נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן


נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

פרק מספר 15.

          קידוש השם על ידי נשים וסוליכא הקדושה.

אליעזר בשן " נשות חיל יהודיות במרוקו "

רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כלנה.

נשים יהודיות היו מוכנות למוד ובלבד שלא להתאסלם. היו שמסרו את נפשן במקום חכמים ובכך קידשו את השם. לדוגמה : בעיר תאורירית העלילו מוסלמים על חכמי העיר, שהשקו מוסלמי יין. בעקבות זאת נאסרו החכמים. יהודייה בשם אלחמוס אמרה להם, שאם יבטיחו לה גן עדן תאמר למוסלמים, שידה הייתה במעל. החכמים הסכימו והאישה הלכה למוסלמים והסגירה את עצמה.

אך הם לא האמינו לה והבינו, שאמרה זאת כדי לשחרר את החכמים. הללו אמרו להם : " עשו כטוב בעיניכם ". האישה  שיכנעה את המוסלמים שהיא מכרה את היין והם הרגוה. לא רחוק ממקום קבורתה פרץ מעיין, ובעקבות נס זה נהגו יהודים להשתטח על קברה.

במערת איפראן, או אופראן, שעל פי המסורת קבורים בה חמישים צדיקים שקידשו את ה' קבורה גם אישה.

                  הצדקת לאלה שמחה בת נפתלי כנאפו אשר מסרה עצמה על קידוש השם והשליכה עצמה לשריפה על קדושת שמו יתברך. ובעת נפילתה לאש חלתה פני הקהל הקדוש שאחר שקיעת האש יקחו את אפר עצמותיה ויקברו אותו על פי המערה כדי שכל צי שיכנס לתןך המערה יעשה לה השכבה למנוחתה.

סוליכא.

הקדושה הנערצת ביותר עד היום על יהודי מרוקו היא סוליכא חג'ואל. לאלה סוליכא הגיבורה הייתה נערה מטנג'יר, שעל פי גרסאות אחדות נסיך התאהב בה. אך היא סירבה להינשא לו והעדיפה למות, ובלבד שלא לנטוש את דתה ןלהתאסלם. העלילו עליה שהתאסלמה וחזרה ליהדות.

על פי דיני האסלאם ניתנים לאדם שלושה ימים לשוב לאסלאם, ואם אינו חוזר, דינו מוות, אך היא סירבה להודות שהתאסלמה, הוצאה להורג והפכה לקדושה.

החוזר מהתאסלמות דינו מוות. הנוטש את האסלאם ועובר לדת אחרת, המכונה " ארתדה " נקרא " מורתד ". זוהי עבירה המעוגנת בקוראן.

סוליכא הוצאה להורג בפאס וקברה נערץ עד עתה על ידי יהודים ומוסלמים בשל גבורת נפשה. על פי המסורת מתה סוליכה על קידוש השם בשנת  צדק "ת – 1834 – שנה סמלית. על פי רוב במקורות התרחש האירוע בין מרחשון לכסלו תקצ"ד, בין נובמבר לדצמבר 1834, בחודשים שאים בהם חג יהודי, בימיו של הסולטאן עבד ארחמאן השני, שלט מ -30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859.

על פי הקוראן אין לכפות על בלתי מאמינים את האמונה באסלאם, אולם במד'הב המאלכי, השולט במרוקו, יש חשיבות לאסלומם של הד'מים.

הסיפור נראה מבוסס על אירוע היסטורי, ורוב החוקרים מקבלים זאת. מיעוטם משער, שמדובר באגדה, שמקורה בפגיעה באסלאם. האירוע מדווח בגרסאות שונות על ידי מבקרים נוצריים ויהודיים, שביקרו במרוקו החל משנות ה- 30 של המאה ה -19 ואילך.

לפני הבאת הפרטים על המקורות השונים של הסיפור מן הראוי  לדון בנושא קידוש השם וכן בתקדימים דומים בעולם היהודי ובמוסלמים שחמדו בנות יהודיות

קידוש השם.

הרמב"ם כתב הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א : כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. בהמשך נאמר, שאם נאלץ אדם לעבור על עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכת דמים, ייהרג ואל יעבור.

אבל הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה – תשובות הרמב"ם – . באיגרת השמד דחה הרמב"ם את דעתו של חכם, שעל האדם למות ולא להתאסלם. סוליכה נהגה אפוא לפנים משורת הדין והחמירה עם עצמה, כמוה נהגו יהודים נוספים במרוקו, שמתו על קידוש השם משום שסירבו להתאסלם.

היו תקדימים של נשים, שמתו על קידוש השם. הדגם הקלסי הוא חנה ושבעת בניה, מקדשי  השם בימי גזירות אנטיוכוס אפיפנס, שעודדה את ילדיה למות ולא להתגעל באכילת חזיר, ואחרי ילדיה מתה גם היא על קידוש השם.

באגדה התלמודית מסופר על ארבע מאות ילדים וילדות, שנשבו לקלון והתאבדו. סיפור אחר הוא סיפור " ארבעת השבויים " אודות התאבדותה של אשת הרב משה בן חנוך כאשר ספן מוסלמי ניסה לאנוס אותה. סיפורים נוספים מוכרים מאשכנז, מימי מסעי הצלב, מספרד, מתקופת גזרות קנ"א – 1391 –ומתקופת גירוש ספרד והאינקוויזיציה.

אסתר כהן מפטראס התאבדה בעת המסע הצבאי של הנוצרים נגד העו'ותמאנים בשנת 1532, בעת כיבוש הערים מודון, קורון ופטראס שביוון. כך היה גם בעת גזירות ת"ח ות"ט. אדיל בת הרב משה קיקיניש, נצר למגורשי פורטוגל, סירבה להתנצר בשנת 1718 ועדיפה למות, וכמוה גם בת הקדוש הרב משה מאומן בשנת 1768.

בנימין השני כתב באמצע המאה ה – 19 על שני מקרים דומים לזה של סוליכא. מעשה בנערה בארביל, ששפכה מים ברחוב. בגדיו של מוסלמי, שעבר במקום, נרטבו. המונים התאספו במקום, קללוה ואמרו, שרק באמצעות התאסלמות תוכל להציל את נפשה.

הנערה השיבה שעדיף בעיניה  למות ולא להתאסלם והוסיפה : עשו בי כטוב בעיניכם אך דעו לכם כי דמי מידכם יידרש ה' וינקום את נקמתי. היא הוצאה להורג לעיני הוריה ולאחר מכם חתכו את גופה לגזרים. חכמי הקהילה רצו להביא את העניין בפני הפחה בבגדאד, אך פחדו מהמון העם, שאיים להמית את כולם אם יעזו להתלונן.

בשיראז התאהב פרסי ביהודייה והעליל עליה שהתאסלמה. למעשה חשקה נפשו של אותו אדם בבת יהודייה יפה, והוא רצה לשאתה לאישה, אך זו לא נענתה לו ואמרה, " אבותי ירדו ביגון שאולה, האם אעשה כדבר הרע  הזה ?. הפרסי קרא לניצבים וטען כי ברצונה להתאסלם. לשווא צעקה הנערה כי שקר ענה בה. הפרסי סיפר זאת לקאדי הראשי בעיר ואף נעיד עדי שקר, כי כנים דבריו.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

הקאדי שלח שליחים להוריה והנערה נלקחה מהם בכוח לאחר שהוכו. היא הובאה בפני הקאדי, הוכתה ונאסרה. פעם אחת נענו השומרים לבקשתה לצאת לשאוף טוויר והנערה ניצלה זאת, קפצה ממקום גבוה וראשה נותץ. הסובבים כילו את חמתם בגופתה, נתחוה לנתחים והשליכום בראש חוצות. רק בלילךה הובאה לקבר ישראל.

ומעשה נוסף, הסולטאן העות'מאני עבדול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

עזיז, מלך משנת 1861 עד 1876, התאהב בת יהודייה יפה בשם יפתא מקושטא ורצה לשאתה לאישה. בעת ההכנות לחתונה התאבדה כדי לא להתכחש לדתה.

מוסלמים שנשאו בנות ישראל במרוקו.

נסיך התאהב כאמור בסוליכה  ורצה לשאתה לאישה. על פי דיני האסלאם מותר למוסלם לשאת ד'צית, כלומר נוצאייה או יהודייה, אך לא עובדת עבודה זרה. הנערה אינה חייבת להתאסלם אך בפועל תהיה מוסלמית ואף ילדיה יהיו  כאלה. לנביא היו שתי נשים יהודיות, והמסורת מספרת ששתיהן התאסלמו. בשנת 1873 התחתן השריף של ווזאן עם אנגליה בשם אמילי קין, שהגיעה למרוקו בשנת 1872 מלונדון.

במקורות עבריים וזרים יש עדויות אודות בנות ונשים יהודיות, שהיו קרבן לתאוותם של מוסלמים בני שכבות שונות. יעב"ץ תיאר שיח בין שני מוסלמים ויהודי " יששכר וסלימאן היו יושבים לפני השר ועמד גוי אחד ואמר לשר דרך צחוק אדוני תן לי בת יששכר לאישה. והשיבו השר היאך תישא יהודייה ? והשיבו מה בכך אשאר יהודית אך הבנים יהיו גויים.

על אעישה נשואה בכפר בקרבת אוג'דה, שברחה עם ערבי ועקבותיה לא נודעו, נודע מפנייתו של הרב יוסף משאש לרב רפאל הצרפתי.

חטיפת נערות ונשים יהודיות.

בשנת 1864 פורסמה בדמנאת, שמוסלם צעיר, קרובו של המושל, חטף יהודייה יפה. קהילת טנג'יר הביאה את הנושא בפני דיפלומטים בעיר ואלה פנו לסולטאן. הנערה הוחזרה, המוסלם נענש והסולטאן הורה לשמור על ביטחונם של יהודי העיר. תופעות מסוג זה חזרו על עצמן. במקרה זה הייתה הנערה בת מזל שכן גורמים מסוימים התערבו לטובה.

לעומת זאת בתאפילאלת של שבט על העיר תאזה בשנת 1898 נחטפו בנות ונשים יהודיות ונאלצו להתאסלם.

לעומת זאת בארצות המגרב האחרות נחטפו לעתים בנות יהודיות. החוטפים טענו בדרך כלל שהן התאסלמו ורק בנות המזל חזרו כתוצאה מהתערבות דיפלומטית ליהדות.

על פי ידיעות מסוף שנת 1874 נחטפו בתוניס שתי בנות בגילים 6 ו- 12 בהעדר האם והובאו למקום קדוש, שליהודים אסור היה להגיע אליו. סגן המושל תבע מהחוטף להחזירן לבתיהן, אך זה סירב והביא תעודה מאושרת על ידי שנו עדים, שהילדות התאסלמו. ההורים הורשו לראות את בנותיהם בנוכחות עדים. בעקבות לחץ שהופעל עליהן אמרו הבנות שברצונן להיות מוסלמיות. הווזיר הבטיח, שירשה להן לחזור ליהדות.

הקונסוליה של צרפת, אגודת כי"ח ו " אגודת חיים " התערבו בעניין והפעילו את הששפעתן במטרה להחזירן לבתיהן.

לחטיפת נשים יהודיות על ידי כפריים יש הד במנהגיהם. על פי תיאורו של וסטרמרק, שראה חגיגה עממית של כפריים במרוקו בשנת 1910, היה אחד האלמנטים בחגיגה : ערבי הלוקח את אשתו של יהודי. כאשר ניסה היהודי להחזירה, ירה בו הערבי ברובה שעשוע עשוי מקנה של במבוק ו " הרגו ".

בספר זכרונות העוסק בעיר צפרו במאה ה – 20 כתב המחבר, ששבטי המדבר נהגו להתעלל בנשים ובעלמות יהודיות. סבתו סיפרה, " שאת העלמות הצעירות היו נוהגים להסתיר בחביות ובעליות נסתרות. הנשים התקטרו בתבן כדי שתיראנה כעורות וחיוורות וגוון פניהן ייראה חולני כדי להפחיד את הברברים שלא יתעללו בהן.

מושלים, נסיכים וסולטאנים שהתאהבו ביהודיות.

בנות יהודיות היו לא פעם משא אהבתם של המוסלמים, מבני מרום עם הארץ, לדוגמה : האמיר יחייא בן מחמד האידריסי הוקסם באמצע המאה התשיעית מיופיה של נערה יהודייה בשם חנה, שלא נענתה לחיזוריו. הוא נכנס לביתה ואנסה במרחץ. בעקבות זאת נדון למוות.

