קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל


פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

משלוח ידם של יהודי צפרו

להלן ננסה לסקור את הקשת המגוונת של עבודות בהן עסקו יהודי צפרו, האמידים שבידם הון, עסקו במפעלים תעשייתיים או במסחר. התעשיות הזעירות שהיו ידועות הן:

תעשיית שמן וזיתים. תעשיה זו ידועה בצפרו עוד מהמאה ה־15 לחשבונם. ליאון האפריקני כותב: ״תושבי העיר עשירים, ומלבושיהם לא נקיים. על בגדיהם כתמי שמן זית בו הם מתעסקים״. רגלים לדבר שגם היהודים עסקו בזה הן כשותפים לגוים, והן באופן עצמאי ״.

תעשיית הסאבון והבורית. נתונה היתה בידי היהודים. תעודות רבות מצביעות על כך. יצחק צבע, תעשיין יהודי שיחד את השר, כדי שיכפה על,בעלי המכולת לקנות את תוצרתו ובמחיר הגון. רבי רפאל משה אלבאז מציין שבזמנו היו כ־12 מפעלי בורית.

הערת המחבר: באבני שי״ש, ב, סי׳ ח, מסופר על שר שנכנס. לחצר הבורית של יהודי, ולקח שמן משם. על יהודי צפרו הוטל לספק לחצר המלך את הבירית הדרוש בתורת מס, והיו מעבירים את המם הג״ל דרך מכנאס, תעודה 154; יהודי צפרו קנו אפר הדרוש לתעשיית הבירית מכפר ״בני עלאם הסמוך לצפרו: חיי עמרם, סי' טז; שמואל ן׳ המו איש צפרו היה בעל מפעל בורית גדול׳ תעודה 165. וראה תעו׳ 585.

תעשיית יינות ושכר. תעשיית היין אף היא בידי היהודים, הצרכנים העיקריים, כיון שלמוסלמים אסורה שתיית היין. בצד היין המשובח הנמכר לבעלי בתים ואפילו לערים אחרות, ייצרו, כמוצר לואי את ״מאחייא״,' השכר הנעשה מפסולת היין, משריית צמוקים, תאנים, תמרים או פירות אחרים. ה״מאחייא״ של צפרו מפורסמת היתה בטעמה וחריפותה.

תעשיית הצמר. בצפרו היו מפעלים קטנים שעסקו בכך. העובדים העיקריים נשים.

הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו ״במסרקות ברזל״(=קרסאל) צבעו וטוו אותו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ואף בדי צמר שונים למלבושים .

מסחר

רבים מבני הקהל מצאו פרנסתם ממסחר זעיר ורוכלות.

רוכלות. רבי עמרם אלבאז אומר: ״דרוב עסק בני עמנו, רובא דמינכר הוא שלוקחים ירקות ופירות וסחורות מבעלי החנויות והם הולכים ומסובבים מחוץ לעיר באהלי קדר יש מהם חוזר לביתו מערב לערב… יש מהם עד יום שבת״; ר׳ רפאל משה אלבאז אומד בזמנו את מספר הרוכלים בצפרו ל״150 איש עניים ואביונים והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים, ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים, ומתפרנסים בדוחק גדול״. רוכלים אלה היו לוקחים אתם נערים שכירים העוזרים על ידם במסחרם. יש שהיו נשארים זמן רב בכפרים וחוזרים העירה רק לחג הפסח ולחג הסוכות, ולאחר החג מיד חוזרים לכפר ולפעמים חוזרים כבר בחול המועד.

הערת המחבר: תעו׳ 135. היו עתים שהשר אסר עליהם לצאת לרכול והדבר קיפח את פרנסתם והצטרכו למכור רהיטי ביתם. ראה תעו׳ 82; מולאי סלימאן בזמנו אסר אף הוא על הרוכלים לצאת לכפרים.

היו גם סוחרים בקנה מדה גדול יותר. הללו קנו סחורות בפאס ומכרום בחנויותיהם בצפרו. סחורתם מגוונת וכוללת בדים, סוכר, דברי מכולת אחרים, ומנעלים וכיוצא. בצד מסחרם שלחו ידם גם בעסקי בנקאות, והלוו לגויים ברבית, או השקיעו כספים בחקלאות, ובגידול בקר וצאן, בשותפות עם גויים בעלי אחוזות. סוחרים אלו מצאו פרנסתם בריוח, והם היו השכבה האמידה של העיירה, והפרישו מרווחיהם לעניים. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בזמנו ל״חמשים איש״. אלה כנראה, שלחו ידם לעתים גם בסחורה אסורה, ומכרו נשק ״לבארוד״ לשבטי הברברים ,שהיו מתמרדים במלך. בעונת הקציר, אחרי פסח יצאו עשירים אלה לכפרים כדי לחלוק את הגורן עם שותפיהם ה״פלשתים״. בתקופה המאוחרת, הלכו ונתרבו, שותפויות אלו, עד שבימות הקציר, היו רחובות המללאה גדושים בשקי חטה ותבואה אחרת שה״פלשתים״ הביאו לבתי שותפיהם היהודים, והמעבר ברחובות היה קשה. גם רבנים שהיה ברשותם הון קטן, שלחו ידם בעיסקות כאלו.

קצבים. מעטים היו הקצבים. רבי רפאל משה אלבאז מונה מספרם ל־10, ומציין שרבים מבני העיר קונים מגויים כבש או עגל, נמנים עליו, ומחלקים אותו ביניהם לאחר שחיטתו 82.

בשמים. גם בצפרו היו ״עטארין״ שמוכרים תבלינים ודברי מרכולת אחרים, כגון בושם ה״עטר״, האהוד על הנשים הערביות במארוקו. בכלל סחורתם מכרו הבשמים גם ״טאבאק״.

עורות. היו יהודים שסחרו ב״עורות״ שהיו מיוצאים לאירופה.

בעלי מלאכה

היוו חלק ניכר מהמפרנסים בק״ק צפרו. מלאכות שונות ומגוונות היו בידי היהודים.

הרצענים — סנדלרים. חלקם מייצרים נעלים המיוצרים מעור עדין ורך המיובא מפאס השכנה, והמיועדות לעירוניים, ומכרו אותם בפאס, וחלקם מייצרים נעליים מעור פרה בלתי מעובד, הקרוי ״אגרוס״, והמיועדים לאיכרים מכפרי הסביבה. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בארבעים איש.

חייטים. במקצוע זה עסקו בין נשים ובין אנשים. בצד אומנים שעבדו עבור השוק של ״פאס״, היו גם אנשים ונשים שתפרו בגדיהם של האכרים הברבריים מכפרי הסביבה. הנשים עסקו גם ב״תיקון״ בגדים בשכר. הרמ״א הנ״ל אמד מספר החייטים ב״שלשה״ מלבד הנשים. למלאכה זו יש לציין מקצועות העזר כגון יצור הקיטאן, הטפירא והעקאד, הדרושים למלאכת החייט.

״חראיירייא״ (:= מעבדי המשי). הללו קנו משי גלמי עיבדוהו, וגלגולהו על סלילים הנקראים ״זעבא״, ומכרוהו לצרכנים.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 128

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

נגרים: בעיקר נגרות בנין המייצרים דלתות משקופים, ותיקרות עץ. כענף משנה יש לציין:

חרטי־עץ, המייצרים כרעי מיטות ושולחנות עגולים, ידות ״עץ חיים״ לספרי תורה• ועוד. הרמ״א אמד מספרם ל־6.

חרשי ברזל, המייצרים מחרשות, מזמרות אתים ומגלים ותוצרתם מיועדת לאיכרי הסביבה. הרמ״א אמד מספרם ל-4

צורפים. מלאכה זו היתה מסורה בלעדית ליהודים. בצפרו ייצרו תכשיטי כסף, לאיכרי הסביבה, בסגנון האהוב עליהם, אבל הם ייצרו גם תכשיטים מעודנים עבור היהודים המקומיים.

מבין הצורפים היו שקנו מהמלך הזכות להטביע מטבעות.

פחחים, מייצרים כלים שונים כנרות, חנוכיות, סירים, קומקומים ועוד מפח ובדיל. אלה עסקו גם בתיקון כלים שניקבו או נפגמו. הרמ״א אמד מספרם ל־10.

נחאיישייא (=חרשי נחושת) שייצרו סירים, קערות מחתות חנוכיות ועוד. תוצרתם מיועדת ליהודים וגויים כאחד. רמ״א אמד מספרם בזמנו ל־10. כמו־כן מצויים יהודים שידעו לתקן כלי הנשק, רובים ורמחים, והיו עובדים עבור החיילים של המלך.

עבוד עורות. גם בזה שלחו ידם יהודי צפרו.

מלאכת ל״קרסאל״ — ייצור מסרקות ברזל, לסריקת הצמר. מלאכה עתיקה, שהיתה בידי היהודים עוד מתקופת ספרד כל שמות המכשירים הנחוצים למלאכה זו הם בספרדית .

פונידור (המנקב את לוח הקרטון), בלאדור — בו צרים את צורת השניים של המסרק.

חמרים. ההובלה היתה נחוצה להתפתחות צפרו, שקשורה היתר, עם שכנתה פאס. וההובלה היתה מלאכה חיונית. גם בה עסקו יהודים שהיו להם פרדות וחמורים, והובילו סחורות מפאס לצפרו ולהיפך. חמרים אלה, קיימו קשרי־דואר להובלת מכתבים בין הערים השונות. גם בין הגויים היו אנשים מיוחדים לכך הנקראים ״רקאש״, ולפעמים השתמשו בהם אף היהודים .

סופרי סת״ם. סופרי סת״ם בצפרו הצטיינו בכתיבתם התמה. ופנו אליהם מערים אחרות שיכתבו עבורם תפלין מזוזות וס״ת. בחלקם היו גם סופרי שטרות וכתובות.

כורכי ספרים. גם היא מלאכה מפותחת בין יהודי צפרו. ומוניטין יצא לכריכת־עור, של אומני צפרו.

חקלאות

כבר ראינו לעיל שיהודים היו שותפים לגויים בעלי אחוזות. אך היו גם יהודים שעיבדו חלקות קטנות בעצמם. סמוך לעיר, בעיקר גני ירק, שתוצרתם מכרו לעיר הם עצמם.

איגוד מקצועי

ידוע על מקרה של התאגדות פועלים ביניהם כדי למנוע התחרות, פועלי ״הרואידאש״ בענף מלאכת ״סקלי״ בפאס, נשתתפו ביניהם. הדבר עורר זעם האומנים שטענו כי איגוד זה פוגע בפריון העבודה, כי הפועל שהיה מטיב מלאכתו כדי שיקפצו עליו, עכשיו לא איכפת לו, ואינו עושה מלאכתו כפי שצריך לעשות. הרבנים קיבלו טענתם, פסקו להתיר את אגודת הפועלים .

ארגון המורים והשו״ב. תופעה דומה היתה איגודם של הרבנים הסופרים, השוחטים ומלמדי תינוקות שנשתתפו ביניהם וקבעו תקנון למלאכתם שיעור השכר ותנאי קבלת התלמידים. ר׳ שאול אביטבול הסכים על ידם והם איימו להשבית את שרותיהם לצבור אם לא יתקבלו תנאיהם.

הקשר הכלכלי עם פאם

קשרים כלכליים עם ערים אחרות היו לק״ק צפרו, אך קשר מיוחד היה להם עם פאס הסמוכה. התעודות מספרות על שותפויות בין יהודים מפאס לבין יהודים מצפרו. השותף מצפרו שולח סחורה לעמיתו בפאס ולהיפך. רוכלים וסוחרים קונים סחורה ופירות בפאס על מנת למוכרם בצפרו ולהיפך פירות המצויים בצפרו מועברים לפאס. חמרי הגלם הובאו בעיקר מפאס. כגון עור, זהב וכסף לצורפים, בדים, צמר. לרוב יהודי צפרו חסר היה הון עצמי, ורגילים היו כדי לפרוע חוב שהגיע זמן פרעונו, לקנות סחורה בהקפה ביותר מדמיה, ולמוכרה בפחות משווייה במזומנים כדי לפרוע חובותיו, במיוחד חובו לגוי.

על אף עיסוקיהם המגוונים המנויים לעיל, הכנסתם הכללית של יהודי צפרו היתה נמוכה, והוחזקו לקהל עני. ומשום כך גם המלכים והשרים הקלו מעליהם את עול המסים. רמת החיים היתה נמוכה. מזונות לנער יתום הוערכו בשנת תקס״ב ב־10 אוקיות לחדש, דהיינו מתקאל ועוד. ואמיד היה מתנדב לנדבת החג ד׳ מתקאלים. בשנת תקפ״ב הוערך מזונותיו ב־15 אוקיות. יתכן שבעשרים שנה עלתה רמת המחייה משהו אבל ודאי יש לזקוף את השינוי על עליית יוקר המחיה. שכבת האמידים בצפרו היתה דקה. רובם בעלי מלאכה שרמת חייהם נמוכה.

אף על פי כן השתדלו יהודי צפרו להשתתף עם שאר הקהלות בכל דבר של מצוה, כפדיון שבויים, נדבה לשד״רים מא״י ולתלמידי חכמים עניים המקבצים לעצמם וכדומה. כאשר נכנסה הבלשת לפאס, כנראה בשנת תק״ן, ונשדדו יהודי פאס פנו לק״ק צפרו לבקש עזרה.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 131

פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה

פרק שנים עשר – אורות וצללים.

דיברנו למעלה על פעילות חברתית מבורכת של יחידי הקהל. אך בצד האור, כמו בכל חברה בריאה, היו גם צללים. הרבנים והמנהיגים התריעו על פריצות בחיי הקהלה, והשתדלו להביאם על תיקונם. לשם כך נקטו הן באמצעי שכנוע כהטפת מוסר, דברי התעוררות בכתב הנשלחים לקהלי בתי הכנסת ומוקראים באזניהם .דרשות הרבנים המכוונים לעורר את לב שומעיהם בשבתות, ובהזדמנויות שונות כגון עצרות, תענית ציבור, ותפלות לעצירת גשמים , והן באמצעים משמעתיים כהטלת קנסות, החרמות, ומסירת העבריין לידי השלטונות. אמצעי הרתעה אלו תרמו להבראת החברה. אמצעי נוסף הוא שיפוטו של הרב. בחתרו אל הצדק זיכה הרב את הזכאי וחייב את החייב. החוטא בא על עונשו, ומתגלה סרחונו. על ידי כך הוא עצמו שב למוטב.

מלשינות

דבר מכוער שהפריע לחיי הקהל, שכמה מנוהגי חייהם מוסתרים היו מעיני השכנים והשלטונות השואפים לטרף, היא "המלשינות". נמצאו בקהל אנשים שבצע כסף, או כבוד, או כדי למצוא חן בעיני השלטונות, העבירום על דעתם, ומצאו עצמם משתפים פעולה עם השלטון נגד אחיהם.הקהל – מנהיגיו ורבניו – נאבקו נגד תופעה שלילית זו, בכל הדרכים שבידיהם. תקנה משנת תפ"ו – 1726, שנתקנה " כי השעה צריכה לכך "מטילה" חרם "על כל מי" שיפתח פיו לדבר סרה על שום בר ישראל.גם במקרה של חובל בחבירו והפילו למשכב, דנו החכמים כמלשין את האיש שסיפר על כך לשלטונות והביא לידי תפיסת החובל, שהפסיד ממון רב על כך. קצווי היה לקהל שדבר החבלה יתברר בפני חכם העיר והחובל ייענש על ידו, ולא על ידי השלטונות תופעה זו של מלשינות הייתה בכל הזמנים וגם במקומות אחרים

זיוף.

בשנות הת"ע, נתגלו מקרים של זיוף שטרות, על ידי שינוי זמנם. ואז תיקנו לכתוב את "הזמן" במלים : " יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבע ושבעים ליצירה ולא יכתוב תע"ד.

עדות שקר.

גם היא תופעה שכיחה. בשנת תקנ"א אומר רבי אליהו הצרפתי שמצוי היה אז בצפרו "שרבו עידי שקר" ואינו סומך על שטרי קבלת העדות. על רקע זה נתקנה תקנה שקבלת עדות ומודעה צריכה להיחתם על ידי דיין וסופר בית הדין. במאה השביעית לאלף השישי, כאשר תופעת עדות השקר נתרבתה, תיקנו תקנה שקבלת עדים תעשה בפני בית דין דווקא.

גנבה: ידועים מקרים בודדים של גניבה על ידי יהודים

פנייה לערכאות

 בהחלת ימי רבנותו של ר׳ יהודה אלבאז, מתרבות והולכות הפניות לערכאות של גויים תחושה של ירידה מוסרית בקהל העיקה על הרבנים והמנהיגים. בתקנה בה הטילו קנס ״נגד מי שיביא דין בפני ערכאות של גוים״ הם מתריעים על מצוות אחרות שבין אדם למקום.

רבי עמרם בנו מתריע על ״נגידים שהם רבי מעשקות״ ונותנים שוחד לשר מכסף הקהל להנאת עצמם. כשהביאו גויים כלים לאומן יהודי לתקנם, בעיקר תכשיטי זהב וכסף, נמצאו כאלה שרימו אותם והחליפו טוב ברע. דעת הרבנים לא היתה נוחה מכך כי מלבד האיסור בדבר, עלול היה להוות מקור סכנה לקהלה כולה והתריעו נגדם. אם הגוי היה חושד ביהודי אחר בחשבו שהוא שרימה אותו, חייבו החכמים את המרמה לשלם לחבירו את כל ההפסד שהגיעו כתוצאה מכך.

כן נמצאו אנשים שהכתיבו ממונם לבניהם, כדי להפסיד את המלוים שהלוום בעל פה, שאינם יכולים לטרוף ממשועבדים.

מריבות.

מריבות וקטטות שכיחים היו בין אישה לשכנתה, ובין בעל לאשתו. ופעמים גררו אחריהן תופעות חמורות כגון אישה המפלת עוברה בעת קטטה, חתן המכה חמותו הזקנה. בחורים שיצאו, ממסיבת חתונה והכו את חברם עד שקפץ חולי ונטה למות. בחורים הרבים ביניהם ואחד מהם נחבל קשה. ויש שנשים בעת מריבה שרתה עליהן הרוח וחברו " קצדא " – שירה בחרוזים בקלון חברותיהן.

קלפים.

במאה השביעית לאלף השישי, חדר משחק הקלפים למרוקו. ונמצאו אנשים בצפרו שנמשכו למשחק זה. החכמים התריעו נגדם.

צניעות.

בענייני צניעות היו פריצות בכל התקופות. רבי ישועה בן חמו מתריע על "נשים שעושין השוק בין הגויים לקניות הקדרות ומצעים וכל מיני הגויים המסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות". ואז תיקנו שהנשים לא ישתתפו בלוית המת. ולא ילכו לבית הקברות רק פעם בחדש ביום שני הראשון של החדש.העוברת תיתן קנס של חמש אוקיות.רבי יהודה אלבאז תיקן שלא ישתתפו הנשים בהולכת כלה לבית החתן, ובהולכת בר מצווה "שמכשילים את הרבים בהרהורי עברה" כמו כן התריע על נשים היושבות שורות שורות והאנשים עוברים ביניהם. ונשים המתאספות בעת מריבה ואין מקום לעבור והעוברים, נתקלים בהם. כן תיקן שלא יכנסו הנשים לבתי כסא של הגברים. גם רבי רפאל משה אלבאז התריע בזמנו על דבר זה, ועל הנשים שמכבסות בנהר ואינן נוהגות בצניעות, ועל אלו שעושות שוק. רבי יקותיאל אלבאז התריע על כגון אלו בזמנו והחרים שהעובר לא יברכו לו ברכת אירוסין ולא יכתבו לו כתובה.

פריצות בענייני דת.

פרצות בשמירת הדת היו בכל הזמנים. רבי ישועה בן חמו מתריע על אנשים שמגלחים הפדחת " ומשאירים פאה כחוט העכביש, והטיל על העובר קנס של עשר אוקיות. כן התריע על נשים המתגודדות ושורטות על המת. על העוברת הוטל קנס עשר אוקיות שישולמו על ידי בעלה. ומחציתן תנוכה מהכתובה.

גם נמצאו בקהלה אנשים שלא התפללו שחרית עד שהלכו תחלה לעסקיהם, או שיצאו לרחובות העיר ונשארו שם שעה או שעתיים.

בשבת היו מתאספים במרכז המללאח "ברחיבה" ומספרים סיפורים זה לזה, במקום ללכת לבית מדרש או לישון בבית כדי לנוח. רבי אבא אלבאז התריע גם על אלה "המוחאים כף ומתופפים בשבת" בכל הזמנים עוררו הרבנים את יחידי הקהל להיזהר בשמירת שבת ולקבל את השבת מוקדם. אך תמיד נמצאו אנשים שזלזלו קצת בשמירת שבת ויום טוב. היו שקנו בשבת מהגויים, ויש שהשאירו דריכת היין של כל השנה – לחול המועד. רבי אבא אלבאז התריע אף על המזלזלים בצום י"ז בתמוז ותשעה באב. וקבע קנס למזלזל לזכות שר העיר, ואפילו בית סוהר למזלזל בימי צום אלה. בימיו פשטה מכת הזנות בקהלה, והוא התריע על כך. הנוהג היה לפרסם ברבים את האישה המזנה, מרכיבים אותה על חמור ומעבירים אותה ברחובות קריה כשראשה מגולח לביישה ולגנותה.

לפעמים היו גם מקרים של המרת דת והרבנים השתדלו להחזירם בתשובה ולהבריחם לעבר הים. דרך כלל אזהרות הרבנים ותקנותיהם נתקבלו על ידי הקהל שהשתדל לתקן את המעוות ולנהוג לפי הנחיות ההלכה.

פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 135

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה

פרק שלושה ע ש ר

יחסים בינקהילתיים

במקביל ליחסים החברותיים ההדוקים בין יחידי הקהלה, קיימים יחסים מפותחים בין בני קהלות שונות, במיוחד קהלות הקרובות זו לזו. כגון פאס מכנאס צפרו סאלי ותיטוואן. בין תושבי ערים אלו שררו יחסי ריעות וידידות. הם עזרו אלו לאו הן כגוף, והן כיחידים, בימי הטובה ובימי הרעה. חכמי הקהלות מבקרים אלו אצל אלו, מתכתבים ביניהם בענייני הלכה ושולחים אגרות שלומים ומתנות זה לזה. גם בקשרי מסחר  באו חכמים אלו עם אלו. הסוחרים היו קשורים ביניהם בקשרי ריעות, שלפעמים התפתחו לקשרי חיתון. כיון שבתי הארחה כשרים לא היו במארוקו, כל סוהר כשהזדמן לעיר אחרת התאכסן אצל בן משפחה או רע וידיד. משפחות שימשו אכסניות קבועות זו לזו במשך דורות. קשרי הידידות עברו מאבות לבנים, דור אחר דור. כשהאורח בא, בעל הבית מכין עבורו כמכין לחג. אשתו מבשלת תבשילים מיוחדים, קבלת האורח היתה חמה. המארח לא חסך כל טורה ומאמץ על מנת להנעים לאורח את שהותו אצלו יש שהאורח היה נשאר שבועות, ובעל הבית מפציר בו להשאר עוד ימים, עד שהאורח נאלץ לפעמים לברוח כדי להשתמט מהפצרותיו . גם קשרי חיתון שכיחים היו בין אנשי קהלות שונות. בני צפרו לקחו להן נשים ממכנאס ופאס ותיטוואן  בצפון, ולהיפך.

אף שצפרו עיירה קטנה ואנשיה אינם עשירים, במסחר הגדול לא שלחו ידם, ובעלי המלאכות עסקם קטן, עם זאת קשריה עם הקהלות האחרות מסועפים, והגיעו עד ערי המזרח הרחוקות ואפילו ארצות אירופה. בתעודות שנשארו לפליטה, והן בודאי חלק קטן ממה שהיה, מסופר על עשרות אנשים שבאו לעיירה ממקומות רחוקים וקרובים כדי לאסוף ״נדבה״ ולבקש עזרה. ר׳ ישועה די אבילה תלמיד ר׳ משה ן׳ חמו, מעתיק חידוש מספר כ״י ״של כה״ר יעקב בנבנישתי יזיי״א יחזור לביתו שוט״ל והוא מעיר מראכיש״; כן מביא חידושים ששמע מר׳ נפתלי הכהן אשכנזי נר״ו, מר׳ יוסף הכהן הדר בעיר מדיונא, ור׳ דוד אשכנזי. ר׳ שאול ן׳ דנאן כותב למנהיגי צפרו על שבוי מארץ אדום שנשבה בידי המלך וקהל פאס השתדל לפדותו ומבקשים עזרה מק״ק צפרו. כן מבוקשת עזרת יהודי צפרו לפדות שבויי ק״ק תינמילין ״. ר׳ יעקב סירירו פונה בשנת ת״ר לק״ק צפרו בבקשת עזרה ליהודי שישאוון!!. בשנת התק״ט מתבקשים אנשי צפרו לתת נדבה לר׳ שלמה אלגאז  מתונס.

מכתבי קיבוץ רבים מופנים לצפרו. בין השאר חיים ארוואץ ממכנאס זקוק לעזרה ומפנים אותו לר, שלמה אביטבול ».

ר׳ ראובן אוחנא ממכנאם המופנה לר׳ אהרן זכרי בשנת תק״כ ושמואל בן המו, אשר קורייאט ממראקש הרוצה לעלות לא״י וזקוק לעזרה. יהודי בעלום שם המבקש עזרה מק״ק צפרו; צבי שפירא שבא לקבץ לעצמו ור׳ אליהו צרפתי ואחרים מבקשים מק״ק צפרו לעזור לו; שמואל אלבאז מפאס נכדו של ר״ש אלבאז בעל ויאמר שמואל מבקש עזרה מחכמי צפרו ר״י אלבאז ור׳ עמור אביטבול; חכמי פאס ביניהם ר׳ חיים דוד סירירו, כנראה אחרי מרד אליאזיד, שולחים בקשתם לצפרו לעזור להם; ילד שמובא לצפרו ונמסר לבעל בית שיאמץ אותו לבן; הגר אברהם בן יצחק שעזב את דת אדום, ובנו גבריאל נמצאים בצפרו בשנת תקנ״ז ונתנו לו 350 מתקאל.

בעתות צרה טבעי שהקהלות מושיטות עזרה זו לזו: בשריפת נוואייל בפאס בסוכות תרנ״ז תרמו יהודי צפרו 50 דורו ספניול לעזרת אחיהם; בפוגרום שעשו הגויים ביהודי פאס בל׳ ניסן תרע״ב תרמו יהודי צפרו 750 רייאל  כשהיה שטפון בז״ך אייר תר״ן, בצפרו והרבה בתים שקעו ואנשים נשארו ללא קורת גג, באו יהודי פאס לעזרת אחיהם בצפרו כאשר מונה נגיד מטעם המלך על כמה ערים היה שיתוף פעולה הדוק בין אותם הערים שתחת חסותו. יהודי צפרו מכירים תודה לשלמה ן׳ וואליד, הנגיד מטעם המלך, על פעולותיו לטובת הק״ק. ר׳ אברהם הלוי ממונה ק״ק פאס משתדל לטובת יהודי צפרו להקל מעליהם עול המס; בימי מולאי ישמעאל ומולאי מוחמד היה קשר חזק בין ק״ק פאם—מכנאס—צפרו עד שעלתה הצעה לקבוע סיג׳א משותפת לכסוי ההוצאות המשותפות  בעיקר קיים היה קשר מפותח מאד בין חכמי הקהלות שכיון שבאו זה עם זה בקשרי הלכה, נמצאו מכירים יותר ויותר איש את רעהו, מזה התפתחה ביניהם ידידות חזקה, אם כי לפעמים גם מחלוקת כשעמדותיהם היו מנוגדות. המכתבים ביניהם הקיפו שטחים שונים ומגוונים. ק״ק תאזא כותב לר׳ דוד אראג׳יל ולחכמי צפרו  בענין לעז על רצח. כאשר משה ן׳ סמחון נגיד פאס הכניס לבית הסוהר רבני מכנאס ר׳ חיים טולידנו ור׳ יוסף בירדוגו כתבו ר׳ עמור אביטבול ור׳ עמרם אלבאז לנגיד מכתב בקשה לשחרורם; ר׳ שאול אביטבול מוכיח את ר׳ יוסף אלמאליח מעי״ת רבאט על שהתריז כנגד ק״ק פאס; ר' שאול ישועה אביטבול כותב לר׳ נתן ג׳ייאן מחכמי אלג׳יר להשתדל בהדפסת ״משיח אלמים לר׳ יהודה כלץ הא׳; כששררה אי הבנה בין ר׳ יהודה אלבאז לבין קהלת צפרו, פונים חכמי פאס והנגיד שמואל ן׳ דנאן לקהל צפרו ודורשים מהם להשלים אתו; ר׳ אליהו צרפתי מפשר בין שני עשירי צפרו יצחק ן׳ שטרית וישראל ן׳ חמו, ומודיע על תוכן הפשרה לחכם העיר. הקשר המפותח בין הקהלות גרם לכך שכאשר רבני צפרו הסתכסכו עם אנשי קהלתם הם הולכים לפאס, ומתקבלים שם בכבוד. בסכסוך עם השר הם בורחים לפאס ולמכנאס. בייחוד היה הקשר בין פאס לצפרו הדוק ביותר. כי צפרו נמשכה בכל ענייניה אחר פאס והשפעת רבני פאם ניכרת שם ביותר. במקרים מסויימים אפילו מינוי דייגים בצפרו מתאשר על ידי רבני פאס. בהתגלע סכסוך בתוך קהל צפרו, חכמי ומנהיגי פאס מתווכים ומיישרים ביניהם את ההדורים. איגרות ניחומים נשלחו מקהלה לחברתה לרגל פטירת אישים דגולים ». כן נערכו הספדים עליהם בכל הקהלים אפילו בפטירת חכמים מחוץ למארוקו, בתוניס אובאלזיר, ואין צריך לומר בארץ ישראל ».הפייטנים חיברו קינות על פטירת אישים אף שאינם בני קהלתם. ולחיפה חיברו שירי תפארת לרגל ביקורם של אישים מקהלה אחרת בקהילתם. גם בין פשוטי העם קיימים חיו יחסים עם היהודים בקהלות אחרות, יחסי מסחר, עיסקות ושותפויות.

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 139

פרק שלושה עשר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה

קשרים עם קהלות מרוחקות במערב. ר׳ שלמה אביטבול כותב לדאדש הרחוקה, בדרום מארוקו, כדי לברר השמועה ששמע אודות מלחמותיהם, ויחוסם על עשרת השבטים. ר׳ יהודה אלמאליח מתיטוואן, שהה בצפרו ואף הכניס סדרים חדשים בשררת השחיטה». חכמים וסתם אנשים מצפרו נסעו למקומות אחרים ושהו שנים מספר, ולעתים לא חזרו למקומם, ונשתקעו במקום מגוריהם החדש. ר׳ אברהם אצ׳יני תלמיד ר׳ שאול ישועה אביטבול נסע לאלג׳יר ונשאר שם שנים ». ר׳ רפאל בן יתאח נסע לקסנטינה שבאלג׳יריה, שם מונה כמלמד גמרא לתלמידים והיו מרוצים ממנו; ר׳ רחמים יוסף אזייני אף הוא נוסע לאלז׳יר ומגיע עד לתוניס. שם הוא לומד עם החכמים ומעתיק את רוב ס' ״משכנות הרועים״. נסים אלקובי מצפרו נסע לתלמסאן ונשאר שם שנים רבות. ר' אליהו ן׳ הרוש מצפרו שירת בקדש זמן קצר בק״ק ארזילה הסמוכה לתיטוואן. בכל המקרים דלעיל, מלבד יציאתו של האיש למקום האחר, התפתח קשר מכתבים בגללו בין חכמי צפרו לחכמי הקהלה אליה הגיע, בהם ביקשו להחזירו לאשתו שנשארה עגונה, דרשו הספקת מזונות לאשתו וכיוצא. כמו כן הם נתנו המלצות בידי הנוסע ובכך הגיע שמעם למרחקים.

יחסים עם קהלות מרוחקות מעבר למערב כגון אירופה, איטליה ותורכיה אין לק״ק צפרו. אך בימי התסיסה הגדולה במארוקו, ערב כניסת הצרפתים החלה התענינות יהודי אירופה בגורל אחיהם שבמערב. חברת כל ישראל חברים שלחה לחכמי הקהלות במארוקו לכתוב דו״ח על מצב קהלותיהן. באותה הזדמנות כתב ר׳ רפאל משה אלבאז דו״ח ארוך על קהלת צפרו בזמנו, ושלחו להם על ידי ר׳ מרדכי ן׳ ג׳ו דיין טנג׳יר. גם לארצות הברית שלח ר׳ רפאל משה אלבאז מכתבים על דבר הקונסול Felix a. Mattheros שנתמנה קונסול ארה״ב במארוקו בשנת התרכ״ט (1869) וישב בטאנג'יר. פיליכס הג״ל פעל כנראה רבות להטיב תנאי קיומם של יהודי מארוקו. כשרצתה ממשלת ארה״ב להחזירו למולדתו, כתבו יהודי מארויקו בקשות להשאירו בתפקידו. ר׳ רפאל משה כתב לועד היהודי הראשי בארה״ב, ובקשם להשתדל שישאר על כנו. עם כניסת הצרפתים למארוקו נתחזק הקשר ביו יהודי מאירוקו ואחיהם בארצות איירופה. בשנת תרע״ד (1914) בא למארוקו ר׳ זאיב הלפרין מרוסיה וייסד ישיבות עם סדרים מיוחדים בכמה מערי מארוקו, ומכללים גם בצפרו. עתונים יהודייים החלו לחדור גם למארוקו. בין השאר הגיעו עתוני הצפירה, העולם, ההד ועוד.

כשהיה פוגרום ביהודי רוסיה, נאספו קהל צפרו בביהכ״ן הגדול כדי להספידם, ונתחברה תפלת ״יזכור׳" מיוחדת לזכר חללי הפוגרום.

THE FOREIGN SERVICE OF THE

UNITED STATES OF AMERICA

Ambassade des Etats-dnis d'Amerique, Rabat, Is 10 octobre 1963.

Monsieur le Grand Rabbin David Obadia, 62, Rue Cuny,

Fes.

J'ai recu votre lettre du 10 julllet 1963 que J'ai adressee a "!'Historical Office" du Department d'Etat.

Selon les Archives du Departement, Felix A. Matthews, de Oalifornie, fut nomme Tanger le 16 avril 1869, prit possession de son poste le 9 septembre 1869 et se demit de ses fonctlons le 31 mars 1870. II fut de nouveau nome Consul a Tanger le 9 juillet 1870, occupa son poste le ler octobrs 1870 et se demit de ses fonctlons le 4 mars 1887. II fut nome une troisieme fois Consul a Tanger le 12 fevrier 1890, occupa son poste le ler mai 1890, y fut promu Consul General le 13 aout 1890 et exerca cette function jusqu'au 13 decembre 1893. Matthews mourat le 17 avril 1899.

Certaines des depeches de Matthews ont ete publedes dans les volumes sulvants de la publication periodique du Departement intitules relations Exterieures des Etats-Unis" (Washington, 1861): 1873, page 711; 1877, pages 430-1878, pages 840-846; 1880, pages 799-805.

Cette correspondance comprend un resume des efforts de Matthews pour ameliorer le sort des minorites opprimes au Maroc.

Malheureusement, nous n'avons pas ces publications ici a  Rabat, mais les originaux des depeches de Matthews sont, conserves a la Section Diplomatique, Juridique et Fiscale du Service National des Archives et des Enregistrements, Batiment des Archives Nationales, Washington 25, D.C. (the Diplomatic, Legal and F'iscal Branch of the National archives and Records Service, National Archives Building, Washington 25, D.C.). On a tire des microfilms de ces depeches: le microfilm en question est connu sous le nom de Kicrocopie T-61, y compris les bobines 9-15 et 17-19: une serie de ce microfilm peut etre obtenue aupres du Service National des Archives et des Enregistrements pour la somne globale de 45 dollars.

 On pourrait naturellerment obtenir des photocopies des pages des "RelationExterieures" citees dans ce qui precede, a un prix moins eleve.

Je continuerai a  rechercher des details supplementaires concernant la mission de Matthews. En attendant, si je peux encore vous aider, n'hesitez pas a m'ecrire.

Veuillez agreer. Monsieur le Rabbin, 1'assurance de ma consideration distinguee.

John H.Ferguson

Ambassadeur des Etats-Unis d'Amerique

מכתב משגריר ארה״ב במרוקו בו מפורטים המקורות, לקורות ימי חייו של פ. מאטיוס

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד-141

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים

יחסים עם הגויים

ברקע יחסים אלו, מונח העיקרון לפיו היהודים— אהל־לכיתאב— הם ״דמי״, שאין להם זכות קיום אלא כ״בני חסות״ בלבד ולא כעצמאיים בעלי זכויות. מותר אפוא לרדפם ואף מצוה לשימם ללעג. ואכן רבים הם החוקים והנוהגים שהיו בארצות האיסלאם, שמגמתם לדכא ולהשפיל את היהודים.

יהודי בעימותו עם גוי, ידו תמיד על התחתונה. אם לא שמרצה הוא את השליט בשלמונים. המקורות מלאים ספורים מהסוג הזה. יהודי שניסה להציל נערה יהודיה מידי גוי שביקש לאנסה, העליל עליו האנס שקלל את מוחמד, והוצא להורג על פיו של הגוי בלבד.

אחד שהעז לחשוד בגוי שגנב ממנו הושם בבית הסוהר וחוייב לשלם קנס לשר. ״מעשים בכל יום שהגוי מעליל על ישראל בשקר גמור וכשישראל משיב לגוי להד״מ, הגוים מתקנאים ואומרים איך אתה מכחיש לגוי… ואף כשידוע להם שהגוי דובר שקרים הם מקפידים למה יעיז ישראל בפני הגוי ויכחישהו״ 3

 שנים ממנהיגי הקהל הורשעו במכירת יין לגוי על פי דברי הגוי השיכור בלבד

יהודי שהיכה את הגוי או קיללו בפני שנים, יש סכנת מות לו ולבני משפחתו הדברים אמורים בימים כתיקונם. כשהמלך שולט, ומלך במשפט יעמיד ארץ, בימים שבין ״מלכא למלכא״

בימי אנרכיה חיי היהודים היו אז תלויים מנגד ודמם נחשב הפקר. מרובים הם הפוגרומים וההתנפלויות על שכונת היהודים ואפילו אחר בוא הצרפתים. כל סכסוך שהיה לברברים עם המלך מצא לו ביטוי בהתנפלות על שכונת היהודים. בנסיבות אלה היהודים היו מתגוננים על נפשם בשתי דרכים. א) על ידי סגירת שערי־ השכונה והעמדת שומרים ולוחמים על החומה6. ב) צום ותפלה ותחנונים בבתי הכנסת. וכל זה לא עזר תמיד להרתיע את המון המתנפלים שפרצו למללאח, שדדו רצחו ואנסו נשים ובתולות. אך ליהודים לא היתה ברירה ומיד לאחר הפוגרום חזרו אט אט היחסים למסלולם הרגיל, ומחדש טופחו יחסים של שיתוף פעולה וחיים בצוותא. בימים כתיקונם הגויים נכנסים ויוצאים במללאח. יש שנתנו עיניהם באשה, נכנסו לביתה ואנסוה. במיוחד פקידי המלך שאין מי שיאמר להם מה תפעלו. נמצאו אף נשים יהודיות שסייעו בידיהם ושימשו כסרסור לדבר עבירה. ואף שהגויים גם כן הקפידו באיסור הזנות ואשה שנתפסה בזנות היא ומשפחתה היו בסכנת מות, בכל זאת לא תמיד רצו היהודים להתלונן בפני המושל על גוי זה או אחר מחשש עלילת קללת הדת וכיוצא, והעדיפו לשתוק. נמצאו משפחות שהעדיפו לעקור מהעיר במקרה של הטפלות של גוי אליהן.

שוד ורצח יהודים שיצאו לרכול בכפרים לפרנסתם הוא מהדברים השכיחים.( ביניהם היה דוד יוסף פילו, אחי אבי מהעיר אנטיפה פ.א) על מנת לגזול את כספו הדל של הרוכל לא היססו הגויים מלרצחו. ופעמים רבות נתאכזבו כשלא מצאו אצלו כלום לאחר שהרגוהו.

היו גם הטיפות יהודים, נערים ונערות שהחזיקום אצלם כדי לקבל כופר פדיונם. ילדה נשבית בידי גוי בעד חוב שאחיה היה חייב לו. לשותפיהם היהודים, רימו ואכלו את כספם במרמה. פגיעות לא חמורות ביהודים הם מעשים של יום יום.

גויים מהכפר הבאים ליום השוק, הכניסו בהמותיהם לחצרות היהודים, ללא כל צורך בבקשת רשותם. נזק שנגרם בחצרות בעקבות כך, לא עלה על דעתם כלל לשלם. ולפיכך אם נמצא החמור מת בבוקר, חוייב היהודי בעל החצר בדמיו. גנבים גויים פרצו בלילות לבתי יהודים, מחשש זה היו משכיבים את הסולמות בלילות על האדמה. גויים נכנסו לבתי כנסת במללאח לקחו נרות שעוה מתוך הפנסים לעיני המתפללים. ואי אפשר היה למונעם ממעשיהם  

כשמזכירים בשטרות הנעשים בערכאותיהם את שם היהודים מוסיפים לידו את הקללה ״נעלת אללאה עלייה״ [=קללת אלקים עליו»] לשטרות שנעשו בידי סופרים יהודים לא היה כל תוקף בערכאותיהם.

בשנת תקכ״ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו היהודים קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוצרך להוציא הוצאות מרובות להציל נפשו.

בפטירת החכם ר׳ יש״י עולייל, בשנת ת״ר (1840) תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלווייה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל». כדי לרפאת מחלה שפרצה בצאן היו צריכים להשתמש בעצמות מתים. והוציאו מתי ישראל מקברותיהם כדי לעשן בעצמותם. עצמותיו של שד״ר בשם ר׳ נתן יפה שנפטר בצפרו הוצאו לשם כך.

בשנת תרנ״ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעי״ת תאזא כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כששה חדשים. האיסור על היהודי לרכב על סוס או פרד זולתי על חמור הוא מהמפורסמות.

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 144

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה

כשעובר יהודי ליד המסגד חייב לחלוץ מנעליו ואם היה רכוב, חייב לרדת מעל בהמתו. ביטול רשמי של גזרה זו הושג רק בימי המלך מולאי אלחאסאן (1894—1873), לאחר ששריף אחד סטר על לחיו של שד״ר מארץ ישראל, על שלא חלץ מנעליו בעברו ליד מסגד. בהיותו נתין־זר, התלונן השד״ר בפני הקונסול שלו, תוצאת הטיפול בתלונה זו היתה, שהמלך העביר קול קורא לאזרחים המוסלימים לבל יקפידו על כך. אסור להעביר מת יהודי על פני המסגד. עקב כך נאלצו יהודי צפרו להעביר מתיהם לבית העלמין בדרך עקיפין ארוכה ומיגעת משום שדרך קצרה עברה על ידי המסגד. איסור זה בוטל רק בשנת תרפ״ז (1927) בימי מושל העיר הצרפתי Maréchal Roland. הלה שלח שאלה לקאדי עבאדי אלפאסי. אם יכולים להעביר נבלת בהמה על פני המסגד. הקאדי השיב לתומו שאין איסור בכך, אמר מרשל: אם כן מותר ליהודים להוליד מתיהם ליד המסגד. גופת יהודי לא יכולה להיות גרועה מנבלת בהמה.

בלדר גוי שחזר מן ״אלחאז״ [=ביקור במכה] היה מוחזק כמקודש, ואסור לו לשאת איגרות יהודים פן יטמאוהו. מריבה בין שני נערים יהודים, נוצלה על ידי השר כדי להטיל על הוריהם קנס המשולשל לכיסו

״מושל חדש״ שנתמנה למושל צפרו ערב כניסת הצרפתים למארוקו, אסר על היהודים לקנות פרחים, ורדים ופרחי עצי־הדר, בטענה שריח טוב ובשמים אינו יאה ליהודים, בו בזמן פלשו שבטי הברברים לצפרו ויהודים רבים נרצחו.

על אף המקרים העגומים והתפרצויות הזעם שתוארו לעיל ידעו היהודים לתמרן בין מצרים אלה, לשתף פעולה עם המוסלימים ולעתים קרובות לפתח אף יחסי ידידות עמם. יש להבחין בין היחסים שהיו בין יהודים וערבים לצרכי מסחר ומלאכה לבין היחסים של יהודים בעלי הון שהלוו כספים לערבים ברבית ואף עשו אתם שותפויות במקנה ובחקלאות. רמתו השכלית של היהודי הגבוהה מזו של הגוי, גרמה לכך, שהוא ידע לכלכל את ענייני השותפות לשביעות רצונו של הגוי, שנמצא נהנה מכך. יהודים אלה היו קשורים בקשרי ידידות כל עוד שהגוי מצא תועלת בכך. יהודים אלה אומצו כבני חסותם של השבט והמשפחה אתם היו קשורים. היו יהודים ש״שחטו״  כבש או עגל ליד בית הגוי, בטקס כזה היתה הזמנה רשמית של היהודי אל הגוי שיאמצו כבן חסות. משפחה שלכבודה שחטו ראתה את עצמה מחוייבת להגן על בן חסותה, לפעמים עד כדי יציאה לקרב עם שבט או משפחה אחרים כדי להגן על היהודי בן חסותה. יהודים היו באי ביתו של השר ונכבדים אחרים והם שימשו סוכניהם או ספקיהם. יהודי־חצר אלה, מכריו של השר, נבחרו במקרים רבים, לתפקיד ״נגיד הקהל״, בגלל השפעתם על השר. היו שרים שהשתדלו לקנות את לב היהודים. לבל יתלוננו עליהם לפני המלך, והיו אתם בקשרי ידידות.

יהודי שמצא עצמו חבר ורע לאחד ממקורבי המלך, היה מרשה לעצמו לכתוב שטרותיו על שמם. זה שימש לו ערובה ובטחון לגביית חובו. על יסוד יחסי אימון העמוקים שהתפתחו בין יהודים לידידיהם הערבים ניתן להבין את העובדה, שבימי מהומה, כשפשטו שמועות על פלישה קרובה של שבטי הברברים למללאח, היו היהודים מעבירים תכשיטי זהב וכסף, וצרורות כסף מזומן לבית הגוי מכרם להצניעם שם אצלו עד יעבור זעם.ולפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית הבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר34.

המסחר בעיר נתון היה בעיקרו בידי היהודים. בשבת, כשהיהודים סגרו את חנויותיהם, שבת המסחר בעיר. והערבים לא יכלו לבצע קניותיהם. כשחל חג יהודי ביום השוק, העבירו את יום השוק ליום אחר לפני החג.  מנהגיהם ודרכי חייהם של היהודים היו גלויים וידועים לגויים וכן להיפך.

ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (=החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל מוצאי החג ״ליל המימונה״ קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבית היהודים, ויש ששתו ״מאחייא״ והשתכרו. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון, חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית, וטה.

בין יהודי השר לבין השר התפתחו לפעמים יחסים אינטימיים. במשרע אל־רמלא, משדך השר בתו של יהודי שלו אל יהודי אחר מבני חסותו. והוא קובע מי יהיה חתנה של הבת. שר אחר מעכב ירושה של אשה שנתאלמנה אלא אם כן תתחתן עם אחד מיהודי השר.

גם במישור של חיי רוח, היה קיים שיתוף פעולה. גויים השתטחו לעתים קרובות, על קברי צדיקים יהודים, כי האמינו שיכולים להתרפא על ידם והיו תורמים כספים לקופות שבקברות אלו. חוץ מבתקופות משבר, שררו על פי רוב יחסים של סובלנות דתית. היהודים הורשו לשפוט לפי משפטי התורה הן בדיני ממונות, ונזיקים והן בדיני אישות וירושות. ר׳ שמואל עמאר, במאה הו׳ לאלף הה' בשרטטו את ההבדל בין בני אשכנז ובני המערב בשטח זה אומר: ״ואמת אם היינו מתגוררים ביניהם ומכריחים אותנו לבטל את כל דיני תורתנו ולהתנהג עמהם כדתם וכמנהגיהם, החרשנו, ברם כגון דא עקא שמימי אבותינו ורבותינו עד היום לא נשמע כזה בגלילותינו כי הם רחוקים הרבה מארצותיגו ותחת יד ישמעאל אנחנו שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתינו ומצוה עליהם מנביאם לתמוך את ידינו בחיזוק אמונתנו״

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 146

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'

פרק המשה עשר

חיי הרוח

עיירת צפרו, עם היותה עיר קטנה, תרמה תרומה גדולה ליצירה התורנית ולתרבות היהודית במארוקו. רבניה, שמם הלך לפניהם. מפורסמים היו לתהלה בין חכמי פאס ומכנאס, תיטוואן וסאלי, ואף מחוץ לגבולות מארוקו הגיע שמעם. מיקומה של העיירה בשכנות לפאס, גרם לכך שחכמים בעלי שיעור קומה התיישבו בה, והעמידו בה תלמידים הרבה. ר׳ משה חמו שכנראה למד בפאס, העמיד בצפרו חבורת תלמידים, המתוארת בפי חכמי המערב ״החבורה הטהורה״, ״החבורה הישרה״, ״אנשי חברה קדושה״, ״חברת הלומדים בעלי תריסין״. ומאז לא פסקה בצפרו. יצירתם של חכמי צפרו הקיפה את כל תחומי התורה.

הלכה

חיבורים רבים בהלכה חיברו חכמי צפרו• א) שיטות וחידושים על הש״ס. בין המחברים בשטח זה יצויינו: ר׳ עמור אביטבול שחיבר חידושים על הש״ס בשם ״שורות העומר״; ר׳ שמואל אלבאז (נפטר בשנת תר״ד) חיבר אף הוא שיטות על הש״ס; ר׳ שמואל אזייני (מאה הז׳ לאלף הו׳) חיבר חידושים על הש״ס, ונדפסו בספרו רמת שמואל. ויש להניח שחכמים אחרים גם כן חיברו חידושים על הש״ס אלא שלא הגיעו לידינו.

חידושים ונימוקים על השלחן ערוך כתבו כמעט כל רבני צפרו. יצויין בעיקר החכם ר׳ רפאל משה אלבאז(נפטר בשנת תרנ״ו), שחיבר ספר על סדר הגט בשם ״ספר כריתות״; ״זבחי צדק״ על הלכות טרפות; ערכים הלכתיים על דיני ממונות בשם ״ציון במשפט; פירוש על תקנות חכמי קשטילייא בשם ״יד רמה״; קיצור ספר משכנות הרועים לר׳ עוזיאל לחאייך מתונס, בשם ״חצר המשכן״ מפתח לספר הנ״ל בשם ״תורבץ החצר״. מו״א חיבר קונטרס ״בית השמשי״ על דיני בין השמשות• ר׳ אבא אלבאז חיבר ״זובחי הזבח״ על הלכות שחיטה וטרפות. הרב יחייא אדהאן לקט וסדר ״ש׳פר המנהגים״ מנהגי טריפות ». בעיקר כתבו רבני צפרו תשובות מרובות. חלקם נשאר עדיין בכת״י וחלקם ראו אור הדפוס. בין אלה שזכו לדפוס יצויינו: אבני שיש, בשני חלקים שו״ת לר׳ שאול ישועה אביטבול (נפטר בשנת תקס״ט). ״מנהת העומר״ לר׳ שלמה אביטבול ובנו ר׳ עמור. ״חיי עמרם״ לר׳ יהודה אלבאז ובנו ר׳ עמרם אלבאז. ״הלכה למשה״ לר׳ רפאל משה אלבאז. ״מלל לאברהם״ לר׳ אברהם בן שטרית. פסקים מר׳ רפאל מאמאן הא׳. ״ישמח לבב״ למר אבא הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל. פסקים מר׳ אליהו ן׳ הרוש . בין אלה שנשארו בכת״י יצויינו פסקי דין מר׳ רפאל אביטבול בן ר׳ שאול ישועה הנ״ל, שו״ת מר' מתתיה בן זכרי, שו״ת לר׳ שלום אזולאי, ״דין אבא״ לר׳ אבא אלבאז. כל זה מלבד פסקי דין של החכמים מדורות ראשונים אשר נדפסו בספריהם של חכמי המערב האחרים.

מקרא

בפרשנות המקרא חיברו חכמי צפרו פירושים שרק מספר קטן מהם ראה אור הדפוס כגון: ״ברכת אליהו״ לר׳ אליהו ן׳ הרוש; תורה וחיים למר אבי הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל; ״חירגא דיומא״ לר׳ יוסף מאמאן; ״רמת שמואל״ לר׳ שמואל אזייני. ובכת״י יצרינו: ״פותר מים״ לר׳ רפאל משה אלבאז, והוא פירוש ל״מים עמוקים״ על התורה של ר׳ יהודה בירדוגו; ״שבות יהודה״ לר׳ יהודה אלבאז; ״בנין נערים״ על פירוש רש״י והרא״ם לר׳ עמרם אלבאז; ״בני הנעורים" לר׳ שאול אהרן אביטבול נכד הרב שאול ישועה הנ״ל; דרך הפרשנות העולה מחיבורים אלה היא פרשנות הענין כשלמות אחת ולא פרשנות פילולוגית. כמו כן נעזרים הם במדרשי חז״ל ואף במאמרי הלכה.

דרשנות

גם בתחום זה השאירו בידינו ספרות ענפה ורחבה. חיבור שיטתי על מדרש רבה, חיבר כנראה רבי דוד אראז׳יל רבה הראשון של צפרו הידוע לנו, אם כי הספר לא הגיע לידינו, חיבור גדול על מאמרי חז״ל חיבר ר׳ משה ן׳ חמו של חידושיו וביאוריו על פסוקי המקרא ומאמרי חז״ל יצא מוניטין ברחבי המערב. לדאבוננו נאבד הספר ולא הגיע לידינו, בין החיבורים הידועים לנו בתחום זה יצויינו: ״קיבוץ גליות" לר׳ מאיר די אבילה תלמיד מהר״ם בן חמו; ובסופו חידושי פסוקים למו״ז ר׳ מסעוד עובדיה. ״אבני קדש״ לר׳ שאול ישועה אביטבול; ״עומד מן" לר׳ עמור אביטבול, ובכת״י ספר ״בית יעקב״ לר׳ יעקב גבאי, בו אסף גם פירושי רבו ר׳ יוסף עטייא. חידושים על מאמרי חז׳׳ל לר׳ יום טוב ן׳ הרוש; ״לפי ספרי״ ו״שיחת דרדקי״, פירושי פסוקים ומאמרי חז״ל לד רחמים יוסף אזייני ור' אבנר בנו, דרש משה לרבי רפאל משה אלבאז.  יצויין גם המאמר המקיף ״על האגדות״ למר אבא הרב ישמ״ה עובדיה זצ״ל, נדפס בראש הספר תורה וחיים, והוא חקירה על דרכי האגדה.

פירושים לחגדח של פסח כתבו כמה מחכמי צפרו. ר׳ שלמה אביטבול חיבר פירוש על הגדה של פסח, ראה אותו ר׳ יעקב משה טולידנו. זקיני רבי אליהו ן׳ הרוש חיבר ס׳ ״כוס אליהו״ על ההגדה. בהיותו באלג׳יריה חיבר רבי רחמים יוסף אג׳ייני יחד עם ר׳ אברהם חלימי, פירוש להגדה בשם ״ויוגד לאברהם״ 87.

קבלה

תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה. במקצוע זה התבלטה עיר זו. שכן על כל אחד מרבניה יש עדות שעסק בקבלה, ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה. כבר השם ״החבורה הטהורה״ או ״אנשי חברה קדושה״  תואר בו כונתה, אותה קבוצת חכמים תלמידיו של ר׳ משה ן׳ חמו וביניהם ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ שמואל ן׳ חותה, ר׳ יוסף עטייה, ועוד, נראה כמרמז על עיסוקם של חכמים אלה בקבלה. ואכן בחיבורו של ר׳ מאיר די אבילה ״קבוץ גליות״ חלק גדול מפירושי המאמרים והפסוקים הם על פי הסוד. ר׳ שאול ישועה אביטבול מכונה בתאר ״המקובל האלקי״, ואין צריך לומר בנו, ר׳ רפאל שעסק כנראה, אף בקבלה מעשית והשתמש בשמות הקדש עד שזה שימש עילה לתלות בה פטירתו במבחר ימיו. אף בדורות האחרונים, ר׳ רפאל משה אלבאז, שידע היטב את חכמת האמת חיבר קונטרס ״עטרת פז״ להסביר את צירופי השמות. ובספרו. ״עדן מקדם״  שיקע הרבה פירושים וחידושים על פי הסוד. אתה מוצא רעיונות קבליים, מפוזרים בכתביהם ודרשותיהם. באגרת שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול לגר צדק יצחק בן אברהם הקדים לדבריו רעיון הגרות על פי הקבלה, לפיו הגרים הם ניצוצות נשמות קדושות שנתפזרו בין הקליפות והם מתקבצים וחוזרים לשרשם הקדוש.

בחוג חכמי צפרו היה מעין ״מגיד״, והוא ה״חלום״. הם מרבים להביא פירושים שפירשו בחלומותיהם, העריכו אותם הערכה מיוחדת עד שהקפידו לרשום את היום והשנה בהם התרחש החלום. בפירושים אלה, ראו מעין התגלות זוטא. ר׳ שלמה אביטבול השאיר ספר חזיונות, שמור אבי זצ״ל, ראה אותו, והוא דוגמת חזיונות מהרח״ו. החכמים הנ״ל עסקו אף בחישובי הקץ על פי גמטריאות ונוטריקון. בחבורה הטהורה הנ״ל, נהגו לעשות ״הסגר״ לתקופת שנה ואף יותר, דהיינו להסתגר בבית המדרש ללמודים, ולא לצאת משם אלא לצרכי נפש בלבד. בדרשות רבות ב״קיבוץ גליות״ מזהיר מפני רדיפה אחרי התאוה וממליץ על הסתפקות במועט לשם ״קיום הנפש" בלבד.

ר׳ יהושע ן׳ זכרי (נפטר בסוף המאה הה׳ לאלף הר) ובניו ר׳ יוסף ור׳ אהרן העבירו רוב ימיהם בתעניות ותפלות. ר׳ שלמה אביטבול התענה תענית הפסקה, כלומר שבוע ימים. הרבנים חדורים היו יראה וחסידות, וקיימו בעצמם ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״. וכל מגמתם— קרבת אלקים. ומכאן קרבתם לחכמת הקבלה והתנהגותם על פי הסוד. גם הצפיה לגאולה החרוטה עמוק בנפשם, גרמה לדבקותם בתורת הסוד.

ספורי אגדה על גילוי אליהו ומעשי נסים אחרים מהלכים בין תושבי העיירה. ר׳ שמואל ן׳ חותא אחד מהחבורה הקדושה הנ״ל, מספר מעשה שקרה בימיו. אשר. ענייה ראתה בחלום אביה ואיש לבוש לבנים ואמר לה אביה שהוא אליהו ונותן בידה פרוטה ובבקר כשקמה מצאה את הפרוטה בידה. בכתובתו של ר׳ שאול אביטבול, אשר בהתאם למנהג במארוקו כתוב בה שלשלת היוחסין של החתן והכלה עד לדורות ראשונים, מתואר זקנו של החתן ר׳ ישועה אביטבול ״שנגלה אליו אליהו הנביא בליל חופתו ר׳ ישועה אזולאי (היה בחיים בש׳ התק״ס) לא נשאר ממנו כ״א מאמר הני נשי במאי זכיין על דרך הקבלה. עליו מסופר שכאשר צרה בלשת על עיר צפרו, והיו היהודים בסכנה וגזרו תענית צבור ובאו הקהל להרב שיתפלל בעצם מה עשה? לקח צלוחית של חרס חדשה, וכתב עליה שמות הקדש ונתנה ביד נערה בתולה ואמר לה בחצות הלילה יפתחו לך את השער ותצאי מן המללאח ותבואי עד מחנה הברברים בתוכם, ותזרקי את הצלוחית עליהם בכח, ותחזרי בלי מורא ופחד. וכן עשתה. ובבקר כשעלה עמוד השחר השקיפו על מחנה בראברא והנה אין איש שם. כאילו פתחה האדמה את פיה ותבלעם. ונפתחו שערי העיר ויצאו היהודים לעבודתם. וכל העם שמעו וייראו. והרב מיד עמד וכתב צוואה לבני ביתו ובתוך חדש נתבש״מ. ובמלכי רבנן בערכו מביא עוד סיפור על החכם הנ״ל שהיה חסיד קדוש. יום אהד היתה גלימה מוצעת למכירה על ידי סרסור והרב הציע מחיר. וכראות האנשים שהרב רוצה לקחתה, נמנעו מלהוסיף עליו והרב קנאה בזול. באותה עת היה איש תמים עובד אדמתו ליד ההר, ובא איש לקראתו ויאמר לו תלך להחכם ישועה אזולאי ותאמר לו להשיב את הגזילה אשר אתו וזה לך האות שאתמול היה לומד בישיבה ונתקשו בענין פלוני. ואחר נעלם האיש!

ועל נכדו ר׳ אליהו אזולאי שגם הוא עסק כנראה בחכמת הקבלה מסופר שכאשר היתה העיר במצור והאויבים מנעו אספקת מים מהנהר. ובאותה עת היתדה חתונה בבית הרב ואין מים לשתות עמד הרב וכתב שם קדוש וחפר גומא בקיר ויצאו מים רבים ותשת העדה. ואחר שברחו הברברים והיה שלום בעיר נסתם המעין .

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד 152

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'

שירה ופיוט

בצד חכמתם בהלכה, נתברכו חכמי צפרו גם ברגש ובדמיון מפותחים. כמעט כולם כתבו שירים, פיוטים וקינות. בין המשוררים הבולטים ביופי לשונם ובדקות ביטויים יש למנות את ר׳ שמואל בן ר׳ יהודה אלבאז שחיבר: א) ״נועם שיח״, פיוטים וקינות על חרבן בית המקדש והגלות; ב) אזהרות, על מנין המצוות כדוגמת האזהרות שכתב ר׳ יצחק ב״ר ראובן. רבי עמרם אחיו, שחיבר ספר שירים ופיוטים בשם ״קול זמרה״, ר׳ רפאל משה אלבאז בן ר׳ שמואל שחיבר ספר ״שיר חדש״, ר׳ שלום אזולאי(נפטר בשנת תרפ״ב), כתב שירים המצטיינים בלשון צחה וציורית מלאת רגש ונראית כאילו היא המשיר ישיר לשירת משוררי ספרד ר׳ שלמה בן גבירול או ר׳ יהודה הלוי. מפורסם ביותר שירו בשבח התורה ״לי אמרה נעימה״, שהבית הראשון שלו אנו נותנים כאן:

שפע יופייך הדורה

נוגה זרחך כיסה כלימה

עש כסיל כימה

ובושה חמה

אספו וחפו זהרם

הפשיטו סות פארם

 והשליכו ציץ נזרם

מלהב יופייך

ולהט לחייך

איילת אהבים, יעלת־חן, עדינה, תמה.

 לו יראך האדם כי ימות — וחי

בטל אורך תעירה

ישני מערה.

המשורר מדמה את התורה ליעלת חן, שיופייה ואורה מכלים ומבייש את אור החמה עש כסיל וכימה. תוך שינוי סדר המלים הוא משתמש בפסוק ״לא יראני האדם וחי״ ומשמעותו משתנה לחיוב. האדם כי ימות יראה את אור התורה— וחי. כי טל אורה הוא טל תחיה המחיה אף ישיני מערה. הדימויים בשיר קולחים ומשתנים בזה אחר זה. ומעניקים לשיר עוז ביטוי ותנועה שובבה. השפה ציורית, השורות קצרות עם חרוזים מלאים ומתחלפים. שתי השורות הארוכות בבית נראים כשיא התמונה. בהם כאילו לא יכול המשורר לעצור בלשונו מלתאר התורה בשפע תארי־שבח, שהשיא בהם הוא היותה מחיה את המת. שירתם של החכמים הנ״ל, היא בעיקרה שירת קדש. הם שרו:

הערות המחבר: על הגלות והגאולה הנכספת. ברוב שיריו מתלונן ר׳ רפאל משה אלבאז על אורך הגלות ועל העלבון הצורב שיש בכך שישראל משועבדים ״לממשל ניני אמה״. בשיריו משתקפת הציפיה לגאולה, האהבה והערגה שבלבו לארץ ישראל: אל עיר קדש כמה בשרי כלה שארי

מלבד משוררים אלה ידועים עוד חכמים אחרים שכתבו שירה כגון ר׳ יוסף עטייה, ר׳ עמוד אביטבול שספרו שבכתב יד. עט הזמיר, כולל גם פיוטים רבים ונדפסו גם בסוף ספר מנחת העמר; רבי אליהו ן׳ הרוש שיריו נדפסו בסוף ספרו ברכת אליהו, ״מהלל אל״ למר אבי זצ״ל, בסוף ספרו תורה וחיים. ר׳ ראובן אג׳ייני שספרו ״שפתי רננות״ נדפס בסטנסל בירושלים תשל״ג.

מאין יבוא עזרי

בה רעיוני וסעיפי דבקו.

שירים לחגים ומועדים. חגיהם של יהודי המערב הצטיינו בשפע השירה שהיהודי שר בעת סעודתו, תפלתו, ובמפגשי רעים וקרובים. השירות הללו השרו אוירה מיוחדת לכל חג, עד שבמשך דורות כל חג נזדהה והתמזג עם מנגינות השירים המיוחדות לו. המשוררים במארוקו כתבו כולם שירים לחגים ולמועדים, בהם סיפרו על ענייני דיומא ועל המאפיין את החג, וסיימו באיחולים לגאולה ולביאת המשיח.

שירי מוסר: ר׳ רפאל משה כתב שירים על מאבקו של האדם עם יצרו הרע, בהם הוא נותן עצות לאדם כיצד להשמר ממנו, להתרחק ממדות רעות, ולהדבק בטובות:

אני לדודי פאר המדות אוהב טהר־לב

שפל ברך וקומה

אדם להבל דמה

 יתרון דעת וחכמה

דורש טוב עמו

נתן מלחמו

בתומו

הולך רצוף

אהבה לבו לא גבה

לא מינה לא מקצתה.

 

אחי אתה הסר כעס מלב

כי היא מדה מגונה

ואת פושעים הוא מנה

מי פתי יסור הנה

איש אף יגרה

אפו יחרה

 הוא יורה

חצים ואש־להבה

 הוות בקרבה

כי דרכי שאול ביתה

על מדת הגאוה כותב רבי רפאל משה בשירתו .

מה יתאונן אדם ילוד אשה

 שני חייו כמלונה במקשה

הבל הבלים חרפה ובושה

איך יתגאה כארי יתנשא

 ליום עברות נפשו יבשה

 

קצר ימים לא בכח יגבר

בשצף קצף או מת או נשבר

מה יענה ביום שידובר

 יצריח ועל אויביו יתגבר

כל טובו ויופיו חמק עבר

 

בקרוב עליו בוגדים עם מריעים

 יהפך עליו למשחית הודו

אז יתן חשבון על כל פשעים

אין שכחה לפני כסא כבודו

 

אם יעלה לשמים שיאו

יתבונן מוצאו ומובאו

מים סרוחים ממנו יצאו

 

ידל כחו לרעבו וצמאו

איך ירום ונשא לפני בוראו

 לו חכמו ישכילו זאת ויראו

 

במה נחשב תולעת קטנה

מעבר מאוס עבר ושנה

 יתפעם אם עקצתו כינה

 

ועל פת לחם פניו נשתנה

איש אשר אלה לו למנה

 מה אחריתם רוש ולענה

 

משפט כתוב חבורות ופצעים

מלך אדיר דנו ומעידו

גאים ורמי קומה גדועים

 יעלו בתוהו ויאבדו

שירים לכבוד התורה ו ל ו מ ד י ה. שתפקידם חינוכי, לנטוע בלב ההמון אהבה לתורה ויראת־כבוד לתלמידי־חכמים. ולסוג זה שייכים שירי תפארת ששרו לכבודם של חכמים ואישים שהיו נדיבים ורודפי מצוות. ולהיפך קינות לפטירתם של בני העדה, תלמידי חכמים ומנהיגים.

שירי שעשועים. שירתו של ר׳ רפאל משה הצטיינה אף בחוש הומור. הוא כתב שיר על ״מקקים״, ״בק״ בערבית. בנושא זה התכתב בשירה ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, ויכוח בין איש לאשה בה כל צד מונה את הצד שכנגד .

משוררים במארוקו כתבו שירים אף בשפה הערבית. שירי מוסר. כגון השיר: ״תובו ללאה יא נאס״ [שובו לאל הוי אנשים] לר׳ עמור אביטבול. ״מארית מן הווא האני״ [לא ראיתי מי שהוא בטוח] לר׳ רפאל משה.

אף ר׳ דוד אראג׳יל רבה הראשון של צפרו, כתב כנראה שירים רבים וממנו נשארת תוכחה— מוסר לאדם.

כל אגרותיהם של החכמים כתובות במליצה בסגנון המקאמה. גם בזה גדל כחם של רבני צפרו. ר׳ עמור אביטבול חיבר ספר ״עט הזמיר״, ר׳ שלמה אביו כתב עט סופר; ר׳ רפאל משה אלבאז כתב ספר ״שקל הקדש״  . ר' שמואל אלבאז כתב "עט דודים".

גם חכמות כלליות ידועות היו לפחות לכמה מחכמי צפרו. מסורת בידינו שר׳ דוד אראזיל היה מכיר את חכמת אלכימייא. ר, משה בן חמו ידע את השפה הערבית וספרות הישמעאלים — ספרות הפיק׳ה— על בוריין. ״בקיא בלשונותם בחסיריהם וביתרותם, עד שפנו אליו בשאלות חכמי הגויים.

ברפואה היו להם ידיעות אלמנטריות, על צמחים שמועילים לרפואה. רשימות שונות של תרופות השאירו בידינו. בשטה זה היו בידם מסורות שבכתב, אף מנשים זקנות שהיה להן נסיון רב ומסורות שבעל פה, בשימוש בצמחים ותרופות אחרות. הם ידעו להרכיב חיסון נגד חולי אבעבועות. יהודי צפרו השתמשו הרבה בקמיעין וסגולות לרפואה. מערים אחרות פנו אליהם בבקשה לכתיבת קמיעין.

הערת המחבר: ראה תעודות 227, 305, 307, 309. ביניהם התכתבות בין ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ור׳ יהודה אלבאז בהם מבקש ממנו קמיעין ורפואות שונות. בקשר לרופאים, הנוהג היה כמו שאמרנו שכל זקנה שהיה לה קצת נסיון ושומעת על חולה הולכת לבקר אצלו ומיעצת למשפחה לנסות רפואה זו או אחרת, ולפעמים בלטו אנשים שהצבור נתן להם כנוי רופא אברהם אטביב = הרופא, משה אטביב או שלמה אטביב; זכורה לי האגדה שספר לי אבא ז״ל על רופא שזכה לכנוי כזה, ורצה לרכוש גם מסמכים על מקצועו, הוא פנה אל רב אחד שהיה פקח ולקחו לגבות עדויות מהחולים שנתרפאו על ידו, אחרי שבקרו אצל כל החולים שברשימה אשר ביד הרופא התנהל דו־שיח בין הרופא והרב; הרב מבקש שיתלוה עמו הרופא לבקר עוד במקום אחר לגבות עוד עדויות, הרופא, באיזה מקום, הרב, בבית הקברות, הרופא ומה לנו עם המתים, הרב, עד עתה שמענו עדויות מפי החיים שנתרפאו על ידך, מעכשיו עלי לפנות למתים לשמוע כמה מתו בטפולך.ע"כ

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד-156

פרק המשה עשר-סיום הפרק "חיי הרוח"-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'

תכונה ועברונות

אף בתחום זה ידיעותיהם של חכמי צפרו מעמיקות. ר׳ שמואל אלבאז כתב סוד העיבור בדרך שיר בשם ״חדשי השנה״, וסביב לו פירוש ארוך. ר׳ רפאל משה בנו כתב חיבור בשם ״כח מעשיו״ כמו כן כתב חיבור גדול על שבע החכמות בשם ס׳ באר שבע.

מוסר והגות

מלבד ספרות הדרש, המשובצת דברי תוכחה ומוסר ולפעמים מחשבות ורעיונות מקוריים, כתבו חכמי צפרו ספרי מוסר מיוחדים. רבי שלמה אביטבול באגרת שכתב, מטיף לעצמו דברי מוסר. רבי רפאל משה חיבר ספר מוסר בשם ״פרשת הכסף״  וקונטרס ארבעה שומרים שכולל גם סדר תיקון לעבירות שונות.

דברי הימים

חוש מיוחד להיסטוריה היה לחכמי צפרו. כמה מהם רשמו את קורות חייהם ודברי הימים, הן בחיבורים מיוחדים, והן דרך אגב, בתוך תשובותיהם בהלכה או בכתביהם האחרים. ר׳ יעקב גבאי הוא הראשון שנשארו ממנו רשימות היסטוריות על מאורעות השנים תצ״ג—תצ״ז (ימי הרעב הגדול). ר׳ שאול ישועה אביטבול בכתביו ופסקיו הבליע דרך אגב, תיאורים וסיפורים על כמה מאורעות. הגדיל לעשות ר׳ רפאל משה אלבאז שחיבר ספר ״כסא המלכים״ דברי הימים והמלכים עד זמנו, וקונטרס ״אשכבתא דרבנן״ על מועדי פטירתם של חכמים עד זמנו. גם מו״א הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל שרטט וכתב כמה ממאורעות זמנו ודרכי חייו במסתו ״צבא ימי״ שבראש ספר ״תורה וחיים״. בצפרו כבערים אחרות, נהגו לתלות לוח שנה בבית הכנסת שהיה נכתב בכת״י, שבצד היותו לוח שנתי לקביעת ראשי חדשים תקופות וכו' מצויינים היו בתחילתו התאריכים החשובים בחיי העם היהודי בכלל, ובחיי יהודי מארוקו ועיר צפרו בפרט. לדבר הזה היתה תועלת מרובה, שממנו ידעו פשוטי העם ידיעות בסיסיות בהיסטוריה הכללית והיהודית.

כתיבה וספרים

יחס מיוחד היה לרבני צפרו לכתיבה ולספרים. הם טיפחו את מעשה הכתב וכתיבתם של רבים מהם היתה כתיבה תמה מעשה ידי אמן. הם שלטו שליטה בלי מצרים בשפה העברית ומליצתה. והעריכו ואהבו את השימוש בשפה הצחה וד,מליצית. אהבה מיוחדת נודעה להם לספר לכריכתו ולהידורו, ואין צריך לומר לרכישת ספרים. בצפרו היו מצויים ספרים שלפעמים לא נמצאו בערי פאס ומכנאס. ואכן אנו מוצאים שבספריהם מצוטטים ספרים שונים זמן קצר לאחר הוצאתם לאור. דבר המראה שמיד עם הופעת הספר השתדלו לרכשו. בצפרו ידועות היו כמה ספריות פרטיות גדולות. ביניהם: א) ספרית משפחת בן זכרי שהיתה בבית השייך למשפחה. ב) ספרית ר׳ שלמה אביטבול ור׳ עמור בנו, שהיתה בחדר מיוחד בבית ר׳ עמור הנ״ל. ג) ספרית ר׳ יהודה אלבאז בה נבלעה ספרית חותנו ר׳ שאול ישועה אביטבול גם כן בחדר מיוחד שבביתם. ד) ספרית ר׳ שלום אזולאי.

מלבד ספריות גדולות אלו, ידועות היו גם ספריותיהם של ר׳ רפאל מאמאן, ומו״ז ר׳ מסעוד עובדיה. המשפחות הללו שאפו לרכוש ספרים חדשים וישנים, שהיו באים להם על ידי הש״דרים וסוחרי הספרים שהיו מסיירים במארוקו . הם דאגו לכריכה יפה של הספר, ולשמירתו במקום מתאים.

 

קשרים רוחניים עם ערים אחרות

קשרים רוחניים מסועפים קיימו חכמי צפרו עם הרבנים מערי המערב האחרות, בפרט פאס, מכנאס ותטוואן. רבי דוד אראג׳יל התכתב עם ר׳ שאול סירירו ור' יעקב אבן דנאן. חכמי תאזא פונים אליו ״ולחכמי צפרו״. ר׳ משה בן חמו היה אישיות רצויה מאד בפאס״. אף היה כנראה מבקר במכנאס. התכתב עם חכמיה ר׳ חיים טולידאנו ובניו ו­משה ור׳ חביב. תלמידי ר׳ משה מתכתבים עם ר׳ יהודה ן׳ עטר, ר׳ מנחם סירירו ור׳ יעקב ן' צור בפאס. משם ואילך הקשר של רבני צפרו עם שאר החכמים, הוא מהמפורסמות שאין צריך להן ראיה.

גם הקהל הרחב בצפרו, חכמי צפרו, השפיעו על קהלתם, הרביצו תורה בתלמידים בדרשותיהם המרובות לפני העם, החדירו בהם יראת שמים ואהבת התורה ומעשים טובים. עקב כך קהל צפרו היו רובם בני תורה והקהלה מתוארת ״עדה מפוארה לצבי ולכבוד, תמיד אוהבי ה׳ ותורתו הקדושה וכל בניה למורי ה׳״. ובמקום אחר: ״ואל תוציאו רבה רעה ח״ו על כללות קהלכם שיש לכם שם טוב ש״ל בכל המערב כי קהל צפרו אנשי חסד ושומעי משפט ושומעים לדברי חכמים״. או ״רובם יראי ה׳ וחושבי שמן״.

פרק המשה עשר-סיום הפרק "חיי הרוח"-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד-161

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

בחודש אייר תר"ן – 1890 -, ירדו גשמי זעף , נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו מחוסרי כל ללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצל ממות באותו ליל שבת. בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדישה "רשב"י" של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – הייתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי הפרי ובצמחיה. המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע. הקהל הוצרכו להעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו " לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל ". דבר זה פגע גם בשכבה הבינונית, שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר … ובעלי בתי נתמוטטו.

בשנת תרנ"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון. החכם רבי משה מרציאנו מדבדו ייסד ישיבה כולל "וזאת ליהודה" לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמרא שנדבר עליו להלן. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופוסקים – כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן עזר, במגמה להכשיר דיינים ומורי הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים רק בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היו מור זקני רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפטר בשנת תרס"א.

בימיו באחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד 1894, שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את הילך החוקי של מטבעות ה "דורוס" הספרדים. עד אז נהנו כל מטבעותיהם של מדינות אירופה, כאנגליה, צרפת, גרמניה וספרד, מהילך חוקי במרוקו. וככל שהמסחר עם מדינות אלה הלך והתפתח, כך נתרבו מטבעותיהם במחזור. צו זה הביא אזרחים וסוחרים רבים במבוכה, כיוון שברשותם היה מלאי גדול של מטבעות אלו, ובן רגע ירד לטמיון. מושלי הערים בעצה אחת עם הסוחרים, שינו את הצו מצו פוסל לצו המפחית מערך המטבעות. אחר כך הודיעו למלך על השינוי, והוא אישרו. איננו יודעים מה היו מניעיו של המלך בפסילת מטבעות אלו, אם מתוך סכסוך עם מלכות ספרד או מפני שמטבעות אלו היו משומשים ומשופשפים. על כל פנים מעשה זה מעיד על חוסר ראיית הנולד של המלך ומבליט את חולשתו.

בשנים 1895 – 1896 פרצה הקולירה. בפאס היו קורבנות רבים. בצפרו נפגעו שבע נפשות מן המחלה. בסוכות תרנ"ד הייתה שריפה גדולה במללאח בפאס ונשרפה שכונה שלמה "הנוואויל". הרבה יהודים נשארו מחוסרי כל, ללא קורת גג. משלחת מצפרו בראשות הרב שלום אזולאי יצרו לנחם קהל פאס, והגישו להם עזרה סך חמישים דורו ספניול.  

השנים תרנ"ה-תרע"ח- 1895 – 1918.

בראש חודש טבת של אותה שנה הייתה רעידת אדמה חזקה אבל לא נגרמו אסונות.חמש עשרה השנים, ממות מולאי חסאן עד כניסת הצרפתים למרוקו, הם שנים של תסיסה ומאבק. קשרי המסחר עם ארצות אירופה , עשו את המדינה פתוחה יותר לקבלת השפעות מן החוץ. אירופאים רבים שהו בה. אורח חייהם קסם לרבים מהסוחרים ואנשי המעמד האריסטוקראטי. גם המלך הצעיר עבד לעזיז, נמשך לצורת חיים מפונקת זו.לאירופאים היו מהלכים בחצר המלכות ואחדים מהם אף הגיעו למעמד בכיר בחצר המלוכה. סגנון החיים בחצר נקבע במידה רבה על פיהם. דבר זה לא מצא חן בעיני ההמון הערבי, ובעיקר בעיני אנשי הדת הקנאים שהתנהגותו של המלך הרגיזה אותם. הם הטיפו לשנאת הנוצרים. מתיחות נוצרה בין המלך לבין העם, מרותו של המלך נתרופפה ומרידות מקומיות נתרבו. הדבר השפיע כמובן על מצבם של היהודים, שמעתה נתונים היו במידה רבה לשבטם או לחסדם של השליטים המקומיים.

בימים הם שימש כשר  העיר צפרו הקאיד "לעסכרי" ,. אהב שוחד ורדף שלמונים. פעם יועצו היהודי אמר לו, רצונך לקבל כסף רב, טול את נגיד היהודים ותנהו בבית הסוהר, והיהודים חזקה עליהם שיתנו כל כופר שיושת עליהם כדי לפדות את הנגיד. וכך עשה. מצא לו עילה ונתן את הנגיד מרדכי צבע בבית הסוהר. כשבאו הקהל לשחררו קבע להם סכום גדול כקנס. הם הסכימו בדעתם לשלמו ובלבד שישוחרר הנגיד. אך מרדכי הנגיד הזהירם לבל ישלמו עבורו אפילו פרוטה של נחושת. "אם יראה השר שזו הדרך להעשיר עצמו, יכניס מדי פעם אחד ממנהיגי הקהילה כדי לקבל עבורו כסף", אמר להם : אינני מרשה לכם לשחררני בכסף כלל. אלא לכו והגישו קובלנה למלך בפאס.  הלכו וקבלו לפני המלך ואף על פי שהוציא צו לשחררו של הנגיד, היה השר דוחה את הביצוע בטענה שהדבר בטיפול. ומאסרו נמשך עד שהלכו מנהיגי העדה ושבתו שביתת שבת באורוות המלך בפאס. הדבר נודע למלך, מיד ציווה להביאם לפניו. אמרו לו אדוננו המלך לא נזוז מכאן עד שישוחרר נגידנו. סיפרו לו את פרטי העלילה שהשר העליל עליו. המלך שלח רץ מיוחד לשר, כדי לשחררו. השר ששמע בינתיים על כך, שלח את אחד ממשרתיו לנגיד בבית הסוהר.

הלה הציע למרדכי שישלם קנס סמלי כי כיוון שיצא הדבר מפי השר, אין זה מכבודו לחזור בו, ואף אם אנוס הוא לשחררו על פי מאמר המלך, ימשיך לדחות את הביצוע. הנגיד השיבו, כסף אין לנו שניתן לשר. מה שנוכל לעשות לכבוד השר הוא שאשתי וחברותיה, ועוד כמה נשות נכבדי הקהל יבואו להתחנן ולהתנפל לפני השר שישחררני, וזה יהיה בשבילו מוצא של כבוד. השר קיבל את עצתו, וכך עשו, הנגיד שוחרר בטרם בוא שליחיו המיוחד של המלך. עם זאת ראשי הקהל נשארו בפאס ודרשו החלפת השר. המלך נענה לבקשתם ומינה בצפרו השר עומר מאיית יוסי (שבט ברברי). כאמור משרה זו ניתנה לו כפרס על שעזר למלך לדכא את מרד השבטים הברברים. השר הזה ששמו נזכר לרעה בתולדות קהילת צפרו, הטיל על היהודים מסים כבדים ורבים, העבידם בבניין הארמון הגדול והמפואר שהקים לעצמו. רבי שלום אזולאי, שהיה רבה של צפרו לאחר פטירת רבי רפאל משה אלבאז, הלך הוא וראשי הקהל לשר, וביקשוהו להקל את עולו מעל היהודים. השר דחה את בקשתם ואף איים להורגם. רבי שלום נאלץ לברוח לפאס.כשנודע לשר על בריחתו הגביר את עולו על היהודים. אילצם לחלל את השבת ולעבוד בשבילו בחינם. היהודים אמנן התלוננו לפני המלך, ואף השיגו צו מלכותי, בו פקד עליו לא להטיל עליהם הטלות החורגות מן המקובל ולא להעבידם עבודות כפייה, אך השר המשיך בשלו, מעמדו היה איתן, והמלך נאלץ להעלים עין ממעשיו.

 

המצב בצפרו הלך והחמיר, כאשר קאייד עומר נסע למראכש ובהיותו שם, מרד בו שבט "איית חללי" שהיו כפופים אליו, ומינו על עצמם שר חדש, ונתעורר מאבק קשה בעיר בין מצדדי עומר ומשפחתו, ובין שבט איית חללי ותומכיהם. העיר הייתה סגורה ומסוגרת, והמלחמה התמידה על החומות ועל המגדלים, והקולו המבהילים יעומם ולילה לא ישבותו. ואנשי העיר, ערבים כיהודים, נאספו ברחובות אין יוצא ואין בא, ויש להניח שכשחזר ממראכש דיכא את משפחות איית חללי. 

 

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 164

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו

בשנת 1906 הייתה עצירת גשמים ושער הקמח עלה, ואז הוצרכו לטחון חטים ללוש ולאפות לחם כדי לחלקו מוכן לעניים. העבודה הייתה נעשית על ידי אשת הגזבר אמי ז"ל, עם אשת שלמה בן יעיש ושכנותיהן הגרות עמהן בחצר. בט' באב ובפורים היו עורכים מגבית בבתי הכנסת לטובת העניים.

השוחדות והמנחות שהיו מגישים לשרי העיר ולשבטי הברברים קיזזו את הכסף שיכול היה לשמש להגשת עזרה לנזקקים. עבודה ציבורית זו הייתה קשה ומפרכת. מור אבי שלא יכול לשאת את נטל גזברות העיר על שכמו, התפטר מתפקידו בשנת תרע"א, ובמקומו מונה הרב רפאל מאמאן ז"ל כגזבר העניים.

בשנת 1911 מרדו במלך משפחות "סרארדא די אזגאר" שליד פאס. נגדם שלח המלך את גדודיו. בינתיים נצטרפו אחרים למרד : בני מטיר, משפחות בני עלאהם, איית יוסי, איית חסין ואיית מרגי. הם השטלתו על הדרך בין צפרו לפאס, ואין יוצא ואין בא. שבטים אלו, עשו יד אחת להתנפל על המללאח בצפרו.

היהודים כשומעם מזימה זו, החלו להתארגן כדי לעמוד על נפשם. עוד לפני כל היו היהודים צוברים נשק. חיילים וברברים רבים היו באים לשוק עם נשקם. היהודים היו מלווים כסף לחיילים וברברים הזקוקים לכך, וכמשכון קיבלו מהם את נשקם. "משכונות מסוג זה רוכזו על ידי הנגיד במקום מיוחד. בין היהודים רבים היו הגיבורים, חסונים ואמיצים שידעו להשתמש בנשק.המנהיג מרדכי צבע היה גיבור עשוי ללא חת, תקיף ובעל קומה והופעה מרשימים. היהודים ידעו שאם תהיה התקפה על המללאח, היא תהיה ביום השוק, יום חמישי. ביום זה היו באים ברברים מכל הסביבה כדי לשווק את תוצרתם. ונקל היה למנהיגיהם, להפנותם, על ידי נאום אחד, נגד היהודים משום כך ביום חמישי היו מנהיגי הקהל עומדים על המשמר, שמא יחליטו הברברים להתנפל על המללאח.

יום חמישי אחד, "נשבר השוק (נכסר שוק(. הברברים פנו לעבר המללאח. מרדכי צבע, הצליח מהר לסגור את שערי המללאח על בריח. מיד נזדרזו היהודים שיו מחוץ למללח להיכנס לביתם. לאלו היה מרדכי נותן להיכנס דרך השער ולערבים שנמצאו בתוך המללאח לא נתן מרדכי לצאת. הוא אספם וחילקם בין בעלי בתים, עליהם הטיל לדאוג לכלכלתם.

ערבי אחד שהיה מוכר ליהודים ומצוי הרבה במללאח, לחוסיין זאזא, ביקש ממרדכי להכניסו בטענה שהוא רוצה להיפגש עם מכריו. אך השייך עמרם בן יעיש לא נאות לבקשתו, מחשש שזהו תכסיס, על מנת לנצל את כניסתו כדי שכל הברברים שהיו צרים על המללאח יתפרצו בהמונם. בינתיים חולק הנשק לאנשים היודעים להשתמש בו והועמדו על הגגות ובנקודות תורפה.

סגורים בתוך המללאח, היו היהודים מנהלים משא ומתן דרך גגות וחלונות מסורגים, עם משפחות ברבריות המוכנות לקבל על עצמן את השמירה על המללאח. כספים רבים שולמו אך לה היה ליהודים אמון וביטחון מלאים בשומרים אלה, היכולים לנצל שעת כושר ולהצטרף לברברים. מאין ברירה סמכו היהודים על משענת קנה רצוץ ושכרו שומרים בכסף רב, מלבד כלכלתם, לחם סוכר ומספוא לבהמותיהם. אחד מהשומרים אלה אף ביקש שיעמידו לרשותו סוס לרכב עליו. בינתיים טיפלו היהודים בבקיעי העיר. הם סתמו פריצות שנתגלו פה ושם. הגביהו מקומות נמוכים וחיזקו וביצרו את בתי הכסא שליד הנהר.

בד ובד כל בעל בית חיזק וביצר את ביתו. הכין קרשים, מלאי אבנים ושמן רותח, למקרה שהברברים יצליחו לפרוץ למללאח חס ושלום. ליל שבת שמעו השומרים קול הלמות פטישים של ברברים, המנסים לחתור חתירה דרכה יפרצו. מרדכי צבע ויצחק סבעוני, ממפקדי המללאח, עמדו ליד המקום וארבו להם.

 

משהשלימו את חתירתם ואחד הכניס ראשו דרכה, ירה עליו מרדכי צבע והרגו, משבאו לסלקו מהמקום, ירה חברו יצחק על הבאים והרג שנים מהם. משראו הברברים כי שחושה מהם נהרגו לקחו את ההרוגים ונסתלקו בבושת פנים מן המקום. בינתיים סתמו היהודים את הפירצה. והמללאח נשאר סגור ומסוגר.

באותה הפוגה החל מרדכי לשלשל את הערבים בני הערובה שהיו במללאח, מאחורי הגגות, אחד אחד.. ביום ראשון רמזו הערבים שהם מוכנים לעשות שלום עם היהודים. תחילה פחדו היהודים לצאת אליהם, ולבסוף העיז מרדכי צבע ואהרן אזולאי לצאת אליהם ולשאת ולתת אתם.

המשא ומתן נתארך עד שמשפחות היוצאים החלו לחשוש לחייהם. עם שקיעת החמה חזרו מרדכי ואהרן ודיווחו לקהל על המשא ומתן שניהלו. הם סיפרו כי הערבים דרשו למסור להם את הנשק שבידי היהודים, אך הם הכחישו שיש להם נשק. בסוף הוסכם שישלמו להם סכום של עשרים אלף פראנק, בתשלומים חודשיים, ונכבדי השבטים התחייבו שבכל יום חמישי, ישבו הם עצמם בשערי המללאח לשמור עליו. בנוסף לזה התחייבו היהודים לספק יום יום לחיילי המורדים שבמחנה עין שמאר, קמח סוכר וחיטה.

עם כל זה לא שקטו היהודים, וחייהם היו תלויים מנגד.

הערת המחבר: הספור על המצור וההסכם הנ״ל מלוקטים מכמה מקורות. מפי יצחק צבע בן מרדכי שמעתי את השתלשלות הדברים. גם באגרת ר׳ שלום אזולאי לכי״ח (תעו׳ 251) מסופרים עיקרי הדברים: ״כל גויי המערב היו שפה אחת… וימרדו באדוננו המלך יר״ה וילחצו וירעצו וירוצצו את היהודים וזה ארבעה חדשים שחלפו היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דוויים סחופים, דחופים ומטורפים, מושלכים במצולות ים סוער, ואגיתנו חישבה להשבר, ואף שק״ק צפרו נתנו שוחד לפלשתים הנק׳ איית יוסי שהיו צוררים מצרים לעירנו זאת יותר מ־20,000 פרנק, יגענו ולא הונה לנו כי פערו פיהם לבלי חוק ולא אמרו הון (משלי ל, טו) ומגמת פניהם היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ושללם לבוז״.כן מתוארים הרבה מהדברים בשיר של ר׳ ראובן אגייני (תעו׳ 612) ובקונטרס צבא ימי הנ״ל.ע"כ

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 169

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר