קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל


קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה- סדרי החתונה

קולן של זמרות אלה השרות בקול נוגה על קושי פרידת הכלה מבית אביה, פלח דממת הבוקר ועורר את הלבבות לבכי, עין בוכה ולב שמח. השן שרות בערבית.

קולו לבוהא יעטיה לכיר                     אמרו לאביה יתן לו הטוב

די עטא בנתו לשבאב סגיר                  שנתן בתו לבחור צעיר

יא בלגיני                                         הוי בלגיני

אידא מסאת לערוסא לימן תכלליני        אם הכלה הלכה למי תשאירני

לוחס ולגרבא…לימן תכלליני               לגעגועים ולבודדות….למי תשאירני

עם אור הבוקר באים יחידי חברת גומלי חסדים לקחת את הכלה לבית החתן. מניחים אותה על כסא כשצעיף מכסה את פניה ואחד נושא את הכסא על ראשו ויוצאים לרחוב בשירים ורננות. כל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות ושני נרות דולקים נישאים על ידי ריבות המהלכות לפניה עד משגיעין לבית החתן שם מקדמין את פניה בחלב ובסוכר.

ומתפללין תפלת שחרית בבית החתן או בבית הכנסת קרוב. אחרי התפלה חוזרים לבית החתן לסדר החופה והקידושין. הכלה יושבת על כסא גבוה והחתן מקדש את בת זוגו. והיו נוהגין לקדש במטבע של כסף ובנוסח הקידושין "הרי את מקודשת לי בכסף זה". והב מברך ברכת האירוסין, ומקריא את הכתובה לאט ובנעימה. בכתובה כותבין את יחוסם של החתן והכלה עד הדורות הקדומים הידועים להם. אחרי הקידושין, הולכים אבי החתן ואבי הכלה עם הכלה עד הקיר הגובל בחצר, ושם נותנין בידה ביצה מגביהין את הכלה והיא זורקת את הביצה הנשברת על הקיר. שמא עושים זאת כדי לתת למידת הדין את חלקה, ועולתה תקפוץ פיה. בחינת " הפח נשבר ואנו נמלטנו ". או שמא לרמוז שהיא עומדת להיות ככלי שבור. בשאלות ותשובות מהר"מ מינץ, " וכן נוהגים לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראש חתן וכלה למעלה מן החופה אחרי ברכת נישואין וסמך לזה מבגדות דהנזיקין וזאת לשון המנהגים : כי תרנגול ותרנגולת כלומר פרו ורבו כתרנגולים. מנהגי חופה אחרים היו "בשבת של ז' ימי החופה באות חברות הכלה לבקרה, ומחלקת להן "אלחפנא" – מלוא הקומץ גרעינים – ושמה אותם בצרור שנותנת להם.

ואחר כך עורכים את השולחנות ומגישים כיבוד לכל הנוכחים. המסיבה העיקרית היא בלילה קודם הייחוד, וממשיכים במסיבות עד יום רביעי הבא הנקרא " אסעאייא ", שאז הוריה מזמינים את הזוג ובני משפחתו לביתם. ומזמינים את קרוביהם. ואחר הסעודה נותנים לה מתנות. טקס זה נקרא " אסבאח " והזוג נשאר בבית הורי הכלה שבוע או שבועים. והכלה רק מתענגת אז בבית אביה, לאכול ולשתות. משחוזרת אחר כל בלית בעלה, מתחילים חיים רגילים של בני הזוג. הבעל יוצא לעבודתו והיא מסדרת ועוזרת בענייני הבית ליד חמותה, אין האשה יוצאת לקנות מצרכי אוכל, ראש המשפחה הוא הקונה את המצרכים ומביאם לבית. האשה מכינה מהם מטעמים, כל האשה בילתה את רוב זמנה בבית. לפעמים יצאה לקנות בגדים ובדים בשביל בני הבית, ואז היא יוצאת לשוק. גם עבודות הנשים נעשו בבית. המעבידים הביאו להן את העבודה, כך נשארת האשה זמן רב בבית ודואגת להחזקתו, ומטפלת בבניה, אין האשה משתתפת במסחר הבעל ובודאי שאים מקרים בהם האשה דואגת לפרנסה והבעל מקדיש זמנו לתורה.

מעטות מאד הנשים העוסקות במסחר מחוץ לבית, היו אלו בדרך כלל אלמנות החסרות משען כלכלי, שנאלצו לפרנס את עצמן ואת ילדיהן הקטנים. הללו אף נתחתנו בשנית יש שהמשיכו בעיסוקן לאחר חיתונן. אין להסיק מכך שהנשים לא יצאו מפתח ביתן.ודאי שלא. הן יצאו לביקורים אצל בני המשפחה. ביקורים אלו היו נעשים בדרך כלל בקבוצות קטנות. הכלה או הכלות עם החמות או הבת עם אמה, האחיות זן עם זה הלכו לבקר קרובי משפחה. ובילו לפעמים ימים שלמים בבית אחר עד שהבעל חוזר מעסקו ובא לקחת את אשתו הביתה.

חייו הפרטיים של הזוג.

הזוג חי, בשנים הראשונות לפחות, עם ההורים בבית אחד, ולפעמים אפילו בחדר אחד, בו הוקצה לזוג החדש ה " כאמייא " אצטבא מוגבהת הרבה, שוילון פרוש לפניה ולעת השינה עלו בני הזוג לישון על מטתם שם. ברור שבמצב זה, התנהגותן של בני הזוג הייתה מאופקת וצנועה, מחמת הבושה בפני בני הבית העוקבים אחר צעדיהם, עם הזמן נעשה הדבר הרגל. ואפילו כשנמצאו אחר כך בחדר לבד, לא האירו פניהם זה אל זו. וזה כרם לחיי קדושה וצניעות והיחסים נשארו יחסי כבוד ואהבה נסתרת. בזיווג שעלה יפה הבעל כיבד את אשתו והשתדל להנעים את הרגשתה בבית אביו. גם האשה כיבדה את בעלה, טיפלה בו במסירות ושירתה אותו ואת בני הבית בו מצאה את אושרה. אבל כמובן שהיו זיווגים שלא עלו יפה. וגם כשעלו יפה היו ביניהם לפעמים חיכוכים. אחרי מריבה עם החמות או הבעל, הייתה האשה הולכת לבית אביה ונשארת שם בהסתר פנים עד שהבעל בא לפייסה וכשלא נענתה לפיוסיו הרבה לשלוח אנשים נכבדים שישכנעו אותה לחזור. בדרך כלל חיכוכים שצצו בתקופה הראשונה לנישואיהם נעלמים לאחר שהתרגלו זה לזו במשך הזמן.

האשה בימי נדתה.

התנהגות הזוג בימי נידת האשה מעוגנת בהלכה כפי שבוטאה בשולחן ערוך של רבי יוסף קארו המחבר זלה"ה. אין מנהגים מיוחדים לצפרו בנושא זה, מלבד מה שנהגו הנשים לייחד מגבות לעצמן ולהתנגב בהן. בצפרו בימים הראשונים היו טובלות בנהר, על ידי פרישת סדין. ולפני בוא הצרפתים למרוקו בנתה הקהלה מקוה טהרה בצפרו, שמימיו נמשכים מן הנהר. גם הגברים הלכו למקוה טהרה בעיקר בערבי שבתות ובערבי חגים. ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו טובלין לקריין כל בוקר.

רבי דוד עובדיה אסף, וליקט תעודות רבות שהוא מביאן בספר אחר, להלן תעודה מספר 124 בנושא טבילת הנשים בנהר כפי שזכרנו למעלה.

בתעודה מספר 124 מביא רבי דוד את הדברים הבאים.

התע"ז – ב"ה.

טופס והעתקת שטר נדרשנו להעתיק וזה נוסחו בהיות כי הנהר שעובר בקצה החצירות בזה האלמללאח ידוע ומפורסם שהנשים תמיד עושים בו טבילת מצוה מימי אבותינו נ"ע ובימינו, ואין מעכב עליהם שום אחד מבעלי החצירות הנזכרים בין שעברו בין שהם היום ונמצא לפי זה שהחזיקו הצבור בזה ואין שום אדם יכול עליהם בזה ובר מן דין שהעידו עדים כשרים ובררו בעדותם ונתקבלה כראוי בפנינו ובפני הקהל נר"ו. והעידו ואמרו שקודם שבנו קצת מהחצירות הנזכרים והכניסו הנהר הנזכר לרשותם זה כמו חמשה וארבעים שנה ופחות כפי זכירתם וכפי ידיעתם שהיה על שפת הנהר מחיצה של קוצים והיו הנשים מאהלים בהאלחווייאך – סדינים – וטובלים בהם ונמצא שהיה לצבור בזה חזקה קודם שיכניסו הנהר לרשותם ולכן אין שום אחד מבעלי החצירות הנזכרים יכול לעכב שלא לטבול הנשים בנהר הנזכר טבילת מצוה. ולא יכול לעשות שום עניין בנהר לעכב הטבילות מצוה כלל ולראיה חתמנו פה ברביעי לאב יה"ל שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושבעים ליצירה ושריר וקיים וחתומים על זה החכם השלם הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל אבו חותא זלה"ה והחשוב הדיין המצוין כמוהר"ר ישועה בן החשוב הדיין המצוין עצום ורב כמוהר"ר משב אבן חמו זלה"ה ונתקיימו לנא חתימות כדחזי והתיבות הכא תמ"ת וקיים.

שלמה א"א מימון אביטסול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט – סוף התעודה.

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-ערך ג' –תשל"ו- עמוד79-77

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-כרך ג' –תשל"ו-מקוה בבנין קבוע רחוק מהנהר.

מקוה טהרה בעיר צפרו

השתלשלות המקוה מימים הקדמונים, כפי שציין על זה רב העיר בשנת התק"ן בספרו "אבני שיש" הייתה הטבילה בתוך הנהר הסמוך לשכונת היהודים וזה לשונו : פסק הקדמונים, נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים, ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותה אמת המים העוברת שם, והמקום היה מוקף בגדר של קוצים, והיו הנשים פורסות סדין וטובלות מתחתיו, והבית דין הרשו להם לטבול בכל חצר שהשוקת עוברת בה.עכ"ל

בניית מקוה סמוך לנהר.

בשטר מכר כתב יד בשנת תרל"ב – 1872- שנמצא אצלי, ומסומן באוסף התעודות שלי במספר 270, נזכר בנין מקוה טהרה שהיה כנראה הראשון בקהלה, מתי נבנה לא ידוע, המקוה נבנה בחצר הסמוכה לנהר הנזכר ומימיו היו מתמלאים ישר מן הנהר שבצדו, וזה לשון בשטר הנזכר. האלפוקי הפנימי שבחצר הנקראת בן עדי הוא האלפוקי העמוס מקצתו על הנהר ועל מקוה מים חיים שבחצר הנזכרת והמקוה הנזכר עם בית אחד פנוי שאצל המקוה הנזכרים בחזקת עניי העיר על כן לומר, ויש להניח שהבנין והמקוה הנזכרים שמשו כמקוה קבוע לקהלה אחרי שחוסלה הטבילה בתוך הנהר כבימין הקדמונים, והנשים היו מוכרחות לחצות ברגל את הנהר ולהגיע למקוה שבצדו.

מקוה בבנין קבוע רחוק מהנהר.

המקוה הנ"ל שמש כמקוה לקהלה כאמור, עד שהופיע העסקן הציבורי שנשא דגל התורה והיראה הרב הגדול רבי רפאל מאמאן הראשון זצ"ל באמצע המאה החמישית ונלב"ע בשנת התרכ"ג, עם רבנותו שנשא ברמה, היו לזכותו הרבה פעולות צבוריות, ואחת מפעולותיו הרבים למען הקהלה לבנות מקוה טהרה בחדרים מרווחים, ואספקת מים נקיים מתחילת זרימת המים קודם כניסתן לשרותי בתי החצרים. בהשתדלותו הנמרצת, הביא אומנם מעיר פאס להעברת המים בצנורות חרס ממקום רחוק, וסמוך לחדרי המקוה העמיד שורה של ברזי מים שמקלחים יום ולילה לשרותי נשי הקהלה רחיצת כלים וכיוצא המקוה הזה עמד במקום המקוה הראשון שנסגר כליל וכל נשי העיר פנו לטהרתם במקוה החדש הזה. כמו שהזכרנו למקוה החדש הזה כאמור הגיעו מים זכים ונקיים, אך עם זה היו המים קרים כמובן, ובימי החורף שהאקלים היה קר ושלג יורד עד ששטח המים מלמעלה מכוסה בקרח, הטובלות היו צריכות לשבור גלדי הקרח, לרדת ולטבול וכל זה היה במסירות נפש ממש. וכך המשיכו נשי הקהלה הטהורה לאחוז בדרכי אמותיהן הקדושות לטבול מטומאתן בחרוף נפש, עד לדורו שלאבא מארי ז"ל, שאחדות, בפרט הכלות שלא הורגלו, מבנות העיר התחילו להתרחק ממקור מים חיים לחשוב להן בורות נשברים, ובפרט לאלו שהתחנכו בבתי ספר של הממשלה וחברת כי"ח שאכלו עוד מעץ הדעת, ותפקחנה עיניהן, והיה החשש למכשול בועלי נדות וכדומה.

תקנת המקואות להפיג את צנתן.

אבא מארי ז"ל בספרו "ישמח לבב" כתב וזה לשונו הטהור מה מאד היינו נבוכים מצטערים על טבילת הנשים במקוה מים צוננים בזמנינו זה שירדה חולשה לעולם, ונתמעט יראת חטא בעוונותינו הרבים, והנשים שהולכות לטבול במקואות כאלה, לשמע אוזן הם מזלזלים בטבילה ואין עוצרים כדי לעשות הטבילה כהלכתה. ומה גם שהנשים החכמניות אשר בילדי נכרים יספיקו ותפקחנה עיניהן, וכמו זר נחשבת הטבילה אצלן, ותמיד באזנינו שמענו דרכיהם ומעשיהם, ונשמע וימס לבבנו וכו' עכ"ל, ולכן עמד הוא ז"ל ודאג לזה להחם את מי המקוה, וכמו שסיים שם וזה לשונו ולעשות המקוה ממים חמין היינו חוששים לגזירת מרחצאות כמו שכתב , ולפי חומר העניין חשבתי דרכי שלא לחשוש לגזירה זו במקום שיש מכשול גדול כזה להיות בועלי נדות. עד שהאיר ה' את עיני ומצאתי בספר "ארץ החיים" הסכמת רבני חברון וצפת, ומרן בכללם, להתיר לכתחילה לחמם מימי המקוה וכו'….ואז השתדלתי להסיר את המכשלה וכו'….ועשיתי חבית גדולה מאבץ שהייתה משוקעת במקוה ובתוכה סככה של ברזל עומדת על ג' רגלים כג' טפחים סמוך לקרקעתה ובשכבה ההיא קבועה שפופרת גדולה ארוכה יוצא ממעל לפי החבית בדי לשאוב אויר כמפוח לתחת השכבה ומבפנים, סביב לשפופרת הנזכרת מדליקין אש על ידי פחמין וכו'… ותהלות לאל יתברך הצלחתי במעשי וסרה המכשלה לגמרי וכו' עכ"ל.

בנתיים הצליחו עשירי עם לבנות דירות מפוארות בעיר החדשה ובהשפעת רבני העיר כל אחד ייחד בדירתו מקום למקוה טהרה, ומספר המקואות היה כמספר הדירות, וכך נמשך העניין עשרות בשנים, עד שהתחילו בנות העיר לראות בעין רעה ולסלוד מלרדת לתוך בריכת מים כזו שכותליה שחורות ומאפילות על המים.

שיפוץ ותקונים ובניית מקוה עם השקה מימי הגשמים.

ולכן היה מהצורך לבנות מקוה גבוהה מהרצפה וקירות חרסינה, ועם זה הזרמת מים בצנורות מתכת מאספקת המים העירונית , וגם חימום המים מדוד מים חוץ לבנין והבאתו בצנורות , וכדי לצאת מדין מים שאובין היה מהצורך לבנות מקוה של מי גשמים, וכמובן שכל זה כרוך בתקציב גדול.

תכנית כזו הייתה מתרוצצת במוחי בתור מחשבה תחילה, והגעתי למעשה אחרי פטירתו של אבא מארי זצ"ל, שרציתי להנציח שמו על פעולה חשובה כזו, טהרת בנות ישראל שעליה דאג כל ימיו.

בדרשה שלי לשבת פקידת החודש, הבאתי הצעה לפני הציבור, הם יש"ץ נענעו ראשם ובליתם לספר תורה התחילו לתרום לזכרו ז"ל תרומות חשובות, ביניהם היה נמצא כאן המנוח הנדבן רבי יוסף שקרון ז"ל מעיר קזבלנקה שתרם גם הוא סכום חשוב למטרה זו תנצב"ה. אחרי השבת ניגשתי לעבודה, לשיפוץ המקוה טהרה הקיים ולהוציא לפועל את כל התוכנית בעזרתו של יו"ר הועד מר רחמים טובאלי שהקדיש לזה תשומת לב מיוחדת אחרי שחתמתי כערב על ההוצאות, וסידרתי שני מקואות ומקוה של מי גשמים באמצע שישמש לשניהם, ומים קרים וחמים נמשכים לתוכן, ומקלחות עם זרימת אדים חמים לחדרים.

הקירות צופו בחרסינה לבנה והכל היה לתפארת, וזה משך כל נשי העיר באין יוצא מן הכלל לקיים מצוה זו כהלכתה. כמובן שזה היה המקוה הראשון במינו עם השקה ממי גשמים, בכל המדינה כולה, ולכסוי ההוצאות פרסמתי בזמנו חוזר לכל האוהבים והידידים וזה לשונו.

אל אחינו שלומי אמוני ישראל די בכל אתר ואתר !

אנחנו חברי ועד לקהלה היהודית בעיר צפרו מגישים לפני מעלתכם הצעה אחת העומדת לפנינו על הפרק, לרגלי פטירתו של אותו צדיק רבנו מחמד עינינו, ופאר קהלתנו, הרב הגדול סבא דמשפטים וכו' וכמוהר"ר שמעון חיים עובדיה זלה"ה שאישיותו של האדם הגדול הזה, וערך אבדתנו בהסתלקותו, קשה לנו להביעם ולתארם לפני מעלתכם. ונוכל להגיד ביד רמה כי רבנו הנזכר משיירי הרבנות הגדולה בדור שלפנינו, וממנה שאב אומץ ורוחניות איתנה, להקים ולהרים דגל התורה, שעליה הקדיש מיטב חייו, ומלבד גדולתו וקדושתו בתורה, מסר עצמו וכוחו לגזברות לעסקי הציבור בהתמרות נאמנה, הטיף למתנדבים בעם לרחם על אחיהם המדוכאים בעוני ובמחסור, ולא חדל מעבודתו זו עד יומו האחרון בו השיב את נשמתו הטהורה יום ו' אלול תשי"ב זלה"ה.

קהלתינו בכלל מתוך צערם ואבלם על אהובם הנעלה, עלה ברצונם לגלות ולפרסם אהבת מצפון לבם אליו, ולתת לו הכרה נצחית בהגשמת אחת משאיפותיו הדתיות, לבנות ולהקים, מקוה טהרה על פי חוקי ההיגינה שיקרה על שמו הקדוש "מעייני הישועה" למנוחת נפשו בעולם הגמול. הרבה פעמים ביקש לבנות מקוה כזה, שבו תלויה שמירת הטהרה שהיא יסוד קדושת משפחתו עם ישראל בכלל, וחסרון האמצעים היה בעוכרינו שלא הגשמנו אז את רעיונו הקדוש הזה, ורק היום חלה עלינו החובה לתת לו שם לעולם, החלטנו לקיים דברו הטוב וצוואתו הדתית הטהורה והנחוצה.

כמובן שההוצאות יעלו לממדים גדולים שקהילתנו לא תוכל לעמוד בהם, אך ידענו נאמנה כי שמו של רבנו ז"ל היה נערץ בפי הרבה מאחינו אנשי קהלות מרוקו, כאשר העידה הלוית מטתו, מברקים ומכתבי נחמה לרוב מאנשי שם מכל הערים והמקומות, כי על כן ברצוננו לשתף אותם עמנו במפעל כה הכי קדוש כזה, כל ידידיו ומעריציו וכל ידידי הדת והתורה הקדושה.

אחינו היקרים הושיטו יד עוזרת למפעל הגון וקדוש כזה וזכות התורה הקדושה וזכות רבנו הנעלה תגן בעדכם וה' יעזרני ויעזרכם על דבר כבוד שמו אמן.

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-כרך ג' –תשל"ו

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל –כרך שלישי- תשל"ו-תקופת ההריון

תקופת ההריון.

בתקופה זו זוכה האשה ליחס מיוחד מצד כל הנמצאים בסביבתה. מונעים ממנה כל מאמץ פיזי ומעירים לה שצריכה לנוח הרבה. כלל רווח היה : שאשה בהריון אם תתאוה משהו בלבה ולא תמלא תאוותה, עלולה לסכן את עצמה ואת עוברה. ובמקרים רבים סיפרו על נשים שהפילו עקב כך.לפיכך נהג בעלה לקנות בשביל אשתו ההרה כל פרי חדש וכל מצרך שהופיע בשוק. ושכנותיה נתנו לאשה ההרה לטעום מכל תבשיל שבישלו. ונזהרו מלספר בקרבתה על פירות שאינם מצויים באותה עונה ובאותה עיר ועל מאכלים שאכלו ואינם בהישג ידה, ואפילו דברי לבוש, שמא תתאווה להם. כמו כן נמנעו מלהביאה למצב של רוגז וכעס. וזה גם במשנה "עוברה שהריחה מאכילין אותה ".

בחודש התשיעי להריונה, עולה האשה להר שליד העיר צפרו שם קבורים צדיקים לפי האגדה ומתפללת שם שתלד שלא בצער. לפני חודש התשיעי כבר מכינה האם את בגדי התינוק שיוולד. בבן הראשון, הורי הכלה היו מכינים "למסבבך" והוא סל נסרים גדול שבו שמים כל בגדי התינוק, חיתוליו, אבנטים, ושאר אביזרים הנחוצים לתינוק. ומביאים את זה כמתנה לאמא בתחלת החדש התשיעי. מלידה שנייה ואילך מכינה האמא בעצמה את בגדי התינוק ושאר צרכיו.

תעודה מספר 258

תקנות שנתקנו פה צפרו יע"א בעשרים לחדש שבט התרס"ד – 1904

למסבבך מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, יכון פיה לא פביך וואלא ביצ'א וואלא מאחייא וואלא כעך. תסחים דלבבנת סי עראדא וסי מאכלא מא תכון כלל לא לרזאל וואלא לנסא. לילת למילה סי עשא מא תכון פיהא כלל וואלא מאחייא גיא אתאי דוקא.

אבי הבן מא יעמל חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא בשבת, וסעודה דלמילה מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא דוקא וסי טביך מא יכון כלל. מילה די תכון נהאר שבת יעמלו לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי קורא וסי דזאז מא יכונו כלל.

תפליה מא תכון חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא פשבת ולילת לחפאפא מא יכון גיר אתאי דוקא וסי עשא וסי מאחייא מא תכון כלל. רבי אידא עבבא ליסיר מול תפלין לצ'ארו, מא יעמל גיר אתאי ולכעך דוקא, סעודה די תפלין מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, וסי טביך מא יכון כלל.

למלאך מא יעמלו פלחלאווא גיר אתי ולביצ'א ולכעך ומאחייא וסי טביך מא יכונו כלל, ומן תמא סי עראדא מן זיהת למלאך, וואלא זייארא מא תכון כלל לא פלחול וואלא פשבת וואלא פלעיד. ומא יעביוו ללערוסא גיר לעאדא וברראד דאתאי, וסי מא ירדדו צ'אר לערוסא לצ'אר לחתן כלל, וסי טבאק מא יעביוו כלל.

לילת למימונא צ'אר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא, ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא ווכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף. ערב כפור מא יעביוו ללערוסא גיר ספרזלא דוקא וצ'אר לכלה סי מא ירדו ללחתן כלל, פפורים חתא וואחד מא יעבבי ללכלה פורים, מן גיר צ'אר לחתן דוקא.

שבת לוולי דלעארס מא יכון פיה עראדא כלל, לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה, ותזוויל סבנייא דלערוסא, סי מא יכון פיהא כלל אפילו אתאי. נהארלחד פקד אלחנא סי מא יכון כלל, לא טבאק וואלא חפנא וואלא אפילו אתאי, ונהאר לתנאיין מא יעביוו ללערוסא גיר סמן ולעסל דוקא וסי טבאק וואלא חפנא וואלא מאחייא מא תכון כלל וגיר ירזעו לצ'אר לחתן סי מא יכון כלל.

סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא צ'אר לחתן ללבחורים וואלא צ'אר לכלה לבתולות. אתדוויר דתפלין אוו דלחתן מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, שבת דרוחאן מא יעמלו פיה גיר לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי דזאז וואלא קורא מא יעמלו לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה.

אייאמאת לחול דלערס לא דלחתן ואלא דלכלה מא תכון חתא עראדא כלל וסי תכבירא דלעזארא או דלעוואתק מא תכון כלל. לעסייא די לילת מצא אשה, מא יעביוו צ'אר לחתן גיר אתפציל דוקא, וסי טבאק וסי חפנא מא תכון כלל.

סעודת מצוה דלערס מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, דוקא סעייא מא יכון פיה גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא. שבעת ימי החופה, מא הומאסי חובה כלל, די דהרלו יעמלהום מליח, ודי מא יעמלהום סי חובה הייא עליה כלל.

לחפנא די כא יפרקו שבת די ואברהם זקן מא תכונסי כלל, שבע אייאם וסהר ולעאם לא דראזל וואלא דלמרא סי מאכלא מא תכון פיהום, גיר לקראייא וואתאי ולמזונות.

בכתב ידו של הרב רבי שלם אזולאי ז"ל ובחתימתו.

תרגום התקנות הללו מערבית לעברית.

למסבבך – בהריון הראשון מכינים היו משפחת הכלה בשביל הלידה בגדים לילד או לילדה ומביאים את זה בטקס מיוחד שהיו קורים " למסבבך " ומשפחת החתן עורכים מסיבה – לא יעשו במסיבה הזאת רק תה דווקא ולא יהיה שום תבשיל ולא ביצים ולא מאחייא ולא לחמניות.

תסחים – כך היו קוראים למסיבה שנותנים בה שם לילדה הנולדה – שום מוזמנים לא יהיו ושום מיני מאכל לא יהיו לא לגברים ולא לגברות בליל שלפני יום המילה שום סעודה לא תהיה למבקרים ולא משקה המאחייא רק תה דווקא.

אבי החתן לא יזמין לשום מסיבה לא בחול ולא בשבת, בסעודת מצווה שלאחר הברית חא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ובלי שום תבשיל. הברית שיחול ביום השבת לא יהיה בסעודה רק ביצים תפוחי אדמה דייסה מחטים וחמין עם בשר ומאחייא, ולא יעשו בחמין שום עופות ולא קציצת בשר.

בסעודת פדיון הבן לא יעשו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל. בבר מצוה לא תהיה שום הזמנה למסיבות לא בחול ולא בשבת ובליל התגלחת ( שמתדלח חתן הבר מצוה ) לא יהיה בטקס רק תה ושום סעודה ושום משקה מאחייא לא יהיה כלל.

הרבי, שמלמד את הבר מצוה הדרשה, אם לוקח את הבר מצוה לביתו לא יסדר במסיבה לכבודו רק תה וכעכים דוקא. בסעודת מצוה של הבר מצוה לא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל כלל.

השידוכין לא יעשו בטקס רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשילין. ומאותו זמן והלאה לא יהיו מסיבות וביקורים לא בחול ולא בשבת ולא בחגים. לא יוליכו לכלה רק העאדא ( עוגות ) וקומקום של תה. ומשפחת הכלה לא יחזירו למשפחת החתן שום תמורה למה שקיבלו, ושום מגשים לא יוליכו לכלה.

בליל מוצאי חג הפסח משפחת החתן יקחו לכלה העאדא ( חלב וחמאה ועוד ) וסבלונות טבעת של זהב או תכשיט אחר, ושום קרוב לא יתן שום דורון לכלה אף הקרוב ביותר. ערב כפור לא יקחו לכלה רק פרי החבוש ובית הכלה לא יחזירו התמורה לחתן.

ביום פורים שום אחד לא יקח שום שי לכלה רק בית אבי החתן דוקא. שבת הראשונה של החתונה לא יהיו בו מוזמנים לשתי המשפחות, ובטקס הסרת המטפחת מעל ראש הכלה לא יהיה בו שום דבר גכם משקה התה לא יהיה.

יום ראשון בשחיקת החננא לא יהיה שום דבר – היו נוהגים לעשות טקס גדול בשחיקת העשב הזה שבו היו צובעים ידי הכלה ולא היו שוחקים אותו רק נשים נשואות שלא נתגרשו ולא נתאלמנו והיו קוראים להם " למזוואראת " – לא מגשים ולא חילוק קליות ואף משקה התה, יום השני לא יקחו לכלה – יום התחלת ספירת שבעה נקיים שהנשים מבית החתן היו מוליכות לכלה – רק חמאה ודבש דווקא ללא מגשים וללא חילוק קליות וללא שתיית המאחייא.

וכשיחזרו לבית החתן, לתופף במחולות, לא יהיה שום דבר. שום סופגניות ושום לחמניות לא יעשו שתי המשפחות לשושבינין ולבתולות. התגלחת – שמתגלחים השושבינין של החתן או של הבר מצוה לא יהיה בו רק תה בלבד –

שבת שאחרייום החופה לא יסדרו בסעודת השבת רק ביצים ותפוחי אדמה דייסה של חטים וחמין בבשר ומשקה המאחייא, שום עופות ושום קציצות בשר לא יעשו שתי המשפחות. בימי החול של שבעת ימי החופה לא יהיו שום הזמנות לא בבית החתן ולא בבית הכלה ושום מסיבה מיוחדת לשושבינין ולבתולות לא תהיה כלל.

בליל מצא אשה, לא יקחו בית החתן לבית הכלה רק " אתפציל " – בגדיה מהנדונייא שכבר נלקחה מבערב מבית הכלה לבית החתן מחזירין לה בגדיה המיוחדים לקישוט לשעת הקידושין – בלי שום מגשים ובלי חילוק קליות ועוגיות.

סעודת מצוה שלאחר הקידושין לא יהיו בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא. יום הסעאייא – היו נוהגים שהיום שאחרי שבעת ימי החופה יום חמישי היו הולכים משפחת חתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת צהרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת לפני חתונתה, וזה היה נקרא יום הסעאייא – יום חזרה על הפתחים – לא יהיה בו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ומסיבות בשבעת ימי החופה אינם חובה כלל ומי שרצונו לסדרם מה טוב ומי שלא רוצה אין עליו שום חיוב.

לחפנא – חלילוק קליות וסוכריות ארוזים במטפחות – שמחלקים בשבת של ואברהם זקן מנהג זה יבוטל. משמרות שעושים לרגל שבעת ימי אבילות החדש והשנה של הנפטר שום מאכלים לא יהיו רק לימוד ותה ומזונות. סוף התקנות.  

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל –כרך שלישי- תשל"ו-תקופת ההריון – עמ' 83-81

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-כולל תעודה מס'257

הלידה.

משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למילדת. המילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאמא לבתה, או מאשה לחברתה שרצתה ללמוד. המילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה. היגינה וחיטוי לא ידועות להם. האשה לוחצת וצועקת והמילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.

מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתלות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאשה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה. פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילנה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.

אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת "מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :

מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.

אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה

מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי

אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.

מנהגי שמירה ליולדת.

 מן המוסכמות היא שהיולדת צריכה שמירה. סגולות שונות נקוטות היו בידי הנשים. יש שמשרטטין בעטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, סימן לגבול שלא יעברוהו המזיקין להזיק את היולדת, יש שמביאים קוצני ותולים אותו בפתח חדר היולדת. ויש שדביקו גללי פרה אל הקיר שלידו היא שוכבת. נוהג רווח הוא לתות למראשיתה של היולדת קמיעין, והם דפי נייר שעליהם כתובים שמות הקדש המסוגלים לשמור עליה. יש משפחות שאחרי שסגרו בלילה את דלתות הבית שבו היולדת, לא הרשו לפתחה עד אור הבוקר. בכל צפרו וכן למעשה הנהג בפאס ובמכנאס – עושים הקפות בחדר שיש בו היולדת כל הלילה עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה, ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, וכולם אומרים את הפסוקים " יהי נועם ה' אלקינו עלינו וכו….המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים. ויש ששמים למראשותי היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל.בנוסף לסגולות אלו מקיימים בבית היולדת שמירה ממש, בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

הטיפול בתינוק.

את הילד לא היו מרחיצין עד יום הברית. ורק מנקים אותו במגבת נקייה, ומורחים על בשרו תערובת חננא שמן וכתוּן, ומחתלים אותו. את עפעפיו כוחלים במכחול כסף טבול בפחם לבונה. נזהרין היו מלשימו גלוי לאור הלבנה המגיע לחדר דרך החלון. אולי עדה יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

שבת אבי הבן.

בשבת שחלה בשבוע הבן, היא שבת מיוחדת במשפחתו. אבי הבן לובש בגדים חגיגיים וקרוביו וידידיו הולכים להתפלל תפלת שחרית אתו בבית הכנסת שבו הוא רגיל להתפלל. הוא שוכר פייטן שיתפלל עמו, והפייטן מנעים את התפלה בשירה ובזמרה. לפני נשמת שר שירים לכבוד מצות המילה, תוכן השירים , תפלה לשלום היולדת והתינוק, איחולים לאבי הבן, תפלות על הבן שיהיה גדול בתורה, אבי הבן עולה לתורה הוא קרוביו וידידיו, ומנדבים לחברות ולבית הכנסת. ידידיו שלא ילכו להתפלל אתו, באים באמצע התפלה לבית הכנסת לברכו ולאחל לו מזל טוב. גם חברת גומלי חסדים וחברות אחרות שולחים את נציגיהם לברך את אבי הבן ולהביא לו את איחוליהם. אחרי התפלה מוזמן קהל המתפללים ל קידוש בבית אבי הבן. קרוביו שובתים אצל אבי הבן, כל השבת. השמחה רבה ובמיוחד אם היה זה בן בכור, או בן שבא אחרי בנות.

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה "תחפיף" – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן. באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת. כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת. המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל. בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה. וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

סעודת המילה.

מיד אחרי הברית, נשארו הנוכחים להשתתף בסעודת מצוה זו. היו שהפריזו בהכנות לסעודה זו, ונעשו תקנות לצמצם אותה ולהעמידה על תפריט הכולל, כוס תה, ביצה קשה, וכעכים מאפה בית, עם ייש לשתיה לחיים. הילד נשא עליו קמיעין שלמירה, בעיקר טס כסף משולש, ועליו שמות הקדש, התלוי על חזהו של הילד

תעודה מספר 257

תקנות שנתנו פה צפרו יע"א.

די יעמאל נפאש אוו בכורה אוו תפלין אוו עורס, מא יסיב יעמל גיר אתאי ולבידה וזוז טבאייך, לא פלעארדאת וואלה ספעודת מצווה, לא פעלראדאת דרזאל ולא דנסא, וחתא פלמלאך מא יעמלו לפחלאווא גיר אתאי ולבידה וזוזו דטבאייך. לא דאר לחתן, ולא דאר לכלה, ומן תמא מא יעמלו עראדא חתא לעורס, וחתא פלעייאד מא יעמלו לא עראדר ולא זיירא כלל, לילת למימונא דאר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא אוכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף.

פשבועותמא יעביוו ללכלה גיר לחנא ולפאכייאף פכפור מא יעביוו גיר אספרזלא דוקא, ודאר לכלה סי מא ירדו כלל אפילו ספרזלא, םחנוכה מא יעביוו גיר ארחייא ולפכייא. ופפורים חתא וואחאד מא יעבבי ללכלה פורים גיר דאר לחתן יעביוולהא לעאדא ולכאתם אוו סי חאזא אוכרא. פשבת אלוולי דלערס מא ימסיווסי דאר לחתן לדאר לכלה גיר כל וואחד, יערד פדארו, גיר ימסיוו דאר לחתן לדאר לכלה יזוולו אסבנייא מא יעמלולהום גיר לבידה דוקא, וסי טסאייך מא יכונו סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא דאר לחתן ללבחורים, וואלא דאר לכלה ללעוואתק.

נהאר לחיד גיר ימסיוו לדאר לכלה לדק דלחנא מא יעמלולהום גיר אתאי דוקא, ונהאר אזמעא גיר ימסיוו לדאר לכלה ללחנא חתא הומא מא יעמלו גיר אתאי דוקא. פשבות ימי החופה כלהא יעמל די דהרלו אפילו כתר מן זוז דטבאייך.  פשבת אתאני דרוחאן מא יעטיוו דאר לכלה לחתן גיר תזאזא מסלוקא וקרעא די מאחייא, וסי סקאר מא יעטיוולו לא הומא ולא לקרובים וסי אתאי מא יעמולו. פלילת מצא אשה מא יערז סוואני לא ללחתן ולא ללכלה, לגזברת מא יעמלולהום גיר לבידה, לכמיס סי סקאר מא יהדיוו לבחורים ללחתן כלל, וסי תגייר מא יעביוו לכלה ללחתן פשבעת ימי החופה לא קליל ולא כתיר.

מנור לפטור די נהאר בעאייא מא יחסרוסי דאר לכלה ענדהום לחתן לילת לכמיס ולילת אזמעא ולילת אשבת, יפטרו באתאי ולבידה וזוז טבאייך, ווירזעו לילת לכמיס לחתן ולכלה למועדהום, נהאר למילה ונהאר לחופה סי תגירר אצפרא מא יכון מנור למילה ושבע ברכות גיר ישמעו אנאס למילה ושבע ברכות וויכרזו חתא לווקת סעודה וויערד לדי יחב. פלילת למימונא ופחנוכה ופורים וסי תקאסם  מא יכונו פלבלאד גיר אזיראן יתדאווקו בינאתהום ודרארי לוואלדיהום, ולוואלדין לולאדהום ולכות בעדייאתהום, די יתדאווז עלא סי מן האד אסי ברא מן די דנוב דראוס פרקבתו גם כן יתסממא עבריין, ודי ימסי לאענדו חתא הווא עבריין ושומן לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

תרגום תעודה מספר 257.

תקנות שנתקנו פה צפרו יכוננה עליון אמן.

מי שיעשה מסיבות בשבוע הבן או הבת, או מסיבת פדיון הבן או בר מצוה או חתונה, אין לעשות במסיבה רק טה וביצים ושני תבשילין. וכן במסיבות של סעודת מצוה בין יהיו המוזמנים גברים או גברות.

גם במסיבת השידוכין לא יהו רק טה וביצים ושני תבשילין בית החתן או ביתל הכלה. ומן מסיבה זו עד החתונה לא תהיה שום מסיבה אחרת, גם בחגים המחותנים לא יהיו ביניהם לא מסיבות ולא ביקורים כלל, בליל מוצאי חג הפסח, :

ליל המימונא " משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( חלב וחמאה, תמרים וקליות ), וימסרו לה סִבְלוֹנוֹת טבעת או כל חפץ אחר ( סבלונות –  מתנות, ובייחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לארח הקידושין " השולח סבלונות לבית חמיו " בבא בתרא ט ח )

ושם אחר מהמשתתפים לא יתן שום מתנה לכלה אף אם יהיה קרוב. בחג השבועות לא יוליכו לכלה רק את החננא וקליות. ביום הכפורים משפחת החתן לא יקחו לכה רק ספרזלא ( חבוש משובץ בעצי קרונפל ועוד ), ומשפחת הכלה לא יחזירו תמורה לחתן גם הספרזלא.

בחג החנוכה לא יוליכו לכלה כשי רק נעלים וקליות, בחג הפורים שום אחד מהמשפחה לא ימסור לכלות שום מתנה, רק משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( עוגות ועוגיות ) וטבעת או חפץ זהב אחר.

בשבת הראשונה שלפני החתונה שתי המשפחות לא יוזמנו מאחת לשניה וכל משפחה תזמין לביתה למי שתרצה, כאשר ילכו בית החתן לבית הכלה להסיר מעל ראשה את המטפחת ( כי הכלה ביום שמתחילה לספור שבעה ימי נקיים לפני כן מסבבים על מצחה צטפחת וכשבאים הנשים ממשפחת החתן אל הכלה למוות עליה להתחיל בספירה מסירים מעל ראשה את אותה המטפחת, וזהו האקס הראשון שיהיה סימן להתחלת טקסי החתונה ).

בטקס זה לא תסודר שום מסיבה בתבשילין למבקרות רק ביצים דוקא, סופגנים או לחמניות, לא יסדרו משפחת החתן לשושבינים וגם לא משפחת הכלה לבתולותיה, יום ראשון כאשר ילכו נשים ממשפחת החתן לבית הכלה לשחיקת החננא, לא יסדרו לפניהם רק טה לבד.

במסיבות השבתות וובשבעת ימי החופה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אף יותר משני תבשילין. בשבת הראשונה של החופה לא ימסרו משפחת הכלה לחתן ( כשהולך החתן בפעם הראשונה לביתם בליל שבת לנשק ידי חמיו וחמותו ולהגיד להם שבת שלום ) רק עוף מבושל ובקבוק מאחייא. שום סוקאר לא יתנו לו הם או שאר הקרובים ולא תה או קפה ולא יסדרו בשבילו בלית " מצא אשה " ( ליל שלפני יום חופה וקידושין באים הקהל לבית החתן ומסבבים את החתן ועוטרים לו בעטרות מחגורות ארוגים חוט זהב ומזמרים לפניו את הפסוק " מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ואחר כך מפזרים על מצחו אפר בשעה שהוא מצטט את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו… ), לא יטליכו שתי המפשחות זו לזו מגשים שהיו ממלאים אותם במיני עוגות וממתקים. לגזברת ( הם הנשים הזקנות שהיו באות בהשכמה לבית הכלה ביום החופה וקדושין לקלוע שערותיה של הכלה ). לא יסדרו לפניהם רק ביצים. השושבינים לא יתנו לחתן סוקאר כשי כמו כן לא יוליכו משפחת החתן למשפחת הכלה בעודת בקר בשבעת ימי החופה. יום חמישי היו הולכים משפחת החתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת הצרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת בהם לפני חתונתה. וזה היה נקרא יום השעאייא – יום חזרה על הפתחים, יום השעאייא בית הכלה לא יעכבו אצלם את החתן לא ליל חמישי ליל שישי וליל שבת, רק בסעודת התהרים יאכלו במסיבה שיהיה בה תה וביצים ושני תבשילין ויחזרו להם לבית החתן בליל החמישי.

יום הבריץ שוםפ סעודה בוקר לא תהיה אחרי הברית וכמו כן ביום החופה, המוזמנים שומעים ברכות המילה ואת שבע הברכות וילכו להם עד שמן סעודת הצהרים, ובעל המצוה יכול להזמין למי שירצה.

בליל המימונא ובחנוכה ובפורים שום ילוקת מתנות לא יהיה בעיר רק השכנים יחליפו ביניהם והבנים לאבותיהם והאבות לבניהם ןהאחים והאחיות ביניהם לבין עצמם, ומי שיעבור ולא יקיים את מה שהזכרנו מלבד עון העניים שתלוי על צוארו.

נוסף לזה יקרא עבריין ומי שיוזמן אצלו גם הוא יקרא עבריין ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

סוף התעודה.

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-כולל תעודה מס'257- עמ' 87

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון

קריאת השם לילדה.

לילדה עורכים, בדרך כלל ביום שבת, טקס קריאת השם הנקרא "תסחים". השמות הניתנים לנולד הם בדרך כלל שמות ההורים של האשה והבעל. ופעמים שמות של צדיקים שהשתטחה האשה על קברם בתקופת הריונה או נדרה בעת הלידה לעילוי נשמתם. פעמים שהיו פורצות מחלוקות בין משפחות האשה והבעל על רקע זה, כשכל צד רצה לתת שם ממשפחתו הוא, והיו מתפשרים על ידי שנותנים לתינוק שני שמות. וכן אם מת לפני הנולד ילד במשפחה, נותנים את שם הילד המת לרך הנולד. הימים הראשונים ללידה, בעיקר בארבעים יום, היו מנהגים שונים.

לדוגמא, חצר שיש בה יולדת, אסור היה לטגן שם דגים מלוחים לשימור וכן אי אפשר היה להרתיח שם מי אפר לכביסה. וכנראה מפני שהריח החריף של הדגים המלוחים וכן של מי האפר הרותח גרמו למיחושים אצל התינוק הרך.

תקופת ההנקה.

היניקה בחלב האם. רק אם לא היה לאם חלב היו משכירים אשה מניקת. תקופת ההנקה במקובלת היא שנה וחצי, אך נשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות תקופת ההנקה. נמצאו אמהות שבאות להניק את בנם שהיה כבר ב "חדר". בלילה התינוק ישן בחיק אמו. ביום הוא שוכב בעריסת עץ קטנה "קונא" שניתן לנדנדה, וילדות מובאות על ידי אמן אצל אם התינוק, כדי לנדנד עריסתו. אם הילדה התפטרה על ידי כך מטיפול במשך שעות היום בילדותה. אם התינוק נתנה לילדה מתנה בסוף השבוע, דמי כיס וחופן גרעינים וממתקים אחרים. ההזדמנויות לשמחה כשילד נולד למשפחה מרובת ילדים.

הערה אישית שלי- במשפחתי רווח הנוהג להעביר את ה"קונא" מאחד לשני כאשר זו הייתה פנוייה, לפיכך, לא קנינו אחת חדשה, ואני נמצאתי, כאשר בגרתי, מעביר את ה "קונא" מאחד למשנהו, כמובן בתקוה, כמו כל ילד, לקבל דמים עבור ההובלה, וזו הייתה הזדמנות לנצל את אותם דודים קמצנים.

בכורה

כשמגיע הבן הבכור לשלשים יום עושים את פדיון הבן. מצוה זו היה לה מחבבים המצפים לה. נשים קרובות ורחוקות היו עוקבות אחרי משפחות שיש בהן פדיון הבן, כדי להיות נוכחות בטקס. וגם גברים חיבבו מצוה זו והשתדלו להיות נוכחים בה. רבי רפאל משה אלבאז כותב : שמעתי משד"ר מירושלים תוב"ב כח קבלה בידם מזקני שער כי כל ההולך לסעודת פדיון הבן הוא תיקון וכאילו התענה פד תעניות. ולכן זריזין מקדימין והזדמן שם אף אם אבי הבן לא הזמינם. גם בסעודה זו היו שהפריזו והתקנות העמידוה על כוס תה ועוגות וכעכין. הסדר הוא אותו סדר הכתוב בסידורים ספרדיים. הפדיון נעשה במטבעות כסף השמורות במשפחה מדור לדור.

תספורת לאחר ט' חדשים.

כשהשלים הילד תשעה חדשים עשו לו תספורת, כדי לחנכו למצוות פאות. בצפרו נוהגים לעשותה בחול המועד סוכות או פסח, ועושים אותה בבית הכנסת. ומשאירים לילד פאות. וזו היא המצוה לאחר המילה שעושים בגופו של ילד. המוזמנים תורמים "גראמא" לספר ולחברת גומלי חסדים, והשער בתגלחת הראשונה גונזים אותו בכרית של התינוק.

כשצומחת שן ראשונה לתינוק, נהגו לשלוח לקרובי המשפחה צלחת מלאה חטים שלוקות לתקרובת זו קראו "שנאן" – שיניים, כאילו להודיע לבני המשפחה שהתחילו שיני התינוק לצמוח. רמז לדבר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. קרי חלב "שכאשר שם גבול לחלב כלומר ליניקה, חטים ישביעך. כשהתינוק היה זוחל על השטיח או הרצפה, נמנעו מלדלג עליו, תוך נימוק שהדבר עלול להפריע לגדילתו של התינוק.

בן חמש למקרא.

כשמגיע הילד לגיל חמש שנים והוא כבר יודע לקרוא בחומש, מלבישים אותו "לכסווא דלכמס שנין" וציצית קטן – חליפת בן חמש שנים והדבר מלווה בסעודה חגיגית, שאליה מוזמנים קרובי וידידי המשפחה. אם שאחָיו מתו לפניו, אחרים, ולא הוריו עושים לו את הבגד. יש משפחות שנהגו בגיל זה לעשות לבניהם "לערוס דלכתאייב" (הערה אישת, זהו פרק בפני עצמו, שעליו יש מאמר מאלף אותו אביא בפניכם בע"ה) הוא מעין חתונה זוטא.  משדכים לילד ילדה בגילו בת חמש, והורי הילד מביאים אליה מתנות שונות, וסעודות נמשכות כשבוע ימים. וביום ה "חתונה" מרכיבים הילד והילדה על הכתף או נושאים אותם על כסא, ועוברים מבית לבית של קרובי משפחה. ובכל בית מקבלים את פניהם במיני מתיקה, ובבית החתן עושים מסיבה גדולה אליה מוזמנים רבנים, ובסוף הסעודה, מביאים הילד, והרב כותב על לוח בדבש אותיות א-ב. ופסוק תורה ציוה לנו, והילד קורא את המשפט ולוחך את הכתוב.  לחיכה זו מסמלת כאילו גט בינו ובין משודכתו. ובתום הטכס נפרדים והולכים להם. חתונה זו קבועה הייתה בחדש סיון, סמוך לחג השבועות.

פסק זמן מספרו של רבי דוד עבודיה זצ"ל

פרק על " ערוס דל כתאייב " מתוך ספרו של רפאל בן שמחון " יהדות מרוקו " הווי ומסורת "

אל עורס דל כתאייב.

מנהג עתיק יומין מדורי דורות שנשתמר עד ימינו בקרב יהודי מרוקו, הוא אל עורס דל כתאייב – חתונת הקלף או חתונת הכתב, בקרה יהודי האטלס הגבוה, בקהילות עמק התודרא הוא נקרא , אל כתאב. מסורת הייתה בידן של משפחות במרוקו, להשיא כביכול את ילדיהם בהגיעם לגיל חמש או שש, בחג השבועות, חגן מתן תורה. החתונה נערכה כדת וכדין בידי רב, עם מוזמנים וארוחות, ומיד אחר החתונה נערך גפ טכס הגירושין.

טכס הנישואין.

מסכת השידוכין לפרטיה התחילה בחול המועד של פסח, אשר בסופה הצליחו ההורים למצוא כלה לבנם בן החמש או השש. לאחר ששני הצדדים הסכימו ביניהם על התנאים, הזמין אבי הכלה את משפחת החתן לביתו. הורי החתן נענו להזמנה ובאו יחד עם קרוביהם לבית הכלה בליל המימונה, ועוד באותו ערב נערכו האירוסין.

ההורים בחרו דווקא בליל המימונה, שהוא הערב של " הדלת הפתוחה ", והביאו לארוסתם טבעת אמיתית מזהב, חיננא, בושם, צעיף אדום וסוכריות. החתן הביא לכלתו שמלה יפה. יש להדגיש שמשפחות אלה נתקלו בקשיים רבים במציאת כלה מתאימה משום שהיה עליהן למצוא משפחה מסוגן, המקיימת אותו המנהג.

האורחים התכבדו בעוגות שנאפו בבית על טהרת הכשרות של פסח, במשקה ובכל מיני תקרובת.

מסביב לאצבע הקטנה של החתן והכלה, כרכו חוט ומשחו אותה בחיננא. לאחר שזו התייבשה הותר החוט כך שנשאר ציור של מספא סיבובים, כעין טבעת על האצבע. עוד באותו ערב נקבע תאריך הנישואין לחג השבועות, אולם הטכסים התחילו כבר בשבוע ההילולא, בל"ג בעומר.

הורי הכלה הזמינו את החתן והוריו ליום שבת שלפני חג השבועות, לארוחת הצהרים. בחרו בשבת זו דווקא, משום שהיא נקראת שבת כלה והכוונה לתורה. החתן נישא על כפיים ונלקח לבית הכלה, מלווה בבני משפחתו ובקרובים. לאורך כל הדרך, ה-זג'ארתאת לא חדלו להשמיע קריאות גיל. המוזמנים התקבלו בבית הכלה עלן ידי המשפחה המארחת, ויחד עם החתן הצעיר הם התכבדו בכל טוב.

אחר כך פירכסו וגינדרו את שני בני הזוג. הכלה לבשה את השמלה היפה שהביא לה חתנה וענדה את הטבעת שקיבלה מהוריו. אחרי שכל המוזמנים הטיבו את לבם, יצאה השיירה לבית החתן המיועד. בני הזוג נישאו על כפיים ולא פעם הם נבהלו, פחדו או מררו בבכי במשך הטכס. בדרך לבית החתן, התעכבה השיירה ליד בתי הקרובים שהזמינו במיוחד את החתן והכלה, ובכל תחנה הן כובדו בחתיכת סוכר ובממתקים.

במשל התהלוכה נהגו לעשות שבעה סיבובים בתוך השכונה " המללאח ), עד שהגיעו לביתו של החתן. הורי הכלה ישבו שסביב שולחנות ערוכים מכל טוב והתכבדו בעוגות, בתה ובמשקה. טכס זה נערך כאמור ביום שבת אחר הצהרים, והיווה בעצם פתיחה לחתונה שתתקיים ביום חג השבועות.

אולם יש שערכו את החתונה מספר ימים לפני החד בימי שני, חמישי או בערב החג עצמו, והיו שחיכו וערכו אותה כאמור ביום מתן תורה.

יום החתונה.

בער חג השבועות, משפחת החתן לוקחת את הכלה ובן זוגה למקוה, וטובלים להם את היד הימנית ואת רגל הימנית. הפמליה יוצאת אחר כך לבית החתן ובדרך נכנסים לגלב ומספרים את הבחור. משם ממשיכה השיירה לכיוון בית החתן, ולכל הכבודה הזאת מצטרפים פייטנים, נגנים וה- זג'ראתאת.

משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לפי התור לארוחת ערב בבית החתן, ומחזיקים את אם הכלה ללינת לילה. ביום חג השבועות, בני משפחת הכלה, באים עם קרוביהם לבית החתן, ומכבדים שם ב-בויזא-לחם מיוחד שהכינו עבורם. רק הכלה נהנית מהלחם הזה והיא זוללת אותו לבדה.

לרוב, נהגו לערוך את טכס שבע הברכות בערב החג, כך הוזמנו אליו קרובי משפחה, שכנים וידידים. בני הזוג ישבו על ה- טרונו ( אפיריון לכלות ) והרב כתב כעין כתובה על נייר, באותיות דבש : " תורה ציוה לנו משה מורשת קהלת יעקב ´והפסוק " מצא אשה מצא טוב ".

יש שכתבו אותיות את האלף בית בלבד, לימדו את הילד לקרוא את הפסוקים ולאחר שקרא אותם, נתנו לו ללקק את הכתב עם הדבש. ובעוד החתן מלקק את הכתוב, כל הנוכחים קראו, מזל טוב, ו " כן יערבו לחכך דברי תורה ". בסיום הטכס, הרב בירך את בני הזוג, שיזכו לחתונת אמת, ואת ההורים. היה זה בעצם הגט של החתונה הפיקטיבית שהתקיימה.

מקרו המנהג.

מקורו של מנהג זה אינו ברור דיו. לא כל משפחה הרשתה לעצמה לערוך חתונה כזו, ורק משפחות ספורות נהגו כך. עוד בהיותי בחו"ל וגם כאן בארץ התעניינתי וחקרתי את מקורו של המנהג. סופר לי שלפני שנים רבות, היו משפחות ששכלו את בניהם בהגיעם לגיל שמונה עשרה, שהוא גיל החופה לפי המסורת.

ההורים פנו אל זקני הדור ולחכמיו, ואלה ייעצו להם לערוך חתונות פיקטיביות לבניהם בגיל חמש ( בן חמש שנים למקרא ). אולי בזכות זאת תתבטל הגזירה. ההורים נענו והתחילו להשיא את ילדיהם בגיל חמש או שש. המקום שעה כנראה למשאלותיהם והילדים נשארו בחיים.

אין בטחון שזו אמנם הסיבה האמיתית. מתקבל יותר על הדעת, נוהג של ה " חופה בזעיר אנפין " שעורכים לתינוקות, המרמזים על נישואי התורה עם כנסת ישראל שכרתה ברית נישואין בחג השבועות, ולכן בא מנהג זה של עורס דל כתאייב, לציין את מחויבותו של הילד לתורה בהגיעו לגיל מקרא.

אולם השאלה נשארת עדיין פתוחה, מדוע רק משפחות יחידות ומיוחדות מקיימות מנהג זה ולא כל בני הקהילה. חיים זעפרני מביא מנהג זה הקיים בעמק התודרא אשר בהרי האטלס הגבוה והנקרא אל כתאב.

"דאנו ההורים לשני דברים משהגיע הילד לגיל חמש, ללמד אותו תורה ולבחור לו כלה, בהתאם לדברי התלמוד, מסכת קידושין.  בערב חג השבועות זכר למעמד סיני שהיו עורכים "חופה בזעיר אנפין". הילד וילדה בת גילו שנועדה לו, נתאחדו בטכס נישואין ממש, שלאחריו נערכת מסיבה. לאחר תפילת שחרית הלכו הגברים אל בית החתן, הרב כתב את האלף בית העברי בדבש על מדף נקי, קרא לילד ללקק את האותיות ואומר : "כן יערבו לחכך דברי התורה".

מחבר ספר הרוקח מביא מנהג ברוח הדומה במקצת, על הושבת התינוקות ללמוד בחג השבועות :

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה….ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד תשר"ק, תורה ציוה לנו משה " "תורה תהא אמונתי ", "ויקרא אל משה", וקורא הרב כל אות ואות מן האלף בית והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו, וכן "תורא תהא", וכן ויקרא, ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו.

גם "ספר אסופות" מביא מנהג ברוח זו, וכותב :

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, שניתנה בו התורה. ומביאים הלוח שכתוב עליו" א, ב,ג,ד,ה,ו,ת,ש,ר,ק, ותורה ציוה לנו משה, תורה תהא אמונתי, ופסוק ראשון של ויקרא.

וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש, לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו, ופסוקים האלו כותבים על עוגה נילושה בדבש.

המחזור ויטרי כתוב :

כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, כותבין לו את האותיות על לוח, ולמה מחפים האותיות בדבש ואומרים לן לחוך ? זהו כעניין שמפורש ביחזקאל ג, ג "ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק ". כלומר כשם שנוחים האותיות ללחוך כן תהא לו תורה נוחה ללומדה וללמדה.

סוף הפרק של הווי ומסורת.

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון עמ' 89-87

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה-חינוך בנים ובנות

 

בר מצוה.

חגיגת בר מצוה נעשית גם בטרם מלאת י"ג שנה לילד. משהיה יודע ללמוד תורה ותורה שבעל פה היו ההורים מכניסים אותו לעול המצוות. חתן הבר מצוה דורש "דרשת בר מצוה" עם "מליצה". בהתחלת ההכנות ההורים מוליכים למורה עוגות וסוכר, וזה שימש כהזמנת המורה להכין דרשה לתלמיד. הנחת תפלין הייתה ביום ב' או ביום ה', ביום בו יכול הבר מצוה לעלות לספר התורה. ומתפללים בבית הכנסת תפלה חגיגית ואין אומרים תחנונים. וגם אם היה פחות מי"ג עולה לתורה ומצטרף למנין ג' העולים. ביום ששי שלפני שבוע הבר מצוה, חתן הבר מצוה הולך עם חבריו התלמידים בני גילו אל הספר, ומסתפרים כולם יחד אתו. כל אחד מהשושבינין הללו מכין כעין רובה צעצוע מקנה סוף, ובו היה יורה, והם מהוים כעין גדוד חיילים של הבר מצוה. בשבת כל קרובי המשפחה סועדים סעודת הצהרים בבית הבר מצוה.ובמוצאי שבת מתפללים ערבית בבית, בשירים ובזמירות. אחר התפלה רוקדים עם הבר מצוה ושמחים עמו. בליל שני עושים סעודה גדולה והקרובים לנים בבית הבר מצוה.ובבקר באים כל בני המשפחה לבית הבר מצוה, והוא מברך את ברכות השחר, ומניח תפלין בביתו. ונושאין אותו לבית הכנסת כשהוא יושב על כסא ומנגנים מלוים את השיירה בשירה וזמרה. בבית הכנסת הוא יושב על כסא המיוחד לו, כשחוזר הביתה באים השושבינין וחוטפים לו את התפלין, עד שאבי הבר מצוה פודה אותם בכסף. בבית עורכים סעודה לכל המתפללים ודורש בפניהם.

הבנות וחינוכן.

הבת מקומה בבית, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה". אינה מבקרת לא ב "חדר" ולא בבית הספר. מה שלומדת, לומדת היא מאמה. משפחה את עיניה כבת ארבע – חמש, התחילה עוזרת לאמה בצורכי הבית, מכבסת, שוטפת כלים, מנקה את הבית, לשה ומבשלת. בדרך אגב לימדתה אמה להכשיר את הבשר, להפריש חלה, להפריד כלי בשר מכלי חלב, וכיוצא בתודעה היהודית. משהגיעה לפרקה מלמדתה אמה מסורות ומנהגי טהרת המשפחה. ולפי חינוכה של האם והבית ממנו יצאה, כך היה חינוך הבת. בשעות הפנאי שיחקה הילדה עם חברותיה בנות השכנים, במשחקי בנות, בקפיצה על חבל, מחבואים, ומשחקי חברה שונים. במקום בובות, שלא היו ידועות, לוקחות הבנות מטאטא קטן, מלבישות ומחתלות אותו, ומשחקות בו כחתן עם כלה, או אבא אמא וילדם הקטן. לפעמים שיחקו גם עם הבנים, אחיהם או בני השכנים. הילדות נשלחו לשליחויות קטנות מחוץ לבית כגון להביא תבשיל לבית הדוד, להוליך ולהחזיר הלחם מהתנור, וכיוצא בזה. משגדלה הבת דאגו ההורים ללמדה מלאכות של נשים, תפירה, רקמה, עשיית כפתורים ( אלעקאד ) וכיוצא בזה. לבוש הבנות הותאם למושגי הצניעות.

חינוכה של הבת מסור כולו בידי האם. האב לא השגיח על חינוכה כלל, וסמך בכך על אשתו. רק בנות יוצאות מהכלל ללמדו בבית מאביהן לקרוא ולכתוב.

תקופת הילדות של הבת קצרה מזו של הבן. כבת שמונה – כבת תשע הייתה נישאת לבעל, ועוזבת את בית אביה, אף שלא רכשו שום השכלה, החינוך המעשי שקיבלה בבית אביה, ונסיון החיים, גיבשו ועיצבו את אישיותה, עד שבבוא היום נמצא מוכשרת ומסגולת לחנך את בניה ובנותיה היא. ואכן היו נשות רבנים ומנהיגים, שעל אף חוסר השכלתן נחונו בשכל ישר וטבעי והנחו בעצתם את בעליהם וכל הפונים אליהם. לילדה לא נועדו טקסים כמו לילד, מלבד ערוב ה "כתאיים" ששיתפו בו את הבנות, באותן משפחות שנהגו בכך. ביום ראשון של פסח היה לילדים "כאלוטה" ( מערובות ) ובו היו הילדים והילדות בני הבית מכינים הארוחה לעצן, ומבשלות ומגישות בכלים קטנים, שהיו נקנים במיוחד לפני פסח לשם כך, וכמובן ארוחה זו אוכלים אותה בנפרד מבני הבית המבוגרים.

דרכי ענישה של הילדים.

האם הרביצה בבתה אם עשתה מעשה לא טוב. כגון ששיברה כלי, או רבה עם אחיה או חברותיה. דרך ענישה מקובלת על האמהות הייתה הקללה. האם ברצותה לשכך רוגזה כעסה, הוציאה מפיה קללות נמרצות, כגון "טיטוס ומנחוס" שנאמרו מן השפה אל החוץ, שהרי שום אם לא רצתה בלבה שקללותיה יקויימו כתוצאה מכך. גם הילדות למדו מהר לקלל ובמריבותיהן עם חברות, השתמשו אף הן בנשק זה.

הילדות לא ביקרו בבית הכנסת, רק בהזדמנויות חגיגיות כגון ליל שמחת תורה, ליל פורים, שבאו לראות בהמולה הגדולה שבבית הכנסת. מסורת היתה שבליל ראשון לספירת העומר מביא אבאנ את ילדיו גם הבנות, לבית הכנסת. בשמחות כגון חתונה או בר מצוה, השתתפו הבנות בשמחה, על ידי ששרו ותופפו בתוף הנקרא "אגוואל". על אף שההורים העדיפו בנים מבנות, אך בטיפולם היומיומי בהם, לא היתה מורשת שום העדפה לבן על הבת. בשניהם טיפלו באהבה ומסירות, דאגו להלבשתן ופרנסתם ושמרו על בריאותם, במדה שווה. ופעמים שהבת או אופיה היה טוב משכה אליה תשומת לב ההורים יותר מהבן.

עם פתיחת בתי הספר של כי"ח, בשנים הראשונות לפעילותן בצפרו, הופנתה תשומת לב לחינוך הבנות. ונוסדו כתות מיוחדות לבנות, שם למדו על ידי הרב המחנך לקרוא את כתבי הקדש, ולכתוב אגרת שלומים, מלבד לימודי השפה הצרפתית. בשנים האחרונות נפתח בית ספר תורני מקצועי לבנות "בית רבקה", ובו למדו הבנות ביסודיות תנ"ך, משנה ודינים בצד מלאכות כגון תפירה, רקמה, ואריגת שטיחים. וגם הבנות שלמדו בבית הספר אליאנס, ששם לא למדו לימודי קדש, השתתפו בשיעורי ערב תורניים, שאורגנו עבורן. בהגיע הבת לפרקה, אביה ואמה דואגים למצוא לה חתן, הטוב בעיניהם. מבלי לשאול את פיה.

הילד וחינוכו

כבן שנתיים שלוש, משהתחיל לפטפט, הובא הבן ל "צלא" – בית כנסת ששימש כ "חדר", ללמוד אצל "רבי" מלמד דרדקי. תחילה לימדו צורת האותיות, אחר כך צירוף האותיות וכו….עד שהגיע לקריאת "הפרשה בטעמים".משלמד לקרוא ולהתפלל, התחיל לבקר בקביעות עם אביו בבית הכנסת. בשעות הפנאי, משחק הוא עם חבריו. משחק הילדים שהיה ידוע ביותר הוא קפיצה מן הגגות, מגג אל גג וריצה אחד אחר חברו. אך היו משחקים אחרים, כגון : "שב שבות", עניינו קפיצה אחד על גבו של השני. משחק בכדור שהיו עושים מסמרטוטים צורת כדור.

"פאיין דאר צלטאן – איפה בית המלך – שהיו כורכים מטפחת סביב העינים והמועמד היה צריך ללכת ולהגיד איפה בית המלך והם עונים לו עוד קצת, עוד קצת עד שמגיע ליעד הקבוע מראש. משחק מלחמה שהיו עושים כעין רובה מקני סוף ומשחקים בו כבנשק. משחק בגרעיני מישמיש. דרכי ענישה נוספת לבנים היו ה "ארמא" שהיו שמים רגלי הבן בסד. בבתים רבים בצפרו היה מכשיר זה מצוי. משגדל הילד וידע לכתוב אגרת שלומים, עוזב הוא את הלימודים ויוצא ללמוד מלאכה או לשרת אצל סוחרים. רק יהודים עברו ללמוד בישיבות אצל ה "חכם" שעל פי רוב לימד תלמידים בחינם. רק משנת ת"ר – 1840, החלו לאסוף כספים עבור הישיבות. רוב הילדים עזבו אחרי הגיעם לבר המצוה. גם אצל הבן היתה תקופת הבחרות קצרה, כי גם הוא נשא אשה בגיל י"ז – י"ח.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה-חינוך בנים ובנות עמ' 92

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- מחלות הילדים ורפואתם.

