ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד

. הסתכלות במציאות — תפיסה וציור

כפי שכבר ראינו, אין הילד הצפון־אפריקאי מצטיין בסקרנות. הסיבה לכך היא שאין איש בסביבתו שיוכל לספק את סקרנותו על ידי גילוי יחס מתאים לשאלותיו. בדרך כלל מסתפק הילד בהסברים נכונים למחצה או בתשובות בלתי נכונות. יתר על כן, אין הוא מצטיין בנטייה להסתכלות. כל לימוד וכל פעילות אינטלקטואלית בעלת רמה מסויימת דורשים הסתכלות־מה במציאות, בצורה זו או אחרת. תחומי פעילות מסויימים, כגון מדעי הטבע, וכן — עד נקודה מסויימת — הציור, תלויים כמעט לגמרי בכושר ההסתכלות. ההסתכלות בעצם כלשהו אינה אלא דרך לתפיסת העצם. ההסתכלות היא תפיסה חוקרת ומנתחת, תפיסה שכרוך בה יסוד מסויים של עניין פעיל בעצם גופו. מתקבל על הדעת כי מרבית תפיסותינו היום־יומיות הגיעו לכלל דיוקן ונתבדלו זו מזו בעקבות אקספלוראציה פעילה בתכונות העצמים. הילד מצליח להבדיל בין העצמים שמסביבו רק מפני שהוא חש את תכונותיהם השונות בעזרת כל חושיו. במקום לדבר על כושר ההסתכלות, נוכל לבדוק, ברמה אלמנטארית יותר, את כושר תפיסת הצורות וציורן (רפרודוקציה).

כל פעילותו של הילד במשך שנותיו הראשונות מרוכזת בהבחנה (דיפרנציאציה) בין העצמים בעולם החיצוני. תחילה אין הילד מבדיל בין אדם אחד ובין רעהו ואף לא בין חפץ אחד ובין משנהו. הסביבה המודרנית מעמידה לרשותו, בצורת צעצועים או כלי־שימוש נפוצים, כמות כה רבה של אקספלוראציות אפשריות ומושכות, עד כי לאחר כמה שנים מצטברים העצמים הידועים לו היטב למספר נכבד. הסביבה מגרה אותו בדרך כלל לפעולה זו. ייתר על כן, הלשון הרב־גונית, המועברת אליו ע״י החברה, מסייעת לפעילות התפיסה שלו. ואמנם, העובדה שאנו מכנים עצם בשם מסויים וקושרים אותו בסמל בתר, מביאה לידי בידודו ולידי האינדיבידואליזאציה שלו! והוא הדין לגבי חלקיו השונים של העצם. וכך, הודות ללשון, יכולה התפיסה ליהפך אנליטית יותר ויותר. בניסויי מעבדה הוכח, כי גוונים שונים של הצבע האפור נעשו קלים להבחנה לאחר שהוצמד סמל לכל אחד מהם.

ההוראה המודרנית, במידה שהיא מוחשית, מפתחת ללא הרף את האסוצ­יאציות שבין העצמים ובין המלים. ע״י חזרה על אותן האסוציאציות וע״י הגדלת מספרן, עד כמה שהתפתחות הפרט מאפשרת זאת, מתעשר עולם התפיסה שלו ומתגוון עד כדי כך, שהוא יכול להכיר את העצמים גם בתנאים בלתי־רגילים של הופעתם! למשל — גם אם מציגים את העצם בצורה מקוטעת או סכימאטית, בקירוב בלבד או תוך ערבוב ביסודות זרים. לכן יכולים הניסויים הפסיכולוגיים הנוגעים לתפיסת הצורות לספק נתונים ביחס לאספקט יסודי זה של ההתפתחות השכלית.

הילד הצפון אפריקאי אינו מוקף עצמים רב־גוניים כמו הילד החי בסביבת מודרנית. אין לידו הורים או מחנכים המעודדים אותו לפעילות תפיסתית אינטנסיבית, איש אינו מקנה לו אוצר־מלים מגוון שיעזור לו לייחס אינדיבידו­אליות לכל עצם ועצם! וגם כאשר זוכה הילד לבקר בבית ספר, אין שיטת ההוראה בו מוחשית עד כדי תיקון הליקויים בחינוכו בשנותיו הראשונות. לפיכך אפשר לצפות להבדלים בשטח זה בין ילדי המלאח ובין ילדים מסביבה מודרנית, הבדלים שנתאשרו בכמה ניסויים פסיכולוגיים:

מראים לילד ציורי עצמים מוכרים) (כגון: כסא, בית, נחש, אניה) מצוירים בצורה פשוטה אך בלתי שלמה! הציור נראה כאילו נמחקו כמה קודם מתוכו. כדי להכיר את העצם המצוייר, חייב הנבדק למלא במחשבתו את החסר בציור. כושר זה, לקשור סמל — של העצם — לנתון תפיסתי פגום, גובר והולד עם הגיל, אך הוא תלוי גם בהתפתחות התפיסה, בהתפתחות הלשון ובמוכרות גדלה והולכת של העצמים, הבאה מתוך נסיון חוזר.

ניסוי זה נערך בילדים מארוקאיים בני 10 עד 16 שנה. בהערכת ההישגים נהגו לגביהם בפחות קפדנות מאשר לגבי ילדים אירופיים! אם כינה הילך תמונת סוס בשם ״בהמה״, נתקבלה תשובתו, שהרי כל עניננו כאן הוא בתהליך הזיהוי, ביכולת לקשור שם הנמצא באוצר הלשוני של הנבדק עם התפיסה החזותית שלו, ואין אנו מעונינים בדיוק המילולי. על אף מידת הוותרנות שבהערכה נמצא הבדל ניכר בין הילדים המרוקאיים ובין הילדים האירופיים (מז׳ניבה). התוצאה הממוצעת של הראשונים מתקרבת לתוצאות של ילדים בני 7 מז׳נבה: ממוצע של 7 נקודות, בסולם שבו ההישג המקסימאלי הוא 39 נקודות.

בניסוי אחר) מתבקש הנבדק לתת פירוש ל־20 ציורים קטנים ופשוטים מאוד, שהם ברובם צורות גיאומטריות יסודיות, כגון זוגות של שורות, נקודות, זוויות, קטעי צורות גיאומטריות. הנבדק מתבקש לומר מה מתארים הציורים הללו, מה הם מזכירים לו ומה הם מעוררים בו. בהערכת התשובות אין מתחשבים באופי התשובות. ואף לא ברמתן, אלא רק בכך אם הצליח לקשור קשר אסוציאטיבי בין סמל מילולי לבין נתון תפיסתי שהוצג לפניו באופן סכימאטי מאוד. בקבוצת מתבגרים ומבוגרים מרוקאיים (מעל לגיל 15) לא פורשו 24% מהציורים. אצל צעירים שוויצריים בעלי רמה תרבותית נמוכה (יושבי הרים) לא פורשו 16% מהציורים; ואילו אצל נבדקים שויצריים בעלי תעודת בגרות לא פורשו 6% בלבד.

ומכאן נעבור לניסוי הדורש פעילות מורכבת קצת יותר, בו מתבקש הנבדק לומר מה מייצגות תמונות קטנות חסרות משמעות מדוייקת, היכולות לעורר פירושים שינים. ככל שהנבדק בעל דיפרנציאציה שכלית רבה יותר, כן תהיינה תשובותיו מבוססות יותר על התפיסה הגלובאלית של הציור ותוכנן יעיד על פעילות דמיונית־יצירתית. ולהיפך, ככל שיקטן כוח הדיפרנציאציה של הנבדק או ככל שהוא צעיר יותר, כן ירבה לתת תשובות המפרשות פרט אחד בלבד של הציור או תשובותיו תהיינה צמודות מאוד לצורת־תפיסה יומיומית. ילדים מרוקאיים שגילם הממוצע 13 שנה (נע בין 12 ל־16) השיגו תוצאות הנופלות מאלו של ילדים אירופיים תלמידי בית־ספר יסודי ובני אותו גיל. תוצאותיהם היו דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 9. תגובות מסוימות, הטיפוסיות לרמה נמוכה, היו שכיחות לכדי, ורב היה מספר התשובות בהן הסתפק הילד בתרגום מילולי של אופיו הגיאומטרי של הציור (״זהו עיגול,. זהו קו…״). מענין לציין כי בפעילות שלכאורה אינה קשורה בלימוד בבית־ספר, לא היה הבדל בין תגובותיהם של ילדים הנהנים ממערכת לימודים טובה יותר או שמוצאם מסביבה אמידה יותר, לבין תגובותיהם של ילדים אירופיים.

מבחן אחרון, שמטרתו העיקרית אינה אמנם בדיקת דרכי התפיסה, נותן לנו בכל זאת הזדמנות לערוך הסתכלויות מענינות. זהו מבחן רורשאך שבו מתבקש הילד לפרש כתמי דיו. התשובות הניתנות ע״י הילד יכולות לפרש את הכתם השלם, או רק פרט אחד ממנו, או אפילו פרט קטן מאוד! תשובותיו יכולות להיקבע ע״י        הצורה, או ע״י הצבע, ע״י שניהם גם יחד, או ע״י           צורה המלווה תפיסת תנועה. כל טיפוס תשובה מופיע בתדירות מסויימת באוכלוסיה נתונה, וכך אפשר להשוות אוכלוסיות שונות מבחינת גיל, מין ותרבות.

התשובות המפרשות את הכתם בשלמותו והמרמזות על סינתיזה בתפיסה, היו נדירות הרבה יותר.אצל ילדים צפון־אפריקאיים מאשר אצל ילדים אירופיים בני גיל מקביל! טיפוס תשובה זה מעיד גם על מחשבה מופשטת, שהיא כנראה דלה אצל ילדי צפון אפריקה. יתר על כן, גם כאשר ניתנו תשובות גלובאליות הן לא היו בדרך כלל טובות. טיפוס תשובה הנפוץ כאן יותר מאשר אצל ילדים אירופיים, הוא פירוש  פרט אחד הנראה לילד כחלק מגוף האדם או החיה ולעתים קרובות הוא קשור בחלק שלם של הכתם שאפשר בנקל לראותו כגוף אדם או חיה במלואו. נוסף לערך המיוחד הנודע לטיפוס תשובה זה מבחינה רגשית, אפשר לשער, בהתחשב בתדירותו, כי הוא קשור לצורה ילדותית של ארגון התפיסה: במקום לתפוש מיד את העצם כחטיבה אחת, נוטה הילד למנות את חלקיו בזה אחר זה או לתארו חלק אחרי חלק כפי שהוא רואה זאת בציור. שיעור התשובות הנקבעות ע״י הצורה הוא גבוה (דבר האופייני לתגובות ילדותיות בסביבות מפותחות), אך רבות מהן מציינות צורות מעורפלות ובלתי מדויקות, הן מבחינת התפיסה והן מבחינת ההגדרה המילולית.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד-עמוד 104