מורשת יהדות מרוקו

פרק ה: פיתוח האינטליגנציה

1. 1. זכרון ולימוד

יכולתם השכלית של ילדי צפון־אפריקה כבר שימשה נושא למחקר, המהווה לדעתנו תרומה ראשונה בשטח זה הטעון עדייו הסבר ותיאור. מחקר זה העלה כמה נקודות מעניינות המבהירות לנו את המנטאליות של ילדים אלה, את קשייהם ואת הליקויים שבחינוכם, ומאפשרת לנו להסיק כמה מסקנות פדאגוגיות

• רמת פעילותם האקטואלית של ילדים מצפון־אפריקה נמוכה במידה ניכרת מזו של ילדים אירופיים (הילדים האירופיים שנבחרו לצורך השוואה במחקר היו בדרך כלל שוויצריים, כלומר בני סביבה יציבה מבחינה חברתית, שבה כמעט כל ילד מבקר באופן סדיר בבית־ספר). אמנם לא בדקנו את כל הפונקציות השכליות, אך בשטחים השונים שנבדקו עד כה, מצאנו כמעט תמיד כי כושרם של ילדי צפון־אפריקה נופל מזה של ילדים אירופיים. יש לנו יסוד חזק לומר כי הבדלים אלה נעוצים, לפחות בחלקם המכריע, בסביבה התרבותית׳ ובעיקר — בסביבה הלימודית. במחקרים מיוחדים, שפורסמו במקום אחר, צויין כי הישגי הילדים השתנו בהתאם לסוג בית הספר בו למדו.
• לא מצאנו אצל ילדים נורמאליים מצפון־אפריקה כל דבר העלול להתפרש כאי־יכולת ללמוד. מימצא זה הוא חשוב מאוד, כיון שהיפוכו היה יוצר מכשול חמור בהסתגלותם לסביבה הישראלית, שרמתה הממוצעת דומה בערך לזו שבאירופה. למזלנו מסוגל הילד הצפון־אפריקאי ללמוד; ולפיכך אפשר לגשת לחינוכו תוך תקווה להקטין עד כמה שאפשר את ההבדלים בין רמתו ובין זו של הילד בן הסביבה המפותחת. עד כמה אפשר לצמצם את הפער הזה ? האם אפשרויות הלמידה הן מוגבלותו עדיין אין באפשרותנו להשיב על שאלות אלו. בינתיים יש לפעול כאילו הכל נתון בידינו. מובן מאליו שככל שהילד צעיר יותר, כן יהיה נוח לשינויים וייטיב ללמוד. לדאבוננו, גילם של הילדים העולים ארצה במסגרת עליית הנוער, הוא גיל גבוה למדי ביחס לסיכויי פיתוח אינטלקטואלי. תקופת ההתבגרות המינית הקרבה והולכת קובעת כמה וכמה דפוסי התנהגות וקווי אופי; היא קובעת ללא ספק גם צורות מחשבה מסוימות ודרכים מסוימות של הפעילות השכלית. אין בכוונתנו לומר כי ילד בן 15 אינו מסוגל עוד ללמוד דבר, אך הננו מדגישים את העובדה כי הוא לא ילמד עוד באותה ספונטאניות ובאותה קלות המצויות אצל ילד בן 5, לפיכך מצווים אנו לגשת מיד לעבודה ולחפש בהקדם האפשרי את דרכי ההוראה המותאמות ביותר לילד.

מה מתרחש כאשר אנו לומדים משהו חדשי תחילה אנו תופסים נתונים מסוימים! הם נשארים בחלקם בזכרוננו; נוצרת הקבעה (fixation). עם כל הפיסה מחודשת של אותם הנתונים, גדלה ההקבעה בכמות ובאיכות — כך נוצרת הרכישה. אדם בעל זכרון טוב, שיכול לשפר את רכישתו — יש לו נתונים חשובים ללמידה. מה יוכל ללמוד וכמה יוכל ללמוד, דבר זה תלוי בגורמים אחרים, כגון כושר ניתוח הנתונים וכושר ראיית היחסים שבין הנתונים השונים. הזכרון הוא פונקציה מסובכת מאוד ואנו מכירים אותה בעיקר על פי תוצאותיה המעשיות. כאשר אנו לומדים, אנו יכולים לגייס את כל אמצעינו השכליים.

מהו כוחו של הזכרון אצל ילדי צפון־אפריקה? כיוון שאין בכלל זכרון טהור, כי אם הקבעה של סוג מסויים של חומר (כמו מלים, טקסט, עצמים, ציורים צורות גיאומטריות), קשה לומר אם ילדי צפון־אפריקה שווים בכוח זכרתם לילדים אירופיים. יתכן שהרמה הנמוכה של הישגיהם נובעת מקשיים הקשורים בטיב הנתונים שיש לשננם ובהבדלי רמה באינטגראציה של הלשון או בבניית המרחב.

בכמה ניסויים פשוטים מאוד שנערכו בקרב הילדים נתגלו מימצאים מענינים. בקבוצה בת 190 ילדים מרוקאיים וטוניסאיים ערכנו מבחן שנושאו — הזכרון החזותי באספקט האסוציאטיבי שבו.

תחילה מראים לילדים סידרה של ציורים פשוטים, שכל אחד מהם מתאר חפץ מסויים. לאחר מכן חוזרים ומראים לנבדקים ציורים של אותם חפצים ובאותו סדר, אולם הפעם הציור אינו שלם ומפורט אלא נמסר בצורה סכימאטית מאוד. על תהליך זה חוזרים פעם שלישית כאשר פרטי הציור סכימאטיים עוד יותר ודומים יותר לסמלים מאשר לציורים. הילדים נדרשים לקשור אסוציאציה בין הציורים לבין הסכימות או הסימנים המזכירים אותם. הנבחן צריך להכיר את העצמים על פי סימנים ואחר כך עליו להיזכר בכל הסידרה מבלי להיעזר עוד בסימנים הללו הקשורים קשר אסוציאטיבי אל הציורים (ניסוי של א. ריי).

התוצאות שנתקבלו במבחן זה זהות כמעט עם אלו של ילדים אירופיים. אם נשווה עובדה זו לעובדות שתתוארנה להלן, נצטרך להודות כי הילדים הצפון־אפריקאיים אינם מגלים כל קשיים מיוחדים בכוח הזכרון כאשר מדובר בחומר פשוט מאוד. אולם יש לציין עובדה אחרת מענינת יותר: הילדים הטוניסאיים שהיו כלולים בקבוצה זו עלו על הילדים המרוקאיים בהשכלתם והישגיהם במבחנים האינטלקטואליים היו בדרך כלל טובים יותר. לפיכך היינו צריכים לבדוק אם השוויון בהישגים הממוצעים של ילדי צפון אפריקה ושל ילדים אירופאיים לא נגרם עקב הכללתם של הילדים הטוניסאיים בקבוצה. השווינו את התוצאות של הילדים המרוקאיים ושל הילדים הטוניסאיים בכל אחד משלבי המבחן. באותו חלק של המבחן, בו חייב היד, הזכרון להישען על הציורים הסכמאטיים והסמליים, היו הישגיהם של הילדים הטוניסאיים טובים יותר. עליונות זו בלטה יותר ככל שגורם התפיסה היה חשוב יותר. אולם באותם חלקי המבחן בהם נתבקשו הילדים למנות בע״פ וללא כל משען חזותי את כל הציורים שראו, היינו להשתמש בכוח הזכרון ותו לא, התברר כי עליונותה של הקבוצה הטוניסאית היתד, למעשה אפסית.

מכאן אנו למדים כי הילדים המרוקאיים — שעברם הלימודי דל והם החלשים ביותר שבין ילדי צפון־אפריקה — הם בעלי זכרון תקין, כל עוד אין מתערבב שום גורם המסבך את שמירת הנתונים. אך אם מתבקש ילד לזכור חומר מסובך קצת יותר, למשל — ציור גיאומטרי מסובך, גורמת בעיית הארגון של המרחב הגיאומטרי והבעיות הגראפיות בציור להישגים ירודים שבהם דומה הפער לזה שמצאנו במרבית המבחנים השכליים.

העובדה שהפער במבחן ציור עפ״י זכרון אינו גדול יותר מאשר במבחן העתקה עפ״י דוגמה, מצביעה על כך כי הסיבה לפער שנמצא אינה הזכרון עצמו, כי אם התהליכים המיוחדים הנחוצים לארגון נכון של הנתונים (התהליכים המיוחדים הקשורים במבחן זה ישמשו נושא להערות בפרקים הבאים).

נעבור כעת לאספקט הרכישה הפרוגרסיבית של הזכרון. הניסויים שנערכו בשטח זה דרשו אף הם סטרוקטוריזציה (בינוי) מסוימת שאינה תלויה בגורם השמירה בזכרון בלבד.

בשני מבחנים, שבאחד מהם משתמשים בעפרון ונייר, ובשני — בחומר מוחשי, מתבקש הילד לזכור מספר מסוים של מצבים קבועים מתוך מכלול מצבים אפשריים. תחילה מראים לו את ציוני המקומות או שהוא מוצאם בעצמו. אחר כך עליו לציירם או למוצאם שנית. ככל שהילד ימהר לארגן את הנתונים, כן תהיה רכישתו מהירה יותר. במבחן השני מציגים לפניו בזה אחר זה 4 לוחות, אשר בכל אחד מהם יש 8 כפתורים נעים וכפתור אחד קבוע. תחילה צריך הנבחן, תוך חיפוש חופשי, למצוא בכל לוח את הכפתור הקבוע ואחד כך עליו למצוא אותו שנית, בלי לגעת בכפתורים הנעים. המבחן מסתיים כאשר הנבחן מוצא ללא טעות, שלוש פעמים בזו אחר זו, את הכפתורים הקבועים בארבעת הלוחות.

קשיים בארגון המרחב, הבחנה בלתי מספקת בין שמאל לימין, בין ״למעלה״ ל״למטה״, חוסר שיטתיות בחיפוש המצבים שיש לחרתם בזיכרון, גישושים סתמיים, קושי בעצירת האימפולס הראשון בכדי לחשוב ולמנוע טעות (עצירת התגובה המוטורית המידית) — כל אלה מהווים מכשולים לרכישה מהירה ויציבה.

מכל הניסויים הללו ניתן להסיק שתי מסקנות: הראשונה היא שקיימת אמנם אפשרות למידה; השנייה היא כי הרכישה קשה — התהליך אצל ילדים מצפון־אפריקה הוא איטי וקשה יותר מאשר אצל ילדים אירופאיים בני אותו גיל. במבחנים אלה נמצא כי ממוצע הטעויות וממוצע הנסיונות הדרושים לרכישה אצל ילדים צפון־אפריקאיים בני 12—16 שנה דומים לאלה של ילדים מג׳ניבה בני 8—10 שנים. ניתן להניח כי ילדים מצפון־אפריקה מתקשים בארגון הנתונים שעליהם לקלוט.

על יסוד הסתכלויות אלה נוכל להציע כמה הנחיות פדאגוגיות מועילות:

היות וככל שהפרט מתקשה בארגון נתונים חדשים, כן תכבד עליו קליטתם, לכן נוכל לחסוך זמן אם נקנה לילד קודם כל את הטכניקות האלמנטאריות ביותר אשר מאפשרות לו לארגן בהדרגה את הבעיות המסובכות יותר. למשל: בשני המבחנים שתוארו ברור שאורינטאציה טובה והבחנה מדויקת ויציבה בין המושגים ימין-שמאל, למטה־למעלה, בצד-באמצע, עשוייה להקל ולאפשר את ארגון החלל. ארגון זה של נתונים מהווה תמיכה חשובה בתהליכי הרכישה והזכירה.

אם ננסה, מיד מן ההתחלה, ללמד את הילד דברים מסובכים מדי בשבילו, כלומר — דברים שלהבנתם ולתפיסתם הנכונה חסרים לו נתונים בסיסיים — נוציא את זמננו לריק: הוא ילמד באיטיות ומבלי לעכל כראוי את הנלמד. לגבי כל בעייה פדגוגית עלינו לשאול את עצמנו מה הם הדברים שהילד הספיק כבר לרכוש, ולבסס את ההוראה על מה שכבר נרכש. להלן נביא כמה עובדות וכמה הצעות הקשורות לבעייה זו.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד

פתוח האינטליגנציה

כושר הריכוז השכלי

כל מחנהך העובד עם קבוצת נוער עולה מצפון־אפריקה, מלמד אותם יום יום בכיתה במשך כמה שעות. בכך כרוך מאמץ הסתגלות מרובה מצד ילדים אלה, שאינם רגילים בעבודה שכלית ממושכת הנדרשת בבית־ספר.

בית־הספר דורש התנהגות שהיא מיזוג של גישה מוטורית וגישה שכלית נרכשת. במשך שעות רבות צריך הילד לשבת בשקט, בלי שיוכל לתת פורקן לצורך התנועה שבו; בעת ובעונה אחת עליו לגלות פעילות שכלית רבה בכדי להבין ולהשיב תשובות. אמנם הילד הצפון־אפריקאי רגיל לשבת במשך שעות ארוכות, אך מראה ״חדר״ רגיל בצפון־אפריקה אינו משאיר צל של ספק לגבי מידת הפעילות השכלית המלווה חוסר תנועה זה.

מה דרוש איפוא לילד בכדי שיוכל לעשות ולהתמיד במאמץ של התרכזות שכלית? בראש ובראשונה, נחוץ מצב בריאות תקין, שכן העבודה השכלית גורמת לעייפות מיוחדת שאין הגוף הלקוי בבריאותו יכול לעמוד בה, אלא אם כן זכה לאימונים רבים. בין ילדים מצפון־אפריקה, שתזונתם לעתים קרובות בלתי מספקת, עלולים להימצא ילדים שלא יוכלו להסתגל לחיי בית־ספר, מחמת חולשתם הגופנית והנפשית.

התנאי השני הוא כושר הפנמת ההתנהגות. אם הילד מתקשה בהפנמת התנהגותו, תהיה תלויה מידת עבודתו השכלית במידת הפעילות המוטורית המלווה אותה. נקח נא דוגמה פשוטה שכוחה יפה כמעט לגבי כל הפעילויות השכליות: אם הילד צעיר מדי בכדי לעשות חשבון בעל פה, הוא לא יוכל לעשות פעולת חיבור אם יקשרו את ידיו מאחורי גבו, כי בכך תימנע ממנו האפשרות לספור בעזרת אצבעותיו. בכיתה, מוגבלת הפעילות המוטורית וילדים בעלי כושר הפנמה דל יגלו גם כושר התרכזות שכלית מוגבל. אין איפוא לראות כיתה שקטה מדי כהישג למחנך. חוסר תנועה מוחלט אצל ילדים רכים או מקופחים מופיע בד בבד עם פאסיביות שכלית. בהמשך נראה, כיצד אפשר לפתח כושר הפנמה של הפעילות בעזרת תרגילים מסויימים.

התנאי השלישי נוגע לכוח ההרגל. אם המשמעת בבית־הספר דורשת ריסון מסויים של המוטוריות על מנת להגביר את הפעילות השכלית, הרי שהתהליך הלימודי בעצמו מפתח את יכולת הריסון ואת השליטה העצמית, הילד האירופי שוהה, החל מגיל 5 או 6, שעות אחדות ליום בכיתה ; וכך הוא מתרגל בהדרגה למשמעת. אולם הילד הצפון־אפריקאי זוכה פחות, ואולי בכלל אינו זוכה, לאימון זה ולפיכך אין לדרוש ממנו מיד אותה כמות ואיכות של מאמץ לימודי, שאנו רשאים לדרוש מילד אירופי בן אותו גיל.

התנאי הרביעי לעבודה שכלית יעילה היא שליטה בטכניקות הדרושות בעבודה זו. אדם שרכש את פעולת החיבור עד לידי אוטומאטיזאציה מלאה והתאמן בשטח זה במידה מסוימת, יוכל, ללא ליאות מרובה, לעסוק בפעולות חיבור במשך שעה תמימה; אולם אם ידיעתו בחשבון היא בראשית צעדיה, תדרוש ממנו אותה עבודה מאמץ גדול יותר של תשומות לב, ולפיכך תגדל עייפותו והישגו ירד. אין אדם מתרכז אלא בשעת עבודה מדוייקת הדורשת טכניקה מסוימת. אם אדם שולט היטב בטכניקה נוצר הרושם שהוא מתרכז בעבודה על נקלה; אך למעשה יתרונו בכך שעומדות לעזרתו הידיעות שרכש קודם. ואילו הילד הצפון־אפריקאי אינו נהנה מיתרון זה, שכן לא היתה לו הזדמנות להגיע לשלב של אוטומאטיזאציה של הטכניקות הלימודיות היסודיות.

גורם חמישי הוא ההנעה (המוטיבציה) לפעילות הלימודית. אם הילד מגלה ענין בלימוד, יהיה לו קל יותר להתרכז. עניין זה תלוי בסיפוק שהוא מוצא בידיעת החומר הנלמד, ביחסיו עם המורים (הוא מעריץ את המורה ורוצה לרכוש השכלה כמוהו; הוא אוהב את המורה ומבקש לגרום לו נחת ע״י עבודתו מרצון; או להיפך — הוא מתנגד למורה ומתחמק מהעבודה, כדי להפגין את התנגדותו האישית) וכן במידה שהוא מבין את ערך הלימודים לגבי חייו העתידים ומעדיף את המטרה הרחוקה (להגיע לרמת חיים גבוהה יותר) על פני הצורך המיידי לשחק או לשוטט במקום לעבוד.

באשר ליחסים האישיים שבין המורה ובין התלמידים, אותם המצבים המצויים בין ילדים אירופיים עלולים להתהוות גם בין ילדים מצפון־אפריקה. לעומת זה המוטיבציה של ילדים מצפון־אפריקה עלולה להיות חלשה יותר, בכל הנוגע ליכולת העדפת מטרה רחוקה וליכולת להתנהג לפי עקרון המציאות ולא לפי עקרון ההנאה והסיפוק המיידי.

ולבסוף, התנאי הששי ליכולת ההתרכזות של הילד הוא שחרור מכל דאגה המטרידה את מנוחתו. אין לצפות מהילד לתשומת הלב הדרושה אם הוא טרוד בבעייות משפחתיות או אישיות, או בקונפליקטים פנימיים, בין אם דאגות אלה מבוססות על בסים אובייקטיבי ובין אם הן פרי דמיונו או פרי מבנהו הרגשי. קשיים בלימוד הקשורים בהפרעות רגשיות ובדאגות נסתרות עלולים להתעורר ביתר תכיפות בקרב ילדים שלרבים מהם עבר סוציאלי ומשפחתי עגום, ילדים שעובר עליהם משבר בעקבות המעבר לסביבה חדשה והניתוק מעל משפחתם.

ילדים מצפון־אפריקה נבחנו בשני מבחנים, שאינם גורמים בדרך כלל כל קושי לילדים אירופיים, והמודדים בעיקר את מידת הריכוז של הנבחן.

במבחן הראשון נדרש הילד לספור מהר ככל האפשר, במשך 5 דקות, נקודות המפוזרות ללא סדר בתוך משבצות. מספר הנקודות אינו עולה על 20, כך שהמבחן אינו דורש רמה גבוהה של דיפרנציאציה שכלית או רמה גבוהה של ידיעות בחשבון. ואף על פי כן אין הישגיהם הממוצעים של ילדים מרוקאיים בניי 12—14 במבחן זה מגיעים אלא להישגיהם של ילדים אירופיים בני 8.

המבחן השני,  הוא בדרך כלל מורכב יותר ודורש התרכזות ממושכת יותר. הילד מתבקש לסדר בטור עולה סדרות של ספרות הנתונות באי סדר (כגון: 0, 5, 2, 8). תוצאותיהם של ילדים מרוקאיים מהמלאח שגילם הממוצע הוא 14, דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 10 שנים. אין ספק כי כל אחד מן הגורמים שצויינו לעיל משפיע על הישגיהם הירודים של ילדים מצפון־אפריקה. חשיבותו של הגורם הלימודי בולטת בהשוואה שנערכה בין קבוצות בעלות עבר לימודי שונה: הישגיהם של ילדים שלמדו בבית ספר של האליאנס עולים על אלה של ילדים מבית־ספר של תלמוד־תורה באותה עיר. ואמנם ידוע כי צורת ההוראה ורמתה שונה מאוד בשני סוגי בתי־ספר אלה.

ילדים יהודיים מרוקאיים מסביבה אמידה יותר (שאינם מתושבי המלאח), שזכו בלימודים סדירים מן הטיפוס האירופי, השיגו תוצאות שוות לאלו של ילדים אירופיים.

מבחן זה נערך שנית לאחר חודש ימים בקבוצת ילדים קטנה במחנה המעבר בקמבוס שבדרום צרפת. הישגיהם של כל הילדים העידו על התקדמות. אפשר להניח כי לגבי ילדים מסויימים היתד, ההתקדמות קשורה בלימודים בהם השתתפו בינתיים.

מתוצאות אלו אנו למדים כי אין לצפות מילדים צפון־אפריקאיים בעלי עבר לימודי דל הישגים לימודיים השווים לאלו של ילדים אירופיים. הלימודים הסדירים ישפרו בהדרגה את יכולתם של ילדים אלה. אפשר למצוא בנקל תרגילים שיפתחו את כושר ההתרכזות השכלית. לשם כך אפשר לנצל תרגילים מכל מקצוע ומקצוע. למשל: תרגיל־כתיבה שבו נדרש הילד לתקן את השגיאות שבטקסט. תרגיל כזה ניתן לקבוצה, תוך ציון פרק הזמן הדרוש לסיומו? בקבוצה תיווצר רוח של תחרות. תרגיל דומה אפשר           לערוך בחשבון. תרגיל אחר — קריאה דוממת:      במשך זמן מוגבל (ההגבלה צריכה להיות מבוססת על רמת            הקריאה בכיתה) מתבקש הילד  לקרוא טכסט ואח״כ לספרו — דבר המצריך קריאה מרוכזת. אפשר לשלב פה גם תרגיל לשוני, כגון: סימון שמות־העצם, שמות־התואר או הפעלים בטכסט. אפשר לתת גם תרגילים קלים אך ממושכים יותר שיימשכו 10, 20 או 30 דקות, תוך שימוש בטכניקות של מבחנים מסויימים למטרות דידאקטיות. למשל: על הילד למחוק בטכסט את כל האותיות ״א״ או ״ב״, או את כל המלים בעלות מספר אותיות מסויים, או מספר מסויים של אותיות, או למחוק אות מסויימת תוך סימון אות אחרת! או עליו למחוק את כל המלים הכוללות הרכב מסויים של אותיות. האפשרויות כאן הן רבות מאוד.

בתרגילים מסוג זה הדרך הפשוטה ביותר להשיג את מלוא שיתוף הפעולה של הילד — אשר בלעדיה אין להם כל ערך — היא להסביר לו גלויות את מטרת התרגילים! למשל: ״לאמיתו של דבר, מה שאנו עומדים לעשות כעת איננו מענין כשלעצמו, אבל אנו רוצים לדעת אם אתם יכולים לעשות מאמץ שכלי גדול. גם בתחרות ריצה קורה דבר דומה! הריצה כשלעצמה אינה מעניינת, אך אנו רוצים לדעת באיזו מהירות נוכל לרוץ״.

לאחר ביצוע התרגיל יש לשתף אה הילדים בהערכת התוצאות — כנהוג לאחר תחרות ספורטיבית. אם נקבע לסירוגין סימנים במשך זמן ביצוע התרגיל, נוכל להראות כיצד שיפר ילד אחד את מהירות ביצועו, כיצד התעייף השני, כיצד נחפז השלישי יתר על המידה והירבה בשגיאות! כמו כן נוכל להציע צורה מסויימת של מהירות רצויה, שתשמש דוגמה בתרגיל הבא (יש כמובן להימנע מיצירת התרברבות בידיעות הלימודיות).

לשם אימון בעבודה אינטנסיבית קבועה, אפשר להשתמש בתרגילים גם בחומר מוחשי. אפשר להמציא בנקל תרגילי מיון מסובכים יותר ופחות.

כך יצליח המחנך הטוב, באמצעות תרגילים מיוחדים ובאמצעות חיי בית־ הספר בכלל, לפתח את כושר הריכוז השכלי אצל הילדים. עליו להקצות זמן מתאים לפעילויות אלה בכדי שתמלאנה את תפקידן, תפקיד של אימון פעיל, אך לא תהפכנה לאילוף שנכפה על הילד. מאידך גיסא, יתכן שלגבי ילדים שלא הורגלו בלימודי בית־ספר, מוטב להקציב במשך שעות הלימודים בכיתה הפסקות קצרות, אך תכופות, ולגוון ככל האפשר את ההוראה ע״י מעבר ממקצוע אחד למשנהו. הוכח כי שתי דרכים אלו מביאות לשיפור ההישגים. יתר על כן, יתכן כי דדך זו תקל על הילדים את ההסתגלות לחיי בית־ספר.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד– עמוד 101

. הסתכלות במציאות — תפיסה וציור

כפי שכבר ראינו, אין הילד הצפון־אפריקאי מצטיין בסקרנות. הסיבה לכך היא שאין איש בסביבתו שיוכל לספק את סקרנותו על ידי גילוי יחס מתאים לשאלותיו. בדרך כלל מסתפק הילד בהסברים נכונים למחצה או בתשובות בלתי נכונות. יתר על כן, אין הוא מצטיין בנטייה להסתכלות. כל לימוד וכל פעילות אינטלקטואלית בעלת רמה מסויימת דורשים הסתכלות־מה במציאות, בצורה זו או אחרת. תחומי פעילות מסויימים, כגון מדעי הטבע, וכן — עד נקודה מסויימת — הציור, תלויים כמעט לגמרי בכושר ההסתכלות. ההסתכלות בעצם כלשהו אינה אלא דרך לתפיסת העצם. ההסתכלות היא תפיסה חוקרת ומנתחת, תפיסה שכרוך בה יסוד מסויים של עניין פעיל בעצם גופו. מתקבל על הדעת כי מרבית תפיסותינו היום־יומיות הגיעו לכלל דיוקן ונתבדלו זו מזו בעקבות אקספלוראציה פעילה בתכונות העצמים. הילד מצליח להבדיל בין העצמים שמסביבו רק מפני שהוא חש את תכונותיהם השונות בעזרת כל חושיו. במקום לדבר על כושר ההסתכלות, נוכל לבדוק, ברמה אלמנטארית יותר, את כושר תפיסת הצורות וציורן (רפרודוקציה).

כל פעילותו של הילד במשך שנותיו הראשונות מרוכזת בהבחנה (דיפרנציאציה) בין העצמים בעולם החיצוני. תחילה אין הילד מבדיל בין אדם אחד ובין רעהו ואף לא בין חפץ אחד ובין משנהו. הסביבה המודרנית מעמידה לרשותו, בצורת צעצועים או כלי־שימוש נפוצים, כמות כה רבה של אקספלוראציות אפשריות ומושכות, עד כי לאחר כמה שנים מצטברים העצמים הידועים לו היטב למספר נכבד. הסביבה מגרה אותו בדרך כלל לפעולה זו. ייתר על כן, הלשון הרב־גונית, המועברת אליו ע״י החברה, מסייעת לפעילות התפיסה שלו. ואמנם, העובדה שאנו מכנים עצם בשם מסויים וקושרים אותו בסמל בתר, מביאה לידי בידודו ולידי האינדיבידואליזאציה שלו! והוא הדין לגבי חלקיו השונים של העצם. וכך, הודות ללשון, יכולה התפיסה ליהפך אנליטית יותר ויותר. בניסויי מעבדה הוכח, כי גוונים שונים של הצבע האפור נעשו קלים להבחנה לאחר שהוצמד סמל לכל אחד מהם.

ההוראה המודרנית, במידה שהיא מוחשית, מפתחת ללא הרף את האסוצ­יאציות שבין העצמים ובין המלים. ע״י חזרה על אותן האסוציאציות וע״י הגדלת מספרן, עד כמה שהתפתחות הפרט מאפשרת זאת, מתעשר עולם התפיסה שלו ומתגוון עד כדי כך, שהוא יכול להכיר את העצמים גם בתנאים בלתי־רגילים של הופעתם! למשל — גם אם מציגים את העצם בצורה מקוטעת או סכימאטית, בקירוב בלבד או תוך ערבוב ביסודות זרים. לכן יכולים הניסויים הפסיכולוגיים הנוגעים לתפיסת הצורות לספק נתונים ביחס לאספקט יסודי זה של ההתפתחות השכלית.

הילד הצפון אפריקאי אינו מוקף עצמים רב־גוניים כמו הילד החי בסביבת מודרנית. אין לידו הורים או מחנכים המעודדים אותו לפעילות תפיסתית אינטנסיבית, איש אינו מקנה לו אוצר־מלים מגוון שיעזור לו לייחס אינדיבידו­אליות לכל עצם ועצם! וגם כאשר זוכה הילד לבקר בבית ספר, אין שיטת ההוראה בו מוחשית עד כדי תיקון הליקויים בחינוכו בשנותיו הראשונות. לפיכך אפשר לצפות להבדלים בשטח זה בין ילדי המלאח ובין ילדים מסביבה מודרנית, הבדלים שנתאשרו בכמה ניסויים פסיכולוגיים:

מראים לילד ציורי עצמים מוכרים) (כגון: כסא, בית, נחש, אניה) מצוירים בצורה פשוטה אך בלתי שלמה! הציור נראה כאילו נמחקו כמה קודם מתוכו. כדי להכיר את העצם המצוייר, חייב הנבדק למלא במחשבתו את החסר בציור. כושר זה, לקשור סמל — של העצם — לנתון תפיסתי פגום, גובר והולד עם הגיל, אך הוא תלוי גם בהתפתחות התפיסה, בהתפתחות הלשון ובמוכרות גדלה והולכת של העצמים, הבאה מתוך נסיון חוזר.

ניסוי זה נערך בילדים מארוקאיים בני 10 עד 16 שנה. בהערכת ההישגים נהגו לגביהם בפחות קפדנות מאשר לגבי ילדים אירופיים! אם כינה הילך תמונת סוס בשם ״בהמה״, נתקבלה תשובתו, שהרי כל עניננו כאן הוא בתהליך הזיהוי, ביכולת לקשור שם הנמצא באוצר הלשוני של הנבדק עם התפיסה החזותית שלו, ואין אנו מעונינים בדיוק המילולי. על אף מידת הוותרנות שבהערכה נמצא הבדל ניכר בין הילדים המרוקאיים ובין הילדים האירופיים (מז׳ניבה). התוצאה הממוצעת של הראשונים מתקרבת לתוצאות של ילדים בני 7 מז׳נבה: ממוצע של 7 נקודות, בסולם שבו ההישג המקסימאלי הוא 39 נקודות.

בניסוי אחר) מתבקש הנבדק לתת פירוש ל־20 ציורים קטנים ופשוטים מאוד, שהם ברובם צורות גיאומטריות יסודיות, כגון זוגות של שורות, נקודות, זוויות, קטעי צורות גיאומטריות. הנבדק מתבקש לומר מה מתארים הציורים הללו, מה הם מזכירים לו ומה הם מעוררים בו. בהערכת התשובות אין מתחשבים באופי התשובות. ואף לא ברמתן, אלא רק בכך אם הצליח לקשור קשר אסוציאטיבי בין סמל מילולי לבין נתון תפיסתי שהוצג לפניו באופן סכימאטי מאוד. בקבוצת מתבגרים ומבוגרים מרוקאיים (מעל לגיל 15) לא פורשו 24% מהציורים. אצל צעירים שוויצריים בעלי רמה תרבותית נמוכה (יושבי הרים) לא פורשו 16% מהציורים; ואילו אצל נבדקים שויצריים בעלי תעודת בגרות לא פורשו 6% בלבד.

ומכאן נעבור לניסוי הדורש פעילות מורכבת קצת יותר, בו מתבקש הנבדק לומר מה מייצגות תמונות קטנות חסרות משמעות מדוייקת, היכולות לעורר פירושים שינים. ככל שהנבדק בעל דיפרנציאציה שכלית רבה יותר, כן תהיינה תשובותיו מבוססות יותר על התפיסה הגלובאלית של הציור ותוכנן יעיד על פעילות דמיונית־יצירתית. ולהיפך, ככל שיקטן כוח הדיפרנציאציה של הנבדק או ככל שהוא צעיר יותר, כן ירבה לתת תשובות המפרשות פרט אחד בלבד של הציור או תשובותיו תהיינה צמודות מאוד לצורת־תפיסה יומיומית. ילדים מרוקאיים שגילם הממוצע 13 שנה (נע בין 12 ל־16) השיגו תוצאות הנופלות מאלו של ילדים אירופיים תלמידי בית־ספר יסודי ובני אותו גיל. תוצאותיהם היו דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 9. תגובות מסוימות, הטיפוסיות לרמה נמוכה, היו שכיחות לכדי, ורב היה מספר התשובות בהן הסתפק הילד בתרגום מילולי של אופיו הגיאומטרי של הציור (״זהו עיגול,. זהו קו…״). מענין לציין כי בפעילות שלכאורה אינה קשורה בלימוד בבית־ספר, לא היה הבדל בין תגובותיהם של ילדים הנהנים ממערכת לימודים טובה יותר או שמוצאם מסביבה אמידה יותר, לבין תגובותיהם של ילדים אירופיים.

מבחן אחרון, שמטרתו העיקרית אינה אמנם בדיקת דרכי התפיסה, נותן לנו בכל זאת הזדמנות לערוך הסתכלויות מענינות. זהו מבחן רורשאך שבו מתבקש הילד לפרש כתמי דיו. התשובות הניתנות ע״י הילד יכולות לפרש את הכתם השלם, או רק פרט אחד ממנו, או אפילו פרט קטן מאוד! תשובותיו יכולות להיקבע ע״י        הצורה, או ע״י הצבע, ע״י שניהם גם יחד, או ע״י           צורה המלווה תפיסת תנועה. כל טיפוס תשובה מופיע בתדירות מסויימת באוכלוסיה נתונה, וכך אפשר להשוות אוכלוסיות שונות מבחינת גיל, מין ותרבות.

התשובות המפרשות את הכתם בשלמותו והמרמזות על סינתיזה בתפיסה, היו נדירות הרבה יותר.אצל ילדים צפון־אפריקאיים מאשר אצל ילדים אירופיים בני גיל מקביל! טיפוס תשובה זה מעיד גם על מחשבה מופשטת, שהיא כנראה דלה אצל ילדי צפון אפריקה. יתר על כן, גם כאשר ניתנו תשובות גלובאליות הן לא היו בדרך כלל טובות. טיפוס תשובה הנפוץ כאן יותר מאשר אצל ילדים אירופיים, הוא פירוש  פרט אחד הנראה לילד כחלק מגוף האדם או החיה ולעתים קרובות הוא קשור בחלק שלם של הכתם שאפשר בנקל לראותו כגוף אדם או חיה במלואו. נוסף לערך המיוחד הנודע לטיפוס תשובה זה מבחינה רגשית, אפשר לשער, בהתחשב בתדירותו, כי הוא קשור לצורה ילדותית של ארגון התפיסה: במקום לתפוש מיד את העצם כחטיבה אחת, נוטה הילד למנות את חלקיו בזה אחר זה או לתארו חלק אחרי חלק כפי שהוא רואה זאת בציור. שיעור התשובות הנקבעות ע״י הצורה הוא גבוה (דבר האופייני לתגובות ילדותיות בסביבות מפותחות), אך רבות מהן מציינות צורות מעורפלות ובלתי מדויקות, הן מבחינת התפיסה והן מבחינת ההגדרה המילולית.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד-עמוד 104

צעירים צפון־אפריקאיים נותנים לעתים קרובות תשובות הקרויות פרסבראציות: הם חוזרים על פירוש מסויים במקום שנתוני התפיסה כמעט ואינם מצדיקים אותו! נראה כאילו הנבדק בוחר בדרך הקלה של הבאת פירוש מוכר שניתן כבר על ידו, במקום לעשות את המאמץ. הדרוש כדי להתאים את תשובתו לגרוי החדש. כן מרובות התשובות הקונפאבולאטוריות בהן משתמש הנבדק בחלק הכתם בנקודת מוצא לתשובה מכלילה, תוך הבאת תוכן שאין לו כל אחיזה בטיב הגרוי, תשובות אלה, המצביעות על היעדר בקורת עצמית והתאמה לקויה למציאות, .נחשבות באוכלוסיה אחרת לסימנים חולניים. באוכלוסיה הנידונה יש לראות בהן ביטוי לרמת הפעילות הכללית עליה הצבענו.

תוכן התשובות הוא חד־גוני וטווח ההתענינות מצומצם. הילד מפרש כל כתם כחיה או כחלק גוף. כמעט ולא ניכר כל מאמץ לארגן את התפיסה בצורה שתאפשר לו יצירת פירושים בעלי צביון אישי יותר ונדושים פחות. המחשבת חוזרת תמיד על עקבותיה, סובבת במעגל וחוזרת תמיד לדפוסים קבועים ונוקשים.

מבחן רורשאך מוכיח היטב את היחס הקיים בין התפיסה ובין מערכת הסמלים העומדת לרשות היחיד על מנת לאפיין את העצמים שהבחין בהם.

הילד הצפון־אפריקאי נתקל בקשיים גם בשטח התפיסה של הציור הגיאומטרי הדורש ארגון המרחב. במבחן בלתי מילולי הבודק אינטליגנציה כללית Progress Matrices של Raven צריך הנבדק לגלות את העקרון שבסדרת ציורים, על מנת שיוכל להשלים את הסדרה ע״י בחירת ציור מתוך מספר ציורים המוצעים לו. בחלקיו הקלים ביותר כולל מבחן זה תרגילים בהם שולט היסוד התפיסתי. לעתים תכופות אין הילד מצליח להבדיל בין צורות זהות המונחות בכוונים שונים, או שאינו מצליח לתפוס את הצורה השלמה בתוך היסודות המפוררים של צורה גיאומטרית פשוטה (מעגל או מלבן חתוכים ל־4 וכו').

הילד הצפון־אפריקאי נופל מהילד בן הסביבה האירופית בתפיסת עצמים מוכרים, הן בהשלכת תפיסה מסויימת בתמונה בלתי מדוייקת והן בבנית צורות גיאומטריות.

אלה הם התהליכים היסודיים של הפעילות השכלית שבהם מותנות הפעילויות המסובכות והגבוהות יותר של החשיבה: קל להבין שהילד לא יצליח לסווג עצם ולסכם את תכונותיו אם עצם זה לא נקבע קודם היטב בתפיסתו. למשל, אם פגש אדם באדם אחר פעמים מספר, אך אין הוא יכול עדיין לזהותו בשעת פגישה, לא יוכל לתאר את תכונותיו החיצוניות ואת הקווים הבולטים של דמותו, כי לשם כך צריכה התפיסה להיות מאופיינת היטב ויציבה.

סקירה קצרה זו מרמזת על הבעיות העלולות להתעורר בשטח אחד, הוא שטח הציור.

הציור אינו לאמיתו של דבר אלא תפיסה מתורגמת ע״י מוטוריות מיוחדת.לגבי ילדים בני סביבה תרבותית גבוהה, הציור הוא פעילות חשובה עד מאוד ולעתים תכופות משתמשים בו לשם הערכת הרמה השכלית וכדרן־״אבחנה במקרים של ליקויים וסטיות נפשיות שונות; אצל הילדים הצפון־אפריקאיים עשוי הציור לגלות בעיות רבות ומענינות, הן בגלל השימוש הקל והנוח בדרך זו והן בגלל אפשרויות ההשוואה לאוכלוסיות אחרות; לפיכך צריכים אנו להקדיש לפעילות הציור את המקום הנאות לה בתאורנו. נזכיר נא ראשית כמה נקודות עיוניות, על מנת שנוכל לעמוד כראוי, בהמשך דברינו, על חשיבותן של תופעות מסויימות בתחום זה.

הציור יכול לשמש לעתים קרובות אמצעי להערכת הרמה השכלית היות והוא נוגע בכמה וכמה אספקטים יסודיים של התנהגות הפרט המתפתחים בו במשך צמיחתו.

מרכיב ראשון הוא התפיסה! במידה שהציור אינו אלא תרגום התפיסה, יתבטאו הקשיים הקיימים ברמה התפיסתית בצורה מקבילה ברמה הגראפית.

מרכיב שני הוא המוטוריות; הילד מצייר בידו; הציור הוא איפוא פרי תנועה. ברם בשנותיו הראשונות, אין הילד יכול לצוות על ידו עשיית כל תנועה שהיא ולהבטיח לתנועה זו כיוון מדויק וגודל מתאים. א. ריי הצביע על עובדה המדגימה יפה את חשיבות היסוד המוטורי בפעילות הציור: אם מבקשים מילד שגילו נמוך מ־7 שנים לצייר ריבוע קטן ככל האפשר, יתקשה גם לאחר נסיונות מרובים, לצייר ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו 1 מ״מ בערך, דבר שכל ילד נורמאלי בן 7—8 שנים יבצע על נקלה. מסתבר, איפוא, שאין ביכולתו של ילד ברמת התפתחות זו להתאים את כושר המוטוריות שלו לתנועות כה עדינות.

מרכיב שלישי הוא ההבנה האינטלקטואלית של היחסים בין יסודותיו השונים של העצם, אף כי רק באופן מלאכותי נוכל להבחין בין אספקט זה ובין אספקט התפיסה. הדוגמאות שתובאנה להלן תקלנה על הקורא להבין את כוונת דברינו. ולבסוף יש לציין, כי התרגול מעודד ומזרז את התפתחות הכושר הגראפי: ילד שהחזיק בידו עפרון כבר בשנתו הראשונה, גם אם החזיקו לשם שרבוט בלבד, נמצא במצב טוב יותר מילד שראה עפרון׳ בפעם הראשונה ביום היכנסו לבית־הספר. מכיוון שההתפתחות השכלית בתרבות נתונה מתחוללת בקצב מסויים התלוי בהתפתחות מערכת העצבים ובפעולת הסביבה גם יחד, ניתן להגדיר את התכונות האופייניות לשלבי התפתחות שונים ע״י ניתוח מספר רב של ציורי־ילדים. אפשר לסכם בקווים כלליים את התפתחות הפעילות הגראפית אצל ילדים בני תרבות אירופית או אמריקנית בדרך הבאה:

בהתחלה יוצר הילד רק ״קשקושים״, שאין הוא מייחם להם כל משמעות. אפשר אף לומר שהציור בשלב זה הוא בחזקת תנועה גרידא שעקבותיה נרשמים באמצעות העפרון שבידי הילד. לאחר זמן הוא מייחם כוונה ל״קשקושיו״ ומחליט כרצונו מהי משמעותו של קו מסויים: עיגול יכול לסמל מכונית, פרה או גם את אמא. שרירותיות זו במתן משמעות נובעת מכך, שאין הילד יכול לכוון את תנועתו בדיוק הרצוי, כשם שנבצר ממנו להדריכה בהתאם לתמונה המדוייקת של העצם. גם התפיסה וגם המוטוריות מונעות בעדו מלהיות קפדן, מה גם שיחסו למציאות עדיין חסר כל כורח הגיוני.

לאחר מכן (בגיל 3 בערך) משתדל הילד לצייר את העצמים בעזרת קוים מתאימים. הוא משתדל להעתיק את המציאות, אך ללא הצלחה מרובה לוקה*י) (Luquet) קורא לשלב זה בשם ״החטאת המציאות״). הילד אינו יכול לראות את העצם השלם כצירוף פרטים שיש ביניהם יחסים מוגדרים ז פרטי העצם והיחסים ביניהם נראים לו כל אחד בפני עצמו וכך מתקבלות תופעות טיפוסיות: חלונות הבית מצוירים לצידו של הבית, האצבעות מצוירות לכל אורך הזרוע (juxtaposition).

השלב השלישי מכונה בשם הריאליזם האינטלקטואלי (בניגוד לשלב הבא של הריאליזם החזותי). בשלב זה אין הילד מצייר את העצם כפי שהוא רואה אותו, כי אם לפי הידוע לו עליו. מכאן מסתברות כמה תופעות מיוחדות שנציין להלן, תוך הדגמות מתוך ציורים של ילדים צפון־אפריקאיים: 1. השקיפות: הילד מצייר את הידוע לו על אודות העצם, כלומר גם את חלקו הפנימי שאינו גלוי לעין. 2. הסבה, (rabattement). במונח זה מציינים את נטייתו של הילד לצייר, בשלב זה של התפתחותו, את האובייקט בעת ובעונה אחת בפרופיל ובחזית. נטייה זאת קשורה בחוסר יכולתו של הילד לוותר על פרט מן הפרטים הידועים לו כשייכים לאובייקט, כלומר על המודל הפנימי שיש לו ממנו. רק וויתור מעין זה היה מאפשר לו לצייר את האובייקט מנקודת ראות אחת שקבע לעצמו. בהיעדר יכולת זאת, מצרף הוא בציור אחד את כל אשר הוא יודע כשייך לאובייקט בלי להתחשב בפרצפציה האוביקטיבית שלו (למשל, עץ עם שורשים).

ולבסוף, בגיל 9-8 מגיע הילד לשלב של ריאליזם חזותי: הוא מצייר את אשר הוא רואה בלבד, פחות או יותר בהצלחה.

ציור אדם, שהוא בוודאי העצם המוכר ביותר לילד, הוא אמצעי מהיר להערכת הרמה השכלית. יותר מכל הסברים, תראינה כמה סכימות את ההתפתחות הנורמאלית של ציור דמות אדם.

ציור צורות גיאומטריות מספק אספקט אחר של היכולת הגראפית, שהוא לא פחות חשוב לשם הערכת הרמה השכלית: ילד בן 3 צריך לדעת לצייד עיגול, ילד בן 4 מרובע וילד בן 7 — מעויין ואחר כן צורות גיאומטריות מורכבות יותר.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד-עמוד 110