הרב משה בירדוגו כתב על השר ששלט בטנג'יר, שבא על יהודייה בעל כורחה. הקפטן בריתויית, שביקר במרוקו בשנת 1728, כתב, שבסולטאן התאהב ביהודייה ושלח להביאה לארמון, אך בסופו של דבר שוחררה הנערה. השוודי אולוף אגרל 1755 – 1832, שפעל בקונסוליה של שוודיה בטנג'יר בשנות ה – 90 של המאה ה – 18.

 סיפר על הסולטאן יזיד ששלט בין השנים 1790 – 1792, שהתאהב בשתי נשים יהודיות נשואות ופקד לשרוף את שתיהן. בשנת 1839 לקח ראש השוטרים בכוח נערה יהודייה בת 127, בתו של יהודה אברבנאל, והוליכה לסולטאן. ארוסה היהודי, בנימין, התנפל על השוטר ולאחר מכן תקע חרב בלב בנערה והתאבד.

הגרמני גרהרד רוהלפס, שנקר במרוקו בשנות ה – 60 של המאה ה – 19, כתב, שהשריף יכול היה שלאת אישה יהודייה מבלי לאסלם אותה. על פי ידיעות משנת 1881 עונתה והודייה מסאפי על ידי אחד מקרובי מושל המחוז, שלא נענש על כך.

סיפור עממי ממרוקו מספר על חכם עני בעל משפחה, שבנה הציע למכור את אחותו היפה. האב לקחה לשוק, נסיך התאהב בה ואביו, המלך, שילם ליהודי תמורתה. סיפור אחר עוסק בסולטאן שחשק ביהודייה יפה, הביאה לארמונו בעל כורחה ולאחר מכן גירשה. סיפורים נוספים עוסקים ביהודייה יפה, רעייתו של פרנס יהודי, שנכבד מוסלמי חמד אותה, ובמושל מוסלמי, שדרש להביא לארמונו עשר נערות, מהיפות בבנות ישראל.

עלילות על נערות שהתאסלמו וחזרו ליהדות.

בשנת 1877 דווח אודות אישה במראכש, שלא הייתה מוכנה לעבוד בשביל הממשל, העלילו עליה שרצתה להתאסלם, ובאופן זה חסמו את שיבתה ליהדות. היה זה אמצעי בדוק לחייב את הנשים להישמע להוראות, למלא את רצון השלטונות ולעסוק בעבודה בכפייה.

נערה שהתאסלמה וחזרה בה.

לפי ידיעות מהעיר רבאט משנת 1897 הצהירה יהודייה, שדעתה שובשה, שהיא מוסלמית. בשלב מסוים הביעה רצון לחזור ליהדות, אך כל מאמצי הקהילה להחזירה למשפחתה ולדתה עלו בתוהו, שכן היא נשמרה על ידי נאמן מוסלמי לבל תברח.

השלטונות הודיעו לקהילה, ששיבה לדתה אינה אפשרית. הערת הכתב מן ה – 9 באוקטובר של אותה שנה, חופש מצפון לא קיים אצל המוסלמים, ואם אמרו על מישהו שהתאסלם, לא יתנו לו לחזור לדתו גם אם התאסלם בניגוד לרצונו.

סוליכה על פי גרסאות שונות

הסיפור פורסם לראשונה בספרדית בשנת  1837  על ידי רומרו, והינו התיאור הארוך והמפורט ביותר. לאחר מכן תורגם לאנגלית בשנת 1839. המחבר, שכינה אותה " הגיבורה היהודייה של המאה ה – 19" כתב את החיבור אחרי ה – 15 ביולי 1837, כלומר שנתיים ומחצה לאחר ההתרחשות. בהקדמתו כתב שפגש עֵד, שסיפר לו על המאורע.

התרגשותו נוכח סבלה גרמה למחבר לעבור מספרד למרוקו כדי לחזות במקום., שדמה נשפך בו. הוא דיבר עם עדי ראייה וראה את דמעות הוריה. בסיפורו טמון מסר, לנוער – שסוליכה תהיה להם לדוגמה של נאמנות לאמונה.

 לדברים הצטיינה סוליכה בגבורה בגיל של חולשה, ולכן הציע לכבד את קברה ואת זכרה בעתיד. גם המתרגם כתב, שהכיר את משפחת הגיבורה והעריך את עקשנותה לדבוק במסורת אבותיה. על פי אופי הסיפור המפורט ברור, שיש בו קטעים דמיוניים.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

סיפור המעשה.

בטנג'יר חיו בני הזוג חיים ושמחה חג'ואל עם שני ילדיהם, הבן יששכר, שהלך בעקבות אביו בסחר עם גיברלטר, והבת הצעירה ששמה Phoebe- אלת הירח, ארתמיס במיתולוגיה היוונית.

–  בביוגרפיה על פרשת סוליכה, בן עמי, תשמ"ד, השם חג'ואל או חתשואל מופיע במקורות יהודיים וזרים. הרב יוסף חג'ואל היה חבר בית הדין בתיטואן בשנת 1860 . בג'יברלטר בשנים 1859 – 1860.

גברת תוג'ואל הייתה מנהלת בית ספר לנערות בלאראש.

השם סוליקא או סוליכה : סוליכה עשור במראכש , " אנו בני מערבא דבשעת הלידה קורין סוליקא, השם עיקרו הוא סול ובלשון ספאניול כשמקטינים השם קורין סוליקה ( אנקווה ) –

לבת מלאו 17 שנים וכל רואיה התפעלו מן היופי, שהעניק לה הטבע. כיוון שהאם לא יכלה להרשות לעצמה לשכור משרתת בוצעו עבודות הבית היום יומיות על ידי האם ובתה. כשגדלה רצתה הבת להשתחרר מחובות הבית היום יומיות וחיפשה דרך לבילוי.

היא הכירה נערה מוסלמית בשם טהארה דה מסִמודי, שגרה בשכנות ונהגה לבקרה ברשות אמה ( בטנג'יר אין היהודים גרים באזור נפרד ). שמחה לא הייתה מאושרת מיחסי הידידות בין שתי הבנות, אך לא צפתה את התוצאה. היא עצמה נהגה לצאת לעתים נדירות.

הנערה, שמאסה בעבודות הבית, שפכה את מר לבה בפני חברתה המוסלמית. אמה נזפה בה על הזנחת תפקידיה בבית וזו, מפחד אמהּ, ברחה לבית חברתה. טהארה ראתה בכך הזדמנות לבצע את זממה. היא אמרה לסוליכה, שסיבת אומללותה היא אמה.

 ויש בכוחה לשים קץ לסבלה. היא אף הציעה להיות מגינתה של סוליכה. בדו שיח שהתפתח ביניהן ניסתה המוסלמית לשכנעה להתאסלם וכל להפטר ממצוקתה. היא שיבחה את דתהּ המוסלמית בפני סוליכה ועמדה על היתרונות שזו מעניקה למאמיניה. סוליכה דחתה את הצעתה ואמרה, שלעולם לא תתאסלם.

הנערה המוסלמית לא התייאשה וביקשה פגישה עם המושל האזרחי והצבאי של טנג'יר. היא הודיעה לו, שנערה יהודייה יפה מצאה מקלט בביתה והיא מנסה לאסלם אותה, אלא שהיא חוששת, שאמהּ תכשיל את הדבר אם תמשיך הנערה לגור בביתה.

המושל שלח חייל להביאה אליו למרות התנגדות אמהּ וכל נותקה הנערה מאמהּ. לפני לכתה אמרה סוליכה לאמהּ, שאינה יודעת מהי כוונת המושל אך היא אינה מפחדת ובכוונתה לחזור אליה תמימה כשהייתה.  כאשר הגיע אביה של סוליכה הביתה הלכו ההורים לבית הנערה המוסלמית ושאלוה לגורל בתם. הם הבינו מה קרה והבעל האשים את אישתו על יחסה הנוקשה, שבעטיו קרה מה שקרה.

סוליכה הובאה בפני המושל, שניסה לשכנעה לקבל עליה את דת האסלאם, שירחיקנה מטעויות דתה הקודמת. כיוון שלא הגיבה רגז ושאל : האם נכון שאת רןצה להתאסלם ? האם לא הבעת רצונך זה בפני החברה שלך טהארה ? סוליכה ענתה, שמעולם לא הביעה רצון כזה. חברתה היא שהציעה זאת. עוד הוסיפה ואמרה, אינני מסכימה, נולדתי יהודייה ואשר כזאת עד יום מותי.

המושל התאמץ למצוא סיבות משכנעות יותר וטען, כי מרות הוריה פסקה, והוא זה שמייצג את הסולטאן, שיגן עליה מרגע שתתאסלם. הוא ניסה לפתותה בהטחות, שכאשר תתאסלם יינתנו לה שמלות עשויות משי, זהב ואבנים יקרות, כול בקשותיה תתמלאנה.

כל אלה לא הרשימו אותה והיא ביקשה לחזור לבית הוריה. היא אף נפלה לרגליו וחזרה ואמרה, שלעולם לא תתאסלם ושוב חזרה והכחישה שהבטיחה זאת. לדבריה לעולם תישאר יהודייה והיא מוותרת על בגדים מפוארים אך המושל קרה לטהארה, שהעידה על התאסלמותה. סוליכה התווכחה עמה והכחישה את עדותה אך המושל קבע, שהחוזר מהתאסלמות, דינו מוות.

המושל הזמינה לחדרי אשתו וכלתו, וביקש שתתייחסנה אליה בנימוס. הן הראו לה את העושר ואת היופי של הארמון, נתנו לה יהלומים ואמרו לה, שאם תתאסלם ייתן לה המוסלם העשיר לו תינשא אלף עבדים לשירותה וציפורים נדירות תצייצנה בביתה. סוליכה עמדה בסירובה. לדבריה לא היה פיתוי שישכנע אותה, שכן היא מעדיפה למות על פני התאסלמות.

כיוון שכך הודיעו למושל על סירובה. היא הובאה בפניו והוא הצביע על הסכנות הצפויות לה. לאחר מכם איים עליה, שלא תראה אור היום.

 שתמות ברעב, שחיות יטרפו את בשרה ושהיא תקבר בכלא נסתר. סוליכה חייכה נוכח האיומים ואמרה, שהיא מוכנה לשאת כל סבל. לאחר שלושה ימים בביתו, הורה המושל להעבירה לבית הכלא של הנשים, שלא ניתן לעמוד בו, אל חלונותיו פונים החוצה.

הוריה הלכו לבית הכלא לפגוש אותה ונפלו לזרועותיה תוך בכי. סוליכה הביעה חרטה על התנהגותה כלפי אמהּ וכאב על צערה. היא הביעה תקווה, שאלוקי אברהם לא ינטוש אותם. בשיחה שאלה האּם את בתהּ האם תתאסלם וזו השיבה בשלילה.

סבלה היה, לדבריה, עונש על חטאיה, ועל שהתיידדה עם מוסלמית, שהביאה עליה את האסון. או אז נותקה סוליכה מהוריה על ידי הסוהרת, שקיבלה פקודה להתייחס אליה בחומרה ולמנוע ממנה קשר עם אחרים. אולם השוחד שנתן אחיה, יששכר, לסוהרת, אפשר לו לראותה בחסות החשכה, עד שגורש על ידי הסוהרת.

אביה תכנן להוציאה מן המאסר והמחבר שָם בפיו תלונות על ההשפלה והסבל של יהודי מרוקו תחת שלטון המוסלמים. בשלב מאוחר יותר הורשו ההורים לפגוש אותה שוב, והמחבר מביא דו שיח, שהתנהל בין הנערה ובין אמהּ.

המושל לא שכח אותה, ולאחר שלושה ימי מאסר פקד לבחון האם היא מוכנה להתאסלם. אחד ממזכיריונכנס לכלא. הוא התפעל מיופייה והיא ענתה על שאלותיו אך כשזיהה את עצמו כמזכירו של המושל, שבא לבחון האם היא מוכנה להתאסלם, השיבה את פניו ריקם ואמרה שלעולם לא תתאסלם.

היא מסרה באמצעותו למושל, שימציא עבורה עינויים חדשים, שיהוו עונש משמים על חטאיה. המזכיר מסר את תוכן השיחה למושל שזעם, ופקד לכבול אל ידיה ואת רגליה באזיקים ולהובילה לבור חשוך ללא אוויר תוך כדי סבלה חיזקה סוליכה את עצמה באמונה, שהבורא אתה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא לה

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

רבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

מעורבותו של נציג ספרד.

אביה הצליח ליצור קשר עם דון Jose Rico , סגן הקונסול של ספרד בטנג'יר, ולערבו בפרשה. האיש היה אדם בעל רגש, שרצה לעשות מעשה של חסד, ולכן פנה למושל בבקשה להקל את סבלה ( פנייה של היהודים השרויים במצוקה לדיפלומט זר הייתה רגילה, אך במקרה זה שמו של האיש מופיע ברשימות הקונסולים הספרדיים ולכן ייתכן, שבמקרה זה מדובר בתואר כבוד בלבד ).

 המושל השיב, שהנושא הועבר להחלטת הסולטאן והוא מצפה להוראותיו.

כעבור ימים מספר הגיעה הוראת הסולטאן להעבירה מיד לפאס. המושל הזמין את אביה, מסר לו את פקודת הסולטאן, להעבירה למחרת בבוקר, והודיעו שעליו להביא 40 דולרים להוצאות ההעברה ( אצל המאורים היה מקובל, שמשפחת הנאשם משלמת למלקה או לתליין את דמי טרחתו ).

האב טען שאין ביכולתו להשיג כסף כה רב בזמן כה קצר והתשובה שקיבל, אם לא יביא הכסף במועד יולקה 500 מלקות ( חמש מאות מלקות הן הגבול החוקי העליון בשריעה המוסלמית ).

אביה עשה ככל יכולתו למילוי הדרישה ואף ביקש ללוותה בדרכה, אך הדבר נאסר עליו תוך איום בעונש מוות. כיוון שכך הלך האב לבית הקונסול הספרדי וסיפר לו על איומי המושל. הלה הגיש לו ארנק ואמר, שהכסף ישחררו מן המלקות " וכשיהיה לך תחזיר לי ". חיפש האב אדם שילווה את בתו עד שמצא.

המסע לפאס.

לפני נסיעתה נפרדו ממנה חברותיה ואמהּ ליד בכלא. בשערי הכלא הופיע מאורי עם שני פרדים ועם חמישה חיילים מלווים. סוליכה הועמדה על אחד הפרדים כשרגליה נתונות באזיקים וידיה קשורות בשרשרת. הפרד הנושא את המשא צעד לידה.

בדרך ניסו לשכנעה להתאסלם, אך היא שבה וענתה לכולם, שהיא מעדיפה להקריב את חייה ולא להתאסלם. לאחר כשלושה מיל הופיע אדם והצטרף אליהם. היה זה היהודי, שקיבל על עצמו לשים עליה עין בעת מסעה.

הוא שוחח עם החיילים כאילו לא ידע במה המדובר והם סיפרו לו עליה. לאחר שרכש את אמונם של החיילים פנה אליה והסביר לה שעליה להתאסלם כפי שהוא עצמו עשה, אך בד ובד לחש לה, שבא לעזור משום שעל הוריה נאסר ללוותה. לאחר שישה ימי מסע הגיעו לפאס ( המרחק בין טנג'יר לפאס הינו כ – 200 ק"מ בקו אווירי.

משהגיעה לפאס ציווה הסולטאן על בנו לקבלה. מלווה 300 פרשים ליווה אותה לביתו. כל בני הפמליה התפעלו מיופייה וחשקו בה אך היא הפנתה את ראשה מהם. היא התקבלה באולם על ידי שש נשים מאוריות, שאמורות היו לשרתה.

בבית הנסיך.

סוליכה ביקשה מים ומקום לנוח בו ומשרתות בשמלות לבנות השקוהָ. אחת מהן אמרה לה, שעליה ללבוש בגדי מלכות על פי בחירתה, אך היא סירבה ובחרה בשמלה שצבעה שחור משולב בלבן.

הסולטאן, שהגיע לבית בנו, פקד לפתותה בדרכי נועם והודיע, שיראנה למחרת. הוא הבטיח למי שישכנעה להתאסלם גמול מתאים. אחת מנשות החצר ניסתה לשכנעה באומרה, שאם תתאסלם יוענקו לה הארמון על גניו  המרהיבים על ידי הנסיך.

דו שיח תיאולוגי.

אשת הנסיך, שקיבלה אותה, ניהלה עמה דו שיח תיאולוגי. סוליכה הסבירה לה, כי האריה נולד עם תכונות, שאיש אינו מסוגל לשנותן. גם עץ האלון יישאר כפי שנברא, ונוצרי שנולד נוצרי וקיבל חינוך נוצרי לבו נאמן לחוקי הנצרות ולכן נוצרי אמיתי לא יהפוך לעולם למוסלם נאמן.

 גם היהודי, השומע מלידתן שירי שבח לאמונת משה ולבו מעוצב התאם למצוותיו, ישאר תמיד יהודי וכמוהו המוסלם המאמין בקוראן, שכן הדת טבועה בנפש האדם.

מסיבה זו אין היא יכולה לקבל את הגינות היפות, שכן איננה רוצה לרמות את עצמה ואת זולתה. אסור שאמונה דתית תהיה גורם לרדיפות, שכן אין האדם בוחר את דתו, הוא נולד בה. הנסיכה טענה, שאינה יכולה לאהוב את סוליכה אלא אם תתאסלם וזו ענתה, ששתיהן יצירות אלוה.

הפגישה עם הסולטאן.

בבוא העת הוצגה סול בפני הסולטאן. לאחר הגשת קוסקוס ותה אמר לה הסולטאן, ששמע תכונותיה הנעלות הגיע לאוזניו וכן הוא מודע לשיחה שהתקיימה בבית בנו ולעקשנותה לא להתאסלם. הוא סיפר לסוליכה, שכאשר סיפר לו מושל טנג'יר על יופיה המיוחד ועל צניעותה החליט להפכה לאחד מקישוטי הארמון. לדבריו, היה לידה למרות שלא ראתה אותו. חכם שליווה את הסולטאן אמר לו, שהיא תהיה שאיתו של מאורי אציל. באותו רגע עלה בדעתו להשיאה לאחד מבני אחיו – צעיר עשיר ןאמיץ – והא אף הכין בשבילה יהלום, ששוויו רב משל כל יהלום אחר המצוי ברשות נסיך כל שהו.

אלא שלדברי סוליכה אין הדבר המושל אותה ומחשבותיה נתונות להוריה ולאחיה בלבד. הסולטאן הבטיח שתראה אותם לאחר שתתאסלם אך היא ענתה, שהדבר יתרחש רק לאחר מותה. תגובתה הרגיזה את הסולטאן שהציב בפניה שתי אפשרויות : התאסלמות או מוות.

" אם זו הבחירה, צווה על מיתתי ", הייתה תגובתה. " אבל אלוקי הצדק היודע את תומתי ינקום את דמי ". הסולטאן הודיעהּ שמרגע שיעזבנה יופעל החוק, והא כבר רואה את דמה ניגר על האדמה.

הסולטאן ציווה לשפוט אותה על ידי קאדי ולנקוט בכל אמצעי השכנוע לפני הענשתה. הקאדי החליט שלא לשולחה לכלא אלא לדירה בביתו. בכל יום במשך שש שעות התווכח עמה לשוא. היהודי, שליווה אותה בדרך לפאס, כתב להוריה וסיפר להם את הקורות אותה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

 

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.נשות חיל במרוקו

יהודי פאס והחכמים.

עם היוודע האירוע ליהודי פאס החלו לעשות מאמצים להצילה. הקאדי טען בפניה, שהתייעץ עם חכמי היהודים, והללו אמרו, שכדי להציל את חייה מותר לה להתאסלם, וכן שהם יבואו לדבר אתה. תוכנית זו עובדה על ידי הסולטאן והקאדי, שהזמין את החכמים אליו ואמר להם, שאם לא ישכנעו אותה להתאסלם תוצא הנערה להורג ואילו הם יחושו בכעסו של הסולטאן.

מסיבה זו ניסו החכמים לשכנעה להתאסלם, למחרת, כאשר באו אליה, אמרו לה שבאו לנחמה בצערה וברצונם לשמוע מפיה את הסיבות לסירובה לציית לסולטאן. לאחר שהאזינה להם נימקה סוליכה את סיבת סירובה בנאום תיאולוגי.

לדבריה זנח מחמד את החוק האמיתי והיא איננה מאמינה בגן עדן שלו ובתפארתו. אמונתה ביהדות חרותה על לוח לבה כאמונתו של אברהם, שציית לצו ה' להקריב את בנו. החכמים טענו לפניה, שעל פי הדין אחרי מהציות לה' יש לציית למלך. זאת ועוד, יש לך הורים, אח, וקרובים יהודיים החיים באימפריה יסבלו כתוצאה מעקשנותך, ועל ידי התאסלמות שלך אפילו למראית העין, לא רק תצילי את חייך אלא תמנעי צרות ממשפחתך ועמל.

סוליכה טענה לעומתם, שאם אמנם על פי הדין יש להישמע למלך אחרי הציות לה' אין למלך רשות להפר את צווי ה'. היא דבקה בהחלטתה להקריב את חייה על מזבח אמונתה. קרוביה ויהודים אחדים יקבלו עזרה מהבורא. אין דבר שישנה את דעתה ויגרום לה שלא לדבוק בדתה. החכמים התרגשו ועזבו.

פסק הדין.

הקאדי ששמע את השיחה מחדר סמוך, אמר לחכמים שהם מילאו את חובתם ובכוונתו למסור זאת לסולטאן. ואז כתב את פסק דין המוות באשמת ביזוי הנביא ודתו ומסרוהו לסולטאן, ששאל האם עליה למות. על כך השיב הקאדי בחיוב.

 הסולטאן ציווה, שההוצאה להורג תבוצע בפומבי ובנוכחות כל החיילים בסביבת פאס. לפני הוצאתה להורג יש לפצוע אותה, שכן אולי בראותה דם תיאות להתאסלם.

הקאדי ידע, שהסולטאן חש כאב נוכח הצורך להרוגה, אך לא הייתה דרך לשחררה. הקאדי הראה לסוליכה את פסק הדין באומרו : ראשך יתגלגל על הארץ ודמך על החול, וקללות של אלפים יפלו על גופתך. יש אפשרות למנוע זאת.

תחשבי עד למחרת בבוקר. יש באפשרותו ללוותה אל לסולטאן כשהיא מעוטרת זר של יסמין או להובילה אל מותה. הנערה לא פצתה את פיה ונשארה אדישה.

בפאס פורסם, שלמחרת ייערף ראשה של יהודייה צעירה ויפה באשמת ביזוי הנביא. יהודי העיר היו עצובים אך היו חסרי אונים. הוריה וקרוביה שבטנג'יר ניסו כל דרך להשיג המלצה למענה, אולם כל המאמצים עלו בתוהו. אלוקים בלבד יכול היה לעזור לה. 

סוליכה הייתה עצורה במשך 34 ימים. ביום שלפני הוצאתה להורג התפללה כל היום, סירבה לאכול וחיכתה לרגע מותה. הקאדי רעד נוכח הופעתה ושאל אותה : סול היפה סופך הגיע, האם את יודעת את מטרת בואי, האם חשבת על גורלך ?. משהשיבה בחיוב הובאה שוב לכלא.

למחרת היה יום שוק, ורבים נהגו לבוא מהכפרים. משנודע שסוליכה תוצא להורג עשתה לה השמועה כנפיים. השלטונות הורו לבצע את ההוצאה להורג בכיכר השוק לעיני רבים. התליינים נכנסו לכלא, קשרו חבל סביב צווארה, גררוה לכיכר נוכח צעקות המוסלמים : מוות למבזה את הנביא, וציוו עליה לכרוע.

היא ביקשה מים לנטילת ידיים, רחצה את ידיה, הרימה את עיניה לשמיים, קראה " קריאת שמע ". נעצה את עיניה באדמה ואמרה לתליין : גמרתי, סיים את חיי. אחד התליינים תפס את זרועה, קשרה לגבה ופצע אותה קלות כל שדמה הכתים את בגדיה, יש לך עדיין זמן להתאסלם ולהציל את חייך אמר, אך היא פנתה אליו והשיבה : כרות ראשי, אני חפה מפשע, אלוקי אברהם ינקום את מותי " ואז ערף התליין את ראשה.

היהודים ביקשו ממוסלמים אחדים לקחת את גופתה ולאסוף את העפר, שדמה ניגר עליו.הללו עטפו את הגופה והעבירוה לידי היהודים, שהתאספו בבית הקברות. יהודי פאס הציעו לסולטאן סכום כסך כדי לקבור אותה בקבר ישראל ונענו בחיוב. כך הסתיים סיפורה של הגיבורה, שאביה חי עדיין אם כי התעוור מרוב בכי.

מחבר הסיפור מסיים בלקח להורים – יחס נוקשה מדי כלפי ילדים ממיט לעתים אסון – ובלקח הילדים – חברה בוגדנית עלולה להביא למותם.

הערכת הסיפור.

לדברי המחבר הספרדי הסיפור אמיתי ואין בו כל תוספת דמיונית. אולם הקורא את הפרטים הרבים מגיע למסקנה, שיש בו תיאורים דמיוניים כמו ברומן היסטורי, שגרעינו הראלי מקושט בקישואים ספרותיים. המחבר שם בפי הנערה ובפי הסובבים אותה דברים שונים, כגון דו שיח שבין המושל והסולטאן, שניסו לשכנעה להתאסלם, ובין הנערה.

תשובותיה אופייניות לוויכוחים תיאולוגים שהיו בין חכמים יהודים ובין נוצרים או מוסלמים. אין להניח, שנערה בת 17 הצטיינה בידע כה רב ובעושר לשוני כזה. גם הפגישה בכלא עם הוריה ואחיה דמיוניות. הפיתויים החומריים להתאסלמות סבירים, אך מעורבותו של קונסול ספרד מגמתית ומטרתה להדגיש את מידת החסד של ספרד הקתולית בהשוואה לאכזריות המוסלמית.

פרט זה אינו מופיע בתיאוריהם של נוצרים אחרים ובמוסרות היהודיות. סופה המר סביר, שכן כך אמנם נהגו במי שביזה את הנביא או את האסלאם, או רצה לחזור מהאסלאם לדתו המקורית. קריאת שמע לפני המוות תואמת גם היא מנהגי ישראל.

הסיפור על פי הנוסח של Romero, פורסם בשנת 1886, והכתבה מסיימת בכבוד שחלקו לה גם מוסלמים, שליווהָ לקבורתה. שמו של הקאדי, שדן אותה למוות, היה עבד אל-האדי. האירוע התרחש בשנת 1835 בקירוב.

בספרות העולמית ישנם גרסאות רבות, מפי נוסעים, סופרים וחכמים, כל אחד וגרסתו, כל אחד וסגנונו, פרופסור בשן, מביא את הגרסאות בספרו " נשות חיל יהודיות במרוקו " שממנו הבאתי את הנכתב לעיל

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

שירים על סוליכה.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לזכרה של סוליכה חוברו שירים בערבית יהודית ובעברית, להלן כמה שירים , שמופיעים בספרו של פרופסור בשן, גם בידי חנניה דהאן, שירים אלו מובאים בספרו הנדיר, " מקורות השירה היהודית במרוקו בידי פרופסור יוסף שטרית מצויים שירים לזכרה של סוליכה שטרם ראו אור.

 

אבייאד אלי  חדר פימות אצבייה – אשרי מי שהיה נוכח במותה של הנערה

לי שכאת בעמרה עלה רבי אלמוזוד – שוויתרה על חייה לשם לה'.

 

קאנת מעה אומהה פדאר מרבייה – הייתה עם אמה בבית מטופלת

ודייאר מכלטין מסלמין אוליהוד – והדירות מעורבות מוסלמים ויהודים.

 

ראווהה למסלמין צבייה נקייה – ראוה המוסלמים שהיא נערה תמימה וצנועה

קאל האדי כסארה תבקא ענד ליהוד – ואמרו חבל שזו תשאר אצל היהודים.

 

נזמעו כלהום ועמלו לף דגייה – נאספו כולם ועשו סגר סביבה

דארו מנהום,קייאד,ועדול וסהוד –  סביבה עמדו מושלים,נוטוריונים ועדים.

 

קאל האדי ראה סלמת תמסי האנייה – אחד אמר זו הכירה באיסלאם תלך בשלווה

סיפדוהא לאדי הואה,פאזין מקבוד -שלחוה למי שליופי מכור (הסולטאן)

 

סקסוהה קאלולהאה אס תכוני נתינה – שאלו אותה מה את

קאלתהום יהודייא מן גנס ליהוד – אמרה להם אני יהודייה מהעם היהודי

 

קאלולהא סלם לי תקול נקבלו עלייה – אמרו לה התאסלמי ומה שתבקשי מקובל עלינו

נעטיווק מן טכאייר די תקול מוזוד – ניתן לך מה שתרצי לקבל ומה שתחפצי

 

קאלתהום חאסה מה תגוויני דנייא – אמרה להם חס ושלום לעולם לא תפתוני

מה ידום וויבקא גיר רבי למוזוד – שום דבר אינו נצחי כמו האלוקים,המציאות האמיתית

 

הווה לי כלק שמש אולקמאר ותרייא – הוא אשר ברא את השמש את הירח ושבעת הכוכבים

הווה די כלק ארזק די יקון מחדוד – הוא אשר ברא כל הדרוש לקיום היצורים

 

הווא לי דרא בליתים ובלולייא – הוא הדואג ליתום ולאלמנה

הווא די פאז זדודנה מן שעבוד- הוא אשר גאל את אבותינו משעבוד

 

הווא לי כלק לטייאר וכל הוא וחייא – הוא אשר ברא את העופות וכל בעלי החיים

הווא לי כלק אדלמה אונזום מעדוד – הוא שברא את החושך ואת הכוכבים במספר

 

ליה כא אנבע רוחי תמסי הדייא – לו, אני מוכרת נשמתי במתנה

בסכאת אוסבר אולעקאל אולפם מסדוד – בשקט בסבלנות ותבונה ובפה סגור

 

מא תג'אוני בקנטאר ולא במייה – לא תוכלו לפתות אותי בכור(מידת משקל) לא במאה

מה תטלעסי מני האדה למקסור- לא תשיגו ממני מטרה זו

 

קאל סירו זרוהא סבאח אומסייה – אחד אמר לכו תגררו אותה בוקר וערב

תלאיימו עליהה ליסמלמייאת כיף לקרוד – התגודדו סביבה המוסלמיות כמו קופים

 

כא תערפו רבי פדלנא על דנייא – התדעו שה' הטיב לנו על העולם יותר מהחיים עלי אדמות

ותנכרוה אותסחרוה יא בנאיין לזחוד – ואתם מכחישים האמת ומשקרים לו אתם בעלי הזרו

 

יאך אדנייא ג'יר סוויעא נהייא – הרי העולם החיים אינם אלא שעה קלה

כיף די ג'אמאד עינו אווינום אואינוד – כמו מישהו שעוצם עיניו ומנמנם

 

נסבר אוחאד סוויעא אוחפות דג'ייאה – נתאפק שעה קלה שתחלוף מהר

אולי עטאני רבי מקבול מרפוד – ומה שיתן לי אלוקים מקובל ומורם

 

אואס סי חאד מאסי יבקא פהאד דנייא – האם מישהו עומד להישאר בזה העולם

מה אידום אוייבקא ג'יר רבי אלמעבוד – לא ישאר לעד רק האל הנעבד

 

קאלולהא קלמתק הייאה אלולייה – אמרו לה מילתך היא הראשונה

קאל תהום ענדי קלמא בג'יר מרדוד – אמרה להם מילתי אינה חוזרת מבוטלת

 

קאלולהא אללה איהדיק יא אולייא – אמרו לה אללה ישכנע אותך גברת

לא תכסרסי דאק זין דריף מנגוד – לא תקלקלי אותו יופי נחמד, בטובך

 

לבאס די וויאתיק מן חריר אולכרייא – לבשי מה שיתאים לך ממשי וכותנה

וברוכאדו אולגולי די תקול מוזוד – שמלת משי וכל מה שתאמרי מוכן

 

קאלתהום יקפא אומא תנסדו עלייא – אמרה להם מספיק ואפילו תלחצו עלי

ואס אנא ענדי דין בלכיום מקבור – האם יש לי דת מחוזקת בחוטים

 

ג'יר די תעמלו קומו עמלוה דנייא – מהרו שונה ממה שאתם עושים עתה

באדרו בייא קתלוני בסיף מהנוד – תגמרו במהירות הרגוני בחרב חדה

 

דרבהא אלקתאל לקפאר בן רזייא – היכה אותה התליין הכופר בן רזייא

טלעת רוחהא תחת כסא הכבוד – עלתה רוחה נשמתה תחת כסא הכבוד

 

קראת קרייאת שמע הייא לווילא – קראה קרית שמע האומללה

אורפדת עיניהא ללאה אלמעבוד – והרימה עיניה לאלוקים הנעבד

 

אני הכותב עבדא די קדושה בריך הוא יוסף אלבאז – אני הכותב עבד ה' יוסף אלבאז

סוליכא בת שלמן חתוויל מתושבי עיר טאנזהא בת שמחה

השיר בערבית אינו מזכיר את המפגש עם המוסלמים, את בריחתה מהבית ואת מפגשה שם הנערה המוסלמית – הראשונה שניסתה לשכנעה להתאסלם. הנוסח העברי איננו מזכיר שברחה מהבית בגלל אמהּ, שהציקה לה. על פיו רצתה לחזור ליהדות לאחר שהעלילו עליה שהתאסלמה ומשום כך נגזר דינה למוות.

השיר מתרכז בדו שיח שהתנהל בינה ובין אלה שניסו לאסלמה ובפיתויים החומריים, שבאמצעותם ניסו המוסלמים לפתותה, תכשיטים ושמלות יקרות. היא מתוארת כאישיות חזקה, שאינה ניתנת לשיכנוע. כן מתוארים תגובתה, סירובה להיכנע, התמדתה באמונת אבותיה ורצונה למות על קידוש השם ללא עיכובים לאחר קריאת " שמע ישראל"

שירו של הרב יעקב בן יקותיאל בירדוגו

שיא אחר על סוליכא חובר על ידי הרב יעקב בן יקותיאל בירדוגו ממכנאס, שחיבר את הספר " שופריה דיעקב ". היה אחיו של הרב רפאל המחבר " משפטים ישרים ". החכם עבר דרך מוגדור בדרכו ללונדון בשליחות קהילתו בעקבות הרעב ששרר בשנים 1820 – 1825, הוא שהה במרוקו בעת התרחשות האירוע וחיבר שיר בעקבות הידיעה שהגיעה אליו.

באמסטרדם הודפס ספרו " קול יעקב " בשנת 1844, כלומר כעשר שנים לאחר האירוע.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

שירים על סוליכה.

הקדמה לשיר..

זה יבוא ראשונה ולט"ו בשבט שנת כי צדיק ה' צדקות – תר"ב 1842 אהב לפ"ק העיר ה' את רוחי לחבר שיר על עגלה הערופה. הנפש היפה. הנערה הבתולה בכל מכלל כלולה. הצדקת החסידה, פטדה החמודה האישה המוכה, הנקראת סוליקא.

שנעשית בה זוג לצדיק הנזכר בחור ובתולה מכאן. וצדיק וצדקת מכאן, הרימה קרנן של ישראל שקדשהב שם שמים ברבים ונהרגה לפי חרב על קדושת שם שמים בפאס יע"א זה שנים. ועליה יסדתי שיר זה ובו סיפרתי כל המאורע שאירע לה. והוא לנועם השיר שאומרים בהכנסת כלה שושנת בשדה ומשתנה לכמה ניגונים וזה החולי.

אשריך ישראל בקרבך נוססה. נערה בתולה. אשר לא אורָשָה

יום זה יהיר מיהר לקחת בערמה. לבנה כסהר. מאירה כחמה. איוה חשק חכּה.

לכבוש את המלכה. נקראת סוליקא, והיא לא נתפָשָה.

עדי שקר קרא. בני בליעל. ענו בה כי עברה. דת ותמעול מעל.

ענתה יפת דעים. ממני מרעים. סורו כי טוב נעים דת משה מורשה.

קמים לא ידעו. בשמו לא קראו. למלכות הגיעו. הרצים חוץ יצאו.

נמסרה לשומרים. סבבוה פרים. רבים ואדירים. מאיש ועד אישה.

במרמה ותרמית. חשבו לפתותה. שובי השולמית. ברה ליולדתה.

שוש נשיש עליך. נרביץ אבנייך בפוך ושערייך. כל אבן הראשה.

נאלמה כשה. לגזוז ולחלוב. ענתה בקול קשה. יהודית או צלוב.

יפה כלבנה. לחרב ניתנה. על דת נאמנה. נעימה וקדושה

רחשו בני אל. אשריך אברהם. המלאך רפאל. כתר תרשיש שוהם.

השית עלי ראשה. והדר לבושה. והתקין לנפשה. כסא רם ונשא.

רננו צדיקים. מגזע רם יצתה. דגליכם אל יקים. בזכותה כי רבתה.

ישלח את אֵלִיָה. יקומם דחויה. ירחם עניה. אלמנה וגרושה

וצור מי יספר. רוממותיך אל. בדמה חוס כַפֵּר. לעמך ישראל.

נפולה דרוסה. תקרא דרושה. ואשה גרושה. תהיה מאורשה

חזק יה בית יוסף. בית יעקב אל. קום נפלה לא תוסיף. בתולת ישראל.

 לצעקת ריבה. הסכֵּת והקשיבה. תתרומם בחבה. נערץ בקדושה.

שירים על סוליכה.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לזכרה של סוליכה חוברו שירים בערבית יהודית ובעברית, להלן כמה שירים , שמופיעים בספרו של פרופסור בשן, גם בידי חנניה דהאן, שירים אלו מובאים בספרו הנדיר, " מקורות השירה היהודית במרוקו בידי פרופסור יוסף שטרית מצויים שירים לזכרה של סוליכה שטרם ראו אור.

שירו של הרב שמואל בן יהודה אלבאז.

הרב שמואל אלבאז, היה אביו של הרב רפאל משה, מחבר הלכה למשה. חי בצפרו והיה מבאי ביתו של הרב ש"י אביטבול. הרב שמואל אלבאז חיבר ספר שירים בשם נועם שיח, קינות, שיטה על כמה מסכתות, ספר דרשות ופירוש להגדה של פסח. חיבוריו לא פורסמו עדיין.

הרב שמואל נפטר בפאס. כאשר פונה בית הקברות בשנת 1884 בהוראת הסולטאן חסן הראשון, נלקחו עצמותיו לצפרו.

שמך יה קדושה נערה בתולה. עת לקחתה אשה רצו בני עולה

עדות שקר קשה העידו בכסלה. אמרו כי געלה בדת תורתך.

מוהר אמרו יותן כסף ומתנות. לה לשמור את דתן טוב ברע לשנות.

לו עשתה עצתן גזרו לה לענות. ככלה לזנות לאמור כן משפטיך

וגם עִנו אותה בברזל בכבל. כל יום להלקותה קראו החובל

ברצועה לרדותה פן אולי תתבלבל. ותָמֵר בהבל לסור ממתצותיך.

אל מלכם הובאה להגדיל מדורה. יפיה הביט ראה אמר אלי סורה.

שכבי עמי נָאָה נפשי בך חשקה. דעי מפוארה כי שלום אהלך.

לפניו השיבה דברים מתוקים. חס לי לא אעזבה דת שוכן שחקים.

ואותו החשיבה כאחד הריקים.

אמרה איך בעושקים תדמה כי טוב לך. אז נמלא בחימה נמלך לענותה.

ביסורי נקמה לא יצאה מדעתה. בקוצר מלחמה עמדה בצדקתה.

מרוב קדושתה לב תמים בחוקיך.

לעיר הפלילים שלחה בחמדה. תשכב בין ערלים שם תשכח עבודה

ואוזן פן תעלים מבֶטֶת יחידה. אכן היא הגידה מה גדלו מעשיך.

בחרו במבטה להרגה בחרב.

היא צוארה פשטה לפני צר האורב. לא יראָה לא מאסה מזאבי ערב

אספסוף וערב על קדושת שמך. את שמך הזכירה במורא ופחד

ענתה חי ונורא הוא אל המיוחד.

אז יצאה במהרה נשמתה באחד. ממך לא נכחד כל גלוי לפניך

זכותה תשַלֵיח לחון נאנחים. לקָרב משיח יקבץ נידחים.

יריע יצריח על אויבים שמחים.

מקוצים כסוחים הושיעה את עמך. חוסה נא אבינו גלה זרועך.

נקום לעינינו את דם עבדיך. השב לשכנינו בזעם אפיך

אז יראו עינינו נגיל בישועתך

ברוך המקדש שמו ברבים

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-הלן קאזס בן עטר

הלן קאזס בן עטר (27 באוקטובר 1898 – 7 ביולי 1979) הייתה עורכת דין יהודיה מקזבלנקה, שהובילה את מאמץ הסיוע לאלפי הפליטים היהודים מאירופה שהגיעו למרוקו ואלג'יריה במהלך מלחמת העולם השנייה.

קורות חייה

הלן (נילי) קאזס בן עטר נולדה ב-27 באוקטובר 1898 בעיר טנג'יר שבמרוקו למשפחה יהודית-מרוקאית אמידה. אמה הייתה מרים נהון ואביה עמרם קזאס, איש עסקים מצליח.‏[1] משפחתה של הלן עברה לקזבלנקה בשנת 1917, ואביה שיחק תפקיד בכיר בקהילה היהודית בעיר. הלן התחילה את לימודיה בבית ספר לבנות של כל ישראל חברים בטנג'יר והמשיכה את לימודיה בבית ספר תיכון לבנות בקזבלנקה.‏[2] היא סיימת את לימודיה בהצלחה וזכתה לתעודת הגמר הצרפתית (Baccalauréat). בשנת 1920, בעודה בת 22, היא נישאה למשה בן עטר, שהחזיק גם כן במספר תפקידים בכירים בקהילה היהודית כולל נשיא אגודת בוגרי כי"ח במרוקו. באופן יוצא דופן לתקופה, היא שמרה על שם משפחתה (קאזס) והוסיפה לצדו את שם משפחתו של בעלה (בן עטר). לזוג היו שלושה ילדים. היא המשיכה ללימודים גבוהים, והשלימה תואר בעריכת דין מאוניברסיטת בורדו הצרפתית.

בעלה משה בן עטר נפטר בשנת 1939. לאחר מותו היא המשיכה אותו בתפקידו ומונתה לנשיאת אגודת בוגרי כי"ח במרוקו. כמו כן היא הייתה פעילה במספר רב של ארגונים יהודים נוספים; היא הייתה פעילה ציונית – המייסדת והנשיאה הראשונה של סניף ויצ"ו בקזבלנקה, פעילה בג'וינט וכן פעילה בשירות ארגון הצלב האדום במרוקו.

פעילותה במלחמת העולם השנייה

פעילותה למען הפליטים היהודים מאירופה החלה ב-5 ביולי 1940 לאחר שניגשה לסייע לספינת פליטים מאירופה, יהודים ולא-יהודים, שהגיעה לנמלקזבלנקה ומשטר וישי סירב לאפשר לנוסעיה לרדת ליבשה. כאשר הגיעה הלן לנמל, הוצע לה כפעילת הצלב האדום לטפל בפליטים שהיו בעלי דרכונים בעייתיים. הלן הסכימה והחלה בפעילותה לדאוג לפליטים למגורים, אוכל, לבוש, טיפול רפואי והגנה. לשם מטרות אלו ייסדה את הוועד לטיפול בפליטים זרים (בצרפתית: Comité d’Assistance aux Réfugies Étrangers). בן עטר עמדה בראשות הוועד, ובנוסף היו פעילות בו מספר נשים נוספות. פעילות הוועד מומנה באמצעות כספי תרומות מהקהילות המקומיות של יהודי מרוקו, ארגונים יהודים בינלאומיים כגון הג'וינט וארגוני סיוע לא יהודיים כגון "השירות הלאומי לפליטים" מארצות הברית וארגוני עזרה קוויקרים.

כ-20 אלף פליטים יהודים מאירופה עברו בצפון אפריקה ובמיוחד בקזבלנקה במהלך מלחמת העולם השנייה, לרוב חסרי כל או עם מיעוט אמצעים, ונרדפים על ידי הרשויות של משטר וישי. אלפים מתוכם נשלחו למחנות עבודה במזרח מרוקו. הוועד היה הארגון המרכזי שניהל את הטיפול בפליטים הללו, והוא טיפל הן באסירים שהיו כלואים במחנות העבודה על גבול מרוקו-אלג'יריה והן בפליטים במצוקה מחוץ למחנות. באחת מפעולותיה הראשונות, הלן הפכה את אולמי אגודת כי"ח בקזבלנקה למעונות פליטים לקליטת ראשוני המגיעים. בהמשך מספר אולמות נוספים בקזבלנקה נהפכו גם הם למרכזי קליטה של פליטים.

שלטון וישי במרוקו ראה את "הוועד לעזרה לפליטים זרים" כאחראי בפועל לפליטים המצויים במדינה. להלן היו יחסים טובים עם גורמים בשלטון הצרפתי, ולא פעם ניצלה ממאסר ומחקירות משטרתיות בענייני עזרתה לפליטים יהודים מאירופה. כך למשל במאי 1941, בעקבות גילוים של 2 פליטים שברחו ממחנה המעצר של המשטרה הצרפתית, נעצרה אחת מפעילות הוועד ובן עטר הצליחה לחמוק ממאסר רק בזכות התערבותו של ראש לשכת עורכי הדין. המשטרה הצרפתית דרשה לקבל לידה את מסמכי הוועד אך אלה הוסתרו, וכך נעלמו מעיני "הוועדה הגרמנית" שפעלה במרוקו.

הוועד ניסה למצוא עבודה לחלק מהפליטים דרך פניות לארגונים שונים ולקהילות היהודיות מהערים השונות של מרוקו, כדי שלא תהיה לשלטון הצרפתי עילה לגרשם למחנות ההסגר. הוועד גם נתן מדי חודש קצבה קטנה למשפחת הפליט שנשלח למחנה או לפליטים ששהו במחנות עם ילדיהם. כך למשל הוועד שלח מדי חודש, דרך אשת קשר במחנה סידי אל-יאיש, 300 פרנק עבור כל מבוגר ו-200 פרנק עבור כל ילד. הוועד מימן סיוע הומניטרי לפליטים ממגוון סוגים; תיקוני משקפים, טיפולי שיניים, קניית ביגוד חורף ועוד.

ביוליאוגוסט 1942 הצליחה בן עטר להשיג לקבוצת ילדים מצרפת אשרות להגעה לקזבלנקה כדי להצילם מרדיפה. במקרה אחר בן עטר הלוותה כסף מיהודים מקומיים כדי לממן כרטיסי נסיעה לפליטים מקזבלנקה לאי מרטיניק, כדי למנוע את שליחתם למחנות העבודה במזרח מרוקו. ניסיון זה סוכל על ידי הרשויות הצרפתיים עקב זה שלא היו לפליטים מסמכים מספקים. המשטרה איימה על בן-עטר שהיא תישלח בעצמה למחנה העבודה, אך זה נמנע בהתערבותו של פקיד צרפתי בכיר. עקב תקרית זאת פעילות הוועד נאסרה לזמן-מה והוא נאלץ לפעול תחת שם שונה.

לאחר המלחמה

משנת 1948 הלן בן עטר החלה לסייע לארגונים ציונים שטיפלו בעליית יהודים לישראל ונתרמה לעלייה ההמונית של יהודים מקהילות צפון אפריקה. בשנה 19541955 היא יצאה למסע הרצאות בקרב יהדות ארצות הברית למען גיוס תרומות לישראל. לאחר עצמאות מרוקו בשנת 1956, היא ניהלה משרד עורכי דין שעבד במקביל בפריס וקזבלנקה, אך בשנת 1962 היא התיישבה באופן קבוע בפריס. באותה שנה היא מונתה לחברת המועצה המנהלת של ארגון הסעד היהודי בצרפת (FSJU). היא גם הייתה בין מייסדי הארגון של יהודים יוצאי מרוקו בצרפת ובשנת 1967 מונתה לעמוד בראשותו. היא חוותה טראומה אישית קשה לאחר מות בנה בגיל 39 בלבד בשנת 1969. לאחר מותו, הלן החלה לנטוש בהדרגה את הפעילות הציבורית הרבה שהיא עסקה בה. היא המשיכה לעבוד בעריכת דין באופן חלקי מספר שנים נוספות, אך בריאותה התדרדרה. היא פרשה לבסוף מפעילותה בשנת 1978, ונפטרה שנה לאחר מכן, ב-7 ביולי 1979 בגיל 80. להלווייתה הגיעו מספר נציגים מארגוני הצלה בזמן השואה שבאו להביע את הערכתם לפועלה. על מצבתה חקוק "לאמנו, אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם".

הלן תרמה את הארכיון האישי שלה ל"ארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי" בירושלים. הארכיון הוא אוסף מסמכים שמכילים תיעוד רב של פעילות "הוועד לעזרה לפליטים זרים". הוא כולל בין השאר את חילופי המכתבים של עו"ד בן עטר עם שלטונות צרפת, עם ראשי קהילות יהודיות מרחבי מרוקו ועם הארגונים היהודים מארצות הברית; הג'וינט והיאס. כמו כן הוא כולל רשימות מלאות של פליטים במעבר או במעצר.

לקריאה נוספת

 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

שירו של הרב חיים בן יוסף חלואה.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

חכם שחי במכנאס וכתב ביחד עם אחיו, יעקב, הסכמה לספרו של הרב יעקב בירדוגו, קול יעקב. השיר פורסם בספר השירים של הרב בירדוגו.

הקדמה לשיר.

שיר לאילת אהבים. בתולת ישראל שקידשה שם שמים ברבים. אשר נקרא שמה סוליקא שהכל סוכין ביופיה ויופי מעשיה הטובים. יום סבוה גם סבבוה אריות ודובים. ויענו בה כח המירה לקח טוב בדת כוזבים. והיא גם היא העזה פניה ותאמר טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים.

 

מי הוא זה ואי זה הוא אשר יחליף מייא דיומסית ( שם נהר שמימיו מלוחים ) במי המשרה מי גבים. כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים. כה' אלקינו אין לי כי אם להתעסק בטהרות ולא במסכת זבים. כשומעם ויתעצבו ויחר להם מאד עזי נפש ככלבים. כזה וכזה דברה הנערה אשר מארץ ישראל דברים אשר לא טובים.

וגזרו אומר משפט מעוקל להסיר את ראשה מעליה לבת נדיבים. וכה עשו מן הכח אל הפועל דתן ואבירם יצאו נצבים. ויענוה בלהט החרב כשור שה כשבים. ותעל נשמתה אל האלהים. היא העולה כולה כליל דסלקא לגבוה להתעלס באהבים. עם הנשים הצדקניות נשי חיל כולם אהובים, השחר יהיה לכם נאה ויאה לעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים על מצבת קבורתה עוברים ושבים.

לשחר פניה אשר כל ימיהם מכאובים. ימצאו ארוכה למחלותם בריאים וטובים. ואתייא זכירה פועלת נשיא הארץ זרע קודש החכם השלם במדות ובדעות כמה"ר רפאל הצרפתי ז"ל משרי הנצבים. שאסף איש טהור נתחיה אליה ועזרו מעם ה' יושב הכרובים.

יוצאה בסימן מנין סימני טהרה. אני חיים חלואה חזק וברוך יהיה בברכת מרובים. נועם שער אשר נסגר. אי בני שמעוני. ומשתנה לכמה ניגונים ערבים ואות ח"ת א' ראשונה ואות א' אחרונה כפולים ומשולבים.

עם אשר נבחרו, לשם ולתהלה. דור לדור ספרו, זאת תורה העולה.

אוימה נעימה, בחדרי חדרים. בת מלך פנימה, אין אומר ודברים.

בלי נשמע קולה, זך וישר פעולה. תשואות חן חן לה, נערה בתולה.

דור לדור ספרו, זאת תורת העולה.

 

נגדה קמו עמדו, שכינים הרעים. באו ויגידו, עדת המריעים.

הנה זאת העברית, חשקה בדת נוכרית. והפרה ברית, צור נורא עלילה.

 

יחידה ותמה, לקחו וינהגו. אנשי דמים מרמה, כּכּפירים שאגו.

למלך החדרה, הובאה גבירה. בת בתה של שרה, רבת המעלה.

 

חוטאים חורשי רע, עליה נאספו. כל איש זב ומצורע, כתרו הקיפו.

קחו ממנה עצה, כל הון יקר תמצא. עזוב דת חלושה, ממלכה שפָלָה.

 

חבצלת השרון, שושנת העמקים. בדעת וכישרון, השיבה ממתקים.

איך יונה נכבדת, תיעשה נפרדת. שאישה מורדת, ונמצאת בעולה.

 

ישראל בן בכור, נקרא לדר רומה. האם מכור ימכור, את בתו לאמה.

אמרה היקרה, לא אהיה לזרה. יקראו לי מרה, עדה הכלולה.

 

יחיד בלי שני, תורתו יחידה. אהבתי אדוני, מכל כלי חמדה.

אלקינו אחד, ונביאו מיוחד. ואנחנו יחד, חבל ונחלה.

 

מורדי אור קציני, סדום ועמורה. עמדו לדין לפני, שקרא ושקרורה

יצאה הגזרה, בתער שכירה. משפט הנערה, לה פעלו עולה.

 

חגור חרבך הרַק, ורוץ כגיבור, כה דברה אֵהָרג ולא אֶעבור

סר מר שר טבחים, וניתח לנחים, שושנה בין החוחים, סבא וחוילה.

 

לפני אל המיוחד, יונה פיה פתחה, נשמתה באחד, יצאה עולה מנחה.

קבעו לה עם חנה, מנוחה נכונה, הייתה לראש פנה, למעלה למעלה

 

זדאי היא נדוניא, הנעלה עם נפשה, שם שוכן עליה, ברבים קדושה

כתובתה עזֶר, משדי ונזר, זהב ועליו זֵר, כ"ד קישוטי כלה.

 

אודה יה אשר לא, השבית לנו גואל, יגדל ירום דגלו, שר חכם רפאל.

אישה בבתוליה, אסף נתחיה, אסף על עמיה, בשדה המכפלה.

 

את דמה יחַשב, לפניך נורא, כדם שור וכשב, על מזבח כפרה

ברצונך הטיבה, ובנה החריבה, עיר קדשך קורבה, אל נפשי גאלה

 

הֵא לכם ידידים, תוכחה מגולה, כי תהיו למדים, יראה מבתולה.

ולא תחללו, שם קדשו גדלו, השמיעו הלְלו, תמיד יום ולילה.

 

חזק ונתחזק, בעד דת יהודית, ומַזיק לנִזקף ישום לו בעידית

שפחה נחרפה, אחרי רודפת, תנחל מהשחפת, קדחה בהלה.

 

בני האלוקים, כל איש דל ורזה, תעבדון אלוהים עֲלי ההר הזה.

בקשו פניה, תדרוש אלוהיה, תפרוש כפיה, בתחינה ובתפילה

 

רצונה יעשה, ויָפק משאלה, צור רם המתנשא, כי הרים סביב לה

לבב אנוש יסעד, מיראה ורעד, יגמלהו לעד, כל טוב נצח סלה

 

כל היום אוחילה, לך נאוה תהילה, הַגְבה למעלה, עם ביוֵן מצולה

יהיה לך לסגולה, כקדם ותחילה, כי לך צור נעלה, משפט הגאולה

עם אשר נבחרו, לשם ולתהילה, דור לדור סַפרו, זאת תורת העולה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

שירו של הרב יעקב אביחצירא מתאפילאלת.נשות חיל

 

אֶת גודל שבח נערה אשריה. אספר אשר קדושה לאלוהיה.

ראוה בנות ויאשרוה. מלכות ופלגשים ויהללוהָ

 

נשמה זכה בקרבה טהורה. אשר זכתה אל מעלה הדורה.

אשר זכו לה הרוגים עשרה. גם חנה עם שבעה בניה.

 

יעצו עצות גוים אכזרים. להעביר על דת בת הכשרים.

בראותם יפיה ופנים הדורים. וחוט של חסד משוך עליה.

 

יחדיו להעיד שקר הסכימו. אמרו המירה לדת הבל למו.

קשר רשעים כתבו וחתמו. והיא חלילה לא נשמע בפיה.

 

עד בית במלכות הגיעוה רצים. פִתוהz בכל מיני חפצים.

מה שאלתך היפה בנשים. מה בקשתך ונעשהָ.

 

קישוטים נאים נעשה לך נוסיף. נבחר לך איש אשר לבך כּוֹסֵף

תורי זהב עם נקודות הכָסף. לַאשר תתאוה נפשך תמצָאִיהָ

 

במספר שני חודשים המה. מפתים אותה ותאמר נעימה.

הן אתם למה. ודבריכם לְמָה. הולכים חשכים דרך לא נגוהה

 

אמת בפיה ענתה אהובה. אהבת השם עזה וגם רבה.

מים רבים לא יכַבו האהבה. וגם נהרות לא ישטפוה.

 

בַית וָהון אם יתן איטש ומְחוזו. בחִבַת האל בוז לא יבוזו.

תורת אמת בה. חסידים יעלוזו. אשרי החוסה בצל כנפיה.

 

בחור הוא דודי כולו מחמדים. הוא אדון לנו ואנחנו עבדים.

לא כְעָס אשר רודף רוח קדים. כל היום כזב ודברי גבוהה

 

ישבו לְדוּנהּ כסיל בער נבל. בחרב דנו לה בדין מבולבל.

יחידה כשה לטבח יובל. וכרחל אשר לפני גֹזְזֶיהָ

 

חרב על צוארה נתנה. יצאה נשמתה עלתה למקום עדנה.

לחזות בנועם פני השכינה. בבית אביה כנעוריה.

 

צורנו הבט ונקום נקמתנו. מִצָרים זֵדים רודפי נפשנו.

כי עליך כל היום הֹרַגנו. על התורה ועל מצוותיה.

 

יעלה לפני כסא כבודך. דמה של רִיבה זאת אמתך.

שמסרה עצמה על קדושתך. וזכור זכותה לבני קהליהָ

 

רננו בני ישראל כולכם. אתם ובניכם נשיכם טפכם.

אשר צַדֶקֶת זאת עמדה מכֶּם. בדור יתום זה יגיעו מעשיה.

 

אל חי ראה יד עמך כי מטה. וחון על שארית הפליטה.

כי שיראל הוא אף על פי שֶחָטָא. ותִגזר אומר לצרה דיה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

לדובריהשפה הספרדיתלאלא סוליכא

לא, אינני מבין את השפה בכלל,אך אני סבור שיש לא מעט גולשים אשר שולטים בשפה זו, ,ולהם מוקדש שיר זה.

 – no debemos compadecerla –עלינו לא לרחם עליה.

  – porque salio de este mundo falso – על שעזבה את העולם המזוייף.

 mas debemos de alegramos –במקום זאת עלינו לשמוח.

 que esta sentada en la gloria — שהיא יושבת בתפארה.

por no asirse del falso Mahomad   על שלא הכירה במוחמד המזוייף.

סול הצדיקה הקדושה – סיפור בחרוזים מאת חיים שושנה

חיים שושנה יליד מראכש בשנת 1912, היה מורה בבית הספר של כל ישראל חברים, כיהן בתפקיד דיין בדמנאת, החל משנת 1956 היה דיין בקזבלנקה עד עלייתו ארצה בשנת 1966. כיהן בתפקיד דיין בבית הדין בבאר שבע ובה הוציא לאור אנתולוגיה מבוארת בשם " אעירה שחר " בשלושה כרכים בשנת תשמ"ט, לאחר פטירתו.

הקובץ כולל שירים מארצות המזרח מהתקופה הספרדית, אחרי גירוש ספרד, העיקר את יצירותיהם של חכמי צפון אפריקה, הפיוטים נוקדו, ובביאור בשם " כנפי שחר ", שהודפס בתחתית העמודים, ביאר את המלים הקשות.

בנספח בשם " מעשה חרש " ציין את במקורות מן המקרא, מהספרות התלמודית ומספר הזוהר. בשנת תשמ"ה פרסם קובץ בשם " רחש לבי דבר טוב, תו חיים " שבו ריכז את כל פיוטיו, כולל אלה שחוברו במרוקו, ובהם שירים לבר מצווה ולחתונות ושירים לרגל הצלה מסכנות.

לחיים חתויל מנישואי אשתו שמחה / בת נולדה לחדות כל המשפחה

והבת יפת תואר וטובת מראה / במינה יחידה, כל רואה ישתאה

היוצר, כביכול, על יצירתה שקד / וכעל אלי החן והיופי פקד

אליכם, אלים, אקרא, עושׂו וָבֹאוֹ / מכמניכם הריקו, בריה לעשות הפליאו

תצא " סול " כלולה, ביפיה והדרה / פָּתוּכָה מנעם, ערוכה בכּל שמורה

אדם השושן ושחרות, העורב נקבצו / כלבנה הספיר וטוהר השחק שובצו

זיו איקונין וזוהר  קלסתר הבהירו / חוסן אלון וגובה ארז התמירו

לתחום התום מבנה הרקע הובלו / הגבול הזך יחד כולם נגבלו

הורים חרדים וצנועים, ישרים ותמימים / בטנג'יר העיר הבויה לחוף ימים

בְּמָקוֹם שם אוקינוס ותיכון נשקו / בין ברכי המסורת בתם חִבקו

מריסי עיניהם ששון וגיל נבטו / אולם נימי הנפש מחרדה רָטָטו

משהו כאילו אליהם יוגנב ויעיק / הולך ומצטבר, הולך ומאיים ומזעיק

וככל אשר תגדל ותיף העלמה / כן תטריד לבותם הדאגה הנעלמה

בלילה כשהבת במיטה נושמץ שואפת / דומיה עזה את החדר אופפת

אשר שניהם החרדה תתקוף / ושקו וצללו בהרהורים אין – סוף…

זה מזה להסתיר פחדו יתאמץ / ופה לאוזן לא יגלה שמץ

התפרצה לה אנחה בפגישות מבטן / פתחון – פה לא יתנו לשטן

שמחה מצדה עוקבת בשבע עיניים / צעדי בתה " סול " – רוח הָאַפַים

לאט-לאט התחילה מצמצמת יציאותיה / ולבסוף גמרה לנתק קשרי ידיותיה

שבינה ובין " טָהְרַה " השכנת – המושׂלמת / נעריה כגילה – מלהתחבר לה ולהעמית

לדברים, סול, לא בקשה טעם / חברתה לא תראה כפעם בפעם

השכנים, כמובן, חכו לביקור היהודייה / הוקרת רגליה עוררה בלבם תמיה

על העדרה לא יכלו לוותר / ויחקרו לדעת מדוע מפניהם תסתתר

ואיך אחת היהודיות מבתם תתרחק / ולא יספה לבוא הביתה לשחק ?

העלבון כזה נוכל לשאת אנחנו ? / זהו תמורת הכבוד שאליה חלקנו

לדרוך על סִפנו בוקר וערב / ועתה תתחמקו מעינינו – ולבקרנו תסרב ?

ויטכסו עצה ויתרחשו כל – הלילה / ויחבלו תחבולות למצוא תואנה ועלילה

לשלם להורים מדה כנגד מדה / לגזול מהם בתם היפה החמודה

שבלאו הכי אינם לה כדאים / לחנך יפהפיה על דת יהודאים

לנקוט בטכסיס, שקר עליה נטפול / לאמור : להמיר דתה התבטאה, סול !

כאור שבעתים האירה לעיניהם המזימה / וימצאו בה הנקמה הראויה, המתאימה

מלבד שכרן הגדול לעתיד לבוא / אשר להם ישפיע " הנביא " בטובו

בהביאם תחת כנפי אמונתו ודתו / נפש אחת משיראל עוברי בריתו

וביום המחרת התחילה פרשת התוגה / ח"י מאת נ"ד לספירה הנהוגה

העבירו קול במחנה ויפיצו השמועה / ותהום כל העיר מקולות התרועה

התבטאה היהודייה, התבטאה, דתה להמיר / רוצו מהר, הזעיקו את ה "אמיר "

על – הבית נסבו, בחוזקה התדפקו / העיניים בוערות, מאש דת דלקו

ובפנים הבית יד על חלצים / הלא נצבט והברכיים תלכנה מים

שלוש נפשות יחד מתחבקות מתלחצות / מתערובת הדמעות פניהן רוחצת

הוי בתנו החמודה, אבדנו, אבדנו / אהה, הורים, המון פרוע הקיפנו

הגידו מה קרה, מה נהייתה ? / אסון….שבר….הוה….חִתָּה ומחתה

אנא הורים, מה פשר הדברים ? / אותך, בתנו, אותך גוזלים ארורים !

מי יתן מותנו אנו תחתיך / מי יתנני תמורתך כפרת עצמותיך

מה חטאתי להם ? יגזלוני – מדוע ? / התבטאה – אמרו – הוי, הטכסיס הידוע

עלילת הביטוי ? בחלקי נפלה הפעם / נכונה אני לכל חצי הזעם !

אל תדרגו לי הורים יקרים / זאת גאוותי – אמותה מות ישרים

על כבודי אגנה ובו אתימר / הפחד לא יפחידני המוות המר

בחוץ " אללה ואכבר, חברי האמיר / סול : הם הגיעו, כבודי לא אמיר

מזרועות הוריה השתמטה, הדלת פתחה / קחוה תפשוה – על העדה צרחה

בעוז נפש ובחוזק לב צעדה / כחלמיש צור לפני האמיר עמדה

כל שדוליו לאזניה לא נכנסו / ואיומיו – מבצרי עמדתה לא הרבו

מוות אבחרה מהיות בת בליעל / השיבה מתעקשת – ודבריו נשארו מעל

פסק דינה החמיץ האמיר כִּמְקַוֶּה / אולי זוגתו תביאֶנה לעמק השָווה

זו האחרונה הוציאה נזמה וחֶליָתָה / ותבטחנה כפלים להבא מאשר הראתה.

אם רק ברצון תקבל להאשׂלם / ועם ה " נביא " יהיה לבבה שלם

גם כתר מלוכה לא יסיתני / וכל – טוב אדוניך בל יפתני

יהודיה הייתי ויהודיה אשאר / באמונתי אמות ובדת עמי אתפאר

מיואש ונכלם האמיר דעתו הביע / לפני סולטאן בפאס הדבר יגיע

האב על בתו רחמיו נכמרו / מדאגה עצמותיו לפי שאול נפזרו

לבתו היחידה האומללה, ערך מכתב / ובדמע לב ודם כתב

לבתי טהורת הלב וזכת הנפש / הואילי נא לקרוא למאסריך חופש

בקבלך דתם למראה עין רואך / ועל דתך תשמרי בסתרי לבך

בזה תצילי חייך מרדת שאולה / וחיי משפחתך מהיות ממך שכולה

החותם בבכי עצור והמחכה לך / להעתר לבקשתו ברצון – אבר שלך

דברי המכתב, קָשָה בכבודה פגעו / שאותו בחמה שפוכה ידיה קָרָעו

לעצתו הפעם בל אובה, ואשמע / בקרב עם זר לא אטמע

החיים כשלעצמם, תוהו המה והבל / ואף כי חיי נכר בתבל

אמאס בחיי שעה – אמרו לו / לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו

לפני כס הסולטאן סול הובלה / לא נפל לבה ולא נבהלה

כל הצעה מצד הסולטאן דחתה / גם בראותה הרעה אליה כלתה

עמדתה האיתנה הן לה הוסיפה / יורש העצר לה נפשו נכספה

חולה אהבה, למראה יפיה הנחמד / למקומו כבמסמרים נשאר תקוע נצמד

את חייו מוכן להקריב תמורתה / ובלבד שתבטיח לו את הסכמתה

לנסות דבר אליה ניגש, התכונן / בין רגליה כרע נפל והתחנן

הושיעי, הושיעי, חייך אל תסכני / חוסי נא עלי, חניני, חניני

והיא באחת : טהורה אמותה בדתי / בטהרה אל על אשיב יחידתי

הוד מלכות לא יקח לבבי / ושני עדנים לא יוליכוני שבי

לשווא הטים הקאדי את אמרותיו / לחינם ביטא " רב העיר " בשפתיו

לתלין קראו…עת המוות הגיעה / וחרבו השלופה לא אותה הפתיעה

לרחוץ את ידיה הַזַכּוֹת ביקשה / וזקופת גו, בצעדים בטוחים ניגשה

בעורמה החל התלין את מעשהו / בחלקת צווארה שרט שריטות בחרבהו

אולי תתנֶחָם, תתחרט, למראה הדם / וסוף סוף תכנע לבוא בסודם

הביטי , אומללה, דמך כבר שותת / לא מספיק, התז הראש מותת

שובי חיש, אל תוסיפי הִוָאֵל / / והיא בשלה – דובבת " שמע ישראל "

וכל עמדה סול לא זהה / עדי גולגלתה מעל ֵּגוָה הֻתָּזָה

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

 

נשים למדניות וצדיקות – אליעזר בשן

אליעזר בשן " נשות חיל יהודיות במרוקו "נשות חיל במרוקו

שקר החן והבל היפי אשה יראת ה', היא תתהלל ( משלי ).

ביו חכמי המשנה היו הדיעות חלוקות באשר ללימוד תורה לבנות. במסכת נדריפ, נאמר, : מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ". בסוטה אומר בן עזאי : " חייב אדם ללמד את בתו תורה ", ואילו לדעת רבי אליעזר " שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות " גישתו של האחרון התקבלה על ידי חכמי הדורות הבאים, וכך כתב גם הרב נסים בן יעקב מקירואן : " כי לפי געת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות וערמה " חכמי מרוקו אימצו גם הם עמדה זו.

בדור הגירוש כתב הרב יוסף יעבץ ( נפטר במנטובה בשנת 1505 ) כי :

פתי ועם הארץ אשר לא יצייר הדבר זה או אשה אשר לא נתן לה אלוה חכמה ולא חלק לה בינה ולא תוכל לצייר מציאות השם כי אם בעל גשם והאישה ההיא תזהר בכל מצות השם יתברך ותחשוק בלבה אל יוצרה ותמסור נפשה על תורת היוצר בה אחרי שלא עשתה שום עבירה ולא עברה אדרבה סבלה צרות רבות ורעות תהיה מעלתה בלי ספק אצל יוצרה יותר מאלה החכמים בעיניהם ".

שמואל רומאנילי, איש מנטובה, שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790, כתב על היהודייה שפגש :

" הנשים יפות מראה ובריאות בשר, רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ובדעת. אינן מכירות לדבר או לכתוב יהודית ערבית או ספרדית…אף לא מתפללות עם כי הוטל עליהן מחכמי המשנה, באומרם כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".

תפקיד החינוך המסורתי היה להכשיר את הילד להשתתפות בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, חובות שאינן חלות על הנערה. הבת למדה מאמא או מסבתה את הדינים והמנהגים, הדרושים לרעיה ולאם יהודייה.

נחיתותה התרבותית פתחה פתח בפני מיסיונרים, שניסו למשוך בנות יהודיות לחינוך פורמלי, הצטיינו בכך האנגליקנים מלונדון שייסדו אגודה בשם , האגודה לקידום הנצרות בין היהודים, שבראשה עמד ג'יימס ברנט גינצבורג, יליד רוסיה, שהוטבל לנצרות בשנת 1847. הוא נשלח על ידי האגודה לאלג'יריה ולמרוקו בשנת 1875 פתח במוגדור בסיס קבוע לפעילות מיסיונרית.

רשת של שליחים משומדים נפרסה בערים שונות במרוקו, אואותו אדם בראשה עד שנת 1886. אלי זרביב, מנהל החינוך של המיסיון במוגדור, דיווח בשנת 1884 על יהודייה שאמרה לו, " אלוקים יאשים את אבותינו ובעלינו על בורותינו, בהשוואה לנשים הנוצריות היודעות יותר מאתנו על דתנו ותרבותנו " .

גם אם הושמו הדברים בפיה על ידי המיסיונרים הם משקפים מצב ראלי. אלי זרביב, שהחל משנת 1886 עמד בראש משלחת המיסיונרים של אגדוה זו עד פטירתו בשנת 1919. דיווח בשנת 1905, שהחכמים במוגדור אסרו על היהודים ללמד את הנשים תורה שבעל פה, והצהירו שהנשים אינן מסוגלות ללמוד.

בשנת 1901, בעת ביקורו של מר ריבי – 1856 – 1928 -, המנהל המסור בבתי הספר של כי"ח בעיר מכנאס, נאמר לו על ידי יהודים כי " כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".

מבקר מגרמניה, שהגיע לפאס, דיווח בשנת 1912, שהשכלת הנשים היהודיות גבוהה מזו של המוסלמיות. הן שואפות ללמוד, אך מוגבלות ביכולתן לפתח את עצמן בשל המשטר הפטריארכלי הנהוג במשפחה היהודית. רבות מתושבות העיירות והכפרים לא ידעו עדיין קרוא וכתוב בשנות ה-50 של המאה ה-20, בימי העליות הגדולות לארץ ישראל.

תפילת נשים בבית הכנסת

על פי ממבקרים נוצריים במאות ה-18 – 19 אין נשים נוהגות לבוא לבית הכנסת. שמעון אוקליי 1678 – 1720, שהיה שבוי הדרום מערבה של מרוקו בתחילת המאה ה-18 וכתב את חוויותיו מאזור זה ציין, שנשים יהודיות בורות ואינן הולכות לבית הכנסת. מוריס קייטינג שביקר בצפון אפריקה בשנות ה-80 של המאה ה-18, טען, כי הנשים היהודיות מצטטות תפילות תוך ניגונים בבתי הכנסת כמו גברים. השוודי אולוף אגרל, כתב בשנות ה-90 של המאה ה-18, שהנשים הנשואות נוהגות לבוא לבית הכנסת פעם אחת בשנה בלבד, ביום מתן תורה, ואז הן מנשקות את ספר התורה.

אמריקני בשם ג'יימס ריילי, יליד 1777, שאונייתו נטרפה בחוף מרוקו בשנת 1815, כתב, שהיהודים חושבים, שלנשים אין נשמה ולכן הן רשאיות להיכנס לבית הכנסת רק פעם בשנה.  לדברי המבקרים גם במזרח התיכון לא נהגו הנשים לבוא לבית הכנסת. כל דיווחו גם מיסיונרים במאה ה-19 וביניהם גיצבורג, שביקר בפאס, עיר שהיו בה 15 בתי כנסת. הדו"ח שלו פורסם בשנת 1870.

שמואל רומאנילי כתב, שהאישה בימי וסתה אינה באב לבית הכנסת, מנה שהיהודים למדו מן המוסלמים. " והאישה לא מטוהרה היא בימי נדת דותה והימים האלה יפלו לפתע פתאום. המנהג הזה הזקין שרשו משנים קדמוניות ונדבק להנה מחקות הגוים כי אף נשי הערביאים לא תתפללנה "

כל כתב גם הרב יצחק קוריאט בספרו " נחלת אבות " על מנהגי מוגדור. אולם הנחתו של רומאנילי, שהיהודיות למדו זאת מהמוסלמיות, אינה משכנעת, שכך בספר ויקרא נאמר על יולדת : " ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי אהרה, בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא :.

על פי בנימין השני, שביקר בארצות המגרב בשנות ה-50 של המאה ה-19, אין נשים באות לבית הכנסת. הזקנות בלבד באות בימים טובים והאחרות, לברית המילה של בניהן. לדבריו, אין אישה היודעת קרוא וכתוב. אישור לכך מצוי בכתבה משנות ה-80 אודות פאס. כך כתבו גם תיירים אירופאים, שביקרו באלג'יריה ובטוניס במאה ה-19.

על פי עדויות אחרות במקומות מסוימים ביקרו נשים בבתי כנסת, למשל בטנג'יר. תייר אנגלי שהגיע לטנג'יר בשנת 1663 וביקר בבית הכנסת כתב, שהנשים יושבות שם מאחורי וילון. יש לכך אישור גם על פי מקור משנת 1903. במראכש נהגו גברים ונשים לעלות במוצאי שבת לקברי צדיקים, ולאחר מכן הלכו לבתי הכנסת.

במראכש : בן עטר, גם במקומות אחרים ביקרו נשים בבתי הכנסת בחגים ובאירועים משפחתיים. במקומות מסוימים הגיעו הנשים לבית הכנסת בימים הנוראים ונישקו את ספרי התורה מרחוק.

הרב יצחק אבן ואליד כתב על מנהג קדום בגיברלטר : " שנוהגות הכלות לילך לבית הכנסת בשבת חתונה ובריבוי הגשמים שאינן יכולות לילך ברגליהן לבית הכנסת אם מותר לומר לשאינם יהודים בערב שבת שיביאו אותה בשבת בכלת חתנים ".

מדובר אמנם על מנהג, שהיה מקובל בגיברלטר, אולם מנהגי המקום הושפעו מאלה של יהודי מרוקו, ובמיוחד של קהילת תיטואן. עדות על נשים הבאות לבית הכנסת עולה גם מדברי הרב יצחק אבן דנאן : " יש אומרים שאין משביעין האישה כשהיא מעוברת דהא מוציאין אותה מבית הכנסת כשנותנין חרם " 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשים למדניות וצדיקות – אליעזר בשן

אליעזר בשן " נשות חיל יהודיות במרוקו "

שקר החן והבל היפי אשה יראת ה', היא תתהלל ( משלי ).נשות חיל

ברוב בתי הכנסת שבעיר דבדו לא הייתה עזרת נשים, והן נאלצו לעמדו בפתח בית הכנסת.

על מצבתה של מסעודה מרציאנו, שנפטרה בעיר דבדו תרצ"ב בגיל 80, חרותים הדברים הבאים " עד הגל הזה ועדה המצבה זאת מצבת קבורה האישה הכבודה והצנועה…מנשים צדקניות וחסדניות נפשה דבקה בבתי כנסיות וימי צומות לילותיה תפילות רבת המעלות ".

הד לביקורן של נשים בבית הכנסת. במקום לקרוא בסידור נהגו הנשים לנשק את המזוזה, לשלוח נשיקות לספר התורה ולענות אמן. בספר זיכרונות אודות קהילת צפרו נאמר, שאמו ודודתו של הכותב נכנסו לבית כנסת קטן, " דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן, הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים.

נשים הכירו מסורות דתיות משמיעה. הן נהגו להתפלל בעל פה ולמדו שליר פיוטים, בעיקר בערבית יהודית. על בתו של הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו, שנישאה לרב רפאל אהרן מונסונייגו, כתב הרב עמרם בן יהודה אלבאז בהקדמה לספרו " חיי עמרם " " האישה רבת המעלות הרבנית הצדקת שהייתה מתפללת בכל יום תפילת שחרית מנחה וערבית וברכת המזון מתוך הספר ופרשת השבוע שמות בטעמים וחסיר ויתיר "

 הרבב שלמה הכהן אצבאן כתב על הרב שלמה הכהן הראשון, אחי סבו  שנפטר בשנת 1881 ללא ילדים, ש " היה נשוי לאישה צדקת וחסדת אשת חבר כחבר ערב ובוקר וצהרים הייתה מתפללת מוך הסידור . בקינה שחוברה על אשת חיל בספרו של הרב יהשע מאמאן מצפרו כתוב : יום יום בשמחה ובצהלה בקריאת שמע ותפילה, הייתה זריזה ולא ביטלה עבודתה עבודה תמה.

היו בנות , שלמדו מפי חכם למרות שלא ידעו קרוא וכתוב. כך היה במקרה של דונה כנאפו לבית בוהדנא ( 1965 – 1943 ), אישתו של הרב דוד בן יוסף כנאפו, ומפי אשתו אף שלא ידעה קרוא וכתוב. מנהגים מסוימים חלו על הגברים בלבד בהנחה , שנשים אינן חייבות התלמוד תורה. כזה היה המנהג להניח ספרים בחדרו של נפטר , כדי שיהיו בנמצא ספרים ללמוד בהם לזכות הנפטר, ולדברי רבי יוסף בן נאיים : " זה מנהג היה לאנשים בלבד ולא לנשים דליתנהו בתלמוד תורה " .

ובאשר למנהג חזרת הש"ץ כתב הרב משה עטיייא : " הנשים ועמי הארץ שאינם מבינים ". אולם גישה מסורתית זו אינה תואמת את המציאות, שכן בזמנו היו כבר בנות, שלמדו בבית הספר של כי"ח.

לדברי זערפאני ידעו הנשים בטנג'יר ובתיטואן לקרוא את התפילות ואת תרגומן לספרדית יהודית. היו אף נשים, שהתאספו בשבתות אחר הצהרים בחצר אחד הבתים וקראו בספר " מעם לועז ", שחובר על ידי הרב יצחק כולי – המקבילה ל " צאינה וראינה " של הנשים באירופה.

נשים ממשפחות של חכמים, שלמדו תורה.

חכמים במקומות שונים בארצות המזרח ובארצות המגרב, שלא זכו לבנים, נהגו ללמד את בנותיהם תורה, ואחדות מהן אף הגיעו להישגים בידיעותיהן. בנות אלה הצטיינו בדרך כלל גם בצדקות ובמעשי חסד ויראת שמים. ברשימת זיכרון לחכמי מכנאס נאמר על ג'אמילה, בתו של חכם, שנפטרה בשנת 1768 :

" מעשיה הטובים אין ערך אליהם כי הייתה כל ימיה ליתן שכר ליתומים ואלמנות לרב שהיה מלמדם תורה, וכל חשקה וכוונתה הוא לשמוע דברי תורה שהייתה עולה לגג בעת התפילה לבית הכנסת של מר זקני, ואפילו היו גשמים יורדים ואפילו היה חום גדול הייתה יושבת בחלון לא הייתה זזה כלל עד שהיינו גומרים התפילה..והאריכה ימים הרבה. "

הסיפור מושפע מהמסורת אודות הלל הזקן, שעלה על לגג וישב על פי הארובה בחורף כדי לשמוע דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון.

הייתה גם אישה שקיבלה רשות לשחוט ! על פי הדין איה רשאית לשחוט. למרות זאת היו חכמים שכתבו שעל פי המנהג אין הנשים שוחטות. אך היו מקרים יוצא דופן באיטליה, שנשים קיבלו הרשות לשחוט. בהיותו בטנג'יר העתיק הרב חביב בן אליעזר טולידאנו ממכנאס, יליד 1800, היתר שחיטה לצורכי ביתה לבתולה בשם דינה:

" קול דאית ביה משום אסמכתא, יקר סהודתא, אודות הבתולה הנעימה , דונא מבית ( מנשים באהל תבורך ) דא בתולתא שפירתא, בת כה"ר שלמה בן עוליילי"ץ דמתו גיברלטר יע"א, אשר באה למחז"ק ( למחנינו זה קדוש ) סידרה לני הלכות שחיטה ובדיקת הסכין בסדר נאה ותורת חסד על לשונה.

כן הייתה אישה, שיזמה שינוי במנהג. על פי מידע שפורסם בשנת 1904 ביקשה אישתו של אברהם קורייאט ממוגאדור לפני פטירתה שיקברו אותה בארון סגור בניגוד למנהג לקבור בארון גלוי, נראה, שהייתה מודעת למנהגי המקום ולמנהגים אחרים.

הרב דוד עובדיה סיפר, שאישתו של הרב רחמים אג"יני נהגה לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום בהתאם למסורת המחייבת גברים. כך עשתה גם רבקה, אשת הרב יהודה אלבאז, מחבר הספר " שבות יהודה " ( דרשות ) על פי אחת הסברות היו נשות צפרו הראשונות מבין כל שאר הערים במרוקו שלמדו תורה, מהן שהפכו לרבניות.

בעת החדשה ישנן כבר נשים היודעות לקרוא בסידור. גזו למשל הייתה אישתו של הרב שלמה הכהן אצבאן, שנהגה להתפלל באופן קבוע מתוך סידור. גם הגברת חנה לוטאטי, ילידת צפרו, בשנת 1900 בערך, למדה לקרוא מיוזמתה בהדרכת אביה.

היא נישאה לאביטבול ונהגה להתפלל ולקרוא תהילים. היא עסקה בגמילות חסדים, בעזרה לעניים ולחולים ואף התנדבה לטהר נפטרות. לאחר עלייתה לארץ ישראל התגוררה בבאר שבע ושם נפטרה בשנת תשמ"ח.

הרב יהודה בן מויאל, שהיה דיין בסאפי ורוב ימיו כיהן בתפקיד דיין במוגדור עד עלייתו ארצה , זמן קצר לפני פטירתו, הדריך את בנותיו לתורה, והן ידעו הלכות. לדברי צאצאיו הייתה להן ידיעה אף בסוגיות הגמרא, השייכות להלכות חלה. ביטוי לכך מצוי בדרשתו ל " אשת חיל " :

ותורת חסד על לשונה…שהרבה דברים היא צריכה לשאול להחכמים לומדי התורה וזה נקרא אצלם לחם עצלות שתהיה סומכת על השאלה לחכם, לכן היא בעצמה צופיה הליכות ביתה והוא על דרך דרשו רז"ל בפסוק הליכות עולם , אל תקרי הליכות אלא הלכות שהיא בעצמה טורחת לעניין בהלכות השייכים לביתה, ולחם הוא משל לתורה של עצלות לא תאכל .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר