קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

 

תקופה ג׳

הרב שאול ישועה אביטבול (ת״ע—תק״ע— 1810—1710)

מצב החינוך

בתקופה זו הלך החינוך והתפתה, עד כדי כך, שלא היה בית כנסת בעיר שלא שוכנו בו חדרים ללימודים, ובכל מקום שאדם עבר בשכונת היהודים, שמע קול תינוקות של בית רבן הבוקע ועולה דרך פתחיהם וחלונותיהם של בתי הכנסת.

הישיבה היתה מרכז התורה לאלה שרצו לעשות תורתם אומנותם. שם למדו אברכים מצויינים שגמרו את חוק לימודיהם בחדרים בהתמדה ובשקידה רבה, ואף הפנו שאלות בד׳ חלקי השו״ע לרבנים אחרים המפורסמים בערים אחרות.

הרב שאול ישועה אביטבול תצ״ט—תקס״ט (1739—1808), רבה של הקהלה, אשר שמע חכמתו ויראת חטאו יצא למרחקים סמך את ידו על כמה אברכים ומינה אותם לרבנים ולדיינים לפסוק הלכה ולהורות משפט. ביניהם גם תלמידו הרב שלמה אביטבול שהיה לפני כן מלמד תינוקות

להלן התעודה המתייחסת לנושא המדובר:

תעודה מספר 19

בה"ו

אבי אבי רכב ישראל ממנו יתד ממנו פנה, דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אבן הראשה, אב החכמה ומקור היראה, ומעין הקדושה…הרב הגדול מורינו ורבינו הח׳ הש׳ הדו״מ והכולל כמוהר״ר משיח׳ נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר.

מחוינא קידה קמיה דמרן בפשוט ידים ורגלים ועייפנא ושדרנא ניהליה אלומות שלומות וכל דסמיך אפתורא דמלכא משולחן גבוה  קא זכו יהא להון שלמא רבא… וחיי וצבא וחולקא טבא אכי״ר, שתי אותותי אלה בלכתם ילכו  תסובינה תבואינה בהיכל מלך  לשאול קמיה דמרן בדין שמעון שהיה נושה בלוי סך מה ובא ליפרע מנכסיו שלא בפני לוי שהיה במקום אחר רחוק מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום ושטרו מקויים בידו וכתוב בו נאמנות עליו ועב״ך[ועל באי כוחו] כשע״ך[כשני עדים כשרים] וכתב מרן בחומ״ש סי׳ קו׳ דכי האי גוונא גובה שלא בפניו בלא שבועה יעו״ש, ומצאתי כתוב בחדושים שכתב הח' הש׳ כמוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל וז״ל נהגו רבותינו שבפאס יע״א במלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה שמשביעין אותו בנק״ח[בנקיטת חפץ] אפי׳ יש נאמנות בשטרו כי הנאמנות אינה אלא לגבי פירעון דלא מצי למימר פרעתי אבל יוכל לומר מחלת לי השטר וכיון דמצי טעין מחלת לי אנן טענינן ליה כיון דליתיה קמן וכר עכ״ל ושמעתי אומרים שמוהר״ר יעב׳יץ זלה״ה היה אומר שאין לסמוך על כל החידושין שכתב מוהר״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל כי לא נתפשטו המנהגים ההם כלל, יוריני מורה צדק וינחני באורח מישור הלכה למעשה, אם צריך המלוה שבועה על שטרו שלא מחל ולא נפרע אף שיש בו נאמנות בפרטיה, או אינו צריך שבועה כלל וכמו שפסק מרן בשלחנו הטהור״.

ומפיל אני עבדך תחנתי ובקשתי לפני משי״ח שיקיים לי אדוני הדבר שהבטחתני לסמוך  את ידך על עבדך להתברך מפי המלך הקדוש׳ ולא יחסר לי כל טוב לעולם וכמו שסמך כת״ר ידו עלי ג״כ בענין הלכות שחיטה וטריפות שסדרתי ההלכות בכלל ופרט לפני משיח׳ וכתב לי משיח׳ הקבלה בכתב יד הקודש עלי אף שהייתי שוחט כבר כמו ג׳ שנים והנה היא כמוסה אצלי חתומה באוצרותי ומאותה שעה לא הסר לי כל טוב ותהלות לאל יתברך שמעולם לא יצאת שום תקלה ע״י כי הנה בשמים עדי וסהדי במרומים  והכל גלוי וידוע לפגי כת״ר, וכ״ש שבשעה שהעמיסו עלי הקהל יש״ץ לשרת בקדש אמרתי להם בתנאי וע״מ אם יסכים משיח׳ ע׳׳י מה טוב ואם לאו אני פטור ומותר והנה צדתי לכהר״א אפרייאט שיזכיר משיח׳ ומעולם לא הביא זכרוני לפני משיח׳ לכן אל תשיבני ריקם מלפניך, ויגיע ליד כת״ר ב׳ תרנגולות ושלושים ביצים לשמחת פורים וחצי מדה של זרע קנבוס ואין להאריך כי אם בשלום כת״ר שירבה ויגדל מאת שוכן זבול… נאם עבדך

שלמה אכיטכול

ב״ד.

אחר שראיתי שהחכם השלם הדו״מ כהה״ר שאול ישועה אביטבול נר״ו סמך להחכם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו לדיין בהסכמת בני קהלם ישצ״ו, אף ידי תכון עמו לסומכו יורה יורה  ידין ידין ומהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה, אני מזהירו שלא יהיה חולק על רבו ואם יהיה להם פס״ד יהיה נושא ונותן עמו ויחתום עמו בשיטה אחת, וגם לכהה״ר שאול הנז׳ אני מזהירו לקיים מלי דאבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך  ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי״ט

עד כאן לשון ההודעה

כמו הרב משה בן חמו בשעתו, פיקח גם הרב שי״ש אביטבול על ענייני החינוך «. על פיו נקבעו כל סדרי הלימוד בחדרים ובישיבה. הוא עמד על משכורתם הדלה של המורים ומלמדי התינוקות, והשתדל בכל כוחו להגדיל את הכנסתם הן על ידי מענקים מיוחדים מדי פעם והן על ידי העלאת משכורתם לפרקים. לא אחת הסתכסך עם פרנסי הקהלה שהתנגדו לדעתו בהגנו על המורים, עד שלבסוף, כאשר ראה שאין ביכולתו עוד לעמוד בפרץ, הוכרח להסתלק מצרכי צבור, כאשר יעידון יגידון דבריו בכתב ידו.

בתקופה זו בעיקר גובשה שיטת הלימוד בכתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו.

שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך, לימוד הקריאה בארבעה שלבים:

שלב א ׳: (תביזארא ?) הילד מתחיל לקרוא את שמות האותיות (חרוף) והתנועות (נקוט).

שלב ב ׳: (תכמים = מחשבה) הילד לומד להגות את האות עם תנועתה: שלב הנקרא, ״אסאקאר(?) סג׳יר ולפביר״.

שלב ג ׳: (זדי = צירוף מלים) הילד לומד לקרוא את האות עם התנועה בהוספת אות אחרת בלי תנועה (או אות שואית) כלומר הברה סגורה.

שלב ד ׳: (מטלוק = לאט) הילד מתחיל לקרוא את המלה בשלמותה או קבוצת מלים. שלב זה נקרא גם ״פרשה דתביזארה״: ו— יא— מר.

שנה שניה: לימוד פרשה (תורה) בשלשה שלבים:

שלב א ׳: (מטלוק) כעין חזרה על מה שלמד בשנה ראשונה. קריאה זו נעשית מתוך ספר פרשה. התלמיד רוכש לו מהירות בקריאה.

שלב ב ׳: (טעם) קריאת הפסוק עם הטעמים (בתחילה את שמו ונגינתו של הטעם ולבסוף כל הפסוק בשלמותו).

שלב ג ׳: תורה עם תרגום בערבית. הילד קורא קבוצת מלים ומתרגמה לערבית 12,

הערת המחבר: זכורה לי האגדה שמספרים משמו של רבי רפאל בירדוגו ז״ל מעיר מקנאס שנסע אל הדרום ובביקורו בכפרים מצא שמלמד תשב״ר היה עם הארץ ושמע שמתרגם בערבית תרגום מוזר את הפסוק או גבן או דק או תבלול בעינו (ויקרא כ״א כ׳) אוו למגבון דקו, אוו בלבל צבעך ודחיהולו פעינו״, (״אם דל הוא, הכהו; או הכנס לו אצבע בעינו״) וזה מה שהביא את הרב בירדוגו לתרגם את כל התנ״ך לערבית; השוה לזה מעשה המלמד תשב״ר בלבוב — ומעשה שהיה כך היה, איש אחד ירא שמים ויודע לשון ושמו כהן. אליו שלחו בשבת את הילדים על מנת שיבחון אותם. בפרשת שמיני תרגם הילד את השם ״השלך״ — דג משוגע. כהן הזמין את המלמד וביניהם התנהל הדו־שיח הבא: ״למה שלך הוא דג משוגע ? המלמד: התרגום אומר — שלינונא, נונא זה דג ״שלי״ בפולנית זה משוגע. כהן: אם דג הוא מה מקומו בין העופות הטמאים י המלמד: ״מכאן ראיה כי משוגע הוא (ראה החסידות אהרן מרקום הוצאת נצח,

תל אביב ענד 35).

מצבו החומרי של המלמד

עברו כמה שנים והגיעו ימים שהקהלה זכתה לקצור את אשר זרעה. תלמידי חכמים רבים רשומים, מהם היו רבנים, דיינים, חזנים, סופרים, מוהלים, שוחטים וכו'. אך כיוון שזכה האחד במשרה צבורית, בפרט אם היתה בעלת ערך, החזיק בה הזוכה והעבירה לבניו אחריו, מדין השררה, אם בכדי להנחיל לזרעו זכר טוב ויחס נכבד או בכדי להמציא לו ממנה פרנסה הגונה, והאיש אשר היתה בידו משרה כזאת בירושה מאביו ומזקנו נהנה ממנה לבדו ולא הרשה לאיש ליהנות אתו גם אם היה לקהילה צורך במישהו אחר בלעדיו. כנוהג בדין ה״שררה״ .

גם בחינוך היה ראוי לנהוג כן אלו מצאו בו מלמדי התינוקות עסק טוב. אם נמצאו מבין המורים אברכים ותלמידי חכמים, הרי אלה, רובם ככולם, עסקו בחינוך רק באופן ארעי, עד להשגת מקור פרנסה אחר מכובד יותר.

בתקופה זו התעוררו לפעולה המורים שלא הסכימו להשאיר את עצמם ואת מקצוע החינוך בשפל המדרגה. הם ידעו, כמובן, ששפלות זו באה מצד שפרנסתם היתה תלויה תמיד בחסדם של ההורים ופרנסי הקהלה. לכן התכנסו באסיפת מורים ושוחטים והחליטו שלא ללמד כי אם אחרי שיקבלו אנשי הקהלה את דרישותיהם כדלהלן:

שלא יהנו מקופת הצבור משוה פרוטה ומעלה.

ששכר הלימוד יהיה הגון כנהוג בערים הגדולות.

שהתשלום יהיה בהקדם ומדי חדש בחדשו.

שכל המורים יהיו בשותפות אחת בלימוד הנערים.

וזה נוסח ההסכם שעליו חתמו המורים בשנת תקמ״ג(1783) :

גם הרב שי״ש אביטבול הסכים אתם ואישר את החלטותיהם בהסכמה שכתב וחתם להם 3ת וכנראה מאבקם של המורים הוכתר בהצלחה ותנאיהם התקבלו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-208

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספר-הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

תקופה ד׳

הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

מצב החינוך

בתקופה זו השתנו פניו של החינוך במדד, מרובה. גם בני עליה התחילו מתמעטים כמו שיבואר להלן:

הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך מאד (כנראה גם פחות מבן שנתיים). לשם כך חולקו הילדים לפי גילם ורמתם, בבתי כנסת שונים.

הטיפול הראשוני היה בבית הכנסת ״אתאג׳י״, בו נאספו ובאו הפעוטים גם בטרם ידעו לדבר. המלמד שמר על הילדים והשגיח עליהם שלא יתקוטטו ביניהם.

כבן שלש שנים הובא הילד לבית הכנסת הגדול ״צלא לכבירא״ שהיה מחולק אז לשטחים נפרדים כמספר המלמדים, שם למד הילד, עד הגיעו לגיל הבר־מצוה. או הוא נעשה חפשי מהלימודים. רגילים היו אז הורים רבים להוציא את בניהם מהלימודים כדי ללמדם מקצוע או שהסיעו אותם אתם לכפרים לעבוד כרוכלים, או כעוזרים לסוחרים ולבעלי מלאכות.

נדיר היה למצוא הורים שרצו (או יותר נכון שיכלו) שבנם ימשיך בלימודיו אחר חינוכו למצוות, זולת אם היה בר־אבהן שאז מסרו אביו לידי רב או שהוא עצמו למדו משנה, גמרא ופוסקים כדי שימשיך בשלשלת היוחסין הרבנית.

הילד הפשוט לא היה יכול להמשיך בלימודיו מפני שכל המשרות הצבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכו') נמסרו רק למשפחות מיוחדות ומיוחסות בקהלה, להן קראו ״בעלי השררה״; ולכן, ההורים שדאגו לעתיד בניהם שיהיה להם מקור פרנסה העדיפו ללמדם מלאכה.

בשלהי תקופה זו, בשנת התרנ״ב, נוסדה הישיבה ״וזאת ליהודה״ ביוזמתו ובמימונו של הנדיב רבי משה מורצייאנו ז״ל מעיר דובדו, למנוחת נפש אחיו רבי יהודה ז״ל. לישיבה זו נתקבלו כעשרה תלמידים שלמדו במשך כל היום גמרא ופוסקים, כמו רמב״ם וטורים ובית יוסף. מישיבה זו יצאו רבנים ודיינים מצויינים בהלכה שהרימו את נס התורה בק״ק צפרו והעמידו תלמידים הרבה, והודות להם ולתלמידיהם נשארה קהילתנו מקום תורה וחכמה גם בימינו.

שיטת החינוך

המיוחד בשיטת החינוך בתקופה זו היה בכך שה״חדרים״ לא היו נפרדים בהתאם לדרגת הלימודים בהם, אלא מלמד אחד, אותו מלמד, טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה עד עזבו את הלימודים ביום הבר־מצוה; המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בהרבה ילדים ברמות לימודים שונות.

רק מלמד אחד היה מנת חלקו של הילד במשך כל שנות לימודיו. אמנם קרה שהאב העביר את בנו למלמד אחר אך היה זה משום שהוא הסתכסך אתו מסיבה כלשהי: שכר הלימוד או אי־שביעת־רצון מלימודו.

מספר התלמידים בכל כתה עלה בדרך כלל על מספר המקומות בחדר. זה לא מנע מהמורה מעולם מלקבל יום יום תלמידים חדשים לבקרים כדי להרבות על ידי כך את שכרו, ולא היה ״תקן״ לאכלוס הכתה שאותו היה אסור לעבור.

חבר המלמדים לא דאג לקבוע משטר וסדרים בחדריו: זמן קבוע להרשמת תלמידים וקבלתם, טיפול בדירוג הכתות, בחינות של ממש לשם העברת התלמידים מדרגה לדרגה, אוורור ותאורה בחדרים, ניקיון והיגיינה, מעקב אחרי התלמיד והתנהגותו: סדרים כאלה לא היו ולא נתקבלו עליהם.

הלימוד, בפרט בכתות הנמוכות, היה בצורה אינדיבידואלית. המלמד טיפל בכל ילד לבדו וקשה מאד לתאר איך היה המורה יכול להבחין ברמתו של כל ילד מכיון שלא נמצאו כמעט בכתה שני תלמידים בדרגה אחידה. מפני זה לא הצליח הילד ללמוד כל האלף־בית בשנה אחת כי תורו לשבת ליד המלמד הגיע רק פעמיים או שלש בשבוע ורק בני עשירים ומיוחסים עלה בגורלם להתקרב אליו פעם אחת בכל יום.

מצבו החומרי של המלמד

נקל לנו להבין את מצבו החומרי של המלמד בתקופה הזאת, אם נשוה את החדר — לחנות, את התלמידים — לסחורה, את המלמד — לסוחר, ואת ההורים — ללקוחות.

סוחר זה, לאו עתיר נכסי הוא. הולך לו לקנות סחורה כמדת כספו. מצאה זולה— קונה ממנה הרבה; יקרה— קונה ממנה מעט. יושב לו הסוחר בחנותו ומצפה ללקוחות. נתרבו — הרי הוא שמח; נתמעטו — הריהו עצוב, ופונה והולך לחפש לו עסקים אחרים.

המלמד שלנו כך הוא. שמח — כשהתלמידים מועטים והשכר הרבה והריהו מתמסר באמונה למלאכתו מלאכת הקודש. ואם נהפוך הוא הריהו עצוב ומוכרח לחפש לו התעסקות אחרת ממנה יוכל להרויח כדי מחיתו.

וכל כך למה? משום שעיקר פרנסתו של המלמד היתה צריכה לבוא אליו רק משכר הלימוד שקיבל מהתלמידים מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו; ואע״פ שכל השכר ניתן ישר למורה, הרי שכר זה לא היה נקוב מתהילתו לא מפי המלמד ולא מפי האחראים לחינוך אלא היה תלוי בנדיבות לבו, בחפצו ורצונו של האב; ומשום שרוב ההורים נתנוהו בתור צדקה בהסתמכם על העיקרון של ״מה אני בחנם וכו'״, לכן לא נחשב בעיניהם כחוב שצריכים לפרוע וממילא לא קבעו לו לא זמן ולא שיעור, ויש אשר לא דאגו להמציאו לבעליו במועד הנכון, ויש אשר כבשוהו אצלם שבועות וחדשים וכשבא המלמד על שכרו פשט לו האב את הרגל ושלחו בפחי נפש; ויש אשר נמצא אתו כסף וזהב והוא שם בכל זאת למלמד עלילות דברים לאמר: ״לא ראה בני סימן יפה בלימודו אצלך״ והוא מוציא את בנו ממקום חובה למקום פטור.

כתריס בפני הפורענות וכתגובה נסתרת כלפי המזל, שירך המורה את דרכו וחיפש לו דרכים אחרות, אם קצרות וארוכות ואם ארוכות וקצרות ובלבד שירויח על ידן הרבה, הן ברבוי התלמידים שעל ידם יתרבה שכרו, הן בכתיבת שטרות, הן בפדיון נפשות לחולים, הן ע״י השכבות למתים, בבחינת ״ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה״.

הצד השוה הוא, שהאב לא הוציא את מעותיו אלא לרצונו, ושהמלמד השתכר סוף־סוף; אך היצור הקטן, בנו של האב ותלמידו של המלמד, נפגע קשה מאביו ומרבו, שאביו לא חינכו כדבעי, ורבו לא לימדו כיאה.

תקוה מיוחדת היתה למלמד, בהגיע אחד התלמידים לגיל הבר־מצוה, בדרך כלל כבן תשע או עשר. ביום התחנכו למצות טלית ותפלין, אחר תפלת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו (של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב, יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך, כתום הסעודה, יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.

תוצאות החינוך

אם נבוא לסכם את כל האמור לעיל, נוכל לומר שהרבנים בתקופות הקודמות פעלו הרבה לטובת היהדות בכלל והחינוך בפרט, עד כדי כך, שלא יכלה הקהלה הקטנה אחר כך, בגלל מיעוט אנשיה, לתמוך כדבעי בתלמידי חכמים ובמלמדים. משום כך התמעטו בני עליה, בפרט אם נוסיף לכך הגורם השני שהוא דין השררה אשר שרר בעת ההיא, ונשתרש בקהלה, אושר וחוזק מדי פעם ע״י פרנסי הדור לטובת יחידי הסגולה ולרעת כלל הקהלה.

כתוצאה מזה, נמצאו כמה מההורים שאמרו: ״למה לנו ללמד את בנינו תורה ולעשות מהם תלמידי חכמים ומלמדים, על מנת שיצטרכו למתנת בשר ודם המעוטר. ומרובת החרפה ? הלא טוב לנו ללמדם מלאכה ואפילו אומנות בזויה ובלבד שתהיה פרנסתם מצויה, בבחינת ״יגיע כפיך כי תאכל״.

מני אז הצטמצם החינוך והוגבלו הלימודים בחדרים, כי בהגיע הילד לגיל י״ג שנה יחנכו אביו למצוות ויוציאו ללמוד מלאכה. החינוך נשאר איפוא, נחלתם של יחידים בלבד, כאשר יעידון יגידון דבריו של גאון הדור הרב רפאל משה אלבאז, באחד הדו״חות ששלח משנת תרל״ט (1879) למר איזידור, מזכיר חברת כי״ח (אליאנס) בפאריס באמצעותו של הרב מרדכי בן ג׳ו (שהיה אז נציג החברה בטנג׳יד) ואשר בו נאמר בין היתר: ״…יש כמו שלשים חכמים, שלשה מהם נמנים לדין בין איש ובין רעהו. עשרה מהם רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמד תינוקות ורובם עניים ומחייתם מהפרס המתחלק להם מדי שבת בשבתו בשכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר ומגיע לכל אחד דבר מועט שאינו מספיק אפילו לציקי קדירה והבינונים שבעיר מהנים אותם לפעמים בהיות להם איזה חופה או שבוע אבי הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם…״.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'– 212

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

תקופה ה׳

מר אבי הרב ישועה שמעון חיים עובדיה ז״ל, תר״ס—תרצ״ה (1935—1900)

מצב החינוך

משנת תר״ע ואילך, אחר כניסת הצרפתים למרוקו ואחרי התנחלם בארץ, חלו שינויים במדינה שבעקבותיהם הוטבה גם רמת החיים של היהודי. מצרפת וממדינות אחרות באירופה, נשבו רוחות חדשות שחידשו את פניה של היהדות בכלל ושל החינוך בפרט .

בשנת תרע״ז בא מלונדון לפאס הרב זאב הילפרין  ובהשפעתו נוסדה שם חברת ״אם־הבנים״. על חברה זו נמנו רק נשים, נשים צדקניות אשר נדב אותן לבן לקרבה אל המלאכה, לתמוך במלמדי תינוקות למען קיום התורה. מטרתה של החברה, כפי שקבעו מייסדיה, היתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״.

הערת המחבר: יחסית לאוכלוסיות השונות — יהודים, אירופאים וערבים— הרי מספר ה״מתחנכים״ מבין היהודים, ביחס למספרם בעיר, הוא הגבוה ביותר: בשנת 1955 היה מספר התלמידים בבתיה״ס כדלקמן: יהודים 1400; ערבים 1200; אירופאים 180. וראה א. הטל— מפקד אוכלוסין במרוקו — אביב תשכ״ד. בשנת 1951 היה אחוז היהודים בצפרו 26.3 מכלל האוכלוסיה.

בעיר פאס, טיפח מוסד זה הרב שלום אזולאי מצפרו. הוא החל לעשות נפשות לרעיון שגם בצפרו ייסדו מוסד כזה.

וכאשר הגיעה השמועה לצפרו התעוררו גם נשי החיל אשר בעיר על הקמת מוסד בשם ״אם הבנים״ ועדה מיוחדת נבחרה לעבור מבית לבית להשפיע על בנות יעקב סבא להימנות בין החברות ולתמוך בסכום מסויים מדי שבת בשבתו, ומאז נעשה החינוך דאגה כללית של הקהלת ודאגה פרטית של כל אם לבנה.

הרב היילפרין לא הסתפק במוסד שנוסד בעיר פאס, הוא עבר מעיר לעיר; תחילה הלך אל ״לעראייס״ בצפון מרוקו, ראה שאין שם תורה, והקים חברה לחינוך ולתורה בשם ״הר סיני״. בעיר מקנאס, שבה היו בעלי תורה וחכמים רשומים, אך חינוך התשב״ר היה רופף, ייסד חברה בשם ״עץ חיים״. הוא בא לעיר צפרו וקבע ישיבה מת״ח הרשומים שילמדו עם הרב שלום אזולאי (שבא אתו לצפרו). הרב היילפרין הכניס גם דרכי לימוד ושיטות חדשות ויעילות שנוהגות היו באירופה. הרב שלום אזולאי הפליא גם הוא לעשות ויש לראותו כמחולל מהפיכה בנושא הזה. גם כשהלך לעיר פאס, לא שקט ולא נח, עשה נפשות לרעיון, וחבריו הבטיחוהו שהדבר קום יקום בע״ה.

בעיר היתה חברותא של מתפללי ותיקין, וכך היה מנהגם: מי שמתעצל ולא בא בהשכמה לביהכנ״ס להתפלל, היה מוכרח לתת קנס. אחדים מהחברה הזכורים לי היו: מסעוד צירולייא ז״ל ומר אברהם הרוש יבל״א.

ביום ו' בשבט תרע״ז(1917) לא הופיע אברהם הנז' לביהכ״נ וכל החבריא הלכו אליו לבית אביו ר׳ דוד הרוש לתבוע הקנס. הוכנה סעודה קטנה ונכח בה מר יעקב זכרי ז״ל (עלה ארצה לפני מספר שנים וחיה בבאר שבע עד יום פטירתו) וכטוב לבם ביין ובשכר, פנה יעקב זכרי למסעוד אלבאז ז״ל (עלה ארצה וחיה בירושלים עד יום פטירתו) והציע לנצל את ההזדמנות לקיים את ההבטחה להרב שמא״י ולכונן את החברה, שיחזיקו בה הנשים; מיד קראו לשכנות: הראשונה היתה רבקה שלום, אשתו של דוד הרוש, בעלת הבית, והשכנות עיישא אלקובי, בונינא זאזון, שקיבלו עליהן לתת החזקה חדשית למען המוסד. מצד אחר, נתנה דחיפה לזה גם האשה אסתר אלבז, שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסודו של בית הספר ״אם־הבנים״ בפאס, ועז היה חפצה לראות גם בעיר צפרו מוסד כזה; אע״פ שהגרעין כבר היה קיים, ביקשה היא מהחברים לחגוג שוב בביתה את המאורע על חשבונה: מיד הוזעקו נכבדי העיר ורבניה לביתה ומר אבי הרב ישמ״ח לבב זצ״ל הכין דרוש על המאורע, הוא הלהיב את הנאספים וגם צווה על מגבית מיוחדת מכל נשי העיר. באותו מעמד נתמנה על פי הגורל ליושב ראש הועד הנכבד מר רפאל סמחון, ואשתו אסתר אלבאז נשיאה. חברי הועד היו ממייסדי החברה: הרב שלום מרדכי אזולאי, הרב יהושע זכרי, דוד הרוש, מסעוד צירולייא, מסעוד אלבאז והשמש יצחק יונה; וייבדלו לחיים ארוכים הרב עמרם שאול אזייני, אברהם הרוש. באסיפתן השנייה, אחרי אסרו־חג השבועות, התכנסו כל הנשים ומו״ר אבי ז״ל נשא נאום על מעלת התורה והחינוך ועל תפקיד האשה בחינוך הבנים כמאמר חז״ל: ״הני נשי במאי זכיין י״.

מאז נעשה הרב מא״ב ישמ״ח עובדיה זלה״ה אחראי לחינוך התורני ב״אם־הבנים״, וכמו הרב משה בן חמו בשעתו, השפיע בנאומיו ובדרשותיו על ההורים לשקוד על חינוך בניהם וקבע שבימי החגיגות הללו יהיו נבחנים התלמידים.

בעיית המורים היתה קשה. אחרי התלבטויות נבחרו למורים הרבנים פנחס זכרי, ראובן אזייני, דוד מאמאן, ונתוספו עליהם גם הרבנים אליהו אזולאי, רחמים אלבאז.

משנתרבו התלמידים, הובאו מורים מערים אחרות: רבי משה אזוגי (מו״ר) ממקנם, רבי שלמה אדרעי מצפת, (מו״ר) רבי דוד עטר ממוגאדור, ושני תלמידיו רבי חיים אלפרסי, ורבי שמעון ווענונו, ור׳ משה וויזגאן מעיר אצאווירא. אנשי הועד אירחו אותם ופרנסו אותם בכבוד. מו״ר רבי משה אזוגי ז״ל התארח אצל הצדיק רבי אליהו אביטבול ואשתו הצדקת רבקה משה ז״ל, אשר טיפלו בו במסירות וחיבה רבה.

כחמשים תלמידים היו בהתחלה במוסד. ובמשך הזמן עלה מספרם; ההנהלה דאגה לתלבושת לעניים שבין התלמידים, ובאותה שנה, הראשונה, חילקו 18 כובעים, 18 זוגות נעליים, ומאתיים מיטר בד. הועד שכר בית מגורים גדול שהיו בו חדרים רבים ושם הוקמו הכתות הגבוהות: המקום נקרא ״לפוקי דצלא״ סמוך לביהכנ״ס ״צלא דלפוקי״ ממעל לביהכנ״ס ״צלא לכּבירא״; גם הקימו כתות בביהכנ״ס ״צלא די מאייר״, ושאר בתי הכנסת שבעיר היו מיוחדים לכתות הנמוכות. בחדרי הבית הנז׳ העמידו ספסלים וגם לוח על הקיר.

ההכנסות לקיום המוסד היו מתרומה חדשית של הנשים, מתרומות בבתי הכנסת, ומשכר לימוד של הורי התלמידים, בהתאם למצב הכלכלי של המשפחה. בני העניים היו פטורים משכר לימוד. אף ארגון ממשלתי או צבורי לא עזר למוסד. פעמיים בשנה נאספו הנשים המחזיקות בכנס מיוחד, נמסר דו״ח על ניהול הענינים, נערכה התרמה. משנה לשנה במשך זמן קיומו של המוסד נתמנו [בזמן האחרון ע״י בחירות] כחברי הועד אנשי צבור נכבדים. האדונים: יוחנן יתאח, יעקב הרוש, אבא אפרייאט, עמרם אזייני, מאיר אזולאי, שמואל אביטבול, יוסף רחמים שקרון, יעקב אביטבול, עמרם עטייא, שלמה חיים חותא, יהודה בן סמחון אלעזר שקרון, יעקב חמו, מימון הלוי, מאיר בן סמול, הרב יקותיאל מיכאל אלבאז, והרב יקותיאל אלבאז, מרדכי בן יעיס, מסעוד לוטאטי, יצחק כאביסא.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-214

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

 

במשך הימים הוחלט לגשת לבניית בנין גדול ויפה, ועד הקהלה החליט לתת למוסד הכנסה קבועה מ״עזר הבשר״!.

בשנת תרצ״ג (1932) נקנה שטח אדמה מחוץ לחומה ובמשך שנה אחרי כן שנת תרצ״ד (1933) נבנה בנין גדול ומרהיב עין. ובשנת תרצ״ה (1935) חנכוהו בנוכחות אורחים רבים מערים אחרות, ונציגי הממשלה, צרפתים וערבים.

העיריה הקפידה שתכנית ביה״ס תהיה לפי התקן המקובל: כתות מאווררות, חצר למשחקים. זכתה הקהלה לבנות בית ספר מפואר ממש באזור של גנים ופרדסים, על שטח של 2500 ממ״ר. בפנה הדרומית־מזרחית נבנה בית כנסת לתפארת, אשר בו בלטו בהוד והדר, כיורים וקישוטים, פטורי ציצים ופרחים, אוורור ואור: בנין פאר.

בכדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבניו, חברי הועד היו מבקרים בכל לילה אצל האמידים ונדיבי עם בקהלה בלוית הרב מר אבי מו״ר זצ״ל מבית לבית להשפיע עליהם לתרום למען המפעל הקדוש הזה. והנדיבים נענו ומלאו את חובתם בעין יפה, יזכרם ה' לטובה ולברכה.

בחנוכת הבנין נשא מו״ר אבי דרשה ארוכה ובתחילת דבריו אמר:

״רבותי, מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה ויצא לאורה בהשתדלות פקידי החברה ׳אם הבנים, תכב״ץ אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה רכשו להם הון עתק מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה ולטובת נערי בני ישראל ותשב״ר שמספרם היום 450 ילדים בפ״י ישלם ה, פעולם על כל גמולם וזכות התורה הק׳ וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם מגן וצנח וסוחרה, וטרם כל עלינו החובה לשלם במיטבא ולתת תודה רבה לאנשי חסד נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה אשר בחמלת ה׳ הננו היום מסתופפים בצל קורתם ויושבים לבטח תחת חסותם ה״ה מר קורייאק לקונטרול סיויל (מפקח השלטון המרכזי) ומר ויזין דולארוז ראש העיריה. וגם למר סאלאמיטו מהנדס העיר שעזר לנו בעצות ובמומחיות שלו. האנשים האלה שלמים הם אתנו ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסד אור בהיר על המפעל היקר הזה ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגיעים ועיפים נרפים הם נרפים הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם למען יאריכו ימים על ממלכתם להכריע אויביהם תחתם. ועלינו לשבח ולתת תודה ותהלה לאחינו בני ישראל יושבי עירינו ישצ״ו המתנדבים בעם ויקדשו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקודש בעת צרה כזאת אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר ובכל זאת נדב לבם אותם נדבות חשובות זכרה להם אלוהי לטובה וזכות התורה הק׳ תגן בעדם ויהיה כזית הודם ומטללי דליותיו יריק עליהם ברכותיו יחיו דגן ויפרחו כגפן״.

והמשיך להסביר לעם את גודל המפעל הקדוש ותבל את דבריו בפסוקים ובדברי חז״ל. במשך הזמן הוסיפו לבנות קומה שנייה, והיו נדבנים שבגו חדרים על שמם, כמשפחת טובאלי ומשפחת בן יעיש. וכך הלכו וחוסלו החדרים והלימוד בבתי כנסיות. בית הספר התקדם ותלמידים רבים נהרו אליו, מגיל הגן עד סוף הלימודים היסודיים.

הנהלת ביה״ס של כי״ח היתה עויינת ל״אם הבנים״ משום שרצתה למשוך אליה גם בנים (ולא רק בנות, שהיוו את הרוב מתלמידי ביה״ס אליאנס).

מכשול אחר ללימודי התורה היה נעוץ בעובדה שבוגרי ביה״ס לא ידעו לאן לפנות אחרי גמר הלימודים בזמן שבוגרי כי״ח קיבלו עבודה במשרדי ממשלה או בבנקים. הנהלת ״אם הבנים״ הכניסה על כן לימודי הצרפתית לתכנית הלימודים; כי״ח דאגה להוצאות הכרוכות בכך ומנהל ביה״ם כי״ח בעיר פיקח על השעורים. הלה עשה מצידו מאמצים להכשיל פתרון זה של לימודי חול ב״אם הבנים״ ואף הפיץ כרוזים בצבור בסיוע אחדים מחברי ועד הקהלה, והסביר שאין לסמוך על הלימודים הכלליים האלה: המאבק בין שני המוסדות נמשך והתלמידים היו כקרבן עולה ויורד בין שניהם.

הנהלת ״אם הבנים״ השתדלה להביא מורים בעלי רמה לכתות הגבוהות. בוגרי המוסד עצמו כבר החלו לשמש בו בתפקידי הוראה. במשך הזמן דאגו גם למצוא מורים טובים לכתות הנמוכות.

כשהחליטה הנהלת בית הספר בשנת תש״ז (1946) למסור לידי את הפיקוח על החינוך עשיתי מאמצים להתגבר על המכשולים שעמדו לפנינו בעזרת תלמידי היקרים רבי יצחק בניזרי ורבי ישועה מאמאן ישמרם ה׳:

א-להעלות רמת הלימודים: לימודי קודש ולימודי חול.

ב-להקים ישיבה בעיר: ״ישיבת בית דוד״, שאליה ינהרו בוגרי ״אם הבנים״.

בשנותיה הראשונות של הישיבה ניתנו השעורים רק בתלמוד ובהלכה, (בשנת תש״ט נסיתי לשלוח תלמידים לישיבות באירופה, כגון בית יוסף בצרפת גיסה׳ד בלונדון, וגם לעקס לע בען בצרפת). במשך הזמן, משום עת לעשות לה׳, הוספתי בתכנית הלימודים, בשעות אחרי הצהריים (משעה 5 והלאה) את לימודי הצרפתית: ברמת ביה״ס היסודי ואח״כ גם ברמה של בי״ס תיכון, וכל זה נוסף, כמובן, לשעורים בתנ״ך וכו'.

כשהתחילו להגיע שליחים ממדינת ישראל למרוקו, התבססו הלמודים והשיעורים בלשון הקודש. בית הספר ״אם הבנים״ מנה כבר כתשע מאות תלמידים. היה צורך להעמיד בראשו מנהל בעל נסיון. התלמיד, בוגר ביה״ם, בגיל 12, הספיק במשך שהותו לעבור פעמיים על חמשה חומשי תורה עם פניני רש״י, למד משנה, תלמוד, ונוסף לכך לימודים כלליים בצרפתית, התלמיד למד כשש או שבע שעות ליום.

הבוגרים עברו לישיבת בית דוד אשר בה למדו לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר התיכון (כך היה בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה).

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-220

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- -סיום הפרק בעברית של כרך שלוש

רבי דוד עובדיה

חינוך הבנות

ע"י הארגון "חובבי השפה״ שדאג להפצת השפה בין תלמידי אליאנס, נעזרנו בנתינת שעורים לבנות: לשון הקדש, לימודי קודש והלכה. אני מביע בהזדמנות זו תודה והוקרה לאחראים ובראשם מר רפאל זכרי ומר פנחס חותא, והמנהל הרב יצחק בניזרי שליט״א, כיום רב המושב יד רמב״ם, שנתנו יד למטרה קדושה זו, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה. בשעורים הללו השתתפו יותר מחמש מאות תלמידות.

פתחתי גם מוסד ״בית רבקה״ לבנות, בהשתתפות מחלקת החנוך של חסידי חב״ד, על יד ידידי הרב בנימין גורידצקי שליט״א; המוסד נפתח בשנת תשי״ב: ניתנו שעורים בלימודי קודש וגם בתפירה ורקימה. הרבה בוגרות מצאו פרנסתן אחרי חתונתן הודות לשעורים אלה. וזה היה המוסד הראשון במינו במדינת מארוקו.

פתחנו גם כולל מעשרה אברכים בחשוון תשי״ז וכבר בשנת תש״ז חכם בא לעיר הוא הגמ״ון גומל חסד המנוח ר׳ יוסף שקרון ז״ל מקזבלנקא והקים כולל צנוע מכספו הוא שלמדו בו ת״ח וזקני העם בשם ״פורת יוסף״.

בכל התכניות האלה עלי להזכיר בהוקרה רבה ולברכת עולם את שמו של הצדיק הנדבן רבי יצחק שלום זצ״ל שעשה רבות במסגרת ארגון ״אוצר התורה״ [בהשתדלות רבי יוסף שמע מירושלים הי״ו], במרוקו בכלל ובצפרו בפרט, בהשתתפות ״הג׳וינט״ וחברת ״אזע״[[O.S.E שטיפלה בבריאות התלמידים.

החינוך לתורה וליהדות הצליח ב״ה בעיר. כשגברה העלייה ארצה החלו הכתות להתרוקן והקהלה בת שבעת אלפים נפש עמדה על שבע מאות נפש וגם אני עליתי ארצה בשנת תשכ״ד.

עלי לציין בסיפוק רב שאם יכולנו להתגבר על בעיות ומכשולים, ואם יכולנו להגיע למה שהגענו, הרי זה בודאי בעזרתם של הפעילים, העוסקים בצרכי צבור באמונה, בעלי צדקה ומחזיקי תורה, אשר בהם נתברכה קהלת צפרו. יזכרם ה' לטובה ולברכה.

ביום כ״ה טבת שנת תש״ז (1947) נערכה חגיגת יובל השלושים למוסד ״אם הבנים״.

מי שלא ראה שמחה של מצוד. שהיתה נסוכה על חגיגה זו, לא ראה שמחת מצור. מימיו.

הערת המחבר: בחגיגה זו היו יותר מארבע מאות גברים, רבנים ואישי צבור. המנחה היה יו״ר ועד הקהלה, שהציג אותי בפני הקהל, ונשא על נס את עבודתי הפוריה בפקוח בית הספר ללא כל תמורה ח״ו. כמו כן החגיגות השנתיות ביום ר לחדש שבט לנשים המחזיקות המוסד. היה מספרן של הנוכחות גדול ובחגיגה של שנת התש״ז הגיע מספרן ל־800. הדרשה היתה בעיקר על תרבות קדושה וטהרת המשפחה וכו׳.

לסיכום ייאמר בפשטות ובענותנות: למרות כל הביקורת אשר תימתח על החינוך הזה, למרות כל ההשוואות אשר אנו עשויים לערוך עם החינוך בתקופה זו שאומרים עליו בטעות שהוא חינוך המתקדם, אנחנו חייבים להרכין ראש מול התמימות שבה נעשתה המלאכה, מול המסירות, מול המאמצים, מול היסודיות של העבודה. כשאתה מסתכל עכשיו במרחק של מקום וזמן, במבט מקיף, על התוצאות של החינוך הזה, אינך יכול להתעלם מהפירות המרובים והמבורכים, מהכוחות העצומים שנתנה אותה ״גירסא דינקותא״ לאלפי בני העיירה צפרו הפזורים במקומות רבים: יסודיות בכל עיסוק, תום בהסתכלות, ענותגות בהתנהגות, תוואי ראייה ישר כסרגל ולטווח רחוק.

נשמות צעירות חושלו באיבן בכור ברזל של חינוך לאמונה בערכי ישראל, ומסורת ישראל סבא, חוסנו בראשית צמיחתן, ולכן עמדו ועומדות ב״ה בחסנן, בכוחן זה בכל אשר הן פונות.

הצעירים קיבלו ידע בסיסי, איתן, ביסודיות ובאוירה רצינית ומוסרית, תמימה, כנה ושוקקת חיים; ע״י כן נחתם ונטבע בלבם רצון עז לפעילות, להתקדמות, לקידום דברים, רצון ליוזמה, לביקורת, ליצירה מקורית, ליושר פנימי להגינות ולאמונה.

מסביב לחינוך ולידו, שקקה והמתה הקהלה ככוורת: שעורי תורה, בתי ספר, בתי כנסת, חברות צדקה, חברות גמילות חסדים, חברות לימוד, שבתות, חגים ומועדים בזמנם וכתקנם: כל זה יצר והיווה אוירה יהודית דתית מקורית, ומאוירה זו שאב כל צעיר וכל מבוגר כוחות נפש שעמדו לו והעמידו אותו בכל אשר הלך ובכל אשר פנה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- -סיום הפרק בעברית של כרך שלוש

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר