אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 1/2
אמנון אלקבץ
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים שהגיעו למרוקו, מציגים מתוכם את האותנטיות מן העבר המפואר של הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי, במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה הנוצרית. קהילה מפוארת זו, חיה ויצרה במשך קרוב לאלף שנה, מתוכם יותר מ-400 שנה של "תור-זהב" של כמעט עצמאות מדינית, תרבותית וכלכלית עד שנת 1492. שנת 1492, היא תאריך רב- משמעות בחיי היהודים ובדברי הימים של ספרד. עד השנה הזו רוב יהודי העולם ראו בספרד את מולדתם החלופית עד שישובו למולדתם הנצחית, שע"פ התפילה: "לשנה הבאה בירושלים".
אץ בכוונתי במאמר קצר זה להביא בפני הקורא את האפופאה הנפלאה של קהילת יהודי ספרד בהצי האי האיברי, מראשית יסודה ועד חיסולה עם מתן צו הגירוש של שנת רנ״ב, 1492. כל רצוני הוא להביא בפני הקורא עוד דף אחד בקורות חיי היהודים במהלך ההיסטוריה ארוכת השנים בחיי עמנו, שראשיתה, בהמשך רצף היצירה התורנית שלאחר חתימת "התלמוד הבבלי", דרך "תור הזהב" ועד לחיסולה המתוכנן והיזום של הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת שקמה בתולדות עמנו בספרד (יהדות אירופה ו״השואה" הם סיפור אחר). יוצרים רבים כתבו, וספרים אין מספר נכתבו על התקופה הזו, ועל מאורעותיה, ועדיין רב בה הנסתר שטרם נחקר. סיפורה של התקופה, הוא ארוך מארץ מידה, ורחב מיני-ים, ובוודאי שלא ניתן להכילו במאמר בין מספר עמודי כתיבה בודדים.
מאז כמעט וחדל להתקיים הקיבוץ היהודי הגדול בבבל, במתכונתו הידועה לנו מהתלמוד הבבלי, קרנה של גולת ספרד עלתה, ולמעשה באה במקומה של גולת בבל. המרכז היהודי החדש והגדול שעלה והאיר את שמי-המערב בגולת ספרד, כמו אחיו-תאומו בבבל, אף הוא התנהל תוך עליות ומורדות ביחסיו מול השלטונות המקומיים שהיו עסוקים במלחמות מתמידות על נתיבי המים בים ועל שווקי המסחר והסחורות בעולם. בעת הזו, גם ארצות אירופה דיממו מהמלחמות הרבות שהתחוללו ביניהן על השליטה במדינות אפריקה החלשות, אך העשירות במחצבים ובאוצרות טבע. גילוי אמריקה הביא למעט רגיעה בין המדינות, והן התפנו לעשות גם למען ביתן פנימה. אף הכנסייה הנוצרית התפנתה להשיב לידיה את המונופול על הדת, וזו גם הייתה ההזדמנות לצאת למלחמת חורמה נגד שתי הדתות המונותיאיסטיות המתחרות, האסלאם והיהדות, ובעיקר מול בני דת משה. ההתמכרות לאמונה ולכנסייה הזכירה את תקופת "מסעי-הצלב" בשיאן. תוך תקופה קצרה, חלה תפנית בספרד שעברה ממדינה פתוחה המסכימה לקבל לתוכה גם דתות מונותיאיסטיות אחרות, והיא סובלנית לנוכחותן, למדינה הדוחה את קיומן ואף יוצאת להילחם בהן. השינוי שחל ביחסה של הכנסייה למתנגדיה, הצביע על פקיעת הסובלנות שהייתה לה לגבי הדתות האחרות. אימוץ הפרשנות החדשה של האוונגליון ע״י אבות הכנסייה ובית המלוכה, הגביר את הסגידה ל״שילוש הקדוש" באופן דרמטי, וגרם להרעה במצבן של שאר האוכלוסיות הזרות שבספרד. האמונה, עתה, חלחלה עמוק בקרב הנוצרים המאמינים שחייבים להסיר כל מכשול לפני בואו הקרוב של "המשיח", על כן יש לטעת חזק את הדת בקרב כלל האוכלוסייה. לשם כך, מונו מדריכי דת בכל רחבי ספרד, אלה לא הסתפקו בהסברת מהותה של הדת בלבד, אלא אף פתחו בציד אדם על אותם "רכי האמונה", ולא בחלו בשום אמצעי כפייה כדי להשיג את מטרתם.
המכשול הגדול בו ראו הנוצרים את הסיבה העיקרית לעיכוב בואו של משיחם, היה ריבוי הנוכרים והזרים לנצרות, ובעיקר היהודים הדוחים את הסבריהם בדבר נצחיות מלכותו, ושמשיחיותו כלל אינה מעוגנת בכתבי-הקודש. על מנת לזרז את "גאולתם", פסקו שיש לשים קץ להמשך נוכחותם של "הכופרים" בתוך "מחנה המאמינים". הדגש על "הכופרים" הושם בעיקר על בני-דת משה, הלא הם היהודים, לפיכך יש להתמקד בהם, ולהיאבק בדתם בכל הכלים האפשריים, זאת חרף העובדה שהנצרות מייחסת ליהדות מקום מרכזי ומיוחד בתולדותיה, ושדרכה הואיל האל להוציא מקרבה את "שליחו", אולם הם בגדו בו, לפיכך ראשי הכנסייה קיבלו החלטה שאין די בשכנוע היהודים בהמרה דתם לנצרות ע״י התנצחות פילוסופית ודתית לגבי אמיתות הנאמר בכתבי הקודש, אלא שיש להילחם בהם גם בדרכים אגרסיביות אף של כוח, פיסי וכלכלי, על מנת "להשיבם, להנחילם ולהורותם את האמונה האמיתית".
ההחלטה המדינית-דתית על האופן בו תטופל בעיית "הזרים" הרבים שאינם מוכנים לקבל עליהם את הדת הנוצרית, הובאה בפני הכינוס האקומני-הנוצרי הבכיר בו התקבלו ההחלטות החשובות המחייבות לנהוג על פיהן בעולם הנוצרי. מי שנמנו על ראשי הכנסייה הבכירים ביותר, היו אנשי חצר המלוכה הספרדי. אלה פסקו שיש לשים קץ להתנצחויות הפילוסופיות־ דתיות, שאגב, בהן ידם של הפרשנים היהודים הייתה תמיד על העליונה, מכאן נפלה ההחלטה מטעם הכנסייה שעל היהודים להחליט, אם הם מקבלים עליהם את הדת הנוצרית, ובכך תותר להם המשך הישיבה בספרד, ואם לאו, עליהם לעזוב את המדינה בתוך זמן של 3 חודשים מיום פרסום הצו המלכותי. פקודת הגירוש ניתנה ביום 31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ״ב), למועד 31 ביולי 1492 (ז, באב), בצו"אלהמברה", ונחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו המלכה איזבלה מקסטיליה. הצו אסר בחוק המשך ישיבת היהודים בJבלי הארץ קסטיליה ואראגון. ויהודים שישבו בחבלי ארץ אלה, וסרבו להמיר את דתם לנצרות, נאלצו לעזוב את מרבית רכושם מאחוריהם, ולהתחיל בנדודים שלא ידעו מתי יגיעו לקיצם. לעומתם כמחצית מיהודי חבלי ארץ אלה המירו דתם, והתחילו להופיע יותר ויותר קהילות מומרים שלמות ובפרהסיה. קהילות אלה יצרו סוג חדש שכונה "נוצרים חדשים", ופעלו כיחידה חברתית מובחנת שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה , ואף גרמה לקנאה לא מעטה בקרב "הנוצרים האמיתיים", בשל היותם משכילים יותר ובקיאים ב״טסטמנט", היא הברית הישנה. צו הגירוש שיקף את שאיפת הכתר ליצירת חברה נוצרית הומוגנית, ללא ערב-רב זר בתוכה, ומשהפר את הוראות הנהגת הכנסייה, נמסר בידי"האינקויזיצייה", אותו בית דין של הכנסייה הקתולית שהוקם במיוחד למטרה זו. בית־דין זה החל לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481, ומטרתו הייתה לשמור על אחידות האמונה הנוצרית וערכיה, ולטפל בסוטים שטרם קיבלו עליהם את מלכותו של "המושיע". בסמכותו של בית-דין זה ניתנה הרשות לדון את הסרים מדרך האמונה הנוצרית, לעינויים קשים ככפרה על עוונותיהם, או אף לדון אותם למוות בתלייה או בשריפה על המוקד לכל אותם יהודים שעדיין מחזיקים ביהדותם. החלטותיה של האינקוויזיציה היו סופיות, ולא ניתן היה לערער עליהן.
ראש האינקוויזיציה בעת הזו, ומי שעמד מאחורי גזירת הגירוש היה תומאס דה טורקמאדה, בן להורים מומרים, שסבר שמתנצרים החדשים, נתונים עדיין להשפעה היהודית־דתית, ומעצם נוכחותם הם יכולים לגרום למתלבטים לשוב ליהדותם, לפיכך פנה למלך פרננדו ואשתו איזבלה, בדרישה להורות על גירוש כלל יהודי ספרד שטרם התנצרו, על מנת למנוע את השפעתם של אלה על המומרים שעדיין מתלבטים לגבי זהותם החדשה. המלכים קיבלו את דרישת ראשי הכנסייה והורו על גירוש כלל יהודי ספרד, וביום 31 במרץ 1492, פורסם הצו המלכותי, הוא Edicto de Granada, שפרסומו עוכב עד ליום 29 באפריל. צו זה היה החלטי וסופי, ולא הייתה כל דרך לביטולו עד לביצועו המושלם.
במקביל לגירוש היהודים, בשנת 1502, הוצא צו מלכותי המורה גם לכלל המוסלמים שבחבל גרנדה שאם חפצם לתחת בספרד, חובה עליהם להתנצר או לעזוב את ספרד.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 1/2
עמוד 42