קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל


קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

נראה איפוא שהמאורע עליו מספר רבי יעקב הוא בימי מהומות אלה. רבי שאול אביטבול אף הוא מציין את זמן מוחמד בן ערבייא כזמן הגלות שכל אחד פנה לדרכו. כלומר בשנים אלו נדלדלה הקהילה בצפרו.

בשנים תק"ה היתה העיר במצור ובמצוק שהעיר נבוכה מהצרים עליה. אפשר לסכם את מצב קהילת צפרו בשנים תצ"ד – תק"ה במשפטים הקולעים של רבי יעקב אבן צור האומר " והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף בתחילה מפני הרעב, ואחרי כן מפני גייסות ובני העיר צפרו יע"א לא נתיישבו כלל אלא נעים ונדים פעם בחוץ, פעם ברחובות בכפרים הסמוכים להם ".

ואין ספק שזה היה בגלל שלטונו הרופף הרצוף מרידות של מולאי עבדאללאה. ואכן בשנת תק"ה – 1745 עדיין נלחם מולאי עבדאללאה במורדים עליו, אל-מסמודי ואר-ריפי. בשנת תקט"ו, שולחים חכמי פאס איגרת לקהילת קודש צפרו בעניין פדיון שבויים

 מאיגרת זו ניתן ללמוד שהיישוב בצפרו החל להתאושש, ומאידך ניתן לדעת ממנה קצת מההטלות שהיו על יהודי מארוקו ויהודי פאס בפרט שם נקבו בסכום שהמלך היה נוטל בעד פדיון שבוי, 500 מתקאל ויש לציין שבספר " כסא מלכים " הנ"ל קובע שנת תקי"א לשנת מות מולאי עבדאללאה ומלך מולאי מוחמד.

תעודה מספר 65

התקט"ו – 1755

קהל קדוש צפרו ובראשם החכם השלם ודיין כבוד הרב אהרן בן זכרי נר"ו.

אחרי דרישת שלום ושלום כראוי סבאב לסטור תעלמו אן וואחד לישראלי כאן שבוי – כתבנו לכם שורות אלה להודיע על ישראלי אחד שהיה שבוי –  בידי אדום שהיה הולך עמהםבספינה ממקום למקום נשבה בכלל אנשי הספינה ונפל ביד המלך ירום הודווזה כמו ששה חודשים והווא יכדם עבודה קשה בחומר ובלבנים פטרקאן – והא עובד, עבודה קשה בחומר ובלבנים בכבישים.

ומחמת הדוחק והצער די פאש כנו – שבו היו – שרויים בני קהלינו בשנתינו זאת לא מצאו שעת הכושר לפדותו ודאבא מנאיין – ועכשיו אחרי ש – שמנו אל לבנו לפדותו וטלבנא מן למלך אייאך יכלישו מן אשיעור די באש כא ינפכו אדום לא רצה וגזר אומר באיין מא יכלישו מן שיעור די באס כא ינפכו אדום.

דהיינו כמס מייאת מתקאל באיין פדייא והדייא וסכארי אפילו פרוטה ולא נעלם ממעלתכם שאיין גאז על בני קהלינו פלקבטא די האד למאל די נקבאטו בשנתינו זאת די תחווצו וגרקו רובם ככולם פייד חמדאיין באש פכו רוסהום ודאבא.

וביקשנו מאת המלך אולי יוריד מן קצבת דמי הפדיון שבה נפדים הנוצרים השבויים, ולא רצה וגזר אומר שלא יוריד כלום מאותה קצבה שבה נפדים השבויים הנוצרים דהיינו חמש מאות מתקאל כולל פדיון מנחה למלך ושירותים. ולא נעלם ממעלתכם מה שעבר על בני קהלינו ומה שנתפסו על הטלת ההון שבו נתפסו בשנתינו זו שהם נגזלו וטבעו בידי בעלי חובות שהלוו להם ובהלוה הצילו נפשם כעת.

בעונות הגיע זמן פריעת החובות והנוגשים אצים ולוחצים ודוחקים אותם לפרוע זה רושה וזה רודה, ועתה אחינו בני ישראל כולנו חברים מחוייבים לפדותו ואלמלא הצרה הנזכרת שעברה על הציבור שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לא היינו נזקקים לשלוח למקומות אחרים עליהא – לכן.

התאזרו והיו לבני חיל והחלש יאמר גיבור אני ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק להפריש ממנוכם נדבה לה' כל אחד יותר מן הראוי ותעמלו מא ינסמאע עליכום ותכאברו כתר מן די כא תכאברו מעא שלוחי ארץ ישראל לאיין האדי מצוה רבה עד מאוד והאד למצוה מה היא שי רגילה בכל שעה עליה לא תודרוהא שי.

ותעשו מה שישמע עליכם ותתאמצו יותר מהמאמץ שאתם עושים עם שלוחי ארץ ישראל, יען שזו מצוה רבה עד מאוד והיא מצוה לא מצויה ורגילה בכל עת, לכן אל תחמיצו.

חביבה מצוה בשעתה ואל תאחרו אותה שהשהיה פוסלת במקום כזה כמו שכתב הרמב"ם ז"ך בפרק ח מהלכות מ"ע והביאו מרן בש"ע בטור יורה דעה סימן רנב סעיף ב וזה לשונו. המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא תאמץ את לבבך ועל לא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך.

ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמךואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו עד כאן לשונו. ולולא חג הפסח די קרב וזחאם די נזחמנא יכון משא וואחד מננא לענדכום גאייר מחמת כן כא נרסלולכום לברא עליהא כאברו ורסלו מתנה הראוייה וחסבו כן נהוא וואחד מננא משא לענדכום, ומא אידא תכון שי מתנה מעוטה.

ולולי חג הפסח שקרב ובא ושעת הדחק היה אחד ממנו נוסע אליכם. אך מחמת כן אנחנו מסתפקים ושולחים המכתב הזה. לכן עליכם להגדיל את השתתפותכם ושלחו מתנה ראויה וראו כאילו אחד ממנו נסע אצלכם ואם תהיה מתנה מעוטה.

שב ואל תעשה עדיף ובשכר זאת מוציא אסירים, יקרא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח, בימינו ובימיכם בקרוב תושע יהודה וישראל ישעון לבטח על ארצנו ועל נחלת אבותינו. נאם החותמים פה סניסן המכובד בסדר צו את אהרן, שנת התקט"ו לחיצירה ושלם.

שאול בן יעקב אבן דנאן ס"ט – אליהו צרפתי סי"ט – מתתיה סירירו ס"ט

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תקי"ז – תק"ן – 1757 – 1790 , ימי מלכות מולאי מוחמד.

בימי המלך מולאי מוחמד, הידוע כמלך חסיד, התבססה הקהילה. בימיו שרתו כרבנים רבי אהרן בן זכרי שנפטר בשנת 1761, בנו רבי יהשע, שמילא מקום אביו, ורבי שאול ישועה אביטבול. ידוע לנו שבית המטבע בצפרו היה אז בידי הצורפים היהודים, שהיו קונים את הרישיון לכך מבן המלך, מולאי עלי, שישב בפאס והיה מושל על פאס וצפרו.

בשנת תקכ"ז, בא יצחק אבטאן, כנראה יהודי מפאס, וקנה את בית המטבע בצפרו, וקיפח בכך את פרנסת צורפי הזהב בצפרו. בידינו התכתבות בין חכמי פאס וצפרו בנושא זה.יצחק אבטאן זה נודע כזייפן, והכניס את הקהילה בסכנה בגלל מעשיו. חכמי פאס הורו לאסרו ולמוסרו לידיהם. באחד הדהיר

 תעודה מספר 7

התקכ"ח – 1768.

בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המדכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האחטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בהר"ם הנזכר אלבאז והי" משה בכבטד הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו.

זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.

והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו עד פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל רשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.

ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפבד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר.

אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה.

ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.

 ובכוח הרנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.

גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .

ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.

והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורההודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.

והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…

ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.

מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.

ים ( צו המלך ), קבע מולאי מוחמד מס בכסום של 15 מתקאל בחודש ליהודי צפרו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

היינו מאה ושמונים מתקאל לשנה תמורת שירותים וחיובים אחרים שהיו מוטלים עליהם. ונראה שזה בנוסף על מס הגולגולת. אך עוד בימיו הוכפל הסכום הנ"ל לסך 30 מתקאל לחודש. יתכן שהיה זה כתוצאה מפעילות כלכלית מוגברת או מרבוי היהודים וגידול הקהילה.

תעודה מספר 289

התעודה במקורה מובאת בספר בערבית ספרותית, לא אלאה אתכם בזה ולכן אני מביא כאן רק את התרגום לעברית ומצורף בזה צילום התעודה המקורית.

הודאות לאל לבדו

אין כח ואין עוצמה כי אם לאל עליון.

החותם הגדול של הוד מעלתו סידי מוחמד בן עבאללאה. שהאל ירים ויגביה ממשלתו.

המסמך הנוכחי ימסר לאנשי הקהילה היהודית של צפרו שילמדו מתוכנו שהודות לכח האל יתברך, לעזרתו וברכתו, פטרנו אותם מההטלות הנגרמות על ידי קבלת פנים של ה " שורפא – האצילים, הבאים מתאפילאלת, ומן החובות כלפי השורפא של צפרו לרגל שלושת החגים – גם מן הסאבון, ומן המסים המתחייבים לרגל חתונה הנערכת בין תושבי צפרו, ומהחובות כלפי מושל העיר.

לא יהיו חייבים אלא במס החובה – כ'ראג – הבטחנו להם שישלמו מס זה כדלהלן :

שלושים מתקאל לדודנו מצד האם לקאייד זילאלי בן עמארא, שלושים מתקאל אל המוחתסב, ויעברירו להם סכומים אלה מדי חודש בחודשו.

יתרת המס תזקף כחובה עליהם ולא ישלמוהו לשום אדם, בסוף השנה יביאוהו הם עצמם ואנחנו נגבה אותו ישירות. נעשה אתם חשבון מה שהוציאו מהמס ומה שנשאר, ותשומת לב פקידנו אלקאייד אזילאלי וכל פקידנו על פקודתנו זו.

