מורשת יהדות מרוקו

״יקר אתה בעיני מכל אוצרות אבי. לא יאה לך לגלות מורך לב״ גערה בו.

עקיבא הביט בה בהערצה ומלמל דברים ששמע מפי תלמידי חכמים:

״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה״. אחרי כן אמר לה:

״מקבל עלי את התנאי, רחל, אלך ללמוד תורה ומובטח לך שעוד תתגאי בי״.

רחל פרצה בקריאות שמחה, חוללה וברברה סביבו. פרשה כפיה למרחב, נשמה עמוקות וראתה במורד ההר אל המרחבים הירוקים, עד שנעלמה מעיניו. ״לא יתכן, אין הדבר אפשרי״ קינן חשש בלבו.

שבועות ארוכים לא ראה אותה. מדי ערב, בטרם יעלה על יצועו, היה מהרהר בה ומתאר לעצמו את גורלה. באחד הימים הוביל את עדרו אל הנחל, פשט את בגדיו וטבל במים. תחושה של טהרה והתחדשות הציפה אותו. מרחוק הבחין בצללית אדם נוהגת בשני חמורים עמוסים לעייפה. מיהר לצאת ולהתלבש כשהבחין בדמותה של רחל הולכת ומתבהרת לנגד עיניו. רעד עבר בגופו. היא התקרבה ואחזה בידו. נשק למצחה ושאל: ״לאן פנייך, רחל?״ ״נרכב ליבנה, שם תקדש אותי״ קבעה בנחישות.

״ככה, כגנבים בלילה? ומה יהא על אביך?״ תמה עקיבא.

״דואג אתה לאבי יותר מאשר לגורלנו, עקיבא״ השיבה עגומות.

ניגש אליה וחיבקה, מוקסם מעוז רוחה. הם רכבו ליבנה בשעה שהשמש כבר עשתה את דרכה לים. בהגיע השמועה לחכמי יבנה ולתלמידיה, יצאו מיד לקראתם. רחל נתנה בידיהם מטבעות של זהב, כסיוע לישיבה דיבנה. כבר למחרת היום נערכו הקידושין תחת כיפת השמים ועקיבא זכה הפעם ליחס של חיבה מתלמידי החכמים, בעיקר לאחר שהצהיר בפניהם כי בכוונתו להקדיש את חייו ללימוד תורה. כאשר הגיעה השמועה לאוזניו של בן כלבא־שבוע, נצטער מאוד, קרע את בגדיו וצם שבעה ימים ושבעה לילות. נוכח כל בני ביתו, נידה והחרים את בתו והדירה מנכסיו.

נקפו ירחים וגעגועיה של רחל להוריה ולבית אביה גברו.

היא חבשה את בהמתה ונפרדה מעקיבא. רבני הישיבה דאגו לשלוח עמה שני תלמידים ללוותה. כאשר מצא אותה אביה בביתו, הוציאה החוצה בבושת פנים ונדר נדר שלא תיבנה מנכסיו ורגלה לא תדרוך עוד על סף ביתו. אל עבדיו ציוה, שאם יתקלו בעקיבא יביאוהו בפניו למען ישא העבד החצוף את עונשו.

עקיבא ורחל התגוררו במערה מוצנעת במורדו של נחל, שם התבן שימש להם כיצוע. הם חיו בעוני רב אך באושר גדול. בלילות היה עקיבא מאמץ את רחל לחיקו ומלקט תבץ משערותיה. אותו הרגע היה נזכר בנעוריו בירושלים ובמקדש שעמד על תלו והיה אומר לה: ״לו היה הדבר ביכולתי הייתי צורף לך עדי ובו חרותה ירושלים של זהב״. באחד הלילות התדפק לפתחם זקן שפניו קרנו אור. ״יהודים טובים״ אמר ״תנו לי קצת תבן, אשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה״. מיד זינק עקיבא ממקום מושבו, מילא לו שק תבן ושלחו לדרכו. ניפנה לאשתו ואמר: ״ראי אדם זה שאפילו תבן אין לו, מה שפר גורלנו.״ מיד יצאה בת־קול ובישרה לו, כי אליהו הנביא היה זה שביקש לנסותו, וכי עתיד הוא, עקיבא, להיות גדול בתורה ובמצוות. מאותה שעה הייתה רחל מפצירה בו ומשפיעה עליו שילך ללמוד: ״עכשיו הגיע זמנך לקיים את חלקך בהסכם״ הייתה אומרת.

״עז רצוני לעשות כן, יקירה, אך ממה נתפרנס? אולי נמתין עוד קצת שישתפר מצבנו״ אמר. ״אני אעבוד ואתה תלמד, עקיבא…״ הציעה. ״אף אמכור את מחלפות ראשי מדי פעם״

נתעצב עקיבא, חיבק אותה וליטף את שערה הארוך. ״לא חבל על שיער נאה שכזה?״ קרא בהערצה מהולה בצער.

״אל דאגה עקיבא״ ניחמה אותו ״השיער יגדל כל פעם מחדש,

עם גדילתך אתה בתורה״.

חלפה שנה ועקיבא עדיין לא הלך ללמוד. והנה נולד להם בן והאיר את חשכת מעונם הדל. המתין עקיבא עד שנגמל הילד ואז אכף את פרדתו, נטל צידה ובגדים, אחז ביד הילד, ניפנה לרחל ואמר:

״רחל, אנו יוצאים ולא נשוב עד שאמלא את נדרי אליך״. רחל נדה בראשה, שפתיה חתומות ועיניה לחות. ״האם תעמדי בנטל הפרידה?״ שאל.

״צא לדרך, עקיבא!״ לחשה בקול חנוק. נכנסה פנימה, כשמאחוריה מהדהדות המילים: ״שלום לך אמא…״

עקיבא רכב עם בנו ללוד וליבנה ללמוד תורה אצל גדולי החכמים ובראשם רבי אלעזר בן־הורקונס ורבי יהושע בן־חנניה. כאשר הגיעו ללוד, עמד עקיבא על פי באר וראה מעליה אבן גדולה מלוטשת והמים חולפים דרכה. שאל: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״עקיבא, האינך מכיר את האמרה אבנים שחקו מים? המים שנופלים עליה תדיר בכל יום הם שמחקו אותה״. אמר להם: ״לו קראתי, ידידי, הייתי יודע, אך אני בור ועם־הארץ. וכי לבי קשה מהאבן הזו? אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה״.

הלך עם בנו לבית המדרש והתחיל קורא בלוח. אחז עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. הביט בבנו והתבייש כיצד הילד קורא. כתבו לו אותיות א־ב ולמד אותן. תורת הכוהנים – ולמד אותה. כך היה הולך ולומד ועובר מעיר לעיר ומישיבה לישיבה עד שלמד את התורה כולה.

עקיבא הלך וגדל בתורה מיום ליום. לפרנסתו עסק בקישוש עצים.

שנים רבות למד עקיבא והיה דורש תלי תלים של הלכות והעמיד עשרים־וארבע אלף תלמידים. לאחר שתים־עשרה שנות פרידה וריחוק, עשה הכנות לשוב לביתו. כל אותם שנים המתינה רחל לשובו, בודדה ומנודה ע״י אביה. היא עבדה ימים ולילות וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לקיים את עצמה. בשנים הראשונות אף שלחה כספים לעקיבא ולבנה. היא עברה מהמערה שהיוותה את משכנם הראשון, והתגוררה במגורי עניים בפאתי ירושלים. יופיה הועם ובנזר שיערה זרקה שיבה. כסף לא היה לה לרכוש בגד ראוי לשמו כדי לקבל את פני בעלה. את יופיה, נעוריה ונשיותה הקריבה למענו. לא יכלה לשכוח את לעג השכנים בעוברה, את עוקצם של הזקנים אשר לגלגו: ״רחל היפה בנשים״ היו אומרים לה ״עד מתי תחכי לו כאלמנה חיה. הלא כבר חלפו שתים־עשרה שנה?״ ורחל הייתה משיבה להם, כי מצידה יכול עקיבא להישאר עוד שתים־עשרה שנה, ובלבד שילמד. כאשר הגיעה השמועה על בואו, הייתה העיר כמרקחה כשהתקרב עם פמלייתו למבואות העיר, יצאו הכל לקראתו לחלוק לו כבוד. השמועה פשטה מפה לאוזן: ״רב גדול בא העירה״ לחש אחד הצעירים.

״גאון הדור מגיע״ קרא אופה מפתח חנותו. ״מאבות העולם״ העיר אחר.

״אומרים עליו כי שמו הולך מסוף העולם ועד סופו״ הוסיף אחד הזקנים.

יצאה רחל לקראתו. העירו לה השכנות: ״רחל, מראך איום, שיערך סתור ומאובק ויחפה את; שאלי לך בגדים נאים והתכסי. האם כך מקבלת אישה בעל גדול בתורה?״ השפילה מבט והשיבה דרך משל: ״יודע צדיק נפש בהמתו. יכירני גם כך. הן ידעתי אתו ימי שמחה ואושר, לילות רעב וסבל״.

״כבודה בת־מלך פנימה״ לחשה אחת השכנות מתוך הסכמה וחזוק.

רחל התקרבה אל השיירה, פילסה דרך בהמון והשעינה עצמה אל כותל אחד הבתים. הנה הוא, זקוף קומה, זקנו לבן ועיניו רושפות אש כעיני נער צעיר. אותו להט, אותה נמרצות, אותה שמחת חיים. אחת השכנות האיצה בה לגשת. רחל התקרבה ועמדה בדרכו. עקיבא הביט בה בהשתוממות.

״זו אני, רחל״ פלטה בקול רועד, דרך התנצלות. נפלה על פניה והייתה נושקת לרגליו. דחפוה תלמידיו ממנו כקבצנית מושפלת מעם. רכן רבי עקיבא, הקים אותה והגביה פניה אליו. ״רחל״ קרא באנחה, דמעה חמקה מעיניו וריככה מעט את תווי פניו הקשוחים, נחושי ההבעה. שניים מתלמידיו, שטרם עמדו על טיב המעמד, אחזוה בזרועותיה וביקשו להרחיקה. ״הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא! הכל בזכותה. בלעדיה הייתי עדיין מיושבי קרנות בשוק!״. היה מחבק אותה וקורא: ״רחל, רחל יפתי״ להפתעת תלמידיו ולהשתוממות הקהל.

״יופיי במחיר תורתך, עקיבא״ ביקשה לתקן.

״יפה את כתמיד״ עמד על דעתו ״הנה משהו שיוסיף לחינך׳

אמר ושלף שי מנרתיקו: תכשיט יפהפה עשוי זהב ובו חקוקה צורת העיר ירושלים; אותו עדי ממש שהבטיח לה, כאשר עדיין היה משכבם תבן והפרוטה נעדרה מכיסם. ניגש וענד את העדי על צווארה, לקול המייתן של נשות השכנים. תלמידיו לא ראו מפגן אהבה זה באהדה, הביטו ברבם ואמרו:

״רבי, ביישת אותנו על מה שעשית לה״. גחן רבי עקיבא לעומתם ואמר: ״תלמידי היקרים והרכים בשנים, הרבה למדתם מהתורה, אך מעט מאוד מהחיים. הרבה צער נצטערה אשתי כדי שאלמד, שאגיע למה שהגעתי. לה אני חייב את הכל!״ הוא הבחין ברבן גמליאל שבא להקביל את פניו.

עקיבא ורחל, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 42

״כבוד גדול הוא לי״ אמר עקיבא.

״הכבוד לתורה ולכתר ראשך, עקיבא״ השיב לו רבן גמליאל ופנה לעבר אשתו. והיה רבן גמליאל משתרך אחריה וקורא: ״אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה…״. לאחר שהתפזר הקהל, נכנס רבי עקיבא לביתו והיה משחק עם בתו ושני בניו. מביט באשתו ומנסה לרוות צמאון ממושך, למלא חלל של שנים. למחרת בבוקר התדפקו אחדים מתלמידיו על דלתו והודיעו לו כי משלחת אנשים נשואי פנים באה אליו. ״במה אוכל לסייע בידיכם, יהודים?״ שאל.

״באנו במצוות אדוננו״ הסביר השליח ״הוא שמע שרב גדול הגיע לעיר והוא מבקש לילך אצלו ולהתיר את נדרו הכבד מנשוא, רבי. לפני שנים רבות נידה אדונינו והחרים את בתו היחידה והפקירה לחרפת רעב״.

עקיבא נד בראשו ואחז בסנטרו במחווה של הרהור. ״שלחו לאדונכם ויבוא!״ הורה עקיבא. הלכו וקראו לאדונם. יצא עקיבא והכירו. בן כלבא־שבוע לא ידע מי לפניו, כרע על ברכיו ואמר לו: ״שמעתי שאדם גדול בא לעיר. אמרתי אלך אצלו, אפשר שיתיר את נדרי, והנה אני לפניך, השפל באדם, התר נא את נדרי והקל על סבלי״.

״קום על רגליך!״ אמר עקיבא וסייע בידו. נשא בן כלבא־שבוע את עיניו ובחן אותו, חכך בזקנו והתאמץ לפתור חידה שניבטה אליו מעיניו הבוערות של עקיבא שאין לטעות בהן. ״אמור לי אדוני הגביר״ אמר עקיבא ״האם הונך ועושרך הוסיפו לך נחת ואושר מאז נדריך?״. הניד בן כלבא־שבוע את ראשו כמסיר מעליו את נטל השנים והשיב: ״לא בכוח ולא בממון יגבר איש. את בתי יחידתי, היפה והמהוללה בעלמות ירושלים, נידיתי וגירשתי מביתי, כי נתרצתה ונתקדשה לאחרון הרועים שלי, העלוב והקשיש שבהם״ אמר.

״ולו ידעת שבעלה עתיד להיות גדול בתורה, היית מחרימה ומדיר אותה מנכסיך?״ לחץ אותו. בן כלבא־שבוע נאנח, הביט בעיניו של עקיבא, מבקש לקרוא בהם דברים שידע לפנים: אותו מבט עז וחצוף, חודר כליות ולב. לאחר דקות דומיה השיב: ״לו היה בעלה יודע אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת, אפילו פסוק אחד… והלוא נישאה לעם־הארץ, לאחרון החלכאים.״

פסע עקיבא לאחור, פשט ידיו לפנים וירה לעברו: ״אני הוא!״

מיד נפל הגביר על פניו והיה נושק לרגליו של עקיבא. יצאה רחל ונפלה לזרועות אביה, והיו הדמעות שוטפות את צערם ואת מועקת עברם. אחזה בזרוע אביה והובילה אותו פנימה למעונם הדל.

באותה שעה יצא בן כלבא־שבוע וציווה להכין סעודה חגיגית גדולה, בהשתתפות תלמידיו של רבי עקיבא ושכניו. בעת המשתה היו התלמידים והרבנים מטיבים ליבם במטעמים ומשתאים לנוכח המעמד המפתיע. בעיצומה של הסעודה עמד בן כלבא־שבוע והכריז כי הוא נותן לעקיבא ולרחל את מחצית הונו. רחש עבר בין המוזמנים. רכנה רחל ולחשה באוזני בעלה: ״זוכר אתה עקיבא, את פת־הקיבר ובלויי הסחבות, את העצים ואת התבן?״ הביט בה עקיבא והיה בוחן את שערה. ״במה אתה מסתכל?״ תמהה. ״מחפש שבבים של תבן בשערך״ אמר. רחל צחקה וברגע זה ידעה אושר מאין כמותו.

מעתה התנהלו חייהם של רבי עקיבא ומשפחתו על מי מנוחות. רבי עקיבא לימד תורה והעמיד תלמידים ורבנים הרבה. המצוקה הכלכלית הייתה מהם והלאה.

רבי עקיבא יצא עם משלחת בראשות הנשיא, רבן גמליאל דיבנה, לביקור ברומי. עמם יצאו גם רבי יוחנן ורבי אלעזר בן עזריה. מטרת המשלחת הייתה לערוך מסעות בתפוצות ישראל לשם השתדלות בפני השלטונות למען היהודים, שיבטלו גזרות ואת עול המס על היהודים. בביקורו ברומי היה עקיבא מעורר פליאה בעיני בני הארץ רדופי ההבל והתענוגות בשל התנזרותו מזלילה ומנשפים, מחגיגות ומהילולות, בשל התרחקותו מנשים ודחיית הזמנות להיפודרומים וקרקסים. רק חכמי הסטואה הבינו ללבו, בהאמינם בחישול הנפש ודחיית כל דבר שבחולשה.

באחד הימים בקשו הרומים לבחון את עקיבא ושלחו לאכסנייתו שתי עלמות, מהיפות בבנות רומי. את הנשים רחצו, בישמו, קישטו והלבישו אותן ככלות לחתנים. כאשר באו לחדרו מצאוהו עומד וגבו אליהן. מבטו תועה אי־שם מעבר לחלון, אל קריית רומי האדירה, החטאה והחומרנית. ציוציהן הפריעו אותו מהרהוריו. ניפנה אליהן ופניו חתומות. הוא נראה בעיניהן כשר של מלאכים. פתחו והסבירו לו מטרת בואן. חזר והסב פניו לחלון. אחת העלמות שאלה: ״מהו שנגלה לך בחלון עד שהסיט את לבך מאתנו?״. ״עננה לבנה״ השיב מבלי להפנות מבטו. ״עננה?״ תמהה העלמה השנייה. ״של רוח הקודש״ הוסיף. ״ומה פשרה?״ שאלו. ״שעתידה רומי להיחרב״ בישר להן. פרצו העלמות בצחוק רם וביטלו את דבריו במחי־יד. ״רומי העמוד לנצח, אדוני כהן המזרח״ קבעו.

הביט בהן עקיבא וגיחך, נפנה ושב אל החלון.

״וכי איננו יפות דיינו עבורך, כוהננו הקשיש?״ שאלו בלגלוג. עקיבא שתק.

״הידעת שאפילו הקיסר לא יעמוד בפני קסמנו?״ הוסיפו המרה כי הרומים מעבירים לרומי חלק מגדולי החכמים, שם יומתו בכיכר קבל־עם ועדה ובנוכחות נכבדי רומי וקציניה; והיו ביניהם עשרה גדולים בתורה שהיו אור העולם, וכן כהנים גדולים ונשיאים מזרעו של דוד. הם הובלו כשהם אסורים באזיקים, הוצאו והועמדו האחד לצד רעהו. הביטו זה בזה ופלטו בספקנות כבדה ונוקבת: ״אי תורה ואי שכרה״. בכל פעם היו מוציאים שניים מהם להורג. התליין עומד עליהם, חרבו שלופה בידו, פניו רעולים במסך שחור ורק עיניו בורקות כרשפי־אש. לא מוות אחד לכולם: מי ימות בסקילה ומי בחרב, מי בשריפה ומי ייגרר בחוצות רומי. הפילו גורלות מי יהא ראשון ומי אחרון. תחילה נפל הגורל על רבי שמעון בן־גמליאל. העלוהו על הבימה כשידיו קשורות מאחוריו. פסע דומם ובראש מורם, הגניב מבט לשמים השוממים. לאחר מכן הניח את ראשו הנאדר על גזר העץ וראשו נערף במחי־יד. רבי ישמעאל שעמד לידו כשהוא ממתין לתורו, זינק אליו, אחז במת והיה בוכה וצועק: ״פה קדוש, פה נאמן, אי תורה ואי שכרה״.

עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 48