החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק שני-דוד גדג'.

דוד גדג

בכל בתי הספר הונהגה מערכת הוראה אחידה בצרפתית שנקבעה על ידי הוועד המרכזי של החברה בפריז. תוכנית הלימודים כללה צרפתית כתובה ומדוברת, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה כללית, יסודות בפיזיקה ובמדעי הטבע, וכתיבה תמה בצרפתית. העברית נלמדה במטרה לאפשר לתלמידים לקרוא את כתבי הקודש והתפילות, וזאת בדומה לחינוך המסורתי. נוסף על עברית נלמדו תולדות עם ישראל בתקופה המקראית והבתר־מקראית ולימודי דת יהודית. בהתאם להסכמים שחתמה כי"ח עם הנהגת הקהילות, לימוד העברית ומקצועות היהדות נותר באחריות הנהגת הקהילה והיא הציבה את המלמדים שלימדו בבתי הספר של כי"ח ומימנה את שכרם. המורים לצרפתית ולימודים כלליים נשלחו בראשית פעילותה של רשת החינוך מצרפת. לאחר התרחבותה של רשת החינוך נבחרו המצטיינים שבתלמידי בתי הספר במזרח התיכון ובצפון אפריקה ונשלחו להכשרה בת ארבע שנים בבית מדרש École normale orientale israélite  שהוקם למטרה זו בפריז ב־1867 .בתום ההכשרה חזרו המורים לארצותיהם, הפיצו תוכני לימוד אחידים בצרפתית ושימשו למעשה שליחים של כי"ח בקהילותיהם. שם זכו ליוקרה רבה ונתפסו כבעלי סמכות, ולבד מתפקידם כמחנכים שימשו עובדים סוציאליים בקהילות וגורם מקשר בין הקהילות לגורמים אירופיים כמו קונסולים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נקלעה כי"ח לקשיים כלכליים, ובאוקטובר 1915 נחתם הסכם בינה לבין המחלקה לחינוך ציבורי של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ובמסגרתו נקבע כי הפרוטקטורט יסייע בתקציב לבתי הספר הקיימים של כי"ח, אך לא תתאפשר פתיחה של בתי ספר חדשים. נוסף על כך התחייבה כי"ח לעמוד תחת פיקוח המחלקה בכל הקשור לעניינים פדגוגיים וסניטריים. בשנת 1916 הקימה המחלקה לחינוך ציבורי את רשת החינוך הציבורית צ"י שכללה בתי ספר קיימים שכי"ח לא הצליחה לתקצב ובתי ספר חדשים. רשת בתי הספר צ"י הוקמה במטרה להחליף בהדרגה את בתי הספר של כי"ח. סגל ההוראה ברשת צ"י הגיע למרוקו מצרפת ומרביתו לא היה יהודי, ובחלק מבתי הספר נזנח החינוך העברי והיהודי. על כן העדיפו הורי תלמידים לשלוח את ילדיהם ללימודים בכי"ח שבהם לימדו מורים יהודים ונלמדו, גם אם לא תמיד באופן משביע רצון, עברית ומקצועות היהדות. מצב זה הביא את המחלקה לחינוך ציבורי של הפרוטקטורט הצרפתי לשנות את ההחלטה בביטול בתי הספר של כי"ח. בשנת 1924 נחתם הסכם חדש שבו העבירה המחלקה לחינוך ציבורי את האחריות על כל בתי הספר היהודיים במרוקו לכי"ח. כי"ח נדרשה להמשיך לעמוד בפיקוח וברגולציה של המחלקה ולהציב נציג של הרשת שיעבוד בצמוד למחלקה. אחד מהעניינים שעליהם פיקחה המחלקה לחינוך ציבורי היה החינוך העברי והיהודי בבתי הספר.

 בין השנים 1916-1924 הוצב יוסף קונקי, מנהל בית הספר של כי"ח ברבאט, בתפקיד מפקח על החינוך העברי והיהודי, ולאחר חתימת ההסכם בשנת 1924 שימש דוד יום־טוב צמח בתפקיד נציג כי"ח כלפי שלטונות הפרוטקטורט, ובכלל זה כמפקח על החינוך העברי והיהודי. קונקי וצמח ביקרו פעמיים בשנה בבתי הספר של שתי רשתות הלימוד היהודיות ובדקו אם סגלי ההוראה בבתי הספר פועלים על־פי התוכנית שהוגדרה על־ידי המחלקה לחינוך ציבורי ובחנו את כשירותם של המורים.

תוכנית הלימודים: בין הנחיה למעשה

תוכנית הלימודים לעברית ויהדות לבתי הספר הצרפתיים במרוקו כללה שלושה רכיבים מרכזיים: השפה העברית, לימודי דת והיסטוריה מקראית ובתר־מקראית. סביר להניח כי התוכנית עוצבה על־ידי כי"ח, מכיוון שהיא זהה לזו שהחברה פרסמה ב־1903 והנהיגה עד לאחר מלחמת העולם השנייה. המלמדים לימדו עברית, לימודי דת והיסטוריה מקראית בעברית, והמורים לצרפתית לימדו היסטוריה בתר־מקראית בצרפתית.

לימודי השפה העברית

לפי התוכנית של כי"ח, לימודי העברית כללו קריאה, כתיבה, תרגום ודקדוק. לאחר לימוד יסודות הקריאה, נלמדו כל יתר המרכיבים באופן מעשי ובצמוד לטקסטים מקראיים. בתוכנית פורטו ספרי התנ"ך והפרקים שאותם נדרשו המלמדים ללמד בכל אחת מהשנים. לימודי הדקדוק התמקדו בכללֵי הניקוד, בחלקי הדיבור ובתורת הפועל. התוכנית כללה שיעורים ללימוד קבוצות מילים לפי נושאים )hébreu Thème ,) במטרה להעשיר את אוצר המילים של התלמידים. בהנחיות של כי"ח ניתן דגש על אופן הלימוד: "שיעורי העברית ילמדו בקבוצה באמצעות לוח חום ולא באופן אינדיווידואלי ולא באמצעות עמודים בודדים או קרועים של תנ"ך ישן או באמצעות לקסיקון, כפי שנלמד עדיין בחלק מבתי הספר".

ניתוח הדוחות מלמד על הפער בין התוכנית המקורית לבין הדרך שבה הוצאה לפועל בבתי הספר. ברוב הקהילות המלמדים המשיכו ללמד כפי שהורגלו והתעלמו מההנחיות החדשות. הם לימדו בעיקר מיומנות קריאה, כדי לאפשר לתלמידים להשתתף בתפילה ובקריאת התורה בציבור. סביר להניח כי בחלק מהמקרים המנהלים כלל לא הביאו את התוכנית לידיעת המלמדים, ואפשרו להם להמשיך ללמד לפי ידיעותיהם וכישוריהם המקצועיים. שלבי הלימוד כללו: לימוד קריאת האותיות, סימני הניקוד, הברות, קריאת מילים שלמות ולבסוף תרגול אינטנסיבי של קריאת טקסטים מקראיים. החּומש נלמד לפי החלוקה לפרשות השבוע וההפטרות, ובכל חג נלמד הטקסט הייחודי לו. אף על פי שבתוכנית של כי"ח נדרשו המלמדים ללמד כתיבה, מרביתם לימדו קריאה בלבד, וכותבי הדוחות תיארו את לימוד השפה תוך שימוש בפועל קרא – lire) לקרוא(. למרות ההנחיות ברוב בתי הספר הקריאה נלמדה באופן מסורתי: לימוד האותיות בעל־פה ולאחר מכן קריאתן מתוך לוח עץ קטן או מתוך דפים בודדים של ספרי קודש שנאספו מהגניזה. קונקי וצמח ציינו בדוחותיהם שתי ערים בלבד, מוגאדור ומזגאן, שבהן נלמדה גם כתיבה, ואת הסיבות לכך אפרט בהמשך.

אף שבמרבית בתי הספר המשיכו המלמדים ללמד באופן המסורתי, מהדוחות עולה כי חלק מהמלמדים החלו להכניס שינויים ובתוכם הוראה באמצעות ספר לימוד. הספר Nouvelle  méthode  pratique de lecture hébraïque" שיטה מעשית חדשה לקריאת עברית"; ) נכתב על ידי אברהם (אלבר) חיים נבון, מנהל בית המדרש למורים של כי"ח בפריז בין שתי מלחמות העולם. נבון ייחס חשיבות רבה להוראת השפה העברית ומקצועות היהדות בבתי הספר של כי"ח ונוסף על הספר הוא הוציא לפועל תוכנית לרפורמה בלימודי העברית והיהדות בבית המדרש למורים שניהל. התוכנית כללה בין היתר לימוד היסטוריה של עם ישראל באופן ביקורתי, הוראת ספרות ההשכלה העברית וכן תרגול דקדוק באופן מעשי ולא לימוד כאוסף של חוקים תיאורטיים.

הספר Nouvelle méthode  pratique de lecture hébraïque"  שימש ללימוד יסודות השפה העברית. חלקו הראשון הוקדש ללימוד שיטתי של האותיות וסימני הניקוד, תוך כדי רכישת אוצר מילים בהתאם לאותיות שנלמדו .והחלק השני כלל טקסטים לקריאה מתוך התנ"ך והתפילות לשינון ובתוכם: חלקי פסוקים מהתנ"ך, רשימת חגי ישראל, ברכת המזון, ברכת הלילה וקריאת שמע. נבון אימץ בספרו את שיטת החינוך המסורתית והכניס בה יסודות פדגוגיים חדשים שנכתבו כהנחיות למורה שהוסיף בפתח הספר בצרפתית. בהנחיותיו הוא ממליץ ללמד את האותיות בצמוד לניקוד וללא הפרדה, להימנע משבירת הברות, לתרגל איות מילים בכל שיעור, ולימוד אוצר המילים מן הקל אל הקשה. העברית נלמדה באמצעות תרגום לשפה המדוברת )ערבית־יהודית, צרפתית או ספרדית( ולא ישירות בעברית (עברית בעברית)

ספרו של נבון לא חולל מהפכה בשיטת לימוד העברית ולא נכתב במטרה ללמד אותה כשפה חיה, כפי שנעשה הדבר באותה תקופה באירופה ובארץ ישראל. כמי שעמד בראש בית המדרש למורים של כי"ח בפריז, תפיסתו תאמה את האידיאולוגיה של החברה, שלפיה השפה העברית צריכה להילמד כשפה דתית בלבד ולא כשפה לאומית. למרות זאת יש לספר חשיבות מכיוון שארגן, שיפר ויצר אחידות בהוראתם של המלמדים שבחרו להשתמש בו, והוא התקבל על־ידם בברכה כי לא שינה סדרי עולם בחינוך העברי המסורתי אלא רק שכלל אותו. כך לדוגמה כתב מלמד ממרוקו לנבון בעת שביקש לרכוש עותקים של הספר.

ה' אִנָה לידי את ספרו היקר והנכבד שיצא בסגנון חדש בלמוד את ילדי בני ישראל. גם אני נסיתי בו ולמדתי איזה ילדים על פי הנהגת ספרו החדש ותיכף קלטו את הילדים את לימודם בלתי טרחא יתירה. והנני מחזיק לו טובה בהשתדלותו בספר הזה לטובת בני ישראל וזכות גדול יש לו וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכו' וכו'.

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק שני-דוד גדג'.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר