ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג פיתוח האינטליגנציה זכרון ולימוד

ילדי המלאח

– לחינוך הילד להסתכלות ולציור נודע ערך כפול: ע״י ההסתכלות המדוייקת עוטים העצמים אינדיבידואליות, תכונותיהם מובלטות והדרך פתוחה עתה לעיצוב מושגים ולהפשטה. דבר זה מצריך, כמובן, את התערבות הלשון ולפיכך אנו מחזירים את הקורא לפרק המוקדש לפיתות פונקציה זו.

ההסתכלות מהווה כמו כן את התנאי העיקרי ללימוד מדעי־הטבע. עם ילדים פרימיטיביים אלה, יותר מאשר עם כל ילד אחר, יש להתחיל בהסתכלות בתהליכים המתרחשים בטבע, דבר שניתן להגשימו בקלות בסביבת מוסד או קיבוץ. התפתחות הצמח והתנהגות בעל החי ישמשו, בהכוונת המדריך, כנקודת מוצא להשוואות ואחר כך למיון.

הכלל הנקוט בידינו — יש לשמור תמיד על קיום המוחשי, אך יש לספק לילד את הכלים הנחוצים, דהיינו את הכלים המילוליים, על מנת להסדיר ולארגן את ידיעותיו. רק בדרך זאת אפשר להפוך את הפעילות ההסתכלותית במוחשי לנקודת מוצא לפעילות מופשטת. זוהי פעילות תפיסתית למחצה ורכישה לשונית למחצה. ברמה התפיסתית ישמשו משחקי פסיפס מסובכים יותר ויותר הזדמנות להפעלת אספקטים רבים של התפיסה החזותית. לפעמים נוטים לראות את המשחקים הללו כילדותיים מדי בשביל מתבגרים, אך אין לשכוח כי לצעירים הצפון־אפריקאיים לא ניתנה, בהיותם רכים בשנים, ההזדמנות לשחק בכל מיני משחקים המסייעים לפיתוח הפונקציות השכליות. בכדי לפתור פסיפס צריך הילד לקרב זו לזו שתי צורות הגזורות באופן שרירותי, וזוהי כבר פעילות מורכבת של ניתוח צורות, ובעזרת צבעים או ציורים עליו להכיר אחר כך כמה קטעים כשייכים לשלמות אחת (נתקלנו כזכור בקשיים בפעילות דומה במקצת — זיהוי ציורים בלתי שלמים).

יש להתחיל בפסיפסים פשוטים, בעלי צבעים עזים וציורים ברורים וגזורים לצורות סדירות, ואחר כך לעבור לציורים גיאומטריים מסובכים, הגזורים לקטעים בעלי צורות פחות סימטריות.

שיטת הפסיפס תאפשר לקבוע את התפיסה של צורות גיאומטריות פשוטות, וכן להעניק לה גמישות. יש לציין, כי ילדים רבים (מעל לגיל 12) אינם מבחינים בקלות בשרטוט של מלבן בציור דלהלן:

אם נרגיל את הילד לפרק את הצורה בכל הדרכים האפשריות, נוכל אחר כך להתחיל בניתוח התכונות הגיאומטריות. למשל, נבקש את הילד לבנות צורה סדירה מתוך היסודות הבאים, המוצגים בערבוביה (בתחילה מציגים לפניו את המודל המוגמר — מעגל).

את החינוך לציור יש להתחיל מראשית. מטרתנו הראשונה היא שחרור הילד מכל המעצורים הנובעים הן מהרגלי סביבתו והן מהרגשת אוזלת ידו. יש להניח לו להתבטא כרצונו בציור חופשי ולגוון את מכשירי העבודה, שכן ילדים מסויימים מתבטאים ביתר קלות במכחול ובצבע מאשר בעיפרון. יתר על כן, שלב ראשון זה עשוי לסייע בפתרון כמה קשיים ריגושיים.

השימוש בציור החופשי לשם מטרה זו צריך להימסר לידי מומחה, אך כל מחנך חייב להכיר בתפקיד זה של הפעילות הגראפית. בגלל הנאמר יש להימנע מלחרוץ משפט — העלול להתפרש על ידי הילד כשלילי — על ציור בו ניתן לו חופש פעולה מלא. שלב זה של ציור חופשי יביא את הילד לידי שימוש במכשיר כבכלי מוכר. בשלב הבא יש לכוון את פעילותו המוטורית ע״י הפנייתו להעתקת ציורים (דרך נייר שקוף) ואחרי כן להעתקה של דוגמאות בעלות קווים פשוטים מאד. רק לאחר מכן אפשר להתחיל בציור עפ״י דוגמה, וכאן יש להקפיד — לגבי ילידם שאינם מגלים כשרונות אמנותיים, ואלה הם הרוב — על דיוק, ייצוג הפרטים ושמירה על הפרופורציות, יותר מאשר על הערך האסתיטי (לילדים בעלי כישרון אמנותי יש כמובן לתת חופש לצייר כרצונם).

רק לאחר שההסתכלות תהיה משביעת־רצון אפשר לתת מקום לאספקטים האסתיטיים. באשר לציור הגיאומטרי, ישמשו תרגילי העתקה בעזרת מכשירים מדוייקים (סרגל, מד־זוית, מחוגה) השלמה מועילה לתרגילי הפסיפס. יש להרגיל :את הילד לצייר בדייקנות ציורים גיאומטריים, תחילה על בסים דו־מימדי ואחר כך בפרספקטיבה תלת־מימדית. דבר זה מהווה לא רק תרגיל מצויין לפיתוח הכושר לעיצוב המרחב ולהסתכלות, כי אם גם הכנה להעתקה ולקריאה של תוכניות (במכניקה, בנגרות, בתפירה וכד׳).

  1. 4. מן הפעולה אל המחשבה: ההפשטה והלשון

האדם נבדל משאר בעלי החיים בחשיבות הנודעת אצלו לדימוי הפנימי (הרפרזנטאציה) של העולם הסובב אותו ושל מעשיו. אם ראה פעם אילן, יוכל, גם בעבור זמן, להעלות את תמונתו בדמיונו מבלי לראותו שנית; יוכל לתת לו שם, ומעתה דיו שיעלה שם זה במחשבה ומייד תתקשר אליו דמות העץ ; יוכל לחשוב כיצד לטפס עליו, ולדמות כל תנועה, בלי לבצע פעולות אלה ממש ; יוכל להשתמש במלים המובנות גם לזולת, ולמסור לאחרים על פעולת הטיפוס לפרטיה, בלי שיצטרך לבצע את הפעולה או לתארה לפניהם בתנועות; יתר עלי כן יוכל למסור כל אלה לבן שיח שאינו רואה אותו גם אם הוא עוור או נמצא מעבר למחיצה או בקצה קו טלפון, כיוון שהמלים שהוא משמיע מעוררות אצלו מייד שורת משמעויות.

המלים, שאנו משתמשים בהן כדי לציין דברים, נקראות סמלים או סימנים, הסימן מעורר דימויים במחשבה. השימוש בסימנים כה רגיל ומוכר לנו עד כי נראה מיותר לדבר עליו. אך לאמיתו של דבר, זוהי תופעה מיוחדת במינה. ראשית, משום שכאמור נבדל בה האדם משאר החי; שגית, משום שהיא קשורה בהתפתחות חשיבה שחלה בחלקים מסוימים של מערכת העצבים (קליפת המוח הגדול); שלישית, בהיותה יסוד להתקדמותה של התרבות האנושית כולה; ולאחרונה — היות ואינה מצויה אצל התינוק משעת לידתו אלא מתפתחת עם הזמן.

לא נתעכב על הבעיות המורכבות שנידונו בתורות פסיכולוגיות שונות ביחס לתפקידי הדימוי, וננסה לסכם בקצרה את הנקודות המקובלות על הכל.

התנהגות אנושית מורכבת בחלקה מתגובות מיידיות שניתן להשוותן לרפלכסים. כך, למשל, כאשר דוקרים אדם בכף ידו, האורגניזם שלו מגיב ומפעיל את היד מבלי שיזדקק למחשבה; זהו רפלכס פיסיולוגי פשוט. תופעה דומה קיימת גם בהתנהגות מורכבת יותר: אם יעבור אדם רעב ע״י מאפיה וייכנס לקנות לחם בלי לחשוב אם יוותר בכיסו הסכום הדרוש לדמי נסיעה הביתה, הרי פעולתו זאת היא בחזקת תגובה מיידית.

ככל שהילד רך יותר בשנים כן שולטות יותר התגובות המיידיות בהתנהגותו. אם יבקשו מילד צעיר לפתור בעיה שלמעלה מכוחו הוא יגש אליה בצורה בלתי־מאורגנת הנידונה לכשלון. אם יבקשו ממנו להשיג חפץ תוך התגברות על מכשולים — יהיה מסוגל לבצע את המשימה אלא שלא יהיה מסוגל לתאר את כל מה שעשה על מנת להצליח: הוא יכול לפעול, אך אינו מסוגל עדיין לחשוב — לדמות בנפשו את פעולתו — לא אחרי ביצועה ועל אחת כמה וכמה לא לפני כן.

כדי להשתחרר מתגובותיו המיידיות דרושה לאדם היכולת להפנים את פעולותיו, היינו להעלותן בדעתו מבלי לעשותן. צריך שפעילות פנימית תבוא במקום הפעילות החיצונית על מנת להשהותה, לתקנה או לבטלה.

הפעילות הפנימית אפשרית רק הודות למערכת סמלים וסימנים. הלשון היא מערכת הסימנים המשוכללת ביותר, משום שהיא נותנת ביטוי למספר הגדול ביותר של גוונים ודקדוקים ובעיקר — משום שאפשרית בה חליפת דימויים ומחשבות בין בני אדם. לגבי הלשון מוטב לומר ״סימנים״ מאשר ״סמלים״ כי המונח ״סמל׳׳ מיוחד לנתון המעלה על הדעת נתון אחר, כגון, היונה — סמל השלום, צבע שחור — סמל לאבל.

מעבר למערכת התגובות המיידיות קיימת איפוא מערכת שנייה, זו של המוצגים הסמליים, בה שלטת הלשון. חשיבותה של מערכת זו בולטת בהתנהגות. אחד מתפקידיה הראשונים הוא ארגון הפעולה תוך כדי מעשה. לדוגמא, יובא ניסוי: אנשים אחדים שעיניהם נקשרו, למדו להכיר את פיתוליו של מבוך בעזרת מקל שניתן להם; כולם נזקקו למספר נסיונות עד שיכלו לעבור במבוך ללא תעיה. התברר כי האנשים שניסחו לעצמם את פרטי הדרך בעזרת הלשון (״ישר, פעמיים ימינה, שמאלה״ וכו') נזקקו למספר נסיונות ממוצע קטן פי 4 מהאנשים שלמדוה רק באורח מוטורי — 30 נסיונות לעומת 123 ; אלה שנעזרו בדימוי חזותי נזקקו ל־68 נסיונות. אלה שהסתייעו במערכת הסימנים המשוכללת ביותר — היא הלשון — זכו איפוא להצלחה הגדולה ביותר.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג פיתוח האינטליגנציה זכרון ולימוד

עמוד 119

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר