נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן


האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

על האישה היהודייה בארצות המגרב, כולל במרוקו, פורסמו מאמרים מועטים, הדנים בהיבטים העממי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי ובחיי המשפחה שלהן. טרם פורסם ספר על האישה כאישיות עצמאית, שאינה תלויה בבעלה. הההנחה המקובלת הייתה, שהנשים היהודיות במרוקו עסקו במשק הבית ובטיפול בילדים בלבד והיו כפופות לרצון בעליהן ולכן תוארו כחסרות יזמה וכנשים שאינן משתתפות בחיי החברה, החינוך והתרבות.

מקומה של האישה בחברה היהודית בארצות המגרב משך את תשומת לבי כבר בשנים עברו. בשנת תשל׳׳ו פרסמתי מאמר בשם ״התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח״ שפורסם שוב בספרי ממזרח שמש עד מבואו (בשן, תשנ״ו, 156-147), וכן מאמר בשם ״חלקה של האשה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה״ שפורסם בקובץ מקדם ומיס (א, תשמ״א, 84-67), ושוב בשינויים בקובץ הפנינה – האשה היהודית במשפחה ובחינוך(תשמ״ט, 42-27) וכן בקובץ ממזרח שמש עד מבואו (תשנ״ו/א, 167-157).

מטרתו של חיבור זה לחשוף את המידע אודות נערות ונשים יהודיות במרוקו מגירוש ספרד עד המאה וד20 על מגוון פעילויותיהן בתחומי הכלכלה, החינוך והדאגה לטובת הזולת. דווקא האישה החריגה היא המעוררת תשומת לב, ויש עניין להכירה. היו נשים בעלות רצון חזק, שגילו יזמה בתחום המשפחתי או הכלכלי; היו מהן שפנו לדיפלומטים, לממשל ולסולטאן; אחרות עסקו בפעילות חינוכית כמו המחנכת הדגולה סטלה קורקוס ממוגדור, שפעילותה חרגה מעבר לכותלי בית־הספר; נשים החזיקו בחברת ״אם הבנים״, שהבטיחה חינוך נאות לילדים; אחרות השתתפו בפעילות כלכלית והיו אומניות וסוחרות, שתרמו מכספן למטרות ציבוריות, ללימוד או לצדקה; חלקן הצטיין בדבקות במסורת ובאמונה וסירב להתאסלם עם הבעלים, שקיבלו על עצמם את דת ישמעאל תחת לחץ. היו ביניהן נשים צדיקות וקדושות, שקידשו את השם. פרק מפורט מוקדש לגיבורה העממית של יהודי מרוקו, סוליכה הקדושה, שעמדה בניסיון למרות כל הפיתויים החומריים, והעדיפה למות ובלבד שלא להתכחש לדת אבותיה. מובאות בחיבור זה הגרסאות השונות לסיפור ממקורות לועזיים ועבריים, וכן היצירות הספרותיות שחוברו לזכרה ולכבודה.

מקורות המידע לחיבור זה היו הספרות העברית, בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות, שירים, סיפורים, מידע שפורסם בעיתונות העברית והלועזית, דיווחים של חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ושל ״אגודת אחים״ בלונדון, יומנים של תיירים נוצריים, תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, שטרם ראו אור, ועדויות בעל־פה של זקנים ורבנים החיים עמנו.

המלאכה איננה מושלמת; זהו ניסיון ראשון, ככל הידוע לי, לפרסם חיבור בנושא זה.

אני רואה בחיבור ניסיון להזים את הדעה המקובלת על האישה האדישה ולהציב יד לנשים טובות וצדיקות.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב "אשת חיל" שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר ששר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאֹד יִקְרֶה, עָלַיִךְ תִּטוֹף מִלָּתִי

וּבְשִׁיר וְזִמְרָה אֵיל אוֹמְרָה, בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי : כַּלָּה

אֵילַת אֲהָבִים הִזָּהֲרִי, בִּימֵי נִדָּתֵךְ חִיבָּתֵךְ

וִימֵי לֵידָה גַּם טוֹהַר הִשָּׁמְרִי, עֲדֵי תִּטְבְּלִי גְּוִייָּתֵךְ.

 

עֵת תְּגַלְגְּלִי עִיסָּתְךָ וְכָרִי, לְהַפְרִישׁ חָלָה כְּהִלְכָתֵךְ

וּבְלֵיל שַׁבָּת וְגַם מוֹעֲדִים, הַדְלִיקִי נֵרוֹת כְּמִצְוָתִי

וְתִזְכִּי לִרְאוֹת בָּנִים יְדִידִים, יוֹדְעִים תּוֹרָתִי וּתְעוּדָתִי : כַּלָּה

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵיךְ, עוֹד שִׁבְתֵּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֵיךְ

 

בִּצְנִיעוּת גָּדוֹל בְּכָל עִנְיָנֵךְ, כִּי הוּא הֲדָרֵךְ וְתִפְאַרְתֵּךְ

וְעַל דַּל וְדָךְ תִּפְקְחִי עֵינֵךְ, וּתְהִי קְרוֹבָה הֲנָאָתֵךְ

וְהַיִי בַּיְישָׁנִית וְגַם רַחְמָנִית, וְאֶת לִבְּךָ תָּשִׂיתִי לְדַעְתִּי

הִוָּסְרִי וְאַל תְּהִי יַצְאָנִית, עֲשִׂי מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי : כַּלָּה

 

חִגְרִי נָא בְּעוֹז תָּמִיד מָתְנַיִךְ, רַחֲקִי עֲצֵלָה וּבַטָּלָה

וּבְבוֹשֶׁת פָּנִים שְׁחִי עֵינַיִךְ, מִבְּלִי הַגְּבַה לְמַעְלָה

וְנוֹפֶת תִּטּוֹפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אַתַרְבִּי שִׂיחָה וְנִיב מִלָּה

וְהַחֲזִיקִי כָּל מִידָּה טוֹבָה, וּקְחִי מוּסָרִי וְתוֹכַחְתִּי

וְאַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, וְיָרַשׁ זַרְעֵךְ אֶת בִּרְכָתִי : כַּלָּה

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית (על כך חוזר המשורר פעמיים) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.

בשירי חתונה – מהם לשבע ברכות ולקריאת התורה המיוחדת לחתן, שחוברו על ידי רבי דוד בן אהרן חסין יליד מכנאס, שיבח הפייטן את החתן על ייחוסו וחכמתו ואת הכלה , על היותה בת חשובים ועל יופייה. באחד השירים מצפה הפייטן, שהאישה תשמור את שלוש המצוות הבסיסיות, שהוזכרו לעיל : נר שבת, נידה וחלה.

יוֹשְׁבִים בְּרֹב שַׁלְוָה / הָיוּ לִפְנֵי הָאֵל

וּבְחֶטְאָם אָז צִוָּה / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל

לָהּ אָמַר בְּחִבַּת / שָׁמוֹר, נְצוֹר כְּבַת

עַיִן אֶת נֵר הַשַּׁבָּת / וְנִדָּה וְחַלָּה

בשיר אחר נאמר :

וּצְנוּעָה לֹא תֵּצֵא חוּצָה / הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ צוֹפִיָּה

בשיר שחובר על ידי רבי רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר

כָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה / שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה וּבְרָכָה

בְּלֹא תּוֹרָה בְּלֹא עֵצָה / בְּלֹא שִׂמְחָה אֵימָה וַחֲשֵׁיכָה

כָּל יָמָיו עָלָיו לְמַשָּׂא / בַּעֲבֵירָה מִחֵטא לֹא נִשְׁמַר

אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ נִתְעַטֵּר בָּהּ נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים

מִסְפַּר יָמָיו כְּפָלִים עַל רֵעָיו יִתְאַמָּר

המסר הטמון בשיר הינו שיש לאשה תפקיד בחיי הגבר : להביא ברכה לביתו, לשמחו, למנוע ממנו לעבור עבירות, להוסיף למעמדו וליוקרתו בעיני בני אדם ולהאריך את חייו.

בשירה העממית הערבית יהודית, שהייתה נהוגה בחתונות לכבוד החתן והכלה, מופיעים משפטים הבאים

ואת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

כדי שתחיו בעלזה ושושנים

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים.

כלומר על האשה לשמוע בקול בעלה ולשרתו אם תידרש. לשם כך עליה להתעורר גם בלילות והדבר יגרום לזוג אושר, שמחה וצאצאים רבים.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

אליעזר בשן

עמ' 13

סיום הפרק האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות אליעזר בשן.

נשות-חיל-במרוקו

האשה בקינות.

שירי הקינה לנשים מבוססים על "אשת חיל" או על פסוקי המקרא, המזכירים נשים חסודות. המספידים נהגו להזכיר את  התכונות הטובות של הנפטרת, התואמות את ציפיות החברה מהאשה, שוהוזכרו בשירי החתונה. הספדים על נשות חיל וצדיקות חיברו רבי דוד בן אהרן חסין באחד מהם נאמר :

אֻומְלָלָה רֻוטְּשָׁה / הָאֵם מֵעַל בָּנִים

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא / וְרָחוֹק מִפְּנִינִים

 

נָשִׂים שַׁאֲנַנּוֹת / שְׂאוּ קִינָה בַּמָּרָה

בּוֹטְחוֹת וַעֲדִינוּת / לִסְפּוֹד לִבְכּוֹת לְצָרָה

קָדְשׁוֹ עֲצָרָה / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים

עַל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה / עָזְבוּ שִׁירִים וּרְנָנִים

 

יִרְאַת הָאֵל שָׁמְרָה / כַּדָּת וְכַתְּעוּדָה

גַּם הָיְיתָה זְהִירָה / תָּמִיד בִּתְלָת כַּחֲדָא

חָלָה נֵר וְנִדָּה / הִיא סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

גַּם בְּטֻומְאַת לֵדָה / לַבָּנוֹת וְלַבָּנִים

 

דָּת יְהוּדִית חָשְׁקָה / בְּאַהֲבָה וְחִיבָּה

וּבַמִּצְוֹת הַצְּדָקָה / הֲנָיָתָהּ מְקָרְבָא

מַתָּנָה מְרֻבָּה / לְדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים

בְּנַחַת וְשׁוּבָה / בְּחֵן וְתַחֲנוּנִים

 

וְתוֹרַת חֶסֶד עַל / לְשׁוֹנָהּ כָּל יָמֶיהָ

בְּדַרְכֵי שׁוֹכֵן עַל / הַדְּרִיכָה אֶת בָּנֶיהָ

קָמוּ וְיַאַשְׁרוּהָ / יוֹדְעֶיהָ מִלְּפָנִים

בָּנוֹת וִיהַלְּלוּהָ / מַלְכוּת וּנְשֵׁי רוֹזְנִים

 

דוֹדִי, נֵרָה תָּהֵל / תַּשְׁפִּיעַ לָהּ טוֹבָתָךְ

מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל / תְּבוֹרַךְ לְמַעֲנָךְ

בָּעֳנִי אֲמָתָךְ / תִּרְאֶה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וּמְחֵה בְּחַסְדָּךְ / דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים

המשורר ציין, שהאישה הייתה יראת ה' – עובדה שבאה לידי ביטוי בקיום שלוש המצוות החשובות, החלות על האישה : חלה, נר ונידה – וכן קיימה את הדינים שאחרי לידה, נהגה על פי כללי הדת היהודית, נתנה צדקה, עשתה מעשי חסד והדריכה את בניה לתורה.

בקינה על אשת רבי שלמה טולידאנו נאמר :

סִפְדוּ קְהַל וְעֵדָה / לְחִסְרוֹן יוֹנָה תַּמָּה

אֵשֶׁת חַיִל כְּבֻדָּה / בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה

 

אָבְלָה נָבְלָה אֻמְלָלָה / בְּכָל מִכָּל כָּל כְּלוּלָה

עָלֶיהָ מֵעַי אוֹחִילָהּ / אָרִיד בְּשִׂיחִי אָהִימָה

 

נָשִׁים יְקָרוֹת סִפְדוּהָ / דִּרְשׁוּ, הַנִּמְצֵאת כָּמוֹהָ

עִם בַּעַל נְעוּרֶיהָ / קָשְׁרָה קֶשֶׁר עשֵׁל קְיָמָא

 

יִרְאַת ה' הִיא טְהוֹרָה / בְּלִבָּהּ הָיְיתָה שְׁמוּרָה

בְּדַעַת זָכָה וּבָרָה / קוֹרִין לָהּ חֲכָמָה

 

דּוֹמָה לְתָמָר הָיְתָה / גֻלְתָה הֹעֲלָתָה

שָׁבְתָה סַבְתָּא מִבֵּיתָא / הָיִיתָ מַאֲכָל לְרִימָּה

 

וּמַסְוֶה הַבּוּשָׁה / פָּנֶיהָ תָּמִיד כִּסָּה

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה / כְּנִדְגָּלוֹת אֲיֻומָּה

 

דָּת אֱלוֹהִים חַי צַיְתָנִית / רַחְמָנִית וּבַיְשָׁנִית

שַׁתְקָנִית וְלֹא דַּבְּרָנִית / בְּמַעֲשֶׂיהָ תְּמִימָה

 

בַּת חֲכָמִים חֲרָשִׁים / מִגֶּזַע תַּרְשִׁישִׁים

יִרְאֵי ה' לִקְדוֹשִׁים / אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה

 

נוֹדַע בַּעֲלָהּ בַּשְּׁעָרִים / גַּם בֶּן וְאַח לָהּ מַכְתִּירִים

הֵמָּה הַגִּיבּוֹרִים / מְשִׁיבֵי הַשְׁעָרָה מִלְחָמָה

 

חָסִין קָדוֹשׁ יָשִׂים חֶבְלָהּ / בַּנְּעִימִים וְגוֹרָלָהּ

יְשַׁלֵּם אֶת פָּעֲלָה / וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתָּהּ שְׁלֵמָה.

כלומר, האישה הצטיינה בחכמה, הייתה יושבת בית, נאמנה לבעלה, ביישנית צייתנית ורחמנית.

רבי שלמה אביטבול מצפרו חיבר קינות, שהודפסו בסוף ספרו, לדוגמה :

אֲעוֹרֵר נְהִי וְנִהְיָה, קִינִים וְקִינוֹת אַחְבִּירָה, עַל אֵשֶׁת חַיִל נְקִיָּה, יִרְאַת ה' טְהוֹרָה. עוֹז הֲדַר לָבְשָׁה בִּמְלָאַכְתָּהּ, מָתְנֶיהָ חָגְרָה בַּת יָכִיל, צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל, בַּעֲלַת דָּת וְשֶׁכָּל דַּעַת נְקִיָּה וּבָרָה.

המשפט האחרון מיוחד בציינו שהאישה הייתה בעלת שכל ודעת, והמשורר ראה לנכון לציין בתוך שבעת הקינה.

בקינה בת שמונה בתים, שפורסמה בספרו של רבי יהושע מאמאן מצפרו על אשת חיל נאמר בין השאר :

נְטִיעָה הוֹגֶנֶת, בַּת שְׂרָפִים עוֹמְדִים, בַּיְישָׁנִית וְרַחֲמָנִית, גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, לַעֲנִיִּים מְרוּדִים, יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, בִּדְבָרִים נֶחְמָדִים, וּמִשְׁלוֹח מָנוֹת

יָמִים וְגַם לֵילוֹת, בַּת מֶלֶךְ כְּבֻודָּה, מִצְוַות אֵין בְּטֵלוֹת, תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה, נֵר חָלָה וְנִדָּה, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת, יָאָה וַחֲסוּדָה, עָלְתָה עַל כָּל הַבָּנוֹת.(מאמאן תשנ"א, 45)

התכונות שהנפטרת הצטיינה בהן, היו בין השאר ביישנות, רחמנות גמילות חסדים וקיום המצוות המוטלות על נשים, וכן הייתה אישה נבונה.

דרושים על נשות חיל.

האישה צריכה להיות כפופה לבעלה.

בספר דרושים שחיבר רבי יעקב בן שבת בשם רוח יעקב, מוגדרת האישה האידאלית כך :

אשת חיל מי ימצא לזאת יקרא אשה וקורין לה אישה חכמה..ופילכא, מכבדת את ביתה כבוד והדר תעטרהו ששון ושמחה ימצא בה כי שם צוה ה' את הברכה, חכמות נשים בנתה ביתה….על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה להיות לו לעזרה עזר כנגדו בנות ישראל סומכות…כפיה פרשה לעני והנייתה קרובה ומצויה היא בביתה…וסימן יפה באשה הוא אם תהיה כפופה וכבושה הא ודאי אשה כשרה ובעלת שכל…אם היא כפופה לפניך עד גדר שאתה נראה לפניה בעל קומה והיא קצרת קומה וכיוון שכל הא ודאי אשה משכלת היא יורדת לעומקן של גברים וראויה היה לימלך עמה על כל דבר ודבר.

החידוש שבדבריו הינו, שעל האישה להיות כפופה לבעלה. בכך נבחנת חכמתה ואז מן הראוי שבעלה יתייעץ עמה.

אישה שאינה מתאווה למותרות.

בספר דרושיו בעברית  (עם תרגום לערבית יהודית באותיות עבריות, טור מול טור ) כתב רבי דוד דאנינו ל "אשת חיל" כי :

האישה השלמה והכשירה רבת המעלות הגם שהיא אשת חיל שהוא העשיר בעל הממון שיכול להשלים חפצה ולמלא כל רצונה היא אינה נותנת עיניה בממון בעלה ואינה מתאווה למותרות…לכן בטח בה לב בעלה ומוסר כל ממונו בידה.(דאנינו, תש"ז, דפים יג-כג ע"ב)

בכתב יד שכתב רבי חיים טולידאנו, על זקנתו נאמר : נפרה לבית עולמה האשה יראת ה' הצנועה במעשיה.

הרב אליהו הצרפתי, אב בית־דין בפאס, בספרו קול אליהו(תשנ״ז) כתב: ״דרוש למעלת נשים כשרות על נות ביתי מרים״; ודרוש ב לנשים כשרות לפרשת חיי שרה (דפים סא-פר). בחיבור ״נער בוכה״(תש״ס) כתב דרוש ד ״למעלת נשים כשרות [הספד] על חמותי״(עמי כה-לה) וכן ״עוד למעלת נשים כשרות״(שם, לו-מא:, המבוססים בעיקר על ״אשת חיל״. הרב יהודה בן מויאל ממוגדור פתח בדרוש לאשת חיל במילים: ״איזו היא אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה״. בהמשך מנה תכונות נוספות, הנדרשות מאישה. על פי פסוקי אשת חיל (בן מויאל, תשנ״ד, מאמר לד, דפים רו-רט). ב״דרוש למעלת נשים צדקניות,׳ מנה הרב מרדכי קורקוס ממראכש בין התכונות הנדרשות מאישה טובה לעוד־ את בעלה ובניה ללמוד תורה: ״הנשים הצדקניות הן גורמות לבעליהן ולבניהם שיתעסקו בתורה־ ובהמשך: ׳׳מי שיש לו בן צדיק יש לו שתי שמחות שמחה אחת בבנו שהוא צדיק ואי־ת באשתו שהיא צדקת והדריכה בניה לתורה״ (קורקוס, תשל״ח, דרושים, עמי רכז-רלא). בין הדרישות הנוספות מהאישה: עליה לקבל את מרות בעלה (שטרית, תשס״א. 40 . הרב אברהם טולידאיו. נכדו של הרב משה ויזגאן, כתב בדרשה על אשת חיל, בהתייחסו למילים ותשחק ליום האחרון״: ״מהי אשת חיל האמיתית שאינה מתפחדת מיום המיתה״ ויזגאן. תשנ ־. 163 . בקינה לאמו, שנפטרה בשנת תרי״ז, מנה רפאל מאמאן את תכונותיה ואת מעשיה: ביישנית. גומלת חסדים, לעניים מרודים, יתומים ואלמנות, בדברים נחמדים, ומשלוח מנות… ידיה היו עמילות…״(תשייט, 46-45; ראובן בן דוד ציין בשם בן סירא כי ״אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים״(בן דוד, תשל״ו, דף צו).

האישה האידאלית עוסקת כל חייה במלאכה.

רבי יוסף הרוש כתב דרושים והספדים לגברים ולנשים. בספרו "גביע יוסף" דרוש ח' לנשים הנפטרים, ציטט אמרות חז"ל, העוסקות בעבירות, שבגללן מתות נשים בעת לידה, והסביר כל אחת מהן, בהמך דרש על כל מלה מתוך " אשת חיל ", על דרשה צמר ופשתים , אמר :

רז"ל אמרו שהייתה לאה תמיד עוסקת בצמר לפי שהבטלה מביאה לידי זימה, ולכן צריכים הנשים לעסוק במלאכה, וזהו דרשה מצר ופשתים ותעש בחפץ כפיה וסמוך ליה כל ימי חייה.

אישה גומלת חסד

בספר דרשותיו כתב רבי יוסף משאש על אשת חיל :

ועל זה המשיל אשת חיל לאניות רבות של סוחר…שעוזרים זה את זה, כך אשת חיל תמיד עוזרת חברותיה בכל דבר ודבר….כמו מסופר על עשיר אחד שהיה קמצן גדול ולו אשת חיל גמורה שהייתה גומלת חסד בגופה עם כל אדם…אין לה ממון, בעלה לא היה נותן לה מאומה, ולגנוב לו, לא הייתה יכולה, הן מצדה שהייתה צדקת ונאמנת מאד…בכן עשתה חסד בגופה, לבקר חולים ולנחם אבלים ולשמח חתנים ולתפור בגדי עניים וכלות עניות בחנם.

אישה ביישנית, שתקנית ורחמנית.

במצבות שעל קברי נשים בער דבדו חרותים בין השאר הדברים הבאים :

על מצבה של אישה, שנפטרה ב-ו' בסיון ת"ש כתוב " אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה זאת מצבת קבורה האשה הכבודה והצנועה תמימה וישרה זקנה וכשרה "

על מצבה של אישה, שנפטרה בגיל 75 חרות : מפורסמת במעשיה הטובים וחשובים בישראל, שתקנית, רחמנית גומלת חסדים טובים.

על מצבה של אישה, שנפטרה ב-י"ט באדר תש"ג, חרות : הצנועה מפורסמת במעשיה הטובים ביישנית שתקנית ורחמנית, גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידה שלחה לאביון.

אישה חכמה.

רבי יעקב בן מלכא, בן המאה ה-18, כתב בספרו, תחת הכותרת "דרוש לאשת חיל", על נשים חכמות וטובות, הנכרות במקרא. בין השאר : צא ולמד מן הצרפתית שעם היות שלא היה לה אלא מלא כף קמח בכד ולא מידי עם כל זה נתנה והסכימה דעתה לחלקו עם אליהו עם היות זמן רעב ובצורת. ותקרא אישה חכמה מן העיר ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב אמרה שמך יואב שאתה אב לישראל ואין אתה אלא קוצר…ומפרש הכא דאשה חכמה זו הייתה סרח בת אשר ולכן אמרה אנוכי.

בתלמוד מסופר, שאלה אישה חכמה את רבי אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין, מפני מה אין מיתתן שוה ? אמר לה, אין חכמה לאישה אלא בפלך. האישה מכונה על ידי עורך הגמרא "חכמה" ואמנם, שאלתה הגיונית וראויה לתשומת לב. אלא שרבי אליעזר לא ראה בעין יפה אישה העוסקת בתורה ולכן ענה, שחכמתה באה לידי ביטוי במלאכה ולא בלימוד תורה – תחום בלעדי לגברים. חכמה היה כינוי למיילדת כמובא להלן, וההנחה הייתה שחכמת האישה באה לידי ביטוי במלאכה זו.

בפתגמים שהיו נפוצים במרוקו, באה לידי ביטוי ההנחה – בעקבות המסורת התלמודית – שאין חכמה לנשים, למשל : "חכמת הנשים יופיין ויופי הגבר – חכמתו" או, "עצת האישה תפוס, התיעץ אתה אבל אל תשמע לה". פתגמים אלו ביטאו את התפישה הגברית הגורסת, שרק הם חכמים. הגברים לא רצו שהאישה תהיה חכמה, שכן אז תשלוט במשפחה.

בתעודה ללא תאריך, שפרסם הרב דוד עובדיה, נאמר בהקשר לנערה המומלצת להינשא " היא יפה וטובה שאינה ערמומית…הגם שהיא עניה מזלה מאת ה'. (עובדיה, תשל"ה-תשמ"ה, מס' 401 )

בין החוקרים מקובלת ההנחה, שבמרוקו היו תפקידי הבעל והאישה מוגדרים וקבועים. הגברים היו המפרנסים, שעבדו בבית או בשוק ושלטו בתקציב המשפחתי, והנשים היו כפופות לרצון בעליהן. הן תפקדו בתוך הבית בלבד ונמנעו מחריגה ממסגרת המסורתית ומאי הסכמה עם דעות הבעל ועם החלטותיו.

באשר ליהודים שחיו בהרי האטלס – למרות שנוסף על עבודתה במשק הבית נהגה האישה לעזור בפרנסת המשפחה באמצעות סיוע לבעל המלאכות כגון חייטות וסנדלרות כמו גם בשדה ובמרעה, חובה הייתה עליה לציית לבעלה ולא לערער על החלטותיו, שכן על פיו יישק דבר. האישה לא נהגה לגלות עצמאות ויזמה. כללים אלו חלו על רוב הנשים, אף היו נשים שהצטיינו ביזמה ובפעילות כלכלית, חינוכית וציבורית. היו ביניהן למדניות, צדיקות ומקדשות את ה'.

סוף הפרק האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

אליעזר בשן

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

שים יוזמות בתחום המשפחה.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְאַמֶּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ ( משלי לא : יז )

נשים שביקשו להציל ילדיהן, שנתפשו לאחר שביקשו לחם (בדור הגירוש).

מגורשי ספרד שהגיעו לפאס, סבלו מרעב. רב חובל של אנייה ניצל מצב זה ובאמצעות פיתוי בחלוקת מזון תפש ילדים יהודיים כדי לקחתם בשבי ולמוכרם. נשים ניסו להצילם. שלמה אבו וירגא, בעל "שבט יהודה" סיפר שקרוב לפאס עגנה אנייה.

" ובעל האנייה קראם בשפת הים ונתן לכל אחד פרוסת לחם, וכי ראו הנערים לחם שמחו מאוד, והלכו בבשורה זו לנערים אחרים. וביום השני על שמועה באו הנערים שם על שפת הים כמאה וחמישים. אמר להם בעל האנייה שיכנסו בספינה ויתן להם לחם לשובע.

וכאשר נכנסו הרים הוילון והוליך לכלם. וכאשר נשמע במחנה העברים ובפרט כאשר שמעו הנשים, קפצו על שפת [הים] וצעקו. ואין מושיע (אבן וירגא שלמה, תש"ז)

אלמנות או קרובות משפחה שדאגו לחינוך מקצועי של בנים.

בהסכמים שנרשמו בפנקס הסופרים של בית הדין בפאס נרשמו בין השאר ההסכמים הבאים : בח' באלול שנת ת"ס – 1700, נערך הסכם בין שמחה, אלמנת יוסף אזואגי, ובין אב[רהם] למסכאני, שילמד את הנער, דוד בן חיים אצבאן, את מקצוע הסנדלרות במשך שנתיים. בהסכם נקבע השכר לשנתיים הראשונות וכן נקבע, שעליו לתת לו מנעלים. על פי השמות לא היה הנער בנה של האלמנה, כי אם כנראה קרוב משפחתה או אולי בן אפוטרופוסותה.

בכ"ז בניסן תס"ג – 1703, נערך הסכם בין שמחה בת משה אבן בולמאן, אלמנת יצחק אבן ואעקנין, ובין מכלוף אבן אצייאג בדבר לימוד בנה, מסעוד, את מלאכת תאקרשללת  (מסרקות ברזל לניפוץ צמר) מאותו יום עד חג הסוכות הבא.

את דמי השכירות צריך לשלם עד חג הסוכות הבא ולהוסיף זוג כובעים ומעיל עליון וכן  "כל מה שיצטרך ממנעלים לרגליו עד הזמן הנזכר".

בט' בסיון תס"ה – 1705, נערך הסכם בין יאמנה בת ע' מחבוב אבן יונס ובין שלמה בר שמואל אבן דנון, שילמד את בנה, שמואל בר מסעוד בן מסעוד אבן אלפאסי, את מלאכת קרשל (כמו תאקרשללת) על האומן לשלם לו סכום מסוים לשנה וכן זוג מנעלים לכל השנה.

שמחה, אלמנת יצחק בר מסעוד ואקענין, ערכה הסכם בפאס בשנת תס"ה – 1705. ההסכם נערך בינה ובין חייט, שילמד את בנה, אברהם בר יצחק, את מלאכת החייטים במשך שנה. בהסכם נקוב שכרו של הנער.

המקצועות המוזכרים הם סנדלרות, חייטות ומלאכת המסרקות , תחומים שיהודים עסקו בהם גם בדורות הבאים, לדוגמה באגרת שנשלחה על ידי רבי רפאל משה אלבאז לכל ישראל חברים באמצעות רבי מרדכי בן ג'ו.

רבי מרדכי בן ג'ו מונה בשנת 1855 לתפקיד הרב הראשי של יהודי טנג'יר וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו. היה פעיל בחיי הציבור ותמך בחינוך מודרני. ייסד אגודה בשם "תורה וחיים", שמטרתה לעודד גישה ציונית רוחנית וטיפוח רגשות של סולידריות יהודית.

עמד בקשרים עם חכמים שונים מחוץ לטנג'יר. בשנת תרס"ס – 1905 פנה אליו רבי אליהו חזן מאלכסנדריה בנושא מניעת התופעה של נישואי בוסר ונישואי קטינה עם מבוגר, הנהוגים במרוקו.

אישה שחפצה שבנה יזכה בשררה בבית הכנסת .

על פי פסק דין, שניתן בתיטואן בשנת תקכ"ו – 1766, רצתה אלמנה, שזכתה בחצי בית כנסת, שהניח בעלה בכתובתה, שבנה, שהיה תלמיד חכם, "ייכנס להיות שליח ציבור בית הכנסת כולו שזכתה בו מצד כתובתה" אך הפסיקה נגדה את רצונה.

רבי שלמה הכהן אצבאן כתב באזמור בשנת תרח"ץ – 1938 : אם בעל שררה הזקן מת ולא הניח כי אם בנות דווקא אזי יזכו הבנות בשררה אם הייתה אדוקה הקרקע כשאר ירושות ושוכרות להן שליח ציבור :

כלומר במקרה זה, כאשר שטח בית הכנסת כולו בבעלותה, בניגוד למקרה הקודם, המספר שאישה זכתה רק בחצי בית הכנסת, זוכה האלמנה בשררה ויכולה למנות את בנה או כל אדם אחר בהתאם לרצונה להיות שליח ציבור.

אישה שתבע את בעלה לדין תורה משום שרצה לשאת אישה נוספת.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס דן במעשה זה : "זה האיש שקרה לו מקרה בלתי טהור והוא נשוי אישה ובנים ונפתה לבו על אישה ודיבר עם אביה ונתנה לו לאישה ושידכה בקנס גדול….וכשמוע אישתו תבעתו לדין תורה שעבר על שבועתו ועליו לקיים הכתוב בשטר כתובתה ואם יישא אחרת שיפרע וכו' ויפטור בגט כשר.

אלמנה שבתה התארסה עברה עם בתה למקום אחר בשל הרעב.

אדם שקידש אישה במקום מסוים חייב לשאתה לאישה באותו מקום. בדרך כלל עמדו הכלה והוריה על כך, שהנישואין יתקיימו בעיר מגוריה של המשפחה. רבי חיים טולידאנו דן בסכסוך בין אדם, שארס נערה, ובין אמה האלמנה, שהחליטה לאחר האירוסין לעבור עם בנותיה לארץ אחרת בשל הרעב ששרר במקום והבטיחה, שכאשר ייפסק הרעב תחזור.

החתן טען, שאינו רוצה לשאת אותה במקום אחר. הוא חשש, שמא לא תחזור הכלה ורצה לבטל את הנישואין. החכם התעלם מהנימוק אודות הרעב והשיב, שאם העיכוב מקורו באם יכול בית הדין לכפות עליה לעמוד בהתחייבות הנישואין ואם תסרב עליה לשלם קנס.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 21

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

אישה שסירבה לעבור למקום אחר.

רבי יצחק אבן ואליד דן במעשה זה : "ראובן קידש אישה בעירו שדר בה ואחר שקידש אותה הלך לעיר אחרת לעשות מלאכתו שם. ואחר עבור כמה ימים שלחה האישה לאמר שיבוא לכנוס או לפטור. ויהי כמשיב לה שתבוא היא אצלו….ושם יישא אותה, והיא אינה רוצה לצאת מחוץ מעירה " החכם הצדיק אותה

כלומר על פי הדין אין הבעל רשאי להוציא את אשתו ממקום מגוריה או מן המקום שנישאו בו למקום אחר, אלא אם הוא הבטיח לה רמת חיים גבוהה יותר ( ש"ע ). אך לעתים סירבה אישה לעבור למקום אחר למרות הסיכוי להרוויח שם יותר.

רבי יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל : "מי שאינו מרוויח במקומו ורוצה ללכת למקום אחר ואישתו מעכבת מפני התנאי שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת מהו".

במצב דומה דן רבי רפאל אנקאווא בקשר לאברהם קורקוס מתושבי זטאט, שעבר לקזבלנקה ונשא שם אישה. בכתובה היה כתוב "הדירה על פיו ורצונו של החתן". אחרי הנישואין הוליכה האיש לזטאט ולאחר מכן עברו לקזבלנקה. אך הוא רוצה לשוב לזטאט ואילו האישה סירבה "ועיכבה על ידו"

רבי שאול אבן דנאן, שכיהן בתפקיד ראש בית הדין הגבוה ברבאט בין שהנים 1949 – 1964, דן שאישה שנולדה ונישאה במראכש. הבעל דרש מאשתו לצאת מהעיר, משום שלא מצא בה מחייתו ורצה לחזור לואראזאת, העיר שבה נולד. האישה סירבה, שכן מראכש הייתה עיר הולדתה, (ובכתובה כתוב במפורש, שלט יוציאנה מהעיר למקום אחר. החכם הצדיק את האישה וטען, שאם אינם יכולים להגיע לעמק השווה אין ברירה אלא להתגרש.

מקרה דומה נדון על ידי רבי משה ויזגאן בשנת תשכ"ב – 1962. הבעל רצה לעבור למקום אחר משום שבעירו לא מצא את פרנסתו. האישה סירבה ללכת עמו ונאחזת בתנאי הכתוב בכתובה, שלא יוציאנה מעירה למקום אחר אלא על פי רצונה. גם במקרה זה הצדיק החכם את האישה.

אישה שחפצה לגור במקום של תורה ולא לחזור לכפר.

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס דן בסכסוך בין בני זוג שנשאו בכפר, ולאחר זמן הסכימו ביניהם לעבור לפאס. כעבור חמש שנות שהות רצה הבעל לחזור לכפר, שממנו באו ובעלי חוב מעכבין עליו וגם האישה אינה רוצה באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט, לא כן הכפר שאין בו כל זה….

וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא אישה אחרת עליה שלא כדין, ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא אישה אחרת לפי שהוא מקום של תורה ומשפט. החכם הצדיק אותה.

נשים יוזמות גירושין.

אישה שרצתה להתגרש ולדרוג לפרנסת המשפחה.

רבי יעקב בירדוגו כתב על יוזמת אישה לגירושין. הרקע לבקשתה היה הרעב, שתקף בשנת שפר"ה – 1825 " ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס "את אשתו ולכן רבתה הצווחה ביניהם, והיא פנתה לדיין" שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה" .

במקרה אחר שנדון על ידי חכם זה סירבה האישה לקבל את הגט מבעלה.

חכם ממכנאס, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, דן באישה, שבעלה הרחיק ולא דאג לפרנסתה ולפרנסת ארבעת ילדיהם. האישה באה לפני החכם " קובלת ומתרעמת ותובעת להגבותה כתובה כדין האומר איני זן ומפרנס.

היו תקדימים לכך, שבעלים הפליגו למסחרם מעבר לים נהגו להשאיר גט זמן למקרה שלא יחזרו כעבור שלוש שנים, כדי לשחרר את נשותיהם מעגינות. אך היו נשים, שדאגו מיוזמתן שלא תישארנה עגונות. רבי יעקב אביחצירא דן במעשה מסוג זה :

"ראובן רצה להרחיק לנדוד למדינת הים להסתחר שם ואישתו אמרה לו שמא ישתקע שם ויניחנה עגונה שיכתוב לה גט זמן". המשך מסופר, שלא מצא מי שיכתוב את הגט ולכן כתב בעצמו הרשאה לשמעון, שאם לא יחזור עד זמן מסוים, שיכתוב לא גט ויגרשנה, וחתם בכתב ידו.

אולם האישה שהייתה זהירה, חששה שמא אין בכתב ידו לגרשה. חזר האיש והביא שני עדים שהעידו, שנתן רשות גמורה לשמעון לכתוב גט לאשתו. ואמנם, הזמן שקבעו עבר " ותבעה האישה לשמעון שיכתוב לה גט כמו שהרשהו ראובן. במקרה אחר יזמה אישה גירושין משום שרצתה להינשא לאדם אחר.

אישה שעמדה על זכותה שבתה תהיה אצלה.

אדם שגירש את אישתו, ורצה ללכת למדינה אחרת ולקחת את בתו עמו "ואשתו מעכבת באומרה בת אצל אמה לעולם".

אל אותו חכם הגיעה שאלה מרבאט "בעניין אישה שרוצה להסיע דירתה למקום אחר ולהוליך שמה בתה או בנה שהוא פחות משש והאב מעכב". בשני המקרים פסק רבי יוסף בירדוגו לטובת האב.

אישה שלא הסכימה, שבניה יהיו אצל אשת בעלה.

לפי מקור משנת 1968 דרש הבעל מגרושתו, שבניו ובנותיו יעזבו עמו את מרוקו. האישה אמרה, שלא תתן אותם שכן אין היא רוצה שיהיו אצל אשת אביהם, שאינה אישה כשרה. רבי משה ויזגאן שדן בסכסוך זה, הבחין בין בנים גדולים לקטנים.

באשר לבן הגדול, בן ה-14, זכאי אביו לקחתו עמו שכן טוב לו להיות עם אביו ללמוד תורה. באשר לבן הקטן, בן החמש, מותר לאב לקחתו רק בתנאי שאשתו החדשה תקבל על עצמה לטפל בו ובכל צרכיו עד שיגדל. אך הבנות, טוב להן אצל אמן, והאב חייב לזון אותן כל זמן שהוא במרוקו, אפילו בעיר אחרת, ואם הלך לארץ אחרת – מוכרים את רכושו ( (ויזגאן משה)

אישה שמצאה עבודה לבעלה.

היו נשים חרוצות יותר מן הגברים. החכם הנ"ל כתב במרץ 1963 על אישה, שבעלה ישב בטל והיא מצאה לו עבודה שבה יוכל לפרנס אותה ואת בניה, ולא רצה לעבוד כלל.

סירובו נבע מהעובדה, שבעבודה זו צריך היה לחלל שבת, והוא מעולם לא עשה מלאכה בשבת. החכם הצדיק את הבעל וקבע , שרק אם ימצא עבודה, שאינה כרוכה בחילול שבת, יעבוד " ואז חייב הוא לעבוד ולהשכיר עצמו כפועל בשביל מזונות אשתו שכך כתב לה בכתובתה אנא אפלח וכו….

נשים שלא רצו לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון הבעלים.

נשים מסוימות גילו התנגדות לעלייה לארץ ישראל עם הבעל. אל יעב"ץ הגיעה שאלה ממכנאס באשר לראובן, שהיה נשוי, ובשטר הכתובה כתוב שנשבע, שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת אלא אם זה יהיה רצונה. ולעת כזאת רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, והוא רוצה לתת לה גט.

בתשובה רבי ש"י אביטבול בשנת תקל"ט – 1779, נדון המעשה הבא : "בהיות שהרבי משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולאות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה".

מן ההמשך התברר, כפי שעולה מדברי בא כוחה, שנימוק נוסף לסירובה היה הסכנה שבדרכים. לדברי החכם אם הוא רוצה לעלות, שיפרע כתובתה ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום. אלא שהבעל לא רצה לגרשה.

הוא רצה שתלך עמו " ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה". מן ההמשך התברר, שבאה האישה עצמה עם הבעל וטענה דאערומי קא מערים כדי להפסידה כתובתה ולארץ ישראל לא ילך " הבעל רצה למנוע ממנה את כתובתה בטענה, שעשתה גדידה ושריטה בבשרה על מת, מכאן, שאישה זו גילתה עמדה עצמאית בסירובה להיכנע לרצון בעלה.

הבעל איננו רשאי לכפות על אישתו לעלות עמו, אלא ממקום קרוב לארץ ישראל, אך לא ממרוקו – כך פסק רבי פתחיה בירדוגו. אם הדרכים בחזקת סכנה או קאין לא כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא ניתן להתיר נדרו ( משה טולידאנו )

רבי יוסף בירדוגו דן באישה שסירבה לעלות לארץ ישראל כאשר בעלה רצה לעשות זאת וטענה, הבעל התחייב כלפיה שלא יוצאינה ממקום מגוריהם למדינה אחרת.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 24

 

אליעזר בשן – נשים יוזמות בתחום המשפחה. סיום הפרק

נשות-חיל-במרוקו

גרושה שהתנגדה שבעלה יקח עמו את ילדיהם לארץ ישראל.

בוויכוח בין כלאל אדרעי ובין גרושתו דן רבי יעקב בירדוגו :מי שרוצה לעלות לארץ ישראל ולהוליך את בניו הקטנים פחותים משש ובנותיו שהם אצל גרושתו שאומר שאין רצונו להניח בניו ובנותיו נדודים וגולים ואין חונך ואין מרחם כרחב אב על בנים.

וגם לכשיגדלו מי יביאם אליו לארץ מרחקים וכשירצו לינשא ולהתחנך למצוות מי יחנכם ומי יגדלם לתלמוד תורה. ועל הכל איך יוכל להיפרד מיוצאי חלציו ולהניחם בכאן והוא ילך… ועוד אומר שאף אם תגזור עליו מדת הדין להיפרד מהם בחיים וישכל את כולם ביום אחד לרצון אמם שאינה רוצה לתחם לו.מכל מקום מהו שיוכל לומר אם לא יבואו עמי לא אזון אותם. שלא חייבוני רז"ל אפילו עד שש כי אם בהיותם עמי, ולא כשאמם מעכבת מתלתתם לי שהיא המעכבת היא שתזון אותם.

שאני הריני רוצה לזון כשיהיו עמי, והיא אינה רוצה לתתם לי, ועוד אומר בני הם ובנותי הם ואיך תשלוט בהם אמם יותר ממני שלא אוכל להוליכם עמי לארץ או למקום אחר ששם מחייתי ואחיה אני והם.

מן ההמשך מתברר, שמדובר בשתי בנות בגיל שלוש. מסקנת החכם הינה שהדין עם האב, ואף אם יתרצה להניחם אצל האם יכול הוא לומר, שלא יזון אותם , דלגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש, ולא דין הבת אצל אמה.

בדיון זה אין עמדת האישה מיוצגת . היו נשים שגילו עמדה עצמאית נגד דעת הבעל ותבעו, שילדיהן יישארו אצלן.

מקרים נוספים מן מהמאה ה-20 : רבי משה עטייא כתב, שאם הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל ואישתו מסרבת אין כופים עליה לעלות עמו והוא חייב לפרוע לה את כתובתה.

בשנת 1948 הועלתה שאלה בפני רבי שלמה הכהן אצבאן בדבר אישה, המסרבת לעלות עם בעלה. החכם השיב, שאינו יכול להוציאה בניגוד לרצונה גם לא לירושלים.

כשבתו של רבי אהרן בן חסין סירבה לעלות ארצה עם בעלה והלכה לבית אביה במוגדור, שלח אחריה החכם כמה וכמה פעמים, בנובמבר ובדצמבר 1955, כדי לשכנעה שתצטרף לבעלה. אך הגיע למסקנה, שאינה יכולה לעכב אותו ואם היא מסרבת להצטרף אליו, תצא בלא כתובה. החכם חלק אפוא על רבי שלמה הכהן.

גם רבי משה מרציאנו דן בשנת תשכ"ח באישה, שסירבה לעלות עם בעלה לארץ ישראל  (מרציאנו משה)

נשים ואלמנות שעלו לארץ ישראל.

בין ההמלצות שכתב רבי ש"י אביטבול מצפר ולנצרכים מצויה המלצה לאישה, שעלתה לארץ ישראל, שאין ספק שהייתה זקוקה להוצאות הדרך. ההמלצה אינה מתוארכת ומיועדת לאישה בשם שמחה בת משה עולייל אשת מימון בן יעקב אבן חמו, שבעלה נעלם, שהחילטה לעלות ארצה יחד עם בנה שמה ועם הבת עיישה.

על אישה מצפרו, הקבורה בהר הזיתים, נמצא מכתב ללא תאריך.

רבי מימון בירדוגו ממכנאס כתב על אישה, שמכרה את חפצי נדונייתה כדי לממן את עלייתה ארצה יחד עם בעלה, והסיעה את דירתה ועלתה לארץ ישראל.

על אישתו של רבי וידאל הצרפתי, אמו של רבי ישראל הצרפתי, כתב רבי יוסף בן נאיים ש "הייתה אישה יראת ה', ובסוף ימיה עלתה לשכון כבוד בירושלים.

האם יכולים קרובים למנוע מאישה להעלות את בתה או את בניה עמה לארץ ישראל.

רבי יצחק אבן דנאן פסק בעקבות שאלה, שהבת תהיה אצל אמה דווקא אם שתיהן חיות באותה עיר, אך אם האם רוצה להוליכה למקום אחר, ואפילו להעלותה לארץ ישראל, יכולים קרוביה לעכב בעדה.

התקדים שעליו הסתמך הוא תשובת רבי שמעון בן צמח דוראן, שנימק את דבריו כך : שהשטן מקטרג בשעת סכנה….ועוד שמא חס ושלום ישבום בדרך שיצטרכו קרוביהם לפדותם. אך אם הבנות גדולות מגיל 11 יש לשאול אותן האם הן רוצות ללכת אחרי אמן ואם כן – יעשו כרצונן.

בשנות החמישים של המאה ה-19 התגרשה אישה ונישאה לאחר. היא רצתה לעלות ארצה ולקחה עמה את בניה מבעלה הראשון, אך כפי שפסקו חכמי צפרו בשנת תרי"ז – 1857, בעקבות פסק דין שקיבלו מחכמי מכנאס, " קרוביהם יכולים לעכב על ידם מלהוליכם לארץ.

רבי אברהם עמאר, לעומת זאת, פסק, שאין הקרובים יכולים לעכב אישה, הרוצה להעלות עמה לארץ ישראל את בניה מבעלה הראשון.

אלמנה ואמה עמדו לעלות לארץ ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-19, והאישה רצתה לקחת אתה את שני בניה, אך האב התנגד. על פי פסק דין משנת תרכ"ח – 1868 " רשאית האישה ליקח שני בניה עמה למקום הקדוש וצריך אפוטרופוס לתת בידם דמי מזונות שנה אחת לפחות…והוצאות הדרך, על פסק הדין חתמו חכמי צפרו רבי מתתיהו בן זכרי, רפאל משה אלבאז ויקותיאל אלבאז.

לאחר פטירתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור עלתה אלמנתו לירושלים דרך טנג'יר. כיוון שהתכריכים שהביאה עמה לא תאמו את אלה שנהוגים בירושלים חזרה למוגדור כדי להביא תכריכים על פי הנהוג בעיר הקודש.

שובה נדחה מסיבות אחדות : היא מצאה את כלתה כורעת ללדת, כלתה השנייה בהריון, והיא שמעה על שתי נערות שלא מצאו את זיווגן, ודאגה להן. לאחר שהצליחה שמשימתה הפליגה שוב לארץ ישראל והמשיכה שמעשיה הטובים עד שנפטרה ונקברה בהר הזיתים.

מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

בשנת 1884הגיעו לאירופה ידיעות ממרוקו בדבר התעללות של מושל דמנאת ביהודים ובנשים יהודיות.דמנאת שוכנת כ-100 קילומטרים מזרחה למראכש, בינה ובין בני מלאל. בפברואר 1885 כתבה אסתר אמסלם לבעלה, שברח מדמנאת לטנג'יר, כדי לקבל פיצויים מהממשל על הנזק שנגרם לו :
"אילו יכולת לראות את מצוקתנו היית מזיל דמעות של דם. את דמנאת כמו שעזבו אבותינו את מצרים. אך היצלנו את נפשנו בלבד הלוך ובכה ונשארנו ללא כל ציוד. המושל סילק את השומרים שלנו ובלילה האחרון בזז את בתינו אספסוף מהרחוב וחילל את הנשים ואת הילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע.

גם יהודים שמצאו מקלט במקום קדוש, תחת חסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו תוך התעלמות מהכללים המקובלים. רבי יוסף אלמליח שוחרר בגיל 98 מכבליו, אך מחשש שייתפש שוב ברח למקום הקדוש של השריף.

למרות זאת נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך לארץ, הולקה 980 מלקות וכמעט נפטר. כעבור זמן התאושש, אך הוא לא יחיה הרבה זמן.

הסוחר יצחק כהן, שהיה עמו במקום הקדוש, הוכה עד מוות. כל אלה בוצעו בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח יחד עם ארבע נשים למקום שאני נמצאת בו עתה. הנשים שלא ברחו חשופות להתעללות. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ועל ידי אנשים בשירותו של המושל. הן לא יכלו להימלט, ואלה שניסו, נתפשו מייד והובאו לבית הסוהר.

כתבת לי לנסות למכור מהרכוש שלנו באמצעות השותפים המאורים שלנו, ולשלוח את הכסף אליך. עליך לדעת, שכל מאורי שיימצא מסייע לנו יחשב בוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע, שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות שיש לנו בחנות כדי להתפרנס. אינך יודע, שכל רכושנו הוחרם על ידי המושל, ועליך להיות אסיר תודה על כך, שברחתי מבלי שכבודי חולל, כפי שחוללו נשים אחרות. אילו כתבתי לך כל מה שיכולתי לומר לך לא הייתי מסיימת.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים, שיהודים גרים בהם, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי, יעקב, הלך לקזבלנקה לקנות שחורה והביאה לדמנאת. וכשהגיע, נלקח ממנו הכל והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת אודותיו.

אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם.

2 – אליעזר בשן – נשים יוזמות בתחום המשפחה. סיום הפרק-עמ' 27

מכתבי נשים לדיפלומטים-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ג: מכתבי נשים לדיפלומטים

תביעות של אלמנות, שבעליהן שירתו בקונסוליות של בריטניה במרוקו

היו נשים בעלות יזמה, שפנו לגורמים ציבוריים וממשלתיים בכתב או בעל־פה, והיו מהן שהופיעו אישית בפני אנשי הממשל והסולטאן.

אלמנת יהודי שכיהן בתפקיד תורגמן בשירות בריטניה, הומת על־ידי הסולטאן ורכושו הוחרם (אחרי 1733)

אחרי שנת 1733 פנתה אלמנתו של שלום נחמיאש, סוחר ותורגמן, לסגן הקונסול הבריטי בעיר סלא לקבלת חוב שחייבים לבעלה. לדבריה, התגורר בעלה בלונדון במשך שנים מספר. לאחר מכן עבר לסלא שבממלכת מרוקו בעקבות מסחרו ונטל עמו את סחורתו כמו גם סחורה של סוחרים אחרים. באותה עת תפשו המאורים אנייה אנגלית, שהובאה לנמל סלא. הקונסול הבריטי בסלא, ג׳והן ליאונרד סוליקופר (John Leonard Solicofre), פנה אל בעלה בשל ידיעותיו באנגלית ובערבית וביקשו לכהן בתפקיד תורגמן ולטפל בשחרור האנייה.

לדבריה, היה בעלה מוכן תמיד לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו ולכן פנה על פי בקשת הקונסול אל הסולטאן של מרוקו (אסמעיל הראשון, ששלט בשנים (1727-1672), בהתאם לנוהג בארץ זו, בבקשה להחזיר את הביזה. הפנייה הרגיזה את הסולטאן עד כדי כך, שפקד על שריפת בעלה בעודו חי ועל החרמת כל רכושו לשימושו של הסולטאן, וכך אכן היה. כתוצאה מכך אבד כל הרכוש של בעלה והיא נשארה חסרת כל, כיוון שבעלה, בסייעו לקונסול הנ״ל, הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי בריטניה. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא מטה לחם. בסיום מכתבה מבקשת האישה לקחת לתשומת לב את העניין המצער וכן היא מבקשת מסגן הקונסול שיואיל להעניק לה סכום מספק ״לפי חכמתו״ (29 ,71/21 ,.(SP

הערת המחבר: התעודה פורסמה אצל: 310-311 ,1979 ,Stillman שרשם בכותרת את השנה 1772. לא ברור לי מאין לו תאריך זה. על פי כתב־יד עברי נשרף שלום נעמיאש במכנאס בשנת 1733. ברשימת נפטרים נאמר: ״נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם והכולל החסיד העניו כה״ג שלם נעמייאש מא״י תוב״ב ובא למערב ונתיישב בעיר סאלי ונעשה תגר גדול ונשרף בכאן מכנאס יע״א ע׳׳י מלשינות היום יום ג׳ כח לכסלו שנת תצ״ג לפ״ק״. אברהם יערי, שפרסם מידע זה, כתב, ש״אפשר שהיה שליח ארץ ישראל שנשתקע במרוקו״(תשי״א, 859-858). ח״ז הירשברג (תשכ׳׳ה, חלק ב, 287-286, 366, הערה 84) המזכיר את שלמה נחמיאש יליד מרוקו, שסחר בלונדון, שימש בשנת 1733 תורגמן של הקונסול ונשלח על־ידו לשחרר ספינות, ואת אלמנתו רחל. אך את המקור, שהובא על־ידי א׳ יערי, לא הזכיר. תורגמנו של קונסול בריטניה, שלמה נחמיאש, ושריפתו מוזכרים על־ידי אנגלי בשם Thomas Pellow, שנשבה בהיותו בן 11, נלקח למכנאס ושהה בשבי במשך 23 שנים. הוא תיאר את מרוקו בשנים 1738-1715, את ההפיכות שהתחוללו בשנים 1736-1720 וכן את הרפתקאותיו, בריחתו ושובו לאנגליה בספר, שיצא לאור בשנת 1739 ושוב בשנת 1890 (1890 ;1739 ,Pellow Thomas)

אלמנה ושישה סוחרים, שפנו לשר החוץ הבריטי(אחרי 1733)

האלמנה פורטלו דה קויראס (Portello de Quiras), שזהותה לא ברורה (ייתכן שהשתייכה למשפחתי אנוסים) וכן שישה סוחרים שטחו בפני שר החוץ הבריטי, הדוכס מניוקסל, את בקשתם: הם שלחו סחורה אל שלום נחמיאש מסלא, שמכר אותה ואמור היה לשלם להם לאחר קבלת הכסף מהקונים. אלא שנחמיאש זה, שהיה בעבר תורגמן לסגן הקונסול הבריטי, נשרף בעודו חי בפקודת הסולטאן של מרוקו וכל רכושו, כולל שטרי החוב שלו, הוחרמו לקופת הסולטאן. בין השאר היו בידיו 3,500 לי״ש, שהיה חייב להם עבור הסחורה שנמכרה על־ידו. ניתן להוכיח זאת באמצעות אישורים מתאימים. כיוון שאין עוד קונסול בריטי בסלא מבקשים הפונים, שכאשר יישלח אדם למלא תפקיד זה יקבל הוראה לדאוג לזכויותיהם ולשלוח את הכסף לנציגיהם בסלא כדי לחלקו בין הזכאים.

מן הראוי לעמוד על הרקע המדיני לאירוע, שכתוצאה ממנו נשרף נחמיאש. בשנות ראשית שלטונם של הסולטאנים מבית פילאלי – החל מאסמעיל הראשון עד שנת 1753 – לא היה הממשל יציב בשל מלחמות שהתנהלו בין בניו על השלטון(הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 283-260). כדי להבטיח את הפעילות המסחרית של הבריטים במרוקו ובערי החוף של הים התיכון וחוף האוקינוס נערכו הסכמי שלום בין מלכי בריטניה לסולטאנים, שבעקבותיהם ניתן היה לשחרר גם את הבריטים, שנתפשו על־ידי פיראטים מרוקניים. אחד מבסיסיהם החשובים היה בסלא שלחוף האוקיינוס, ומכאן הטילו את אימתם על הסחר האירופי באוקיינוס (בשן, תש״ם, 67-44).

בשנת 1721 נחתם הסכם שלום בין המלך ג׳ורג׳ הראשון(מלך בשנים 1727-1714) ובין מולאי אסמעיל, אך עם פטירת הסולטאן פג תוקפו של ההסכם. בשנת 1729 אושר ההסכם הקודם על־ידי עבדאללה החמישי אלמורתדה, שעלה על כס הסולטאנות באותה שנה, ועל־ידי ג׳ורג׳ השני(מלך בשנים 1760-1727). הקונסול הבריטי ג׳והן ראסל (Russel) הצליח לשחרר 23 שבויים בריטיים, אולם דמי הפדיון לא שולמו עקב עזיבתו של ראסל. הסולטאן רגז ופקד לאסור את ממלא מקום הקונסול הבריטי, ג׳ימס ארגאט (Argatt), עד קבלת הכסף. כעסו של הסולטאן גבר משום שאניות מלחמה של ספרד לקחו בכוח מאורים מתוך האניות הבריטיות ומכרום לעבדות. הייתה זו אמתלה, שאפשרה התעלמות מן ההסכם עם בריטניה, ואכן, הבריטים לא מנעו זאת. מבסיסם בסלא המשיכו הפיראטים לתקוף אניות סוחר בריטיות, שלעתים הובילו נוסעים ספרדיים ופורטוגליים. היחסים בין מרוקו לבריטניה הורעו. במאי 1723 הגיע ג׳והן ליאונרד סולקופר לסלא לשמש בתפקיד קונסול בריטניה במקום ראסל. עוד באותה שנה נסע לחצר הסולטאן כדי לשחרר את אנשי הצוות ואת נוסעיה של אנייה בריטית שנשבו. הקונסול הזכיר את ההסכם בין שתי הממלכות, שכן ראה בשביית הנוסעים הפרה של ההסכם. הסולטאן טען, שאם אניות של בריטניה נושאות אזרחים ספרדיים ופורטוגליים, שהם אויביו, יש לו זכות לשבותם (87-90 ,1972 ,Rogers).

תומאס פלו (T. Pellow) תיאר את האירוע ואת שריפתו של נחמיאש. לדבריו נתפסה אנייה בריטית ועליה 70 אזרחים פורטוגליים על־־ידי פיראטים מרוקניים, והשבויים נשלחו למכנאס. הקונסול הבריטי בסלא פנה אל אבשלום קנדיל (Candeel), רב חובל של אניית פיראטים בסלא, בבקשה לשחררם, אך ללא הועיל. הקונסול החליט אפוא ללכת בעקבות השבויים ולהגיש תלונה בפני הסולטאן במכנאס. הוא לקח עמו את היהודי שלום נחמיאש לשמש תורגמן. הקונסול הוצג בפני הסולטאן, ששאל אותו למטרת ביקורו, וענה באמצעות היהודי, שמטרת ביקורו ליידע את הסולטאן בכך, ששבייתם של אזרחים בריטיים היא הפרת הסכם, שנחתם לאחרונה. הסולטאן ענה, שהשבויים הם אזרחי פורטוגל – אויביו – ולכן השבייה חוקית. היהודי טען, שקשה לקבל את ההנחה, שאסור לבריטים להוביל באניותיהם אזרחי מדינות, המקיימות עמם יחסי שלום, אך אם אין כוונה לשחרר את כל הנוסעים, יש לשחרר לפחות את הבריטים. הסולטאן נשאל על־ידי אבשלום קנדיל, שהיה נוכח, האם הוא יודע עם מי הוא מדבר. תשובת הסולטאן הייתה ״עם אנגלי״, אך קנדיל ענה: ״לא אדוני, עם יהודי״. הסולטאן השיב: ״אכן עם יהודי״ ואז קרא בקול לשומריו ופקד עליהם לקחת את היהודי ולשרוף אותו מייד. היהודי קרא לסולטאן להצילו ונקב בסכום מסוים של כסף, שייתן לו בתמורה. ״לא, כלב!״, אמר הסולטאן, ״לא יסולח לך אפילו לא תמורת כל הכסף של ברבריה״ ופקד: ״קחו אותו ושרפו אותו״ ואכן, השומרים ביצעו זאת מייד. ביתו רוקן, כולל כספו.

לא היה זה המקרה היחיד של חיסול יהודי, שפעל בשירות הקשרים בין סולטאן מרוקו ובין מדינה אירופית. מוחמד אבן עבדאללה (1790-1757), שבשירותו פעלו יהודים בתפקידי מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחויות דיפלומטיות, חיסל יהודי שפעל בשירותו. יצחק קארדוזו, בעל מעמד נכבד בחצר, הוזמן על־ידי הסולטאן ובחשד שחיבל ביחסים בינו ובין בריטניה ציווה להלקותו, לכרות את ראשו ולשרוף את גופתו – כל זאת ללא חקירה ודרישה [בשן, תשנ״ה, 41-40 (ושוב בתשנ״ו, 217-216); 91/33 co].

האיטלקי אדמונד אמיקיס (Amicis) כתב, שבשנות ה־70 של המאה ה־19 הגישו נשים יהודיות פטיציה לשגריר איטליה במרוקו. אין פרטים על אופי הבקשה (,1882 ,Amicis 261).

מכתבי נשים לדיפלומטים-אליעזר בשן-עמ' 30

סיום הפרק "מכתבי נשים לדיפלומטים" אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

אלמנת יהודי, ששירת את סגן הקונטול הבריטי ברבאט, דרשה פריעת חוב מדוד הטולטאן. היא פנתה לשגרירות הבריטית אך גורשה על־ידי חיילים.

במאה ה־19 חלה עלייה במספרם של היהודים, ששירתו את השגרירים והקונסולים של מדינות זרות במרוקו. הם שירתו בתפקידים שונים כגון תורגמנים, סוכנים קונסולריים וסגני קונסולים בערים שונות. עדויות על כך מצויות בארכיון של משרד החוץ הבריטי.

תביעתה של הגב׳ סאנג׳רו, אלמנתו של יהודי, ששירת את הקונסול הבריטי ברבאט, ג׳והן פרוסט (Frost), בדבר חוב כספי, שימשה נושא להתכתבות בין דיפלומטים בריטיים בין ה־9 בנובמבר ל־21 בדצמבר 1885. שר החוץ הבריטי העביר לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), שגריר בריטניה במרוקו, מכתב מהגב׳ סאנג׳רו. הנמען התבקש לדווח על הטיפול בנושא.

ג׳והן פרוסט ענה ב־13 בדצמבר. לדבריו, בחיפוש שערך בארכיון של סגנות הקונסוליה ברבאט מצא 16 מסמכים, הדנים בחוב לסאנג׳רו. אלא שהחייבים נפטרו מזמן ואין סיכוי כלשהו, שהחוב או חלקו ייפרע. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן(חסן הראשון), שהיה חייב את הכסף ואודותיו מצא הכותב את התזכיר, שהה במצרים.

ההתייחסות המפורטת והאחרונה בנדון הייתה מכתבו של ג׳והן דרומונד האי לשר החוץ מן ה־21 בדצמבר 1885, שבו אישר את מכתבו מן ה־7 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת סאנג׳רו. לדבריו, לא מצא בארכיונים פרטים כלשהם או מכתב, שהופנה בנדון לממשלה, אך נזכר, שבביקור בחצרו של הסולטאן בשנת 1861 הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חאמד, אחיו של הסולטאן המנוח (מוחמד הרביעי שלט בשנים 1873-1859). תשובת הסולטאן הייתה, שכיוון שהוזהר חזור והזהר, שהסולטאן אינו אחראי לחובותיו של מולאי חאמד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק ואין הוא זוכר צעד כלשהו שנעשה בנדון מאז. בהמשך להוראות שנתן לסגן הקונסול פרוסט, כשהגיע לטנג׳יר, העביר אל הכותב חבילה, הכוללת 71 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לסאנג׳רו. אלה הופקדו בסגנות הקונסוליה בשנת 1866.

מר פרוסט העיר במכתב, שאת תמציתו שלח דרומונד האי לשר החוץ, שהחייב נפטר מזמן ולכן אין לדעתו תקווה שחלק כלשהו מהחוב יוחזר. בין השאר כתב, שתביעות של אזרחים בריטיים גורמות לצרות וקשה ליישבן. אם תובאנה גם התביעות של האלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים בפני השלטונות יגרום הדבר לתרעומת ולמבוכה.

בבקשתה כתבה הגברת סאנג׳רו, שגורשה מדלת השגרירות הבריטית בטנג׳יר על-ידי חיילים. דרומונד האי שאל, האם נכון הדבר, והנשאלים הכחישו את דבריה. אחד התורגמנים אמר לו, שחודשים מספר קודם לכן נאמר לגברת סאנג׳רו שלא ניתן לעשות ולא כלום. כיוון שמר פרוסט יצא לחופשה יש לחכות עד שובו, או אז יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות. הכותב ביקש לשלוח לגברת סאנג׳רו 17 מסמכים וכן ביקש אישור על קבלתם. נמסר לה, שללא הוראות הממשלה הבריטית אין השגריר רשאי לנקוט בצעדים כלשהם בהקשר לתביעות אלה. יתר על כן הוא משוכנע, שאילו נהג כך לא היה הדבר מוביל לתוצאות מועילות כלשהן.

בסיום מופיעה הערה: הבעל לא הועסק בשירותה של ממשלת הוד מלכותה, הוא היה רק משרתו של סגן הקונסול(99/223 FQ).

אלמנת התורגמן חיים טיקטו פנתה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע לקיום המשפחה (1894)

ב־3 בספטמבר 1894 כתבה מרים, אלמנתו של חיים סיקסו, תורגמן לשגריר הבריטי, ארנסט סאטוב (Satow), וביקשה סיוע לקיום בנותיה. לדבריה, הותירה אותה פטירת בעלה ללא פרוטה וללא מקור פרנסה כלשהו. בקשתה הייתה שהשגריר ישיג עבורה פנסיה מהממשלה כדי שלא תסבול ממחסור.

לדבריה, שירת בעלה המנוח את הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר בתפקיד תורגמן במשך 35 שנים. משרה זו הייתה גם בידי אביו במשך כ־50 שנה. היא הזכירה את תרומתו לפיתוח המסחר בנמלים ואת העובדה, שנפטר עני יחסית כשהוא תלוי במשכורתו בלבד, המוכיחה לדעתה, שנהג בצורה מכובדת וישרה. בעלה ירש אמנם רכוש קטן מהוריו, אולם זה התנוון ושועבד, ומשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, ואילו עול תשלום הריבית והחזקת הילדים נפל עליה. אילו היה המצב שונה לא הייתה פונה לקבלת שירותיו הטובים (99/318.(F0

השגריר הפנה את מכתבה אל שר החוץ, והתשובה מן ה־12 בנובמבר 1894 הייתה שלילית. לדבריו, אין קרן להוצאה מסוג זה (99/315 F0). יש לציין, שגם פנסיה לא הייתה מובטחת לאלמנת קונסול בריטי. כך אירע למשל לאלמנתו של ג׳ון דיקסון(1906-1845), קונסול בריטניה בירושלים החל מספטמבר 1890 ועד פטירתו ביולי 1906. בקשתה לקבלת פנסיה נענתה בשלילה.

חיים בן דוד סיקסו היה בן למשפחת תורגמנים, ששירתה את האינטרסים של בריטניה במרוקו. הוא מונה על־ידי השגריר הבריטי, ג׳והן דרומונד האי, בשנת 1856 לשמש פקיד בשגרירות הבריטית בטנג׳יר, אצל הקונסול ריד (Reade). כבר אז החל לשמש תורגמן במקום אביו דוד שחלה. בשנת 1866, בהיותו בן 33, לא היה עדיין מעמדו ברור, והתעוררה שאלת זכויותיו לפנסיה. האוצר בלונדון הודיע לו, שכדי לקבל פנסיה עליו להצטייד בתעודה מאת השירות הציבורי(Civil Service), ולשם כך – בהתאם להחלטת האוצר – עליו לעבור מבחן. ב־5 במרס 1866 כתב לדרומונד האי, שהוא מעדיף שלא להיבחן והוא מוותר על פנסיה. על פי מידע מ־19 בינואר 1872 הוא מכהן מזה 15 שנים בתפקיד והוא התפטר בשל סכסוך.

בשנות ה־70 המשיך לשמש תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, וביניהם היה אחראי לרכושה. תחת פיקוחו בוצעו התיקונים בבית השגריר. בשנת 1880 נלווה לביקורו של דרומונד האי אצל הסולטאן אך לא כרע בפניו. הוא נפטר בשנת.1894

אביו דוד נזכר לראשונה בשנת 1829 בהיותו תורגמן לקונסוליה של פורטוגל (/52 FO 32). החל משנת 1844 עד פטירתו ב־25 במרס 1866 פעל בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו של ג׳והן דרומונד האי, שהעריך את כישוריו ולקח

אותו למסעותיו ולפגישותיו עם הסולטאן ועם וזירים. כן דאג שיחולו עליו כל הפריבילגיות, ששאר אנשי צוותו שאינם יהודים זכו בהן. הוא ייצג את השגריר בפגישות עם אישי הממשל.

יצחק סיקסו, שנזכר בינואר 1872, היה תורגמן של קונסול אוסטריה  ואילו אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של המשלחת הגרמנית בטנג׳יר וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות ה־80-70 של המאה ה־19. הוא קיבל אזרחות בלגית  בשנת 1888. אברהם קיבל את ליאופולד, מלך הבלגים, שביקר בטנג׳יר בשנת 1900 .

אחיו יעקב מילא אחריו תפקיד זה עד פטירתו בשנת 1907

סיום הפרק "מכתבי נשים לדיפלומטים" אליעזר בשן

נשים פונות לממשל ולסולטאן – אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ד: נשים פונות לממשל ולסולטאן

אישח שפנתח לשר בבקשה לשחרר יהודים ממאסרם (1792-1790)

בימי הסולטאן העריץ יזיד בן מוחמד (שלט בשנים 1792-1790) שלח הסולטאן בשנת 1792 את אחד מהשריפים לאסור שלושה יהודים מראשי הקהל, שהיו חשודים בכך שהם מחזיקים בכספו של החזן, בבא מרדכי אשריקי, יועצו של מוחמד, אביו של יזיד, שנשרף בפקודתו של יזיד. אלה הודו תחת לחץ, שהכסף בידם. לאחר מכן אסר יזיד את נכבדי היהודים והחכמים, שהוכו כדי לסחוט מהם כסף. חלק מהאנשים כבר שילם, עד שיאקות, אישתו של נגיד הקהל, יוסף בן עטיאה, הלכה לשר בפאס, ששמו אלגנימי, שהיה בעל השפעה על יזיד, וסיפרה לו על תעלולי האיש וביקשה שיבוא לחלצם. האיש הוכיח את העריץ, וכאשר הדבר לא הועיל פנה אלגנימי ליזיד. זה ציווה לשחרר את היהודים ממאסרם, והם לא נאלצו עוד לשלם את הממון(טולידאנו, תרע״א, 175. על תקופה זו: בניהו, תשנ״ג, 172-157).

אישה שפנתה לווזר ונענתה (1858)

מסעודה, אלמנת שלמה קורקוס, כתבה לווזיר אל־טייב בן אל־ימאני, וזיר ושר החצר בין השנים 1869-1820, בימי הסולטאנים סולימאן השני(1822-1792), עבד ארחמאן השני (1859-1822) ומוחמד הרביעי(1873-1859). מטרת פנייתה הייתה כנראה לשכך את רוגז השלטונות לאחר שבנה, אברהם קורקוס, קיבל את תפקיד סגן הקונסול של ארצות־הברית במוגדור. מכתבה לא פורסם. פורסמה רק תגובת הווזיר ב־27 באוגוסט 1858, שאישר את קבלת מכתבה, שבו הזכירה את שני בניה, אברהם ויעקב. הוא הרגיע אותה והביע את הוקרתו לבניה ולאביהם, בעלה המנוח, שנפטר בגיל מופלג. הווזיר שיבח את משפחתה ואותה וציין, כי ״את עבורנו היקרה ביהודיות״. נראה שציפה לתגובה ממנה שכן כתב: ״בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך אין בכך כלום. אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך״ (אביטבול, תשל״ח, מס׳ 3; תשנ״ד, מס׳ 12).

אלמנות שפנו למושל ולסולטאן לאחר שבעליהן נהרגו

יהודים, שהלכו מעיר לעיר עם סחורות, מהם רוכלים שמכרו לכפריים, היו נתונים לסכנת שוד ורצח. לעתים נהגו לתת סחורה בהקפה וכעבור זמן באו לגבות את התשלום. היו מקרים, שבעקבות התערבות גורם ציבורי או דיפלומטי נעשו צעדים לתפוס את הרוצחים או להעניש את תושבי הכפר שממנו יצאו הרוצחים, או שהיו סמוכים למקום האירוע. לעתים ניסו אלמנות הנרצחים לפנות למושל או לסולטאן בבקשה לקבל פיצויים, אך לא

תמיד עלה הדבר בידן. הדבר מעיד על יזמתן של הנשים, שניסו לקבל את המגיע להן. על פי השריעה חובה לשלם כופר דם למשפחת הנרצח אם הוא מוסלמי (,1964 ,Schacht 186). על יהודי ש״קבל למלכות על דמי אחיו ההרוג ועל הנכסים שנטלו השוללים בשעת הריגתו״: מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן ק). כך גם במשפט הקאנוני, אולם אין בכך כדי לחייב אם הקרבן הוא ד׳מי(בורנשטיין מקובצקי, תש״ן, 97-78; 308-310 ,1973 ,Heyd). למרות זאת היו מקרים, שהסולטאנים פקדו לשלם פיצויים לאלמנת הנרצח היהודי או לבניו. ההחלטה הייתה תלויה במעמדו של הנרצח, בלחץ שהופעל על הסולטאן על־ידי גורם בעל משקל כגון שגריר של מדינה זרה בעקבות פנייה של אגודה יהודית באירופה.

התערבות דיפלומטית לקבלת פיצויים לאלמנה

דוגמה להתערבות דיפלומטית היא מכתב מה-16 באוגוסט 1877, שנשלח על־ידי ג׳והן דרומונד האי לווזיר הראשי, מוסה בן חאמד. במכתב צוינה יזמת הנציגים הזרים בטנג׳יר לפנות לווזיר לענייני חוץ, מוחמד ברגאש, כדי להביא את רוצחי שבעת היהודים במחוז לאראש לדין, שכן הרוצח היה ידוע. חוסר היענות יביא לדיווח אירוע זה ומקרים דומים של רצח לממשלות המיוצגות על־ידי השגרירים ולנקיטת אמצעים אחרים. הכותב, שהיה ידוע כידידו של הסולטאן, הציע לשלוח פקיד מטעם הסולטאן ללאראש לחקירת הנושא וציפה, שהסולטאן יורה על מאסר רוצחיו של בעל האישה המסכנה, שנשארה עם שבעה ילדים, וכן שיוענקו לה פיצויים מתאימים.

במקרים מסוימים של רצח יהודים לא שולמו פיצויים כלשהם והמשפחות סבלו ממחסור. כך אירע למשפחת הנרצחים בסאפי בשנת 1874 למרות פניותיו של שגריר בריטניה ושל אחרים.על שלושה מקרים כאלה סיפר קפטן בריטי, שנלווה אל שגריר בריטניה, ג׳והן דרומונד האי, בשנת 1880, בעת ביקורו אצל הסולטאן (178-179 ,1881 ,Trotter). גובה הפיצוי לא היה קבוע, אלא היה נושא למשא ומתן.

לעתים סירבו האלמנה או הבן לקבל את הסכום שהוצע להם. על פי ידיעה משנת 1875 סירב בנו של פנחס בר ששת, שנרצח ליד לאראש, לקבל מאה פרנק, שכן קבלת סכום זה הותנתה בכך שיוותר על תביעה כספית נוספת. הוא החזיר את הכסף ותבע, שהרוצח יעמוד לדין.

לעתים חייבה קבלת הפיצויים את האלמנה והיתומים לפנות לגורמים, העשויים לסייע בידם להשיגם, כגון להתדפק על דלתות שגרירים בטנג׳יר במטרה להפעיל לחץ על הממשל המרוקני(1884,72 .JC, 12 Dec). היו אלמנות שפנו למושל או לסולטאן, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה.

אישה שפנתה לשולטאן ולמושל עם מכתב מהטולטאן

יהודים, שיצאו למסחרם בכפרים, היו לעתים קרבנות של רצח לשם שוד. על פי מקור מסוף המאה ה־18 או מתחילת המאה ה־19, הנזכר על־ידי חכם שפעל ברבאט ובסלא, פנתה אישה בעלת יזמה לסולטאן ולמושל:

״אישה אחת, שהלכה וקבלה לפני המלך, ירום הודו, על שהרגו בעלה הישמעאלים באוהלי קדר ולקחו ממונו והסחורות שהיה מוכר שם ממון שהיו נושים בו בעלי חוב. וכתב לה המלך, שתלך לפני השר המושל בהם ויתן לה מאתיים מתקאלים דמי כופר בעלה. ובעלי חוב שנושים בבעלה, בעלי הממון, ילכו לפני השר ויפרע להם מה שנושים בבעלה. והלכה האישה לפני השר בכתב המלך שנתן לה, והיה דוחה אותה מיום אל יום ולא רצה לקיים מאמר המלך.״

לאחר מכן אמר לה, שלא יתן לה מאומה עד שתפטור אותו מבעלי החוב אך היא סירבה. הוא איים עליה, שאם לא תעשה כפקודתו יצווה להורגה. לבסוף נכנעה לרצונו (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן לא).

אישה שהתחננה בפני המלד לקבל את רכושה מבית אביה

במקור מאותו זמן מובא המעשה הבא:

מעשה בראובן, שהמיר לאונסו, והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו. כשמת בלא בנים נטל המלך ירום הודו כל ממונו טלטל וקרקע גם הבית שהייתה לו נטלה ממנו ועקלה ונתייעץ היורש של ראובן עם יבמתו הנזכרת לילך להתחנן לפני המלך על דבר הבית לאמור, כי לא נטלה כתובה מבעלה הקורין סד״ק (צאדק – כתובה בערבית). והמלך שמע תחנתה ונכמרו רחמיו עליה והחזיר לה הבית, כי אמרה שהיא מבית אביה ואף על פי שלא הועיל זה בדיני הגויים מכל מקום, באשר דבר המלך בידה זכתה עם כמה הוצאות ושוחדות מנכסי הנפטר, ועכשיו האישה טוענת שתטלנה לעצמה ואף לא תכניסנה ליבם כלל טענתה טענה או לא.״

כלומר: יהודי ללא בנים התאסלם, אבל בסתר שמר על יהדותו. כשנפטר לקח ממנו הממשל את כל רכושו, שכן על פי דיני האסלאם אין יהודים ונוצרים יורשים מוסלמי. היורש של היהודי הציע ליבמתו של הנפטר שתפנה למלך (אולי למושל) ותטען, שאת הרכוש שבידי בעלה קיבלה מבית אביה. המלך זיכה אותה ברכוש זה לפנים משורת הדין, אולם לאחר שהצליחה לקבלו סירבה לשתף בו את היבם. רבי רפאל בירדוגו דחה את טענתה, שאמנם דינא דמלכותא דינא ובדיניהם אין ישראלי יורש מוסלמי, אך האיש ״המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור״ לכן אינו נכלל בדינא דמלכותא דינא ״ובטעות נטל המלך ממונו״. החכם הגיע למסקנה, שהבית הוא של היבם ״ואין לאישה עליה אלא שיעבוד כתובה כשאר נכסי בעלה״(בירדוגו רפאל, תרנ״א חלק ב, סימן קיב).

אלמנה שפנתה למושל פעמיים וגורשה (1875)

ב־1 במרס 1875 פנתה ״אגודת אחים״ בלונדון(האגודה האנגלית המקבילה ל״כל ישראל חברים״, שנוסדה כ־11 שנים אחריה ומטרותיה היו דומות) למשרד החוץ הבריטי בדבר מקרים מספר של רצח יהודים. אחד מהם היה האירוע הבא: סוחר יהודי בקוראלים בשם מסעוד צבאג, שהיה עם משפחתו באלקסר אלכביר (כ־40 ק״מ מזרחית ללאראש), פותה על־ידי ערבים מכפר, השוכן במרחק של כשעה מלאראש (לחוף האוקיינוס, כ־80 ק׳׳מ דרומית לטנג׳יר) לבקר בכפרם, ושם נשדד היהודי ונרצח. כל המאמצים לגלות את גופתו עלו בתוהו. הרוצחים נהגו לטשטש כל סימן לרצח והעלימו את הגופות באמצעות השלכת גופות קרבנותיהם לבאר וסתימתה או שריפת הגופה והרחקתה מאזור מגוריהם כדי למנוע הטלת עונש קולקטיבי על המתגוררים באזור הפשע. אלמנת הנרצח פנתה למושל העיר לאראש לעשיית דין צדק: לאיתור הרוצחים ולהענשתם. הרוצחים נמצאו ושוחררו לאחר תשלום קנס בסך 500 פרנקים, שנקבע על־ידי המושל. האלמנה פנתה למושל שוב כדי לקבל פיצויים וסיוע, אך גורשה על־ידי חייליו.

גורל דומה היה גורלה של אימו של עיוש בן מלכה, שהולקה בשנת 1888 בפקודת מושל אמיזמיז. היא ביקשה מהמושל רחמים על בנה אך לא נענתה וגם בה התעללו החיילים.

אלמנות שדרשו פיצויים מהסולטאן(1884-1878)

ב־27 במרס 1878 כתבו ארבעת מנהיגי קהילת מוגדור לשגריר הבריטי במרוקו, ג׳והן דרומונד האי, מכתב בקשר לרצח יהודי בשם בנישתי ושוד סחורתו. הכותבים עזרו לאלמנה להשיג הוכחות לרצח באמצעות נוטריונים ציבוריים, המאושרים על־ידי הקאדי. לאחר מכן הלכה האלמנה למראכש, התלוננה בפני הסולטאן ודרשה פיצויים על רצח בעלה ועל רכושו. עד לאותה עת לא נמצא לסוגייה פתרון מניח את הדעת, ואין תקווה להגיע לפתרון. החותמים היו חזן בשם אברהם בן עטר, השיח׳(הנגיד) יצחק צבאג, דניאל כהן ונשיא הסניף של ״כל ישראל חברים״ בעיר, יוסף סורגמאני. ב־10 באפריל 1878 כתב רוברט דרומונד האי, בנו של השגריר, שכיהן בתפקיד קונסול בריטניה במוגדור, לאביו בנושא זה. במכתבו דיווח, שהורה לתורגמן שלו, יעקב דה שמואל לוי, לחקור בנושא ולקבל פרטים נוספים. התברר, שהסולטאן הורה למושל מוגדור לאתר את מקום ביצוע הרצח (.

על פי מידע משנת 1880 פנתה אלמנת הנרצח, דוד מלול, לסולטאן ושני חיילים נילוו לחיפוש הרוצחים. שני ערבים חפים מפשע נתפסו. בסוף 1884 פורסם, שאלמנות של יהודים, שנרצחו חמש שנים קודם לכן, פנו לממשל לקבלת פיצויים.

נשים פונות לממשל ולסולטאן – אליעזר בשן –עמ' 37

סיום פרק " נשים פונות לממשל ולסולטאן-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

 

אישה שפנתה לסולטאן חצליחה לשחרר אם בעלה ממאסר (1894)

על פי מקור משנת 1894 נאסר יהודי ממוגדור בשם שמעון אביטן על־ידי המושל לאחר שהציג מכתב, שנכתב על־ידי הסולטאן, אך התברר שהמכתב מזויף. אישתו עשתה מאמצים לשחררו, אך ללא הצלחה. היא הגיעה לסולטאן, כרעה לפניו ברך וביקשה רחמים, אולם הסולטאן סירב לשחררו והציע להעמידו למשפט. הוא אפשר לו לבחור בין קאדי, דיין יהודי או שופט נוצרי. האישה לא התייאשה; כשראתה שהסולטאן עומד לעזוב את מראכש נקטה בצעד נוסף. היא נשאה את תינוקה בידיה וכאשר הלך הסולטאן להתפלל עמדה לפניו, הציבה את התינוק לפני סוסו וצעקה: ״אם הוד מלכותו לא ישחרר את בעלי, לא יהיה מי שידאג לתינוק״. הסולטאן התרשם מהמעשה ופקד לשחרר את הנאשם (22 ,JC 11 ,1894 June).

הרב חיים משאש כתב על ״יהודי נהרג בדרך ארץ פלשתים [הברברים] ואחר ההשתדלות מאישתו ואחיה אצל השרים הושם כופר נפשו על הדוואר של הגוים שנהרג בגבולם ולקחה אישתו ויורשיו סך הגוף׳(משאש, תש״ט, דף קצה).

נשים פונות לקהילה

אישה שפנתה לקהילה בבקשה לסייע בשחרור בעלה ובנה ממאסר (במאה ה־19) יהודי יצא שוורים, כנראה מהעיר תיטואן, באמצעות בנו לגיברלטר. כעבור זמן מה תבע הממונה על המכס מהאב את דמי המכס על היצוא, אך לאב לא היה במה לשלם משום שהבן הפסיד במכירה. הכניסו את האב לבית־הסוהר עד שיפרע את החוב. כשחזר הבן מגיברלטר נאסר אף הוא מייד ברדתו מן הספינה. לאחר חודשי המאסר אחדים, ״בראות אשת יעקב [האב] כי כלתה אליהם הרעה, שלא יצאו משם עד שיפרעו המכס, הייתה הולכת ובאה אצל יחידי הקהל הקדוש באמור להם בתחינות ובקשות, שיפרעו בעד בעלה ובעד בנו המכס הנזכר ויכתבוהו [את החוב] עליהם, וכשירחיב ה׳ גבולם יפרעו להם. והם דוחים אותה מיום אל יום. אחר־כך נתרצו לדבריה על מנת שיכתבו הסך הנזכר בערכאות של גויים ובסופרי ישראל, וכן היה שפרעו היחידים המכס הנזכר ויצאו מבית האסורים ונזקף הסך הנזכר עליהם בערכאות של גויים״ (אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, חו״מ, סימן לה).

בעקבות אלימות בין נשים פנתה אישה לערכאות וקבלה לפני השר

בתעודה ללא תאריך, הכתובה בכתב ידו של רבי יקותיאל בן עמרם אלבאז מצפרו, מסופר על מחלוקת שנפלה בין שתי קבוצות של נשים: עיישא, אלמנת מתתיה בן זכרי, וכן בתה דונה, אשת רבי אהרן אפרייאט, נאשמו באלימות נגד גראסייא הרושא, אלמנת מסעוד בן חמו, ובתה רבקה, אשת הרב יהושע נחמני. כאשר נטתה בתה של רבקה למות הזמינה אמה, גראסייא, ערכאות של גויים וכתבה שטר קובלנה על עיישא, שאם תמות בתה תשלם המכה כופר נפש ותענש. הבת נפטרה והשר תפס את יהושע נחמני ואת אחיה של עיישא, רפאל אברהם, ואסרם. גראסייא קבלה לפני השר וזה כתב בנדון לשר אחר. לפני כן בא דוד, אחיה של עיישא, אל החכם בתלונה נגד יריבם וביקש שהמחלוקת תדון בפני בית־הדין. למרות זאת הובאה התלונה בפני השר(עובדיה דוד, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 200. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, דף עח ע״ב).

נשים מוכות שפנו לשררה

במצבים מסוימים, כשהדברים היו מלווים זעם ואלימות, פנו יהודים למושל כדי שישפוט בסכסוך ביניהם. רבי רפאל אנקאווא כתב, שבעירו סלא, כמו גם ברבאט, ״מנהג אבותינו״, שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית־הדין, הדיין אומר להם ״לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר, הוא המושל על הגויים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם״(אנקאווא רפאל, תרע״ב, סימן כו).

כך היה גם במקרה שגברים כמו נשים פנו למושל. רבי שלמה אביטבול מצפרו דן בתביעה של אברהם בן שרביט נגד אהרן אלבאז ״באומרו שהוא קבל עליהם לשר וגרם להם הפסד״. על פי העדים התברר, ״שאשת אברהם הנז׳ ואמה ואחותה היכו לנשים״. החכם כתב, שעל פי הדין ״המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני כותים אף על פי שגרם למכה היזק גדול״. בהמשך נאמר: ״שהלכו הנשים המוכות וקבלו לשררה״(אביטבול שלמה, תש״י, חו״מ, סימן צד, דף פח).

אישה שפנתה למושל

על פי מידע משנת 1896 פנתה אישתו של יהודי, שהוכה על־ידי גברתן מוסלמי, אל המושל בבקשה, שהאיש האלים, ששוחרר לאחר יומיים, יענש.

ביקורי נשים בארמון(1886, 1901,1894)

על פי ידיעות, שפורסמו בעיתונות בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19, ביקרו נשים יהודיות בהארם שבארמון המלכות. בדצמבר 1886 פורסם, שנשים יהודיות ביקרו בהארם שבמראכש לרגל עיד אלמולוד (חג הלידה של הנביא) והביאו מתנות לנשים. ראש ההארם אמר להן, שטובת היהודים היא דאגה מתמדת של הסולטאן חסן הראשון.

בשנת 1887 פורסם, ש־1,500 יהודיות ביקרו בבית הסולטאן וכל אחת קיבלה במתנה צעיף ממשי ומטבעות. המספר נראה מופרז.

על פי ידיעה מיוני 1894 הופיעה משלחת של נשים יהודיות בהארם כדי לברך את הסולטאן לרגל חג מוסלמי. היה נהוג, שבפסח מבקרים שיח׳ היהודים בלוויית נשים יהודיות בארמון המלכות במראכש. הנשים הגישו לו מצות כקרבן האביב ואילו לנשות ההרמון הגישו מתנות. בשנת 1901 השתתפו נשים רבות במשלחת זו

סיום פרק " נשים פונות לממשל ולסולטאן-אליעזר בשן עמ' 39

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ה: נשים באומנויות ובמלאכות שונות

דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.-משלי לא:יג.

בפרק הראשון נאמר, שהאישה האידאלית בעקבות אשת חַיִל היא ״ולחם עצלות לא תאכל״. על האישה לגלות חריצות ולעסוק בעמל כפיים. לדעת רבי יוסף בן הרוש על האישה לעסוק במלאכה במשך כל חייה (בן הרוש, תרפ״ז, יד-טז ע״ב. ראו לעיל בפרק א). פרק זה מתאר את סוגי המלאכות, שנשים עסקו בהן.

חינוך מקצועי של בנות

בחברה המסורתית שולבה הבת במשק הבית של אמה החל בגיל רך. הבת עזרה לאם וזו הדריכה אותה בחובות המקובלות, החלות על הבת במשפחה. עד פתיחתם של בתי־הספר של כי״ח (״כל ישראל חברים״) במרוקו, החל משנת 1862, הייתה הכשרתה המקצועית של הבת תלויה באמה, בסבתה או בקרוביה. אלה לימדו את הבנות את המקצועות האופייניים לנשים, נוסף על ניקיון, הבאת מים מהבאר או מן המעין, כביסה, בישול וניהול משק הבית, וכן כל המקצועות הקשורים לחוטים: אריגה, תפירה וסריגה. התוצרת שהוכנה שימשה את בני המשפחה או נמכרה. על פי עדות אחת הנשים, שעלתה ארצה ממרוקו בשנות ה־50, בגיל עשר עסקה כבר באריגה – מלאכה שלמדה מאמה, מדודתה ומחמותה לאחר שנישאה בגיל שלוש־עשרה. במקרים שההורים נפטרו, או שהאם והסבתא לא היו מסוגלות מסיבה כלשהי ללמד את הבת, נהגו קרובי המשפחה או האפוטרופוס לשלוח את הבת לאומן או לאומנית כדי ללמדה אומנות. בפנקס סופרי בית־הדין בפאס מופיעים בין השנים תנ״ט-תע״ה (1715-1699) הסכמים כאלה בדבר תנאי הלימוד, השכר ומשך הזמן.

בת שלמדה אצל אומן מלאכות שונות

בכ' בתמוז תנ״ט (1699) נערך דיון בפני רבי יהודה אבן עטר בנושא הבא: יהודי בשם יסאן טען, שהתנה עם חיים האומן שילמד את בתו, צולטאנה, ״כל המלאכות שהוא יודע מלבד גאפראת״(הכוונה לתפירת מעילים גדולים) שאם לא ירצה לא ילמדנה. חיים טען, שלא קיבל על עצמו ללמדה אלא מה שכתוב בשטר שברשותו.

עבודות עם משי

בכ״ג בכסלו תס״א(1701) נערך הסכם בין אב לאומן, שילמד את בתו במשך שנתיים עשיית כפתורים מבד, המגולפים ברקמת חוטי משי או זהב. נוסף על שכר עליו להעניק לה חלוק אחת לשישה חודשים.

אומנית שלימדה מלאכות בלתי מוגדרות

בל׳ בסיון תס״א (1701) נרשם שעיישא, אשת אליהוא צראף, הכריחה את בתה פריחא לעבוד עם יאקות, אשת אנפאני, במשך שנתיים ימים. ״ותלמדנה המלאכות אשר היא רגילה לעשות בימים האלה״. נקוב גם השכר, שאמורה הייתה לקבל במהלך תקופה זו, שהיה שונה בכל שנה. בה׳ באלול של אותה שנה מופיע הסכם נוסף, שהאומנית תלמד אותה את כל המלאכות שהיא יודעת(בנטוב, תשכ״ו, תעג-תעד, תנט-תס).

לימוד מלאכת הכובענות

בשנת תס״ה(1705) נערך הסכם בין אלמנת משה אבן מכלוף עבו ובין אומנית בשם יאקות, אשת יוסף בר חיים דאראע, שתלמד את בתה עדה במשך שנתיים את מלאכת הכובענות. על בעלה של האומנית להישבע להכריח את אישתו ללמדה מלאכה זו וכן ״להאכילה ולהשקותה ולפרנסה כל השתי שנים״ (פרטים אלה הועתקו ל: 278 -277 ,1980 ,Gerber).

לימוד אומנות במקור רבני

בתשובות של רבי ש״י אביטבול מצפרו מדובר על בת, שלמדה מקצוע: ״יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה היתה לאה הנזכרת מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנזכר והיתה הקרובה הנזכרת למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנזכר ולפעמים יושבת שם עד חדש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנזכר מכירים בלאה הנזכרת ובמהותה״(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן לא).

תופרות

על פי המסורת היהודית מתקופת התנ״ך והמשנה מלאכת הטוויה היא מלאכתן של הנשים: ״ וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים (שמות לה:כה-כו). בעקבות זאת אמר רבי אליעזר ״אין חכמה לאשה אלא בפלך״ (יומא, סו, ע״ב). גם במשנה (כתובות, ה, ה) נמנית ״עושה בצמר״ בין המלאכות, שאישה חייבת לעשות לבעלה, אבל אם הכניסה לו שלוש שפחות ״אינה עושה בצמר״. לדברי רבי אליעזר ״אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה״. היו נשים שטוו לאור הלבנה; כך על פי הרמב״ם בהלכות סוטה, א, ז.

הערת המחבר: בסיפור, המובא על־ידי רבי יוסף משאש על אביו של רש״י, מצוטט: ״ויאמר לה הרב: אין חכמה לאישה אלא בפלך״. אך האישה החכמה ענתה לו: גם זה פל״ך, וכוונתה ג׳ ספקות שנמצאו בתרנגולת: פה, לב וכבד. בסיפור באה לידי ביטוי הגישה השמרנית, שאישה אינה מבינה אלא בפלך לעומת ההנחה, שיש נשים חכמות, היודעות גם משהו מעבר לכך; משאש, תשל״ג-תשמ״ז, חלק ג, רכח.

גם במרוקו נחשבה עבודה זו למלאכת נשים לשם רווח, לאחר סיום השירותים הרגילים במשק הבית. הרב יעקב אבן צור (יעב״ץ) תיאר סדר יום של בעלת בית:

״ומעשה ידיה לא שייך אלא לאחר שתעשה כל צרכי הבית דהכי תנן בכתובות פרק ה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר. חרי לא הזכיר עושח בצמר אלא לאחר שסיים כל עניני צרכי הבית. וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שזוהי דרך לכל העולם שהאשה עומדת בבקר ועושה צרכי הבית הצריכין ליום, וכשגומרתם יושבת לעשות מלאכתה. וכן לעת ערב פוסקת ממלאכתה ועושה צרכי הבית הצריכין ללילה ואחר שגומרתם אם נשאר שהות ביום חוזרת עוד למלאכתה. ולפעמים אפילו באמצע היום אם נזדמן איזה דבר מצרכי הבית, מפסקת ועומדת לעשותו וחוזרת למלאכתה.

וכן כשצריכה האשה לכבס כסות של אותו שבוע, פוסקת ממלאכתה עד שתגמור הכבוס. נמצא שעשיית צרכי הבית היא עיקר, והמלאכה שעושה להרויח היא טפלה.

ועל אותה מלאכה שעושה להרויח הוא שאמרו שאינו כופה אותה אלא לטוות צמר בלבד. רצונו לומר שלא יכוף אותה לעשות מלאכה קשה אלא טויה שהיא מלאכה מיוחדת לנשים״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קב).

במצבים מסוימים נאלצו נשים לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות ביצוע מלאכות אלה ואחרות. בדו״ח שנשלח מפאס בשנת 1879 על־ידי הרב אבנר ישראל הצרפתי לאיזידור לאב, מסופר בין השאר על החלוקה המקצועית של יהודי המקום ״ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים״(עובדיה, תשל״ט, חלק א, 91). במקור משנת תרכ״ט (1869), שנכתב על־ידי הרב רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר: ״כל אשה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטוה בגילוי השוק ובגלוי הראש״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 79).

בדו״ח של הרב אלבאז על החלוקה המקצועית של יהודי הקהילה, שנשלח לרבי מרדכי בן ג׳ו, נציג כי״ח בטנג׳יר, במטרה שיועבר לפריס מופיע בין השאר הדיווח הבא: ״ויש שלשה חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם״.

הרב דוד עובדיה כתב, שבצפת היו מפעלים קטנים, שעסקו בתעשיית צמר והעובדים העיקריים בהם היו נשים. הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו במסרקות ברזל (קרסאל), צבעו, טוו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ובדי צמר שונים למלבושים. נשים כמו גברים נהגו לתפור ולתקן את בגדיהם של הברברים מהכפרים שבסביבת צפרו.

על פי עדות מתחילת המאה ה־19 נהגו יהודיות בדבדו לעשות תחרה. סקר, שנערך על־ידי כי״ח במוגדור בשנת 1894 ועסק בחלוקה המקצועית של יהודי הקהילה הוכיח, שגם נשים הועסקו בניקוי הצמר. בתיטואן היו הכובסות והתופרות ספרדיות ויהודיות. אנגלי בשם יוסף תומסון (1858-1895 ,Thomson), שביקר בהרי האטלס ובדרומה של מרוקו, כתב ביומנו, שבמראכש עסקו הנשים היהודיות בתיקון חולצות לתיירים ולרווקים. בתשובות רבי שמואל עמאר ממכנאס מדובר על אישה, ששילמה לחברתה כדי לארוג לה בגד (עמאר, ת״ש, חו״מ, סימן סב). כן מסופר על אישתו של הרב אהרן הכהן (1940-1867), שטוותה לו טלית מאריג משובח. ערבי חמד אותה וגנבה ונענש על כך מהשמים. בצפרו היו נשים, שהצטיינו בטוויה, ברקמה ובאריגת שטיחים – מלאכה שחייבה רכישת צמר גולמי, ניקויו, צביעתו ויצירת חוטים שונים. השטיחים הובאו על־ידי כלות כנדוניה לבתי בעליהן. אומנויות אלה עברו מדור לדור (זעפראני, תשל״ב, 135. צפרו: פוני־כלפון, תשמ״ח, 158, 183, 192).

על מספר התופרות והרוקמות היהודיות במראכש בתחילת המאה ה־20: שטרית, תשס״א, 36. מתוך 280 נשים בדמנאת, שעבדו במלאכות שונות, עסקו 204 במלאכות הקשורות בחוטים: 20 .Flamand, 1952, 34; Willner & Kohls, 1961, 235, n.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 44

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה

רבי עמנואל מאנסאנו כתב בשנת תצ״ט (1739) על נשים יהודיות בפאס, שעשו ״מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל״. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן, ״שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (בניהו, תשנ״ג, 136).

אישה יהודייה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830 (לוי, תשמ״ג, 86). גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם סוח׳רה. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כתב ביומנו:

״אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה,

כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם.

הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח״ [רומאנילי, תרמ״ה, 25-24. יעב״ץ (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק א, סימן עג) כינה שירות זה ״סוקאר״; בחלק ב סימן קיט – ״אלשוכ״רה״].

על פי מקור מן ה-25 באפריל 1864 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על־ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור,

להנהגת הקהילה בטנג׳יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה: ״מאה וחמישים מלקות״(99/121 F0). הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה־5 בפברואר 1864, כי ״לא ישתמשו בבעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם״(הנוסח האנגלי: 120-122 ,1866 ,Hodgkin. בתרגום לעברית: הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 311-306).

בדו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל־15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות .

בתזכיר של מ׳ לוי, מזכיר ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המלאח (הרובע היהודי) בחיפוש אחרי נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר האישה סירבה היא הולקתה בנוכחות מושל העיר. פרטים אלה נכתבו על־ידי כי״ח לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת .

בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג׳נט ג׳והן סימון, סגן נשיא ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב־3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים, ללא הבדל גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר. יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.

הערת המחבר: על פי ידיעות, שפורסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך, נמשכה חטיפת הנשים לצורך ביצוע שירותים עבור הממשל. כך במראכש, שבה נאלצו נשים יהודיות לעבוד בפקודת המושל כשראשיהן פרועים (החבצלת, כג תמוז תר״ם, גליון 37, עמי 277) וכך באוטאט .על פי ידיעה מ־15 בספטמבר 1884 נאלצו נשים יהודיות לכבס עבור מושל דמנאת:

תופרות במאה ה־20

על פי מידע מתחילת המאה ה־20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקניית לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה וד20, העוסק בהתרת עגונה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר ״מחמת שהם מעשי ידיה בתפירות שתפרה את החלוק״(אצבאן, תרפ״ט, אהע״ז, סימן ד).

רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ״ג ותרפ״ה (1923 ו־1925), על נשים אורגות (תרצ״א, סימן לז, מ, מג). בספר, המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה־50 של המאה ה־20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים עם ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאישתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואישתו ״תופרת בהם הבגדים בשכירות לזולת״. בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן נח). אותו חכם כתב בשנת תרצ״א (1931) על אישה, התופרת בבית־מלאכה למלבושים(שם, סימן סד, דף לא).

בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ־ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וליד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות.

אסור לבעל למכור את מבמת התפירה של אישתו

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל: בשנת תשי״ג(1953) קנה יהודי מכונת תפירה לאישתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקרוביה. החכם הצדיק את האישה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כג). מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך: בן ביקש מאביו שיטפל באישתו המעוברת ואם לאו, שיתן לו את מכונת התפירה שלו(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן טז).

הערת המחבר: בתזכיר שהוגש על־ידי יעקב שיף לשר החוץ של ארצות־הברית E. Root ב־21 בנובמבר 1905 לקראת ועידת Algeciras נאמר בין השאר, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לעבוד בשביל המושלים בכל עת, כולל בשבתות ובחגי ישראל, והשכר שהם מקבלים נמוך בהרבה מהשכר הרגיל. כן נאלצות הנשים לחשוף את שיער ראשן – חטא בעיני שומרי המצוות:

אישה שרוצה לתפור אן בעלה אינו רוצה שתעבוד

היו נשים בעלות יזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא: ״אשה שבקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית״. החכם הגיע למסקנה, ״שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו״(דיין, תשל״ז, סימן נ).

אישה התופרת יריעות של ספר תורה

הרב משה מרצייאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דיעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז״ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים:

״אלא דראיתי להליץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבבי תורתנו… וקופצים בראש בכסף ובשוה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז״ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו רז״ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבינו בחיי, צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן תורה ודרך ארץ״.

כיוון שתמך בכך שנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירות הראשונה, האחרונה ובאמצע תיעשנה על־ידי סופר ואחר־כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו בהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה: ״אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידים אלא אדרבה מצוה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גודל מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם וצעיריהם, לגדלם על דרכי התורה והמצוה …״

הערת המחבר: בספר אודות מרוקו, שיצא לאור בשנת 1911, הודפס צילום של אישה עם שני ילדיה ליד מכונת תפירה: 1911,203    תכריכים: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ג, סימן אלף תפ. בתשובה אין תאריך, אך היא הודפסה בין תשובות אחרות בשנת תש״י. השאלה שנשאלה הייתה האם מותר לנשים נדות לתפור תכריכי מת ״כי ראית מי שמוחה בזה״. תשובתו הייתה שמותר, ועל האוסרים כתב ש״אין זה אלא זהירות של חסידות גסה ונגד השכל״. מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נב. הנושא נדון גם על־ידי יצחק אבן ואליד, תרל״ו, חלק א, ליקוטי דינים, או״ח, סימן מה, דף כז ע״ב. המצטט את דבריו של מאיר בן גדליה (מהר״ם) מלובלין סימן סח שכתב: ״יש ליזהר מלתפור ס״ת על־ידי אשה״. רבי יוסף בן נאיים ציטט אותו: תרצ״א,קמג. על תפירת ״כארבעים ספרי תורה״ על־ידי אישתו הצדקת של רבי אלעזר ב״ר יהודה, בשיר שכתב עליה בשנת 1197 לאחר שנרצחה על־ידי הנוצרים: הברמן, תשל״א, קסה.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 47

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

                           

עשיית תכשיטים

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא: ״ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם״, עזובה ושכוחה ולה ״בן קטן כבן שנה. והאשה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים משהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי״. הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת ״כי מלבד שעזבה [בעלה] ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה?״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן מד).

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דן רבי רפאל בירדוגו:

״ר׳ סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי… לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה מידה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה (בירדוגו, תרנ״א,חלק א, סימן שפו).

עשיית כלים

רבי יוסף בירדוגו כתב על ״אשה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האשה כלי אחד במלאכת ידיה״. לא נאמר מה היה הכלי(בירדוגו, תרצ״ה, חלק ב, דף ג ע״ב).

חריזת פנינים

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ״א ותרפ״ב (1921 ו־1922) על אישה במכנאס, שמלאכתה ״לעקאד״(חריזת פנינים) ועל שתי נשים אחרות, שעסקו באותו מקצוע(תרצ״א,

סימן לה, לו).

נשים מסיידות בתים

בזכרונות על מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו במלאכות אחרות; אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים מחולים.

הערת המחבר: רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, סימן אלף תרעה. טולידאנו, תשנ״ב, 64;

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק: בטיפול בבעלי החיים, בשדה (בקציר ובדיש) ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה־50 של המאה רד20, כפי שהעידו שליחי עלייה (קולס, תשי״ז, 348; גרינקר, תשל״ג, 30-29).

מיילדות ומרפאות

המיילדת, שכינויה במשנה ובהלכה הוא ״חכמה״, נחשבה כזו גם אצל היהודים בדורות הבאים (ראש השנה, ב, ה; שבת, יח, ג; רמב״ם, הלכות שבת, ב, יא; שו״ע, אריח, סימן של, א. על המיילדת ושיר למיילדת: לסרי, תשמ״ז, 28, 39-38). מיילדות יהודיות אחדות התפרסמו בקרב המוסלמים בבקיאותן במלאכה זו. על פי מחקר על יהודי פאס לפני תקופת החסות הייתה בעיר מיילדת יהודייה מבוגרת, ששמה הלך לפניה הודות לבקיאותה, ואף הייתה מוזמנת לארמון הסולטאן(573 ,1949 ,Le Tourneau).

רבי חיים טולידאנו דן באדם, שרצה לשאת אישה נוספת שכן אישתו הראשונה הייתה חולה זמן רב ולא הביאה לו ילדים ״וכל זה בעדות אשה הרופאת״. רבי יוסף אלמאליח כתב על אישה מתיטואן ״שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה״. כשלא ידעו טיב מחלה ואופן ריפויה נהגו לפנות אל רופאות כאלה. במכתב (ללא תאריך), שנכתב על־ידי הרב אליהו הרוש מצפרו, נאמר ״ושאלתי לנשים אודות החולי ההוא״(טולידאנו, תרצ״א, סימן נא; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קג; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 201).

נשים הכירו תכונות של צמחים לריפוי חולים – מסורת שעברה מדור לדור. ביניהן הייתה ממה זה (זהרה), אישתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור, שהכינה תרופות גם בעזרת בעלה ונתנה לחולים את התרופות ללא תמורה. כזו הייתה גם דונה לבית בוהדנא, אישתו של רבי דוד כנאפו, שהשתמשה בתרופות תוצרת בית – מסורת שקיבלה מאמה ומסבתה (עובדיה, שם; כנאפו, 1998, 31-30; סרפיאן, 1996, 35-32. על זקנה במרוקו, היודעת סגולות מרפא: שניאורסון, תש״ו, 40). יש בנמצא טקסטים בערבית יהודית, העוסקים ברפואה עממית שבוצעה על־ידי נשים יהודיות בעיר צפרו(1983 ,Stillman).

נשים שרות ומקוננות

נשים נהגו לשיר בערבית יהודית בשמחות כגון חתונות בליווי תוף ומצלתיים. כך עשו כשליוו את הכלה למקווה לפני החתונה וכך גם בהילולות לכבוד הקדוש. באזורים הצפוניים של מרוקו, ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה ספרדית יהודית המכונה חכתייה, נהגו הנשים לשיר בשפה זו. גם נשים מקוננות היו בזמן העתיק והן נזכרות במקרא, במשנה ובספרות הרבנית. במקורות נזכרות ״מענות״ – נשים המקוננות יחד, ״מטפחות״ – מכות כף אל כף או כף על ירך ו״מקוננות״ – שאחת מקוננת והאחרות חוזרות אחריה. במרוקו היה כינויה ״נוואכה״ – בכיינית – שהייתה משכירה עצמה לאירועי אבלות ומביעה את רגשות הכאב של בני המשפחה האבלים. המקוננות נהגו להתגודד סביב הטהרה של אישה שנפטרה, וכך נהגו גם בעת אבל ציבורי כגון ט׳ באב. בעת שהגברים קראו קינות ניצבו הנשים במעגל, שבמרכזו עמדה המקוננת. זו קוננה על חורבן ירושלים, על שריפת המקדש, על חנה ושבעת בניה, על ״קצידא די חנה צדיקה״ – קינה שחוברה במאה ה־18 על־ידי יוסף בן מרדכי בן מאליח, וכן על איוב ועל עשרה הרוגי מלכות. המקוננת נהגה להכות על לחייה עד זוב דם ולשרוט את פניה והנשים שסביבה היו רוקעות ברגליהן. על מקוננות אצל יהודי מרוקו כתבו גם שני תיירים גרמניים: ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות ה״80 של המאה ה־19 שטען כי זהו מנהג תנ״כי,ו- Alfred Stahelim, שכתב על מקוננות שכירות אצל יהודי מראכש.

דעתם של חכמים לא הייתה נוחה משריטת הפנים, המנוגדת לדין (רמב״ם, הלכות עכו״ם, יב, יב, יג, טו), וכן מהתערבות נשים עם גברים בעת התכנסויות המוניות.

זמרות החצר של מוחמר החמישי

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם זוהרה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסיה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה ״א־שיכה זוהרה״ או ״למעללמא זוהרה״, חיברה שירים, הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי (שלט בין השנים 1961-1927). לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלויזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלן:.

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה

זמרת החצר אצל מחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה

לחמו חילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה

לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה

זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בבני זוג, שהבעל היה סוחר ״באהלי קדר״ ״ומחודש לחודש יבא לביתו״. בהיעדרו שמע רינונים אודות אישתו ״שהיא מתיחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה״ וכן עדות על ״שבלילה אחד הייתה עם תופשי כנור ועוגב והיא גם משוררת שירי עוגבים כי קולה ערב״ (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן מו, דף כא ע״ב).

ספרית

במקור מהמאה ה־20 מדובר על בעל, שהרויח בקושי לפרנסתו ״ולפעמים היא הייתה משלימה מכסף על־ידי מלאכת הספרות״(דיין, תשל״ז, סימן כה).

נשות חכמים שעברו לפרנסת הבעלים והמשפחה

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אישתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס ״הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה״ כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה (בנטוב, תשמ״א, 47). אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס [החתום על הסכמה בשנת תקס״ד (1804)], עשתה נדוניה לבתה ״ממעשה ידיה״. בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס: ״הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו״(מקיימת אותו; בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן נט; עמאר, תשנ״ו, קכה. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, כו ע״א). רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו שיבח את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי ״הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה״. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים (עובדיה, תשל״ב, 27).

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה וד20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבתי־המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים(סלושץ, תרס״ז, 134).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 51

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות

בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת לא הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חייבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת(כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה).

בד׳ בחשון ת״ס (1700) נרשם בפנקס בית־הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו, שעל פיו אמורה אסתר, בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות ובערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בששת החודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלטאס, פירושו: ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקיה. הסכם דומה נערך בד׳ בשבט תס״א (1701) בין אשת אב[רהם] קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק צריך היה לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה. אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.

בי״ג בטבת תס״ג(1703) התחייב שלמה בוטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע(בנטוב, תשכ״ו, תסז. שנת 1703: שם, תעד). על פי מקור משנת תק״א (1741) הייתה לאישה מתיטואן משרתת (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק ב, סימן א). בריטי בשם קיטינג(M. Keatinge), שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה 71־18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה (1799-1838 ,René Caillié), שביקר במרוקו בשנים 1828-1824, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג׳יר, יהודי בשם דהלהפורטה (Delaporte), עובדת משרתת יהודייה (שנת 1741: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן א;,1816 ,Keatinge 1830,11,220 ,298; Caillié). גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ־22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.

אישה אנגליה בשם F. Anne Vane, the Marchioness of Londonderry, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג׳יר לפגישה עם הפחה תרגמה את דבריו מערבית לספרדית. על פי תעודה מ־3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג(Conring), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה־20 הייתה כובסת יהודייה (בשנת 1832: F052/37; בשנת 1887: 52/235 F0. 298 ,1844 ,Vane. בתיטואן: 1912 ,Joly. במראכש: 1880,12 ,Conring. בפאס: 306 ,1902 ,Mouliéras. במוגדור לפי דיווח בשנת 1894: 71 ,1988 ,Schroeter. על משרתות יהודיות בדמנאת: 352 ,Laskier, 1982a. בספרות התשובות נזכרות משרתות,

שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.״

במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא; הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס; היא מצאה מטבעות בטיט חוצות (משאש, תש״ט/ב, רלט-רמ).

נשים עוברות, המשאירות את ההכנסות לעצמן

נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה אותן לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם (רמב״ם, הלכות אישות, יב, ב, ג, ד, טז; כא, א; שו״ע אהע״ז, סט, ג; אצבאן, תרפ״ט/א, סימן יג) אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.

רבי אברהם קוריאט דן במעשה הבא: ״ראובן היה נשוי עם לאה ונלב״ע [נפטר או נתבקש לבית עולמו] והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאנוס אחר שמת ועברו ג׳ שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה… והנשאר היא הרויחה אחר מות בעלה״ (קוריאט, תרכ״ב, דף עא ע״ב). תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האשה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה (שם, עא ע״ב). הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).

  1. 11. אישה שהלכה לעבוד כמשרתת אצל גויים והתעברה מגוי: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו. בטנג׳יר על פי מקור משנת תרי״ח (1858): אלבאז רפאל משה, תש״ם, אהע״ז, סימן ט. נשים יהודיות משרתות בבתי נוצרים: יוסף משאש, תרצ״ד, מים חיים, או״ח, סימן קפז. בשנת תרפ״ג (1923) נאנסה בקזבלנקה בתולה, שהייתה משרתת בביתו של יהודי: אנקאווא, תר״ץ, סימן קה; אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן,לא; אביחצירה, תשל״א, אהע״ז, סימן קיט; עטייא, תשל״ג(השמטות), אהע״ז קיב; צבאח, תרצ״ה, חלק א, אהע״ז, סימן כב, דף י ע״ב, דף נג סימן קב; חלק ב, סימן עד, דף לה ע״ב.

בעל, שהשאיר לאישתו את ההכנסות מעבורתה

רבי רפאל בירדוגו כתב על ״אשה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים״. השניים הסכימו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכן קנתה

האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקחת את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה ״איני ניזונית ואיני עושה״, כלומר ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן רכו). במקור מסוף המאה ה־18 או בתחילת המאה ה־19 כתוב: ״אשה שהכניסה לו נדוניא והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרויחה״(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס). רבי ידידיה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה (מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פח) ראו: מירון, תשל״ד, 250-225.

אישה שקנתה קרקע ממעשי ידיה

בתשובותיו של רבי יצחק אבן ואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו(אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קפט).

תנאי בכתובה׳ שכל ההכנסות מעבתתה שייבות לאישה בלבד ולא לבעלה

במקור משנת תר״ם (1880) נאמר:

״טופס תנאים שהתנו ביניהם ר׳ חיים בן יעקב הרוס והאשה אסתר בת ר׳ מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האשה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן, אלא תטלם היא או יורשיה״ (אבן דנאן, תרס״ו, סימן ו). לאחר שהאשה נפטרה, אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האשה.

נשים שעבדו או סחרו בביתן

רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה נושאת ונותנת בתוך הבית״ בכסף שלותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שיכר (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן פד). אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעזבון בעלה עד עבור כארבע שנים (שם, חו״מ, סימן תלז). אישה אחרת, ענייה, עבדה ״סיגלה ממעשה ידיה עוד ג שנים אחרי מות בעלה״(שם, אהע״ז, סימן קה).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 54

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר