הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי – דוד גדג
בלהה בנדרלי ומרים גרובשטיין – סיפור חייהן
בנדרלי נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, יוסף משה הלוי הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב״ד ליובאוויטש ובנו של רבה של קהילת חב׳׳ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר(העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוח ובהנחיה של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד״ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ׳ ואריה קורנפלד. עם סיום לימודיה בבית הספר עבדה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל, ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגוררו בני משפחתם. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת, אך באותם ימים נולד בנם היחיד ויקטור, ובנדרלי ליטשה את הצרפתית הבסיסית שהגיעה עמה מארץ ישראל.
בשנת 1920 חזרה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה בחיפה. בנדרלי עבדה בתפקיד מנהלי בבית החולים הדסה בחיפה(היום המרכז הרפואי בני ציון). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית יהודה ולאחר מכן בחברת הביטוח ג׳נרלי (Generali) . במקביל לעבודתה השתתפה בפעילות ציבורית ותרבותית בועד העדה העברית בחיפה, בבית ספר עממי א', בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף בני ברית בחיפה. פעילותה הציבורית בכל המוסדות נשאה אופי מנהלי, שאפיין את התפקידים שהוקצו לנשים באותה העת. בתקופה זו התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו, אך שמשון סירב לתת לבלהה גט. בשנת 1925, בעקבות מחלת אסטמה חמורה נשלח ויקטור בנם לבית מרפא בצרפת, ובו שהה כל שנות נעוריו. באוגוסט 1932 החליטה בנדרלי להגר לקזבלנקה, לאחר שחתמה על חוזה עם חברת הביטוח הבריטית גרשם (Gresham) על פתיחת סוכנות ביטוח בעיר.
מרים גרובשטיין נולדה, ככל הנראה, בשנת 1890. אביה משה גרוסמאן היה סנדלר במטולה ואמה אופה. היא למדה עם בנדרלי בבית הספר במושבה מחזור אחד אחריה. בשונה מבנדרלי, סירבה גרובשטיין לשידוך שהוצע לה תוך כדי לימודיה בבית הספר. בסיום הלימודים היא היגרה לביירות בעקבות המורה אריה קורנפלד, שבניו למדו באוניברסיטה האמריקאית של ביירות. בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה התקיימה שם פעילות עברית-לאומית ערה בקרב יהודים ספרדים מקומיים ומהגרים אשכנזים שהגיעו מרוסיה ומארץ ישראל. גרובשטיין הייתה אז גננת בגן ילדים עברי שהוקם על ידי הקהילה. בשנת 1912 התחתנה עם יצחק גרובשטיין, שהיגר עם משפחתו לביירות מרוסיה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה עזב יצחק לארצות הברית (ייתכן שגורש או שנאלץ לעזוב) ומרים נשארה בהיריון עם הוריה, שעברו גם הם לביירות. לא ידוע מה עלה בגורל בעלה, אך מהמקורות אפשר לשער כי היא המשיכה לחיות בגפה על ציר ביירות – ארץ ישראל. בשנת 1915 נולדה בתה, זהבה גרובשטיין. בשנים 1934-1930 למדה זהבה הוראה בבית המדרש למורות של כי״ח בוורסאי ולאחר מכן נשלחה ללמד במרוקו. בשנת 1936 נישאה זהבה ליעקב הרוש, מורה בכי״ח יליד מרוקו. יחד הם לימדו במכנאס וצפרו ומאוחר יותר ברבאט ובסאלה. לאחר שנולדה לזהבה בת היגרה אמה מרים למרוקו בשנת 1938.
׳הנכזבות׳: המניעים להגירת הנשים למרוקו
הגירתן של נשים נבחנה, אם בכלל, במסגרת מחקרים על הגירת משפחות. נזכרו בהם נשים שהיגרו עם הוריהן או בעליהן, וכמה מהחוקרים עמדו על מידת השפעתן של הנשים על ההחלטה (ו) של התא המשפחתי להגר. המחקרים הראשונים התרכזו בנשים שהיגרו בעקבות מקום העבודה של הבעל בארץ היעד או במטרה למצוא בעל, אך לא נבחנו גורמים מחוץ להקשר המשפחתי. מחקרים מאוחרים יותר נתנו את הדעת על הגירת נשים צעירות כאמצעי לשחרור מחברות מסורתיות על ידי מעבר למדינות מערביות שפתחו בעבורן אפשרויות תעסוקה ולימודים, וכן על הגירת נשים מבוגרות בעקבות שינויים שחלו בחייהן, כגון גירושין או התאלמנות. חוקרים מעטים בלבד דנו במערכת ההחלטות שהפעילו נשים לקראת הגירה, וזאת בשל הקושי לאתר את קולן במקורות ציבוריים והקושי למצוא מקורות פרטיים שיש בכוחם להעניק הסבר רחב יותר למניעים להגירה. את הגירתן של בנדרלי וגרובשטיין אנתח באמצעות מקורות פרטיים ולאורן של תאוריות הבוחנות את החלטת היחיד(ה) להגר בהקשר מערכתי רחב שבו מוערכים אוסף של פרמטרים – מגדריים, כלכליים ורשתיים (משפחתיים וחברתיים) – במדינת המקור (ארץ ישראל) אל מול מדינת היעד (מרוקו), ששילובם מכריע בהחלטה להגר."
בנדרלי וגרובשטיין חיו בארץ ישראל לבדן. בנדרלי נפרדה מבעלה מבלי שקיבלה גט וחיה בגפה. לגבי גרובשטיין לא נמצא מידע מספיק כדי להגדיר את מצבה המשפחתי במדויק, ולא ברור אם נותרה עגונה לאחר מנוסתו של בעלה לארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, או שמא שלח לה גט ממקום מושבו, או אולי התאחדו מחדש לאחר המלחמה. ואולם אפשר לקבוע לבטח כי לפני הגירתה למרוקו חיה בארץ ישראל ללא בן זוג. מצבן המשפחתי של בנדרלי וגרובשטיין לא היה ייחודי, ובחברה היהודית בתקופת המנדט נמצא מספר גדול של גרושות, אלמנות ועגונות. הזרקורים הופנו בעיקר לתופעת הגירושין, שהתרחבה בחברה היהודית בארץ ישראל וערערה את ערך המשפחה היהודי-מסורתי וערכים בורגניים-שמרניים. הגירושין הכשילו את ייעודה של המשפחה בחינוך הלאומי לדור הצעיר ובגיוסה למען פעולות חיוניות להצלחת המפעל הציוני. בכינוס ארצי של עובדות סוציאליות שהתקיים בינואר 1934 הזהירה בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות, מפני ׳הריבוי המדאיג׳ של מקרי הגירושין בארץ, והוסיפה כי ׳התופעה המעציבה הזאת הולכת ומקבלת צורה חולנית׳. בנשים בתהליכי גירושין ובנשים גרושות דבקה תדמית שלילית – של נשים בלתי מהוגנות, בוגדניות ולעתים פרוצות. דימוי זה הוביל לדחייתן של נשים אלו אל שולי החברה תוך כדי שהן מתמודדות עם מצוקות כלכליות, אישיות־רגשיות וחברתיות.
בשנים טרם הגירתה של בנדרלי למרוקו(1930-1926) היא כתבה יומן אינטימי ובו העלתה על הכתב בעיקר את הקשיים שהתמודדה עמם בהיותה אישה גרושה. היומן הוא תוצר של התקופה, ולמרות היותו מקור ׳אישי׳ הוא מאפשר לחשוף את המוסכמות החברתיות, יחסי הכוחות והשיח החברתי-מגדרי בחברה הבורגנית באותה התקופה. את היומן כתבה בנדרלי בעיקר בשבתות, שבהן נמצאה בביתה לבדה, והכתיבה שימשה לה אמצעי להקלה על מצוקותיה הרגשיות: 'ובכן טוב לי להתבודד עם יסורי, ושבתי לכתב רגשות על ניר. זה מקיל לי כמעט. בחוץ הרוח נושבת בחזקה בבית שקט ואין סימן של חיים ובי בפנים, כאשר בחוץ, סוערת נרגזת. מה חיי. איזה ריקניות בלי תוכן. אך צער וצער ודאגה׳. בנדרלי נאלצה להתמודד עם יחסה העוין של החברה היהודית בחיפה כלפי אישה שבחרה לנהל חיים עצמאיים מבלי שזכתה לגט מבעלה.
געגועי לחיי משפחה כמו תמיד הם יסוד סבלי. איך אין לי כבר תקוות לה כי איך ובאיזה אופן. יש שאני חושבת שצריך לעשות הכל בשביל לקבל גט. אבל איני יודעת מדוע אני נרתעת ממחשבה זו ואולי זה הרעיון שהוא נתן בי: אזקן, אחלה, ואחזור אליו… הו לא זה לא יהיה!!!.