ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו

ד״ר יגאל בן־נון

מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958

סיבות רבות גרמו ליהודים לעזוב את מרוקו אחרי הקמתה של מדינת ישראל. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות. עובדת היסוד הייתה העובדה שמרוקו הוגדרה כמדינה מוסלמית. כל ניסיון להתגבר על קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון לכישלון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך המרוקניזציה והערביזציה של המנהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה. בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות באשר לעתיד היהודים במדינה החדשה. קורות היהודים בשאר ארצות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים למוסלמים. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני התעורר החשש לאיבוד היתרונות שהושגו בזכות החינוך הצרפתי עקב הערביזציה הצפויה להתבצע. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהתנהל זמן רב בקרב יהודי המדינה. תהליך זה התקיים כבר במאה ה-19 והואץ בתקופת החסות הצרפתית במסגרתו נטשו היהודים את הכפרים לכיוון העיירה הסמוכה ועברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות יותר. עם הפיכת קזבלנקה למוקד כלכלי חשוב עברו יהודים רבים ישירות מן הכפר המרוחק אל המרכז הכלכלי החדש.

הנרטיב הישראלי מייחס את העליות לישראל למניעים ציוניים. בכל העולם, נרטיבים לאומיים ניזונים יותר ממיתוסים וירטואליים, מאשר מאמת היסטורית. ואולי טוב שכך. היום ברור להיסטוריון, שחלקם של המהגרים לישראל ממניעים אידאולוגיים, זעום ביותר. סגירת שערי ארה״ב בשנת 1923 בפני הגירה הייתה אחד מהגורמים לעליות הגדולות ממזרח אירופה ומרכזה. כאשר הגיעו יהודים מארצות מוסלמיות, השתנה הנרטיב. עלייתם לא הוגדרה כציונית, שהוא מושג יוקרתי. המציאו עבורם הגדרה חדשה: ׳׳עלייה משיחית׳׳ משיחיות זו נשמעת יותר כמתנה צנועה לקרוב עני, שלא רוצים לראות בו חלוץ ציוני. יהודי מרוקו לא עלו ממניעים משיחיים אלא מחשש לחיים במדינה ערבית-מוסלמית שמשטרה מעורפל.

החשש מעתיד מעורפל הביאו רבים לבחור ביציאה ממרוקו. שליחי ישראל קבעו את גורל הקהילה, על סמך הערכה שגוייה, שסכנה מידית אורבת לה, ולכן מחובתם להצילה, יהיה המחיר אשר יהיה. קברניטי המדינה התעקשו להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות מנוגדת לגישה זו, להט העשייה אטם את עיני השליחים, והתנהגותם שיקפה את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח. שלושה עקרונות הנחו את קברניטי ישראל ביחסם לקהילה היהודית במרוקו וקבעו את קווי היסוד של תפיסתם הציונית: האנטישמיות היא אוניברסלית ועל זמנית, וכל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה. לכן על מדינת ישראל להקדים תרופה למכה ולהעבירו ארצה. אחרי שואת יהודי אירופה, יהדות צפון־אפריקה הפכה למאגר היהודי החשוב ביותר בעולם.

על חשיבות יהודי מרוקו באספקת חיילים לצבא יש ללמוד משליחותו של ישראל עמיר, מנהל אגף כוח־אדם במשרד הביטחון, שביקר בקהילות צפון־אפריקה במרס 1953. הדו׳׳ח שמסר בישיבת המוסד לתיאום השפיע על עמדות ראש הממשלה דוד בן־גוריון לעניין ההקלות בכללי המיון של העולים. לצד הצרכים הפונקציונליים נאחזה האידאולוגיה הרשמית של ראשי היישוב באקסיומת היסוד הציונית שקובעת שיהודי בגולה, באשר הוא יהודי, חי בסכנה מתמדת. עבור האורתודוקסיה היהודית זו הקהילה שתנציח את היהדות מול איום ההתבוללות. ישראל מצדה, ראתה במאגר זה מקור שיספק כוח אדם לביצור ההתיישבות היהודית, כדי להתגבר על מה שמכונה ׳׳הבעיה הדמוגרפית׳׳. לא די היה להכריז חגיגית על מדינה. מי שעיניו בראשו ידע שעם 600,000 יהודים בארץ, מדינה לא יכולה להתקיים.

אי לכך, הנרטיב הלאומי נאחז כאקסיומה הקובעת שללא הצלת יהדות הגולה מסכנת האנטישמיות, ישראל תחטא להצדקת קיומה, כיוון שקיום זה לא היה דבר מובן מאליו. רק כך אפשר להבין את עקשנותם של שליחי ישראל להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות שלא תאמה אידאולוגיה זו, להט העשייה באותם ימים, אטם את עיני השליחים, ודוחותיהם שיקפו את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח.

הסופר מטנגייר קרלוס דה-נזרי הדגיש את ההבדל בין תולדות יהודי מרוקו ובין תולדות עם עולם: ׳׳הרי זו טעות לחשוב שמרוקו הייתה בשביל היהודים תומכי הלאומיות, מה שצרפת היא בשביל יהודי צרפת, ואנגליה בשביל יהודי אנגליה. לטעון זאת תהווה כניעה לאינטרפולציה מטעה׳׳. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, שניהל את המגעים עם שלטונות מרוקו, עמד אף הוא על הבדל זה. לדבריו, לכל אורך תולדות התפוצה היהודית באירופה המזרחית, בלטה תדמית היהודי המנודה, המיטלטל ממקום למקום בחיפוש אחר ארץ מקלט שתאפשר לו לחיות את חייו כראות עיניו ולהתפרנס בכבוד. ואילו במרוקו המצב הפוך: המרוקנים נאחזו ביהודי ארצם בכל מאודם, מבחינה פוליטית וכלכלית גם יהד״. לעומתם, שרת החוץ גולדה מאיר ראתה בטביעת ספינת העולים אגוז חוליה בשרשרת קורות היהודים במאבקם באנטישמיות על ידי העפלה לישראל. כמוה, משה שרת ראה באירוע זה דף מתוך המרטירולוגיה היהודית: ׳׳אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה עכשיו ממרוקו׳׳.

ההיסטוריון מטעם המוסד, אליעזר שושני, עמד על האוניברסליות העל-זמנית של האיבה ליהודים: ׳׳ניסיון העבר ־ ובמיוחד לקח החורבן הגדול שבא על קהילות ישראל באירופה הנאצית – יש בו משום עדות, שסדרי חברה שהותקנו בעמל דורות נמחקים עד לבלי הכר עם בא הגל העכור שאין לו מעצור. במובן זה לא הל כל שינוי במעמד תפוצות ישראל בגולה מיום שהלכו היהודים אליה. אמנם הקמת מדינת ישראל חוללה תמורה בהרגשתם היהודית, אך גולה היא גולה, ומיעוט הוא מיעוט ואיבה לזר, ובמיוחד ליהודי, היא איבה׳׳. ישראל חייבת להתערב במרוקו ״בין אם מבקשים ממנה אותם יהודים זאת, ובין אם אינם מבקשים זאת, בגלוי ובקול רם״ לדבריו, שיגור שליחי המוסד למרוקו לא שונה משליחות הישראלים שהוצנחו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה: ׳׳אם מטילים אשמות מאשמות שונות על מדינת ישראל על מעשים שהיא עושה ועל מעשים שהיא אינה עושה, הרי האשמתה בהתערבות במצב היהודים באותן התפוצות בעוד זמן, תתקבל על ידה באהבה. יותר מזה, יש בו במעשה זה שלה, תוספת צידוק לקיומה בעולם׳׳.

ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו

עמוד 68