בחוג המשפחה

רכוזם של בני המשפחה היה בארוחות, כולם, הסבו לארוחה ליד שולחנות נמוכים. על פי רוב סעד ראש המשפחה, מלבד אלה שיצאו לכפרים לכל ימות השבוע ואפילו לששה חדשים. במשפחות אלו הוטל עול הטיפול בבנים על האשה ועל הבן הגדול., עם משחתו לפחות בארוחת הערב.

בארוחה שוחחו על דא ועל הא. שכיח היה ששנים אכלו מצלחת אחת. בערבי החורף הכניסו את ה "נאפך"– כירה קטנה, לתוך החדר להתחמם לאורו. לפני הארוחה ואחריה סיפרה האם או הסבתא סיפורים "חדאיית" בעל פה לילדים, ששתו את דבריה בצמא. לעת השינה, פרשו על המחצלת מצעים לישון עליהם. הילדים ישנים בשורה אחת, ומתכסים בקצה האחר של החדר בכיסוי משותף בנים לבד ובנות לבד.

מחלות הילדים ורפואתם.

הילודה היתה גבוהה בקרב כל המשפחות. כל אשה היו לה למעלה מעשר לידות. אך ככל שהילודה היתה גבוהה תמותת הילדים היתה גדולה, עקב מחלות הפוקדות אותם, האדמת, האבעבועות ועוד.

אדמת   "בוחמרון" במחלה זו היו עוטפים את התינוק בשמיכות או סדינים אדומים. וסוגרין את החדר שלא יחדור הרוח. ונזהרים שלא תכנס לחדר אשה בימי נדתה, וכן נמנעים ההורים מלשמש מטתם בחדר, וזה מתוך אמונה שטומאות אלו, ישפיעו על הילד החולה. עם כל זאת, מחלה זו הפילה חללים רבים בקרב הילדים.

אבעבועות – "ג'דרי".  מחלה זו היתה ממארת, ואל היתה לה תרופה. הם נזהרו מלבוא במגע עם הנגוע בה. הרבה ילדים לא הצליחו להתגבר עליה ומתו. אף אלה שניצלו נשארו בעלי מום כגון עוורון או מחלות עיניים, תבלול בעין וכדומה, ובמקרה הקל, היו נשארים פני הילדים מלאים צלקות שמכערים אותו לכל ימי חייו. רק בתקופה מאוחרת התחילו לחסן את החולים בה באמצעות מוגלא של פרה הנגועה במחלה זו.

ריח ציף – רוחות הקיץ.  בקיץ היתה מצויה מחלה זו בקרב הילדים, היונקים אז שהיו מקבלים שלשולים בלתי פוסקים עד שמאבדים את הנוזלים ונופחים את נשמתם. טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו, שהיו מעשנים סמים הנקראים "כיף" ונופחים העשן בפניו של הילד ועל מטתו. טיפול אחר לבשל יין שבתוכו מטבעות נחושת, ולהשקות מזה הילד.

צמיחת השיניים של הילד בפרט בקיץ היתה קשה, כי הילד היה חלש ורגיש למחלות אחרות, העלולות לסכנו.

צהבת "בוספפאר" למחלת הצהבת של הילדים היתה ה "סגולה" דלקמן נקוטה בידי ההמון. היו מוליכים את הילד החולה לבית הכנסת "צלא לכבירא" משכיבים אותו על הרצפה מכסים אותו באחת ממחצלות שעל הספסלים, ונותנים מקלות בידי התינוקות הלומדים שם, והם חובטים בחולה מעל המחצלת. מלבד מחלות אלו, מצויות היו מחלות המעיים – טיפוס, חולי רע ומגפה שהיו עושות שמות ביישוב. בקרב הילדים והמבוגרים גם יחד. כשיש חולה במשפחה, הזקנות באות לבקרו והן מציעות תרופות שונות כיד נסיונן הרב. הרבה מחלות תולות אותן בעין רעה. לשם זה היו ידועות כמה טיפולים.

"גסיל לעתאבי" – מי רחיצת הסף. שהיו טובלות חתיכת צמר במים, ומרטיבים בה כל ספי הבתים שהחולה היה בהם סמוך למחלתו. ונותנים לחולה לשתות את המים הללו.

"לעבאר" – שמניחות כירה מוסקת ברחוב והנשים לוקחות מתוך הכירה גחלים לוחשות ושמים במקומם פחמים. או ששואלים פחמים מנשים שלא נתגרשו "למזוואראת" מכבים אותם לאחר שבערו בתוך מים, ושופכים מים אלה על ראש החולה.

לבסיס– זורקות קמח בצדי הסמטאות לצורך השדים, והם מרפים מהחולה. ויש ששפכו שמן במקום שניזוק ואומרות : פלוני בר פלונית "שולח לכם שכנינו התחתונים" את מנחתו ןקורין לזה "אלקמא". מפעולות אלו המופנים לשדים, לא היתה נוחה רוח החכמים שהתנגדו לזה.

תסביר – שמודדות אזור לאורכו זרת, זרת, ועל כל זרת, מזכירים שם משמות האבות והצדיקים, קושרים ומתרים ומעבירים האזור על גוף החולה, וכל הנוכחים רוקקים על האזור. מדידה זו נקראת "מדידה של מצוה" והזכירה מר"ן בשו"ע או"ח, סימן שו, ס"ז.

בכור – קטור. לוקחים לבונה ושיח הנקרא "אזיר" – רומירו, ומעשנין החדר שנמצא בו החולה, ואפילו תחת מיטת החולה.

טאסור – מי שמתים לו בניו, ונולד לו ילד אחר מעבירים אותו דרך חבית של חרס שאין לה תחתית מכניסין אותו מצד אחד ומוציאין אותו מצד שני, וזה סגולה לשמירת הילד וילד זה אמרו עליו "כרז מן טאסור"

קמיעין – סגולה אחרת לשמירת ילדים, תולין עליהן קמיעין שנכתבו על ידי מומחים. ויש לו צורת משולש וכותבים עליו שמות הקדש.

כללכאל. סגולה אחרת לקחת אצעדה (תכשיט שהשתמשו בו בימי קדם לקישוט הזרוע או הרגל ) " כלכאל " בערבית על רגל אחת והיה נושאו עליו עד שהתבגר. ע"כ מחלות ילדים

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- מחלות הילדים ורפואתם.- עמ' 94

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- – המשפחה המורחבת וחגי ישראל

המשפחה המורחבת.-

יש שלאב אחד היו שתי משפחות, אם נשא שתי נשים וכל אחת ילדה לו ילדים. אמנם נישואין לשתי נשים תופעה נדירה היא במרוקו. כי אף שאין חרם דרבנו גרשום חל על יהודי המערב, מכל מקום איסור נשואין לשתי נשים בא מכח השבועה ותנאי הכתובה, שבכל הכתובות כותבין ונשבע…שלא ישא אשה אחרת עליה אלא על פיה ורצונה. רק במקרה של עקרות הנמשכת עשר שנים מתירין לו לשאת אשה אחרת עליה. עם זאת היו אנשים שהפצירו בנשותיהם ושכנעום להרשות להם לשאת אשה שניה. ושתי הצרות גרו בבית אחד. ואז היו תמיד מריבות ביניהן. היו פוסקים במקרים אלה, להפריד דירתן של שתי הנשים.

קשרי המשפחה.

קשרי המשפחה בין הקרובים היו הדוקים ביותר. קרובי משפחה התעניינו בגורל בני משפחתם, השתתפו אתם בשמחותיהם. בעתות צרה ומחלה עזרו זה לזה. אף במריבה, היו בני המשפחה מצטרפים לקרובים לחבורה אחת, להטיח דברים כלפי הצד השני.ואין צריך לומר שהאחים אהבו זה את זה. על פי רוב משתתפים בעסקים, בין במסחר ובין במלאכה. ולפעמים אף היו מתפיסת בית אחת. המשפחה כולה התפללה בית כנסת אחד, ואף ישבו זה ליד זה בשורה אחת. פגישותיהם בבית הכנסת בשבתות וימים טובים חיזקו את הקשר ביניהם. אחרי התפלה הלכו לבקר זה אצל זה. האב מוליך את בניו הקטנים אתו לבית קרוביו, והללו שמחו בהם, נרעיפו עליהם נשיקות ומתנות, כגון אגוזים קליות וממתקים. הביקור השאיר בדרך כלל רושם עז על הילד, שהיה מצפה לביקור נוסף אצל הדוד והדודה.

חגים ומועדים.

במסגרת המשפחה לא חסרו חוויות לילדים ולמבוגרים כאחד, בעיקר בחגים ומועדים.

חנוכה. מלבד הדלקת הנרות, שהיתה חוויה לכל בני הבית והיה מנהג לאכול בארוחת הבוקר סופגניות חמות, ופעם אחת בשמונה ימי חנוכה מתאספים בני המשפחה כולם לאכול "סקסו" ובעל הבית שולחת  "עאדא" לקרובים שלא יכלו לבשל. ביום השמיני של חנוכה, אוספים את שיירי הפתילות והשמן של חנוכה ושורפים אותם במדורה בחוץ והילדים מקפצים על המדורה.

פורים. מתחילת אדר, נהגו הילדים לצייר על נייר בצבעים המן, בניו וזרש אשתו. כל ילד כיד כשרונו לציור. אלה שלא ידעו לצייר, קנו ציורים אלו מילדים אחרים בעלי יזמה, שציירו ציורים רבים ומכרום לאחרים. רחובות העיר היו הומים מילדים המכריזים על סחורתם זו, בליל פורים באים הילדים לבית הכנסת, ציוריהם בידיהם, ומביאים אתם מהבית הקרש שעליו קוצצים את הבשר עם הקופיץ (לוח ברזל בעל שפה מושחזת שמכים בו על פני הבשר לקצצו) , וכששומעין שם המן מכים בקופיץ על הקרש ומחתכים את גופו של המן לפסות. לאחר התפלה מתמלא בית הכנסת מאיבריו הקטועים של המן, והילדים עושים מהם מדורה.

עקרת הבית מכינה לכל ילדיה עוגיות קטנות בצורות שונות הידועים שבהם, צולת סולם קטן, צפורים, כך היד של חתול, גלגל, ועוד. את העוגיות היו חורזים המחרוזת הנקראת "אזלאג" וכל ילד תולה במסמר את המחרוזת שלו, ושומר עליה.הוא אוכל ממנה מפורים ועד פסח. אחר הצהרים הילדים היו מובילים את ה "סינייא" מגש מלא עוגות ותבשילים למשלוח מנות לקרובים ולידידים ומתנות לעניים. ובכל בית נתנו להם לילדים מעות פורים, מלבד מה שכל ילד מקבל מאביו באותו יום.

אחר הצהרים עורכים סעודת פורים. בכל הבית מתאספים כמה משפחות יחד והסעודה נערכת הרוב עם. ומרבים בשירים וזמירות. רבני המערב חיברו פיוטים מיוחדים לסעודת פורים.

פסח. עוד לפני החג עוברות על הילדים חוויות ההכנות לפסח. מיד לאחר פורים, מכבסים את המצעים הטובים ומצניעים אותם עד לחג. את הבתים מסיידים והרצפה מורחים בסיד בצבע אדום. והכל מבריק לקראת החג. בימים שלפני החג ישנים על מצעים ישנים, ואוכלים על גבי ארגזים, את השולחנות רוחצים ומכשירים ומצניעין לחג. בליל החג כל כלי הבית נראין כחדשים. רוח של קדושה חופפת על הבתים, והשמחה שרויה בכל.

עשיית המצות. משפחות אמידות מיוחדות, היו מכינות מצות "שמורה" משעת קציר, ומחלקות אותן לקרובים וידידים. הכנת המצות אלו החלה כבר בימי הקציר. אבי המשפחה, עם בני ביתו הגדולים, יצאו לכפר כדי לעמוד על הקציר. מיד לאחר הקציר והמירוח, הובילו את החטים לבית, והכניסום לאוצר, למקום שאין הגשמים חודרים.

 בחנוכה מוציאים הנשים את החטים ובוררות אותן מהפסולת שבהן. סמוך לימי הפסח הוציאום וטחנום בבית בריחים של יד, לאחר הטחינה ניפום בנפות חדשות, ובחרו את הסולת המובחר שבהן. אפייתן נעשית בתנור בעסק רב. רבים באים לעזור, בלישה, בעריכה ובאפיה. לעת ערב הבנים יוצאים בחבורה לראש המעין לשאוב "מים שלנו" וכדים חדשים על שכמם. במיוחד רבתה ההמולה בעשיית "מצות שלאחר חצות" בערב פסח. המשתתפים השתדלו לעמול ולהזיע בעשייתן. פרקי ההלל בקעו מכל רחוב. גם הילדים לקחו חלק בארוע זה. ויש שהשאירו את האפיה עד לליל החג לפני הסדר ואכלו מצות חמות.

בליל מוצאי החג ליל ה "מימונא" מבקרים עם הילדים אצל הכהנים והרבנים לקבל את ברכתם. הרב היה מזה על מצחם חלב ואומר את הפסוק "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" . ויש שנותנים תמרה ממולאת בחמאה, סמל לשנה טובה. על השולחן היו מפזרים גבעולי חיטה ושעורה ירוקים. סמל לאביב. כל יהודי שיש לו מכרים מהגויים, שולחים לו הם קמח חמץ חמאה, חלב, ועוד. והוא שולח להם מצות החג, מרקחת צמוקים הנקראת "מרוזייא" אגוזים, תמרים פולים מטוגנים ומיני מתיקה אחרים. והיו קוראים לזה "פרחא".הדבר מצביע על שיתוף הפעולה ויחסי חברות שהיו בין הגויים ליהודים בזמני רגיעה, המוסלמים אהבו את מאכלי היהודים ושמחו באותן משאות שהיו שולחים להם.

 בלילה הזה שולח המשודך למשודכתו מעים "סבלנות". דהיינו טבעת זהב או תכשיט אחר ביד הוריו וקרוביו. בקבלת הפנים שעושים בית הכלה, היו מביאים פייטן אתם, ושרים יחד את השיר "שולמית בואי יותן מוהר נתן לרבי שמואל בן אלבאז". למחרת ביום אסרו חג יש שיוצאים לטייל מחוץ לעיר בגנות ובפרדסים, טיול רגיל, כחצי שעה וחוזרים לעבודתם.

שבועות. קריאת האזהרות של רבי יצחק בן ראובן היתה מאורע חברתי. כל אחד קורא בית מהאזהרות בנעימה מיוחדת ונזהר לבל יטעה, מי שטועה היו משתיקין אותו ואומרים לו בנעימה "חזור, חזור אינך יודע, ישאל לא ידע עמי לא אתבונן". ומי שנופל בחלקו הבית על "מצות הייבום" שופכים עילו מים וכשעובר ברחוב מזריקין עליו מהגגות מימם. משחקי המים בחג השבועות, אפשרו לילדים משחק חביב, מבלי שהמבוגרים יגערו בהם. הנשים, אף הן מתאספות בבתי הרבנים, והרב קורא לפניהם את פתרון עשרת הדברות בערבית "עשר כלמאת". מאכלי חלב שונים היו בשבועות ויש משפחות שהיו מחלקים ל"חראבל" מקמח מצה " נענע " וסוכר.

גם יום האבל – תשעה באב, השאיר חוויות בלב הילדים. בתי הכנסת לבשו קדרות. אמירת הקינות המרובות, כמנהג ספרד, כשכל הקהל יושב על הארץ, וגועה בבכיה, זעזעה את הילדים, שהשתתפו תחילה כמשקיפים, וכשלמדו, לקחו חלק באמריתם כשאר הקהל. הם קלטו את סיפורי החורבן והצרות שעברו על עם ישראל בכל הדורות והזדהו עם עמם, כאילו הם באותו דור.

לאחר שיוצאים הילדים מבית הכנסת, הולכים ל "דוכניהם". וכך היו עושים : יום לפני ט' באב, היו הילדים מכינים סמוך לבתיהם "דוכן" בנוי ממש, מאבנים וטיט, הדוכן אמור לשמש להם כמעין "חנות". בבקר הם לוקחים "פלוס סיפייא ( כסף לפירות הקיץ ) מהוריהם. שמא מנהג זה שריש מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את הצעב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים.

הם קונים בו "סחורות" דהיינו סוכריות, אבקת סוכר, תותים, ופירות העונה. כל ילד היה שוטח את מרכולתו ליד ה "דוכן" שלו ומכריז על מרכולתו, הילדים מחליפים סחורות זה עם זה ומוכרים זה לזה, וההמולה ברחובות רבה. לדבר הזה קראו "סיפייא"

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- המשפחה המורחבת וחגי ישראל-עמוד 96

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- סוף הפרק השמיני. המשפחה.

חודש אלול מלא חוויות לילדים, ההורים קמים לסליחות, עם בוא השמש להעיר אותם. הילדים אף הם קמים והולכים עם הוריהם לבית הכנסת, ואף הם מסלסלים בקולם באמירת הסליחות. עצם הקימה והיציאה לחוץ באשמורת הבוקר השאירה רושם חזק על הילדים.

בהתרת נדרים שהייתה נעשית בהמולה רבה, בערב ראש השנה ויום הכפורים, נדחקים אף הם הילדים כדי לשמוע "מותרים לכם מותרים לכם". בליל ערב יום הכפורים היו לוקחים תרנגולים לכפרות. לכל בני הבית כבר שבוע לפני כן היו התרנגולים מוכנים בבית וכל ילד היה מכיר כבר התרנגול שלו ויוצאים אתם לחוץ, והיו מעמידים אותם להלחם זה עם זה, וילד שתרנגולו היה מנצח מרגיש את עצמו גבור. הרב השוחט עובר בלילה מבית לבית לשחוט את ה "כפרות". בני הבית מחכים לו. ומי שהיו לו שני שמות חייב לשחוט שני תרנגולים. ואשה הרה שלוש. אחת בשבילה ושניים בשביל העובר אם זכר הוא – תרנגול, ואם נקבה היא – תרנגולת. וכיוון שהמשפחות היו מרובות ילדים, אין בית שלא שוחטים בו 10 או 15 תרנגולים. דבר זה היה למעלה מיכולתם של עניים שהיו דוחקים עצמם כדי לקנות התרנגולים לכל אחד. בעקבות זה, תוקנה תקנה לשחוט רק תרנגול לכל בני הבית הזכרים ותרנגולת לכל הנקבות.

סוכות. בחג זה מרובות החוויות. הבן הולך עם אביו לקנות סכך. המראה של ילדים ומבוגרים המושכים את קני הסוף, השרה שמחה בלב העוברים המצפים אף הם לבוא החג. הבנים השתתפו עם האב בבניית הסוכה. הבנות תרמו את חלקם בקישוטי הסוכה ובדאגה לנקיונה ולסידורה. הסוכות היו בכל בית ובכל חצר. והשכנים צועקים מסוכה לסוכה לחיים, שמחתך. מברכים זה את זה. ויש שנכנסים אחד לסוכתו של השני.

ארבעת המינים. הוסיפו תפארת לחג. כל אחד מקשט את לולבו בחוטי משי בצבעים מרהיבי עין. יש שאף ילדים זכו בפרס מאביהם שקנה להם ארבעת המינים. מכירת האתרוגים היתה במכירה פומבית  וכל הרוצה להוסיף, מוסיף וזוכה באתרוג המוצע. ביום שמחת תורה כל ילד בא עם נר בידו לבית הכנסת. הנרות היו בצורות ובצבעים שונים. בתי הכנסת מקושטים בשטיחים. דקלים ואילנות אחרים. רוח של שמחה שורה בבית הכנסת. התפלות וההקפות נערכות בשירה ובזמירות, הילדים עולים לספר תורה אף הקטנים. וקוראים " ולאשר אמר ברוך מבנים אשר ". חתן תורה עושה סעודה גדולה לקהל בביתו. בתבשילים ומשקאות לרוב.

בצד מועדי שמחה ותוגה אלה היו השבתות של כל השנה. שגם בהם לא חסרו לילדים חוויות במסגרת המשפחה. הילדים רוחצים את עצמם ולובשים בגדי שבת. הם הולכים עם אבא לבית הכנסת, לשיר את שיר השירים ולכה דודי. בחזרתם מבית הכנסת מצאו את פתילות השמן זית דולקות על שולחן השבת הערוך. עוד בבית הכנסת, שרים הם "אשת חיל" ובבית האב עם בניו הגדולים, שרים בנעימה " שלום עליכם " ו "בר יוחאי". ריחם של תבשילי השבת המיוחדים, נודף למרחוק ומעורר תאבונם של המסובים. בתוך הסעודה מזמר האב ובניו, כשהאשה והבנות מלוות אותו בזמזומם, ועיני הבנים הקטנים נשואות אל האב ואחיהן בהערצה וערגה. בבוקר משכימים קום רבים מבני הקהלה עם עלות השחר וממהרים ללכת לבית הכנסת לומר "בקשות" ושמירות שבת. אחר התפלה מבקרים זה אצל זה. עם חזרתם הביתה מוצאים את החמין ומסבים לסעודה שנייה של שבת. הבנות היו צובאות על בתי התנורים כדי להביא את קדירת החמין משם. לאחר הסעודה הולכים לבית הכנסת לקריאת משלי, או איוב, ושמיעת דרשת החכם.

הערת המחבר:משלי היו קוראים ומתרגמים לערבית בנעימה, ובמקהלה אחת. בשבתות שבין פסח לעצרת, פרקי אבות נהגו בצפרו לאמרם, עם תרגום בערבית לאחר תפלת שחרית של שבת, אחרי שבועות קוראים את ספר איוב עם תרגומו הערבי. בשבועות את מגלת רות והאזהרות של רבי יצחק בר  ראובן.

בצד השבתות והמועדים היו גם סעודות של מצוה כגון סיום הזוהר, סיום מסכתא, בישיבה, שהיו נעשים בפרסום גדול. וכל נכבדי הקהל מוזמנים להשתתף. בסעודות אלו השמחה היתה רבה.

הפעילות החברתית בשכונה.

בצד הפעילות החברתית של המשפחה במסגרת הבית והקרובים, התפתחה פעילות ענפה של תושבי הקהלה מחוץ לבית. בית הכנסת. המקום החשוב ביותר אחרי הבית, הוא בית הכנסת שמילא תפקידים רבים. מלבד היותו מקום תורה ותפלה. בית הכנסת שימש כמקום מפגש חוברתי ממדרגה ראשונה. בו נדברו איש אל רעהו, וטופחו קשרי ידידות. בדרך כלל, המתפללים בבית כנסת אחד, היו ידידים זה לזה. בבית הכנסת שמעו מחדשות השעה ; שם הוקראו תקנות הקהל, שם התאספו להתפלל על עצירת גשמים וצרות אחרות, בבית הכנסת חמדו תינוקות של בית רבן, ושם נתקיימו ישיבות של תלמידי חכמים, בית הכנסת שימש כאכסנייה לבית דין. הוא המקום לכתיבת גיטין ונתינתם, לכתיבת שטרות למיניהם.  בית הכנסת הוא המקום להשבעת אנשים החייבים שבועה. שם מתפללים על חולים ועושים להם פדיון, שם הדלקת נרות למנוחת הנפטרים. שם תגלחת ראשונה לפעוטים, שם נערכות אספות הקהל, ןמשם יוצאות התקנות לחיזוק בקיעי העיר. שם מכתירים את הרב, בו נעשית הערכת המס ולשם מביאים את כסף המס. בבית הכנסת מודלקין הנרות לעילוי נשמת הצדיקים כגון של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ויחידים תורמים שמן למאור לעילוי נשמתם. בבית הכנסת היה תלוי לוח השנה, ומנהג היה לרשום בראשו את כל המאורעות החשובים שהתרחשו בעם ישראל ובמרוקו ובקהלת קדש של העיר צפרו. כך כל מי שקרא את הלוח ידע קצת מההיסטוריה של קהלת קדש ושל העם. ואין צריך לומר שממנו ידע כל אחד על ראשי חדשים, החגים, זמני התקופות ועונות השנה שידיעתם נחוצה לחקלאים. בבית הכנסת הופגן הריבוד החברתי והקירבה המשפחתית. יוצאי משפחה אחת, ישבו זה בצד זה. מקומם של האנשים בבית הכנסת העיד על מעמדם בקהלה. בבית הכנסת " צלא לכבירה " היה פרוזדור ארוך בפתח ובו ישבו רק מדלת העם. בערב ראש השנה ויום הכפורים בית נכנסת הגדול היה מקום להתרת נדרים ציבורי. כתות, כתות נכנסים לבית הכנסת, שם ישבו כל הבוקר עשרה חכמים ומתירים להם את נדריהם, והם נותנים צדקה לעניי קהלת קדש .

בתי הכנסת הם דופק הקהלה, ומרכז החיים הרוחניים והחברתיים. הנשים אף שלא ידעו לקרוא היו צובאות על פתחי בתי הכנסת וחלונותיהם. הן מתפללות בעל פה בערבית ושופכות את לבן בתחנונים ועונות אמן. בעת הוצאת ספר התורה, היו מבקשות את בקשותיהן המיודות על בני משפחתם וקרוביהם, על חוליים ועניותם.

הרחוב והשכנים. השכנים היו במדה רבה חברים, עזרו זה לזה. במסיבות שמחה, שיתפו השכנים את עצמם בטירדות חברם בעל השמחה. הגברים עזרו לו בהכנות בחוץ, והנשים בבישול ואפיה ובסידור הבית. אם חדר בעל השמחה צר היה מהכיל את כל מזומניו, מעמיד השכן את ביתו לרשותו. אם לקרובים שהוזמנו להיות אצלו בשבוע השמחה, לא נמצא מקום ללון, נכנסו ללון בבית השכן. כך הדבר בעתות צרה. בעל שאשתו חלתה, נכנסת השנה אצלה, מסדרת את ביתה ומכינה אוכל לבעל ולילדים. אחרת מסעדת את החולה, מכינה לה תרופות, מדברת על לבה, ומייעצת לה עצות מנסיונה, על ידי כך נתהדקו הקשרים בין השכנים, ונתקיים בהם המקרא " טוב שכן קרוב מאח רחוק ".

קירבה יתירה זו שבין השכנים שימשה במקרים רבים כמנגנון הגנה אצל אנשים ונשים שהיו מיודים לסטיות שונות, ומפחד שהשכנים ידעו בהם, נמנען מלבצע זממם. אך למטבע יש שני צדדים, בצד החיוב היתה גם השלילה. סכסוכי שכנים נגרמו בעקבות דברים של מה בכך. אם בעקבות ריב בין הילדים, או בגלל שימוש באמצע החדר ונקיונה, המוטל על דרי הבתים לפי תור. הקירבה היתירה בין השכנים גרמה לכך שכל שכן ידע הכל על שכנו. בשעת מריבה נתגלו כל הסודות הללו. משנתלקחה המריבה לא הפסיקו הקללות והטחת דברים ומיד עברו לחבלות גופניות. אשה משכה את שערות רעותה. הבעלים התערבו במהלך המריבה. משטרה שתשכך את הרוחות אין. רק אם אחד הצדדים פונה לקאייד, שולח הלה את משרתיו ואת הנגיד להביא את הצדדים לפניו. במשפטו היה מטיל קנס על הצדדים או מכניסם לבית הסוהר. יש שסכסוכי שכנים אלה מובאים לשיפוטו של הרב.

משנרגעו הרוחות נכנסים מתווכי שלום ומשלימים ביניהם. אז עושים "סולחה" ומסיבה לרגל השלום. הידידות אחר השלום יש ומתהדקת מאשר לפני המריבה.

בשעת הפנאי. לפנות ערב, לאחר שגמרו להכין צרכי הבית, יושבות נשות החצר בפתח חצרן, מתגודדות אגודות אגודות, וכשידן עודה במלאכה, הן מספרות זו לזו על דא ועל הא, ומתבוננות בעוברים ושבים.

גם גברים מתאספים היו ברחובה של העיר, לשמוע חדשות זה עם זה, בטרם ילכו לתפלה ולעבודה. בשבתות היו יושבים, שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה והקלקלה אשר שם סיפורים יקננו. תוקנה תקנה נגד תופעה זו והמתקינים ראו בדבר כנוהג נפסד מבחינת הדת, אולי מהבחינה החברתית הדבר היה בו חיוב. שיחות וישיב בצוותא אלה, שימשו דבק טוב בין האנשים ששפכו את לבם אחד בפני רעהו בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" זה עזר לרקום קשרי רעות וקירבה בין יחידי הקהל. יצר הסקרנות בא בכך על סיפוקו. כשראו מנהיגי הקהל שההמון הפריז יתר על המדה, ויצאו מזה פריצות, דאגו לרסנם ולכוון את פעילותם לאפיק חיובי מבחינה דתית. על ידי הטפה ודברי התעוררות. התעוררותם של יחידים הביאה לידי כך שבצד הפעילות הספונטנית של היחיד המשפחה והקבוצה, נוצר אפיק חדש לפעילות במסגרת חברות.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- סוף הפרק השמיני. המשפחה.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"

פרק תשיעי

חברות

החברות נוצרו מתוך דחף דתי. האנשים הכניסו את עצמם לעול זד. בגלל המצוד. שבדבר, ודרך אגב, באו על סיפוקם צרכים אחרים בחיי הקהלה. שירותים חיוניים נמצאו להם ספקים. בנוסף לכך, הדבר קירב וליכד את אנשי ההברה אלו לאלו, הן כתוצאה ממגע הדוק בשעת מילוי התפקיד הכמעט יום־יומי, והן כתוצאה מהאסיפות והחגיגות המרובות שערכו בצוותא .

הערות המחבר: אפשר לומר שהחברות, מילאו במארוקו את התפקיד החברתי שמילאה החסידות בחברה האירופית.

ר׳ שאול אביטבול מעיד על תלמידו ר׳ אברהם אצ׳יני שהיד. מסור לתפקידו אף בזמן מגפה ודבר … לא נמנע מלסכן עצמו ולשבת ליד החולה (תעודה 270).

החברה הראשונה שאנו מוצאים זכרה בתעודות צפרו היא חברת ״גומלי חסדים״. עוד בימיו של ר׳ שאול ישועה אביטבול אורגנה מחדש ונקבעו בה סדרים חדשים. תפקידם היד. ״לחפור הקברות לשאת המטה ולכל צרכי קבורה״. רובם הגדול של אנשי הק״ק, השתייך לחברת גומ״ח. החברה חולקה ל״ארבע משמרות״. כל משמרה שירתה שבוע אחד, לפי התור. ובמאה הז׳ לאלף הה' כל משמרה טיפלה בנפטר אחד לפי התור. בראש כל משמרה עומד מנהל = ״מוקדדם״ האחראי על פעילותה הסדירה של המשמרת. לידו עוזרים עשרה אנשים בארגון וחלוקת התפקידים. משרת ה״מוקדדם״ — משרה חשובה בקהלה, מלבד השררה והכבוד שבה, שכרבע הקהלה, הם פקודיו הסרים למשמעתו, הטבה חמרית בצדה, שכן פטור היה ממסים ומהטלות אחרות. טיפולם של אנשי המשמרת, החל משעה שנודע להם, מפי אנשי חברת ״ביקור חולים״, שהחולה ״במצב אנוש״, בה בשעה באים אנשים מחברי המשמרת המיוחדים לכך, שבקיאים היו בטכסיסי גסיסה ויודעים לכוון רגע יציאת הנשמה, ושומרים את מיטת החולה עד יציאת נשמתו, שאז קוראים לפניו את ״סדר קריאת שמע״ המכונה ״קריאה נאמנה״. אם יארך תהליך גסיסתו של החולה, מתחלפים שומרי המטה יום יום. אנשים אלה מילאו תפקידם במסירות נפש ואף בעתות מגפה ודבר, ולא משו מעל יד החולה עד שיצאה נשמתו. גם תלמידי חכמים היו פעילים במסגרת חברה זו.

בעת האחרונה כשלאנשי המשמרה היתה עבודה ומסחר שלא יכלו לעזבם ביד אחרים, שכרה המשמרה אנשים אחרים שישבו במקומם, והם שילמו את שכרם. החלוקה לארבע משמרות החזיקה מעמד עד לשנת תשכ״ג, שאז נדלדל היישוב בעיר, כתוצאה מעלייה לארץ ישראל, וחולקו האנשים לשתי משמרות. גם השמירה על החולה נעשתה בתורנות ונקבעו אנשים לכל יום מימות השבוע.

לאחר פטירתו של החולה, מעמיד הממונה על המשמרת אנשים שיחפרו את הקבר. החופרים מביאים אתם לבית החיים יי״ש ודברי מאכל, ואוכלים ושותים כדי להשכיח עגמת הנפש. ורשות ביד הממונה לעכב את אנשי המשמרת לבל יסעו מחוץ לעיר לעסקיהם, והם מרותקים לעיר בשבוע משמרתם.

המתחמק ממילוי תפקידו, ללא אישור מוקדם מהממונה, ״יטיחו עליה״ = ״נופלים עליו״. דהיינו שלאחר סתימת הגולל, באים כל בני המשמרת לביתו. הם קונים מצרכים כראות עיניהם ושולחים לביתו של המתחמק. אשתו חייבת להכין מטעמים ממה שהובא לה. לאחר הסעודה, מחייבים את בעל הבית בכל ההוצאות בנוסף לקנס שמטילים עליו. האיש הסיק את הלקח הדרוש שלא כדאי לו להתחמק ממילוי תפקידו ״ עבודתם של החופרים היתה מלאכה קשה. כי לחצוב קבר באדמה ההררית והסלעית של צפרו, בכלים פשוטים וללא אמצעים טכניים מתקדמים. היא דורשת מאמץ פיזי. חציבת קבר היתד. ענין של 78 שעות עבודה. החופרים היו עולים לבית הקברות מוקדם ומתפללים שם כדי שיוכלו להכין את הקבר במועדו. לאחר שחפרו את הקבר הנחוץ, היו מכינים קבר רזרבי לשעת הדחק כגון ערב שבת כל משמרת היתה מכינה קבר כזה כדי שיהיו מוכנים לפחות 4 קברים רזרביים. שניים בחלקת הנשים ושניים בחלקת הגברים.

בתקנה מימיו של ר׳ אברהם ן׳ שטרית (בשנים תר״מ—תרס״א) נקבע שאין לאנשי משמרת אחת לעבור למשמרת אחרת, והמשמרת הקולטת את העבריין צפויה לקנס שימסר לועד ״ארבע ארצות״.

עבודת חברת ״גומלי חסדים״ היתה כמובן שלא על מנת לקבל פרס. מי שמת לו מת לא חוייב לשלם לא תמורת קרקע הקבורה, שהיתה הקדש למטרה זו, ולא תמורת עבודתם של הקברנים. חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי״. משום כך ביום ל״ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב״י, היה חגה של החברה. כל המשמרות נתאספו חבורות חבורות לסעודה של מצוה, בשירה וזמרה. באותו היום רושמים בפנקס החברה את צעירי הקהל לחברים חדשים בחברה. בן י׳—י״ג נכנסו הילדים לחברה החדשה, והאב היה תורם לחברה לכבוד המאורע.

״כל ממונה שולט עלא אלמסאפרין = הנוסעים שיזדמנו בשבוע שלו על פיו יצאו ועל פיו יבואו״.

חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי -לראשונה נזכרה בשם זה בס׳ עת לכל חפץ בהקדמה. שם זה ניתן לכל חברות גומלי חסדים בכל מארוקו. והטעם משום שר׳ שמעון בר יוחאי היה מציין קברות (שבת לד, א).

חברה זו פעלה גם בשטחים אחרים והיתה אחד מעמודי התווך של הקהלה. הם עזרו לחכמים בתיקון פירצות עיר, ובמקום שנכשלו הרבנים הצליחו הם. בהיות ידם תקיפה על הק"ק.

הולכת בר מצוה מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו. אנשי המשמרת שאליה השתייך אבי הבר מצוה באים לביתו ברוב עם, עם פנסים מאירים ומעבירים את הבר מצוה, כעני כעשיר, בהמולה רבה ובשירים ורננות.

הולכת הכלה לבית בעלה. גם בזה היו פעילים להעביר את הכלה לבית החתן בשירה וזמרה. מי שהיה חבר בחברה זו קנה לעצמו קרובים ואחים רבים שמשתתפים אתו בשמחותיו וצרותיו.

היו מתאספים חבורות הבורות ללמוד זוהר מדי שבת בשבתו. כשהיו מסיימים את ס׳ הזוהר עושים סעודת סיום.

בשנים האחרונות כשהתחילה עליה המונית לישראל, היתה התרשלות־מה בעבודת חברה זו והיה צורך בתקנה שתסדיר את פעילות החברה תחת חסות ועד הקהלה. מי שהתרשל במילוי תפקידו, וועד הקהלה הטיל עליו קנסות, כגון שלא יטפלו במתו, אלא לאחר תשלום סך הגון שנקבע על ידי מנהיגי ההברה.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"-עמוד 104

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"

קבורת המת

מלבד הכנת הקבר, מתפקידם היה לקבל את המת בבית הקברות, לקברו ולסתום עליו את הגולל. אחר כך הם הולכים לבית האבל ומכינים לו סעודת הבראה, בביצה וזיתים, ויי״ש כמנהג.

הערת המחבר: בצד תפקידים שגרתיים אלה, מוטלים עליהם תפקידים בשעות חירום. כשהיה שטפון־הנהר, או במקרה של אש וכדומה הם היו משתדלים להציל את האנשים, ולהעבירם למקום מבטחים. (ראה צלצלי שמע, בהקדמה).

חברת הרוחצים

הם מטהרים את הנפטר ומלבישין אותו תכריכין. גם הנשים לקחו חלק בפעילות חברה זו. הן טיפלו בטהרת הנשים הנפטרות, חיממו מים לחפיפת המת ורחיצתו, גזרו ותפרו את התכריכין. נשים אלו נקראו ״לגזבראת״ (:=גזברות). ר׳ אליהו ן׳ הרוש [תקע״ז— תרמג] הוסיף תפקיד אחר לאנשי הברה זו: עזרה לחולים וביקור אצלם מדש״ב. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של ר׳ אליהו הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי השגת ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים ״.

הברת אליחו או ״חברת חלווייה״

בשנת תר״ס, לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם המת הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שהביריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת. אנשי חברה זו נושאים את מטת הנפטר על כתפם מפתח ביתו עד בית הבקרות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהלים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכיו למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכיו למת.

חברה זו שאנשיה הלכו והתרבו, מצאו להם שטחי פעולה אחרים.

מצות המילה. בערב שלפני יום הברית, הם באים לביתו של בעל הברית, לומדים בס׳ הזוהר, ושרים שירים הנהוגים. אם בעל הברית איש עני, תורמים כסף לכבודו, שיוכל לשאת בהוצאות הכרוכות במצוה זו.

מצות של מצווה. קנו חטה השמורה משעת קצירה, ועשו מצה שמורה לפני פסח, וחילקום חינם לכל בני העיר.

השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

הכנסת אורחים. עד שנת תרי״א, הטיפול באורחים לא היה מאורגן, אורח שבא לעיר אם היה לו ״בעל־בית״ קבוע, נתאכסן אצלו. אחרת התקשה למצוא אכסניה לעצמו. חכם ובן־תורה שנזדמן לעיר, היה הגזבר מוצא לו ״בעל בית״ שיאכסן אותו. ת״ח היו באים לעיר בעיקר לאסוף נדבה. בשבת, בעת קריאת ספר תורה, היו מתנדבים לו הקהל. גביית נדבות אלו, נעשתה באמצע השבוע באקראי, על ידי גזבר העיר, שהיה טרוד בעניינים אחרים. היו שהתחמקו מתשלום הנדבה, דבר שהקשה על הגזבר, עד שבסוף, הגזברים סילקו עצמם מלטפל בגביית נדבות אלו. רבי עמור אביטבול הוא שהתעורר לתקן את המצב. תקנה משנת תרי״א מסדירה את הטיפול באורחים. נתמנו ״גזברים״ מיוחדים לכך. ערכו רשימה של בעלי בתים היכולים לשמש כאכסניה, והאורחים הופנו אליהם לפי התור. גזברים אלו קיבלו על עצמם לטפל בגביית הנדבות שהתנדבו הקהל לאורח. מי שהתחמק מתשלום הנדבה, מוסרים אותו לנגיד והלה מטיל עליו קנס בסך 50 אוקיות.

בנו של ר׳ עמור, ר׳ חיים אליהו אביטבול, היה רודף אחר מצוה זו. היה הולך בעצמו לפונדקים, לחפש אחר אורחים. פעם, נזדמן לו, בערב שבת סמוך לחשיכה, השד״ר ר׳ אליהו ילוז וקיבלו בכבוד גדול. (מפי מו״א הרב ישמ״ח זצ״ל).

משנוסדה חברת ״אליהו הנביא״ נטלה לידיה את הטיפול באורחים. הם רכשו שני בתים אחד לאנשים ואחד לנשים, בכל חדר שמו מטות, שלחן וכסא ומנורה. האורחים הופנו לאכסניה זו. שמש החברה מבשל בביתו ומביא את האוכל לאורחים. הסדר זה מיוחד היה רק לימות החול. בשבתות, אנשי החברה ״חטפו״ את האורחים. היו רבים ביניהם על האורחים זה אומר אני זכיתי בו וזה אומד אני זכיתי בו. בביתם זוכה האורח לכבוד גדול. הם שימחוהו במאכל ובמשקה, ובדברים המתיישבים על הלב.

חברת מושב זקנים

הברה זו נוסדה בשנת תרצ״ב. במשפחה המארוקאית, טיפלו בזקנים בכבוד ובמסירות. בניו ובני ביתו של אדם מטפלים בו לעת זקנתו. וכל מחסורו עליהם. העניים שביניהם קיבלו תמיכה מקופת הקהל. ממילא לא היה צורך במוסד מיוחד שיטפל בזקנים. ברם, תעסוקה לזקנים לא היתה. הם היו מתאספים ב״רחבה״ של עיר, ליד שער הכניסה לאל־מללאח. שם ישבו שורות שורות לראות בעוברים ושבים, לשמוע חדשות היום, ולשוחח שיחה בטלה של יושבי קרנות. המראה של זקנים, לבושים בלבושם הדל, חרושי־קמטים, ונפולי פנים, קידם את כל הנכנס לשכונת היהודים. המראה לא היה מן המעודדים. בשנת תרצ״ב, קיימת היתה חברת ״בעלי חנויות״ (=חוואנתייא״), אלה שהיו להם חנויות במללאח העיר. הללו נוהגים היו לסגור חנויותיהם בשעת הצהרים, כדי ללכת לאכול ארוחתם, ולנוח מנוחת־צהרים. וללכת אחר כך לבית הכנסת. ״די מאיר״ שם התכנסו לאחר הסעודה מיד, למדו זוהר ותהלים. משהגיע זמן מנחה קטנה, התפללו וחזרו לחנויותיהם. בהתחלה הצטרפו לסדר זה זקנים מספר. והללו הטיפו מוסרם לזקנים אחרים. אמרו להם: עד שהם הולכים בטל, בואו ללמוד ותזכו במצוה. דבריהם מצאו אוזן קשבת והזקנים הלכו ונתרבו ב״תיקון״ של בעלי החנויות. אז התעורר לבב ״יחידים״ מבעלי החנויות, ושידלו את הזקנים ללמוד כל היום, והם יאספו תרומה מרעיהם בעלי החנויות ויתנו להם פרם שבועי. מעתה כל הזקנים יושבי הקרנות נאספו לבית הכנסת ללמוד כל היום. ככל שנתרבו בעלי החנויות, וגבו יותר, גדלה התמיכה שניתנה לזקנים. ברבות הימים, בראותם לבושם הדל של הזקנים, תיקנו לחלק להם מלבוש חם בימות הגשמים ומלבוש קל לימות החמה. יום חלוקת המלבוש היתה ״חגיגה״ של החברה הם הזמינו את ראשי הקהל, חכמים ועשירים. כל הנוכחים תרמו למפעל בעין יפה. גם נשים תרמו את חסכונותיהן למפעל זה והחברה המשיכה להתקיים עד ימינו אלה.

ביקור חולים

ניצניה של חברה זו הן די קדומים. כבר בימי ר׳ אליהו ן׳ הרוש, ראינו שהטיל על חברת הרוחצים גם טיפול בחולים העניים לספק להם צרכי פרנסה ורפואה. כך נמשך הדבר עד שנת תרפ״ז. בשנה זו נוסדה חברת ״ביקור חולים״, שהלכה ונתבססה. בשנת תש״ב, הרחיבה את פעולתה עד שזכתה להכרה כמוסד חיוני הן על ידי ועד הקהלת והן על ידי הממשלה.

חברה זו הגישה עזרה רפואית שכללה ביקור רופאים, תרופות ואף מצרכי מזון בסיסיים כחלב, בשר וכיוצא. הם פתחו בית מרקחת משלהם, ואף קנו ״אמבולנס״ להוביל חולים ויולדות לבתי חולים ממשלתיים בפאס במקרה הצורך. תקציב החברה כוסה בחלקו על ידי תרומות מאנשי הקהלה אנשים ונשים, ובחלקו על ידי הקצבה קבועה מועד הקהלה והממשלה .

חסד ואמת

חברה זו נוסדה בשנים האחרונות, בחדש תמוז תרח״ץ (1938), מאחר והקברות בבית החיים הישן [בשפולי ״זבל לקביר״ — הר הגדול] התחילו להתמוטט ויש שנהרסו כליל, ומי הגשמים נסחף אליהם. רב העיר מוא״ב ז״ל עם ועד הקהלה ייסדו חברה כזו לשיפוץ בית החיים בכלל בועד הפועל של חברה זו שהיה מחשובי הקהלה הייתי גם אני הצעיר ועל ידינו נרכש שטח אדמה שהיה יוצא דופן מצד האדמות המוקדשות לקבורה. ובהשתדלותו של יו״ר הועד מר רחמים טובאלי, נכנס ההר הנזכר בשם ״שערי רחמים״ לספר אחוזה ממשלתי ״טבו״, מכלל קרקעות השייכים לרכוש הקהלה.

מלבד חברות אלה שעסקו בחומר ורוח, היו אחרות אגודות ״ללימוד תורה ועבודת השם״. רבות מהן נתגבשו כתוצאה מיזמה של יחידים, שנתאספו ללמוד זוהר ומשנה, ולשמוע מוסר מפי חכם, במוצאי שבתות וחגים. כל פעם היו הולכים לבית אחד החברים לפי החור. ובשנים האחרונות נתייסדה חברה בשם ״נעים זמירות״ בנצוחו של מר רפאל זכרי בן יעקב ״לשורר בקול נעים זמירות ה׳ בתפילות בחגים ובמועדים״.

על חברות שעסקו ב״חינוך״ כגון ״עץ החיים״ וחברת אם הבנים ראה בפרק שבעה עשר החינוך בצפרו.

בדומה לחגיגת ה״הלבשה״ ליתומים שהיתה נהוגה בשאלוניקי ותוגרמה בכלל.

דו״ח חברה זו ראה תעו׳ 316 הנ״ל. ויש לציין שהודות למר אחי חכם ונבון רבי מימון עובדיה יחשל״א שעבד במסירות רבה, וטפל בחולים. וברפואתם ועל ידו הלכה ונתבססה החברה, בשנותיה הראשונות, זכות הרבים תלוי בו וצדקתו עומדת לעד.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"-עמוד 108

פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'

פרק עשירי

אוכלוסיה וכלכלה

התקופה הראשונה

ימי רבנותם של רבי דוד אראג׳יל, ר׳ משה ן׳ חמו, רבי ישועה בנו, רבי יוסף עטייה, עד שנת תק״י, 1750

בתחלת תקופה זו צפרו היא עיירה קטנה בסופה כבר כותבים בגט ״מתא״ צפרו. אמנם ר׳ יעקב ן׳ צור מהסס אם להכשיר את הגט, שהוא מסופק אם צפרו הגיעה לכלל עיר, אבל מזה שתושבי המקום כתבו ״מתא״ משמע שראו את עצמם כעיר. בכמות אוכלוסיית הקהל היו עליות וירידות.

דומה שבימיהם של ר׳ דוד אראג׳ל ור׳ משה ן׳ חמו התרחבה העיר. ״צלא לכבידה״ (=בית הכנסת הגדול) היחידה בעיר בימים אלה, מכילה כ־400 מקומות. לא נטעה אם נניח שהקהל מנה אז כ־250 משפחות. כתוצאה מרעב ורדיפות נדלדלה אוכלוסיית העיר.

בית כנסת זה הוא העתיק ביותר בצפרו. בימי ר׳ דוד חלקוה. וחלקה הקטן הנקרא ״צלא דלחכם״ יוחד לרבי דוד, והכנסותיו היו לו.

בשנת תצ״א, כשהוטל מס על הקהל, ברחו עשירי עם ל״זאווייא די סידי בועלאם״. בשנת תצ״ח, כשהיה רעב בכל מארוקו, ״ורבים מתו וחלקם נדדו לערים אחרות. אז נסגרה ״צלא דלחכם״. ימים אלה הם ימי מרידות. מלכים קמו ונפלו, עד שמולאי מוחמד ן׳ עבדאלה תפס את רסן השלטון. הנגיד הבולט בפעילותו רבת־הפנים בתקופה זו הוא יהודה ן׳ הרוש, יוזמם של כמה תקנות שיש בהם משום קביעת סדרים לקהלה. על תקנות אלו חתומים החכמים תלמידי ר׳ משה ן' חמו ופני הקהל.

תקופה שנייה

ימי רבנותם של ר׳ אהרן ן׳ זכרי, ר׳ שאול אביטבול, ור׳ שלמה אביטבול, שנים תקי״א—תק״ע.

בשנים תקי״ב—תקי״ז, רבתה אוכלוסית העיר והוצרכו לפתוח מחדש ״צלא דלחכם״ כדי לקלוט את המתפללים. הודות לכתבים ואגרות של ר׳ שאול ן׳ אביטבול נשארו לנו שמות רבים של אישים ועסקנים של הקהל, על מצבת קבורתו של ר׳ שאול נחקק שהוא מל למעלה מאלף וחמש מאות ילדים. בפנקס המילות שלו רשם לעצמו בין השנים תקכ״ב—תקמ״ט למעלה מ־700 נימולים שנימולו על ידו וודאי שהיו מוהלים אחרים זולתו. ואף שהיתה תמותה גדולה בין התינוקות, בפרט בקיץ, ניתן להניח שבימיו מנה הישוב היהודי בצפרו כ־450 משפחות. ולפני שנולד רבי שאול כבר נבנה בית כנסת הנקרא ״ע״ש אתאזי״  שקבע בו את ישיבתו הוא ובית דינו. בשלהי תקופה זו חלה ירידת מה באוכלוסיית העיר כנראה לרגל פרעות מולאי אליאזיד. רבים יצאו לכפרים. עם זאת, היה צורך בבית כנסת נוסף. וכשרצה ר׳ שלמה אביטבול, לבנות בית כנסת לעצמו, טען בין היתר, שצריכים להרשות לו מפני שיש ״נמנעים מלהתפלל מהמת שאינם מוצאים מקום להתפלל בבה״ך אלא הולכים לישב ברחובה של עיר מחמח הדוחק״.

ואז נבנה בית הכנסת שלו ״צלא דלפוקי״ (ביהכ״ן שבעלייה״) השלישי בעיר.

תקופה שלישית

(ימי רבנותם של ר׳ יהודה אלבאז ור׳ עמרם בנו, ור׳ עמור אביטבול, תקע״א—תרט״ו (18551811)

 ימים אלה הם ימי האידיליה בצפרו. האוכלוסיה רבתה. מהומות ופרעות שבכוחן לשבש חיי הקהלה לא היו. בין רבי עמור ורבי יהודה שררו יחסי ידידות ורעות. שניהם היו מכובדים על כל רבני המערב. ר' יהודה לבד מל בין השנים תקע״ב—תר״ו כ־300 נימולים. כפי שרשום בפנקסו ודאי היו מוהלים אחרים בצדו. ניתן להניח שעד סוף תרט״ו, היו בעיר כ־600 משפחות.

תקופה רביעית

(ימי רבנותם של ר׳ חיים אליהו אביטבול ורבי רפאל משה אלבאז. תרט״ו—תר״ס (19001856)

מימים אלה, השאיר לנו ר׳ רפאל משה הנ״ל, תיאור מפורט של אוכלוסיית העיר והרכבה. הוא אמד את אוכלוסיית העיר ל״שבע מאות איש״ מלבד נשים וטף. בימיו מל ר׳ שאול אלבאז בין השנים תר״ה—תרנ״ד כאלף נימולים. אז נבנה בית כנסת הנקרא ״צלא די מאיר״. שנבנה על ידי ר׳ מאיר צבע ומשפחתו. ר׳ משה צבח בנו, שהיה תלמיד חכם, שימש בה כשליח צבור ורב. הוא נבנה אחרי שנת ״יקח מצות״ (=תרמ״ט) לרגל הצורך ״יען כי צר להם המקום בכל בתי כנסיות עומדים צפופים, ובפרט בשבתות ובימים טובים הם בדוחק״. בית כנסת זה שימש כ״ישיבה״ לת״ח. אף ר׳ רפאל משה עצמו, בנה בית כנסת משלו, בביתו, הנושאת את שמו.

תקופה חמישית

(ימי הרבנות של ר׳ אברהם בז שטרית, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ אבא אלבאז, ר׳ רפאל מאמאו ומר אבי הרב ישמ״ח עובדיה, תר״נ—תש״ה (19451890)

בתהלת תקופה זו סייר הצרפתי Ch. de Foucauid במארוקו, והתארח בצפרו, אצל דוד ן׳ עולייל. הוא שיער שהיו בצפרו כאלף יהודים1. אך ודאי לא דק. ולא התקרב למספר הנכון.

בחוברת בדפוס שראיתי בעיר צפרו, תחת השם Israelites de Sefrou כתב, שלפי כרוניקה מקומית היו בעיר צפרו 2200 יהודים, שהם 550 משפחות, ב־64 חצרות שכוללים 542 חדר. הוא מונה 5 בתי כנסת בעיר. גם כרוניקה זו אינה מדוייקת. שהרי ר׳ רפאל משה אלבאז שירד לפרטים, וחזקה עליו שבדק את הדברים בטרם כתב את הדו״ח שלו לחברת כי״ח, קבע שהיו 700 בעלי בתים כלומר משפחות. ויתכן שבעל החוברת מונה כמשפחה אחת אב ובניו הנשואים. גם המספר 2200 נפש יצא לו מזה שייחס לכל משפחה בממוצע 4 נפשות אבל בשים לב לילודה הרבה, בצפרו בימיו אלה, יש לייחס ממוצע גדול יותר לכל משפחה.

בתקופה זו נבנה בית כנסת החדש, הנקרא ״צלא־אזדידא״, או ״בית כנסת של הר׳ דוד אזולאי״, בו נקבעה הדרשה המרכזית של מו״ר אבי ז״ל בשבתות. בית כנסת זה היא הראשונה שנבנתה בה ״עזרת נשים״.

בעצם תקופה זו, קיבלה הממשלה הצרפתית את המנדט על מרוקו (1912). האוכלוסיה רבתה בעקבות העלאת רמת החיים, ורמת הרפואה. המללאח לא הספיק לאכלס את כל היהודים. הבנייה היתה צפופה מאד. עד ארבע וחמש קומות. ראש העיר Marechal הרשה ליהודים לגור ולבנות בתיהם גם מחוץ לאלמללאח בשנת תרפ״ו, כאשר ״בית הכנסת החדש״, הנ״ל, נעשה צר מהכיל את המתפללים, פרש חלק מקהל בית הכנסת ופתח בית כנסת אחר באחת העליות שעל גבי בית הכנסת ״צלא לכבירא״ ונתנו לה שם בית הכנסת ״אם הבנים״. כי אותן עליות שהיו על ״צלא לכבירא״ שימשו ככתות גבוהות ו״ישיבה לתלמידי ביה״ס ״אם הבנים״. הכנסות בית הכנסת הנ״ל, היו קדש לחברת ״אם הבנים״.

בשנת תרצ״ה, כאשר נבנה הבנין הגדול של ביה״ס ״אם־הבנים״ מחוץ לחומת העיר, בנו לידו בית כנסת מפואר שנשא אף הוא את השם בית כנסת ״אם הבנים״.

עד אז המוסלמים לא הרשו ליהודים לגור או לבנות מחוץ למללאח, בטענה שלפי דת האיסלאם, יש להבדיל בין ״טהור״ ל״טמא״ (ר׳ שיש״א, א, סי' א; חק ומשפט, סי' עא) אף גוים לא יכלו לגור בין היהודים מאותו נימוק. (ר׳ דברי משה, סי׳ ד) de Foucauld, מוסר שראה בצפרו במללאח ״בתים עם הרבה קומות״ (Reconnaissance,הנ״ל עמ׳ 38).

בשנים אלו בערך, החלו יהודים עשירי הקהל, לבנות בתיהם ״בעיר החדשה״, המיוחדת לצרפתים. הם בנו רחובות מיוחדים ליהודים. ושם בנו בית כנסת הנקרא ״צלאת טובאלי״ על שם מר יעקב טובאלי שבנה אותו.

התקופה הששית

(ימי הרבנות שלי, תש״ה—תשכ״ד, 19451964)

האוכלוסיה המשיכה להתרבות בימים אלה עד קום המדינה בשנת תש״ח. אז נוסדו מוסדות חינוך הגדולים שמנו ביחד כאלף ושלש מאות וחמשים ילד. מספר המשפחות גדל. מצבם הכלכלי השתפר. הקהלה שגשגה והיתה דוגמה לקהלות אחרות.

חברת אליהו הנביא ייסדה בית כנסת נוסף בקומה שלישית על גבי בית הכנסת הגדול (״צלא לכבירא״) ונקראת ״צלאת חברת אליהו הנביא״, שם היו מתפללים חברי ״אליהו הנביא״, וכל הכנסותיה קדש לחברה זו. גם בעיר החדשה נתרבו בתי היהודים, עד שהוצרכו לבנות בית כנסת נוסף. מר משה אזולאי, בנה בית כנסת יפה ומפואר הנושא את שמו ״צלאת משה אזולאי״, והכנסותיו קדש לישיבת העיר, ״בית דוד״.

מעת קום המדינה, רבים עזבו את העיר ועלו לישראל מתקופת ההעפלה ואחריה. במפקד האוכלוסין של שנת תשי״א, (1951), ירד מספר היהודים שהיה עד אז למעלה מ־7,500, ל־4,360 ». כיום (תשל״ג) נשארו בעיר כ־100 יהודים בלבד.

פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

השכונה והמגורים

בתוך האוכלוסיה הכללית, היוו יהודי צפרו, קבוצת משנה סגורה ומאוחדת, דבקה באמונתה, ונבדלת מסביבתה באורח חייה בדבורה ובלבושה.

מגורים

עוד בראשית כינונה של העיר ישבו היהודים בשכונה מיוחדת — קצר אלכופפאר!.

בצפרו לא נתנו ליהודים לגור בין הגויים. ויתרה מזו, גוי שביקר במכה וחזר, אסור היה לו לשרת יהודים. כתוצאה מכך גדולה היתד. הצפיפות ב״מללאח״, ואף כי סופחו למללאח כמה מגרשים שבקרבתו כגון ״אלערסא דלמללאח ועוד, לא סיפקו הללו את הדרישות, ונאלצו לבנות לגובה. תכנון הבתים וצורתם, זהים פחות או יותר, אצל היהודים והערבים. על פי רוב, הבנאים שבנו לערבים, הם הם שבנו גם ליהודים, אלא שלגויים היתה חלקת אדמה גדולה בסמוך לבית, בה נטעו עצי פרי וירקות. מה שאין כן אצל היהודים. בעיר הערבית, היו חנויות קטנות של בעלי מלאכה. עיקר המסחר היה בידי היהודים. תכנון הבנייה במללאח צפרו—כמעט אחידה. מחמשה עד שמונה חדרים פתוחים לאמצעה של חצר ללא תקרה שטופת שמש. על החדרים — בתים בנויים עליות ״ג׳רפא״ עם מרפסת המשקיפה לאמצע החצר. בכל חדר גרה משפחה אחת. ויש בתים שהכילו למעלה מ־20 משפחות. ליד כל חדר בחצר, פינה המשמשת כמטבח. שם שופתים הקדרות, ושוטפים את הכלים. החדר מרווח, תקרתו גבוהה לפעמים עד ארבעה מטרים, וחלונות קטנים קרועים בו לחצר, או לרחוב. החלונות קטנים, שלא לאפשר חדירה לגנבים. בחדר מחסן קטן בו שמרו דברי אוכל וכיוצא, הנקרא ״תחת סריר״. תקרת מחסן זה, שימשה חדר שינה בה היו מוצעים המצעים היפים לתצוגה. כשהבן מתחתן קובע בה הזוג החדש, את מקום לינתו. ווילון מפריד בינה לשארית החדר. מעל האיצטבא מחסן הנקרא ״רוף״ או ״סריר״, שם מכניסין דברים שאין צורך בהם בכל ימות השנה כגון כלי פסח, שם מאחסנים חטים של כל ימות השנה. בקיר שבחזית החדר, תלוי מדף מקושט, הנקרא ״מרפאע״ ועליו סדורים, כוסות ובקבוקים נאים לנוי ולקישוט.

הערת המחבר: בערים מספר היו היהודים גרים יחד עם הערבים, כגון סאלי, רבאט, תיטוואן ועוד. המלך מולאי סלימאן האדוק בדתו, פקד להבדילם, מן הגוים. ראה ד. קורקוס, יהודי מארוקו ושכונותיהם, ספר זכור לאברהם אלמאליח, ירושלים, תשל״ב, עמ׳ xiv.

ריהוט החדר, כלל ״קטרי״ — ספסל עץ ארוך ורחבו מטר, בערך, ועליו מצעים ומזרונים המכוסים בסדין בצבעים שונים, לרגלי הקטרי המוגבה, מונחים מצעים אחרים על גבי מחצלת או שטיח המכסה את רצפת החדר. על מצעים נמוכים אלה, יושבים יום יום. המצעים המוגבהים, עשויים רק לתצוגה ויושבים עליהם בחגים וימים טובים. בלילה, מוצעים כל המצעים על המחצלת לשינה.

שולחנות, בכל משפחה, בדרך כלל, מערכת של שלשה שולחנות. הגדול והיפה — לתצוגה ומשתמשים בו רק בהזדמנויות חגיגיות, בחגים ובשמחות. הבינוני גבוה במקצת מיוחד לשבתות. והנמוך ביותר, ליום יום.

לתאורה השתמשו בכלים שונים. בתחלה היו משתמשים בנרות של שמן קטנים מבדיל או נחושת, של 4 או 6 פתילות. משהתחילו להדליק בנפט, מצויות היו מנורות נפט מנחושת התלויים לתקרה בשרשרת במרכז החדר. הללו מצויים היו בבתי האמידים. החשמל הוכנס למללאח צפרו בערך בשנת תר״פ. רחיצת הכלים נעשית בנהר. לשם היו מוליכים הקדרות, הקערות והצלחות לרחצם.

הכביסה— בנהר, או בפתח שער החצר, במבוי. לשמירת הבגדים, השתמשו בארגזים מעץ ״קופרי״ שהיה אחד מהפריטים שהכלה מכניסה בנדונייתה. של עשירים היה צבוע ומקושט בפרחים ובצבעים שונים, הכל לפי כבודה ומעמדה של הכלה.

לבוש

מלבוש היהודים שונה היה משל הגויים השכנים. כלבוש עליון שימשה הג׳לאבא, גלימה ארוכה מצמר או בד אחר. יהודים לבשו בדרך כלל ״זלאבייא״ שחורה. כובע היהודים מיוחד קטן— מעין כיפה— ושחור, המכסה את הקרקפת. הבלורית נשארת גלויה ויורדת מעל המצח. ״חכמים״ התעטפו בסודר מעל לכובע. המנעלים גם הם צבועים בצבע שחור. תלבושת הנשים אף היא שונה משל שכנותיהן הערביות. מורכבת היתה משני חלקים חצאית, וחלק עליון הנרקם בחוטי זהב וכסף, וחגורה רקומה בחוטי זהב מהודקת מסביב לגוף. את ראשם כסו בצעיף כעין כובע הנקרא ״צוואליף״ ממנו יוצאות שתי קצוות חוטים שחורות דמויי צמות. כשהנשים יוצאות לחוץ, לובשות את ה״חאייך״. אזור רקום העוטה את כל הגוף. אף הילדים מכסים את ראשם בכובע ובכך היו מובדלים מילדי הגויים.

הערת המחבר: הצבע של ה״בלג׳א״ (=נעלים) במארוקו — צהוב או לבן. על היהודים נאסר ללכת במנעלים כמו של הגוים, ולכן נאלצו להשחיר אותה. לאחרונה לא היו מקפידים על כך וגם יהודים הלכו בבלג׳א צהובה. תלמידי חכמים מקפידים ללכת עם מנעלים מושחרים. ולא משום הגזירה, אלא לשם היכר. שיהיו ״מצוייגים״ בכך. באתריה דרב יהודה שלא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחרים אותו. ראה מסכת ביצה פרק א׳ משנה יו״ד וברע״ב שם. ועי׳ ב״ק דף נ״ט

  • כגון המילים: אפילו, ודאי, חס ושלום, בשום אופן, ועוד. בספרדית: סרביטא (מגבת); זאבאדור, (חלוק) כות׳ארא (כף) סוטאנו (מרתף) ועוד. טינאנאס (מלקחים) קרסאל, פונידור ובלדור (כלי מלאכת הקרסאל) טמפוראדא (עונה) לנטוזוט (משקפים). וראה בספר לך שלמה כאזבלאקנא תרצ״ז דף ג עמוד ד ״שאבותינו הם מגולת ספרד מכמה מלות ספרדיות שרישומן ניכר בפינו עד היום״.

הלשון

הלשון המדוברת היא כמובן, ערבית בדיאלקט מרוקאי. לשונם של היהודים מתובלת היתה במלים עבריות או ספרדיות.  גם מבטאם של היהודים שונה משל הערבים. ושל יהודי צפרו שונה היה משל יהודי ערים אחרות. דבורם מתנגן ומתמשך. גם בחזותם ובמראה פניהם שונים היו יהודי צפרו מאחיהם בני הערים האחרות. הם נתבלטו במבנה גוף חסון ובמראה פנים נאה. רובם לבני עור. מצטיינים הם באופיים החזק ובכח סבלם הרב. הם מוכנים לכל עבודה, וזריזותם היתה למשל. האקלים ההררי והאויר הצח תרמו לכך שיהודי המקום יהיו בריאים בגופם וברוחם. מלבד בלבושם יהודי צפרו מוכרים היו בפאותיהם היורדות מאחורי האזנים ומקניהם הארוכים.

נקיון

היהודים אהבו את הנקיון. כל יום בבוקר רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם. בערב שבת מתרחצים במים חמים וסבון. ומידי פעם הלכו לבית המרחץ. הבתים על אף דלותם, מוחזקים בצורה נאותה. הנשים סיידו את החדרים וחזית החצר פעמים בשנה בפסח ובסוכות. את קרקע הבית אף על פי שלא היה מרוצף בבלטות מרחו בסיד. ליד השולחן התנהגו בנימוס. כל אחד אכל בצלחת, עם כף וסכין לאט ובשקט. ההורים חינכו בניהם להתנהג יפה ליד השולחן, שלא להראות כרעבתנים. ולהקפיד על לבוש נקי ומסודר, כל משפחה הנחילה לבניה ערכים של הסתפקות במועט, והצנע לכת.,הפתגם.אומר ג׳ועי פי קלבי וענאייתי פי ראסי (=רעבי: בלבי, אך גאוני הראשי). רמת חייהם של היהודים עלתה על זו של שכניהם הגויים. ליהודים הייתה הרגשת עליונות פנימית מוחלטת על שכניהם. משתי סיבות: א. מתוך האמונה החזקה שהדת היהודית היא הדת האמתית. ואילו הגוים הם משתחוים להבל וריק. ב. מצד אורת חייהם ורמתם התרבותית. הגויים עצמם קינאו ביהודי המצליח יותר מהם ואפשר לומר שזו היתה אחת הסיבות לשנאתם אותם ־!

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר