נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן


האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

על האישה היהודייה בארצות המגרב, כולל במרוקו, פורסמו מאמרים מועטים, הדנים בהיבטים העממי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי ובחיי המשפחה שלהן. טרם פורסם ספר על האישה כאישיות עצמאית, שאינה תלויה בבעלה. הההנחה המקובלת הייתה, שהנשים היהודיות במרוקו עסקו במשק הבית ובטיפול בילדים בלבד והיו כפופות לרצון בעליהן ולכן תוארו כחסרות יזמה וכנשים שאינן משתתפות בחיי החברה, החינוך והתרבות.

מקומה של האישה בחברה היהודית בארצות המגרב משך את תשומת לבי כבר בשנים עברו. בשנת תשל׳׳ו פרסמתי מאמר בשם ״התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח״ שפורסם שוב בספרי ממזרח שמש עד מבואו (בשן, תשנ״ו, 156-147), וכן מאמר בשם ״חלקה של האשה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה״ שפורסם בקובץ מקדם ומיס (א, תשמ״א, 84-67), ושוב בשינויים בקובץ הפנינה – האשה היהודית במשפחה ובחינוך(תשמ״ט, 42-27) וכן בקובץ ממזרח שמש עד מבואו (תשנ״ו/א, 167-157).

מטרתו של חיבור זה לחשוף את המידע אודות נערות ונשים יהודיות במרוקו מגירוש ספרד עד המאה וד20 על מגוון פעילויותיהן בתחומי הכלכלה, החינוך והדאגה לטובת הזולת. דווקא האישה החריגה היא המעוררת תשומת לב, ויש עניין להכירה. היו נשים בעלות רצון חזק, שגילו יזמה בתחום המשפחתי או הכלכלי; היו מהן שפנו לדיפלומטים, לממשל ולסולטאן; אחרות עסקו בפעילות חינוכית כמו המחנכת הדגולה סטלה קורקוס ממוגדור, שפעילותה חרגה מעבר לכותלי בית־הספר; נשים החזיקו בחברת ״אם הבנים״, שהבטיחה חינוך נאות לילדים; אחרות השתתפו בפעילות כלכלית והיו אומניות וסוחרות, שתרמו מכספן למטרות ציבוריות, ללימוד או לצדקה; חלקן הצטיין בדבקות במסורת ובאמונה וסירב להתאסלם עם הבעלים, שקיבלו על עצמם את דת ישמעאל תחת לחץ. היו ביניהן נשים צדיקות וקדושות, שקידשו את השם. פרק מפורט מוקדש לגיבורה העממית של יהודי מרוקו, סוליכה הקדושה, שעמדה בניסיון למרות כל הפיתויים החומריים, והעדיפה למות ובלבד שלא להתכחש לדת אבותיה. מובאות בחיבור זה הגרסאות השונות לסיפור ממקורות לועזיים ועבריים, וכן היצירות הספרותיות שחוברו לזכרה ולכבודה.

מקורות המידע לחיבור זה היו הספרות העברית, בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות, שירים, סיפורים, מידע שפורסם בעיתונות העברית והלועזית, דיווחים של חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ושל ״אגודת אחים״ בלונדון, יומנים של תיירים נוצריים, תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, שטרם ראו אור, ועדויות בעל־פה של זקנים ורבנים החיים עמנו.

המלאכה איננה מושלמת; זהו ניסיון ראשון, ככל הידוע לי, לפרסם חיבור בנושא זה.

אני רואה בחיבור ניסיון להזים את הדעה המקובלת על האישה האדישה ולהציב יד לנשים טובות וצדיקות.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב "אשת חיל" שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר ששר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאֹד יִקְרֶה, עָלַיִךְ תִּטוֹף מִלָּתִי

וּבְשִׁיר וְזִמְרָה אֵיל אוֹמְרָה, בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי : כַּלָּה

אֵילַת אֲהָבִים הִזָּהֲרִי, בִּימֵי נִדָּתֵךְ חִיבָּתֵךְ

וִימֵי לֵידָה גַּם טוֹהַר הִשָּׁמְרִי, עֲדֵי תִּטְבְּלִי גְּוִייָּתֵךְ.

 

עֵת תְּגַלְגְּלִי עִיסָּתְךָ וְכָרִי, לְהַפְרִישׁ חָלָה כְּהִלְכָתֵךְ

וּבְלֵיל שַׁבָּת וְגַם מוֹעֲדִים, הַדְלִיקִי נֵרוֹת כְּמִצְוָתִי

וְתִזְכִּי לִרְאוֹת בָּנִים יְדִידִים, יוֹדְעִים תּוֹרָתִי וּתְעוּדָתִי : כַּלָּה

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵיךְ, עוֹד שִׁבְתֵּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֵיךְ

 

בִּצְנִיעוּת גָּדוֹל בְּכָל עִנְיָנֵךְ, כִּי הוּא הֲדָרֵךְ וְתִפְאַרְתֵּךְ

וְעַל דַּל וְדָךְ תִּפְקְחִי עֵינֵךְ, וּתְהִי קְרוֹבָה הֲנָאָתֵךְ

וְהַיִי בַּיְישָׁנִית וְגַם רַחְמָנִית, וְאֶת לִבְּךָ תָּשִׂיתִי לְדַעְתִּי

הִוָּסְרִי וְאַל תְּהִי יַצְאָנִית, עֲשִׂי מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי : כַּלָּה

 

חִגְרִי נָא בְּעוֹז תָּמִיד מָתְנַיִךְ, רַחֲקִי עֲצֵלָה וּבַטָּלָה

וּבְבוֹשֶׁת פָּנִים שְׁחִי עֵינַיִךְ, מִבְּלִי הַגְּבַה לְמַעְלָה

וְנוֹפֶת תִּטּוֹפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אַתַרְבִּי שִׂיחָה וְנִיב מִלָּה

וְהַחֲזִיקִי כָּל מִידָּה טוֹבָה, וּקְחִי מוּסָרִי וְתוֹכַחְתִּי

וְאַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, וְיָרַשׁ זַרְעֵךְ אֶת בִּרְכָתִי : כַּלָּה

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית (על כך חוזר המשורר פעמיים) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.

בשירי חתונה – מהם לשבע ברכות ולקריאת התורה המיוחדת לחתן, שחוברו על ידי רבי דוד בן אהרן חסין יליד מכנאס, שיבח הפייטן את החתן על ייחוסו וחכמתו ואת הכלה , על היותה בת חשובים ועל יופייה. באחד השירים מצפה הפייטן, שהאישה תשמור את שלוש המצוות הבסיסיות, שהוזכרו לעיל : נר שבת, נידה וחלה.

יוֹשְׁבִים בְּרֹב שַׁלְוָה / הָיוּ לִפְנֵי הָאֵל

וּבְחֶטְאָם אָז צִוָּה / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל

לָהּ אָמַר בְּחִבַּת / שָׁמוֹר, נְצוֹר כְּבַת

עַיִן אֶת נֵר הַשַּׁבָּת / וְנִדָּה וְחַלָּה

בשיר אחר נאמר :

וּצְנוּעָה לֹא תֵּצֵא חוּצָה / הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ צוֹפִיָּה

בשיר שחובר על ידי רבי רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר

כָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה / שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה וּבְרָכָה

בְּלֹא תּוֹרָה בְּלֹא עֵצָה / בְּלֹא שִׂמְחָה אֵימָה וַחֲשֵׁיכָה

כָּל יָמָיו עָלָיו לְמַשָּׂא / בַּעֲבֵירָה מִחֵטא לֹא נִשְׁמַר

אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ נִתְעַטֵּר בָּהּ נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים

מִסְפַּר יָמָיו כְּפָלִים עַל רֵעָיו יִתְאַמָּר

המסר הטמון בשיר הינו שיש לאשה תפקיד בחיי הגבר : להביא ברכה לביתו, לשמחו, למנוע ממנו לעבור עבירות, להוסיף למעמדו וליוקרתו בעיני בני אדם ולהאריך את חייו.

בשירה העממית הערבית יהודית, שהייתה נהוגה בחתונות לכבוד החתן והכלה, מופיעים משפטים הבאים

ואת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

כדי שתחיו בעלזה ושושנים

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים.

כלומר על האשה לשמוע בקול בעלה ולשרתו אם תידרש. לשם כך עליה להתעורר גם בלילות והדבר יגרום לזוג אושר, שמחה וצאצאים רבים.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

אליעזר בשן

עמ' 13

סיום הפרק האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות אליעזר בשן.

נשות-חיל-במרוקו

האשה בקינות.

שירי הקינה לנשים מבוססים על "אשת חיל" או על פסוקי המקרא, המזכירים נשים חסודות. המספידים נהגו להזכיר את  התכונות הטובות של הנפטרת, התואמות את ציפיות החברה מהאשה, שוהוזכרו בשירי החתונה. הספדים על נשות חיל וצדיקות חיברו רבי דוד בן אהרן חסין באחד מהם נאמר :

אֻומְלָלָה רֻוטְּשָׁה / הָאֵם מֵעַל בָּנִים

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא / וְרָחוֹק מִפְּנִינִים

 

נָשִׂים שַׁאֲנַנּוֹת / שְׂאוּ קִינָה בַּמָּרָה

בּוֹטְחוֹת וַעֲדִינוּת / לִסְפּוֹד לִבְכּוֹת לְצָרָה

קָדְשׁוֹ עֲצָרָה / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים

עַל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה / עָזְבוּ שִׁירִים וּרְנָנִים

 

יִרְאַת הָאֵל שָׁמְרָה / כַּדָּת וְכַתְּעוּדָה

גַּם הָיְיתָה זְהִירָה / תָּמִיד בִּתְלָת כַּחֲדָא

חָלָה נֵר וְנִדָּה / הִיא סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

גַּם בְּטֻומְאַת לֵדָה / לַבָּנוֹת וְלַבָּנִים

 

דָּת יְהוּדִית חָשְׁקָה / בְּאַהֲבָה וְחִיבָּה

וּבַמִּצְוֹת הַצְּדָקָה / הֲנָיָתָהּ מְקָרְבָא

מַתָּנָה מְרֻבָּה / לְדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים

בְּנַחַת וְשׁוּבָה / בְּחֵן וְתַחֲנוּנִים

 

וְתוֹרַת חֶסֶד עַל / לְשׁוֹנָהּ כָּל יָמֶיהָ

בְּדַרְכֵי שׁוֹכֵן עַל / הַדְּרִיכָה אֶת בָּנֶיהָ

קָמוּ וְיַאַשְׁרוּהָ / יוֹדְעֶיהָ מִלְּפָנִים

בָּנוֹת וִיהַלְּלוּהָ / מַלְכוּת וּנְשֵׁי רוֹזְנִים

 

דוֹדִי, נֵרָה תָּהֵל / תַּשְׁפִּיעַ לָהּ טוֹבָתָךְ

מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל / תְּבוֹרַךְ לְמַעֲנָךְ

בָּעֳנִי אֲמָתָךְ / תִּרְאֶה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וּמְחֵה בְּחַסְדָּךְ / דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים

המשורר ציין, שהאישה הייתה יראת ה' – עובדה שבאה לידי ביטוי בקיום שלוש המצוות החשובות, החלות על האישה : חלה, נר ונידה – וכן קיימה את הדינים שאחרי לידה, נהגה על פי כללי הדת היהודית, נתנה צדקה, עשתה מעשי חסד והדריכה את בניה לתורה.

בקינה על אשת רבי שלמה טולידאנו נאמר :

סִפְדוּ קְהַל וְעֵדָה / לְחִסְרוֹן יוֹנָה תַּמָּה

אֵשֶׁת חַיִל כְּבֻדָּה / בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה

 

אָבְלָה נָבְלָה אֻמְלָלָה / בְּכָל מִכָּל כָּל כְּלוּלָה

עָלֶיהָ מֵעַי אוֹחִילָהּ / אָרִיד בְּשִׂיחִי אָהִימָה

 

נָשִׁים יְקָרוֹת סִפְדוּהָ / דִּרְשׁוּ, הַנִּמְצֵאת כָּמוֹהָ

עִם בַּעַל נְעוּרֶיהָ / קָשְׁרָה קֶשֶׁר עשֵׁל קְיָמָא

 

יִרְאַת ה' הִיא טְהוֹרָה / בְּלִבָּהּ הָיְיתָה שְׁמוּרָה

בְּדַעַת זָכָה וּבָרָה / קוֹרִין לָהּ חֲכָמָה

 

דּוֹמָה לְתָמָר הָיְתָה / גֻלְתָה הֹעֲלָתָה

שָׁבְתָה סַבְתָּא מִבֵּיתָא / הָיִיתָ מַאֲכָל לְרִימָּה

 

וּמַסְוֶה הַבּוּשָׁה / פָּנֶיהָ תָּמִיד כִּסָּה

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה / כְּנִדְגָּלוֹת אֲיֻומָּה

 

דָּת אֱלוֹהִים חַי צַיְתָנִית / רַחְמָנִית וּבַיְשָׁנִית

שַׁתְקָנִית וְלֹא דַּבְּרָנִית / בְּמַעֲשֶׂיהָ תְּמִימָה

 

בַּת חֲכָמִים חֲרָשִׁים / מִגֶּזַע תַּרְשִׁישִׁים

יִרְאֵי ה' לִקְדוֹשִׁים / אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה

 

נוֹדַע בַּעֲלָהּ בַּשְּׁעָרִים / גַּם בֶּן וְאַח לָהּ מַכְתִּירִים

הֵמָּה הַגִּיבּוֹרִים / מְשִׁיבֵי הַשְׁעָרָה מִלְחָמָה

 

חָסִין קָדוֹשׁ יָשִׂים חֶבְלָהּ / בַּנְּעִימִים וְגוֹרָלָהּ

יְשַׁלֵּם אֶת פָּעֲלָה / וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתָּהּ שְׁלֵמָה.

כלומר, האישה הצטיינה בחכמה, הייתה יושבת בית, נאמנה לבעלה, ביישנית צייתנית ורחמנית.

רבי שלמה אביטבול מצפרו חיבר קינות, שהודפסו בסוף ספרו, לדוגמה :

אֲעוֹרֵר נְהִי וְנִהְיָה, קִינִים וְקִינוֹת אַחְבִּירָה, עַל אֵשֶׁת חַיִל נְקִיָּה, יִרְאַת ה' טְהוֹרָה. עוֹז הֲדַר לָבְשָׁה בִּמְלָאַכְתָּהּ, מָתְנֶיהָ חָגְרָה בַּת יָכִיל, צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל, בַּעֲלַת דָּת וְשֶׁכָּל דַּעַת נְקִיָּה וּבָרָה.

המשפט האחרון מיוחד בציינו שהאישה הייתה בעלת שכל ודעת, והמשורר ראה לנכון לציין בתוך שבעת הקינה.

בקינה בת שמונה בתים, שפורסמה בספרו של רבי יהושע מאמאן מצפרו על אשת חיל נאמר בין השאר :

נְטִיעָה הוֹגֶנֶת, בַּת שְׂרָפִים עוֹמְדִים, בַּיְישָׁנִית וְרַחֲמָנִית, גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, לַעֲנִיִּים מְרוּדִים, יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, בִּדְבָרִים נֶחְמָדִים, וּמִשְׁלוֹח מָנוֹת

יָמִים וְגַם לֵילוֹת, בַּת מֶלֶךְ כְּבֻודָּה, מִצְוַות אֵין בְּטֵלוֹת, תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה, נֵר חָלָה וְנִדָּה, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת, יָאָה וַחֲסוּדָה, עָלְתָה עַל כָּל הַבָּנוֹת.(מאמאן תשנ"א, 45)

התכונות שהנפטרת הצטיינה בהן, היו בין השאר ביישנות, רחמנות גמילות חסדים וקיום המצוות המוטלות על נשים, וכן הייתה אישה נבונה.

דרושים על נשות חיל.

האישה צריכה להיות כפופה לבעלה.

בספר דרושים שחיבר רבי יעקב בן שבת בשם רוח יעקב, מוגדרת האישה האידאלית כך :

אשת חיל מי ימצא לזאת יקרא אשה וקורין לה אישה חכמה..ופילכא, מכבדת את ביתה כבוד והדר תעטרהו ששון ושמחה ימצא בה כי שם צוה ה' את הברכה, חכמות נשים בנתה ביתה….על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה להיות לו לעזרה עזר כנגדו בנות ישראל סומכות…כפיה פרשה לעני והנייתה קרובה ומצויה היא בביתה…וסימן יפה באשה הוא אם תהיה כפופה וכבושה הא ודאי אשה כשרה ובעלת שכל…אם היא כפופה לפניך עד גדר שאתה נראה לפניה בעל קומה והיא קצרת קומה וכיוון שכל הא ודאי אשה משכלת היא יורדת לעומקן של גברים וראויה היה לימלך עמה על כל דבר ודבר.

החידוש שבדבריו הינו, שעל האישה להיות כפופה לבעלה. בכך נבחנת חכמתה ואז מן הראוי שבעלה יתייעץ עמה.

אישה שאינה מתאווה למותרות.

בספר דרושיו בעברית  (עם תרגום לערבית יהודית באותיות עבריות, טור מול טור ) כתב רבי דוד דאנינו ל "אשת חיל" כי :

האישה השלמה והכשירה רבת המעלות הגם שהיא אשת חיל שהוא העשיר בעל הממון שיכול להשלים חפצה ולמלא כל רצונה היא אינה נותנת עיניה בממון בעלה ואינה מתאווה למותרות…לכן בטח בה לב בעלה ומוסר כל ממונו בידה.(דאנינו, תש"ז, דפים יג-כג ע"ב)

בכתב יד שכתב רבי חיים טולידאנו, על זקנתו נאמר : נפרה לבית עולמה האשה יראת ה' הצנועה במעשיה.

הרב אליהו הצרפתי, אב בית־דין בפאס, בספרו קול אליהו(תשנ״ז) כתב: ״דרוש למעלת נשים כשרות על נות ביתי מרים״; ודרוש ב לנשים כשרות לפרשת חיי שרה (דפים סא-פר). בחיבור ״נער בוכה״(תש״ס) כתב דרוש ד ״למעלת נשים כשרות [הספד] על חמותי״(עמי כה-לה) וכן ״עוד למעלת נשים כשרות״(שם, לו-מא:, המבוססים בעיקר על ״אשת חיל״. הרב יהודה בן מויאל ממוגדור פתח בדרוש לאשת חיל במילים: ״איזו היא אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה״. בהמשך מנה תכונות נוספות, הנדרשות מאישה. על פי פסוקי אשת חיל (בן מויאל, תשנ״ד, מאמר לד, דפים רו-רט). ב״דרוש למעלת נשים צדקניות,׳ מנה הרב מרדכי קורקוס ממראכש בין התכונות הנדרשות מאישה טובה לעוד־ את בעלה ובניה ללמוד תורה: ״הנשים הצדקניות הן גורמות לבעליהן ולבניהם שיתעסקו בתורה־ ובהמשך: ׳׳מי שיש לו בן צדיק יש לו שתי שמחות שמחה אחת בבנו שהוא צדיק ואי־ת באשתו שהיא צדקת והדריכה בניה לתורה״ (קורקוס, תשל״ח, דרושים, עמי רכז-רלא). בין הדרישות הנוספות מהאישה: עליה לקבל את מרות בעלה (שטרית, תשס״א. 40 . הרב אברהם טולידאיו. נכדו של הרב משה ויזגאן, כתב בדרשה על אשת חיל, בהתייחסו למילים ותשחק ליום האחרון״: ״מהי אשת חיל האמיתית שאינה מתפחדת מיום המיתה״ ויזגאן. תשנ ־. 163 . בקינה לאמו, שנפטרה בשנת תרי״ז, מנה רפאל מאמאן את תכונותיה ואת מעשיה: ביישנית. גומלת חסדים, לעניים מרודים, יתומים ואלמנות, בדברים נחמדים, ומשלוח מנות… ידיה היו עמילות…״(תשייט, 46-45; ראובן בן דוד ציין בשם בן סירא כי ״אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים״(בן דוד, תשל״ו, דף צו).

האישה האידאלית עוסקת כל חייה במלאכה.

רבי יוסף הרוש כתב דרושים והספדים לגברים ולנשים. בספרו "גביע יוסף" דרוש ח' לנשים הנפטרים, ציטט אמרות חז"ל, העוסקות בעבירות, שבגללן מתות נשים בעת לידה, והסביר כל אחת מהן, בהמך דרש על כל מלה מתוך " אשת חיל ", על דרשה צמר ופשתים , אמר :

רז"ל אמרו שהייתה לאה תמיד עוסקת בצמר לפי שהבטלה מביאה לידי זימה, ולכן צריכים הנשים לעסוק במלאכה, וזהו דרשה מצר ופשתים ותעש בחפץ כפיה וסמוך ליה כל ימי חייה.

אישה גומלת חסד

בספר דרשותיו כתב רבי יוסף משאש על אשת חיל :

ועל זה המשיל אשת חיל לאניות רבות של סוחר…שעוזרים זה את זה, כך אשת חיל תמיד עוזרת חברותיה בכל דבר ודבר….כמו מסופר על עשיר אחד שהיה קמצן גדול ולו אשת חיל גמורה שהייתה גומלת חסד בגופה עם כל אדם…אין לה ממון, בעלה לא היה נותן לה מאומה, ולגנוב לו, לא הייתה יכולה, הן מצדה שהייתה צדקת ונאמנת מאד…בכן עשתה חסד בגופה, לבקר חולים ולנחם אבלים ולשמח חתנים ולתפור בגדי עניים וכלות עניות בחנם.

אישה ביישנית, שתקנית ורחמנית.

במצבות שעל קברי נשים בער דבדו חרותים בין השאר הדברים הבאים :

על מצבה של אישה, שנפטרה ב-ו' בסיון ת"ש כתוב " אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה זאת מצבת קבורה האשה הכבודה והצנועה תמימה וישרה זקנה וכשרה "

על מצבה של אישה, שנפטרה בגיל 75 חרות : מפורסמת במעשיה הטובים וחשובים בישראל, שתקנית, רחמנית גומלת חסדים טובים.

על מצבה של אישה, שנפטרה ב-י"ט באדר תש"ג, חרות : הצנועה מפורסמת במעשיה הטובים ביישנית שתקנית ורחמנית, גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידה שלחה לאביון.

אישה חכמה.

רבי יעקב בן מלכא, בן המאה ה-18, כתב בספרו, תחת הכותרת "דרוש לאשת חיל", על נשים חכמות וטובות, הנכרות במקרא. בין השאר : צא ולמד מן הצרפתית שעם היות שלא היה לה אלא מלא כף קמח בכד ולא מידי עם כל זה נתנה והסכימה דעתה לחלקו עם אליהו עם היות זמן רעב ובצורת. ותקרא אישה חכמה מן העיר ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב אמרה שמך יואב שאתה אב לישראל ואין אתה אלא קוצר…ומפרש הכא דאשה חכמה זו הייתה סרח בת אשר ולכן אמרה אנוכי.

בתלמוד מסופר, שאלה אישה חכמה את רבי אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין, מפני מה אין מיתתן שוה ? אמר לה, אין חכמה לאישה אלא בפלך. האישה מכונה על ידי עורך הגמרא "חכמה" ואמנם, שאלתה הגיונית וראויה לתשומת לב. אלא שרבי אליעזר לא ראה בעין יפה אישה העוסקת בתורה ולכן ענה, שחכמתה באה לידי ביטוי במלאכה ולא בלימוד תורה – תחום בלעדי לגברים. חכמה היה כינוי למיילדת כמובא להלן, וההנחה הייתה שחכמת האישה באה לידי ביטוי במלאכה זו.

בפתגמים שהיו נפוצים במרוקו, באה לידי ביטוי ההנחה – בעקבות המסורת התלמודית – שאין חכמה לנשים, למשל : "חכמת הנשים יופיין ויופי הגבר – חכמתו" או, "עצת האישה תפוס, התיעץ אתה אבל אל תשמע לה". פתגמים אלו ביטאו את התפישה הגברית הגורסת, שרק הם חכמים. הגברים לא רצו שהאישה תהיה חכמה, שכן אז תשלוט במשפחה.

בתעודה ללא תאריך, שפרסם הרב דוד עובדיה, נאמר בהקשר לנערה המומלצת להינשא " היא יפה וטובה שאינה ערמומית…הגם שהיא עניה מזלה מאת ה'. (עובדיה, תשל"ה-תשמ"ה, מס' 401 )

בין החוקרים מקובלת ההנחה, שבמרוקו היו תפקידי הבעל והאישה מוגדרים וקבועים. הגברים היו המפרנסים, שעבדו בבית או בשוק ושלטו בתקציב המשפחתי, והנשים היו כפופות לרצון בעליהן. הן תפקדו בתוך הבית בלבד ונמנעו מחריגה ממסגרת המסורתית ומאי הסכמה עם דעות הבעל ועם החלטותיו.

באשר ליהודים שחיו בהרי האטלס – למרות שנוסף על עבודתה במשק הבית נהגה האישה לעזור בפרנסת המשפחה באמצעות סיוע לבעל המלאכות כגון חייטות וסנדלרות כמו גם בשדה ובמרעה, חובה הייתה עליה לציית לבעלה ולא לערער על החלטותיו, שכן על פיו יישק דבר. האישה לא נהגה לגלות עצמאות ויזמה. כללים אלו חלו על רוב הנשים, אף היו נשים שהצטיינו ביזמה ובפעילות כלכלית, חינוכית וציבורית. היו ביניהן למדניות, צדיקות ומקדשות את ה'.

סוף הפרק האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

אליעזר בשן

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

שים יוזמות בתחום המשפחה.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְאַמֶּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ ( משלי לא : יז )

נשים שביקשו להציל ילדיהן, שנתפשו לאחר שביקשו לחם (בדור הגירוש).

מגורשי ספרד שהגיעו לפאס, סבלו מרעב. רב חובל של אנייה ניצל מצב זה ובאמצעות פיתוי בחלוקת מזון תפש ילדים יהודיים כדי לקחתם בשבי ולמוכרם. נשים ניסו להצילם. שלמה אבו וירגא, בעל "שבט יהודה" סיפר שקרוב לפאס עגנה אנייה.

" ובעל האנייה קראם בשפת הים ונתן לכל אחד פרוסת לחם, וכי ראו הנערים לחם שמחו מאוד, והלכו בבשורה זו לנערים אחרים. וביום השני על שמועה באו הנערים שם על שפת הים כמאה וחמישים. אמר להם בעל האנייה שיכנסו בספינה ויתן להם לחם לשובע.

וכאשר נכנסו הרים הוילון והוליך לכלם. וכאשר נשמע במחנה העברים ובפרט כאשר שמעו הנשים, קפצו על שפת [הים] וצעקו. ואין מושיע (אבן וירגא שלמה, תש"ז)

אלמנות או קרובות משפחה שדאגו לחינוך מקצועי של בנים.

בהסכמים שנרשמו בפנקס הסופרים של בית הדין בפאס נרשמו בין השאר ההסכמים הבאים : בח' באלול שנת ת"ס – 1700, נערך הסכם בין שמחה, אלמנת יוסף אזואגי, ובין אב[רהם] למסכאני, שילמד את הנער, דוד בן חיים אצבאן, את מקצוע הסנדלרות במשך שנתיים. בהסכם נקבע השכר לשנתיים הראשונות וכן נקבע, שעליו לתת לו מנעלים. על פי השמות לא היה הנער בנה של האלמנה, כי אם כנראה קרוב משפחתה או אולי בן אפוטרופוסותה.

בכ"ז בניסן תס"ג – 1703, נערך הסכם בין שמחה בת משה אבן בולמאן, אלמנת יצחק אבן ואעקנין, ובין מכלוף אבן אצייאג בדבר לימוד בנה, מסעוד, את מלאכת תאקרשללת  (מסרקות ברזל לניפוץ צמר) מאותו יום עד חג הסוכות הבא.

את דמי השכירות צריך לשלם עד חג הסוכות הבא ולהוסיף זוג כובעים ומעיל עליון וכן  "כל מה שיצטרך ממנעלים לרגליו עד הזמן הנזכר".

בט' בסיון תס"ה – 1705, נערך הסכם בין יאמנה בת ע' מחבוב אבן יונס ובין שלמה בר שמואל אבן דנון, שילמד את בנה, שמואל בר מסעוד בן מסעוד אבן אלפאסי, את מלאכת קרשל (כמו תאקרשללת) על האומן לשלם לו סכום מסוים לשנה וכן זוג מנעלים לכל השנה.

שמחה, אלמנת יצחק בר מסעוד ואקענין, ערכה הסכם בפאס בשנת תס"ה – 1705. ההסכם נערך בינה ובין חייט, שילמד את בנה, אברהם בר יצחק, את מלאכת החייטים במשך שנה. בהסכם נקוב שכרו של הנער.

המקצועות המוזכרים הם סנדלרות, חייטות ומלאכת המסרקות , תחומים שיהודים עסקו בהם גם בדורות הבאים, לדוגמה באגרת שנשלחה על ידי רבי רפאל משה אלבאז לכל ישראל חברים באמצעות רבי מרדכי בן ג'ו.

רבי מרדכי בן ג'ו מונה בשנת 1855 לתפקיד הרב הראשי של יהודי טנג'יר וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו. היה פעיל בחיי הציבור ותמך בחינוך מודרני. ייסד אגודה בשם "תורה וחיים", שמטרתה לעודד גישה ציונית רוחנית וטיפוח רגשות של סולידריות יהודית.

עמד בקשרים עם חכמים שונים מחוץ לטנג'יר. בשנת תרס"ס – 1905 פנה אליו רבי אליהו חזן מאלכסנדריה בנושא מניעת התופעה של נישואי בוסר ונישואי קטינה עם מבוגר, הנהוגים במרוקו.

אישה שחפצה שבנה יזכה בשררה בבית הכנסת .

על פי פסק דין, שניתן בתיטואן בשנת תקכ"ו – 1766, רצתה אלמנה, שזכתה בחצי בית כנסת, שהניח בעלה בכתובתה, שבנה, שהיה תלמיד חכם, "ייכנס להיות שליח ציבור בית הכנסת כולו שזכתה בו מצד כתובתה" אך הפסיקה נגדה את רצונה.

רבי שלמה הכהן אצבאן כתב באזמור בשנת תרח"ץ – 1938 : אם בעל שררה הזקן מת ולא הניח כי אם בנות דווקא אזי יזכו הבנות בשררה אם הייתה אדוקה הקרקע כשאר ירושות ושוכרות להן שליח ציבור :

כלומר במקרה זה, כאשר שטח בית הכנסת כולו בבעלותה, בניגוד למקרה הקודם, המספר שאישה זכתה רק בחצי בית הכנסת, זוכה האלמנה בשררה ויכולה למנות את בנה או כל אדם אחר בהתאם לרצונה להיות שליח ציבור.

אישה שתבע את בעלה לדין תורה משום שרצה לשאת אישה נוספת.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס דן במעשה זה : "זה האיש שקרה לו מקרה בלתי טהור והוא נשוי אישה ובנים ונפתה לבו על אישה ודיבר עם אביה ונתנה לו לאישה ושידכה בקנס גדול….וכשמוע אישתו תבעתו לדין תורה שעבר על שבועתו ועליו לקיים הכתוב בשטר כתובתה ואם יישא אחרת שיפרע וכו' ויפטור בגט כשר.

אלמנה שבתה התארסה עברה עם בתה למקום אחר בשל הרעב.

אדם שקידש אישה במקום מסוים חייב לשאתה לאישה באותו מקום. בדרך כלל עמדו הכלה והוריה על כך, שהנישואין יתקיימו בעיר מגוריה של המשפחה. רבי חיים טולידאנו דן בסכסוך בין אדם, שארס נערה, ובין אמה האלמנה, שהחליטה לאחר האירוסין לעבור עם בנותיה לארץ אחרת בשל הרעב ששרר במקום והבטיחה, שכאשר ייפסק הרעב תחזור.

החתן טען, שאינו רוצה לשאת אותה במקום אחר. הוא חשש, שמא לא תחזור הכלה ורצה לבטל את הנישואין. החכם התעלם מהנימוק אודות הרעב והשיב, שאם העיכוב מקורו באם יכול בית הדין לכפות עליה לעמוד בהתחייבות הנישואין ואם תסרב עליה לשלם קנס.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 21

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

אישה שסירבה לעבור למקום אחר.

רבי יצחק אבן ואליד דן במעשה זה : "ראובן קידש אישה בעירו שדר בה ואחר שקידש אותה הלך לעיר אחרת לעשות מלאכתו שם. ואחר עבור כמה ימים שלחה האישה לאמר שיבוא לכנוס או לפטור. ויהי כמשיב לה שתבוא היא אצלו….ושם יישא אותה, והיא אינה רוצה לצאת מחוץ מעירה " החכם הצדיק אותה

כלומר על פי הדין אין הבעל רשאי להוציא את אשתו ממקום מגוריה או מן המקום שנישאו בו למקום אחר, אלא אם הוא הבטיח לה רמת חיים גבוהה יותר ( ש"ע ). אך לעתים סירבה אישה לעבור למקום אחר למרות הסיכוי להרוויח שם יותר.

רבי יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל : "מי שאינו מרוויח במקומו ורוצה ללכת למקום אחר ואישתו מעכבת מפני התנאי שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת מהו".

במצב דומה דן רבי רפאל אנקאווא בקשר לאברהם קורקוס מתושבי זטאט, שעבר לקזבלנקה ונשא שם אישה. בכתובה היה כתוב "הדירה על פיו ורצונו של החתן". אחרי הנישואין הוליכה האיש לזטאט ולאחר מכן עברו לקזבלנקה. אך הוא רוצה לשוב לזטאט ואילו האישה סירבה "ועיכבה על ידו"

רבי שאול אבן דנאן, שכיהן בתפקיד ראש בית הדין הגבוה ברבאט בין שהנים 1949 – 1964, דן שאישה שנולדה ונישאה במראכש. הבעל דרש מאשתו לצאת מהעיר, משום שלא מצא בה מחייתו ורצה לחזור לואראזאת, העיר שבה נולד. האישה סירבה, שכן מראכש הייתה עיר הולדתה, (ובכתובה כתוב במפורש, שלט יוציאנה מהעיר למקום אחר. החכם הצדיק את האישה וטען, שאם אינם יכולים להגיע לעמק השווה אין ברירה אלא להתגרש.

מקרה דומה נדון על ידי רבי משה ויזגאן בשנת תשכ"ב – 1962. הבעל רצה לעבור למקום אחר משום שבעירו לא מצא את פרנסתו. האישה סירבה ללכת עמו ונאחזת בתנאי הכתוב בכתובה, שלא יוציאנה מעירה למקום אחר אלא על פי רצונה. גם במקרה זה הצדיק החכם את האישה.

אישה שחפצה לגור במקום של תורה ולא לחזור לכפר.

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס דן בסכסוך בין בני זוג שנשאו בכפר, ולאחר זמן הסכימו ביניהם לעבור לפאס. כעבור חמש שנות שהות רצה הבעל לחזור לכפר, שממנו באו ובעלי חוב מעכבין עליו וגם האישה אינה רוצה באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט, לא כן הכפר שאין בו כל זה….

וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא אישה אחרת עליה שלא כדין, ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא אישה אחרת לפי שהוא מקום של תורה ומשפט. החכם הצדיק אותה.

נשים יוזמות גירושין.

אישה שרצתה להתגרש ולדרוג לפרנסת המשפחה.

רבי יעקב בירדוגו כתב על יוזמת אישה לגירושין. הרקע לבקשתה היה הרעב, שתקף בשנת שפר"ה – 1825 " ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס "את אשתו ולכן רבתה הצווחה ביניהם, והיא פנתה לדיין" שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה" .

במקרה אחר שנדון על ידי חכם זה סירבה האישה לקבל את הגט מבעלה.

חכם ממכנאס, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, דן באישה, שבעלה הרחיק ולא דאג לפרנסתה ולפרנסת ארבעת ילדיהם. האישה באה לפני החכם " קובלת ומתרעמת ותובעת להגבותה כתובה כדין האומר איני זן ומפרנס.

היו תקדימים לכך, שבעלים הפליגו למסחרם מעבר לים נהגו להשאיר גט זמן למקרה שלא יחזרו כעבור שלוש שנים, כדי לשחרר את נשותיהם מעגינות. אך היו נשים, שדאגו מיוזמתן שלא תישארנה עגונות. רבי יעקב אביחצירא דן במעשה מסוג זה :

"ראובן רצה להרחיק לנדוד למדינת הים להסתחר שם ואישתו אמרה לו שמא ישתקע שם ויניחנה עגונה שיכתוב לה גט זמן". המשך מסופר, שלא מצא מי שיכתוב את הגט ולכן כתב בעצמו הרשאה לשמעון, שאם לא יחזור עד זמן מסוים, שיכתוב לא גט ויגרשנה, וחתם בכתב ידו.

אולם האישה שהייתה זהירה, חששה שמא אין בכתב ידו לגרשה. חזר האיש והביא שני עדים שהעידו, שנתן רשות גמורה לשמעון לכתוב גט לאשתו. ואמנם, הזמן שקבעו עבר " ותבעה האישה לשמעון שיכתוב לה גט כמו שהרשהו ראובן. במקרה אחר יזמה אישה גירושין משום שרצתה להינשא לאדם אחר.

אישה שעמדה על זכותה שבתה תהיה אצלה.

אדם שגירש את אישתו, ורצה ללכת למדינה אחרת ולקחת את בתו עמו "ואשתו מעכבת באומרה בת אצל אמה לעולם".

אל אותו חכם הגיעה שאלה מרבאט "בעניין אישה שרוצה להסיע דירתה למקום אחר ולהוליך שמה בתה או בנה שהוא פחות משש והאב מעכב". בשני המקרים פסק רבי יוסף בירדוגו לטובת האב.

אישה שלא הסכימה, שבניה יהיו אצל אשת בעלה.

לפי מקור משנת 1968 דרש הבעל מגרושתו, שבניו ובנותיו יעזבו עמו את מרוקו. האישה אמרה, שלא תתן אותם שכן אין היא רוצה שיהיו אצל אשת אביהם, שאינה אישה כשרה. רבי משה ויזגאן שדן בסכסוך זה, הבחין בין בנים גדולים לקטנים.

באשר לבן הגדול, בן ה-14, זכאי אביו לקחתו עמו שכן טוב לו להיות עם אביו ללמוד תורה. באשר לבן הקטן, בן החמש, מותר לאב לקחתו רק בתנאי שאשתו החדשה תקבל על עצמה לטפל בו ובכל צרכיו עד שיגדל. אך הבנות, טוב להן אצל אמן, והאב חייב לזון אותן כל זמן שהוא במרוקו, אפילו בעיר אחרת, ואם הלך לארץ אחרת – מוכרים את רכושו ( (ויזגאן משה)

אישה שמצאה עבודה לבעלה.

היו נשים חרוצות יותר מן הגברים. החכם הנ"ל כתב במרץ 1963 על אישה, שבעלה ישב בטל והיא מצאה לו עבודה שבה יוכל לפרנס אותה ואת בניה, ולא רצה לעבוד כלל.

סירובו נבע מהעובדה, שבעבודה זו צריך היה לחלל שבת, והוא מעולם לא עשה מלאכה בשבת. החכם הצדיק את הבעל וקבע , שרק אם ימצא עבודה, שאינה כרוכה בחילול שבת, יעבוד " ואז חייב הוא לעבוד ולהשכיר עצמו כפועל בשביל מזונות אשתו שכך כתב לה בכתובתה אנא אפלח וכו….

נשים שלא רצו לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון הבעלים.

נשים מסוימות גילו התנגדות לעלייה לארץ ישראל עם הבעל. אל יעב"ץ הגיעה שאלה ממכנאס באשר לראובן, שהיה נשוי, ובשטר הכתובה כתוב שנשבע, שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת אלא אם זה יהיה רצונה. ולעת כזאת רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, והוא רוצה לתת לה גט.

בתשובה רבי ש"י אביטבול בשנת תקל"ט – 1779, נדון המעשה הבא : "בהיות שהרבי משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולאות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה".

מן ההמשך התברר, כפי שעולה מדברי בא כוחה, שנימוק נוסף לסירובה היה הסכנה שבדרכים. לדברי החכם אם הוא רוצה לעלות, שיפרע כתובתה ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום. אלא שהבעל לא רצה לגרשה.

הוא רצה שתלך עמו " ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה". מן ההמשך התברר, שבאה האישה עצמה עם הבעל וטענה דאערומי קא מערים כדי להפסידה כתובתה ולארץ ישראל לא ילך " הבעל רצה למנוע ממנה את כתובתה בטענה, שעשתה גדידה ושריטה בבשרה על מת, מכאן, שאישה זו גילתה עמדה עצמאית בסירובה להיכנע לרצון בעלה.

הבעל איננו רשאי לכפות על אישתו לעלות עמו, אלא ממקום קרוב לארץ ישראל, אך לא ממרוקו – כך פסק רבי פתחיה בירדוגו. אם הדרכים בחזקת סכנה או קאין לא כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא ניתן להתיר נדרו ( משה טולידאנו )

רבי יוסף בירדוגו דן באישה שסירבה לעלות לארץ ישראל כאשר בעלה רצה לעשות זאת וטענה, הבעל התחייב כלפיה שלא יוצאינה ממקום מגוריהם למדינה אחרת.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 24

 

אליעזר בשן – נשים יוזמות בתחום המשפחה. סיום הפרק

נשות-חיל-במרוקו

גרושה שהתנגדה שבעלה יקח עמו את ילדיהם לארץ ישראל.

בוויכוח בין כלאל אדרעי ובין גרושתו דן רבי יעקב בירדוגו :מי שרוצה לעלות לארץ ישראל ולהוליך את בניו הקטנים פחותים משש ובנותיו שהם אצל גרושתו שאומר שאין רצונו להניח בניו ובנותיו נדודים וגולים ואין חונך ואין מרחם כרחב אב על בנים.

וגם לכשיגדלו מי יביאם אליו לארץ מרחקים וכשירצו לינשא ולהתחנך למצוות מי יחנכם ומי יגדלם לתלמוד תורה. ועל הכל איך יוכל להיפרד מיוצאי חלציו ולהניחם בכאן והוא ילך… ועוד אומר שאף אם תגזור עליו מדת הדין להיפרד מהם בחיים וישכל את כולם ביום אחד לרצון אמם שאינה רוצה לתחם לו.מכל מקום מהו שיוכל לומר אם לא יבואו עמי לא אזון אותם. שלא חייבוני רז"ל אפילו עד שש כי אם בהיותם עמי, ולא כשאמם מעכבת מתלתתם לי שהיא המעכבת היא שתזון אותם.

שאני הריני רוצה לזון כשיהיו עמי, והיא אינה רוצה לתתם לי, ועוד אומר בני הם ובנותי הם ואיך תשלוט בהם אמם יותר ממני שלא אוכל להוליכם עמי לארץ או למקום אחר ששם מחייתי ואחיה אני והם.

מן ההמשך מתברר, שמדובר בשתי בנות בגיל שלוש. מסקנת החכם הינה שהדין עם האב, ואף אם יתרצה להניחם אצל האם יכול הוא לומר, שלא יזון אותם , דלגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש, ולא דין הבת אצל אמה.

בדיון זה אין עמדת האישה מיוצגת . היו נשים שגילו עמדה עצמאית נגד דעת הבעל ותבעו, שילדיהן יישארו אצלן.

מקרים נוספים מן מהמאה ה-20 : רבי משה עטייא כתב, שאם הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל ואישתו מסרבת אין כופים עליה לעלות עמו והוא חייב לפרוע לה את כתובתה.

בשנת 1948 הועלתה שאלה בפני רבי שלמה הכהן אצבאן בדבר אישה, המסרבת לעלות עם בעלה. החכם השיב, שאינו יכול להוציאה בניגוד לרצונה גם לא לירושלים.

כשבתו של רבי אהרן בן חסין סירבה לעלות ארצה עם בעלה והלכה לבית אביה במוגדור, שלח אחריה החכם כמה וכמה פעמים, בנובמבר ובדצמבר 1955, כדי לשכנעה שתצטרף לבעלה. אך הגיע למסקנה, שאינה יכולה לעכב אותו ואם היא מסרבת להצטרף אליו, תצא בלא כתובה. החכם חלק אפוא על רבי שלמה הכהן.

גם רבי משה מרציאנו דן בשנת תשכ"ח באישה, שסירבה לעלות עם בעלה לארץ ישראל  (מרציאנו משה)

נשים ואלמנות שעלו לארץ ישראל.

בין ההמלצות שכתב רבי ש"י אביטבול מצפר ולנצרכים מצויה המלצה לאישה, שעלתה לארץ ישראל, שאין ספק שהייתה זקוקה להוצאות הדרך. ההמלצה אינה מתוארכת ומיועדת לאישה בשם שמחה בת משה עולייל אשת מימון בן יעקב אבן חמו, שבעלה נעלם, שהחילטה לעלות ארצה יחד עם בנה שמה ועם הבת עיישה.

על אישה מצפרו, הקבורה בהר הזיתים, נמצא מכתב ללא תאריך.

רבי מימון בירדוגו ממכנאס כתב על אישה, שמכרה את חפצי נדונייתה כדי לממן את עלייתה ארצה יחד עם בעלה, והסיעה את דירתה ועלתה לארץ ישראל.

על אישתו של רבי וידאל הצרפתי, אמו של רבי ישראל הצרפתי, כתב רבי יוסף בן נאיים ש "הייתה אישה יראת ה', ובסוף ימיה עלתה לשכון כבוד בירושלים.

האם יכולים קרובים למנוע מאישה להעלות את בתה או את בניה עמה לארץ ישראל.

רבי יצחק אבן דנאן פסק בעקבות שאלה, שהבת תהיה אצל אמה דווקא אם שתיהן חיות באותה עיר, אך אם האם רוצה להוליכה למקום אחר, ואפילו להעלותה לארץ ישראל, יכולים קרוביה לעכב בעדה.

התקדים שעליו הסתמך הוא תשובת רבי שמעון בן צמח דוראן, שנימק את דבריו כך : שהשטן מקטרג בשעת סכנה….ועוד שמא חס ושלום ישבום בדרך שיצטרכו קרוביהם לפדותם. אך אם הבנות גדולות מגיל 11 יש לשאול אותן האם הן רוצות ללכת אחרי אמן ואם כן – יעשו כרצונן.

בשנות החמישים של המאה ה-19 התגרשה אישה ונישאה לאחר. היא רצתה לעלות ארצה ולקחה עמה את בניה מבעלה הראשון, אך כפי שפסקו חכמי צפרו בשנת תרי"ז – 1857, בעקבות פסק דין שקיבלו מחכמי מכנאס, " קרוביהם יכולים לעכב על ידם מלהוליכם לארץ.

רבי אברהם עמאר, לעומת זאת, פסק, שאין הקרובים יכולים לעכב אישה, הרוצה להעלות עמה לארץ ישראל את בניה מבעלה הראשון.

אלמנה ואמה עמדו לעלות לארץ ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-19, והאישה רצתה לקחת אתה את שני בניה, אך האב התנגד. על פי פסק דין משנת תרכ"ח – 1868 " רשאית האישה ליקח שני בניה עמה למקום הקדוש וצריך אפוטרופוס לתת בידם דמי מזונות שנה אחת לפחות…והוצאות הדרך, על פסק הדין חתמו חכמי צפרו רבי מתתיהו בן זכרי, רפאל משה אלבאז ויקותיאל אלבאז.

לאחר פטירתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור עלתה אלמנתו לירושלים דרך טנג'יר. כיוון שהתכריכים שהביאה עמה לא תאמו את אלה שנהוגים בירושלים חזרה למוגדור כדי להביא תכריכים על פי הנהוג בעיר הקודש.

שובה נדחה מסיבות אחדות : היא מצאה את כלתה כורעת ללדת, כלתה השנייה בהריון, והיא שמעה על שתי נערות שלא מצאו את זיווגן, ודאגה להן. לאחר שהצליחה שמשימתה הפליגה שוב לארץ ישראל והמשיכה שמעשיה הטובים עד שנפטרה ונקברה בהר הזיתים.

מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

בשנת 1884הגיעו לאירופה ידיעות ממרוקו בדבר התעללות של מושל דמנאת ביהודים ובנשים יהודיות.דמנאת שוכנת כ-100 קילומטרים מזרחה למראכש, בינה ובין בני מלאל. בפברואר 1885 כתבה אסתר אמסלם לבעלה, שברח מדמנאת לטנג'יר, כדי לקבל פיצויים מהממשל על הנזק שנגרם לו :
"אילו יכולת לראות את מצוקתנו היית מזיל דמעות של דם. את דמנאת כמו שעזבו אבותינו את מצרים. אך היצלנו את נפשנו בלבד הלוך ובכה ונשארנו ללא כל ציוד. המושל סילק את השומרים שלנו ובלילה האחרון בזז את בתינו אספסוף מהרחוב וחילל את הנשים ואת הילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע.

גם יהודים שמצאו מקלט במקום קדוש, תחת חסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו תוך התעלמות מהכללים המקובלים. רבי יוסף אלמליח שוחרר בגיל 98 מכבליו, אך מחשש שייתפש שוב ברח למקום הקדוש של השריף.

למרות זאת נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך לארץ, הולקה 980 מלקות וכמעט נפטר. כעבור זמן התאושש, אך הוא לא יחיה הרבה זמן.

הסוחר יצחק כהן, שהיה עמו במקום הקדוש, הוכה עד מוות. כל אלה בוצעו בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח יחד עם ארבע נשים למקום שאני נמצאת בו עתה. הנשים שלא ברחו חשופות להתעללות. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ועל ידי אנשים בשירותו של המושל. הן לא יכלו להימלט, ואלה שניסו, נתפשו מייד והובאו לבית הסוהר.

כתבת לי לנסות למכור מהרכוש שלנו באמצעות השותפים המאורים שלנו, ולשלוח את הכסף אליך. עליך לדעת, שכל מאורי שיימצא מסייע לנו יחשב בוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע, שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות שיש לנו בחנות כדי להתפרנס. אינך יודע, שכל רכושנו הוחרם על ידי המושל, ועליך להיות אסיר תודה על כך, שברחתי מבלי שכבודי חולל, כפי שחוללו נשים אחרות. אילו כתבתי לך כל מה שיכולתי לומר לך לא הייתי מסיימת.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים, שיהודים גרים בהם, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי, יעקב, הלך לקזבלנקה לקנות שחורה והביאה לדמנאת. וכשהגיע, נלקח ממנו הכל והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת אודותיו.

אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם.

2 – אליעזר בשן – נשים יוזמות בתחום המשפחה. סיום הפרק-עמ' 27

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר