מורשת יהדות מרוקו

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.

מלאך ה' צבאות

ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.

היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.

דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש

עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.

הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.

הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1-בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.

על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה^׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2-עוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.

ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.

אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.

3-והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו בלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח ״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״(ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

קורות ימי יוסף

הרה״ג רב הוד יוסף משאש זלה״ה נולד בעיר מקנס שבמרוקו בחודש סיוון שנת התרנ״ב לפ״ג (1892) לאביו הדיין החסיד והמקובל האלהי הרה״ג רבי חיים משאש זלה״ה, בעל הספר ״נשמת חיים״, נצר למשפחה של רבנים גאונים וחסידים קדושים, ולאמו מרת שמחה לבית גנו. רבי יוסף התייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. מאמו התייתם כאשר היה בן שלוש(י״ב בניסן התרנ״ה), ומאביו כאשר הגיע היו״ם לגיל שתים־עשרה (ח׳ בתמוז התרס״ד). בעקבות פטירת אביו נאלץ רבי יוסף לשאת בעול הפרנסה של הבית, ותוך כדי לימודי הקודש רכש לעצמו ידע מקצועי בתחומים שונים כגון איור, סופרות, שענות, חריטה, כריכה, סת״ם, שחיטה, מילה ועוד.

הרב למד והתחנך אצל חכמים גדולים ומפורסמים, בראש ובראשונה אצל אביו הרב חיים משאש זצ״ל, וכמו כן ינק תורה מפי הרב חיים בירדוגו זצוק״ל, ראש ישיבת ״עץ חיים״ המפורסמת; הרב זאב וולף הלפרין זצוק״ל, ראש ישיבת ״בית אל״ ועוד.

את יצירתו התורנית החל הרב כבר בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותו בן שש עשרה שנים שלח הרב פסקי הלכה ואגרות לתלמידי חכמים ממקומות שונים. ובאיגרות רבות חתם בחתימתו המפורסמת: ׳אני היו״ם (הצעיר יוסף משאש) ס״ט׳.

על דרך הפסוק ״אני היום ילדתיך״ תהלים ב׳, ז׳. מצוי בהרבה מכתביו. משמעות החתימה ס״ט – ר״ת:סיפיה טב, דהיינו: שאחריתו תהיה טובה (ולא ספרדי טהור!) עיין שמ״ש ומגן לגר״ש משאש ח״ד עניינים שונים סי׳ יד עמ^׳ קצג.

כמנהג רבים מחכמי ספרד נהג הרב משאש לחתום את שמו בחריזה: ״עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש״. על פירוש הביטוי הזה כתב הרב:

עוד שאלת, מה פירוש עבד אל דוק וחוג אשש, שאני כותב בחתימתי. תשובה: דוק- השמים, וחוג הארץ, כמו שכתוב (ישעיה מ) ״היושב על חוג הארץ… הנוטה כדוק שמים״. אשש, ייסד, כמו ״לאשישי קיר חרשת״(ישעיה מז) וכמו שכתבו המצודות. וזהו, אני עבד לאל אשר שמים וארץ, ייסד.

היו״ם נבחן והוסמך לרבנות על ידי גדולי חכמי מרוקו – הרב רפאל אלנקווה זצ״ל, רבה הראשי של מרוקו, הרב שלמה אבן דנאן זצ״ל, ראב״ד פאס, וכן הוסמך גם על ידי חכמים מחכמי עירו הדיינים המפורסמים – הרב יעקב טולידאנו זצ״ל, הרב יהושע בירדוגו זצ״ל והרב אברהם עמאר זצ״ל.

בשנת התרפ״ד (1924), כשהיה הרב בן 31, נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יריה, מקץ חמש שנים לפטירת קודמו בתפקיד הרב חיים בלייח זצ״ל -רב העיר תלמסאן. בתפקיד זה שמש הרב שבע-עשרה שנים (1924־1940, תרפ״ד- הת״ש). שם, בעירו החדשה, נודעו בשער בת רבים עוצם הגדלות התורנית ועומק העיון והחכמה של היו״ם. מכתביו וחידושיו מאותן שנים החלו להתפרסם בעולם כולו: בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה, בתימן ובאמריקה. שמו נודע בקרב כל העם ואף בקרב גדולי הדור, עד כדי כך שכתב עליו הגאון האדיר הרב רפאל אנקווה זצוק״ל: ״הוד והדר הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, הדיין המצויין, בר אבהן ובר אוריין, כמוהר״ר אור יוסף משאש יהל אורו והודו והדרו״ (הסכמה לשו״ת מים חיים א).

היו״ם קרב יהודים רבים לתורה בשנות כהונתו, הסביר פנים לכל אדם, והיה מגלה התעניינות ורגישות בחיי כל יהודי, ובמילים חמות היוצאות מלב טהור, עודד והשיב נפשות רבות לאביהן שבשמים.

היו״ם הקיף בידיעותיו את כל מכמני התורה ושלט בכל מקצועותיה. בכל אשר נדרש ונשאל השיב תמיד כהלכה וכיד ה׳ הטובה עליו, בהלכה ובאגדה, בעיון ובבקיאות, בפלפול ובסברא, בדרוש ובמוסר, בהגות ובאמונה. והכל תמיד בצחות לשון ומליצה, עמקות גדולה, שזירת פסוקים ופוסקים, שירים ורננים, חריזת בתים וסופם. כמו כן, כתביו הופיעו תמיד בסדר מופתי, שכל הרואה ישתאה כמה דיוק יש בהם, עד שאמר הרה״ג רבי משה מלכה זצוק״ל שכתיבתו של רבנו מביישת את הדפוס…

הרב משה מלכה זצ״ל (1911 – 1997), רב בקהילות לאראצ׳ה, לקסאר-אלכביר וארזילא  שבצפון מרוקו. שימש כמורה בבית המדרש לרבנים ברבאט, חבר בית הדין בקזבלנקה. בתשכ״ז(1967) עלה לארץ ישראל. התמנה לחבר מועצת הרבנות הראשית. ורבה של פתח תקווה עד פטירתו בתאריך י״ג באדר התשנ״ז. מספריו: שו״ת ״מקוה המים״ ו׳ חלקים, שו״ת ״והשיב משה״, ״נטפי המים״ – דרשות ונאומים, ״באר משה״ ו״דרש משה״ עה״ת, ו״פני משה״.

לצד השכלתו התורנית הענפה, הכיר הרב גם את ספרות ההשכלה באירופה ואף ציטט מתוכה. בספרייתו ניתן היה למצוא את גרץ, צונץ, שד״ל, כתבי ביאליק, כתבי עת רבים, ספרי טבע ומדע אנציקלופדיה של ארץ ישראל, ספרות פילוסופית ועוד.

לא ניתן לפסוח על כשרון הציור והאיור המופתי של הרב. העיטורים הגרפיים הרבים המצויים ברוחב על כל כתביו הוסיפו הוד והדר לכבודה של תורה, כדרך שאמרו חכמים: תורה נאה בכלי נאה. כאשר נשאל רבנו על הציורים המרשימים שהוא מצייר, ענה: ״את ציוריי אני מצייר כאשר אני נח מהכתיבה, מעין שעשוע מיגיעת התורה״.

בתוך כלל ציוריו, הרב צייר גם את מזמור תהלים ״למנצח בנגינות מזמור שיר״ בתוך קני המנורה.

בשנת הת״ש (1940), עם פטירתו של הדיין הרב משה טולידאנו זצ״ל, נקרא רבי יוסף בחזרה לעירו מקנס לשמש כדיין יחד עם הרבנים הגאונים הרב יהושע בירדוגו זלה״ה והרב רפאל ברוך טולידאנו זלה״ה (לאחר עזיבת הרב בירדוגו זצ״ל הצטרף הרב ברוך אברהם טולידאנו זלה״ה לבית הדין כדיין שלישי). וכך בגיל 48 חזר הרב משליחותו באלג׳יריה למרוקו, אל עיר הולדתו, ושימש בה בתפקידים רבניים במשך עשרים וארבע שנים (-1964 1940).

בנוסף למינויו כדיין בבית הדין של העיר מקנס, התמנה רבי יוסף לנשיא בית הדין לענייני השררה לכל ערי מרוקו -בית דין שעסק בסכסוכים מורכבים ובבעיות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית.

בעקבות המינויים הללו היה רבי יוסף מן המהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד רב ממלך מרוקו. בתוך כך, זכה רבנו גם לאות כבוד מן המלך ומשר החינוך. קשרים אלה הועילו לפעילותו לטובת היהודים.

הערות המחבר: הרב יהושע בירדוגו זצ״ל (1878 – 1953), נצר למשפחת רבנים מפוארת ונכדו של הרב רפאל בירדוגו זצ״ל. רבה של מקנס וראב״ד. בשנת התש״א התמנה לרבה הראשי של מרוקו. תיקן תקנות חשובות המצויות בקונטרס ״מועצת רבני מרוקו״. נפטר בכ״ד בתמוז התשי״ג. ספריו: ״בית דינו של יהושע״, ועוד בכת״י.

רבי רפאל ברוך טולידאנו וצ״ל (1890 – 1970). רבה של מקנס וראב״ד. מייסד רשת תלמודי תורה וישיבות בערי מרוקו ובכפריה. בתשכ״ג(1963) עלה לישראל והתיישב בבני ברק. נפטר בי״ח בחשוון תשל״א. מספריו: ״קיצור שלחן ערוך השלם״, ופיוטו המפורסם ״אשורר שירה לכבוד התורה״.

הרב ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל(1890 – 1982) דיין בביה״ד מקנס. התמסר לטיפול בעוני וזכה לכינוי ״רבי ברוך של העניים״. עלה לארץ והתיישב בחיפה עד פטירתו בד׳ בכסלו התשמ״ב. מספריו: שו״ת ״שאלו לברוך״, ״ברוך טעם״ עה״ת, ״ויקרא ברוך״ על הנ״ך, ״ויעש ברוך״ דרושים, ״הלכה ברינה״ קיצוש״ע, ״אלה המצות״ על תרי״ג מצות לרמב״ם, ״גילו ברעדה״ קיצוש״ע אה״ע, ״ויקרא ברוך״ על הש״ס, ״ויאמר ברוך״ לימים הנוראים.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה, מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל

בד בבד, רקם רבנו בתקופה זו מערכת יחסים חיובית מאוד עם הערבים והצרפתים, זאת על מנת לאפשר לקהילה לנהל חיים שלווים ובטוחים.

באותן שנים סרב רבי יוסף להצעת ממשלת מרוקו לכהן כראב״ד בקזבלנקה וכן להצעת ממשלת צרפת לכהן כראב״ד מצרים.

היו״ם היה איש היודע להוכיח ולאהוב כאחד. במתיקות לשונו שכנע איש ואישה, נער וזקן, לקיים את מצוות ה׳, להתקרב אל המסורת, הדת והלאומיות. נפשות רבות עשה הרב, והיה אציל רוח, בעל שיעור קומה מוסרית, אהבת אדם ורדיפת חסד.

רבים נהרו לשמוע דרשותיו, והיו״ם ידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בכתיבה, במשלים, באגדות ובדברי חז״ל, שהצליחו לרגש, לגעת ולעורר גם אנשים בעלי גוונים שונים.

הרב הצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות.

פעם אחת התבטא ואמר: ״כי זאת היא כוונתינו, בכל דרושינו, בכל עת ובכל זמן,לעורר לבנו, ולב זולתנו, לעבודת האלוהים״(נחלת אבות ד, עמ^׳ 219).

הופעתו האצילה של הרב, מראהו ההדור, וכמובן אישיותו הגדולה יצרו תחושת הערכה, הערצה ויראת כבוד בלב כל מי שבא עמו במגע. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״, אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו מפיהו.

ביום ט׳ ניסן התשכ״ד(1964), לאחר שנים של תפילות לעלייה לארץ, הוכשרה השעה, ורבי יוסף עזב בשמחה רבה את עיר הולדתו ועלה לארץ ישראל. הרב התיישב בשכונת קריית שמואל בחיפה, ולא רצה ליטול לעצמו שום שררה עם עלייתו לארץ. חפצו היה רק בתלמודו ובפרנסת משפחתו.

הרב נפגש עם הרב יצחק ניסים והרב איסר יהודה אונטרמן זצ״ל וקיים איתם שיח קרוב מאוד בו הם דנו גם על הספרות ההלכתית שהרב כתב. רק בשנת תשכ״ח (1967), שלוש שנים לאחר עלייתו ארצה בהיותו בן 71, הסכים לאחר הפצרות רבות להתמנות לרבה הראשי של חיפה, במקומו של קודמו בתפקיד המנוח הרב נסים אוחנה זצ״ל.

אבא חושי ז״ל, ראש עיריית חיפה דאז, לא היה מעוניין ברב לעירו,ועל אחת כמה וכמה לא חפץ באישיות מבוגרת כמו היו״ם, אך פגישה אחת עם הרב השאירה בו רושם עמוק כל כך עד שדרש והפציר ברבנו להתמנות לרבנות העיר, ואף ביקש מראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את עזרתו במלאכת שכנוע הרב לקבלת התפקיד. הרב משאש הסכים לבסוף, אך התנה את הסכמתו בכך שאיש לא יתנגד למינויו, וכך היה. היו״ם כיהן במשרה זו עד יומו האחרון, לצד הגאון המפורסם הרב יהושע קניאל זצוק״ל, רבה האשכנזי של חיפה.

הרב יהושע קניאל זצ״ל(1896 – 1970), דיין ורבה של חיפה, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. נמנה עם ראשוני תלמידי הראי״ה קוק זצ״ל וזכה לקרבה מיוחדת ממנו. בתר״פ הגיע לחיפה וייסד את בית הדין הרבני בחיפה. שימש כמרצה ללימודי יהדות בטכניון. נפטר בי״ז בתמוז התש״ל ועל שמו נקרא ״פרס הרב קניאל״ לספרות תורנית.

רבי יוסף קיים פעילות תורנית ענפה ופוריה במחוזו, קבע שיעורי תורה יומיים בבתי כנסת, הרצאות בבתי מדרש וישיבות, ביקורי קבע בבתי חולים ובתי סוהר, חיזוק וביצור כל ענייני הדת, הקמת חברת ״אחיסמך״ – תמיכה כלכלית וחברתית בחולים ובבני משפחתם, ועוד. ביתו הפרטי של הרב היה פתוח לרווחה ואורחים לאין מספר התארחו בביתו, יש לזמן קצר ויש לזמן ארוך. פעמים שהחזיק הרב בברכי דרבנן, בני ישיבה צעירים, עד שהעמידם וניתנה להם היכולת לכלכל עצמם בעצמאיות. היו״ם היה מודע למצב הקשה של העולים ושימש עבורם כתובת לכל בעיות הנפש והרוח אך גם לבעיות דיור, פרנסה ורווחה. הוא כתב לראש הממשלה דאז, לוי אשכול ולמנהיגים נוספים על מצוקתם של רבנים גדולים שעלו ממרוקו והם מחוסרי עבודה בעוד שיש קהילות רבות הזקוקות להם. במכתבו הוא מתריע כי יש רבים שאינם עולים ״בשמעם את מצב הרבנים העולים כבר כי ברע הוא וסידור הרבנים איש איש על עבודתו הוא יביא בכנפיו איחוד הספרדים והרמתם, שכל רב ישפיע על בני קהלו בכל צרכיהם, ולתקופת כל שנה יעשו כנס רבני, להתבונן בחסרונות להשתדל למלואתם…״(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תרעח).

בית הכנסת שייסד הרב משאש וקראו על שם אביו ״נשמת חיים״, היווה מגדלור של תורה ויראת שמים, ושיעורי התורה של הרב הפכו מרכזיים בהדר טבורה של חיפה בימות החול, בשבתות ובימים טובים.

אך יחד עם זאת, הרב היה נוסע רבות לקהילות מגוונות בארץ ישראל כדי ללמדם תורה, לחזקם ולאמצם.

לצד פעילותו הציבורית, מספרים תלמידיו שהאור בספרייתו דלק תמיד, גם בשעות הקטנות של הלילה. בכל עת היה מצוי רבנו בעומקה של הלכה, גיבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים אשר ספריו מעידים עד כמה היה הוא ענק שבענקים.

לאחר פטירתו של הראשל״צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זלה״ה הוזמן רבנו על ידי מספר רבני ערים בארץ לשמש כראשון לציון וכרבה הראשי של ארץ ישראל, ״כי לא נמצא בארץ אדם ראוי לישב על כסאו וכבודו נזכר ממני, ודיבר עם הגאון הרצוג ישצ״ו על זה״(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תקסס, אך לרוב צניעותו וענוותנותו משך ידו מן השררה והרבנות שלא הוצרכו לו בהכרח הפרנסה. ״ומה גם כי לא ניסיתי ללכת באלה לרדוף אחר השררה חלילה, כל ימי בורח מהשררה, רק הבאה אלי בהכרח בהשגחת הבורא, ושיש בה מזונותי ומזונות ביתי בדרך כבוד עם לימוד תורה לשמה, ובכן יסלחו הצדיקים אם לא עשיתי רצונם בזה״.

הרב השיב את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים ביום ב׳ בשבט תשל״ד, 25 בינואר 1974, ומנוחתו כבוד בבית העלמין הישן ״חוף הכרמל״ בחיפה בחלקת גדולי העיר ומכובדיה, סמוך לחלקת חללי צה״ל.

ת.נ.צ.ב.ה.

לאחר פטירתו נוסדו מוסדות תורה וחסד רבים לעילוי נשמתו ולהנצחת זכרו, בהם חברת ״אוצרות יוסף״ שפעלה בעבר והוציאה את כתביו לראשונה.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה, מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל

עמוד 23

גישתו ההלכתית

היו״ם היה פוסק יצירתי מאוד, חדשן גדול בעולם התורה כולו ובייחוד בתחום פסיקת ההלכה. הרב פעל כדרכם של תלמידי חכמים שכל דבריהם נאמרים ונשמעים בנחת, ויראתם קודמת למעשיהם, ובזכות עמלם הרב בתורה זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת שלא תצא מהם תקלה וכל דבריהם יהיו מכוונים אל ההלכה.

היו״ם לא חשש ולא פחד להתמודד מול כל טענה וקושיה חריפה ככל שתהיה, בכדי להוציא לאור תעלומה ולהביא את דבר ה׳ לעולם. קו הפסיקה שהחזיק בו הרב היה ׳כוחא דהיתרא עדיף' ורבנו אכן הקל רבות בנושאים מגוונים, על פי כללי הפסיקה ומסורת ישראל.

מעשה שהיה באחד מתלמידיו של הרב שהקל בדבר שלא ניתן היה להקל בו על פי ד׳ אמות של הלכה, והרב הוכיחו בדברים קשים מאוד מאוד (מים חיים א, סי׳ קצה).

היו״ם דגל בשיטה זו מפני שרצה לקרב יהודים רחוקים ולהכניסם אל תוך המחנה האמוני. הרב הרגיש כי פסיקה נוקשה ואורח חיים קפדני מכבידים על הציבור ומרחיקים הרבה מעבודת ה׳ אמיתית, בייחוד בקרב הצעירים, ולכן קירבם וצירפם לקהילה בכל דרך אפשרית, פרס עליהם את כתפיו הרחבות וחבקם בעבותות אהבה.

הרב מאיר אביטבול כתב (הקדמת המו״ל לשו״ת מים חיים א) על היו״ם כי ״בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו… אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ״כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה…״ כך למשל מצא הרב מקום להליץ יושר על נשים נשואות שלא מכסות שערות ראשן(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תתפד). כמו כן נימק היו״ם במכתב לרב רפאל אנקווה זלה״ה (רבה הראשי של מרוקו) את דעתו להתיר גיורת לכהן, משום שבמצב הנדון, אם לא יתירוה לו הרי שהוא יתבולל, ולכן עדיף שיעבור על איסור ספק זונה, משום שכהנים בזמן הזה אינם מיוחסים (אוצה״מ א, סי׳ תמו). כמו כן התיר היו״ם הדלקת וכיבוי החשמל ביום טוב (מים חיים א, סי׳ צד). בהיתר הדלקת החשמל ביום טוב לא היו מערערים בארצות המערב, אך על כיבויו נחלק היו״ם עם הרה״ג שלום משאש זצ״ל, בן משפחתו. כמו כן, בעניין הקצבים מחללי שבת, התיר רבנו לאכול את הבשר שהם מוכרים בטענה שאינם נחשבים מחללי שבת מדאורייתא, משום שמחלל שבת שנחשב כ״אינו נאמן לשאר איסורים״ הוא רק זה המחלל שבת באיסור דאורייתא שיש בו מיתת בית דין(מים חיים א, סי׳ קמג). וכן פסקים רבים נוספים המקלים על אורחות חייהם של הציבור.

קו נוסף שאחז בו היו״ם בהרבה מפסקיו הוא חדשנות ומקוריות בסברות הפסיקה. כך, למשל, מעריך הרב שבמידה והיה קם בית המקדש כיום, מנורת המקדש הייתה מודלקת על ידי חשמל(נר מצוה עמ׳ סו).

קו נוסף שניתן לפגוש בתוקף בין פסקי היו״ם הוא, השמירה על מנהגי אבותיו ע״ה – חכמי המערב. גם בהגיעו לארץ ישראל המשיך היו״ם במנהגיו. כך, למשל, הצדיק הרב את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה לנער שהגיע למצוות(מים חיים א, סימן כב). כמו כן, הצדיק את מנהג המערב לבטל את חזרת הש״ץ בזמן המנחה והמוספים, בעיקר בשבת קודש (מים חיים א, סימן מא). בנוסף, כתב הרב שמנהג המערב הוא שהעולה לתורה מנשק בניו וקרוביו, ואין זה עומד בניגוד לנפסק על ידי בעל ההגה על הש״ע (אוצה״מ ג, סי׳ אלף תשפז) וכו׳ וכו׳ עוד רבים.

יצירתו התורנית

היו״ם כתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. את כל ספריו כתב בעצמו בלילות ובימים, ללא עזרת מזכיר, עוזר ושמשים. חלק מכתביו יצאו לאור והתפרסמו בכל קצוות תבל, וחלק אחר טרם עלו על מכבש הדפוס, ובע״ה בקרוב יראו אור עולם.

להלן מניין ספריו ותקציר תכניהם:

1. שו״ת מים חיים – השו׳׳ת המרכזי שכתב היו״ם ומכיל שני כרכים, תשובות על חלק אורח-חיים שבשלחן ערוך.

בתוך כרך א׳ הודפס גם קונטרס ״תפארת בנים אבותם״ -חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי. כמו כן הודפסה הקדמה חשובה מאוד בהגותו של רבי יוסף ״חומר, צורה, פועל, תכלית״ ובה הו מסביר על התמורות במקומות בהם כיהן כרב.

בתוך כרך ב׳ של השו״ת הנ״ל הודפסו גם הספרים הבאים: שו״ת ״מים קדושים״ ־ תשובות על חלק יורה דעה; שו״ת ״מים טהורים״ ־ תשובות על חלק אבן העזר; שו״ת ״מים קרים״ – תשובות על חלק חושן משפט. כמו כן הודפס הקובץ ״משפטי השררה״ העוסק בי״ב דיני שררה, עזבונות, ירושות ונדרים.

כרך א׳ של השו״ת הודפס בפאס בשנת התרצ״ד (1934) ושוב בירושלים בשנת התשכ״ז(1967) ובשנת התש״ס (2000). כרך ב׳ הודפס בעריכת הרב שלמה דיין בשנת תשמ״ה (1985), ושוב בשנת התשע״ג (2013).

2. אוצר המכתבים -ליקוט של אלפיים אגרות שנכתבו על ידי היו״ם והודפסו בשלושה כרכים. האוצר הינו יצירה המקיפה תחומים רבים, בהם: הלכה, אגדה, מקרא, תלמוד, מדרש וכיו״ב. באוצרו זה נכתבו מכתבים רבים לאנשים וקהילות שונים, ובהם ניתן למצוא מכתבי נחמה, עידוד, שירה, תורה ותיעוד קהילתי, היסטורי ותרבותי.

בתוך כרך א׳ יוחדו מספר חיבורי משנה: ״דברי הימים למקנס״ – מחקר וזיכרון לעיר מקנס, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח״א); ״יו״ם ליו״ם״ – קונטרס תשובות לשאלותיו של ר׳ יונתן מרגליות זצ״ל (סימנים שט״ו עד שפ״ה). בתוך כרך ב׳ יתייחד הקונטרס ״דברי ימי תלמסאן״ – מחקר וזיכרון לעיר תלמסאן, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח״ב).

כרך א׳ יצא לאור בתשכ״ח (1968); כרך ב׳ בתשכ״ט (1969); חלק ג׳ בתשל״ה(1975).

3. נחלת אבות – שמונה כרכים, פירוש על פרקי אבות ודרושים לשבת ולמועד. הספר כולל משלים רבים וסיפורים מתוך ספרות חז״ל וחכמי הדורות. היצירה מכילה מאמרים בתחום האקטואליה ומרכזת את הדרשות שהיה נושא היו״ם לקהילתו בשבתות ובמועדים החל משנת התש״ג(1943). שמונת הכרכים יצאו לאור בהדרגה כאשר הכרך הראשון פורסם בשנת התשל״א (1971) והכרך השמיני והאחרון פורסם בשנת התשמ״ז(1987). שוב ראו אור במהדורה מהודרת בשנת התשע״ה (2015) ״אור המערב״־ הספריה הספרדית, ירושלים.
4. נר מצוה – ספר העוסק בענייני חג החנוכה בהלכה ובאגדה, ובו הרבה שירים. לספר מצורפים מספר עניינים: ״מעשה יהודית״ ־ סיפור גבורתה של יהודית; ״מי כמוך״ – פיוט גדול לחג החנוכה על דרך פיוטו של ריה״ל לפורים; ״פורים של מעגאז״ ־ סיפור הצלה של יהודי מקנס; ״מי כמוך״ על מלחמת ששת הימים. ספר זה הודפס לראשונה בפאס בשנת התרצ״ט (1939), ושוב בשנת התשכ״ט (1969), ושלישית בשנת התש״ס(2000).
5. זבח תודה – ספר העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה הכתובים בחריזה על משקל פיוטי האזהרות. ועליהם מובא פירוש קצר ומראה מקומות בשם ״לחם תודה״. בכרך זה הודפס גם הספר ״נהג ולך״ ובו מנהגים בדיני שחיטה ובדיקת האיברים אשר נהגו בני מערבא (מרוקס מימות עולם ועליהם ביאורו והערותיו של היו״ם הנקרא בשם ״כף קטנה״. לספרים אלו נספחו מספר קונטרסים: קונטרס שנקרא ״מעשה רב״ ובו כמה מעשים שקרו בהקשר של שחיטה ובדיקה והוראות של רבנים על מעשים אלו, גם לקונטרס זה יש ביאור ומראה מקומות הנקרא ״אצבע קטנה״; קונטרס ״יד יוסף״ ־ פירוש ללשונות סבוכים בשלחן ערוך ובבאה״ט; וקונטרס ״ערך קטן״ – מעין מילון למילים ומושגים בהלכות שו״ב.

היו״ם כתב את הספרים הללו בשנת תרפ״ט (1929) בהיותו רב ראשי בתלמסאן. הספרים פורסמו לאחר פטירת הרב, וצולמו בכרך אחד כהעתק לכתב ידו המרהיב של רבנו, ללא ציון שנת הפרסום.

6. גרש ירחים – ספר העוסק בדיני גיטין לכל פרטיהם בשלושים סימנים. הספר פורסם וצולם כהעתק לכתב ידו המרהיב של היו״ם, ופורסם לראשונה בשנת התשמ״ט (1989). הספר הודפס במהדורה שנייה מוקלדת על ידי מכון ״אור הטוב״ בירושלים תשע״ו(2016).

7- ויזכור יוסף – פירוש על הגדה של פסח, כולל סיפורי הצלה שנעשו לקהילת היהודים במקנס ועוד דרשות רבות וחידושי הלכה סביב חודש ניסן והגדה של פסח. הספר נכתב בהיות הרב בן כ״ח שנים ומגמתו המרכזית לדייק בלשונות המגיד בהגדה ולבאר הלכות ופירושים על דרך הפשט. הספר פורסם וצולם כהעתק לכתב ידו המקורי של היו״ם ופורסם לראשונה בשנת התשל״ט(1979), ובמהדורה שנייה(מצולמת אף היא) בשנת התשס״ה(2005).

8- בגדי ישע – פירוש מקיף להושענות שאומרים בחג הסוכות ובהושענא רבה, וכן פירוש לתיקון הגשם והטל. ובנוסף שו״ת, דרשות וחידושי הלכות על חג הסוכות וענייניו. הספר נכתב בהיות הרב מכהן ברבנות בעיר תלמסאן. הספר פורסם לראשונה בשנת התש״ן(1990).

9 – מנחת יוסף – פירוש על התורה ודרשות שדרש היו״ם לקהילתו במנחה של שבת על סדר פרשות השבוע, הספר יצא לאור בחמישה כרכים כנגד כל אחד מחמשת חומשי תורה. הדרשות המובאות בסדרה זו הן דרשות שלא הובאו בנחלת אבות. הסדרה מכילה גם ליקוטים מתוך כתבים נוספים של היו״ם כמו ״אוצר המכתבים״ הידוע, וכן כתבים שראו אור לראשונה: ״מגד שמים״ – דרשות שדרש במקנס בשנת התש״כ(1960) על מחצית ספר בראשית; ״יוסף לקח״ – פירוש לשונות רש״י והרמב״ן על התורה. בכרך ג׳ – לחומש ויקרא פורסם גם לראשונה ספרו ״פלגי מים״ – דרושים כלליים לנפטרים וכן הספדים ודרשות לנפטרים. בכרך ד׳ – לחומש במדבר הודפס גם לראשונה ״קובץ מכתבים״ המכיל איגרות שכתב היו״ם בנושאים שונים (מתאים להמשך סדרת ״אוצר המכתבים״). בכרך ה׳ – לחומש דברים הודפסו לראשונה החיבורים הבאים: ״די השיב״ ־ תשובות להשגותיו של הרב שלמה הכהן אצבאן זצ״ל בספרו ״לך שלמה״ על שו״ת מים חיים ח״א; ״דרשות למועדים״ שבע דרשות שלא פורסמו בעבר; ״מרו את רוח קדשו״ – קונטרס מאמרים היסטוריים על חכמים מרוקאים כמו הרי״ף ועל קהילת יהודי מרוקו; ״מכתבי הרב דוד משאש״ – קובץ פתקים ומכתבים שנשמר מפי הרב דוד משאש זצ״ל דודו של היו״ם בצירוף כמה הערות שכתב רבי יוסף על המכתבים; ״שירת הי״ם״ – קובץ פיוטים שכתב היו״ם למועדים שונים.

כרך בראשית הודפס בשנת התשס״ט (2009); כרך שמות בשנת התש״ע (2010); כרך ויקרא בשנת התשע״א (2011); וכרכים במדבר ודברים בשנת התשע״ב(2012).

10-נשמת חיים – דרשות ופנינים על פסוקים מהתנ״ך מאת אביו של היו״ם (הוא הרה״ג נשמת חיים משאש זצ״ל), בספר זה הובאו הסכמות מאת חכמי מבני מכנאס והקדמה מאת היו״ם. ספר זה הודפס לראשונה במכנאס בשנת התש״ט (1949). ובהדפסה נוספת בשנת התשנ״ו(1996). במהדורתו השנייה הודפס יחד עם הספר ״לקט הקמח״ – מערכות הלכתיות על השולחן ערוך מסודרות על פי סדר הא-ב שנערכו ע״י היו״ם מאת כתבי אביו רבי חיים זצ״ל. כמו כן הודפס גם קונטרס ״תפארת בנים אבותם״ -חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי.

11-שבט סופר ועט סופר – ספר העוסק בנוסחי שטרות, כתובות, פירושם ודיניהם. הספר הוכן רק בחלקו הקטן לקראת הדפסה והיתר נכתב בתוך מחברת. ראה אור לראשונה בשנת התשע״ח (2018) בתוך חלק ד׳ של סדרת ״מים חיים״ שיצאה במהדורה ייחודית בעריכת נינו של היו״ם – הוא הרב אריאל אלקובי(ראה להלן).

מלבד הספרים המפורטים לעיל, כתב היו״ם (באוצה״מ ג, סי׳ אלף תקסד) שיש בחזקתו עוד שני חיבורים שחיבר, וטרם זכינו לפרסומם:

12-מגן אברהם – חיבור המגן על פרשנות רבי אברהם אבן עזרא ז״ל מהשגות הרמב״ן ז״ל.

13-אבני זכרון – ספר המרכז 381 נוסחי מצבות שניסחם היו״ם לנפטרים מכל צפון אפריקה במשך כארבעים שנה, הספר פותח במנהגי כתיבת המצבות ושאר דברים כיוצא בזה, ובסופו באים מפתחות. חיבור זה עודנו בכתב יד וטרם ראה אור.

הערת המחבר: בספר נחלת אבות ו, עמ^׳ 317, כתב הרב שיש לו ספר נוסף, פירוש לתהלים הנקרא ׳לוית חן׳. לדאבוננו, לא זכינו לעמוד על חיבורו זה ולזהותו אפילו בין כתבי ידו של הרב.

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

עמוד 29

מהדורת "מים חיים" החדשה

נינו של היו״ם – הרב אריאל אלקובי, ערך ופרסם בשנת התשע״ח (2018) מהדורה מיוחדת של שו״ת ״מים חיים״ בארבעה כרכים ובהם כלל כתביו ההלכתיים של רבנו, הן פסקים שפורסמו והן פסקים שראו אור לראשונה ע״פ הסדר הבא:

1. מים חיים ח״א – כמו כרך א׳ של מים חיים כפי שפרסם רבנו בעצמו.
2. מים חיים ח״ב – כלל התשובות מחלק או״ח שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא או״ח שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״ ו״נר מצוה״.
3. מים חיים ח״ג – ״מים קדושים״ כלל התשובות מחלק יורה דעה שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא יו״ד שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״, ובנוסף הובא כל הספר ״זבח תודה״.
4. מים חיים ח״ד ־ ״מים טהורים״ כלל התשובות מחלק אבן העזר שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא אה״ע שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״, ובנוסף הובא כל הספר ״גרש ירחים״. לכרך זה צורף גם החלק החמישי ״מים קרים״ כלל התשובות מחלק חושן משפט שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין יחד עם חיבור ״משפטי השררה״, בצירוף תשובות בנושא אה״ע שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״, ובנוסף הובא כל הספר ״שבט סופר ועט סופר״.

לאורך כל הסדרה מופיעות הערות העורך (הרב א. אלקובי), מפתחות ומראה מקומות תחת קובץ שנקרא ״יד יוסף״.

סך כל היצירות שכתב היו״ם – שלושים ושלוש, ע״פ מניין זה: מים חיים; תפארת בנים אבותם; מים קדושים; מים טהורים; מים קרים; משפטי השררה; אוצר המכתבים; דברי הימים למקנס; יו״ם ליו״ם; דברי ימי תלמסאן; נחלת אבות; נר מצוה; זבח תודה; לחם תודה; נהג ולך; כף קטנה; מעשה רב; אצבע קטנה; יד יוסף; ערך קטן; גרש ירחים; ויזכור יוסף; בגדי ישע; מנחת יוסף; מגד שמים; יוסף לקח; פלגי מים; די השיב; מרו את רוח קדשו; שירת הי״ם; שבט סופר ועט סופר; מגן אברהם; אבני זכרון.

מלבד כתיבת ספרים, פרסם היו״ם עשרות הסכמות לספרי קודש מגוונים. ברוב הסכמותיו ניתן למצוא, מלבד שבחי הכותב, גם רעיונות דרשניים והלכתיים שהופכים את ההסכמה לבעלת משמעות עצמית בלתי תלויה. להלן רשימה של ספרים נבחרים עליהם כתב היו״ם הסכמות מיוחדות:

5. עת מלחמה ועת שלום, הרב יצחק מרעלי, אלג׳יר, התרפ״ט -1929
6. דברי שלום, הרב שר שלום משאש, מקנס, התש״ה (1945).
7. קרן לדוד, הרב דוד הכהן סקלי, מקנס, התש״ז(1947).
8. פרחי כהונה, הרב מסעוד הכהן, קזבלנקה, התש״ח (1948).
9. חיי עמרם, הרב עמרם אלבאז, מקנס, התש״ט(1949).
10. יד רמ״ה, הרב רפאל מאמן, ג׳רבה, התש״ט(1949).
11. די השב ואם למסורת, הרב שלמה בירדוגו, מקנס, תש״י(1950).
12. מזרח שמ״ש, הרב שלום משאש, קזבלקה, התשכ״ב(1962).
13. ראש משבי״ר, הרב משה בירדוגו, לוד, התשע״ו(2016).

הספד שכתב רבה של ירושלים

רבנו היו״ם היה בן דודו של צדיק יסוד עולם, הרה״ג רבי שלום משאש זלה״ה, רבה הראשי של מרוקו ולימים רבה הראשי של ירושלים וראב״ד. מחבר הספרים: שמ״ש ומגן, תבואות שמ״ש, בית שמ״ש, וחם השמ״ש, מזרח שמ״ש ועוד.

כך כתב רבי שלום משאש על היו״ם:

עצור במלין בל אוכל לבא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה.מזה בן מזה. פאר משפחתנו. יוסף עינינו. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במלים קצרות שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב. כי בסילוקו נכבה אור גדול.

אחד מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים. סבא דמשפטים. מבני עליה מעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנסת גדולה. כמלאך האלהים זיו פניו ותוארו.

נזר ישראל ופארו. הרב הגאון. מעוז ומגדול. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים. חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל. בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלים אותו בכל מקום ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ״ך. בבבלי ירושלמי. בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת בור סיד שאינו מאבד טיפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו. ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב. וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב. עוד יוסף חי.וזכרו לא יסוף מזרע ישראל.

(הסכמה לספר אוצה״מ ב)

מיוסף ועד יוסף

חכמים רבים וגדולים היטיבו לתאר את דמותו ותאריו של רבנו הגדול היו״ם. להלן מספר ציטוטים נבחרים מחכמי ישראל:

מרן הרב כמוהר״ר עובדיה יוסף זצ״ל:

פעולת צדיק לחיים הוא הרב הגדול, מעוז ומגדול, טובינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי, ראב״ד מקודש, חכם לבב ואמיץ כח, שמו נודע בשערים, כמהר״ר יוסף משאש זצ״ל. הרב הראשי וראב״ד לחיפה והמחוז.

(הסכמת הרב עובדיה יוסף זצ״ל לספר ׳גרש ירחין)

כמוהר״רמשה מלכה זצ״ל:

ואני סומך על שכלו הזך ועל הגיונו הבריא של הגאון ז׳׳ל, שלא יוציא מתחת ידו דבר העומד להסתר, כי רב הוא וגדול כוחו בפסיקה ההלכתית ומי כמוהו מורה, וזיל קרי בספרו מים חיים ח״א וח״ב ותראה איך הוא מגלה עמוקות וחושף מקורות, עוקר הרים ומגיד מישרים

(והשיב משה, סי׳ ה).

כת׳׳ר שואל האם רבני מרוקו קבלו את דעתו, בודאי לא כולם, אלה המעדיפים כוחא דהתירא העריצו אותו, וכל מה שכתב קדוש הוא בעיניהם, ואלו המתחסדים אוהבי החומרות לא נהגו כמותו, וכך היא המידה בכל דור

(והשיב נושה, סי' לה).

הרה״ג כמוה״ר יוסף משאש זצ״ל הוא פוסק גדול מוסמך ומכובד, ומי שהגיד לך שאין סומכין על דבריו, שקר דיבר ועתיד ליתן את הדין

(והשיב משה, סי' מט).

כמוהר״ר דוד שלוש זצ״ל:

על המנוח הרב יוסף משאש ז״ל נוכל לומר שהיה נר ישראל בהפצת התורה בעיר תלמסאן בעיר מקנס, ספרו ״מים חיים״ יעיד על התשובות הרבות שהשיב לשואליו, והדריך את העם בתורה ויראת שמים, ביהכ״נ שלו בעיר מקנס היה מלא בכל שבת מפה אל פה מאנשים שצבאו עליו לשמוע דברי הלכה ואגדה תורה ומוסר מפיו. עמוד הימני בעבודת ה׳ הטהורה והזכה ללא כחל וללא סרק, בענותנותו ותומתו ביושרו וצדקתו,ויחד עם זה היה פטיש החזק להוכיח בשער לחכמים בעיניהם אשר חשבו לפגוע בחז׳׳ל ובתורתם.

(משכיל לדוד עמי קסא)

כמוהר״ר דוד משאש זצ״ל:

ובבואי לדבר על רבנו הגדול זלה״ה, לא ידעתי במה אפתח ובמה אכנהו,

אם בקדושה וטהרה, הוי אדון קרו לו, כל העם עונים מקודש לעומתו. אם בפסיקת ההלכות, מי כמוהו מורה. אם באגדות, הן ידוע לכל כי גדול הדרשנים בדורו היה. אם בדיינות, הן שמו יצא לפניו כרועה קהילות ישראל בתלמסאן, מקנאס וחיפה ת״ו. ואם היותו מחבר, הלא מקומו שמור לו בין גדולי המחברים. כי בכל תחומי התורה ידו הדה, אם בשירה ומליצה, הלא מראש ידוע לכל כחו המופלא בהגיון ומליצה ובנועם שיריו היקרים והמופלאים שבאו ונדפסו בפתחי ספריו ובהקדמותיו היקרות לשאר מפרי החכמים, כי רבינו יוסף זצ״ל היה איש האשכולות במלא מובן המילה, איש שהכל כלול בו, כליל החכמה והמדעים, כליל הבינה,

כליל באהבה וחיבה, הן כל אנשי הערים שהיה בהן ומחוצה להן כשזוכרים את שמו המה יתנו, המה יפארו את מעלותיו. כי איש פלאי היה, ועם כל מעלותיו הרבות, המאירות וזורחות כאור השמש, עוד היה מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולכן יהא זה מן הקושי לבא ולתאר בשרד את מעלותיו, אך לכבודו אמרתי אוחילה לדבר ויהי מה, ואהי כמציץ בין החרכים. גדלותו בתורה ובכל חכמה, היה גאון עצום בכל מכמני התורה, כי היה בקיא בכתבי הקודש עד להפליא, וכן דברי המשנה והתלמוד והראשונים היו מונחים אצלו כמאן דמנח ליה בכיסתא, וכל ספרי הפוסקים היו חרותים לו על לוח לבו, זאת לבד מגדלותו בחכמת המליצה, הדקדוק והשיר, וגם מספרי החקירה האלהית לא הניח ידו, כאשר יראה כל מי שמציץ מעט בספריו הקדושים, איך הם מלאים מזן אל זן, וגדושים בידיעות מפליגות בכל תחום וענין. צא וראה לדוגמא את ספרו הגדול אוצר המכתבים, שיש בו ידיעות מופלאות בפשטי לשון הכתובים, בסוגיות עמוקות ועמומות בש׳׳ס ופוסקים, בקושיות והויות דאביי ורבא, ולכל קושיא בדברי הש״ס והפוסקים הוא עונה בצורה מופלאה, ושוטח הדברים כשמלה, שמורה בכל וערוכה, עד שכל חיך מעדנים תמצא.

(דברי פתיחה הרב דוד משאש לאוצר המכתבים ח״א מכון"כתר שלום״)

כמוהר״ר שלמה משה עמאר שליט״א:

ויהי איש אחד מן הרמתים, הוד פניו מאיר עינים, דומה כמלאך מן השמים, מראהו מתוק ומאיר עינים, זיו אורו מזוקק שבעתים, חן ה׳ עליו מלוא חופנים, טהור וזך ונקי כפים, נועם מדותיו כזהב פרויים, מרוקם משובץ בעדי עדיים, וכל רואהו שואל, הזה מחניים. פני משה כפני חמה, האשל אשר ברמה, יוסף דעת יוסף חכמה, על אחת כמה וכמה, האירה פניו בעצמה, שם ניצבה גם קמה, תורתו תורה תמימה, עטפה וחנונא בהינומא, יפה כלבנה ברה כחמה, שלם הוא ומשנתו שלמה, יראתו זכה ותמה, מושרשת בנשמתו פנימה, הוא מוצב ארצה וראשו השמימה.

הוצק חן בשפתותיו, בהם הביע את דעותיו, בשיעוריו ודרשותיו, אמריו ורעיונותיו, וכל שומע אמרותיו, נרגש מאוד יקרותיו, לטעום מתיקות פירותיו, צוף דבש יזל מאורותיו, בין כוכבים עליותיו, ברכות שמים הם ברכותיו, חובק דורות עולם בזיכרונותיו, ימות עולם מקופלים באגרותיו.

האדם הגדול בענקים, בנן של קדושים וצדיקים, שמו נודע בין גדולי הפוסקים, אשר בחכמת התורה מעמיקים, צוללים במעמקיה ולא שבים ריקים, תורתם שלמה לא לחלקים, יעלו שמים ירדו תהומות לעמקים, להעלות פנינים מזוקקים, תורת ה׳ משחקים, וכולם שומעים ומשתוקקים, נאלמים ומרותקים, כי אורות התורה עלי לבו חקוקים,

והוא מעביר שמועה מן המעתיקים. מגדולי הגאונים בדורו, זיוו והדרו, משוש העולם ומאורו, מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, כקש״ת רבי יוסף משאש זללה״ה. מגדולי חכמי ודייני מרוקו בדורות האחרונים, והרב הראשי וראב״ד מקודש בעי׳׳ת חיפה ת׳׳ו.

(דברי פתיחה של הרב שלמה משה עמאר שליט״א לנחלת אבות ח״א ענז׳ טו)

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

עמוד 34

משפחתו

כאמור, הוריו של היו״ם הם רבי חיים משאש ומרת שמחה לבית גנו (זנו). אחותו מאב ומאם הייתה מרת מירה (מרים) אשת הרב מכלוף טולידאנו זצ״ל. עם פטירת אימו של רבנו – שמחה, נשא רבי חיים אשה נוספת ושמה ביידא למשפחת בוסידאן, והתווספו לרבנו אחים נוספים: מרת זוהאר אשת ר׳ מימון רואש (ולאחר פטירתו הייתה אשר רבי יעקב בירדוגו), ר׳ ידידיה משאש, ור׳ סירי חיים משאש.

היו״ם בעצמו נשא לאשה את מרת שמחה בת רבי אהרן הכהן ז״ל בזיווג ראשון, ובזיווג שני את מרת רחל בת הרב יחיאל אלכריף ז״ל.

שנים רבות חיכה היו״ם לפרי בטן שימלא את עולמו באושר ויאיר את חייו באור הגדול המיוחד ושמור רק לילדים. הוא לא הפסיק להתפלל בחייו על הברכה הגדולה הזאת שנקראת ילד.

פעם אחת עלה רבי יוסף לקברו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן זצ״ל (הקבור בעיר וואזאן שבמרוקו) ובקש מהצדיק שיזכור את האהבה הקדומה שהייתה לו עם סבו, את הקשר המיוחד שהיה ביניהם, ואת העובדה שרבי עמרם התארח בבית של הסבא הגדול שלו רבי זכרי משאש כמעט שמונה שנים (בעקבות מלחמת שבטים שהתפרצה מסביב למקנס ולא אפשרה לצאת מהעיר). בתוך כך בקש רבי יוסף מהצדיק רבי עמרם שיעמוד עליו בתפילה לפני הקב״ה ויברכהו בבן זכר. באותו ביקור גם כתב רבי יוסף פיוט המדבר בשבחו של רבי עמרם. וכך כתב:

"קבר קדשך באתי, מארץ מולדתי נסעתי,

וכחי ענתי, בדרך בהרים ונחלות         רב עמרם.

ועמוד ברוב תחנונים, לפני האל שוכן מעונים,

בבנים הגונים, יפקוד אותי נורא עלילות רב עמרם.

אהבתך עם הורי זכרי, הוא הקדוש רבי זכרי,

אשר בתוך עירי, הגיתם נסתרות ונגלות רב עמרם״.

תפילתו של היו״ם נשמעה היטב בשמיים והוא זכה לבן שקראו – אליהו. לימים רבי אליהו החזיק בכל כתביו המקוריים של היו״ם ופעל במרץ להוציאם לאור עולם ולהנחילם לכלל הציבור. זכה רבי אליהו והותיר אחריו משפחה גדולה וענפה." זכה והתקיימה בו תפילתו של רבנו: ״אנא ה׳ אלוהינו, שלשל נא עוד את משפחתנו עד דור אחרון, בזרע קודש בעלי יראה וכשרון, חכמה ותבונה ודעת יתרון, עושר וכבוד השקט ושלוה גיל ורון, שיהיה לשם ולתהילה בעדת ישורון״(הקדמת המחבר לשו״ת מים חיים א).

הערת המחבר: נפטר בן 97 בתאריך י״ח בטבת התשע״ח, ונטמן בבית העלמין באשדוד. בהלוויתו הזכיר הרב שמעון חיים פינטו – רבה של אשדוד, שלא היה פשוט לסבא הגדול רבי יוסף זצ״ל להביא לעולם ילד אחד ויחיד, אבל הילד האחד הזה הביא לעולם הרבה חיים חדשים, דור ישרים מבורך, והשאיר אחריו אור שיאיר לדורות. תנצב״ה.

פיוטים שנכתבו על היו״ם

רבנים ומשוררים שונים שהעריכו והעריצו את היו״ם, כתבו מספר שירים ופיוטים על דמותו וחיבוריו של רבי יוסף משאש זצ״ל. להלן מספר שירים מצומצם:

• אור בהיר אור נערב – מאת הרב יצחק מרעלי זצ״ל'

הרב יצחק מרעלי זצ״ל (1952-1867) רב משכיל עברי מאלג׳יר, משורר ופייטן, חוקר, מתרגם, דיין ומחנך, ממחיי השפה העברית באלג׳יר ומראשוני מנהיגי שיטת עברית בעברית. כתב מעל ל-200 פיוטים ושירים, ונחשב לדמות מרכזית בקרב משוררי וחכמי אלג׳יריה. הפיוט הנ״ל הובא עם ביאור לרעיונות השיר בהקדמה לשו״ת מים חיים א, עמ׳ 7 – הסכמת הרב יצחק מרעלי.

אור בהיר אור נערב / על קרית מלך רב

צץ פתאום ממערב / כאשר בא יוסף:

נדים לנשיא נעדר / משושם ציץ בסמדר

ויכוננו כס מהדר / ויעלו את יוסף:

יראת רום אוצרו / ותעודה מבצרו

נשקו צור עת יצרו / ויברך את יוסף:

יהב לו המדע / כהימן וכלכל ודרדע

בשערים הוא נודע / בן פורת יוסף:

צדק לרדף מהיר / לנסר גן אל יזהיר

ובת-יה פניו תזהיר / כדברה אל יוסף:

חכו מן רב טעם / ובדרשו בכל פעם

צפוף יקשב העם / את כל דברי יוסף:

קומה לו כארזים / ובמטה נגיד חוזים

המון אמונים עליזים / נהג כצאן יוסף:

ממצולות תושיות / משה מרגליות

בעטרת פז ראויות / תהיו לראש יוסף:

רעיו רועי ישרון / בר שחק כי יחסרון

להשיב נפש ינהרון / לשבר אל יוסף:

עניו בישר מצוין / לובש תם כשרין

אך לקרב דת מזין / ויהי ה׳ את יוסף:

למדבר הרים יצא / גלות מקור רצה

ומים חיים מצא / המשקים את יוסף:

יחד צחי צמא / לרוות מעין חכמה

לאין און תרבה עצמה / לכו אל יוסף:

מדי ראו ראה / ברגלונית ‘ הנאה

חשק בה כי נשאה / עיניה אל יוסף:

אז יסור אליה / למץ צוף מליה

וימשש כל כליה / כי הובאו בית יוסף:

לטוב עשה אות אתו / כל שר תורה בעתו

בעין יפה בתתו / כל אשר לו ביד יוסף:

גזרת ספיר ספרו / בו חק גם שם הורו

עוד עוד אמרי שפרו / יוסף לאמר יוסף:

יואל חי העולמים / ברב חסד וברחמים

שום קץ בקרב ימים / לכל סבל בית יוסף:

רצון יעטר ויחנן / זרע אזרח רענן

וישיב לנוה שאנן / בני יעקב ויוסף:

עולמנו אור נמלא – מאת הרב דוד בוזגלו זצ״ל.

הרב דוד בוזגלו זצ״ל (1903 – 1975) מורה, משכיל עברי, מלחין, פייטן ומשורר יהודי־ מרוקאי שכתב מאות פיוטים ושירים בעברית ובערבית. ואשר נחשב לגדול הפייטנים של השירה המרוקאית המסורתית במאה ה-20. הפיוט הובא בתוך: בוזגלו דוד, שירי דודים השלם, ירושלים – תשס״ה. עמ^׳ 163.

עולמנו אור נמלא / שפרה עלינו נחלה

יום בו עלינו נגלה / הודו של יוסף:

משביר בר בטהרה / דגן שמים זו תורה

ללא שכר ותמורה / כל דברי יוסף:

דורש הוא לכל שואל / על פי דת יקותיאל

יהודה וישראל / אהב את יוסף:

אהבת אמת גלויה / ענות צדק רצויה

על יראת חטא בנויה / שופריה דיוסף:

ובקול חוצב להבות / עושה נפשות רבות

לבנים ולאבות / בן פורת יוסף:

דיין צדק לעמו / שותף עם דר במרומו

במעשה עולמו / הוא הצדיק יוסף:

חוטר גזע ישישים / אשר לאל חי נגשים

כולו קדש קדשים / וכל בית יוסף:

מלכות לאורך ימים / בנים בונים ומבינים

שלחן זרים ורוזנים / באהלו של יוסף:

עד יום יקים אהלו / עם סנהדרי אהלו

צור אשר אין ערוך לו / תקפו של יוסף:

שמעו שירי החדש – מאת הרב יצחק רואש זצ״ל.

הרב יצחק רואש זצ״ל (נפטר ב2014) רב ומשורר. חי במרוקו ועלה לארץ ישראל לאחר קום המדינה. חלק משיריו נכתבו בגולה ואופיים כיסופים לגאולה. ראה בתקומת ישראל במדינתו באתחלתא דגאולה וכתב פיוטים רבים על ניסי הקמת המדינה בין פיוטיו גם השיר ״אשיר לך ארץ חמדה״. הפיוט על רבנו הובא בתוך: רואש יצחק, יצחק ירנן, תשע״א. עמ׳ 253.

שמעו שירי החדש / לכבוד הרב משאש

עוז והדר הוא לבש / כתר שם טוב חבש:

מוחו מעין מתגבר / כמה ספרים חיבר

בשפת מליצה מדבר / דבריו כדבש:

בעיר תלמסאן היקרה / היה להם לאורה

ולעיר מקנס חזרה / כס הרבנות תפס:

משם עלה במהרה / לישראל היקרה

לרב ראשי הוא נקרא / עיר חיפה הוא כבש:

ישר מאוד וענו / חוט של חסד על פניו

כל רואיו אמרו אשריו / מדות טובות לבש:

זיו פניו כשכינה / לרצון האל פנה

רחם יתום ואלמנה / העדיף סובו לרש:

צור יחיד שאין בלתו / נא שים מנוחתו

עם צדיקים כמותו / שם מקומו יירש:

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

עמוד 39

מעללי צדיק

״הדברים עתיקים, כל העוסק במעשה צדיקים, כעוסק במעשה מרכבה,

ודגלו עלי אהבה״.

(נחלת אבות א, הקדמת המחבר, עמי מא).

בפרק זה ננסה לגעת, ככל הניתן, בדמות ההוד של היו״ם, תוך התבוננות וקריאה על מעלליו ואורחות חייו של רבנו המופלא, איש האשכולות. ליקוט המעשיות בפרק זה עניינו לחשוף מעט מזער מגדולתו של היו״ם, מתוך ציפייה למשוך את הלבבות אחר מידותיו המופלאות, ושהמעשיות הללו יהוו זרז להתחזקות בעבודת ה׳ וטיפוס בסולם המידות, על דרך מה שסלל רבנו הרמח״ל במסילתו: ״וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשי החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים״ (מסילת ישרים פרק כא).

הצפייה במעשיהם ובאורחות חייהם של גדולי ישראל הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת המידות והמוסר של עם ישראל בכל הדורות. בכל עניין, בשעת מצוקה וברגעי הרווחה נישאו עיניהם של ישראל לחכמי הדור להורותם דבר ה׳. חכמי האמת, שתורתם לא הייתה רק ספרים, אלא תורת חיים המחוברת לחיי מעשה, היו תל תלפיות, תל שכל הפיות פונים אליהם, ומבקשים מהם מענה ותושייה בכל צרכי החיים. לא רק בענייני הדת והרוח, אלא גם במציאות החיים היומיומית, בענייני הכלל ובענייני הפרט.

גם רבנו היו״ם, ככלל חכמי ישראל, היה מעורב עם הבריות בשמחתם ובצערם, באופן פרטי וציבורי. הוא שילב בחייו את כל הכלים המודרניים שיכולים היו לסייעו בעבודת ה', ורכש השכלה כללית בכל תחום מתוך יראת שמים ופיקחות רבה. כמו כן, הוא היה שותף למנהיגים ולפרנסי הקהל בכל מקום, מתוך ערנות רבה לדרישות הדור והתקופה. בסיפורים המובאים להלן ניווכח עד כמה תורתו של רבנו הייתה תורת חיים המחוברת למציאות, לעם ישראל ומעורבת עם הבריות כולן.

ביומן מסעו של פרופ׳ חיים זאב הירשברג, חוקר יהדות צפון אפריקה, הנקרא ״מארץ מבוא השמש״, מספר החוקר על פגישתו הראשונה עם היו״ם ועל הרושם הגדול שחקק בו רבנו:

רבות שמעתי עליו באלג׳יריה, מאחר שכיהן תקופת מה בתלמסאן, לפני שנקרא לחזור לעיר מולדתו מכנאס. עוד יותר סיפרו לי עליו בקאזה[בלנקה]… ר׳ יוסף הוא כבן שישים, בן הדור הישן, ואולי משום כך התנהלה השיחה בעברית, שהרב שולט בה שליטה מלאה…

לאחר הסעודה ישבנו בחדר עבודתו ור׳ יוסף הראני את ספריו, את דרשותיו וחידושיו, פרי עטו ועטם של הרבנים בני משפחתו, מהם בדפוס ומהם בכתב יד. כתב ידו של הרב יוסף משאש עצמו יפה להפליא, הוא בעל חוש אומנותי ויודע לעשות עיטורים, ממש כסופרים המפורסמים. ספרייתו עשירה, ליד ספרי הש״ס והפוסקים ושאלות ותשובות של גדולי מרוקו ואלג׳יריה מצאתי את כתבי ביאליק ואת הפרסומים התורניים האנציקלופדיים של ארץ ישראל.

(חיים זאב הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים, תשי״ז, ענל' 134-132)

הרב משאש לא חשש מעולם ההשכלה ולא מנע עצמו מכל חכמה; אדרבה, כל דבר שהתחדש לו וכל עניין חדש שלמד, חיבר אותו רבנו אל הקודש, והפיק ממנו את תועלתו כדי להתקדם בעבודת ה׳.

היו״ם כתב על חכמתם של חז״ל:

שא נא עניך לסדר זרעים, ותקע בו רעיוניך כמסמרות נטועים, ובין תבין כח חכמתם בטבע כל הצמחים והזרעים והאילנות, של כל הערים והמדינות, ומסכת בכורות והדומים לה יוכיחו עד חכמתם, בטבע בעלי חיים ותולדותם, ודיני ממונות יודיעו, עד היכן הגיעו, בחקירות העיוניות, בסדר המשפטים ותחבולות המסחר חכמות מדיניות… ידיעתם רבה היתה מאד בחכמת הרפואה והנתוח, והתכונה וההנדסה, והטבע והמספר, והשיר והמליצה וההגיון, ובכל חכמה ובכל מדע…

(מים חיים א, סי' קצה)

עוד הוסיף במקום אחר:

טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש" (קהלת ז׳, י״ב) יש לפרש ״ויותר לרואי השמש״- דהיינו, שעיניהם פקוחות להתבונן בענייני העולם. כי על ידי כן מתפקחים ומתחדד שכלם. כמו שמצינו בדורות הראשונים וראינו בדורות האחרונים, שכל חכם לב שהיתה דעתו מעורבת בענייני העולם הוא למופת בדורו, כמו הרמב״ם וחבריו וכיוצא בהם בכל דור זיע״א. וכל שאין לו עסק בענייני העולם, חכמתו בתורה מלאת פתיות ותמימות וגם בערות.

(נחלת אבות ח, עמ׳ 78)

מה רבו מעשיך ה'

סיפר לי בנו של הרב, שכאשר היה מגיע קרקס לעירו, היה הרב חושק מאוד ללכת ולראות את פלאי הבריאה, אך מכיוון שאין זה ראוי לתלמיד חכם לילך למקומות מעין אלו, היה הרב הולך לראות את בעלי החיים בזמן הפסקת הצהריים של העובדים, והיה צופה באריות, בפילים ובשאר החיות בעיון רב, ועל כל בריה שהיה רואה היה משבח לה׳ בשבח המיוחד לה. וכן כאשר היה מגיע לעירו של רבנו איזה מיצג או תערוכה, הקפיד לראות ולחקור אודותיו.

היו״ם תיעד פעם רגע מיוחד של לימוד במקום שמרחיב את הדעת:

והלכתי לבדי לגן הטיול של בני העיר, וישבתי על אחד הספסלים הקבועים שם תחת עצי תמרים נוכח הים, וחשבתי והרהרתי והכנתי וסדרתי את כל הדרוש, ושניתי ושלשתי עד שהיה שגור בפי.

(אוצה״כו א, סי' רפא)

באחד מדרושיו של הרב משאש, הסביר הוא כמה מידות טובות הטביע הקב״ה בבעלי החיים שהם פרי יצירתו, בכדי ללמד אותנו בני האדם. ועל ידי ההתבוננות בבריאה ובבריות יוכל האדם לסגל לעצמו כמה טבעים טובים ולקנות כמה הנהגות ראויות, וז״ל:

הנה הבורא ב״ה, הטביע בנפש הבעלי חיים המצוים עם האדם, איזה טבעים יקרים שאינם צריכים להם, ורק כדי שילמוד מהם האדם צורך עצמו ומוסר ודרך ארץ. והם: אמרו הטבעיים, כי המנוחה מזקת את הגמל, ומביאתו לידי רפיון כח, וזה כדי שילמוד ממנו האדם שלא ישב בטל, כי הבטלה מביא לידי שעמום ולידי זמה, ובפרט שמביאה לידי רפיון כח, כמו שאמרו רז״ל במציעא (דף עז.), אכולי דמחוזא אי לא עבדי חלשי [הסבלים של העיר אם אינן עובדים הם נחלשים], ע׳׳ש. וכן אמרו בגיטין (דף סז:) גדולה מלאכה שמחממת את בעליה, ובנדרים (דף מט:) אמרו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, ע׳׳ש.

הסוס הוא אוהב את הניקיון הרבה, ויש סוסים שמשתגעים אם לא ירחצום וינקו אותם, ויש באים לידי חולי ורפיון כח אם לא ינקום וירחצום, וזה כדי שילמוד האדם מהם ליזהר ברחיצה וניקיון, כי הם עוזרים את האדם הרבה בכל עניניו בגשמיות וברוחניות, וכן אמרו רז״ל בסוטה (במשניות ע״פ רבנו עובדיה סוף פרק ט), נקיות מביאה לידי טהרה (עיין תפארת ישראל שם). ועוד אמרו בסוכה (דף כ:) דשינת הסוס שתין נשמי (שישים נשימות), ע״ש. ובאוצר ישראל(אות סי ״סוס״) כתב, שחכם אחד חקר על זה ודקדק כמה פעמים בשינת הסוס, והיה מונה חמישים ותשעה נשמי והסוס היה מתעורר, ועוד חמישים ותשעה נשמי והסוס מתעורר, ושיעור חמישים ותשעה נשמי הוא יותר מחצי שעה, ע״ש. וגם זה בא ללמד דעת, שלא ישתקע האדם בשינה, רק ירגיל עצמו לישון מעט בין ביום ובין בלילה, וזה מועיל מאד לגשמיות ולרוחניות, וכמאמר המלך החכם, "אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך ושבע לחם״(משלי כ, יג), ופירש הגאון המלבי״ם זיע״א, דקאי על שניהם, הגשמיות והרוחניות, יעו״ש.

הפרד – ראיתי בספר בעלי חיים, משם חכמי הטבע והמחקר, כי הוא מבין הרבה רמזי בעליו, לילך או לעמוד, לנטות הצדה או לילך ישר, לעלות להר או לירד לעמק, לצהול או לשתוק, ופעמים אינו מבין כלל, ואמרו, כי הוא מבין רק עושה עצמו שאינו מבין, וזה ללמד האדם דעת, שלפעמים יעשה עצמו שאינו מבין, אם כדי שלא לבייש העומד לפניו אם שגג והוציא מפיו דבר שלא כהוגן, אם כדי שלא להשיב חרפו דבר, והרבה אופנים באים לידי האדם בזה.

החמור הוא ירא מאוד מהמים, ובעמל רב ובכבדות גדולה הוא עובר את אמת המים, כי נראית בעיניו לנהר גדול, וירא פן יטבע בו, ולפעמים מרוב פחדו משתין מים, ואפילו כשהוא שותה הוא מחבר את שפתותיו ושותה מעט מים, וגם זה ללמד דעת לאדם, להיות תמיד ירא מעבור ימים ונהרות, כי הם מקום סכנה, ומזה ילמוד עוד להרחיק עצמו מכל נזק.

הבקר – אמרו רז״ל למה נקרא שמם בקר, מפני שהם מבקרים זה את זה, וכאשר יחלה אחד מהם בעדר, כל אחד יבוא ויעמוד לפניו רגעים אחדים ומביט בחולה עין בעין והולך לו, ואם יהיה קשור שאינו יכול לילך לבקר את החולה, הוא מביס בו מרחוק, ועושה כל טצדקי(תחבולות) להראות לו את קשריו שהוא קשור בהם. כן ראיתי בספר בעלי חיים הנזכר. מזה ילמד האדם תמיד להיות מצטער בצער חבירו, ולבקרו ולדבר טוב על ליבו.

הצאן, אי אפשר להם לילך בלא אחד הולך בראש העדר, וכן אמרו רז״ל (ב״ק נב.) כד רגיז רעיא על ענא, עביד להו נגדא סמיותא (כשהרועה כועס על הצאן, מנקר את עיני העז המנהיגה והיא נופלת וכל העדר נופלים אחריה), ומזה ילמוד האדם, שתמיד יעשה לו מנהיג שילמוד ממנו דברים טובים ומועילים, ואל יסמוך על בינתו, כמו שנאמר "ואל בינתך אל תשען" (משלי ג, ה), וכן אמרו רז׳׳ל ״עשה לך רב".

הכלב הוא נאמן לאדונו, ומוסר נפשו עליו כידוע, כך האדם צריך שיהיה נאמן לאדונו למלך ולשרים, וכל שכן וקל וחומר לבורא ב״ה, שימסור נפשו על קדושת שמו. ורמז לדבר אמרתי, "ואהבת את ה׳ אלוהיך בכ״ל לבבך" אותיות כלב, ללמוד ממנו להיות נאמן לדתו למסור נפשו עליה.

ועוד נמצא לרז״ל מאמר אחד בעירובין(דף ק:), וז״ל: "מלפנו מבהמות ארץ״, זו פרדה שכורעת ומשתנת, דהיינו עושה בזה מעט צניעות, גם כדי שלא יהיו נצוצות נתזין למרחוק, כדי שלא לטנפם אחרים, כן האדם יהיה צנוע בהטילו מים, ויזהר שלא לשפוך דבר מרחוק כדי שלא יטנף אחרים.

וסיפרו רז״ל מעשה בחסיד אחד, שראה לאחר שהיה בונה בית ומוציא אבנים ומשליך ברשות הרבים, ואמר לו אותי חסיד, מפני מה אתה מוציא מרשות שאינו שלך לרשות שלך? לגלג עליו. לימים מכר את ביתו והיה מהלך ברשות הרבים ונתקל באותם אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד.

ועוד אמרו שם "ומעוף השמים יחכמנו", זה תרנגול, שמפייס ואח"כ בועל, מאי מפייס לה, אמר רב יהודה אמר רב: הכי קאמר לה (כך הוא אומר לה) זביננא לך זיגא דמטי ליך עד כרעיך, לבתר הכי אמר לה לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך(אקנה לך מעיל שמגיע לך עד רגליך. ואחר כך אומר לה, תישמט כרבולתו של אותו תרנגול, אם יש לו ואינו קונה לך). והנה רז״ל למדו את זה ממה שאנו רואים אותו בשעת תשמיש פושט כנפיו עד סוף כרעיו ומשמש, ואחר תשמיש כופף ראשו וכרבלתו, משמע שרומז לה איזה דבר, וכמ׳׳ש רש״י ז״ל.

ועוד דבר גדול נלמוד מהתרנגול שמכוון השעות של אשמורת הלילה ושל חצות ושל עמוד השחר, כדי שהחי יתן אל לבו לעמוד לעבודת בוראו ועל כן קבעו רז״ל ברכה על זה "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".

עוד אמרו שם, אמר רכי יוחנן אילמלי לא נתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ופרש״י ז״ל, צניעות מחתול, שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו, וגזל מנמלה, שאין אחת גוזלת מאכל חברתה. ועריות מיונה, שאינו נזקק אלא לבן זוגו, ע״ש. הרי לך כמה מוסרים ומדות טובות נלמוד מהבהמות והחיות והעופות הביתיות, מהטבעים שהטביע בהם הבורא ב״ה, ללמד לאדם דעת. והמלך שלמה בראותו איזה אנשים מבני דורו דבקים במדת העצלות המגונה, בגשמיות וברוחניות, הטיף עליהם לקח טוב לאמר ״לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם׳׳, ורצה לומר: אתה העצל, צא מן הבית ולך לשדה למקום הנמלה, וראה דרכיה והתחכם ללמוד מהם.

(נחלת אבות ד, עמי 219)

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה- מעללי צדיק.

עמוד 45