וכל הסוטה מפקודתנו זו וינסה לעשות אי צדק, איזשהו על עבדנו הנזכר פקדנו לתפסו ולשלחו לנו אסור באזיקים. ושלום.

בעשרים ושמונה לגמאד'אן הראשון שנת אלף ומאתיים ועשר.

בשנת 1767 היתה הדרך מפאס לצפרו סגורה, זה היה בגלל מרד הברברים משבט " סנהזה " שבאטלס הבינוני. נראה שעלי בן עבדאללאה מרד במלך מולאי מוחמד באותן שנים ולחם באיזור צפרו השנים סביב לשנת תקל"ו תוארו על ידי מנהיגי העיר כימי צרות והטלות מסים חדשים, " ירדו עמנו עד לחיינו, והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות על כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן, באופן שפסקו מחיית כל בני העיר מוט התמוטטה ארץ ".

תעודה מספר 31

התקכ"ז – 1767.

בא אצלנו אח"מ ארבעת האנשים הלא המה המשכיל וחשוב הרב מרדכי אלבאז ישמרהו אל, והרב משה נחמני והרב משה אצייאג והרב משה אלבאז, ואמרו לנו הלא תדעו הלא תשמעו כי האלטבאע של הכסף היה קנוי בידי כל עושי מלאכת תאסכאכת שבעיר הלזו מאת מולאי עלי עז"א בן המלך ירום הודו ותנשא מלכותו, בסך חמש עשרה אוקיות מטבע טוב קדמון בכל חודש.

וכעת בא יצחק אבטאן והביא בידו כתה מאת האלשריף סידי מולאי עלי עז"א, וכתוב בו איך שיצחק הנזכר קנה מאת האלטבאע הנכר בסך שני ריאלים גדולים לכל חודש וחודש ואיכא דאמרי בסך ישרים אוקיות מטבע כסף קדמון לכל חודש וחודש.

והנה אנחנו ראוים שהאיש הלזה השיג גבולינו ואם אמרנו נבוא עמו לדין תורה שתתעלהכעת ימשך לנו שום היזק כי אמור יאמר לנו האלשריף הנזכר למה תעשו כב לאיש המוסיף כסף לגנזי המלך. זאת ועוד כי בעיר הלזו אי אפשר לידון עמו מכמה אנפי כידוע לכל איש נלבב יודע שכל ולבוא עמו לפני רבותנו היושבים על כסא ההוראה בפאס יע"א.

כעת אי אפשר חדא דאסתתום דרכי ונתקיים בנו מקרא שכתוב גדר דרכי בגזית ( איכה ג ג ) הדרך שהייתה קרובה נעשית רוחקה, ועוד שמא אחר ששם הוא חונה בן המלך ירום הודו הנזכר, שמא בנקל אחר שהוא קרוב מהר ירוץ חיש קל מהרה ויגיד הדברים לשררה.

כללא דמילתא ראינו שהדבר קשה מכמה אנפי לכן ובכן הוו סהדי שהשתיקה שנשתוק לאו מפני ששתיקה כהודאה חלילה , לא עלה ולא יעלה דבר זה על לבנו ולא יודע ולא יופסד כחינו מפני השתיקה לתנא מסייע לן, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ) אבות א יז )

ולעת שיעלה בקעיונינו לבוא עמו עד האלדים אנחנו נקרב ונבואה ואיש לא יצילנו מידינו ומי יאמין כזאת כי איש אשר נמצא בידו זיוף המטבע פעמים שחוש עד אשר הבאיש ריחו ונגלה קלונו וסרחונו לפני רבותינו היושבים על כסא ההוראה בפאז יע"א.

אנחנו נניח בידו במטבע ואיפשר שבטומאתו יחזיק לא ירפינה וחותם המלך יעלהו על כלי נחושת ואז כמעט חלילה בר מינן נהיו בכל רע ומי הוא זה ואיזה הוא אשר רואה חובה לעצמו ושוחה ללוכדו ומסכים על ידו לכן הנה אנחנו מגלים דעתינו בפניכם בעדינו ובעד כל אחינו האלסכאכין.

 שכל מה שנעשה עמו והשתיקה שנשתוק אינה אלא לפי שעה ולעת הכושר נשיבה ידינו למשפט עליו ולא מפני השתיקה יורע כוחנו ואפילו נסכים על ידו בפירוש שאפילו יהיה בקנין אינו אלא לפי שעה ועל גילוי דעת זה אנחנו סומכים סוף דבר רשות גמורה ויכולת מספיק נתנו לנו האנשים הנזכרים.

לכתוב ולחתום שטר גילו דעת זה בכל מיני ואופני אשר מא' עד אלף עד יצא כנוגה צדקה ( ישעיה סב א ) כאור שבעת הימים ואנחנו לאפס הפנאי לא הארכנו במגילת ספר ולעת הצורך אנחנו נחלץ חושים וגתוב גילוי דעת רבה ותקיפה דליכא נגר ובר נגר דיפריקנה מפי סופרים ומפי ספרים ולראיה על כל הכתוב חתומים פה והיה זה תכף בבוא יצחק הנזכר מעיר פאס יע"א בחודש אב יה"ל בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושבע ליצירה והכל שרירק וקיים.

מסעוד בר מכלוף הן הרוש ס"ט – נסים הרוש ס"ט.

סוף תעודה מספר 31

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ונראה שהטלות חדשות אלו יצאו משר העיר מבלי שתהיה לו רשות לכך מהמלך. כפי שנשמע ממשפט הבא " שביבי בישי מוסיפים משלהם ואי אפשר להתנגד להם כי אם פותחים פה נגד גזרותיהם הם נוקמים ועברתם שמרה נצח ". הקהל החליטו על אף האיומים, ללכת אל המלך ולשטוח טענותיהם בפניו.

בשנת תקל"ה שימש בעיר צפרו כשר " לקאייד קאסם אסרידי וכנראה השר " מולאי דריס ( אבני שיש ). בשנים 1779 – 1781 היה הרעב בעיר צפרו כבכל ערי מארוקו. רבי שאול אביטבול כותב כך " בעיר הזאת שהקיפוה לגיונים ובכל יום עומדים עלינו לכלותינו ויתובי יתבינן במצור ומצוק ארם מקדם ופלשתים נוסף על חיצי רעב דאייקור חיטי ואינם בנמצא בעיר הזאת, אשר נתקיים בנו קורות שתים, שהן השוד והשבר והרעב והחרב ".

על הרעב הנ"ל מספר רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבשנת תקל"ט, היה החטה אוקייא ועל צד המרבה אוקייא וחצי ובתמוז הגיע לחמשת אוקיות, ועכ"ז רחמי שמים רבו עלינו שבני אדם מיושבים ואין רעב ונמצא החטה לרוב אלא שהוא ביוקר, ושוב רבו העוונות עד שהיגיעו החטים לשניים עשר אוקיות, בטבט של שנת תק"מ ומקודם רוב העניים נודדים ללחם איה בשווקים וברחובות וכל העולם בצער גדול כי מלבד הרעב הגדול היתה עצירת גשמים " ומסיים " ויתר המקרים בשנה ההיא הלא הם כתובים בספר דברי הימים ".

בשנים אלה, עבר כנראה מולאי מוחמד על כפרי הברברים הסמוכים לצפרו וגבה מהם מס, שבט " איית מסעוד ועלי ".הנשללים נקמו נקמתם מיהודים רוכלים שנזדמנו לכפריהם והרגום בחשבם שבידם הון רב. גם בשנת התק"ן היתה עצירת גשמים, אך צרות היהודים בימי מולאי מוחמד היו כאין וכאפס לעומת סבלותיהם תחת מלכותו הקצרה של בנו, מולאי יזיד ימ"ש.

יש לציין שכל הכתבות על צפרו, לקוחות המה מספרו " קהלת צפרו " של רבי דוד עובדיה, יליד העיר צפרו.

תעודה מספר 171

התקכ"ח – 1768.

ב"ה.

בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא ה' מכלוף בן סאלם ה"ן חמו אן לעאם די פאס ג'א חארך אלקאייד עלי בו עבד לא משא הווא מכלוף הנזכר אלכפר אוטאט דאיית יוסי וג'בר נג'מא היקר מרדכי אצייאד בת הי' יעקב דאבילא עודנה ברותה שעה בחיים חייתה, עד כאן סיים עדותו וקבלנוה כדחי וחתי' הכא תמ"ת והיה זה בתמוז משנת תקכ"ח ליצירה והכל שריר וקיים.

יעקב א"א כבוד הרב יוסף אדהאן – אברהם א"א יעקב אציני ס"ט

וצריך לאודועי שכעת בא הי' אהרן בן גיגי והזמין הי, מכלוף הנזכר להעיד העדות הנזכרת בפניו והעיד ככל הנזכר וראיה שכן העיד בפני אהרן הנזכר חתומים פה בעשור אחרון משנת תקכ"ט ליציקה וקיים

יעק אדהאן ס"ט.

תרגום התעודה מספר 171.

בביטת דין של שלוש היינו והעיד לפנינו הי" מכלום בן סלאם המכונה בן חמו שבשנה שבא להלחם אלקאייד עלי בן עבד לא הלך מכלוף הנזכר אל כפר אוטאט של אייצי יוסי ומצא נג'א אשת היקר מרדכי אצייאג בת היקר יעקב דאבילא עודנה בחיים אז באותו זמן והיה זה בתמוז משנת תקכ"ח ליצירה.

עוד בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא היקר דוד בן היקר ישועה הנכבד אסודרי כדבר האמור לעיל וקיבלנו עדותו כדחזי והתי' תמ"ת וקיים

שלמה א"א מימון אביטבול – אברהם א"א יעקב אציני ס"ט

בתלת הוינא כד אסהידו קדמנא כבטד הרב שמואל בן חמו והרב יעקב בן סיסו בתורת עדות גמורה והגידו אן קבל לחרכא הנזכרת כמשלש שנים ויותר מת היקר יטצחק די אבילא על כן סתמו עדותם וקבלנוה כדחזי ולראיה חתומים פה באלול שנת כשחר נכון וקיים.

מסעוד בר מכלוף ה"ן הרוש ס"ט – עיוש א"א אברהם נ"ע ג'ייני סיל"ט

תרגום

בבית דין של שלוש היינו והעידו בפנינו כבוד רבי שמואל בן חמו והיקר יעקב בו סיסו בתורת עדות גמורה והעידו שקודם המלחמה הנזכרת יותר משלוש שנים מת היקר יצחק די אבילא עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כראוי ולראיה חתמנו פה באלול שנת תקכ"ח.

מחמת שהר"ש הנזכר בעדות זו קרוב ךבעלי הריב בטלה עדות זו ואתו קדמנא שני עדים כשרים יהעידו בתורת עדות גמורה כדבר האמור שנלב"ע הרי"צ די אבילא קודם אלחרכא ( המלחמה ) של השר הנזכר ולראיה חתומים פה בחודש זו משנת חמשת אלפים וחמש מאות וארבעים וחמש ליציקה וקיים.

אברהם א"א יעקב נ"ע אציני ס"ט – מסעוד א"א עמור בן יתאח סי"ט.

סוף תעודה מספר 171.

תק"ן – תקנ"ב 1790 – 1792

בשנת תק"ן מת מולאי מחמד, ומלך במקומו, במו מולאי יזיד, אשר רדף את היהודים עד חורמה. את יהודי פאס גירש מבתיהם במללאח, וגזר גזירות רעות על היהודים בכל ערי מרוקו. צפרו, אף שכנראה לא נתן עינו בה כבשאר ערי מרוקו עם זאת סבלה רבות. הוא הטיל עליהם הטלות כבדות, תחילה 5000 מתקאל על כל הקהל ומשנתברר לו שהעשירים לא נתנו כפי עושרם, הטיל עליהם עוד קנטאראיין דלמאל אוכרה מלבד מה שכבר נתנו.

ואם זוהי התוספת רשאים אנו לשער שהעיקר היה הרבה יותר. באותו זמן הוכנסו שני דייני העיר רבי שאול לישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול לבית הסוהר, ושר העיר שכנראה שמו היה " חאז עבד אלכביר " העליל עליהם וחייב כל אחד מהם בסך של 100 מתקאל ולא שוחררו עד שנתנו הסכום הנזכר.

תעודה מספר 1

התק"ס – 1800.

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל והנבון כבוד הרב ישראל יעקב ה"ן חמו בתורה עדות גמורה אן דאך אזמן די כאנו תפוסים החשוב הדיין המצוים כבוד הרב אביטבול וכבוד הרב שמואל אביטבול ענד לקאייד לחאז עבד אלכביר פסיון ש"ש התקנא והעליל עליהם וקאלהום יעטיוו סך צייאת מתקאל לוואחד וכאנו תפוסים הגופם ענד לקאייד הנזכר ורגיב כבוד הר בשלמה הנזכר לשורפא סידי מומחמד בן עומאר ובהו די כאנו סחאב לקאייד הנזכר ומערפתו ימשיוו מעאה .

ירגבו לקאייד הנזכר אייאך יסמחלו וינקסלו שי מן סך מייאת מתקאל די קאל יעטיה כבוד הרב שלמה הנזכר ומשאוו מעאה ועבאוו פיידהום תמנייאת ועטאווהום לקאייד הנזכר ורגבוה יסמחלו פלבאקי ולא חבשי יסמחלו ובריר בעדותו העד הנזכר אן תמנייאת די עטאוו הומא מן לכמסין מתקאל לשתין מתקאל לפוק .

ומא חבשייסמחלו פשי ובקא ענד לקאייד הנזכר תפוס חתא כמיל ללקאייד כפי רצונו ועאד נטלק מן תפיסה הנזכרת , עש כאן סיים עדותו, וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת התק"ס ליצירה וקיים מ' די עטאוו נכתבו ביני שיטי ודו"ק וקיים שנית

יהודה א"א מכלוף עולייל ס"ט – בנימין כהן ס"ט.

תרגום תעודה מספר 1.

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל ונבון כבוד הרב ישראל יעקב המכונה בן חמו בתורת עדות גמורה וברורה שברטותו זמן שהיו תופסים החכם השלם נדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול וכבוד מורינו רבי שאול אביטבות אצל השר לחאז עבד לקביר בח' סיון שלנת התקנ"א והעליל העליהם ואמר שיתנו סך מאה מאתקלים לכל אחד והיו תפוסים בגופם אצל השר הנזכר.

והפציר כבוד הרב רבי שלמה הנזכר לכהני הדת  ( מזרע המלוכה ) סידי מוחמד בן עומאר ואביו שהיו חבירו השר הנזכר ומיודעיו שילכו עמו להפציר בשר, אולי ימחול ויוק=ריד סך מה מהמאה המתקאלים שציווה על רבי שלמה הנזכר לתת לו.

והלכו עמו ולקחו בידם חפצי ערך חמסרו ביד השר הנזכר והפציר בו למחול ביתרה ולא נתרצה להם. וברר בעדותו העד הנזכר שהחפצים שנתנו לשר הם בשווי בין חמישים לשישים מתקאל ויותר ולא רצה למחול באיזה סך.

ונשאר רבי שלמה אצל השר הנזכר תפוס עד שהשלים לשר כפי רצונו ואחרי כן נשתחרר מהתפיסה הנזכרת עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושישים ליצירה וקיים.

סוף התעודה מספר 1.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

רבי שאול אביטבול אומר על שנת תק"ן " והיא שנת צרה ומצוקה מועקה בוקה ומבולקה והחשיך עלינו וידל ישראל וכל גלילות המערב לקו בגלויות ובגירושין ושמדות ה' יקיל מעלינו " הוא מעיד על עצמו שהיה בתוך הגולה בכפר איגלוואן באלול תק"ן. בכל אופן קהילת צפרו סבלה פחות משאר ערי מרוקו. הוא אף שימשה מקלט ליהודי פאס המגורשים שבאו אליה.

גזבר העיר רבי שלמה אביטבול דאג לפרנסתם של הגולים.  בין בגולים היו פני העיר פאס. רבי אליהו הצרפתי,ששמו הלך לפניו, ורבי שאול סיריו, שאף שימש כרב במקום רבי שאול ישועה אביטבול שהיה מסוכסך עם הקהל. חלק מן הגולים השתקע בעיר מאז ולא חזר לפאס אף לאחר שהורשו לחזור אליה.

למזלם של יהודי מרוקו מלך זה לא האריך ימים ונהרג בשנת תקנ"ב . את מקומו מילא אחיו מולאי סולימאן.

תעודה מספר 71.

התקנ"ב.

אילנא רבה ותקיפה, וחזותיה לסוף כל ארעא, גברא דנהירין ליה שבילי תלמודא כשבילי נהרדעא, הוא ניהו החכם החשוב הדיין המצוין העניו כמוה"ר מרדכי אביטבול יש"צ ולהטור השני נופך ספיר ויהלום, אבן יקרה, מהודו וזיוו כל הארץ מאירה, בוצינא דנהורא, מניה יתזן כל בשרא, החכם החשוב הדיין המצוין כמוה"ר יצחק בנו והטור השלישי טורא דמתברי טינרי ושלהובין נפקין מיניה לכל סטרא, לאקמא שכינתא מעפרא, החכם החשוב הדיין המצוין שלום אביטבול יש"צ וכן להטור הרביעי לשם שבו ואחלמה, החכם החשוב הדיין המצוין כהר"ר יחייא אביטבול נר"ו בעיר דאדש.

אחרי דרישת שלומכם, מה נכבד יום בשורה, ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שבא לפנינו מבשר טוב משמיע ישועה וגבורה, הוא ניהו מוביל כתבא דנא האי גברא, ריחו נודף כאפרסמונא דכיא, החשוב ומעולה הרב יעקב בן עטייאה אשר רבים השיב מעון להחזירם לדת הקדושה צדקתו עומדת לעד ולעולמי עלמייא, ויבא יעקב ויספר לנו איך עדיין גיבורים בישראל משיבי מלחמות בגבורה שלוחמים עם אויביהם בחרב וחנית מסע ושריה.

ויושע ה' את ישראל מיד המצרים המצירים אותנו ונופלים אויבינו לפניהם בחרב חללים חללים ערום ועריה, וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל לנקום נקמת בני ישראל מכל צרינו, אשר אנחנו בעוונותינו הרבים שרויים ביניהם דלים ושפלים עניים ומרודים כל ימינו.

וכל עת רתת וחלחלה אחזתנו בזוכרנו גדולתנו ומתעלתנו בבית קדשנו ותפארתנו, ונהפוך הוא שהיו תחת ממשלתנו כל הימים שהיינו עובדים לאל חי בלב שלם והיה עושה עמנו נסים ונפלאות ומופתים, ומעת רם לבבנו ושכחנו שם אלוהינו.

ורבו משובותינו וסרה האחדות ממנו, ועברנו על לא תשנא את אחיך, וגברה שנאת חנם בינינו, והיא שהחריבה את בית קדשנו, ונפלה עטרת ראשינו, ונוטל הכבוד ממנו, ולארצות אויבינו גלינו, לא שקטנו ולא נחנו, ושוללים וגוזלים ממוננו, ובכל זאת לא שבנו מדרכנו ושנאת חנם לא סרה מאתנו.

ולכן לא שב אפו יתברך מעלינו ונטשנו ושכחנו והנה יד ה' היה בנו, ויקם ה' שטן לישראל זד יהיר לץ עשה שפטים בנו וטרף והרג כל מחמדינו וחמס ושלל את ממוננו ויגיענו ועם כל זה לא שכחנו שם אלוהינו ועמדנו על מעמדנו.

לרחם על אביוניו ועניינו, והיא שעמדה לנו בעת צרותינו, ובעת ההיא אזרתי כגבר חלצי אני החתום מטה להחזיק בידי לומדי התורה עושה ומעשה לאחרים לדפוק על שער בת רבים ולמשוך אותם בדרשות המושכים לבו של אדם ודרבי ניחומים…

עש שהיה נשבר לבם בקרבם ונפתח לבם כאולם ופתחו ידיהם בצדקה כראוי, לכל עמלי תורה שגלו ממתא פאס יע"א לארצנו צפרו יע"א, גם לרבות החכמים השלמים הדיין ומצוין המובהקים גלו לארצנו והייתי מחזיק מנה להם בכל שבוע מדי שבת בשבתו.

