קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

                      מעמד הד'מים

שוראקי

על פי עקרונות אלה גיבש החוק הדתי של האסלאם את מעמדם המיוחד של הד'מים. בני החסות של הממלכה המוסלמית, שעד מהרה נשתעבדו בה הנוצרים והיהודים. לכליף עומר, יורשו של מוחמד המנהיג מאז 634, מייחסת המסורת את ניסוח החוקים שהגדירו את מנת הזכויות, שניתנו לד'מים. תקנות אלו, שלמעשה נוסחו כעבור מאתיים שנה, מן הסתם, אף כי הכירו בזכותו של הד'מי לחיות ואסרו על הפגיעה בנפשו ובנכסיו, ולא כך היה הדבר באירופה של ימי הביניים, בה נתקבל אמנם היהודי שמעמדו לא הוכר רשמית, הן גם שפכו עליו מעמד נחות.

יש בידינו כמה וכמה גרסאות של מגילת הזכויות המיוחסת לעומר, אשר מכוחה השלימו הד'מים כביכול עם מעמדם הנחות ועם החובות הכרוכות בו, ובלבד שיהיו חייהם מובטחים להם. רעיונות אלה דובשו במאה האחת-עשרה אצל אל- מווארדי. תריסר תקנות מעמידות את תנאי קבלתו של הד'מי. שש הראשונות, אלו הנחשבות ביותר, אוסרות עליו בכל תוקף לגעת בקוראן מתוך היתול או על מנת לסלף את הכתוב בו, לומר דברי שקר או בוז על הנביא, לדבר על האסלאם מתוך זלזול, לגעת בנשים מוסלמיות, ולו גם בנישואים, שעדיין היו בחזקת איסור בין ד'מים למוסלמיות, אך לא בין מוסלמים לבין נשים יהודיות או נוצריות, לעשות ניסיון כלשהו להדיח מוסלמי מאמונתו, ואין צורך לומר שהן מחייבות אותו לנהוג כבוד בחייו וברכושו, ולבסוף לסייע במשהו לאויבי האסלאם או למרגליהם.

ששתקנות אחרות נחשבות משניות, לדברי אל-מווארדי, כלומר, אין העבירה עליהן מבטלת מאליהאת אמנת הד'מי. אותן תקנות אחרונות גזרו על הד'מים ללבוש לבוש מיוחד עם חגורה, ( זונאר ) ופיסת אריג ע'יאר , צהוב ליהודי או כחול לנוצרי, לעולם לא יבנו להם בית כנסת או בתים גבוהים יותר משל המוסלמים, מעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו ברשות הרבים את צלצול פעמוניהם או תקיעות שופרותיהם, את תפילותיהם וזמירותיהם, לעולם לא יישתו יין ברבים, והנוצרים לעולם לא יציגו לראווה לא את צורכיהם ולא את חזיריהם, את מתיהם יקברו בצנעה ובלי להשמיע את תפילותיהם ומספדיהם.

ונוסף על כל אלה אסרו עליהם להיות בעלי סוסים, שהם בעלי חיים אצילים, היה עליהם להסתפק בחמורים, או לכל היתר בפרדות.

העובר על תקנות אלה היה נענש בכל חומרת הדין והיה עלול להידון למיתה. נקל לנו לשער איזו סכנה מרחפת הייתה על חייהם של הד'מים מחמת חוקות אלו אם נזכור כי דרך ההוכחה הרגילה במשפט המוסלמי היא השבועה ושבועתו של מוסלמי עדיפה במוחלט על זו של יהודי, שניאץ כביכול את האסלאם ונביאו. עוד בימינו חרדים היהודים מן האיום הזה, במקום שעדיין חוקיו המסורתיים של האסלאם בתקפם עומדים.

לאמיתו של דבר, תקנות אלו, שעמדו עליהן מלמעלה, לא היו חשובות אלא במידה שפורשו ונכו הלכה למעשה. הדברים תלויים היו, אפוא, באישיותו של השליט. אם היה הלז ליברלי ורחום היה הכול כשורה, ואם היה עריץ ואכזר כי אז היה מצבו של הד'מי משול למצבו של עבד, מס הגולגולת, הוא הג'זיה, נעשה כבד מנשוא ומס המקרקעים,  " הח'ראג' ", היה יורד לנכסיו ממש.

ועל כך היה השליט רשאי תמיד להוסיף עוד מסים לצורך החזקת הצבא, שלא לדבר על מנחות של ידידות שחב החלש לחזק ממנו כדי לחות את פניו. מסים אלו, שוב לא היה הד'מי חייב בהם אם קיבל את דת האסלאם. כל עוד לא עבר את הסוף הוא לא היה רשאי בשום פנים לשאת נשק. חוץ מאשר על פי מנהג האסכולה החניפית. לא היו חייו מוגנים כחיי מוסלמים, ש " מחיר דמו " תמיד היה יקר יותר.

עקרונות אלה, שעד היום החקיקה המוסלמית במגרב מסתמכת עליהם, אין ספק, שתרמו לעזיבתן של כל העדות הנוצריות והעמידו את היהודים במצב קשה של נחיתות שהיה כפוי עליהם תדיר למרות הרצון הטוב מצד הנדיבים שבמלכים. הללו, וכמוהם כן גם המשפטנים הנאורים ביותר שלהם, חשפו לאור אי אלו מסורות של ה" חדית " שפיעמה בהם רוח ליברלית יותר, אם גם לא הגיעו עד כדי הכרזה על שוויון בין הברואים.

כמו שהפליא לומר לואי גארדה, הרי המאמרות הנועזים ביותר בכיוון זה מרמזים על " שוויון יחסי בו מקבל כל אחד כפי זכויותיו, כמידת הזכויות המוכרות לקבוצתו שלו " ברוח זו ראוי לפרש את מסורת ה " חדית ", הנושאות פנים לד'מים. יש לנהוג במידת הצדק עד גבול ידוע, אך אין מקום לאותו שוויון בין אחים השמור לאלה, שהנביא משתדל עבורם. כאן לפנינו דרמה ממש, בה האסלאם המודרני הנמשך אחר המגמות הדמוקרטיות של המערב, אינו יכול לעשות כל צעד בגלל חומרת העקרונות המסורתיים של החוק המוסלמי, שאין בו הבחנה בין מרות דתית לשלטון חילוני.

ידיעת המעמד המשפטי, שעמדנו עליו כאן, מתרצת בעת ובעונה אחת את המקום שתפס היהודי בארצות האסלאם משך אלף ומאתיים השנים האחרונות ואת שאיפתו לברוח מן הארצות האלו, משעה שנתאפשרה יציאה זו, כלומר ממחרת הקמת של מדינת ישראל.

המגילה, שהחל מן המאה התשיעית נתקראה על שם עומר, נעשתה אמנת היסוד במעמדו המושפל של היהודי בארצות האסלאם. חוקה זו, בפורשה בדרגות משתנות של חומרה לפי הארצות והתקופות, בהתאם לשיגיונות השליטים ובהתחשב ברוח הדמיון, שאין לה מצרים, בה המזרח מסוגל לטפל בענייני העולם הזה, היא העולה תמיד במחשבה בבואנו להגות בקורותיהם של היהודים על אדמת האסלאם. היה עלי לשכנע בתוקף כל מוסלמי, שהיהודי שייך לתת אנושות מבוטלת, שעם זה יש לקבלו ולכבדו במידה ידועה כדי לשמור אמונים לעדותו של הנביא.

עם זאת עלינו להיזהר מפשטנות יתר, שלא לפאר ולרומם יותר מדי את סובלנותו המופלגת של האסלאם, כמו שעשו הרוזן ג'ובינו, דה צץ, ביירקמן, ארנולד או ממשיכיהם בני ימינו, ומצד שני, לא לתאר את המוסלמים כאנשים אכזריים וברבריים, כמוש עשה לואי בראראן, למשל. האמת במעמקיה שמורות עמה בנות גוון דקות יותר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר