודים נהגו להשתטח על קברה לשחוט ולערוך סעודה.

   לאלה שמחה רובן – ליד תאזנאכת.

קבורה על הר מצפון לאנראז, ליד תאזנכאת.המחבר מספר שלא יכול לעלות אל קברה, יען כי ההר גבוה מאוד. גם המוסלמים קוראים לה לאלה רובן.

   לאלה תאקרקוזתתאקרקוזת.

במקום הקבורה ישנה בריכה הנוצרת ממעיין ומימיה משמשים לריפוי. יהודים ומוסלמים טוענים לבעלות על הקדושה, אמנם יהודים רבים מאוד מודים בכך שהיא מוסלמית.

זוהי הרשימה בשלמותה, אותה מביא יששכר בן עמי בספרו

שינויים ומאבקים סביב מעמדן של הנשים היהודיות באטלס במחצית המאה העשרים

פרספקטיבות יהודיות, פרספקטיבות מזרחיות | פנים וחוץ | דורון דנינו

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

 

3 – מכתבי נשים לדיפלומטיםנשות חיל במרוקו

תביעות של אלמנות, שבעליהן שירתו בקונסוליה של בריטניה במרוקו.

היו נשים בעלות יוזמה שפנו לגורמים ציבוריים וממשלתיים בכתב או בעל פה, והיו מהן שהופיעו אישית בפני אנשי הממשל והסולטאן.

אלמנת יהודי שכיהן בתפקיד תורגמן בשירות בריטניה, הומת על ידי הסולטאן ורכושו נוחרם – אחרי שנת 1773.

אחרי שנת 1773 פנתה אלמנתו של שלום נחמיאש, סוחר ותורגמן, לסגן הקונסול הבריטי בעיר סלא לקבלת חוב שחייבים לבעלה. לדבריה, התגורר בעלה בלונדון במשך שנים מספר. לאחר מכן עבר לסלא שבממלכת מרוקו בעקבות מסחרו ונטל עמו את סחורתו כמו גם סחורה של סוחרים אחרים.

באותה עת תפשו המאורים אנייה אנגלית, שהובאה לנמל סלא. הקונסול הבריטי בסלא, ג'יוהן ליאונורד סוליקופר פנה אל בעלה בשל ידיעותיו באנגלית ובערבית וביקשו לכהן בתפקיד תורגמן ולטפל בשחרור האונייה.

לדבריה, היה בעלה מוכן תמיד לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו ולכן פנה על פי בקשת הקונסול את הסולטאן של מרוקו – איסמעיל הראשון, ששלט בשנים 1672 – 1737, בהתאם לנוהג בארץ זו, בבקשה להחזיר את הביזה.

הפנייה הרגיזה את הסולטאן עד כדי כך, שפקד על שריפת בעלה בעודו חי ועל החרמת על רכושו לשימושו של הסולטאן., וכך אכן היה. כתוצאה מכך אבד כלהרכוש של בעלה והיא נשארה חסרת כל, כיוון שבעלה, בסייעו לקונסול הנ"ל, הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי בריטניה.

יש לה אֵם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא מטה לחם. בסיום מכתבה מבקשת האישה לקחת לתשומת לב את העניין המעצר וכן היא מבקשת מסגן הקונסול שיואיל להעניק לה סכום מספיק לפי חכמתו.

התעודה פורסמה אצל סטיללמאן שרשם בכותרת את השנה 1772. לא ברור לי מאין תאריך זה. על פי כתב יד עברי נשרף שלום נחמיאש במכנאס בשנת 1733. ברשימת נפטרים נאמר : " נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם והכולל החסיד העניו כה"ג שלם נעמייאש מא"י תובב"א ובא חמערב ונתיישב בעיר סאלי ונעשה תגר גדול ונשרף בכאן מכנאס יע"א על ידי מלשינות היום יום ג' כ"ח לכסלו שנת תצ"ג לפ"ק.

אברהם יערי שפרסם מידע זה, כתב, שאפשר שהיה שליח ארץ ישראל שנשתקע במרוקו .

ח.ז. הירשברג חלק ב עמוד 286 -287 , המזכיר את שלמה נחמייאש יליד מרוקו, שבחר בלונדון, שימש בשנת 1733 תורגמן של הקונסול ונשלח על ידו לשחרר ספינות, ואת אלמנתו רחל. גם Thomas Pellow שנשבה בהיותו בן 11, נלקח למכנאס ושהה בשבי במשך 23 שנים. הוא תיאר את מרוקו בשנים 1715 – 1738, את ההפיכות שהתחוללו בשנים 1720 – 1736 וכן את הרפתקאותיו, בריחתו ושובו לאנגליה בספר שיצא לאור בשנת 1739 ושוב בשנת 1890.

אלמנה ושישה סוחרים, שפנו לשר החוץ הבריטי – אחרי שנת 1773

אלמנה ושישה סוחרים, שפנו לשר החוץ הבריטי – אחרי שנת 1773נשות חיל

האלמנה פורטלו דה קויראס, שזהותה לא ברורה, ייתכן שהשתייכה למשפחת האנוסים, וכן שישה סוחרים שטחו בפני שר החוץ הבריטי, הדוכס מניוקסל את בקשתם : הם שלחו סחורה אל שלום נחמיאש מסלא, שמכר אותה ואמור היה לשלם להם לאחר קבלת הכסף מהקונים.

אלא שנחמיאש זה, שהיה בעבר תורגמן לסגן הקונסול הבריטי, נשרף בעודו חי בפקודת הסולטאן של מרוקו וכל רכושו, כולל שטרי חוב שלו, הוחרמו לקופת הסולטאן. בין השאר היו בידיו 3.500 לי"ש, שהיה חייב להם עבור הסחורה שנמכרה על ידו.

ניתן להוכיח זאת באמצעות אישורים מתאימים. כיוון שאין עוד קונסול בריטי בסלא מבקשים הפונים, שכאשר יישלח אדם למלא תפקיד זה יקבל הוראה לדאוג לזכויותיהם ולשלוח את הכסף לנציגיהם בסלא כדי לחלקו בין הזכאים.

מן הראוי לעמוד על הרקע המדיני לאירוע, שכתוצאה ממנו נשרף נחמיאש. בשנות ראשית שלטונם של הסולטאנים מבית פילאלי – החל מאיסמעיל הראשון עד שנת 1753 – לא היה הממשל יציב בשל מלחמות שהתנהלו בין בניו של הסולטאן.

כדי להבטיח את הפעילות המסחרית של הבריטים במרוקו ובערי החוף של הים התיכון וחוף האוקיאנוס נערכו הסכמי שלום בין מלכי בריטניה לסולטאנים, שבעקבותיהם ניתן היה לשחרר גם את הבריטים, שנתפשו על ידי פיראטים מרוקניים.

אחד מבסיסיהם החשובים היה בסלא שלחוף האוקיאנוס, ומכאן הטילו את אימתם על הסחר האירופי באוקיאנוס.

בשנת 1721 נחתם הסכם שלום בין במלך ג'ורג הראשון, מלך בשנים 1714 – 1727, ובין מולאי איסמעיל, אך עם פטירת הסולטאן פג תוקפו של ההסכם. בשנת 1729 אושר ההסכם הקודם על ידי עבד אללאה החמישי אלמותדה, שעלה על כס הסולטנות באותה שנה, ועל ידי ג'ורג' השני, מלך בשנים 1727 – 1760.

הקונסול הבריטי ג'והאן ראסל הצליח לשחרר 23 שבויטים בריטיים, אולם דמי הפדיון לא שולמו עקב עזיבתו של ראסל. הסולטאן רגז ופקד לאסור את ממלא מקום הקונסול הבריטי, ג'יימס ארגאט, עד קבלת הכסף.

כעסו של הסולטאן גבר משום שאוניות מלחמה של ספרד לקחו בכוח מאורים מתוך האוניות הבריט7יות ומכרום לעבדות. הייתה זו אמתלה, שאפשרה התעלמות מן ההסכם עם בריטניה, ואכן, הבריטים לא מנעו זאת .

מבסיסם בסלא המשיכו הפיראטים לתקוף אוניות סוחר בריטיות, שלעתים הובילו נוסעים ספרדיים ופורטוגליים. היחסים בין מרוקו לבריטניה הורעו. במאי 1723 הגיע ג'והן ליאונרד סולקופר לסלא לשמש בתפקיד קונסול בריטניה במקום ראסל.

עוד באותה שנה נסע לחצר הסולטאן כדי לשחרר את אנשי הצוות ואת נוסעיה של אונייה בריטית שנשבו. הקונסול הזכיר את ההסכם בין שתי הממלכות, שכן ראה בשביית הנוסעים הפרה של הסכם. הסולטאן טען, שאם אוניות של בריטניה נושאות אזרחים ספרדיים ופורטוגליים, שהם אויביו, יש לו זכות לשבותם.

תומאס פלוי תיאר את האירוע ואת שריפתו של נחמייאש. לדבריו נתפסה אונייה בריטית ועליה שבעים אזרחים פורטוגלים על ידי פיראטים מרוקאנים, והשבויים נשלחו למכנאס. הקונסול הבריטי בסלא פנה את אבשלום קנדיל, רב חובל אוניית פיראטים בסלא, בבקשה לשחררם, אך ללא הועיל.

הקונסול החליט אפוא ללכת בעקבות השבויים ולהגיש תלונה בפני הסולטאן במכנאס. הוא לקח עמו את היהודי שלום נחמייאש לשמש תורגמן. הקונסול הוצג בפני הסולטאן, ששאל אותו למטרת ביקורו, וענה באמצעות היהודי, שמטרת ביקורו ליידע את הסולטאן בכך, ששבייתם של אזרחים בריטיים היא הפרת הסכם, שנחתם לאחרונה.

הסולטאן ענה, שהשבויים הם אזרחי פורטוגל – אויביו – ולכן השבייה הינה חוקית. היהודי טען, שקשה לקבל את ההנחה, שאסור לבריטים להוביל באוניותיהם אזרחי מדינות, המקיימות עמם יחסי שלום, אך אם אין כוונה לשחרר את כל הנוסעים, יש לשחרר לפחות את הבריטים.

הסולטאן נשאל על ידי אבשלום קנדיל, שהיה נוכח, האם הוא יודע עם מי הוא מדבר. תשובת הסולטאן הייתה " עם אנגלי ", אך קנדיל ענה : " לא אדוני, עם יהודי ". הסולטאן השיב : " אכן עם יהודי " ואז קרא לשומריו ופקד עליהם לקחת את היהודי ולשרוף אותו מיד.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל במרוקו

היהודי קרא לסולטאן להצילו ונקב בסכום מסוים של כסף, שייתן לו בתמורה, " לא, כלב ! ", אמר הסולטאן, " לא יסולח לך אפילו לא תמורת כל הכסף של ברבריה " ופקד : " קחו אותו ושרפו אותו " ואכן, השומרים ביצעו זאת מיד. ביתו רוקן, כולל כספו.

לא היה זה המקרה היחיד של חיסול יהודי, שפעל בשירות הקשרים בין סולטאן מרוקו ובין מדינות אירופה. מוחמד עבד אללה 1757 – 1790, שבשירותו פעלו יהודים בתפקידי מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחויות דיפלומטיות, חיסל יהודי שפעל בשירותו.

יצחק קארדוזו, בעל מעמד נכבד בחצר, הוזמן על ידי הסולטאן ובחשד שחיבל ביחסים בינו ובין בריטניה ציווה להלקותו, לכרות את ראשו ולשרוף את גופתו – כל זאת ללא חקירה ודרישה.

האיטלקי אדמונד אמיקיס כתב, שבשנות ה – 70 של המאה ה- 19 הגישו נשים יהודיות פטיציה לשגריר איטליה במרוקו. אין פרטים על אופי הבקשה.

אלמנת יהודי, ששירת את סגן הקונסול הבריטי ברבאט, דרשה פריעת חוב מדוד הסולטאן. היא פנתה לשגרירות הבריטית אך גורשה על ידי חיילים.

במאה ה – 19 חלה עלייה במספרם של היהודים, ששירתו את השגרירים והקונסולים של מדינות זרות במרוקו. הם שירתו בתפקידים שונים כגון תורגמנים, סוכנים קונסולריים וסגני קונסולים בערים שונות. עדויות על כך מצויות בארכיון של משרד החוץ הבריטי.

תביעתה שלך הגברת סאנג'רו, אלמנתו של יהודי, ששירת את הקונסול הבריטי ברבאט, ג'והן פרוסט בדבר חוב כספי, שימשה נושא להתכתבות בין דיפלומטים בריטיים בין ה – 9 בנובמבר ל – 21 בדצמבר 1885.

שר החוץ הבריטי העביר לג'והן דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו, מכתב מהגברת סאנג'רו, הנמען התבקש לדווח על הטיפול בנושא.

ג'והן פרוסט ענה ב – 13 בדצמבר. לדבריו, בחיפוש שערך בארכיון של סגנות הקונסוליה ברבאט מצאו 16 מסמכים, הדנים בחוב לגברת סנג'ארו. אלא שהחייבים נפטרו מזמן ואין סיכוי כלשהו, שהחוב או חלקו ייפרע. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, חסן הראשון, שהיה חייב את הכסף ואודותיו מצא הכותב את התזכיר, שהה במצרים.

ההתייחסות המפורטת והאחרונה בנדון הייתה מכתבו של ג'והן דרומונד האי לשר החוץ מן ה – 21 בדצמבר 1885, שבו אישר את מכתבו מן ה – 7 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת סנג'ארו. לדבריו, לא מצא בארכיונים פרטים כלשהם או מכתב, שהופנה בנדון לממשלה, אך נזכר, שבביקור בחצרו של הסולטאן בשנת 1861 הביא את תביעתו של סנג'ארו ממולאי חאמד אחיו של הסולטאן המנוח, מוחמד הרביעי שלט בשנים 1859 – 1873

תשובת הסולטאן הייתה, שכיוון שהוזהר חזור והזהר, שהסולטאן אינו אחראי לחובותיו של מולאי חאמד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק ואין הוא זוכר צעד כלשהו שנעשה בנדון מאז.

בהמשך להוראות שנתן לסגן הקונסול פרוסט, כשהגיע לטנג'יר, העביר אל הכותב חבילה, הכוללת 71 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לגברת סנג'ארו. אלה הופקדו בסגנות הקונסוליה בשנת 1866.

מר פרוסט העיר במכתב, שאת תמציתו שלח דרומונד האי לשר החוץ, שהחייב נפטר מזמן ולכן אין לדעתו תקווה שחלק כלשהו מהחוב יוחזר. בין השאר כתב, שתביעות של אזרחים בריטיים גורמות לצרות וקשה ליישבן.

אם תובאנה גם התביעות של האלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים בפני השלטונות יגרום הדבר לתרעומת ולמבוכה.

בבקשתה כתבה הגברת סאנג'רו, שגורשה מדלת השגרירות הבריטית בטנג'יר על ידי חיילים. דרומונד האי שאל, האם נכון הדבר, והנשאלים הכחישו מאת דבריה. אחד התורגמנים אמר לו, שחודשים מספר קודם לכן נאמר לגברת סאנג'רו שלא ניתן לעשות ולא כלום. 

כיוון שמר פרוסט יצא לחופשה יש לחכות עד שובו, או אז יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות. הכותב ביקש לשלוח לגברת סאנג'רו 17 מסמכים וכן ביקש אישור על קבלתם. נמסר לה, שללא הוראות הממשלה הבריטית אין השגריר רשאי לנקוט בצעדים כלשהם בהקשר לתביעות אלה. יתר על כן הוא משוכנע, שאילו נהג כך לא היה הדבר מוביל לתוצאות מועילות כלשהן.

בסיום מופיעה הערה : הבעל לא הועסק בשירותה של ממשלת הוד מלכותה, הוא היה רק משרתו של סגן הקונסול.

מכתבי נשים לדיפלומטים.אלמנת התורגמן חיים סיקסו פנתה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע לקיום המשפחה – 1894.

נשות חיל במרוקו

אלמנת התורגמן חיים סיקסו פנתה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע לקיום המשפחה – 1894.

ב – 3 בדצמבר 1894כתבה מרים, אלמנתו של חיים סיקסו, תורגמן לשגריר הבריטי, ארנסט סאטוב, וביקשה סיוע לקיום בנותיה. לדבריה, הותירה אותה פטירת בעלה ללא פרוטה ולןלןא מקור פרנסה כלשהו. בקשתה הייתה שהשגריר ישיג עבורה פרנסה מהממשלה כדי שלא תסבול ממחסור.

לדבריה, שירת בעלה המנוח את הקונסוליה הבריטית בטנג'יר בתפקיד תורגמן במשך 35 שנים. משרה זו הייתה גם בידי אביו במשך חמישים שנה. היא הזכירה את תרומתו לפיתוח המסחר בנמלים ואת העובדה, שנפטר עני יחסית כשהוא תלי במשכורתו בלבד, המוכיחה לדעתה, שנהג בצורה מכובדת וישרה.

בעלה ירש אמנם רכוש קטן מהוריו, אולם הוא התנוון ושועבד, ומשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, ואילו על תשלום הריבית והחזקת הילדים נפל עליה. אילו היה המצב שונה לא הייתה פונה לקבלת שירותיו הטובים.

השגריר הפנה את מכתבה אל שר החוץ, והתשובה מה – 12 בנובמבר 1894 הייתה שלילית. לדבריו, אין קרן להוצאות מסוג זה. יש לציין, שגם פנסיה לא הייתה מובטחת לאלמנת קונסול בריטי. כך אירע למשל לאלמנתו של ג'ון דיקסון 1845 – 1906, קונסול בריטניה בירושלים החל מספטמבר 1890 ועד פטירתו ביולי 1906. בקשתה לקבל פסיה נענתה בשלילה.

חיים בן דוד סיקסו היה בן למשחת תורגמנים, ששירתה את האינטרסים של בריטניה במרוקו. הוא מונה על ידי השגריר הבריטי, ג'והן דרומונד האי, בשנת 18/56 לשמש פקיד בשגרירות הבריטית בטנג'יר, אצל הקונסול ריד.

כבר אז החל לשמש תורגמן במקום אביו דוד שחלה. בשנת 1866, בהיותו בן 33, לא היה עדיין מעמדו ברור, והתעוררה שאלת זכויותיו לפנסיה. האוצר בלונדון הודיע לו, שכדי לקבל פנסיה עליו להצטייד בתעודה מאת השירות הציבורי, ולשם כך – בהתאם להחלטת האוצר – עליו לעבור מבחן.

ב – 5 במרס 1866 כתב לדרומונד האי, שהוא מעדיף שלא להיבחן והוא מוותר על פנסיה. על פי מידע מ – 19 בינואר 1872 הוא מכהן מזה 15 שנים בתפקיד והוא התפטר בשל סכסוך.

בשנות ה – 70 המשיך לשמש תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, וביניהם היה אחראי חרכושה. תחת פיקוחו בוצעו התיקונים בבית השגריר. בשת 1880 נלווה לביקורו של דרומונד האי אצל הסולטאן אך לא כרע בפניו. הוא נפטר בשנת 1894.

אביו דוד נזכר לראשונה בשנת 1829 בהיותו תורגמן לקונסוליה של פורטוגל. החל משנת 1844 עד פטירתו ב-25 במרס 1866 פעל בשירתה של השגרירות הבריטית בטנג'יר. הוא זכה לאמונו של ג'והן דרומונד האי, שהעריך את כישוריו ולקח אותו למסעותיו ולפגישותיו עם הסולטאן וען וזירים.

כן דאג שיחולו עליו כל הפריבילגיות , שאר אנשי צוותו שאינם יהודים זכו בהן. הוא ייצג את השגריר בפגישות עם אנשי הממשל.

יצחק סיקסו, שנזכר בינואר 1872, היה תורגמן של קונסול אוסטריה, ואילו אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של המשלחת הגרמנית בטנג'יר וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות ה-70 -80 של המאה ה-19. הוא קיבל אזרחות בלגית בשנת 1888. אברהם קיבל את ליאופולד, מלך הבלגים, שביקר בטנג'יר בשנת 1900. אחיו יעקב מילא אחריו תפקיד זה עד פטירתו בשנת 1907.

סוף הפרק מכתבי נשים לדיפלומטים.

 

אישה שפנתה לשר בבקשה לשחרר יהודים ממאסרם – 1790 – 1792

4 – נשים פונות לממשל ולסולטאןנשות חיל במרוקו

אישה שפנתה לשר בבקשה לשחרר יהודים ממאסרם – 1790 – 1792

בימי הסולטאן העריץ יזיד בן מוחמד שלט בשנים 1790 – 1792, שלח הסולטאן בשנת 1792 את אחד מהשריפים לאסור שלושה יהודים מראשי הקהל, שהיו חשודים בכך שהם מחזיקים בכספו של החזן, בבא מרדכי אשריקי, יועצו של מוחמד, אביו של יזיד המזיד, שנשרף בפקודתו של יזיד.

אלה הודו תחת לחץ, שהכסף בידם. לאחר מכן אסר יזיד המזיד את נכבדי היהודים והחכמים, שהוכו כדי לסחוט מהם כסף. חלק מהאנשים כבר שילם, עד שיאקות, אישתו של נגיד הקהל, יוסף בן עטייה, הלכה לשר בפאס, ששמו אלגנימי, שהיה בעל השפעה על יזיד, וסיפרה לו על תעלולי האיש וביקשה שיבוא לחלצם.

האיש הוכיח את העריץ, וכשהדבר לא הועיל פנה אלגנימי ליזיד. זה ציווה לשחרר את היהודים ממאסרם, והם לא נאלצו עוד לשלם את הממון.

אישה שפנתה לוזיר ונענתה – 1858.

מסעודה, אלמנת שלמה קורקוס, כתבה לוזיר אל טייב אבן אל ימאני, וזיר ושר החצר בין השנים 1820 – 1869, בימי הסולטאנים סולימאן השני 1792 – 1822, עבד רחמן השני 1822 – 1859 ומוחמד הרביעי 1859 – 1873.

מטרת פנייתה הייתה כנראה לשכך את רוגז השלטונות לאחר שבנה, אברהם קורקוס, קיבל את תפקיד סגן הקונסול של ארצות הברית במוגדור. מכתבה לא פורסם. פורסמה רק תגובת הוזיר ב-27 באוגוסט 1858, שאישר את קבלת מכתבה, שבו הזכירה את שני בניה, אברהם ויעקב.

הוא הרגיע אותה והביע את הוקרתו לבניה ולאביהם, בעלה המנוח, שנפטר בגיל מופלג. הוזיר שיבח את משפחתה ואותה וציין כי " את עבורנו היקרה ביהודיות ".

נראה שציפה לתגובה ממנה שכן כתב : " בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך אין בכך כלום. אל תימנעי מלהודיע לנו על מצבך "

אלמנות שפנו למושל ולסולטאן לאחר שבעליהן נהרגו.

יהודים, שהלכו מעיר לעיר עם סחורות, מהם רוכלים שמכרו לכפריים, היו נתונים לסכנת שוד ורצח. לעתים נהגו לתת סחורה בהקפה וכעבור זמן באו לגבות את התשלום. היו מקרים, שבעקבות התערבות גורם ציבורי או דיפלומטי נעשו צעדים לתפוס את הרוצחים או להעניש את תושבי הכפר שממנו יצאו הרוצחים, או שהיו סמוכים למקום האירוע.

לעתים ניסו אלמנות הנרצחים לפנות למושל או לסולטאן בבקשה לקבל פיצויים, אך לא עלה הדבר בידן. הדבר מעיד על יוזמתן של הנשים שניסו לקבל את המגיע להן. על פי השריעה חובה לשלם כופר דם למשפחת הנרצח אם הוא מוסלמי.

על יהודי ש " קבל למלכות על דמי אחיו ההרוג ועל הנכסים שנטלו השוללים בשעת הריגתו " :  מונסונייגו תשי"ב. כך גם במשפט הקאנוני, אולם אין בכך  כדי לחייב אם הקורבן הוא " ד'מי ".

למרות זאת היו מקרים, שהסולטאנים פקדו לשלם פיצויים לאלמנת הנרצח היהודי או לבניו. ההחלטה הייתה תלויה במעמדו של הנרצח, בלחץ שהופעל על הסולטאן על ידי גורם בעל משקל כגון שגריר של מדינה זרה בעקבות פנייה של אגודה יהודית באירופה.

התערבות דיפלומטית לקבלת פיצויים לאלמנה.

דוגמה להתערבות דיפלומטית היא מכתב מה-16 באוגוסט 1877, שנשלח על ידי ג'והן דרומונד האיט לווזיר הראשי, מוסה בן חאמד. במכתב צוינה יוזמת הנציגים הזרים בטנג'יר לפנות לווזיר לענייני חוץ, מוחמד ברגאש, כדי להביא את רוצחי שבעת היהודים במחוז לאראש לדין, שכן הרוצח היה ודוע.

חוסר היענות יביא לדיווח אירוע זה ומקרים דומים של רצח לממשלות המיוצגות על ידי השגרירים ולנקיטת אמצעים אחרים. בכותב, שהיה ידוע כידידו של הסולטאן, הציע לשלוח פקיד מטעם הסולטאן ללאראש לחקירת הנושא וציפה, שהסולטאן יורה על מאסרו ורוצחיו של בעל האישה המסכנה, שנשארה עם שבעה ילדים, וכן שיוענקו לה פיצויים מתאימים.

במקרים מסוימים של רצח יהודים לא שולמו פיצויים כלשהם והמשפחות סבלו ממחסור. כך אירע למשפחת הנרצחים  בסאפי בשנת 1874 למרות פניותיו של שגריר בריטניה ולש אחרים. על שלושה מקרים כאלו סיפר קפטן בריטי, שנלווה אל שגריר בריטניה, ג'והן דרומונד האי, בשנת 1880, בעת ביקורו אצל הסולטאן.גובה הפיצוי לא היה קבוע, אלא היה נושא למשא ומתן.

לעתים סירבו האלמנה או הבן לקבל את הסכום שהוצע להם. על פי ידיעה משנת 1875 סירב בנו של פנחס בר ששת, שנרצח ליד לאראש, לקבל מאה פראנק, שכן קבלת סכום זה הותנתה בכך שיוותר על תביעה כספית נוספת. הוא החזיר את הכסף ותבע, שהרוצח יעמוד לדין.

לעתם חייבה קבלת הפיצויים את האלמנה והיתומים לפנות לגורמים העשויים לסייע בידם להשיגם, כגון להתדפק על דלתות שגרירים בטנג'יר במטרה להפעיל לחץ על הממשל במרוקני. אלמנות שפנו למושל או לסולטאן, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה.

אישה שפנתה לסולטאן ולמושל עם מכתב מהסולטאן.

יהודים, שיצאו למסחרם בכפרים, היו לעתים קורבנות של רצח ( ביניהם דודי יוסף פילו, אחי אבי ז"ל, יהי זכרם ברוך – הערה אישית שלי – אלי פילו ).

על פי מקור מסוף המאה ה-18 או מתחילת המאה ה-19, הנזכר על ידי חכם שפעל ברבאט ובסאלה, פנתה אישה בעלת יוזמה לסולטאן ולמושל :

" אישה אחת, שהלכה וקבלה לפני המלך, ירום הודו, על שהרגו בעלה הישמעאלים באוהלי קידר ולקחנו ממנו ממונו והסחורות שהיה מוכר שם ממון שהיו נושים בו בעלי חוב. וכתב לה המלך, שתלך לפני השר המושל בהם ויתן לה מאתיים מתקאלים דמי כופר בעלה.

ובעלי חוב שנושים בבעלה, בעלי הממון, ילכו לפני השר ויפרע להם מה שנושים בבעלה. והלכה האישה לפני השר בכתב המלך שנתן לה, והיה דוחה אותה מיום אל יום ולא רצה לקיים מאמר המלך "

לאחר מכן אמר לה, שלא ייתן לה מאומה עד שתפטור אותו מבעלי החוב אך היא סירבה. הוא איים עליה, שאם לא תעשה כפקודתו יצווה להורגה. לבסוף נכנעה לרצונו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר