מורשת יהדות מרוקו

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר

באדיבות של טרז כהן-דביר

טרז זריהן-דגיר

פתיח

״היום הוא יום הולדתו של גיא, אימא", אמרה לי מונה, בתי הבכורה,

והביטה בי עמוקות. "השי המשמעותי ביותר שביכולתך להעניק לו ולדורות הבאים אחריו הוא כתיבת הרפתקאות ילדותך. כך תורישי לכולנו מעט מקסמו של הימלאח^, של מרקש ויחדיו ניכנס למנהרת הזמן כדי לחוות דרך עינייך וכתיבתך את הרובע היהודי בו צמחת. בדרך זו נוכל להכיר את תושביו, את חייהם, את אופיים ואת אהבותיהם. הרי הייתי ילדה קטנה כששמעתי לראשונה את סיפורייך ואלו הותירו אותי מרותקת וצמאה לעוד. הייתה להם משמעות כה גדולה עבורי; אני זוכרת את רובם ובמיוחד את הדרך בה נעלת את דברייך במשפט: 'כמה חבל לי על אותם ילדים שהחמיצו ילדות כה עשירה בחוויות ובאירועים כפי שלי הייתה"^,.

"החיים היו כל כך שונים אז, מלאי תוכן ועניין", עניתי לבתי. "זמנים לא פשוטים, שהכו בנו ללא רחם ובחנו אותנו מדי יום. אך הם גם יצרו את היימבוגרים" שהפכנו להיות. לא היו לנו מלאי של צעצועים ואביזרי בידור; הורינו לא חסו עלינו והטילו עלינו שלל מטלות ומלאכות; אך האתגרים שהוצבו בפנינו היו לצעצוע הענק איתו שיחקנו. ממנו גם הפקנו לקחים ולעיתים אף נפגענו. מיותר להזכיר לי זאת ילדתי, הצדק עמך. כמוך, גם אני חשה שחובתי לשתף את בני משפחתי ואת הקהל הרחב שלא חוו את 'המלאה'. אין הם אשמים בכך שלא היו שם, ואין זו סיבה להחסיר מהם את החוויה ואת מוסר ההשכל שבצידה.

"ובעוד אני מספרת לך כל זאת, תחושה עזה של מסתורין אופפת אותי. בו­זמנית נשאבת אני חזרה אל עולם עתיר דמיון ילדותי אך בוהק. אני מתמלאת בדחף גדול לחקור שוב את אשר קרה, מביטה סביבי ורואה את שלל הטיפוסים והדמויות שהקיפו אותנו: ביניהם נמנו מקומיים ועוברי אורח שצבעו את חיינו. אני חשה שוב את ניחוחות 'המלאח'; את כור ההיתוך של עתיקות הרובע היהודי ׳העולם המודרני שדחק בגבולותיו; ועיניי כאילו מביטות בהמולה המרגשת הזו דרך עדשת קלידוסקופ צבעוני.

"את יודעת ילדתי, כאשר המשאבים דלים, היצירה הופכת למפלט העיקרי מאפרוריות החיים. האמיני לי, חבריי ואנוכי מיצינו אותה עד תום. יצרנו משחקים והמצאנו צעצועים תוך אלתורים שלא היו מביישים את גדולי הממציאים. תוך כדי כך בנינו עולם חלופי שהזכיר במשהו את עולם המבוגרים, מבלי שיהיה שלהם; הוא היה בלעדי לנו. אני זוכרת כיצד הרכבנו תבניות מבלי שיהיה להן גלגלים מאולתרים כדי שיהפכו לעגלות מקרטעות; יצרנו נעליים מפיסות קרטון ומעיסה דביקה, שאותה רקחנו ממים מהולים בקמח; דבר לא עמד בדרכנו. אם לא יכולנו לרוכשו, היינו חשים את הצורך ליצור צעצוע, אביזר או חפץ, ותמיד ידענו כי נמצא פתרון, גם אם התוצאה תהיה רעועה לעיתים ואף מגוחכת.

"עמלם של הורינו הביס אותם. יומם העמוס במשימות ובעשייה לא הותיר להם פנאי להשגיח עלינו. הקרקע הוכשרה לניצחוננו הראשון: רחובות הרובע היו לממלכת הילדים. בנים נמרצים ומיוזעים משכו בשערותיהן של בנות, שבשוך הסערה נעזרו בתכונתן על מנת לנקום ולבצע את זממן. אנו הבנות היינו כמו חיות בג׳ונגל העומדות היכון לבואם של הטורפים. האדרנלין זרם בעורקינו וחשנו את החיים כמו שאף מבוגר לא היה מסוגל אפילו לדמיין. פחדנו, שמחנו, נרתענו, נפצענו, אהבנו, כאבנו, אך בעיקר, בעיקר ניהלנו חיים עצמאיים.

"ובאשר לי, בתי היקרה, בוודאי לא תופתעי לשמוע כי אני לא הייתי כאחת הבנות. לרוב, שיחותיהן הטפלות ורכילויותיהן הריקות מכל תוכן שעממו אותי עד מוות. בכל פעם שמצאתי את עצמי במעגל שכזה, בער בי העוז להתנתק ממנו ולחפש את חברת הבנים, להתחרות איתם, להיות שוות כוחות לשדים הקטנים ולא פעם גם צלחה דרכי בכך. אזרתי אומץ ועזבתי את בנות מיני על מנת לצאת להרפתקה סוערת יותר, עם ה״בנים היריבים.

"אך, אם לשוב אל עולמי את חפצה, עליי לתאר לך את תפאורת ילדותי, את הסביבה בה גדלתי שהייתה לשחקן מרכזי בחיי ולרוח שהשפיעה עליי ועל תחושותיי…

השכונה המסוגרת בשם "הימלאח^, היה הרובע האתני היהודי, המוקף חומות בגווני חמרה מתקופת ימי הביניים. מעל עיטורי חרכי-הירי של חומות אלה, קננו חסידות ענק שתצפתו בהתמדה על חיינו, כמו סוכני ריגול של ממלכה לא ידועה. צדו המזרחי של 'המלאח' היה סבך של סמטאות צרות ואפלות, שבהן התגוררו משפחות קשות-יום לצד משפחות מהמעמד הבינוני. בין שורות בתי המגורים היו שזורים בתי כנסת רבים, מהם בקעו קולות תפילה רמים מעלות השחר ועד רדת החשיכה ולא הותירו ספק למהותם. בטרום תקופת החגים, בתי כנסת אלו נצבעו מחדש וכל נברשותיהן צוחצחו כך שאי אפשר היה להחמיץ את ריחם החריף, אשר עבורנו סימל את החגים הקרבים ובאים.

"רוב בתי הימלאח^, תוכננו באותה שיטה; לכולם היו שתי קומות, חצר פנימית ולעיתים אף באר. לא כל תושבי המלאח נהנו מאותו מעמד. עד סוף מלחמת העולם השנייה, מים וחשמל זרמו בבתים מעטים ומשפחות רבות שאבו מים מן המשאבה הציבורית ונעזרו באורות המרצדים של עששיות השמן. בחגים, נצבעו בסיד בתים צנועים רבים. בחלקו הצפוני של ה׳מלאח', ניתן היה למצוא עולם שונה בתכלית. אותם מבנים ארכיטקטוניים נבנו גם שם, אך בעיצוב מרשים פי כמה. התגוררו בהם משפחות עשירות שמעמדן היה רם ונישא: חצרותיהם מרוצפות מרצפות מרשימות, מעוטרות בברזיות ולעיתים אף מלאו במזרקות מוקפות עצים, עציצים ושלל פרחים.

"זיכרונות ילדותי מתחילים כאשר הייתי בת שנתיים, כשלקיתי במחלת האדמת. אמי הביאה לי ארנבון חי ותוסס, ולמרות שחום גופי הרקיע שחקים, זה לא מנע ממני לרדוף אחריו בחצר. כעסה של סבתי נחתם בהעלמתו של הארנבון ובהחלפתו בחתולה. פעוטה הייתי כאשר רכבתי לראשונה על אופניי והקפתי את הברזייה אשר עמדה בחצר המרשימה של בית סבי וסבתי.

"גיא, נכדי היקר, בדיוק כמוך הייתי ילדה נמרצת שלעיתים רבות מדי, לא חשבה על תוצאות מעשיה. לא נותרה פינה בביתנו שבה לא פשפשתי. "חטטנית", כינו אותי כל אלה אשר ידעו היטב שאם דבר מה נעלם מהבית אדע היכן למוצאו.

"כבר בגיל ארבע, לא היה מנוס אלא למצוא לי תעסוקה הולמת. בדידותי בבית סבי וסבתי, בשילוב התזזיתיות שכה אפיינה אותי, הבהירה לכולם כי יש לדאוג לי באופן מידי. צעירה ורכה בשנים הייתי, כוחי ויכולותיי לא אפשרו לי לעזור לסבתי במלאכות המטבח. את רוב זמני ביליתי בעליית הגג: שם החזיקה סבתי בבקתה מוצלת לול זעיר ובו מעט יונים, פנינייה, טווס ותרנגולות ספורות. שם גם רקמתי חלומות ומזימות, מנסה ומתנסה, צוללת לעולם של דמיון ללא גבולות. איש לא חשד מעולם שלפעמים, במקום להשתעשע עם העופות התמימים, סיכנתי את חיי. בסתר, טיפסתי על שרפרף וממנו אל המעקה הבנוי סביב גג הבית. התהלכתי עליו כלוליינית קרקס, בעוד תהום שעומקה עשרים מטר לפחות פעורה בצדו החיצוני של המבנה ואספלט לוהט מחכה בתחתיתה שרק אמעד. אך אני חשתי כמו ציפור דרור כאשר פרשתי את ידיי בניסיון לשמור על יציבותי, קרוב לחוטי החשמל שנתלו בסמוך למעקה על עץ תורן. ימים חלפו עד שהבנתי את הסכנה הגדולה שריחפה מעלי, כאשר נודע לי באקראי שאחד מילדי השכונה התחשמל למוות. הוא היה יחף כאשר נגע במקרה בחוטי החשמל של המגהץ אותו החזיק, ואני, מזועזעת, נזכרתי בכפות ידיי הקטנות שכמעט אחזו בחוטי החשמל כדי למנוע את נפילתי מהגג.

תוספת שלי אלי פילו : פְּנִינִיָּה^ח, פנייניה (נ') [מן פְּנִינִים, על שום הכתמים כעין פנינים בנוצה] סוּג שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת מִמִּשְׁפַּחַת הַפַּסְיוֹנִים (Numida meleagris). הַפְּנִינִיָּה גְּדוֹלָה מִתַּרְנְגֹלֶת הַבַּיִת הָרְגִילָה. רֹאשָׁהּ חֲסַר נוֹצוֹת וְעָלָיו בְּלִיטָה קַרְנִית דְּמוּיַת קוֹבַע. הַזָּנָב קָצָר מְאוֹד. הַנּוֹצָה אֲפֹרָה כֵּהָה עִם כְּתָמִים עֲגֻלִּים לְבָנִים בְּצוּרַת פְּנִינִים. בֵּיצֵי הַפְּנִינִיָּה טוֹבוֹת לְמַאֲכָל וּבְשָׂרָהּ טָעִים.

"החשכה שאפפה את הרובע שלנו הביאה עמה חששות גדולים מפני שודדים, חששות שהפכו לחלק משגרת חיינו. על כן, מיד ברדת הלילה, סבי וסבתי הטילו עליי לוודא שכל הדלתות והחלונות נעולים היטב, שמא יכנס מי מבין פורעי החוק האלה ויפר את שלוותנו. באחת הפעמים הללו משכתי בחוזקה במפתח הדלת במקום לסובבו, המפתח ניתק ממנעולו ומשקל גופי הצניח אותי לנפילה ארוכה וכואבת במורד המדרגות. דלי ריק שהונח כדרך נס על מדרגה מזער את זעזוע הצניחה ואף הציל את חיי, ששוב עמדו כמרחק שערה מתהום הנשייה.

"שום דבר לא הפחיד אותי. לא השודדים, לא הנפילות, לא הגבהים ולא חוטי החשמל. דבר לא הצליח להרתיע אותי מלסכן את חיי כאוות נפשי, חוץ מאותו מקרה שבו צפיתי בבעתה כיצד נחש צונח על ראשה של סבתי. ההלם היה כה גדול עד כי הרגשתי איך הדם אוזל מראשי הקטן ומשליך אותי, ללא הכרה, אל הרצפה.

"לעיתים, כאשר אני נזכרת בשנות חיי הראשונות, אני עדיין מופתעת איך צברתי כל כך הרבה חוויות עוד לפני שבאמת התחלתי בחיי…"

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר ובאדיבותה….

הכנריות הצהובות

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי^, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

הכנריות הצהובות

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי^, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

"אולי עדיף שאטפס על השולחן? כך אהיה קרובה יותר לוו," חשבתי לתומי, ומיד פעלתי לביצוע התוכנית; אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית! הכלוב היה הדוק כל כך לקיר עד כי נדמה שהוא חלק ממנו. לא נותרה בידי ברירה אלא לפתוח את הדלת הקטנטנה של הכלוב וללכוד את הציפורים בידיי. לפני שהספקתי לאחוז באחת מהן, נמלטו הציפורים במהרה מן הפתח במשק כנפיים. תחילה חגו סביבי כאילו הן לועגות לי, ואז עפו לכיוון הגן, לעבר כחול השמים וכהרף עין נעלמו כלא היו.

רדפתי אחריהן בבכי קורע לב, אך ללא הועיל. לפתע נשמעו מכיוון הגן צרחות. הייתה זו העוזרת אשר הבחינה באסון. היא החלה לרדוף אחריהן בניסיון ללכדן, אך ללא הצלחה: נדמה היה שהן פשוט התאדו באוויר. בינתיים, יצא דוקטור זיק… מפתח מרפאתו על מנת לבדוק מה פשר המהומה.

"הציפורים נמלטו מן הכלוב," אמרו לו יחד הגנן והעוזרת.

גם גברת זיק…, אשר הוזעקה למקום, לא הצליחה להרגיע את ההיסטריה הרבה. גופי רעד מכף רגל עד ראש. יותר מכל, פחדתי מתגובתה של אמי כאשר תשמע מה עוללתי. גם הבעת פניה של גברת זיק… הייתה רחוקה מלהפחית את חששותיי: מבטה חשף תסכול ומורת רוח.

למרבה ההפתעה פרץ דוקטור זיק… בצחוק קולני: "יקירתי, הציפורים, לחופש נולדו. להחזיק אותן בכלוב באסירות עולם ־ זה מעשה נפשע. רק לילדים יש התבונה, החכמה והרגישות להבין את צורכיהן האמתיים. הדיירת הצעירה שלפנינו עשתה את אשר היינו אנו אמורים לעשות מזמן." הוא ניגש אליי, ליטף ברוך את ראשי, וביקש מלורה להרגיעני ולכבדני בממתק.

"ביקשתי רק ללטף את הכנריות הזעירות…" לחשתי באוזניה של לורה, עת ישבנו יחד בחדרה.

לורה פרצה בצחוק ואמרה:

"עדיף שתשמרי את סודך, שדה קטנה, אחרת עונשך יהיה חמור מאוד!" היא חיבקה אותי אל חיקה ולחשה באוזניי: "ציפורי השיר הללו היו שייכות לאמי והאמיני לי, הן עלו לה הון!"

שנים רבות אחרי הרפתקת הכנריות, עוד נשמר הדבר בסוד כמוס ביני לבין חברתי לורה.

הענק והילדה

במהלך חודשי הקיץ הלוהטים, מרקש בוערת בגיהינום. החל מהאור הראשון של הזריחה צולות קרני השמש את הקרקע עד שלבסוף ממסות הן גם את אספלט הכבישים בשעות הערב, היינו זוכים לרגעים מעטים של הפוגה. הכבשן שקע ורוח קלילה ונעימה הייתה נשבה מן ההרים.

היינו בני מזל כי עליית-הגג שלנו כללה מרפסת ענקית, שהפכה למקלטנו בלילות של חום קיצוני ובימים של כפור מקפיא. קומת הקרקע בה התגוררנו הייתה ללא תועלת בקיץ, עקב פלישת הזוחלים שאיימו עלינו עם השקיעה. נהגתי להישאר ערה על המרפסת ולבהות בכיפה הקטיפתית של הרקיע, משובצת במיליוני כוכבים זעירים ונוצצים, אך משום מה הירח המלא החריד אותי עד מאוד. אורו החיוור הקנה לנוף מראה הטרוגני, כמעט שקוף. קווים וצורות המרחב טושטשו ועורפלו, ועם דמיוני הפורה הייתי כמעט אחוזת אימה.

מה שהרתיע אותי לרוב היו פניו המעומעמות והעגולות של הירח שנראה לפעמים הוא כאילו מחייך אליי. כדור האור הענק והמגוחך לא נראה לי רומנטי כלל. תכופות רצתי לזרועותיה הבטוחות של סבתי כשפחד חובק וחונק אותי

"מה מבהיל אותך כל כך, ילדתי?" שאלה סבתי בדאגה.

"הירח, ממה, הוא ענקי! ונדמה לי לפעמים שיש לו עיניים. פיו נראה כאילו הוא מחייך אליי, אך הוא דומה לראש בעל ממדים עצומים המתנוצץ באוויר", עניתי לה נחרדת.

"בואי, שבי צמודה אליי ואספר לך אגדה על הירח" השיבה לי בחיוך. "

…היה הייתה פעם, לפני אלפי שנים, ממלכה רחוקה החבויה בין רכסי הרים ויערות סבוכים. היה בה עמק מרהיב וירוק. בגן העדן הקטן הזה חיו בשלווה אנשי עמל פשוטים: חקלאים, נפחים, רועי צאן, נגרים ואורגי שטיחים ובדים בשלל צבעים.

"בכיכר השוק, תחת כיפת השמים, נהגו הרוכלים לפרוש את מרכולתם. האיכרים משכו את עגלותיהם עמוסות הפירות והירקות והאופים הציעו את לחמם ואת מגוון עוגותיהם, אשר הדיפו ריח משכר שערפל את חושיהם של העוברים והשבים. מידי יום נפגשו כולם בלבו של השוק, אך מעת לעת פילחו את האוויר גם מעין קריאות מצוקה מן ההרים הרחוקים ומן היערות הסבוכים אשר הקיפו את העמק. קולות אלו שיסעו את שלוותם של כל התושבים.

במדרון ההר, למרגלות היערות, חי לו ענק איום ונורא בטירה אפורה, מרשימה בגודלה. לאורך חומותיה המקיפות שום עץ לא הניב פרי. גושי שיח צפופים ודוקרניים הסוו המוני גזעי עץ מתים ויבשים אשר חסמו את המעברים; צבא שלם של עורבים שחורים שרץ בין השיחים באין מפריע; מדי פעם, הם יצרו ענן חשוך וסמיך שהקיף את החומות ואת חלונות הטירה ומילאו את האוויר בצרחותיהם הנוראיות.

הרחק ממרכז הבקעה, סמוך ליער, חיו בבקתה צנועה, אם ובתה יחידתה, פלורה. "פלורה", אמרה האם לבתה, "אל תנסי להתקרב לטירתו של הענק האיום והנורא הזה. בנות שלא שמעו בקול הוריהן וחגו סביב המקום המקולל, נשחטו ונטרפו על ידי הענק. יש אומרים שעצמותיהן עדיין פזורות בגני הטירה", לחשה האם באוזני בתה.

"אל דאגה, אימא, לא ארחיק לכת עד לשם", השיבה פלורה. "התוכלי, בבקשה, לתת לי עוגת תפוחים עבור חברתי השוכבת חולה בביתה?" "ברצון רב", ענתה האם.

מיד עם קבלת עוגת התפוחים, הניחה אותה פלורה בסלסלה, הודתה לאמה והלכה חיש לעבר השטח האסור, לא לפני שווידאה שאיש אינו עוקב אחריה.

היא פתחה בריצה לעבר היערות וכשהגיעה לרגלי הטירה הציצה בין השיחים הגבוהים והסבוכים וצפתה מקרוב על המקום אשר היה מטיל אימה על תושבי העמק כולו. היא החליטה שהיא חייבת לגבור על פחדיה ולפצח את התעלומה. באומץ רב נקשה פלורה על דלת הענק. בצדה האחר של הדלת נשמע קול תרועה מבעית, "מי מעז להעירני בשעה כה מוקדמת?"

"זו רק אני", השיבה הילדה וחשה שתעוזתה עומדת להתנדף ממנה. "אהה!" חשב בלבו הענק. "יש לי כאן לפניי ארוחת בוקר טובה ועסיסית!"

לפתע נפתחו לרווחה שערי הטירה. פלורה הציצה מבעד לרגליו העצומות והשעירות של הענק וגילתה מאחוריהן חדר רחב ממדים מרוהט בכיסאות גבוהים ובשולחן שמידותיו גדולות יותר מהיקפו של בית. היא הרימה את מבטה אל הענק ופגשה לבסוף בפניו המכוסות זקן שחור. מתחת לגבותיו הסבוכות, נדהמה לגלות את העיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה.

"אנא, היכנסי פנימה", ביקש הענק. "את תהיי לי היום לארוחת בוקר דשנה וטעימה."

"זה לא רעיון כדאי", השיבה פלורה בקול חרד ומשתנק מעט כשצמרמורת אוחזה בכל חלקי גופה. לרגע קט, הפשילה את שולי שמלתה מול עיניו החשודות של הענק ואמרה: "אני רזה מאוד, הבשר שעל גופי דל מדי עבור ענק כמוך. אך אם אתה באמת חש רעב, אשמח להעניק לך דבר שימצא חן בעיניך ויהיה לך לארוחה משביעה ומהנה יותר".

"הראי לי מה הבאת", גער בה הענק.

פלורה שלפה חיש את עוגת התפוחים מן הסל והניחה אותה מול הענק. ריח משכר חושים נדף מעוגת התפוחים החמימה והמתוקה.

"איזה ניחוח!" אמר "ייתכן שזה רעיון טוב לאכול את העוגה במקום את העלמה הרזונת הזו?" חשב לרגע ובמהרה חטף את העוגה ובלע אותה על הפירור האחרון. הענק שבע לעת עתה ודיווח לה "אני רוצה עוד".

פלורה חייכה אליו והשיבה : "ברצון רב! מחר אביא לך עוד אחת, גדולה יותר מזו" היא הבטיחה ועזבה במהרה את הטירה לפני שיחזור בו. היא פתחה בריצה אל ביתה, שיכורה מהצלחתה הכבירה.

למחרת בבוקר, שבה פלורה אל ארמונו של הענק ובסלסלה שבידה עוגת דובדבנים אשר גורלה היה כגורל קודמתה : הענק טרף אותה בלא ניד עפעף וכילד קטן ביקש עוד…

מדי בוקר הופיעה הילדה בשער הטירה ובידה עוגה נפלאה וחדשה שהשביעה את רעבונו של הענק.

"אמרי לי פלורה, ממה עשויות העוגות הללו?" שאל הענק. "מפירות ומקמח", השיבה פלורה. "ומהיכן לוקחים את הפירות והקמח הללו?"

"מהעצים ומהחיטה, טיפשון. הם עצמם גדלים באדמה. העניין פשוט למדי", השיבה הילדה. "בכדי לגדל מעט פירות וחיטה עליך להסיר תחילה את כל העשבים ;סביב ולהפוך את האדמה. יש לסקל גם את האבנים והסלעים ולעקור את השיחים אשר גדלים פרא בגינתך. אשוב מחר עם מעט זרעי פירות וחיטה ואנו נזרע אותם יחד." היא הציעה ויצאה לדרכה.

הענק החליט להירתם למשימה ומיד החל במלאכה. הוא תלש את העשבים, עקר את השיחים, הפך את האדמה והשקה אותה עד שהפיצה ריח משכר.

פלורה שבה למחרת וידיה עמוסות זרעי חיטה ואינספור שורשי עצי פרי. תחילה הילדה התפעלה מתוצאות עמלו של ידידה החדש, שהתגלמו במראה האדמההתחוחה. השניים החלו מיד במלאכת הזריעה והשתילה. יחד, הציבו עצי תפוחים, תפוזים, אגסים, שזיפים ודובדבנים בשורות אנכיות לאורך החומה. בחלק אחר של הגן הם זרעו גרגרי חיטה וגרעינים אחרים. לפני שעזבה את הטירה התריעה פלורה בפני הענק: "אל תשכח להשקותם! היה להם חברה נעימה ודבר אתם; הם אוהבים להקשיב למי שמשוחח עמם. ראה איך שהם מרכינים את ראשם לפניך!"

לא חלפה תקופה ארוכה וכבר נבטו הזרעים באדמה הפורייה. הצמחים האחרים החלו לפרוח ולשוות אווירה נעימה לגן החדש. השטח שהיה כה פראי התמלא בצבעים מרהיבים של פירות ופרחים.

מאותו יום פלורה והענק הפכו לחברים קרובים ובילו שעות ארוכות יחדיו בין המטעים ושדות החיטה. הם סיפרו זה לזו את סודותיהם והשתעשעו יחדיו, עד כי הענק לא טרח לטרוף עוד את ילדי העמק אשר באו לגלות את פינת החמד הירוקה שהחליפה את היער השחור שהקיף את הטירה. העורבים, שלא מצאו את מקומם ולא הבינו לאן נעלמו השיחים שלהם, נואשו ועזבו את החלקה במשק כנפיים אדיר.

הענק החל להזמין בעצמו את ילדי העמק לגנו ולטירתו וחלק עמם את עוגות הפרי שאפה, בסיועה של פלורה כמובן.

עם הזמן הגיעה השמועה על המהפך גם לעוברי אורח אשר בחרו לעצור ללילה אחד או שניים בטירה ולנפוש במקום המקסים ביותר שראו עיניהם. הענק הגיש להם עוגות פרי להשביע את רעבונם ומיצים מפירות העונה להרוות את צימאונם.

דבר נפלא נוסף קרה. גם הענק שינה את חזותו. צבע זקנו התבהר ולא היה עוד שחור משחור. גבותיו התעדנו והבליטו את עיני התכלת הנאות שקמטי חיוך נצבטו בצידן. בימים חמים מאוד בילו פלורה וחבריה שעות ארוכות בצלם של העצים, שהפכו כבר לאדירי ממדים.

חומות הטירה לא הפחידו עוד את הילדים ומעל אדני החלונות הרבים צצו להם פרחים ססגוניים אשר יצרו כעין וילון צבעוני שהתנועע קלות עם הרוח. אפילו השמש נאותה להיכנס פנימה ולחמם את חלל הטירה, את לבבות הנופשים ובעיקר את לבו של הענק.

בין הענק לתושבי העמק שררו עתה יחסים של הרמוניה ועזרה הדדית. תושבי הכפר ביקשו מן הענק סיוע וייעוץ בגידול החיטה בשדותיהם ובטיפוח העצים בגינותיהם.

והנה, הגיע היום שבו נאלצו פלורה ואמה להגר למדינה אחרת. ליבם של שני החברים נקרע מכאב צורב נוכח הפרידה הקרובה. רגע לפני שעזבה את המקום, הביט הענק ארוכות בפניה האהובות של ידידתו ולחש: "פלורה יקירתי, האחווה והאהבה שאנו חולקים לעולם לא תיעלם. הבאת את האהבה אלי במטרה להעלים ממני כל יצר של אכזריות ושל הרס. שתלת בתוכי זרעים של חיבה שמחקו את השנאה ממני והלאה. לימדת אותי להיות סובלני ולקטוף את פרי עמלי במקום לחטוף ולהשמיד את כל הבא לידי. חינכת אותי להיות רך וחביב במקום הדחליל המאיים שהייתי. כבשת את לבי בתמימותך ובפשטותך, בעובדה שסמכת עליי והושטת לי את ידך. לעולם לא אשכח את דמותך והיא תישאר חרוטה בלבי, כל עוד זה האחרון יהלום בקרבי.

"אני מבטיח לך להיות לידך כשתזדקקי לי. ובכדי שתמיד תוכלי לראות את דמותי, אני מעניק לך את האבן היקרה הזו. הביטי בה ברגעים שתבקשי להיזכר בי ותחושי את נוכחותי עמך. אבן זו תזהר בין ידייך כאילו הייתה נתח מן השמש ותפיץ את קרניה ואורה בלבך. קרני האור שלה יחצו את השמים כדי לגעת בירח. שם תוכלי לראות את פניי הזוהרות אשר יפגשו עם פנייך המקסימות."

מספרים שמאז אותה פרדה, אשר קרעה את ליבם, יכולים האוהבים בכל פינה בעולם לצפות בירח המלא ולהבחין בפניוהזוהרות של הענק. הרי למה זקוק האדם כדי להפוך את העולם למאושר יותר אם לא למעט רוך ואהבה?

"מַמַה" אמרתי לסבתי אחרי שסיימה את סיפורה. "אני מניחה שאין לי סיבה לפחד מהירח. האם בכל פעם שאני מביטה בו ורואה את פניו המחייכות של הענק, עליי להשיב לו בחיוך?"

"בוודאי נכדתי היקרה!" לחשה סבתי, בעודה מלטפת את ראשי.

ספרי לי… אימא על המלאה במרקש

המשוגעת

במלאח שכן מבנה תאום לזה שלנו, אשר היה מחובר בחלקו הצפוני לקירות הטרסה של בית מגורינו. זוג נשוי עם ילדיהם התגוררו בבית המפואר בעל שלוש הקומות. בשונה מסוחרים עשירים אחרים, ראש המשפחה לא התפתה מעולם להשכיר את החדרים הפנויים שלו לזוגות צעירים ולו רק כדי לשמר את הפרטיות של בני משפחתו.

בוקר אחד, מלווה בזאטוטי הרחוב, עקבתי אחר פעילותן המוזרה של מספר נשים זרות שנשאו מזוודות עד לשער כניסת שכנינו. הסוחר התיר להן להיכנס מבלי לומר מילה. כל המהלך התרחש בשלווה אשר לא הייתה אופיינית לרובע שלנו ולתושביו. כשחזרתי אל ביתי, עדכנתי את סבתי בפרטי ביקורן של האורחות המסתוריות. ציפיתי לשמוע ממנה הסבר כלשהו, אך לשווא. היא שמרה על שפתיה חתומות כמו דג.

שתיקתה של סבתי לא עלתה בקנה אחד עם רצונה העז של ילדה סקרנית ושובבה שכמותי לגלות את פשר התעלומה. מחשבות רבות ומשונות דהרו בטירוף במוחי, בחיפוש אחר שיטות שיסייעו לי לחשוף את סיבת הדממה המפחידה.

ברובע שלנו, שדמה בפעילותו לכוורת, לא ניתן היה לשמור על סוד לאורך זמן. לשונות החלו להשתחרר ואצבעות כוונו לדלתם הנעולה היטב של השכנים. האווירה המוזרה שאפפה את משכנם סקרנה את כולם והרכילויות רק הלכו ותפחו; ואם בכל זה לא די, רופאים ביקרו בחשכה ויצאו חיש כמו צללים מבשרי רעוה.

"הייתכן שהם מחביאים מפלצת?" חשבתי לתומי.

ערב אחד, חברתי משכה אותי הצדה וגילתה לי שהיא חוששת שאשת הסוחר ילדה תינוק מעוות. הם כנראה מסתייגים מלחשוף אותו בפני כולם ולא נופתע אם הם יפטרו ממנו בסתר.

כעבור שבועות מספר, מצוידת בחצי אבטיח שלקחתי מהמזווה שלנו, עלה במוחי רעיון מבריק – לנקוש על דלת השכנים. סבורה הייתי שמי שיפתח לי, ודאי יזמין אותי פנימה מכיוון שהייתי ילדת השכנים הקרובים אליהם ביותר.

טעיתי. הסוחר פתח לי את הדלת, לקח מידי את חצי האבטיח, הודה לי בנימוס מסויג וטרק את השער בפניי. המומה מגסות התנהגותו, רותקתי אל הקרקע. "מה קרה לשכננו האדיב והנחמד?" הרהרתי נבוכה וכעוסה.

כשלון מזימתי אלץ אותי לפתור את התעלומה בדרכים מתוחכמות יותר…

לסבתי היה לול מיניאטורי בבקתה שבעליית הגג. לעתים קרובות, כשנשללה ממני האפשרות לשוטט ברחובות המלאח, הייתי מוצאת מפלט שם, במטרה להשתעשע עם העופות.

עתה חיכיתי שכולם ייפרשו למנוחת הצהריים וטיפסתי אל עליית הגג. ידעתי שקיר אחד בלבד מקשר את ביתנו לזה של השכן. מכיוון שהייתה להם חצר פנימית רחבה כמו שלנו, יכולתי להציץ אל פנים הבית מן הפתחים שבקיר באין מפריע. השחלתי את גופי הצנום בפתח הצר ומה שראו עיני הקפיא את דמי: אישה, בשנות השלושים לחייה, כך שיערתי, הייתה קשורה לאחד העמודים של החצר הפנימית. איש לא עמד לידה. כל החדרים של הפטיו היו כמעט נעולים. ידיה ורגליה של היצור האומלל על הרצפה היו קשורות בשרשראות ברזל. היא צרחה ונאבקה ומדי פעם בעטה בקערת המים שעמדה לצדה.

"היא שבויה, בחיי" מלמלתי. "איך הם מעזים? במה היא פשעה, ריבון עולם?"

עם דמיון פורה כמו שלי, התחלתי לשקול את הנסיבות שגרמו לכליאתה. האם היא גנבה? שיקרה? אולי היא נפגשת עם נוכרי או כל גבר זר שהוריה מסרבים לקבלו כחתנם?

תגובתי הראשונה הייתה לרוץ לסבתי כדי להזהירה ולספר לה על הגילויים המפתיעים שלי. אבל, עוד לפני שיכולתי לרדת ממקומי המוסתר, צעקה מצמררת פילחה את הדממה. האישה השבויה עמדה על רגליה ונלחמה בפראות בשרשראות שקשרו אותה, אך לשווא. היא דמתה לשור זועם בתוך זירה שנאבק להסיר מעליו את חבליו. פחדיי אך גברו למול מבטה ולמראה פיה, שהפך לפתע למבחיל וגלש ממנו נוזל לבן מבעבע. שערה הפרוע כיסה את מחצית פניה והעניק לה מראה של סהרורי ומעיניה הבזיקו מבטים של כעס ושנאה שלא יכולתי לפענח.

ואז היא החלה לקלל, לגדף, לנבל את פיה ולצרוח עד שקולה הלך ונדם. במשך כל הזמן הזה איש לא העז להתקרב אליה. הבחנתי בדלתות הסגורות למחצה שננעלו לפתע. רצף הקללות הנוראות נמשך כשעה, עד לרגע שבו היא קיפלה רגל, השתטחה על הרצפה והחלה לבכות. פרץ דמעותיה החמות היה מלווה בתפילה לבורא עולם שירחם עליה. זעקותיה שברו את לבי. המבט האלים והגס חלף מעל פניה אט אט והפך למראהו של יצור אומלל שידע עד כמה הוא חולה. האישה התפללה והתחננה לאדון עולם וקראה למלאכים ולרבנים שיסייעו לה, שישיבו לה את בריאות נפשה.

רגעים ספורים לאחר מכן, היא לגמה מקערת המים ומלמלה בקול עדין, "אחי היקר, בוא בבקשה ושחרר אותי מחבליי. אני מרגישה טוב יותר עכשיו. ההתקפה חלפה".

דלת אחת נפתחה וממנה יצא הסוחר, מנגב עדיין את דמעותיו. "כן, אחותי היקרה, אני בא", אמר והתקרב לעברה. "ארוחתך מוכנה, בואי לאכול ולכי לנוח", הוסיף ושחרר את החבלים שכלאו אותה.

הייתי צעירה מכדי להבין את המצב הסבוך והמורכב, אך פחדתי לחשוף לאיש מה שעיניי ראו. בעומק לבי הרגשתי שאסור לגלות דבר לאיש, כי האמנתי שזה יהיה כמו חילול הקודש. העובדה שהיא קראה לבורא עולם, למלאכים שלו, לרבנים, הפכו אותה בעיניי לנעלה – כמו קדושה מעונה.

ירדתי מסולמי והצטרפתי למשפחתי בקומה ראשונה, לגמרי מבולבלת ועצובה. סבתי הבחינה בפניי הקפואות ופנתה אליי: "תפסו אותך על חם בביצוע תעלול?"

"לא. אני לא במצב רוח טוב, זה הכול", עניתי לה.

"פרוסה מהעוגה שלי עם כוס תה מבושם ישפרו את הרגשתך", הציעה לי סבתא, כשהיא מתעלמת לגמרי ממבוכתי.

חלפו ימים ושבועות, ואני פסקתי לספור את הפעמים הרבות שבהן עליתי לגג כדי לצפות במשוגעת בזמן התקפות חוסר השפיות שלה. שוב ושוב ראיתי אותה כבולה וסובלת; וכשההתקף הרפה ממנה לבסוף, היא נשארה מתנשפת בכבדות ואני ליוויתי אותה חרש בתפילותיה לבורא עולם, למלאכים ולרבנים.

לא גיליתי לאיש את הסוד הכבד אשר העיק עליי, אבל לבסוף חדלתי לגמרי מלהפר את הפרטיות של שכנינו.

כעבור מספר חודשים הבנתי שהיא גברה על מחלתה כשראיתי אותה יוצאת אל מחוץ לכותלי בית אחיה, לבושה במיטב האופנה ומאופרת. יחד עם אחיה, היא בחרה לבקר את הסבים שלי ביציאתה הראשונה.

"תודה לאל", מלמלה סבתי, "יצאת סוף סוף מן הגיהינום."

"רב תודות לך, ידידתי היקרה, על תמיכתך ובמיוחד על ערנותך", השיבה המשוגעת.

ממה כיבדה את אורחיה בעוגה טעימה ותה עם נענע מתוק כדבש. הם ישבו יחדיו בטרקלין, משוחחים בניחותא על נושאים רגילים, כאילו דבר לא אירע עד כה.

"ילדה", אמרה לי סבתא כשאורחיה עזבו, "אני אוהבת אותך עוד יותר על שום חדות תפיסתך", ונשקה למצחי.

האמת היא שמעולם לא הצלחתי להסתיר ממנה דבר.

ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-המשוגעת-טרז זריהן-דביר

תלמידו של אליהו הנביא

לאחר שהאזנתי לסיפורה של העיוורת, הרגשתי מדוכדכת וחשופה לגמרי אל מול מהלומות הגורל. לא היה לי שום הסבר לאי שוויונם של נכסי החיים בין בני אדם בפרט ובין יצורים אחרים בכלל. החלשים והמדוכאים זכו לאהדתי, אך במה בדיוק זה הועיל להם? אי הצדק, על כל צורותיו, שבר אותי. פפה, סבי היקר, הבחין במצחי הקמוט ופנה אלי.

"מה קרה לנכדתי היפה?" שאל אותי בחיוך. "תני לי לנחש, מישהו עשה לך מעשה קונדס מביך או שהציונים שלך צנחו לפתע?"

"שום דבר כזה, פֵפֵה" עניתי לו בנשיקה על לחיו. "הסיפור שהרגע שמעתי העציב אותי להחריד. לפעמים איני מבינה דבר בקשר לחיים, למוות, או לאומללות שאופפת אחדים מביננו".

"אז נכדתי המתוקה רוצה לדעת יותר על החיים ועל מרכיביהם העיקריים? זה חדש ומפתיע. חשבתי דווקא שהנושאים שמושכים אותך יותר הם ענייני צעצועים, בובות, חברות ומשחקים. ומה זעזע את חוש הצדק שלך? שפכי אור על הנסיבות שגרמו לשינוי כה חשוב בך!".

ישבתי מולו ופרשתי בקצרה את עיקר האגדה קורעת הלב שסופרה לי זמן קצר לפני כן. ברור שלא פסחתי על המסקנות שהפקתי ממנה.

"די, די, הירגעי. קודם כל זוהי אגדת רחוב, אל תקפצי למסקנות נמהרות וללא בסים. מכיוון שאת מגלה עניין חד בהיבטים החשובים של החיים, עלי לספר לך סיפור אחר, שונה לחלוטין. מה את יודעת על אליהו הנביא?" שאל אותי.

״ ממה סיפרה לי שהוא היה נביא…, ידוע לי גם שכאשר נולד בן למשפחה מציבים את הכיסא המפואר של אליהו הנביא ליד חדר היולדת במשך שמונה ימים עד ליום ברית המילה", דקלמתי בגאווה.

"אמת, אבל הוא היה נביא שידע רבות על החיים, יותר מאשר כולנו ביחד. הוא היה שליחו של אדוננו, ובמהלך חייו משולבים מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות", הסביר סבי בנשימה אחת והמשיך: "רבבות תלמידים חפצו להפוך לחסידיו אך רובם נכשלו עקב התנאים שהוא קבע להם. הסיבה הבסיסית שבגללה הם לא עמדו במבחן הייתה חפזונם בהסקת מסקנות מוטעות הקשורות בהתנהגות הנביא.

"אספר לך על חוויותיו של תלמיד אחד, שהתלווה לנביא במסעותיו הרבים וניסה לחבר היגיון למעשיו המוזרים של האיש הקדוש".

אליהו הנביא היה איש צנוע, בגדיו פשוטים ומזונו כה דל עד כי ציפורים דאגו לפעמים להניח לידו פירות שהן קטפו למענו הישר מן העצים. במהלך אחד מביקוריו עם תלמידו, הוא הקיש על דלתו של סוחר עשיר וזה קיבל אותם ברוב חן ונועם והזמין אותם להסב לשולחנו. האורחים זכו לארוחה דשנה שכללה שפע של מטעמים ויין ריחני וצונן. למרות זאת, האווירה בבית הייתה מתוחה וכבדה. לבעלת הבית היה מצב רוח קודר והבעל, שהיה מוטרד לא פחות, בקושי נגע בצלחתו.

'מדוע הם נראים כה מרוחקים?׳ הרהר בנפשו התלמיד. 'הרי הם בורכו בשפע, וברור שהם בריאים, ומעונם יפה, מסודר ומרוהט ברוב פארי.

הנביא אכל לשובע ושמח לנהל שיחות חולין עם מארחיו ואפילו צחק כאילו דבר מה שעשע אותו. נדמה היה שהנביא היה במצב רוח מרומם להפליא וקרוב לוודאי שהוא לא הבחין במועקת מארחיו. בסיום הארוחה הוא קם על רגליו, הודה בחמימות לזוג אותו בירך בנימה לבבית: "ברכתי היחידה שאותה רוצה אני לתת לכם היא שבביקורי הבא במעונכם אמצא בית מסודר פחות, שולחן מהופך והרבה פעילות סביבכם. כל זאת, במקום האווירה הקודרת השולטת כעת דרך קבע בביתכם".

שני בני הזוג נאלמו בפה פעור והרהרו בדבריו. מה השתבש במהלך הערב שגרם לנביא לברכם בצורה כה משונה? בלב כבד, הם הודו לאיש הקדוש וליווהו בנועם עד לשער הבית. התלמיד נסער ומבולבל אך הוא, לא פצה פיו חרף מצוקתו.

למחרת, במהלך היום, הנביא ותלמידו עשו את דרכם לבית אחר. היה זה אחד המבנים הרעועים ביותר בסביבה, ששימש כמקום מגורים לזוג חקלאים ולילדיהם הרבים. עושרם היחיד כלל פרה רזה שסיפקה להם מנת חלב יומית. ובכל זאת, כשראו את הנביא ותלמידו בפתח שערם, הם ניגשו אליהם במהירות והזמינו אותם לחלוק עמם את מזונם הצנוע והדל. הנביא שתה את כוס החלב שהציעו לו ואכל את פרוסת הלחם השחורה והקשיחה וכך עשה גם תלמידו. לאחר עזיבתם את השולחן, הנביא התקרב אל הפרה, הניח את ידו על מצחה והתפלל. דקות ספורות לאחר מכן, הפרה קיפלה רגליה ונפלה מתה.

עולמם של המארחים האומללים חרב עליהם. וחרף המהלומה הקשה הם לא פצחו פה וקיבלו את גורלם בפרץ של דמעות חנוקות.

התלמיד היה קרוב למרוט את שערות ראשו, אך בלם את זעמו והמשיך בדרכו עם הנביא.

ביום השלישי, השניים ערכו ביקור בבית של איש ציבור ידוע בעיר. בפתח הדלת עמדה עוזרת עבת בשר שנזפה בהם וכיוונה אותם היישר אל המטבח.

"קבצנים אוכלים במטבח על פי ההוראות של בעל הבית", אמרה להם.

"איננו קבצנים, אנחנו עוברי אורח", ענה התלמיד.

"אין הבדל", השיבה האישה העגולה, "המבקרים היחידים שהאדון מקבל סביב שולחנו הם סוחרים עשירים או אישים מפורסמים. עכשיו, שבו נא, אגיש לכם את שארית ארוחת הפועלים".

הנביא הביט באישה ברוגע והודה לה. הוא החל לאכול את השאריות שהיא הציבה על השולחן ואף דחק בתלמידו להצטרף אליו.

לפני הארוחה הם גילו מבעד לחלון, קיר רעוע צמוד לחצר הכניסה, שנטה ליפול.

הנביא הרים את ידו ולאחר שהוא התפלל, הקיר זקף קומתו באורח פלא.

"תודה", אמרה העוזרת השמנה וגיחכה. "לא ידענו מה לעשות כדי לתקנו וציפינו שיום אחד הוא פשוט יתמוטט. אבל, אל תצפו לפיצוי כלשהו מבעל הבית", היא הוסיפה. "הוא הקמצן הגדול ביותר שידעו הזמנים".

"אין צורך לשלם או להודות לנו", ענה הנביא, בזמן שפילס את דרכו החוצה.

מחוץ לכותלי האחוזה, שאף הנביא נשימה ארוכה של אוויר צח והתכונן להמשיך את מסעותיו, אך תלמידו, מוכה זעם ולא מסוגל לשתוק עוד, הרים את ידיו לשמים והביט בנביא בעיניים עצובות. "אני מצטער, אין אני יכול להישאר אדיש מול אי הצדק שלך. אתה מפצה את השפל ביותר ומעניש את אלה שמכבדים ומקשיבים לך. מדוע? איך אתה מצפה ממני שאמשיך בדרכך אם אתה תומך ברעים ומתכחש למצוקת ההגונים?"

"ידידי היקר, אתה מגיב בדיוק כמו הקודמים לך. לא היה להם ספק, שכל מה שראו עיניהם או שמעו אוזניהם הוא כל האמת. הם לא חשבו או האמינו בדרכים הרבות והבלתי נראות לעין של הבורא. לא פגעתי בתמימים או פיציתי את הרעים. עוד אגלה לך את הסיבות שמאחורי התנהגותי"המוזרה״. לצערי, אאלץ לוותר על נוכחותך לצדי, כי אני זקוק לתלמיד שיבטח בי ללא צל של ספק וידבק במעשיי מתוך אמונה בלתי ניתנת לערעור, דבר שאינך יכול למלא במצבך הנוכחי וברוגזך".

"כיצד תוכל לדרוש ממני לקבל את מעשיך ולשתף פעולה עמך", ענה התלמיד, "כאשר ברור מעל לכל ספק שהיית לא הוגן כלפי העני כשהרגת את הפרה שלו, עושרו היחיד. ומדוע תיקנת את הקיר ההרוס דווקא לאיש הציבור העשיר והשפל? יש כל כך הרבה שאלות ולהן אינני מוצא תשובה שקולה. אני זקוק להבנה ולהסברים; מדוע פעלת כך ומה קרה ליושרך ולרגישותך?"

"תדע הכול, בני", ענה הנביא, "אבל זכור כל ימי חייך, שלעולם אל תשפוט על פי מראה הדברים. עליך להאמין ולהעריך את מעשה הבורא, כי מה שהעין רואה, לצערי, הוא רק חלק זעיר מכל האמת המפותלת. רק הבורא יודע את האמת השלמה, שעבורנו אינה גלויה דרך קבע.

"בערב הראשון אצל המארח שקיבל אותנו בפאר ובחמימות, גיליתי עד כמה אשתו הייתה עצובה כמו גם בן זוגה, זאת חרף נוחיות חייהם, הבית, השולחן, הרהיטים וכל הפאר סביבם. המאכלים שהוגשו לנו היו, ללא ספק, בהתאם לתכנית מסודרת מראש. הכול היה מתוזמן ומושלם. היה להם כל המרכיבים החומריים כדי להיות מאושרים, נכון? אם כן, מדוע נראו כאלו אושרם חמק מהם? האם הבחנת שלא היו להם ילדים? הברכה שלי הייתה, שבביקורי הבאה השולחן שלהם יהיה מבולגן. האם ידעת מדוע? כי ייוולד להם בן, שובב, שישים קץ לסדר המופלא של הבית; שיתרוצץ בין רגליהם, יצחק ויצור שמחה ופעילות בריאה במעונם. בירכתי אותם בלידת בכורם.

"לגבי הזוג השני, עם ילדיהם הרבים והפרה היחידה: לאחר ששתיתי מן החלב ידעתי שהפרה חולה מאוד. אם הם ימשיכו לצרוך את החלב שלה, כולם ימותו. נחוץ היה להמית את הפרה כדי להציל את חייהם".

התלמיד החל להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו כשהוא הבין עד כמה לא העריך נכונה את מעשיו של מורהו. ובכל זאת, תיקון הקיר הרעוע אצל איש ציבור עשיר עדיין נחשב בעיניו כפסול.

"בביקור השלישי והאחרון אצל איש הציבור העשיר", המשיך הנביא, כאילו קראה את מחשבותיו, "בעל הבית לא ידע שמתחת לקיר הסדוק יש אוצר עצום. סביר היה להניח שבתוך זמן קצר הקיר יתמוטט והוא יגלה את המטמון. תיקנתי וחיזקתי אותו כדי שהאיש השפל הזה לא יזכה למתנה שאינו ראוי לה".

לאחר ששמע בתשומת-לב את גרסת הנביא, התלמיד הרגיש מבויש ומוכה הלם. בפנים שטופות דמעות הוא ביקש סליחה מהנביא על הכשל בשיפוטו. הנביא ליטף את זקנו, הביט בשמים ואמר: "ילדי, הבקשה היחידה שלי היא שתפיק משיעור זה מסקנות נכונות. מה שעינינו רואות אינה האמת על כל היבטיה. ראיית האדם מצומצמת והיא מגלה לו רק זווית זעומה של השתלשלות הדברים. עלינו להאמין בבורא ובדרכו, כי רק הוא יודע את כל מרכיבי האמת ורואה את תוכן האדם וסביבתו".

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-תלמידו של אליהו הנביא

עמוד 50

פרוסת הלחם החומה

החורף היה בעיצומו. הגשם הפך את מבוכי המלאח לנחלים קטנים ששצפו וקפצו מעל אריחי רצפת הרחובות. אנו הבנות נהגנו להתהלך בראשינו חשופים תחת הגשם כדי ששערנו יתחזק ויארך כמו צמחי בר. למזלנו הטוב החורפים במרקש אינם קרים מדי, ולמרות זאת, הבילויים שלנו תחת גשם שוטף הסתיימו תמיד בשפעת. אחדות מאתנו לקו בדלקות בגרון ובנזלת, אך מה לא יעשו בנות למען היופי?

יום אחד, בסיום השיעור בכיתה, הטמפרטורה צנחה באופן מפתיע ומזג האוויר הורע במידה כזו שאף אחד לא העז לחצות את מפלי הגשם. ללא מטרייה או כובע, היה ברור לחלוטין שיהיה זה טירוף לנסות ולצאת מתחת לגג הרופף של חדר האוכל בבית ספרנו, שם מצאתי מקלט.

השומר הרחום לא תבע ממני לעזוב את המקום. לצדי עמדה ילדה נוספת בגילי שחיכתה גם היא שהסופה תשכך מעט לפני שתמהר למעונה.

פתחתי את הילקוט שלי ומשכתי ממנו כריך שסבתי הכינה באהבה ו״השחילה" בין מחברותיי לפני צאתי לבית הספר. שתי פרוסות לחם לבן רכות מרוחות בחמאה ודבש. הייתי רעבה וללא היסוס נעצתי בהן את שיניי. הסבתי את ראשי לעבר הילדה שעמדה לידי וראיתי שהיא מביטה בי בעיניים לוהטות. חדלתי לזלול, חציתי את הכריך לשניים והגשתי לה מחציתו.

"מתחלקים, לא?" אמרתי בחיוך.

"מעולם לא ראיתי לחם כה לבן כמו זה שלך", אמרה לי והושיטה את ידה כדי לקחת את הפרוסה.

"איך זה? זהו הלחם היחיד שאני מכירה מאז ומתמיד", השבתי לה. "יש סוגים אחרים של לחם?"

"זה הלחם היחיד שאני מכירה", אמרה הילדה ושלפה מילקוטה כיכר קטן של לחם שחור ומוצק.

"אפשר לקבל ביס?" ביקשתי בסקרנות.

"בוודאי", ענתה והעבירה לי נתח מהמנה שלה.

גיליתי שלחם זה היה קשה כאבן ורק לאחר מאמץ ניכר הצלחתי לבצוע פיסה ממנו. לאחר שנעצתי בו את שיניי התחלתי ללעוס במרץ רב. צריך להודות שהלסתות שלי לא היו כלל רגילות למאמץ ניכר זה. הילדה צחקה לנוכח תדהמתי והכוח שנדרשתי להפעיל. למרות זאת ועל אף שהיה כמעט בלתי אכיל, הלחם החדש מצא חן בעיניי מאוד. הבטתי בילדה שהחזיקה בידיה את שארית המנה שלה והצעתי להתחלף אתה. העסקה אושרה בהתלהבות.

"אם את אוהבת את הלחם שלנו, אוכל להביא לך כל יום מנה במקום הכריך שלך", הציעה לי הילדה.

"כן, כן, אשמח מאוד. ניפגש כל בוקר בשער בית הספר כדי להחליף כריכים".

במשך כחודש ימים לערך נמשכו ההחלפות. בכל בוקר עמדתי עם הכריך שלי מלחם לבן רך מרוח בחמאה ודבש ואותו מסרתי כנגד חתיכת לחם שחורה ויבשה.

ידידות תמימה התפתחה ביני לבין הילדה וסיפור ההחלפות הפך לשגרה ששתינו חלקנו.

סבתי הבחינה שהאדישות הרגילה שלי לכריכים שלה הפכה להתלהבות בלתי מובנת ובוקר אחד היא נעצה בי מבט חודר ושאלה: "נדמה לי שירדת במשקל. האם כריך אחד מספיק לך או כדאי שאכפיל את המנה?"

"כן, ממה, יש לי יותר תיאבון בימים אלה וכריך אחד בהחלט לא מספיק לי", עניתי לה בחופזה.

"אני מעדיפה להאמין שאת אוכלת את הכריכים ולא מנדבת אותם לחברייך. מהיכרותי אתך, דבר זה לא יפתיע אותי כלל", אמרה בטון חמוץ.

"לא לא", מיהרתי להרגיעה. "אני רק גדלה, ממה."

"מובן מאליו", השיבה והחליקה שני כריכים אל תוך ילקוטי.

בשער בית הספר מסרתי את שני הכריכים לילדה ונטלתי במהירות את חתיכת הלחם השחור שלה.

למחרת בבוקר מצאתי את חברתי יושבת על ספסל ומחכה. לפני שפתחתי את הילקוט כדי להוציא את הכריכים, היא נעמדה ומלמלה, נבוכה : "אמי מבקשת להכיר אותך. היא מזמינה אותך אלינו, האם תסכימי? תוכלי לחלוק אתנו ארוחת צהריים", הציעה.

"בשמחה", עניתי מיד.

בתום הלימודים פגשתי את חברתי והלכנו יד ביד לכיוון ביתה. משפחתה התגוררה בחלקו המזרחי של המלאח, בחדר שכור. מצבם הכלכלי היה ללא ספק ירוד והשתקף במידה רבה בילדים הרזים ובריהוט הבסיסי שבבית המגורים.

אמה של חברתי החדשה הביטה בי לרגע ואחר כך הזמינה אותי לשבת על הרצפה, במעגל שיצרה להקת הילדים סביב קערה גדולה. היא עודדה אותי להתכבד הישר מין הקערה, אשר הייתה מלאה בסוג כלשהו של מרק לבן ובתוכו ערמה של קרוטונים. כולם נעזרו באצבעותיהם, ואני שמחתי לחקות אותם.

לתדהמתי, המרק היה טעים להפליא. מעולם לא ידעתי מה הוא הכיל, אבל לאחר טעימות ספורות, הרגשתי שבעה ונפוחה כבלון.

"תודה על שהזמנתם אותי. התוכלי, בבקשה, להגיד לי ממה עשוי המרק המדהים שלכם?" שאלתי את האם. "ברצוני לבקש מסבתי שתכין לי מרק כזה בבית. זהו המרק הטעים ביותר שאכלתי אי פעם".

מעולם לא הבנתי מה אמרתי או עשיתי לא נכון, כי ללא ספק הצלחתי להרגיז אותה.

"את המרק אנו מכינים מלבן ופירורי לחם שחור, אותו תפריט של העני והאביון, מאותם גרגירי חיטה שמהם אנו אופים את לחמנו מדי יום. קשה לי להבין איך את מוצאת אותו טעים ומהנה. בכל זאת, אם מזון ירוד זה הוא לטעמך, בואי נגיד שאני מאחלת לך מכל הלב שלחמך יהיה שחור וקשה כמו זה של העני ושיהיה למנת חלקך לכל חייך".

ניצוץ שטני חלף בעיניה, מלווה בטיפה של ארס. התקשיתי לפענח את פירוש הברכה או הקללה שזכיתי בה ממנה. חברתי קמה וללא אומר תפסה את ידי וכיוונה אותי אל היציאה.

"זו התנהגות אופיינית של אמי בימים הקשים. אנא, אל תקבלי את מה שהיא אמרה ברצינות".

היה לי ברור שהיא הצטערה על הצורה המבישה שבה הסתיים ביקורי. בתום מספר תודות מנומסות ברחתי משם.

לאחר יום אומלל זה חברתי הפסיקה לחכות לי בבקרים ומאז לא ראיתיה עוד.

כעבור מספר שנים, בבגרותי, תיארתי לסבתי את האירוע המוזר. דבר זה הכה בה ותגובתה המידית הייתה לגשת לרשעית זו ולהטיף לה מוסר, אך לבסוף היא בחרה לא לעשות דבר למען שלוותי… בחלוף מספר דקות היא נרגעה ומלמלה בצער: "העוני רוב הזמן מעוות את לבו של האדם."

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-פרוסת הלחם החומה

הגוזל

החורף שפקד ארצות אירופה אילץ את העופות לנדוד למדינות חמות יותר שבהן החורפים מסתכמים בממטרים פזורים בלבד. לכן לחופי מרוקו הופיעו גלים של ציפורים נודדות, בעודן נמלטות משמים מייסרים. היה קשה לגלותן בין ערפילי העננים שעטפו את נהירתן.

במרקש, הכפור נמשך זמן קצר בלבד ועם בואם של החסידות והסנוניות הראשונות, ידעו כולם ברובע שעונת החורף תהיה קצרה ומתונה.

תחילה הציפורים שביקרו במלאח היו לגששיות. הן סקרו את האזור כולו ורק אז סימנו לבני זוגן להתחיל במלאכת בניית הקן. הן בחרו בדרך כלל פינות מוסתרות בבניינים עם חצר פנימית. נראה שרוב הבתים ברובע היהודי אכלסו משפחה אחת או שתיים של סנוניות.

התשובה לחידה כיצד הן בנו את הקן שלהן מעל פני משטח חלק, ללא שום תמיכה מוצקה, נותרה עלומה בעיניי.

בביתנו שלנו הופיע לו קן סנוניות צמוד היטב לחיבור בין שני קירות ותקרה. בוקר אחד הקפיץ אותי ממיטתי ציוץ עדין של ציפורים בקנן. העונג שלי ארך זמן קצר מאוד כי מינט, החתולה שלנו, החלה לילל בפעם הראשונה.

״ ממה ״, צעקתי לסבתי מיד כאשר גיליתי את קן הציפורים, "יש לנו אורחים מכונפים, האם תגרשי אותם?"

"לא אעז לעשות זאת, ילדה", השיבה לי, "כי ידוע שציפורים מביאות מזל לאלה שמארחים אותן", הוסיפה בשמחה. "מה שברור הוא, שיהיה עלינו לפקוח עין על מינט ולנסות לסכל את ניסיונותיה ללכוד אותן".

"מינט לעולם לא תוכל להגיע לפינה שלהן וגם לא לטפס על קיר חלק ואנכי, ממה", עניתי לה, מאוכזבת מהערתה חסרת הסבירות.

"ילדה", היא אמרה בחיוך, "תופתעי מאוד מביצועיו של חתול שרוצה ללכוד טרף. בכל זאת, עדיף לא להשאיר כיסא צמוד לקיר בקרבת הקן. כשהביצים יבקעו, נזהר שבעתיים כי הקטנים עלולים לצנוח מקנם".

דבריה של סבתי זרעו בלבי פחדים נוראיים. שנאתי את התמונה שהצטיירה מול עיניי ובה מינט טורפת את הגוזלים. הפתרון הפשוט היה להרחיקה מהבית במהלך היום ולנעול אותה בחדרי בלילה. העברתי גם שטיחון קטן מחדרי אל הרצפה שמתחת לקן בשביל לרכך את הנפילה במקרה שאחד הגוזלים יישמט החוצה מן הקן.

בחלוף שבועות מספר, הביצים בקעו למשפחה שלמה של שישה גוזלים רעשנים מאוד. בסמוך לקן, סבתא פיזרה מעל המשטחים פירורי לחם והציבה קערות מלאות מים.

"האם ידעת שהציפורים חוצות מרחק של כ-300 ק"מ ביום על מנת לספק מזון לגוזליהן?" ציינה ממה בפני.

"הן עוברות את כל המרחק הזה כדי להאכיל את צאצאיהם? את בוודאי מתלוצצת", טענתי כלא מאמינה.

"לא, ילדתי, איני מתלוצצת כלל! ההורים חייבים להאכיל אותם פעמים רבו כדי שיגדלו מהר", ענתה בנימה רצינית.

לאחר השיחה הגלויה החלטתי לא לעזוב את הבית ולהישאר בסביבה כדי לפקח על המסעות הרבים של הורי הגוזלים. תנועתם המסחררת של הסנוניות הניבה פרי רוב הזמן. הם חזרו לקן עם תולעים מתפתלות או חרקים כלואים במקוריהם, אותם תחבו לגרונם הפעור של צאצאיהם.

משפחת הסנוניות המשיכה להתפתח על פי כל כללי הטבע. למרות מבול של נוצות שצנח רוב הזמן אל תוך צלחותינו, איש מאיתנו לא העז להתלונן. סבי סבל מאוד מהרעש שהגוזלים יצרו, במיוחד לקראת שובם של ההורים עמוסי מזון במקוריהם. היה נדמה שכל המזון שבעולם לא יצליח להשביע את הציפורים הרעבות.

בוקר אחד, שמעתי ציוצי בהלה שהקפיצו אותי החוצה מחדרי. הסנוניות הבוגרות ריחפו סביב גופו העצל של אחד הגוזלים. התקרבתי ובעדינות הרמתי את היצור הקטן והוורוד שרעד כולו, עירום מנוצות וכמעט שקוף. נלחמתי על מנת להשיבו אל הקן, אך לשווא.

גבוה מדי עבורי, חשבתי, לפני שרצתי להזעיק את סבתי.

"ממה, הגוזל הזה נפל מהקן. עזרי לי להשיב אותו אליו".

"הוא לא נפל מהקן, ילדתי היקרה", ענתה לי בעיניים עצובות. "הוא פשוט נזרק על ידי אחיו החזקים יותר ממנו. כולו עור ועצמות ואין לו מספיק כוחות כדי לפלס לו מקום ביניהם. ההורים אינם יכולים לחלק את המזון בכמויות שוות ביניהם ובסופו של דבר החלש פשוט מגורש מהקן ועתידו למות".

"זה נורא", השבתי, מזועזעת מהיעדר האחווה וחוסר התחשבות בייצור החלש. "מה אנו יכולות לעשות?"

"ריבון עולם", נאנחה סבתי. "אל תהיי כל כך מופתעת, זה נושא בסיסי בעולמנו.

אין מקום לחלש, החזק הוא הקובע", דקלמה לי.

לא אהבתי כלל את המידע שגילתה לי והרגשתי עצובה ומבולבלת. "זה פשוט לא צודק", מלמלתי.

"אני יודעת, אבל מי בכלל דיבר כאן על צדק?" ענתה סבתי. "החיים הם התמודדות מתמדת ואם אתה עדין מדי, סיכוייך לשרוד קלושים".

״ ממה, אני מסרבת לקבל את הסיכום היבש הזה, אני מצפה ממך שתעמדי לצדי ולא תרימי ידיים", תבעתי, חשה כאילו יצאתי מגדרי.

"ואיך לא, חמדתי, כאן הכוח שלנו. בואי אתי, אנו נעזור לגוזל הזה לשרוד".

צעדתי אחריה, לבי כבד עליי יותר מעוגן ספינה. בשונה ממני, סבתי פסעה קדימה, קלילה כפרפר. ידעתי עד כמה היא חכמה ומלאת פתרונות כשהיא ניצבת מול אתגר רציני. במרפאתה הזעירה לרפואה אלטרנטיבית היא הצטיידה בטפטפת ובפיסת צמר גפן שאותה עטפה בבד דק ורך והניחה בתחתית של ספל ריק. היא השכיבה בקן המאולתר את הגוזל ושיכנה אותו בכלוב.

"אנחנו צריכות את כל החרקים והתולעים שנוכל למצוא. אני מקווה שאינך פוחדת מהם", אמרה בבדיחות.

"בקושי, אך הם גורמים לי לצמרמורת", עניתי, אפופה בתיעוב מיידי. 'אין בכוונתי לתת לגוזל הזה למותי שכנעתי את עצמי, ומחוסר ברירה ליוויתי את סבתי. היו לנו אדניות מלאות בפרחים בחצר הפנימית של הבית. סבתא הקישה בתוך העציצים בעזרת כף, והנה, הפלא ופלא, תולעים חיות וארוכות עלו בחכתה. היא תפסה בעזרת פינצטה את התולעים והכניסה אותן לתוך צנצנת זכוכית. בצייד הראשון אספנו שש תולעים. התולעים שבתוך הצנצנת התפתלו ונצמדו זו לזו בניסיונן נואש להימלט.

סבתי חתכה את התולעת האחרונה למנות קטנות. היא שיפדה את החתיכות על קצה של קיסם אותן השחילה בזו אחר זו אל תוך גרונו של הגוזל. למעשה, היצור הדל היה כמעט מחוסר הכרה ולא פתח את מקורו. סבתי נאלצה לסייע לו לפתוח את הלוע כדי לנעוץ בו מנות קטנות של מזון. בין ביס לביס ערכה הפסקה קצרה ולאחר מכן המשיכה במלאכתה.

"את תהרגי אותו אם תדחפי לו כל כך הרבה מזון", אמרתי בדאגה.

"לא, הציפורים בשלב זה של חייהן אוכלות יותר ממשקלן ביום אחד. ניתן לו לנוח שעה בערך לפני שנחדש את האכלתו", קבעה סבתא.

ממה נראתה לי די מרוצה מטיפולה בגוזל ואני בדיוק להיפך – הייתי חסרת מנוחה ומודאגת יתר על המידה מגורלו של היצור הזעיר.

"ואם הוא ימות?" מלמלתי.

"במקרה זה, כל שיוותר לנו לעשות הוא לקבור אותו", ענתה לי חד וחלק.

חוסר התחשבותה זעזע אותי לרגע, אולם לא העזתי להוציא מילה מפי, משוכנעת שכל ויכוח איתה בנושא לא יועיל. בניגוד לאופיי שלי, סבתי הייתה תכליתית ושקולה להחריד, למרות רגישותה, טוב לבה ונדיבותה. המשכתי בדריכות לעקוב אחר נשימתו ודפיקות לבו של הגוזל דרך עורו השקוף ופיסת בד הצמר שסבתי הניחה מעליו כדי לשמור על חום גופו. כעבור שעה, בעזרת פינצטה, לכדה ממה תולעת נוספת והאכילה את הגוזל ללא הרף. את הנוזלים הוא קיבל דרך טפטפת קטנה שהוחדרה לגרונו.

הגוזל שרד. הוא נשאר בחיים הודות לטיפולה המסור והיעיל של סבתי. כעבור מספר ימים התחילו לצמוח נוצות על כנפיו, וגופו התכסה בפלומה לבנה בכותנה. שמחתי מאוד בשיפור הנאה במצבו של הגוזל, שהפך אט-אט לציפור בריאה.

"הגיע הזמן להשיב אותו לקן", הצהירה סבתי. "הוא עלה במשקל, התחזק ואגר מספיק כוחות כדי להגן על עצמו ולהתמודד עם אחיו כשווה בין שווים".

"את בטוחה?" שאלתי בהיסוס.

"ילדתי היקרה", השיבה סבתי והתבוננה בעיניי במבט חודר, "עשינו כל שביכולתנו על מנת להשאיר את הגוזל בחיים ולעזור לו לעבור את השלב המכריע של התפתחותו. לא נוכל להחזיקו אצלנו, הוא זקוק לחופש וצריך להיות עם הוריו. אם הסנונית הזו מיועדת לחיות, היא תגבר על כל המכשולים".

"אני מציעה להשאיר את הסנונית אתנו, היא בטוחה יותר כאן", ניסיתי להמליץ.

"לא! היא תמות בבית הסוהר שאת מתכננת עבורה. היא תשנא אותך על סוג החיים שקבעת עבורה, השונים לחלוטין מסוג החיים שייעד לה הטבע. ציפור, אדם, או כל יצור חי עלי אדמות – כולם חיים על פי צופן מסוים של חיים שנקבע עבורם מראש על ידי הבריאה. ציפור צריכה לעוף בשמים, חיות בר נועדו לנוע בחופשיות בסביבה הטבעית והפראית שלהן. כלא ודאי יבטיח את חייו, אבל יהיו אלה חייו של אסיר. האם זה מה שהוא רוצה? האם זה מה שהוא מבקש? התשובה היא לאו; לכן אל תכפי עליו את תפיסות עולמך ואל תיאלצי אף אחד לדבוק בהן. החופש חשוב ואין כמוהו, כל יצור חי על כוכב הלכת שלנו מוקיר אותו".

ניגשתי בשקט לסולם וביקשתי מסבתי לסייע לי להשיב את הסנוניות אל הקן.

היא צייצה בנועם בתוך ידיי ואני, דמעות בעיניי, הנחתי אותה בין בני משפחתה – שפרצו ברעש מחריש אוזניים כשהתקדמתי לעברם. תגובתם האלימה הבהילה וטלטלה אותי באופן מסוכן וכמעט עיקמתי את רגלי.

"לאט", אמרה סבתי, כשהיא תופסת בחוזקה את רגלי, "אל תפחדי. הציבי אותה בין שאר הסנוניות בעדינות".

המשימה הושלמה ואני חזרתי לקרקע המוצקה. העפתי מבט לעבר הגוזל והוא נראה מאושר בסביבתו הטבעית ושמח בחידוש הקשרים עם בני משפחתו. כמותם, אף הוא פתח לרוחב את מקורו כשזיהה את הוריו בשובם מחיפושיהם הבלתי פוסקים אחר מזון.

בעצם, הרגשתי שבעת רצון על כך ששמעתי בקולה של סבתי. הציפורים נולדו לחופש, אמרתי בליבי כדי להתעודד.

המשכתי בכל זאת לפקוד את הקן ולפקח אחר המשפחה הקטנה, שחבריה גדלו במהירות במשך השבועות שחלפו. הסנוניות החלו לעוף, תחילה סביב הקן, אחר כך עד לעץ הקרוב בפטיו הפנימי של הבית. אך בבוקר אחד הם עפו השמימה אחר הוריהם ולא חזרו.

בכל שנה, כשכפור החורף באירופה מבריח את העופות, זוגות של סנוניות באים אל ביתנו לקנן. ליבי תמיד התמלא בתקווה שאולי אחד מהם הוא הידיד הקטן שלי.

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-הגוזל

עמוד 58