מורשת יהדות מרוקו

ההקדמה שלפני המכתב ודברי הפרשנות שלאחריו אינם תואמים את תוכנו. האם נועדו לרכך את תוכן הדברים ולתקן את הרושם שיעשה על קוראיו?

עבר החורף של שנת תכ״ו (1666), כלה האביב וראשית הקיץ הגיעה וששפורטש עדיין לא נושע. הוא נאבק עם עצמו ועם דעת הקהל סביבו. דעתו הולכת ומתגבשת נגד התנועה והוא מעז לתת לה ביטוי. הוא האמין בכל נימי נשמתו שהעם טועה ושהצדק אתו. ומה שהוא דרש, שיתנו לו דחיות לפי אמונתו – ״צדיק באמונתו יחיה״ – ברוח זו הוא כתב לרבני אמסטרדם בראשית תמוז תב״ו (פרשת בלק יולי 1666): ״ואם נתנהגתם כמדת החסידות להאמין הנה הכנסתם עצמכם בדוחק ספק גדול וסכנתם עצמכם עד קבלת רז״ל ובין כה וכה חף אנכי ולא עוון לי במה שלא נהגתי מדת חסידות בזה הענין. ולמה אם כן תסכימו ותודו בשתיקה על עלבון תורה ואין זו ממדת החכמים. האם שמעתם שאני אומר קבלו דעתי או מכריז בפומבי שהבל שקר וכזב, הלא אמרתי לכל שואל מהמאמינים כי אפשר להיות ואף אם הוא אפשר רחוק כל עוד שלא עשה מעשה, ועל זה לא היה ראוי לעוע בכבודי באשר לא נגעתי בכבוד משיחם.״

במכתב אל רבני אמסטרדם, יש השקפה מגובשת נגד האמונה החדשה, בשעה שחדשים מספר לפני בן, הפסיחה על הסעיפים היתה אצלו בעיצומה. כך כתב לר׳ יצחק נהר בפברואר 1666: ״אמרתי אפשר להיות כלל הדברים אמת ואף אם הוא אצלי איפשר רחוק להיות זה משיח וזה נביא, ביען לא ניתן לי רשות להחליט עליה שם הודאי עד שתתקיים במעשים המיוחדים לכך בפי התורה.״

בקטע זה (מפברואר 1666) ישנם שלושה שלבים. ראשית הסום: ״אפשר להיות כלל הדברים אמת״; אחר־כך שלילה: ״אצלי אפשר רחוק להיות זה משיח וזה נביא״, ולבסוף התניה: ״עד שתתקיים במעשים בפי המיוחדים לכך בפי התורה״, כלומר השלילה אינה סופית אלא מותנית, אם יתקימו המעשים המיוחדים לכך, היינו האות והמופת, אז יהיה מוכן לקבל את האמונה החדשה, בשעה שבקטע הראשון, מיולי 1666, השלילה היא מוחלטת, אך אינו מתכון לשדלם לחדול ממעשיהם ולשוב מדרכם, ומה שהוא מבקש הוא שיתנו לו לחיות לפי אמונתו.

הדינמיקה של התגבשות ההתערות לתנועה ממשיכה לפעול. שבוע לאחר־מכן, בפרשת פנחס (יולי 1666), (סדר צרור את המדינים), כחודש ־חצי לפני ההמרה, כותב ששפורטש לרבני איזמיר: ״אי לזאת בראותי התפשטות האמונה החדשה העוקרת בניני רז״ל בלתי השקיף לדבריהם ז״ל וכלם נתלים באילני רברבי חכמי איזמיר וקוסטנטינא, אמרתי לא עת להחריש יעקב עד בואם להקים תורה חדשה, ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם ואם הרב כועס ויעקב שותק תורה מה יהא עליה? וכעת הוא להחזיק ולחזק בדקי בית אלק״ינו חזק ותחזק בעד עמנו ובעד תורת אלק״ינו קודם דנפקא מינה חורבא.״

 לזכותו של ששפורטש יאמר שביולי 1666, היינו כחדשים לפני ההמרה של שבתי צבי, הרגיש את הסכנה הטמונה באמונה החדשה, היינו עקירת בניני רז״ל והצבת תורה חדשה במקומם, ואכן צדק ששפורטש. חושיו לא הטעו אותו. שבועים לאחר המכתב שהריץ לרבני איזמיר בחודש תמוז תכ׳׳ו פרשת מסעי (סוף יולי 1666), נתקבלה הידיעה בהאמבורג על ביטול צום ט׳ באב. על ביטול הצומות הוא מגיב בצורה חריפה. בביטולם ראה פגיעה קשה בעיקרי תורת ישראל ומגמה לבטל מצוות עשה. מעתה אין דרך לנסיגה.

החלטתו נחושה להוקיע את המזימות הנרקמות נגד האמונה היהודית. חרדתו גדולה. הוא מאמץ את כל כוחותיו ומתכונן להשיב מלחמה שערה. לעצור במלים אינו יכול עתה וזעקה גדולה נעתקה מפיו: ׳׳קומי ספדי תורה כי חוללה תפארתך.״ על פרטי המאורע מספר לנו ששפורטש: ״ואני הדל באלפי בשמעי האגרת נקראת בפומבי הגורמת שמחה לכל השומעים מהמאמי­נים הייתי בוכה בכיה כפולה ואמרתי בקול רם: ׳קומי ספדי תורה כי חוללה תפארתך. נפל נזרך מיום שהחליפוך בניך בתורה חדשה אשר לא מורשה לקהלת יעקב׳. ועל זה נאספו עלי בב״ה הי״ג (בבית־הבנסת השם ירחיב גבולו) הרבה מהמאמינים והיו מדקדקים בדברי לומר שאני רציתי לומר כי זה המשיח רוצה לעשות תורה חדשה כיש״ו הנוצרי והיה רצונם להרע לי ולולי שקנאתי לכבוד ה׳ ותורתו עמדה לי עם זכות אבותי המצטרפת אשר שמה אותם כלבים אילמים לא יוכלו לנבוח וכתבו שטנה עלי לאמסטרדם והייתי בעיניהם לקוץ מכאיב ומדאיב תקותם למפח נפש וריחי היה מובאש בעיני ההמון אבל לא בעיני בעלי שכל.״

 בעת כתיבת דברים אלה, בשבוע של פרשת פנחס, היה שבתי צבי נתון במעצר במבצר גליפולי וממעמקיו היה הוא ונושאי כליו מריצים אגרות לכל תפוצות ישראל המכילות את הרפורמות אליהן הטיף. תוכנן של האגרות הגיע לאזניו של ששפורטש והוא חש את המשבר אליו עלולה להקלע היהדות אם הרפורמות האלה יתקבלו וכמה חמורה תהיה הפגיעה בעיקרי אמונתה. ששפורטש חש, כפי שהוא מעיד על עצמו, ששבתי צבי עומד בפני נטישת אמונת אלוהי ישראל וקריעת החוט המקשר את העם למורשתו. החלטתו נחושה לקדש מלחמה על האמונה החדשה. יחד עם זאת הוא פועל בזהירות ונמנע מלעורר נגדו את חמת הצבור. שבוע אחד לאחר מכתבו לרבני איזמיר בפרשת מטות תכ״ו (סוף יולי 1666), כתב לשבתאי ר׳ יצחק אבוהב מרבני אמסטרדם: ״והייתי גוער ומרבה עצבותם של אותם שלשון אחר מהרו להוציא דבר כנגדם והייתי אומר להם: גם ברך לא תברכום גם קוב לא תקבום עד אשר יתברר אם הם באמת סמכו על עצמם משיחות ונב

ואה ועל כן לא הייתי מפגל בקדשיהם כאשר לא אפגל בקדושה קטנה של קטן מתלמידי חכמים שבישראל.״

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 160

ההחלטה לצאת למאבק נגד התנועה לא באה לו במפתיע. היא היתה תוצאה של לבטים, מחשבות והרהורים מצטברים – סוף מעשה במחשבה תחילה. למעשה היא בשלה עוד לפני המכתב ששלח לרבני אמסטרדם. בשנת תקצ׳׳ח לגלותנו (6661), פרשת בחוקתי, (סוף מאי ראשית יוני1666 , כתב ששפורטש לסופינו, בהתיחסו לידיעות שהגיעו אליו מסאלי שבמרוקו לפיהן פשטה האמונה בקרב יהודי מרוקו: ״ואף אם הוא הקב״ה) שומר נפשנו ידע כי לא נבון לעשות כן לסכן נפשותינו… על זה חשבתי ומנעתי בכתבי לעיר סאלי יע״א וכל גלילותיה שלא תהיה תשובתם (חזרה בתשובה) על זה האופן ולא על מנת לקבל פרס ממשיח ונביא המוטלים בספק שאם לא כן לא תתקבל ולא תתקרב גאולתם. אדרבא תרחק מהם… ואשר יגורתי בה לי, וביום קרב ומלחמה קם עליהם המושל בארץ ועזר עליהם הרג ואבדן ולולי רחמי שמים לא נשאר משונאי ישראל שריד ופליט ולמה לנו להרעיש ממלכות בתשובותינו שאח״ב צריכים אנו לעשות תשובה לתשובה.״

כדי שהקטע הנ״ל יובן נזכיר שבשנה תכ״ה (1665), פשטו שמועות במרוקו על הופעתם של עשרת השבטים שהגיעו מן המדבר לאפריקה הצפונית. בד בבד עם אותן ידיעות הגיעו מארץ־ישראל הבשורות על עקבות המשיח הקרבים ובאים. התלהבות גדולה אחזה את יהודי צפון אפריקה ובעיקר את יהודי מרוקו. רבים מרבניהם נתפשו לאמונה במשיח והיו בין מחוללי תנועת התשובה. מרוקו היתה אז שסועה מרוב מאבקים בין יורשי שליטים, מלחמות ״הדיאדוכים״ היו בעיצומן, והארץ נתונה בשלהי שנות המרד – ארבעים שנות אי־הסדרים – עליהם דיברנו בהרח­בה. תנועת ההתעוררות המשיחית לא נשאה חן וחסד בעיני הממשל המשתקם. אז החלו רדיפות היהודים בגלל התסיסה החברתית שגרמו.

ששפורטש, שראה את עצמו כחלק מהם והיה קשור אליהם, דאג לגורלם וניסה להניא אותם מההתעוררות שלדעתו היתה מזיקה מפני שנאלצו לחזור בהם תחת לחץ השלטונות ולעשות תשובה לתשובה.

בשלב זה של התנועה, היינו תמוז תכ״ו (יולי 1666), ששפורטש נמצא עדיין בבדידות מזהירה. נחישות ההחלטה להאבק נגד האמונה החדשה לא רק שלא הוציאה אותו מבדידותו אלא עוד הגבירה אותה. החברה התנכרה לו. הוא רצה לצאת ״למלחמת קודש״ עד התנועה אף הוא חסר אונים. האזנים אטומות והלבבות ערלים. לא נתנו לו להשמיע מה שהוא רצה להשמיע אלא מה שהם רצו לשמוע. הוא בבחינת רועה רוחני שאנשי צאן מרעיתו נטשוהו. הוא שליח צבור ללא צבור. הוא שבוי בידי הפסיכוזה ההמונית. הוא אנוס לשתוק או לדבר בשפה כפולה. אורח חייו הוא כשל אחד האנוסים. בלבו היה נאמן לתורת משה ״ולמורשת קהילת יעקב״ וכלפי חוץ אנוס היה להתנהג כמוהם.

על השניות שבה חי ששפורטש באותם ימים של ערב ההמרה אנו לומדים מפיו. בימי קריאת התורה, בימי שני וחמישי, נהגו לברך את המשיח בעת הוצאת ספר התורה. בשעת הברכה כל הקהל היה קם על רגליו. גם ששפורטש עשה כמוהם והיה עונה אמן בעל כורחו יחד אתם. ״וכולנו היינו עומדים באימה וביראה וכל חד אזיל לשיטתה (כל אחד מתנהג לפי דרכו), המאמינים מפני אימת מלכותם וכבוד המלך (שבתי צבי) המוטל עליהם ואנחנו אימתנו ויראתנו מפני אימת מלכותא בלא תגא ומפני דרכי שלום שלא יפול שום בלבול בבית הכנסת וכדי שלא נתבטל מתפילתינו … וגם ראיתי את עצמי גרגיר יחידי (ההדגשה שלי א.מ.) בארץ וכל בעלי התורה ותלמידיהם עומדים לניגודי והנמשכים אחרי בני עליה והנם מועטים. הוצרכתי לקום ולעמוד בעמדם, וכאשר הם עונים אמן על כל ברבה ותהלה הייתי עונה אחריהם אמן על קיללתי היוצאת מפי על הרשעים הקמים עד תורתנו שבעפ׳׳ה ובל אחד עונה אמן לפי כוונתו ודעתו.״

בקטע זה באה לידי ביטוי לא רק השניות בה חי אלא גם הבדידות בה היה נתון בשל היותו בודד במערכה.

כדי להעריך את עומק ראייתו של ששפורטש, את אומץ לבו ואת כוח נחישות החלטתו עלינו להדגיש לא רק את המצב בו היה נתון, הבדידות, הניכור ואת עצם היותו יחיד במערבה, אלא גם הסכנות שריחפו על ראשו. איומים ורדיפות היו נחלתם של כל המתעדים לאמונה החדשה. המאמינים היו תוקפניים ולא בררו באמצעים כדי להכניע את המתעדים. בעיניהם כל מי שהרהיב עוז בנפשו וכפר במשיחיות הנביא דמו היה מותר. כי הרי האמונה בביאת המשיח היא אחד מעיקרי אמונת ישראל. ״אני מאמין בביאת המשיח״, משנן היהודי לעצמו השכם והערב וכל המהרהר בבואו כאילו הירהר אחרי מידותיו יתברך ואין לו חלק ונחלה בישראל ונחשב לכופר בעיקר. תועמלני התנועה הצליחו להחדיר לכל שכבות העם שהמשיח הגיע והימים ימי אתחלתא דגאולה והנה היא ״עומדת אחר כתלינו״. לא יפלא אפוא שההתלהבות המשיחית הגיעה לשיאים וגרפה בנחל איתן את ההמונים. רק בודדים מצאו עוז בנפשם לשחות עד הזרם ולעמוד עד הגל העכור.

אחד הבודדים האלה היה ששפורטש. הוא היה בין הבודדים מבין רבני הקהילות היהודיות ששמר על שפיות הדעת ומאן לקבל עליו את ציווי התנועה, למרות האיומים שכוונו נגדו. הוא לא נכנע ועמד באומץ ובגבורה על דעותיו.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 162