חכמי המערב בירושלים-הקהילה מערבית בירושלים.

אחת מן השאלות ההלכתיות שנשלחו אליו, הייתה מהחכם השלם רבי יחייא מזרחי מעיר נא אמון שבמצרים, אשר ביקש את חוות דעתו של הרב בעניין אתרוג שבא ממקום שאתרוגיו מוחזקים לכשרים ואולם יש בהם איזה סימן מסימני האתרוג המורכבים.

לאחר שחווה את דעתו בהלכה וכתב פסק מנומק כפי שהדין נותן, לרוב ענותנותו הגדולה. הוא לא רצה להכריע ולהחליט הלכה למעשה, אלא אם כן יסכים אתו הראשון לציון וראש הרבנים דאז הגאון המפורסם רבי חיים נסים אבואלעפייא זצוק"ל הידוע בכינויו " רב חנ"א ", וכן הוא כותב :

" זה כתבתי בעטיו של נח'ץ אגב טרדאי שלא באתי לכלל ישוב עד הנה וכל זה תלוי ועומד בהסכמת מרן מלכא משיחא עטרת ראשינו וצ"ת ראשון לציון חיים עד העולם אמן כן יהי רצון "

כאשר הגיע הפסק לידי לראשון לציון, מיד הסכים לדעתו של הרב צוף דב"ש, והרעיף עליו שבחים " ואחזה תשובת חכם רב נהוראי הרב הכולל מגן דוד מתוק מדב"ש מר"ו…ומחזיקנא טיבותא לידיד נפשי הרב המשיב שיגע ומצא….דברים שיש בהם ממש תשובה ניצחת אפריון נימטיה…וכמו שכתב הרב המשיב דב"ש נ"י מצאת אכול דייך, כבר האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו ".

הרב חיים נסים אבולאעפייא נולד בשנת תקנ"ה – 1795 בטבריה, בהיות לו למעלה מחמישים שנה העתיק דירתו לירושלים, הוא התבלט בגדלותו בתורה בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו, בשנת תרי"ד מונה לראש הרבנים וראשון לציון בירושלים, ובשנת תרכ"א בכ"ח שבט נתבש"מ ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. 

הקהילה מערבית בירושלים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות בלבד, מצבם החומרי היה בשפל המדרגה, רבות סבלו מעוני ומחסור משווע. משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צר ואפלולי שקירותיו היו רטובים ואחוזי טחב, מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד ומדולדל עד כי רבים מתוכם ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי בצפייה למבקרים שיתנו בידם מתת כסף להחיות את נפשם ונפשות טפם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.

המערבים בירושלים שהיו אז מעוטי אוכלוסין ותפסו מקום מבוטל בתוך כלל העדה הספרדית שבידה הייתה קופת החלוקה. טענו והתלוננו שהספרדים מקפחים אותם, ולכן רצו לייסד קופה משלהם שלא תהיה תלויה עוד בעדה הספרדית.

הם החלו בניסיונות להיפרד ולהתארגן בהקמת גוף עצמאי. לא אחת תבעה העדה המערבית אוטונומיה מוחלטת לקהילתם, כל זאת אפשר ללמוד מתוך האיגרות השונות והקונטרסים הרבים שנתפרסמו על ידי שני הצדדים היריבים, המציינים את תהליך מאבקם.

ואין כאן המקום להאריך ולתאר את הפולמוס הקשה והמרירות הרבה שהיו מנת חלקם של שתי העדות הללו. מכלל הדברים עולה כי המערבים לא הצליחו להקים את הגוף העצמאי הנכסף והם המשיכו להיות שנים רבות נספחים בתוך העדה הספרדית על אף סבלם הרב.

עם עלייתו של הרב צוף דב"ש ירושלימה, חל מפנה חשוב בחיי העדה המערבית, תנועה גדולה בין יהודי מרוקו התעוררה לעלייה לארץ ישראל, ואכן המונים רבים עלו להתיישב בירושלים ומספר המערבים הלך וגדל, ויחד עמם גדלו מחסוריהם הרבים שהלכו וטפחו. 

מצבם הקשה של בני העדה, נגע בציפור נפשו של הרב צוף דב"ש, לבבו הרגיש לסבלם לא נתן לו מנוח. הוא החל לחפש אמצעים כיצד להטיב עמהם ולהקל מעליהם את התנאים הקשים שבלאו הכי הכבידו על כל תושבי ירושלים בלי יוצא מן הכלל.

הרב צוף דב"ש ראה בעינו הבדולח כי הפעולה היעילה שיש לעשות כדי להביא לידי רווחת בני העדה המערבית הוא, להקים ועד עצמאי שינהל את ענייני הקהילה ויטפל באופן יסודי ואינדיבידואלי בעונייה ומרודיה הרבים.

השתדלותו ומאמציו של הרב צוף דב"ש, להביא את הדבר לידי כמר בצורה הטובה ביותר, לא עלו יפה, כי מעצורים ומכשולים רבים עמדו בדרכו, מצד המתנגדים לעצמאותה של העדה המערבית. אך לא ארכו הימים והנה קרה מקרה מביש ובלתי נסבל, שהעיב מאוד על היחסים בין שתי העדות והביא אותם עד כדי מאבק בכוח הזרוע, דבר שהחיש את תהליכי ההתפוררות, ומעשה שהיה כך היה :

באותם הימים התיישב בירושלים הרב הגאון החסיד והמקובל רבי יוסף בן רבי יעקב אלמאליח, יליד העיר רבאט שבמרוקו, בצעירותו עבר לגור לעיר מוגאדור ונתיישב בה. שם נשא לאישה בת הגדולים למשפחת גדליה העשירה שמסחרה פרץ במרוקו ובלונדון.

ובזה זכה רבי יוסף לשני כתרים, כתר תורה וכתר גדולה, כי נוסף על התמנותו כרב העיר וראש אב בית דין, גם היה לו בית מסחר גדול. רבי יוסף נודע לשם ולתהילה, בשל גדולתו בתורה וגם בשל עשייתו חסד עם כל קשה יום, ובמיוחד הוא סייע בידי השדר"ים הרבים שהגיעו מארץ ישראל לעירו.