ועזרנו ה' שמאותה שעה לא חסר לנו וריחם ה' עלינו, ושב ה' גמול הבליעל על ראשו ואבד זכרו מן העולם, כן יאהדו כל אויביך ה', ויקם מלך חדש אחיו מלך חסיד ורחמן על ישראל מולאי סלימאן ירום הודו.

וששתי כעל כל הון על הבשורה הטובה שעדיין יש בזמננו גואל ומושיע בישראל לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים, ותמהתי מאין זכיתם לכל הכבוד הזה לעמוד בזמן הזה נגד אויבינו להלחם בהם בחרב ובחנית, מזוינים גם רוכבי סוסים ונפלו אויביכם לפניכם בחרב.

ורדפו מכם חמישה מאה וכו….וחיפשתי וראיתי בספר " פרח לבנון " בהקדמה וזה לשונה, ובני פרץ רובם יצאו סך רב מעבר לאוקיאנוס בחלק אפריקה וישבו הלאה במלכות מלך מרויקוס ויקנו מידו עיר הנקאת דאדש ויעמידו שערים, וישבו לבטח ובתוכם לא עברו זרים, שלא מבית אבותם בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אף אם יפילו אותם פגרים.

כי אם ממשפחתם ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים, ועושר רב הוציאו מספרד וכל המלאכה נמבזה ונמס אותם החרימו, וספר יחושיהם שהוציאו מירושלים מגלה עפה כתובה פנים ואחור הביאו עמם לידע שורש אחיהם הנותרים וכו… עד כאן לשונה.

הנה מבואר שיושבי עיר דאדש הם משבט יהודה מבני פרץ מזרע המלוכה דכתיב ביהו חא יסור שבט מיהודה וכו… עד כי יבא שילה והיינו דאהני ליהו שעדיין שבטם ומוראם על אומות העולם לעולם, ועוד טעמים שסיפר לי הרב יעקב בן עטייא הנזכר שיש ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעולואחדות ולא יש ביניכם שנאת חנם כלל ולא תשאו חרב וחנית איש על חבירו.

והנושא חרב על חבירו יתן קנס גדול ויצא מן העיר, ועוד שמרחמים על עניים ואביונים ולא תונו את הגר, ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן אף אם אין בכם כי אם מצות אלו די שבשכרם יושיע אותכם מכל צריכם האל המושיע, וידוע לכבוד תורתם שקיבלנו מאבותינו שאנחנו משפחת אביטבול משבט יהודה.

ולא ידעתי אם מפרץ קאתינא או מזרח ושלח אתינא, עכשיו שמעתי שיש בעיר דאדש משפחה זו כמה מהם חכמים מחוכמים מהם גבירים ושועים וחורים ובזה נתפשט אצלי הספק שמפרץ קאתינא שמו שכתוב בספר " פרח לבנון " הנזכר שיש להם ספר יוחסין שהם מבני פרץ.

ואני לדודי ועלי תשוקתו לכפול אלף שלומות מאדון השלום לכבוד הרב יצחק אביטבול אשר נפשי נקשרה בנפשך אף כי לשמע אוזן שמעתיך ועיני לא ראתך, שיכתוב כבוד תורתו אלי ענייני ומנהגי העיר בכלל ובפרט ואם יש לכם ספר יוחסין מאבותיכם הקדושים ?

וכיצד הם הנהגות ותקנות המדינה וסדר מלחמותיכם ? הכל בכתב יד כבוד תורתו אלי תשלח כי חשקה נפשי לידע מנהגיכם וחוקותיכם שאתם משכילים בכל דרכיכם וה' עמכם כן יהיה עמנו אמן כן יהי רצון.

ומבקש אני עבדכם שתבקשו רחמים עלינו מעשים טובים יש בידיכם בקשו מאלוהיכם רחמים עלינו שיטע ה' אהבה ואחווה בינינו ויעשה למען שמו המהולל בגויים ולמכן שכינתו.

עבד ה' שלמה אביטבול.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תקנ"ב – תקפ"ג 1792 -1823, ימי מלכות מולאי סלימאן.

מלך זה בתחילתו היה טוב עם היהודים. בראשית מלכותו שלט בצפרו השר שהיה עוד בימי אחיו אליזיד, חאז עבד אלכביר, שהמשיך בדרך אליזיד והטיל הטלות על הקהילה, וחסם בפני היהודים את הדרך לקבול לפני המלך על נטל המסים הרבים. השר הנזכר סולק ובמקומו מונה שא אחר, זילאלי בן עמארא.

שר זה עזר ליהודים להגיש קובלנה לפני המלך על נטל המסים בשנת תקנ"ח. כתוצאה מכך יצאו שני צווים מטעם המלך להקל על קהל צפרו. האחד, בשנת 1199 להיג'רא קובע שיתנו קהל צפרו סך של 30 מתקאל לחודש, כמו שהיו נותנים בתקופת מומחד אביו. במקום עבודות האנגריא שהיו מוטלות עליהם. 11 שנה לאחר מכן נתן המלך הוראה לבטל בעיר צפרו את מס ההארחה של השורפא והוצאותיהם השונות שהיהודים היו מספקים להם עד אז. בצפרו הרבו השורפא לבקר כשבאו להשתטח ולהתפלל בזאאיראת שהיום שם.

תעודה מספר 88.

ב"ה

התקנ"ח.

בהיות מיום שנתמנה הפליל על גביית האלגזייא פעל ועשה גזירות מחודשות עד גדר היותב כפולה ומכופלת בכפלי כפלי כפלים ממה שהיינו נותנים בסך שלוש מאות מתקאלים שהיינו נותנים בכל שנה העמידה על חמשה עשר מאות מתקאלים מלבד כמה שוחדות והוצאות וסתם לנו כל השערים לבוא אל שער המלך להתחנן לו.

ואף שעלתה צעקתינו לפני המלך בשנה הראשונה לא הקיל עלינו בשנה שניים שעם היות שלא השלים שנתו ויאנחו בני ידראל מקוצר רוח ומעבודה קשה עם כל זה חציו עדיין לא כלו , ושלח ירום הודו לשר העיר לגבות כגבייה הראשונה ונתלאו הרופאים ולא עלתה ארוכה עד שפרענו הגביה כבראשונה.

ואז יעץ אותנו השר בראותו צרת נפשינו ואמר הרי רואה שהסך שקצב המלך בכל מדינות מלכותו שהגדול יתן קם – והבינוני מם – ואשר למטה ממנו ים. ואתם נותנים בכפל כפלים שעמד על החשבון וראה שהגדול נותן תם שהן ארבע גביות וכן הקטון ולכן אני שולח עמכם שנים מהערכאות ותשבעו לפניהם שבועה בספר תורה שנתתם ד' גביות בגביה אחת.

וכן היה שנשבענו יחידי הקהל ונכתבה שבועתם בערכאות וכאשר עמדו לפני המלך ירום הודו לפרוע הגביה אמר השר לפני המלך הנה כתב השבועה שנשבעו שבגביה אחת נותנים שיעור ארבע גביות ואז אמר המלך למה והשיבו שרובם ככולם עניים וקיבל דבריו המלך וכתב בכתב המלך ונחתום בטבע המלך שהעשיר יתן קם – והבינוני חמישים אוקיות בשנה זו שבאה עלינו לשלום.

ונועדו יחדיו יחידי סגולה וראו כי עדיין לא עלתה ארוכה למכתן יען אם ישלח המלך גבאי אם יש ארבעה וחמישה גבירים יעשה חמישים ומהעניים יעשה בנוניים ותעלה הגביה כמו הראשונות ולכן נועצו לב יחדיו לשוח שנים מהם לפני השר קודם שיגיע זמן הגביה אולי יחנן ה' ויעשה קצבה ויתן לפי גודלו סך – קם.

 ומשם ואילך פוחתין והולכים עד ערך עשרה אוקיות אלא שחששו שהם חששו לתועלת הציבור וכשיתרצה המלך ויעשה קצבה יאמרו הציבור לעשות הגביה על פי הממון ומשכחת לה שיתוסף עליהם יותר ממה שקצב להם המלך ונמצא שעושים היזק לעצמן ותועלת לאחרים.

וראינו אנחנו חתומים מטה שדבריהם נכונים ודטבא ליהו לכללות הציבור הוא דעבדי ובאשר דבר המלך שלטון ודינא דמלכותא דינא, אמינא ודאי שלא יוסיפו הגבירים לתת יותר מקצבת המלך לעשירים דהיינו מאה אוקיות והם יעריכו הבינוניים איש לפי ערכו לתת כפי יכולתו ממאה אוקיות ועד עשרה אוקיות עד מלאת קצבת המלך.

וראינו בזה תועלת הבינוניים לבל יבוא גבאי שיגבה מהבינוני כעשיר ומם העני כבינוני ובזה איש על מקומו יבור בשלם ועל סמך דבר זה נתרצו ושלחו שנים מהם הרב אברהם אלבאז והרב שלמה בן מאמאן שלוחי הכללות בדלא למימר ליהו לתקוני שדרנו אתכם ולא לעוותי כי קיימו וקיבלו עליהם שליחותם לקיים מה שימשך משליחותם לטוב.

או להופכו דלא למטיינהו כי אם ריווח והצלה והצלחה מרובה שזכות אבותם משייעתם וצדקתם עומדת לעד החותמים פה צפרו בי"ג בסיון המוכתר בכתר תורה משנת רגלי עמדה במישור לפרק קטן וקיים.

שאול ישועה בן כבוד הרב יצחק זלה"ה אביטבול סיל"ט – שלמה א"א מימון נ"ע אביטבול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט.

סוף תעודה מספר 88

אך על אף היותו מלך אהוב ומקובל על היהודים גורלם לא נשתפר בימיו ונשארו כתמיד בני חסות מקוללים. בשנת תקע"ב נמצא גוי שיכור במללאח צפרו והעליל על שני גזברי העיר שהם נתנו לו יין שרף להשתכר. שקריו נתקבלו, ושני הגבאים הוכנסו לבית הסוהר. בשנת 1807 גזר מאי סולימאן על היהודים היוצאים לאהלי קידר ומוצאים את פרנסתם בדרך זו, לחזור לערים ולא יוסיפו עוד להסתתר באותן מקומות.

 תעודה מספר 95

התקנ"ז – 1797.

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…

רבי שאול אביטבול ז"ל

סוף תעודה מספר 95

תעודה מספר 95

התקנ"ז – 1797.

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…

רבי שאול אביטבול ז"ל

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 80

בה"ו – התקע"ב

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא הנגיד רבי משה בן שלמה הי"ו צרולייא בתורת עדות גמורה בזו הלשון ששם נמצא ושם היה אוקית די פאס נתפסו כבוד הרב אליהו בן כבוד הרב מימון הכהן וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב ה"ן אלבאז עלא סבת אותו הגוי שנמצא שיכור דהיינו צאפיד שר העיר אלמכאזנייא וקברו לגוי הנזכר ודכלוה ללחבש ואחר כך קאל שר העיר הווא ולכתאיב דלמלך ירום הודו ששם נמצא כעת וקאלולו תסקיר אס כון די עטאך מאחייא וואזבהום הגוי הנתפס וקאלהום בזו הלשון אלחאזאן שלמה ולחאזאן אליהו.

תכף סאפד שר העיר למכזאנייא ווזבוקדאמו כבוד הרב שלמה הנזכר וכבוד הרב אליהו הנזכר ורזע שר העיר הנזכר הווא ולכתאב הנזכרים וקאלו לגוי הנזכר הנתפס וואס האדון הומא די עטאוויך מאחייא אוו גירהום וואזבהום  וקאלהום האדון הומא בגירי סיך ובקאוו יועד אלגויט הנזכר ויסקרו פיה וקאלהום כזו הלשון מא כאן גיר אלאה מא עטאווני מאחייא דון האדו ולא גידהום עד כאן סיים עדותו.

וקיבלנו הכדחזי וחתמנו הכא תמ"ת והיה זה בראש חודש אייר שהוא חודש זו שנת התקע"ב ליצירה וקיים.

יעקב בן חיין ס"ט – מסעוד בן יתאח סי"ט.

תרגום תעודה מספר 80

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא הנגיד הרב משה בן שלמה המכונה בן צרולייא בתורת עדות גמורה וברורה בזה השלון : ששם נמצא ושם היה בזמן שנתפסו רבי אליהו בן מימון הכהן ורבי שלמה בן אהרן המכונה בן אלבאז אודות אותו הגוי שנמצא שיכור ושר העיר שלח משרתיו ושוטריו ותפסוהו והכניסוהו לבית הסוהר ואחר כך אמרו לו שר העיר ומזכיר המלך ירום הודו שנמצא כעת בעיר תודה מי נתן לו היי"ש.

והגוי הנתפס השיב ואמר בזה הלשון החזן שלמה והחזן אליהו. ותכך השר שלח משרתיו שוטריו והביאו לפניו רבי שלמה ורבי אליהו. וחזר שר העיר הוא והמזכיר הנזכר ושאלוהו לגוי הנתפס. בנוכחותם אם הללו שנתנו לך היי"ש או אחרים בלעדם והוא השיב ואמר כי רק הם בלי ספק והוכיחוהו לגוי הנזכר.

וחקרוהו ועמד בדבריו בזו הלשון אין כה' ולא נתנו לי היי"ש רק האנשים הללו ולא אחרים בלעדם. עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה זה בראש חודש אייר שהוא חודש זו של שנת התקע"ב ליצירה וקיים.

סוף התעודה מספר 80

אולי זה שור היה במרידות ומלחמות שניהל המלך נגד שבטי ברברים מתמרדים כגון איית עומאלו, שבאטלאס הבינוני, ושמא רצה למנוע בכל מעשי רצח אפשריים ביהודים שתמיד שימשו כשעיר לעזאזל בכל סכסוך. כמו כן גזר מולאי סלימאן על היהודים במקומות שהיו דרים " במדינה עם הגויים ביחד ", לפנות דירתם משם, ולבנות " אלמללאח שידורו בו היהודים לבדם. לשם כך הקצה להם שטחים להקים בהם אלמללאח, ופיצה אותם על קרקעות שהיו להם בין הגויים.

 תעודה מספר 91

התקס"ז – ח

ב"ה

רב חיביא והוא רחום החכם השלם הדיין המצוין כבוד הרב יהודה ה"ן אלבאז נ"י.

אחרי דרישת שלומכם ורוב שלומות לאור עיני חכם לבב כבוד הרב שמואל נ"י, וביתו זו אשתי. והאחים שלא יתפרדו סביב לשולחנך זרע רב כן יהי רצון, ואנוכי אדרוש שלום הבית אם הבנים צהלה ושמחה כן יהי רצון.

עתה באתי להודיע לכתר התורה שזה כמה הייתה ידי יד כהה, טלא נראתה הקשת ואלא נראה זבוב בהלכי מלך. ופעמים בכל יום הייתי דורש ומבקש בעל פה בשלום האדון וביתו, ולא היה הפנאי מסכים לכתוב בספר, יען כי ידי כבדה על אנחתי מחמת טרדת הזמן.

ונוסף גם הוא על שמועות רעות מתחדשות ובאות כל היום עלי לבי דוי, כי יצא דבר מלכות על רוב המדינה רבאט וסאלי ותיטואן ולקסר וואזאן וטאנזור וצווירא לצאת מן העיר. וכבר איזה מדינות יצאו מן העיר והמה נטושים על פני השדה לחורב ביום וכו….

ה' חאמר לצרותינו די. גם בפעם הזאת כאשר בא המלך ירום הודו למכנאס, הלכו בני קהלינו ךהקביל פניו, ולא זכו לאורו כלל, וקרובי המלך כולם פה אחד עונים ואומרים שהמלך ברע עם היהודים, ותמיד כל היום שמם מנואץ בפי השרים וקרובי המלך.

ה' יתן בלבו ובלב יועציו רחמנות להיטב אלינו. וכעת אין עלינו אלא להצדיק דינו, ואתם בני עליה העתירו אל ה', אולי יראה בעני שארית הנמצאה. ואתה שלם, וכבא הגיע לידי ספר הזעכרון. נאם המשתוקק ראות פני מלך רב אחאי.

העבד רפאל טאהרן מונסונייגו ס"ט

סוף תעודה מספר 91.

בשנה ההיא צרו הפלשתים בהנהגת אמהאוס על העיר צפרו, המלך סלימאן שלח נגדם כ-3000 חיילים " עביד ". בקרב שנערך ביניהם ביום ראש השנה הייתה יד חיילי המלך על העליונה, רבי מהפלשתים נהרגו, ושבעה מנכבדיהם נלקחו בשבי. המלך ציווה להורגם מיד. הפלשתים לא אמרו נואש. נתארגנו וביום כפור נערכו שוב למלחמה עם חיילי המלך.

הללו ניצחום שוב, ופיזורם לכל עבר עוד באותו יום בעת תפילת הנעילה. אל אחר כל נקטו הברברים בתכסיס מחוכם, הם באו בלילה דרך שדות וכרמים והפתיעו את החיילים במחנה. מהומה שררה בין חיילי המלך שלא היו ערוכים לקרב, מהם ברחו ומהם נמלטו לתוך העיר. הפלשתים שוב צרו על העיר צפרו וביקשו שימסרו בידם את היהודים.

הללו נתחבאו בחלקם בבורות ובמקומות סתר אחרים. והנשארים התפללו לה' שיצילם. אחא משא ומתן הסכימו אמהאוס להמיר את הגזרה בכופר. היהודים שילמו בשמחה את כופר נפשם, והודו לה' על הצלתם.

עד שנת 1812 הפסיד צבא המלך במלחמותיו נגד אבו בכר אמהאוס, והלה הצליח להכניס את צפרו תחת שלטונו הוא. רבי שלמה אביטבול מספר על ההטלות שהטיל אמהאוס זה על קהל צפרו. בסוף ימיו של מולאי סלימאן התפשט המרד הברברי נגדו. המלך שלא יכול היה לדכאו נאלץ להשלים עמו. בשנת תק"ף כאשר הלודאיא ששלו מללאח פאס, הגיעה הידיעה לצפרו שעומדים לבוא גם עליהם ומיהרו היהודים להכנס לבתי הגויים מכריהם עם חפציהם כדי למלט את נפשם. והודו לה' על הצלתם

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 תיאור המאורעות תעודה מספר 377, 602 , 603

תעודה 602

פיוט

סימן אני עמור אביטבול יצ"ו. נו' אני היום

 

חי גאולי / מקים ומרים דגלי / יצרי מבן ל- / עבד לו

ארץ יראה / כל רוח נכאה / עת המלך נראה / על חילו

נפלה אימה / כל רשע ויהיר / עם הץ החמה / נוכה לי

יצאו מהר / עם קם בהשכמה / להוציא עם בהיר / מגבולו

 

עידן ריתחא / זה על עם מנוחה / עתה הבה נתח- /כמה לו

עוצו עצה / אמרה אום מאוסה / יצאו באוכלוסא / למולו

 

ענה אותם / המלך בראותם / מהר רגמו אותם / סקלו

מיד חזרו / לאחרו נזורו / קראו למו סורו / הבדלו

 

ועת שמעו / חליל בהיריעו / פחדו נרתעו / נבהלו

רבה בושתם / גדלה כלמתם / עברים לעומתם / יגילו

 

יחיד עליון / אל שוכן בציון / הוא מחסה לאביון / בצר לו

צרת עמו / הביט ממרומו / ואיש על מקומו / ישב לו

ובקול רנה / שירו עם מי מנה / לאל בזמירות נ- / ריע לו

 

סוף תעודה מספר 602

בשנה ההיא צרו הפלשתים בהנהגת אמהאוס על העיר צפרו, המלך סלימאן שלח נגדם כ-3000 חיילים " עביד ". בקרב שנערך ביניהם ביום ראש השנה הייתה יד חיילי המלך על העליונה, רבי מהפלשתים נהרגו, ושבעה מנכבדיהם נלקחו בשבי. המלך ציווה להורגם מיד. הפלשתים לא אמרו נואש. נתארגנו וביום כפור נערכו שוב למלחמה עם חיילי המלך.

הללו ניצחום שוב, ופיזורם לכל עבר עוד באותו יום בעת תפילת הנעילה. אל אחר כל נקטו הברברים בתכסיס מחוכם, הם באו בלילה דרך שדות וכרמים והפתיעו את החיילים במחנה. מהומה שררה בין חיילי המלך שלא היו ערוכים לקרב, מהם ברחו ומהם נמלטו לתוך העיר. הפלשתים שוב צרו על העיר צפרו וביקשו שימסרו בידם את היהודים.

הללו נתחבאו בחלקם בבורות ובמקומות סתר אחרים. והנשארים התפללו לה' שיצילם. אחא משא ומתן הסכימו אמהאוס להמיר את הגזרה בכופר. היהודים שילמו בשמחה את כופר נפשם, והודו לה' על הצלתם.

עד שנת 1812 הפסיד צבא המלך במלחמותיו נגד אבו בכר אמהאוס, והלה הצליח להכניס את צפרו תחת שלטונו הוא. רבי שלמה אביטבול מספר על ההטלות שהטיל אמהאוס זה על קהל צפרו. בסוף ימיו של מולאי סלימאן התפשט המרד הברברי נגדו. המלך שלא יכול היה לדכאו נאלץ להשלים עמו. בשנת תק"ף כאשר הלודאיא ששלו מללאח פאס, הגיעה הידיעה לצפרו שעומדים לבוא גם עליהם ומיהרו היהודים להכנס לבתי הגויים מכריהם עם חפציהם כדי למלט את נפשם. והודו לה' על הצלתם

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 603

פיוט

אני עמור אביטבול נו' ידיד נפשי ואהובי.

 

סבוני בני עולה / לולא אל נעלה

יפרשו חבלי אידם / שיהיה לנו

בקום עלינו אדם

 

אדם רע ולא מלך / שונא עם דל הלך

ברשתו מתהלך / משחית הוא לחבל

שופך דם האדם

 

בימי המלך שלם / כל ושדד נגזלים

דן בצדק דלים / מוצציא בולעו

אשר לקח מן האדם

 

גבר בעוז ממשלתו / סריס אל משמעתו

כל בני מלכותו / הנחה למדינות

שלם בין אדם

 

דכא גאון פלשתים / חרבות לאתים

שם קשתותם חתים / ישאו הים שלם

הרחק מאדם

 

היום הזה ראינו / עם קרוב אלינו

נפלאת בעינינו / מבוז משפחות

אינם קרויים אדם

 

ועדו נתייעצו / עוברי דרך חמסו

גדר מלך פרצו / אין יוצא אין בא

ויתחבא האדם

 

זעם עברה גדולה / כי עשו נבלה

המלך נתמלא / כלו סג יחדיו

רבה רעת האדם

 

חשו רצים דחופים / שלשלת אלפים

אספו נאספים / למחות שם המשפחה

כל נפש אדם

 

טעו חשבו מזימה / לכו נקדמה

הבה נתחכמה / באור בקר עת תרדמה

על האדם

 

יום ראש השנה היה / בזרוע נטויה

באו בכנופייא / חשבו להשמיד

בעת זה כל האדם

 

קמו נתוודעו / כאשר קרבו ירדו

חיל המלך עמדו / ערכו קרב

שלט האדם באדם

 

ליער ברחו רצו / פנו עורף נסו

פלשתים נפוצו / לא קמה בם עוד רוח

בני האדם

 

משלו עבדים בהם / תפשו חיים מהם

מחצו ראשיהם / שללו את רכושם

כל עמל האדם

 

נפשות מת תשעה עשר / שבעה במאסר

כל שראשו הוסר / הוריקו ולא נשאר

בהם פני אדם

 

ספר המלך שלח / יעברו בשלח

האסורים שלח / יושלכו לחיות השדה

ולאדם

 

עוד באו יום כפורים / עם דובר שקרים

כאחד חבירם / איש צר ואויב בזוי עם

חרפת אדם

 

פרצו ערכו מלחמה / לעשות נקמה

בעוז ויד רמה / אמרו חיי צער מה

יתרון לאדם

 

צבאו נלחמו גויים / עד בין הערבים

מהצהרים / חלליהם בם יוקשים

בני האדם

 

קשרו באו במעונות / פרדסים וגנות

נתיבות צפונות / דרך נסתר

אשר לא ידע האדם

 

רצו אל המחנה / שפוני טמוני

נגוע ומעונה / נבהלו לא ידעו מה

יעשה אדם

 

שרים באו העירה / נסו חיש מהרה

הנשארים הרה / שאו אהלים אין

יושב מאין אדם

 

תפשו חימה על העיר / ים שאונם סוער

חרון אפם הבעיר / הקיפו כחומה עם רב

כצאן אדם

 

אמר אויב אין חפץ / להשמיד ולהפיץ

עם קדוש עם ישראל / בשום דבר אפס

קרויים אדם

 

נאספו עם מרעים / חצר משוגעים

הביאו עם נעים / אמרו מה טיב עם זה

מה יותר לאדם

 

יחד כולם נוציאים / ועינינו רואים

לאויבים ושונאים / אז יסלח לנו

יגרש את האדם

 

עפעפינו נשאנו / ראה נא עוניינו

לאלהי יוצרנו, לאל חי יוצרינו / נפלה נא בידך

לא ביד אדם

 

מלכי הפר עצתם / את כופר נשפותם

בטל מחשובתם / נתנו ורחק ה'

את האדם

 

ונודעה יד ה' / לעין שונאי מוני

עם קהל אמוני / פעל לחוסים בו

נגד בני אדם

 

ראה צור דלותינו / קבץ פזורנו

ואת לחצנו / מבין הגוים עליון

יוצא האדם

סוף תעודה מספר 603

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 377.

מתחילה באו לפני ישועה בן שלם אדהאן ואשתו קובלים ומתרעמים על החכם השלם כבו הרב יוסף בן זכרי באמרם שבחנם עכב מלהחזיר בתו לבנם ושהיא ממאנת בבנם הנזכר והגידה לפני אחת מהשכנות שהליכתה לבית אביה הייתה מחמת שלילה אחד היה החתן והכלה ואם החתן ישנים בבית וגנבה עצמה אם החתן והניחה החתן והכלה לבדם ושמעו צעקת הכלה ועמדו על הפתח לקרוא לו לפתוח הבית.

ושמעו שהיה אומר לה תשתוק והיא אומרת הרפה לי ידי ואשתוק וכשיצאה ראו ידיה מאדמים במקום תפיסה, ושלחתי שלושה תלמידי חכמים להחזיר הבת הנזכרת כדרך כל הארץ ונומיתי להם אם הליכתה לבית אביה מחמת כן אנו משבעין להחתן שלא להכותה עוד ואם יעבור יוצא ויתן כתובה.

 ובעניין המיאון ראיתי ביד אביה שטר כתוב וחתום כראוי שקיבל החתן על פה בעניין שבועה וקנין לגלגל עמה בעניין תשמיש ולשא יהיה לה דין מורדת מתשמיש עד שתגיע להיות רואה דם, ובכן באו שניהם ועמדו לפני הדין וטען אבי החתן שהבת הנזכרת עברה יותר מי"ב שנה ויום אחד וחשיבה כגדולה ומה רוצים להמתין עוד.

ועוד טען שזה התנאי שהתנו על בנו הוא שהיה עומד על הנישואין ולא ידע מזה וגם בנו בתוך קהל ועדה בבוא החתן לבית חמיו באימה ובושה וכלימה להתחייב על הכתובה בו בפרק הזכירו לו העדים עניין זה ולהיותו מבוהל לא שת לבו ולא הבין דבריהם ואילו היה יודע לא היה נשבע.

ועוד שהם גרמו לה המיאון שמלילה א' כשלא רצתה להתייחד עם החתן הוכרחו אביו ואמו ללון עמהם בבית והוא עם האב והיא עם האם וגם הדמים שנמצאו בבגדה אינם דם בתולים כי לא נגע ולא פגע ונומיתי להם כל הדברים יגיעים ופטומי ממילי נינהו דכיוון שקיבל עליו בקניי גמור ושבועה חמורה לגלגל עמה ב' תלמידי חכמים החתומים בשטר לא נחשדו לכתוב עד שפרשו לו בלשון שהבין.

ואם לא היה מקבל תנאי זה לא היו מוסרים בתם לחופה כלל, איברא דבעניין הלינה צריכה להתייחד עם חתנה לגלגל עמה לרצותה לבא עליה כדרך כל הארץ או על ידי תחבולה וכיוצא אבל לא יתחייב להיות בין האנשים והיא בין הנשים שאין כאן נישואין כלל וקיבל אביה את הדין וביקש מאבי החתן ששלושה לילות הראשונים ילינו עמם בבית עד שירצו את בתם להתייחד עם חתנה .

וכבאו להשביע החתן לא נתרצה ואמינא ליה שמן הדין חייב לישבע שלא יכה אותה ושאם יכה אותה יוצא ויתן כתובה והלכו מלפני אבי החתן לרצות את אבי הכלה לרצות את בתו. והיום יום ב' בשבת י' מרחשון עמדו עוד לדין לפני וטען אבי החתן שמתירא שתצעק חנם ותאמר שהכה אותה ונומיתי לו וכי מפיה אנו חיין אין שומעין אלא לשני עדים שיעידו שראו שהכה אותה ואביה קיבל עליו את הדין ואמר לו שישבע בנך אני מכריח את בתי להתייחד עם חתנה מעכשיו בלתי לינת אביו ואמו כלל.

ואבי החתן היה משתמיט בדברי הבלים שלא יישבע בנו, ומעתה שהעיכוב מצד אבי החתן מחוייב במזונות הבת כל זמן זהיא בבית אביה. ואם יקה עורף שלא לקבל עליה את הדין יוצא וייתן כתובה שהרי מן הדין אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהן ועבירה היא בידו כמו שנאמר מורם בסימן קנ"ד ס"ג בהודאה גמורה יעויין שם, ואם לא היה מושבע ועומד לגלגל עמה בעניין התשמיש היא אפשר לאיים עליה ולהכותה כדי שתשמע לו והשתא דחייב עצמו לגלגל עמה ברצון אינו יכול להכותה על ככה ואם יעבור יוצא וייתן כתובה ולראייה חתמתי בזמן הנ"ל וקיים

שאול ישועה ס"ט

ומלבד עדות האישה שהעידה לפני הביאו לפני הבת ביום שהלכה לבית אביה ובגדיה למעלה מלוכלכים בדם כימי שיצא דם מפיה או מנחריה ולראייה חתמתי

שאול ישועה ס"ט.

סוף תעודה מספר 377

תעודה מספר 96

התק"פ – תקפ"ד – תקפ"ה

בתלת כחדא חוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כבוד הרב רבי חיים אהרן בן הרב שלמה בן מאמאן והיקר שלמה בן שמואל ה"ן חמו ידיע אדבדובי בתורת עדות גמורה בזה הלשון איך יודעים ידיעה נאמנה אן מנור אמא כלו לודאייא למללאח די פאס פעם ראשונה מנאיין ווצל לכבאר להנא לצפרו.

רחלו ליהוד לדייאר לגויים ודכלו וואחד נהאר לדאר זי חמד אלחסאר וזברו תממא פוואחד לגרפא שהיא לצד ימין העולה להאלפוקי שבחצר הנכרת יצחק בן ישועה אפרייאט ובני ביתו סאכן פהאד לגרפא ולקס דייאלו מעאה פהאד לגרפא הנזכרת

וברר בעדותו שלמה הנזכרת אן זבר לפראסקירא די יצחק הנזכר פלבית די תחת לגרפא הנזכרת מעא קס אכור תמא וזבר פלגרפא סגערא הסמוכה לגרפא הנזכרת אזית די ענד יצחק הנזכר מכוון תמא עד כאן סיימו עדותם.

וקבלנות כדחזי וחתמנו הכא תרי מגו תלת והי"ז שלשה ועשרים יום לחודש אדר הראשון שנת ה"א וחמש מאות  ושמונים וארבע ליצירה.

מסעוד יתאח ס"ט – שמעון אזולאי.

בתלת כחדנא הוינא ואהד קדמנא היקר בן הרב אברהם המכונה סקרון בתרות עדות גמורה אים פלעאם די פאס תכל פאס למררא לוולא גאן דוד הנזכר מתעללם די הרב יצחק אפרייאט ודי הרב ימין אלערבי לאיין כאנו מסרוכין 

ומנאיין תפעפעו ליהוד וכאנו ירחלו קסהום לדייאר דלגויים מסא דוד הנזכר יעאוון ליצחק הנזכר וכאן ירחל מעאה לקס דאר זי מחמד אלחססאר די ליום חללהא באבהא הרב יוסף בן שרביט ידי בן ביהי למללאח ובירר בעדותו באיין כאן ירחל מעאה לקס לגרפא ולבית די פדאר הנכר.

וקאלו יצחק הנזכר לדוד הנזכר כון עד באיין האד אסכרא די כא נסכר והאד לקס די כא ננזל םהאד אדאר נכון זוכה בחזקת ישוב דדאר כלהא עד כאן סיים עדותו ולראיה ע"ה חתמנו פה תרי מגו תלת והיום זה שלושה ימים למרחשון שנת ה"א וחמש מאות ושמונים וחמש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

עמרם אלבאז – אליהו אזולאי.

עוד בתלת כחדא הוינא ואהד קדמנא היקר משה בן יחייא המכונה אלבאז בתורת שבועה גמורה וברורה אן פזמאן די אתכל פאס לא תקום פעמיים צרה לממרא לוולייא כאן משה הנזכר זאר מעא יצחק הנזכר פדאר ומנחית רחל יצחק הנזכר לדאר סי חמד אלחססאר די חללהא באבהא יוסף בן שרביט ידי' ביהי למללאח רחל מעאה משה הנזכר לדאר הנזכרת.

ובירר בעדותו באיין נזל קסו יצחק הנזכר פלגרפא ולבית די פדאר הנזכר וקאלו יצחק הנזכר למשה הנזכר כון עד באיין ראני כא נעמל לחזקב פהאד דאר כללהא עד כאן סיים עדותו.

וקבלנוה כדחזי ולראיה על הכל חתמנו הכא תרי מגו תלת ארבעה עשר יום לחודש מרחשון של שנת ה"א וחמש מאות ושמונים ליצירה ושריר ובריר וקיים. ומפי המגידים אמרו שקרוב לשנה ויותר הם דרים שם ואח כך חזרו להאלמללאח…

עמרם אלבאז – אליהו אזולאי. 

תרגום תעודה מספר 96.

בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כבוד הרב חיים אהרן בן רבי שלמה המכונה בן מאמאן והיקר שלמה בן שמואל המכונה בן חמו ידיע אדבדובי בתורת עדות גמורה בזה הלשון איך יודעים ידיעה נאמנה שאחרי ששללו לודייא שכונת היהודים בפאס פעם ראשונה כשהגיעה השמועה לכאן עיר צפרו עברו היהודים לגור בחצירות של הגויים.

ונכנסו יום אחד לחצר סי חמד אלחססאר ומצאו שם בעליה אחת שהיא לצד ימין העולה להאלפוקי שבחצר הנזכרתאת יצחק בן ישועה אפםרייאט ובני ביתו דרים בעליה הנזכרת ורהיטי ביתו מונחים בעליה הנזכרת עם כלי בית אחרים.

ומצא בחדר הקטן הסמוך לעליה הנזכרת אוצר של שמן זית של יצחק הנזכר עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת היה זה שלשה ועשרים יום לחודש אדר הראשון של שנת התקפ"ד ליצירה. – 1824.

בתלת כחדאהוינא ואסהד קדמנא היקר דוד בן הרב אברהם המכונה שוקרון בתורת עדות גמורה שבשנה שפאס נשללה בפעם הראשונה היה דודו הנזכר שכירו של היקר יצחק אפרייאט ושל היקר ימין אלערבי שהיו שותפים וכשהתחלחלו היחודים מהמהומה והתחילו להעביר רהיטי ביתם לחצירי הגויים הלך דוד הנזכר לעזור ליצחק הנזכר והיה מסיע עמו כלי ביתו לחצר סי חמד לחססאר שהיופ פתח פחתה היקר יוסף בן שרביט ידע ביהי לשכונת היהודים.

ובירר בעדותו שכשהיה מסיע עמו כלי הבית לעליה ולבית שבחצר הנזכרת אמר לו יצחק הנזכר לדוד הנזכר היה עד שבתשמיש שאני משתמש וכלי ביתי שאני מניח בחצר זו אהיה זוכה בחזקת ישוב של כל החצר עד כאן סיימו עדותם.

ולראיה על הכל חתמנו פה תרי מגו תלת והיה זה שלושה ימים למרחשון שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים וחמש ליצירה.

עוד בתלת כחדא ואסהד קדמנא היקר משה בן יחייא המכונה בן אלבאז בתורת עדות גמורה וברורה שבזמן שנשלל פאס פעם ראשונה, לא תקום פעמים צרה היה משה הנזכר שכן עם יצחק הנזכר בחצר אחת. וכשהביר מלטטליו יצחק הנזכר לחצר סי מחמד לחססאר שפתח דלתותיה לשכונת היהודים יוסף בן שרביט ידע יביה עזרו בהעברת הריהוט לחצר לחצר הנזכרת

ובירר בעדותו שכשהניח מטלטליו יצחר הנזכר בעליה בבית שבחצר הנזכר אמר לו יצחר הנזכר לשמה הנזכר היה עד שאני מחזיק בחצר כולה עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי ולראיה על הכל חתמנו הכא תרי מגו תלת ארבעה עשר יום לחודש מרחשון של שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ליצירה

סוף תעודה מספר 96

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 5.

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיים המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

בשנת תק"ף – 1820 – נפוצה שמועת שווא על מותו של המלך מולאי סלימאן. אחד מהטוענים למלוכה, מולאי סעיד, אחי חתן המלך מולאי בראהים, תפס כסא המלכות ואף הספיק להטיל מסים על היהודים, וגם על קהל צפרו הייתה הטלה. קהילת פאס הייתה אז בצרה גדולה והרבה גלו ממקומם לפאס אזדיד, ולמקומות אחרים, ונשארו נפוצים עד שנת 1822. חכמי פאס פנו בבקשת עזרה לקהל צפרו. מולאי סלימאן הוא שבנה ושיפץ את החומה המקיפה את העיר. מור אבי ( של המחבר ) סיפר לי ששמע מזקן אחד שהוא עצמו השתתף בבנין החומה על פי מאמר המלך שציווה שגם היהודים יקחו חלק בבנייתה. מולאי סלימאן מת בשנת תקפ"ג – 1823. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תקפ"ג – תרי"ש . 1823 – 1859, ימי מלכות מולאי עבד רחמאן

מולאי עבר רחמאן בן הישאם, אחי מולאי סלימאן, היה " מלך ישר ואוהב ישראל ועשה כמה מלחמות והצליח. בימיו קרו אסונות טבע קשים. בשנת 1825 היה רעב בכל מרוקו, בשנת 1831 היה מרד הלודאייא במלך. הלודאייא שדדו פעם נוספת את מללאח פאס והסתתרו בו. המלך הפגיז את המללאח, ובתים רבים נהרסו וכשניצח המלך נקבע יום כ"ב בכסלו ל " פורים " הנקרא פורים דל כור, היהודים בצפרו היו שרויים בפחד מחשש שהלודאיייא ינסו לפלוש למללאח צפרו.

בשנת 1835 הייתה בצפרו רוח עזה ומתו בה כמה יהודים, בשנת 1838 נחרבה קהילת תינמלין  ויהודיה נשבו. תושבי צפרו נתבקשו מרבני מכנאס להשתתף בפדיון השבויים. בצפרו שלט שר שהיה צורר ליהודים והעליל עליהם עלילות. הנגיד היה רבי חיים אהרן מאמאן. הקהל התלוננו על השר בפני המלך. תלונתם אמנם לא נשאה פרי, והשר שידע על כך הוסיף לשנוא אותם ובמיוחד את הנגיד רבי חיים, אשר לדעתו היה צריך למנוע בעד טובי העיר מלהלין עליו לפני המלך.

הוא העליל עליו והכניסו לבית הסוהררבים מטובי העיר ברחו מפני השר הנזכר לפאס ולכנאס. בין הבורחים רבי יהודה אלבאז ורבי עמרם בנו, רבי עמור אביטבול, יצחק אלבאז שאף עלה בידו להעביר את אשתו לפאס , ונראה שחשב להשתקע שםשלום בר יצחק אלבאז בהנ"ל נאלץ לעזוב את העיר מחמת חרון אפו של השר שנטר לו איבה על עסקי שדה אחת שביקש ממנו השר למוכרה לו ולא רצה, ואף הוא רצה להביא את אשתו לפאס שם מצא מקלט, שלום אלקובי אשר לא רצה לחזור לצפרו. 

תעודה מספר 4 תקצ"ה. 1835.

אלופינו מסובלים עמיתינו בתורה ובמצוות אחינו אנשי גאולתנו עם אלוקי אברהם קהילת קודש ונבחר אשר בצפרו יע"א ועטרותיהם בראשיהם, המה מלכיה ושריהם, החכמים השלמים הדיינים המצוינים גדולים ועצומים רבני אלפין יושבי כסאות למשפט ועל צבא יקר רוח איש תבונה, עומד בפרץ נשיא אליהם הנגיד המעולה ענף עץ אבות, רודף צדק וחסד כבוד הרב יצחק אביטבול ישצ"ו.

כולם כאחד יעמדו על הברכהה, המשולשת בתורה שמורה וערוכה, אתה ה' תשמרם, כצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו בזמן קריב אמן כן יהי רצון.

תעודה מספר 309.

בה"ו

אור ישראל וקודשו, נזר אליהו על ראשו, יאיר לו, החכם השלם והכולל הדיים המצויין כבוד הרב יהודה אלבאז נרו יאיר. קדמתי בנשיקת פניו בעהת"ר ורוב שלום לאחי ורעי יהי שלום בחילם הם ובניהם וכל אשר הלם כן יהי רצון ועקרת הבית מנשים באהל תבורך כן יהי רצון.

זה כמה ואני משתוקק לראות כתב יד הקדש ועדיין תשובה תולה ועל עסקי עתה באתי כי תעמוד לימין באי דורנא ( מנחת המלך ), דמלכא החכם השלם והכולל כבור הרב רבי יעקב אתורג'מאן נר"ו בנו של אותו צדיק מלאך האלדים החכם השלם והכולל כמוהר"ר משה שבא בשליחות ירושלים תוב"ב.

ומאחר שקדמו הרב כמוהר"ר רפאלי נ"י, אמר לו שילר למחנכם קדוש וארח בואו משם יבוא למחנכם זה קדוש לקיים שליחותו ואתה תעמוד לימינו להורות לו הדרך מה יעשה כמנהגך הטוב, ותודיעני מה נעשה בדין אהרן אזולאי, אשאלה מאחי תבקש לי איזה סגולה או איזה רפואה לאדם שאוהב מים שרופים הרבה יומם ולילה אנא אדוני תשאל ותחפש על זה למצוא תרופה על זה באיזה סגולה או רפואה ועל כן יבור דבר כבוד תורתו והכתב נחוץ אחים רא"ם.

סוף תעודה מספר 309

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 92

התק"ץ

עמד לפנינו כהה"ר חיים בן מאמאן מתא צפרו והגיד לנו את כל התלאה אשר מצאתהו בניסן אשתקד, והוא היה נגיד על כל בני העיר הנזכרת בראותם כי שר העיר המושל עליהם הכביד עולו עליהם בגזילות וחבלות נתנו עיניהם לקבול עליו לפני המלך יר"ה אולי יעביר אותו.

ובאו יחידים מהם למחוז בהיות יר"ה בכאן לקבול על זה ולא הועילו ושמע השר ונטר להם איבה וביחוד לנגיד שלהם הוא כבוד הרב חיים בן מאמאןאמר שלא יעשו דבר שלא ברשותו וביקש לו עילה אודות ריב ומשפט שהיה להרב הנזכר עם גוי אחד על גן אחד שמכר הגוילהרב הנזכר.

ושלח השר אחר הגוי ואחר הערכאות ואמר להם שיכתבו עליטו שסירב ולא רצה לילך עם הגו לשופט שלהם והערכאות לא רצו לכתוב שקר וכתבו שאמר להם הגוי התובע שלא רצה כבוד הרב חיים לילך עמו לדין ושלח השר הכתב ליר"ה עם אגרת משלינות שהרב חיים הנזכר זחה דעתו עליו ברוב עושרו ואינו מקבל מרות השררה ולא משפט השופט.

והרי ראיה שטען הגוי עליו שסירב מלילך עמו לדיניהם ונכנסו הדברים באוזני יר"ה ושלח תשובה לשר וכה אמר :

האדאך ליהודי אזאייג ומעזי על סריעא קבדו ויעטי עסר אלף מתקאל ( אותו יהודי היהיר והמסרב למשפט תפוס וקנוס אותו בער אלף מתקאל ) עד כאן. ותכף תפס השר לכבוד הרב חיים הנזכר ועינה אותו ביסורין קשים ומרים ומכות מות וניקש  כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל.

לא נשאר בלתי אם גויתו כי גם אדמתו וקרקעותיו את הכל לקח ולא עוד אלא שהכריחו ללות מבני עירו עד שהשלים לו סך ששת אלפים ומאתיים מתקאל הי"ן, ולכן עתה רוצה כבוד הרב חיים הנזכר לתבוע לבני עירו הנזכרים לפרוע לו ההפסד הנזכר יען שטוען שבגללם ובעבורם נטר לו השר איבה ותפסו כנזכר.

שאף על פי שבאגרת משלינות השר וכן באגרת יר"ה נזכר שסיבת התפיסה היא בעבור שסירב מלילך עם הגוי לדיניהם, אמר כבוד הרב חיים מאמאן שהדבר ידוע שאין זה כי אם סיבה ועילה שהעליל השר כדי לתופסו ועיקר איבתו עמו שעליה ביקש לו העילה הנזכרת הוא בשביל ביאת בני עירו לקבול עליו לםני יר"ה.

שכן עשה לכל יחידי הקהל הנזכר שכולן היה מבקש להם עלילה לתופסם ולעונשן במכות ועונשין וממון לנקום נקמתו מהם על מה שבאו לקבול עליו ומלבד שאומר כבוד הרב חיים שזה ידוע ומפורסם לכל בני העיר.

עוד המציא לפנינו קבל עם משני עדים כשרים רואי פני השר הבנזכר שהעידו עדות גמורה שקודם הפסח שבו נתפס כבוד הרב חיים הנזכר אמר להם השר הנזכר בפירוש ראני כא נזרי באס נקבד לחזאן בן מאמאן פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בייא לצולטאן והווא מופק מעאהום – אני רץ לתפוס החזן בן מאמאמן בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלי למלך והסים על ידם.

וגם אחר התפיסה אמר להם בפירוש מא קבדתו גיר פזררא דליהוד די סכאווי בייא ומא זררא דזנאן גיר עמלתהאלו סבא – לא תפסתי אותו רק בסיבת היהודים שהתלוננו עלי ועסק הגן היה לסיבת העלילה.

ועד העידו העדים הנזכרים שגם הגוי אחי השר ומשנהו שכל מוצאי השא ומובאיו על ידו וכל דברי השר ומחשבותיו בפיו ובלבבו וכהלכו העדים הנזכרים לפייסו לדבר טוב על כבוד הרב חיים אמר להם בזו הלשון.

באיין מא קבדנא גיר פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בינא ומא מסאוו גיר בופקו ומא זררא די  כסראן דעווא עלא דממת זנאן עמלנאהאלו גיר סבא עד כאן לשונו. – לא נתפס רק בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלינו ולא הלכו אלא בהסכמתו, ועסק סירוב הדין על סק הגן היה רק סיבת העלילה. 

תעודה מספר 93

התק"ץ – 1830

כשנתפס הנגיד המעולה החכםהחשוב כבוד הרב חיים אהרון ה"ן מאמאן על ידי המלך ירום הודו נשארו בני קהל עדתנוכצאן אשר אין לה רועה, מאין איש אשר יצא לפניהם ואשר יוצאיאים ואשר יביאים ושמו עיניהם חמנות עליהם לראש הנכבד וחשוב הרב ישועה בן ראובן אלכסלאסי ולהיות עליהם לקצין ולנגיד.

ולא אבה עד אשר הלכו אל ביתו יחידי הקהל עם החכמים יש"ץ והפצירו בו עד בוש ויאות להם לדבר הזה להיות עליהם לנגיד בתנאי ועל מנת שינקטו לו יחידי הקהל בקניין ובשבועה חמורה שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מצד השר עלי דידהו ליהדר ועל כל כללות העיר לשלם במיטבא.

וגם הם התנו עליו שילכלכ דבריו במשפט שלא יעשה כי אם על פי דין תורה על פי המורים הנזכרים בעניין אלגזייא הנזכרת בעניין ההוצאות לא יהיה הכל כי אם כפי הדין וסבר וקבל והם גם כן סברו וקבלו

ובכן העדונו על עניין בקנין שבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבוע חמורה כי אם למה שיועיל הרב שלמה בן מואל ה"ן חמו והרב יחייא צבע והרב שלמה בן כבוד הרב משה אדהאן והרב יחייא המכונה עטייא והרב משה ה"ן שקרון והרב יוסף ה"ן אלכסלאסי והרב משה בן נסים המכונה הרוש והרב שלמה בן יהודה המכונה צירולייא והרב ימין המכונה אלערבי והרב מוסא בן סוסאן והרב יעקב בן ישראל המכונה שרביט והרב יעקב בן שלמה המכונה אלקובי וידידי' בן נחמוס והרב יששכר אדהאן והרב יצחק בן עבו המכונה המכונה הרוש.

האנשים האלה אשר נקבו בשמות כלם כאחד קבלו עליהם התנאי הנזכר שהתנה עליהם הרב ישועה הנזכר כמפורש לעיל וגם הרב ישועה הנזכר קבל עליו התנאי שהתנו עליו הקהל יש"ץ כנזכר לעיל והודו שטר וכו..ונגמר הכל בקנין שבוע חמורה באופן המועיל והיה זה בעישור אחרון לחדש ניסן המעוטר שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

יהושע ישראל יעקב – דוד אצייאג

אצטריכנא לאודועי שלא קבל עליו הרב ישועה הנזכר להיות נגיד עליהם כי אם עד תשלום ששה חודשים ומשם ואילך אם ירצה לצאת יצא ושריר ובריר וקיים

יהושע ישראל

בשבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה אלבאז י"א והסכים גם הוא על מינוי הנגיד הנזכר כפי התנאים הנזכרים לעיל וככל מה דכתיב ומפורש לעיל והיה זה בזמן הנזכר לעיל וקניין שבועה

דוד אצייאג

סוף תעודה מספר 93

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר