מורשת יהדות מרוקו

בטריפולי שבלוב הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. גם כאן בלטה הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו משאב של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב קבוצת בן יהודה בטריפולי. בשנים 1946-1945 פורסמו בעם וספר כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך בעברית בטריפולי וביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ובתרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית, ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת בן יהודה בטריפולי. הקובץ הודפס בדפוס אברהם תשובה והעיד על רמת הארגון של הקהילה, שהיה בכוחה להפעיל בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר התקווה בשנת 1932, שבו למדו בשפה העברית. כבר במהלך שנת הפתיחה גדל מספר התלמידים והתלמידות מ־20 ל־512, ושש שנים מאוחר יותר למדו בו 1,200 תלמידים.

ההתכתבויות שנשלחו מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים לשמור על קשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו שנים מספר, ולנמענים נאמר שהתשלום תמורת הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם תמורת חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים, שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מצד מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י, והצורך בריכוז הפניות.ניכר בתשובות גופים אלו. הסוכנות היהודית לא הייתה מעוניינת לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב.

אספקת חומרי הסברה וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמד כאבן נגף בדרכה הריכוזית של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית, ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה, שכן לשון המקרא ולשון חז״ל היו העברית היחידה המדוברת בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים המקומיים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית־צרפתית־עברית, בעוד בין פקידי הסוכנות היו שהתקשו בקריאת כתב רש״י.

מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היתה במטרה לרכז את שליטתה בפעילות הציונית תחת קורת גג אחת, תחת תפיסת ה׳אימפריאליסטית' שהתוותה המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה כבר בשנת 1935, במפגש של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון.195 יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. הגיבוי שקיבלה אגודת שארל נטר בקזבלנקה מהסוכנות היהודית וברית עברית עולמית היה טקטיקה שנקטה הסוכנות היהודית כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו, ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.

חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ־ישראלים לא פעלו בחלל ריק בשליחותם הראשונה והשנייה. אמנם פעילותם הייתה בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת החלוץ ההסתדרותי האחיד, שמטרתה הייתה ״חיסול הגולה בצפון אפריקה״. נוספו לה הפעילות החינוכית של השליחים וגם מודל ההכשרה החלוצית הסמי־חקלאית בצפון אפריקה. הקהילה היהודית בארצות אלו תמכה בפעילות הציונית הזאת והעמידה לה משאבים שסייעו להכשיר את הקרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה לטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב לאחר המלחמה.

מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב. למרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב׳ לספק שלוש ספיגות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 91

ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה

״בכל אוניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון אפריקה״(שלום פוני כלפון, מעפיל בספינה יהודה הלוי) כלפון. את אחיי אני מבקש.

בפרק זה יוצגו נתונים על שלוש הספינות שהעפילו מחופי אלג׳יר וגורשו לקפריסין: יהודה הלוי, שיבת ציון והפורצים. הפרק יעסוק גם ב־23 ספינות המעפילים שהפליגו מנמלי איטליה וצרפת ובארבע ספינות ממזרח אירופה. כ־2,500 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948. הם שוחררו מקפריסין בפברואר 1949, עם סגירת המחנות.

ביסוד פעילות המוסד לעלייה ב׳ ניצבה הצלת שארית הפליטה באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב׳ משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה, שהתבטאו ברכישת שלוש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לאזור.

ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר

אלג׳יר נבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה, לנוכח גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר־גיורא בשנת 1943 לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג׳יר ותוניס ולזהות את פוטנציאל העלייה משם. שליחות זו התבססה על רעיון החלוץ האחיד, שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ־ישראלית בארגון ולמסד את פעילות תנועות הנוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945, התהדק הקשר עם תנועות הנוער: בתוניס – צעירי־ציון, בג׳רבה – עטרת ציון, ובמרוקו – שארל נטר. השליחות השלישית, 1947-1946, הניבה פרי. בפברואר 1947 התקיים ברוויגו, אלג׳יר, קורס ההגנה הראשון בהשתתפות הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה, קלמנט סיטרוק ואילן חג׳אג מאלג׳יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודדות עם מהומות שעלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים. בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה־א״י.

צוות השליחים

השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלוש הספינות הראשונות היו פרידמן אפרים וברטה (בית אורן), חמל רפאל(בית הערבה), כלב קסטל(גבעת ברנר), דוד הורוביץ(דגניה) ויאני אבידוב (נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג׳יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו את העלייה לארץ ישראל. בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית בגיבוי המוסד לעלייה ב׳. הם ארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית.

גיוס המעפילים וספינות ההעפלה

אלי אוחיון וסאם אביטבול [אביטל] במרוקו ונדיה כהן וחבריה לתנועת צעירי ציון בתוניס נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. הם רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, מכנאס, סאלה, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הגיוס לא התמקד רק בקאדרים של פעילים במועדונים ותנועות הנוער ובחבורות ללימוד העברית. הם עסקו בגיוס מועמדים פוטנציאליים והופיעו בפני מתפללים בבתי כנסת בשבתות ובמהלך קריאת התורה קראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה [ברד], פעילים בצעירי ציון בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת בן יהודה במועדון שארל נטר ועודדו אותם להצטרף להעפלה לפלשתינה־א״י. נדיה הופיעה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בדרום מרוקו ואלג׳יר, ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה־א״י.

לכל מעפיל הוסבר שעליו לקחת חפצים אישיים מעטים בלבד. נוסף על עליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים, ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים. אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי מעבירים [מבריחים] דרך בית הקברות היהודי באוג׳דה, ומשם במשך הלילה למארנייה, עיירה בגבול אלג׳יר, ומשם ברכבת לאלג׳יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת באב אל וואד בעיר. חברי תנועת צעירי ציון קיבלו את פניהם, ולאחר שהיית לילה באלג׳יר הם הובלו למחנה במשאית שבה נהג אילן חג׳אג. בשלביה הראשונים הייתה הפעילות חשאית, ועד מהרה ״התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג׳דה יצאו עמוסות. […] עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג׳יר פתח הצוות מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג׳יר״. לסקר טען ש״הנהירה למחנות באלג׳יר התבצעה בתשלום למבריחים אלג׳ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד […] מאוג׳דה במרוקו למארניה באלג׳יר, ומשם ברכבת אלג׳יר״.

אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו גם היישר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר הלין אוחיון על ארגון הג׳וינט ש״לא סייע, ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת״. בריאיון עם יוסי עקריש מסאפי, מהספינה המעפיל האלמוני ואמנון בן שושן מאסווירה [מוגדור] מהספינה לנגב, הם סיפרו ש״מישהו״ בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה־א״י דרך קזבלנקה ודרך אלג׳יר. שתי הספינות האלה העפילו בראשית שנת 1947, לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביוזמת בח"ד וקיבלו הכשרה בדרום צרפת.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.

עמוד 97

הספינה הראשונה: יהודה הלוי

בתחילת שנת 1947 החל המוסד לעלייה ב׳ לפעול במגרב. לפי אפרים פרידמן(בן חיים), מטרת השליחות השלישית הייתה להביא לעלייה ״שתיצור תנועה גדולה וגדלה, מלווה ברגשי גאווה ובתודעת שליחות של יהודי צפון אפריקה כולה״. שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב׳, התנה קבלת ספינה לצפון אפריקה בגיוס 500 מעפילים. הקהילה היהודית סייעה בידי הצוות ודאגה לממן רכישת ציוד ומזון עבור המעפילים במחנות המאולתרים בעיר אלג׳יר ובמחנה טנס בשם ״שלווה ובריאות״. על הצוות היה לעמוד במשימה שהוטלה עליו – לאסוף 500 מעפילים ראשונים כדי להוכיח שההעפלה מצפון אפריקה אפשרית. כמו כן נאלץ הצוות לעמוד בתחרות מצד הרוויזיוניסטים ותנועת הפועל הזמרחי. כבר בפברואר 1947 דיווח בן חיים למוסד לעלייה ב׳ על עליית 70 מעפילים פורשים למרסיי, ככל הנראה בספינה בן הכט, ושבצרפת הוכנו 50 מקומות על ידי הפועל המזרחי להכשרה(ועלייה) עבור יהודי מרוקו.

הצוות איתר מקום מבודד בקרבת מפרץ ליד העיר טנס[עיר נמל באלג'יריה א.פ], במרחק של כ־160 ק״מ מהעיר אלג׳יר. על השליח כלב קסטל הוטלה המשימה לארגן את מחנה שלווה ובריאות, שנועד כביכול לפעילות חברי תנועת הצופים, לקליטת מאות מעפילים. בעל השטח שבו הוקם המחנה היה יהודי בשם מולכו. אנשי קשר נוספים בקהילה שסייעו למפעל ההעפלה היו אלי גוזלן, יוסף חיון, האחים דוד  ורפאל זאגה ועייזר שרקי. סיוע משמעותי התקבל מג׳יל מוק, מזכ״ל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ושר בממשלת צרפת באותה שנה. אפילו מפקד המשטרה המקומית עצם עין לנוכח העפלת הספינה הראשונה – יהודה הלוי. השליחים גייסו הלוואות לרכישת ציוד ומזון למחנה מעשירי הקהילה היהודית באלג׳יר – סבאון יהונתן ומשפחת זאגה. הלוואות אלו הוחזרו למלווים. בתוניס סייע לצוות גביזון גבריאל. קשריו של פרידמן, שנטוו במהלך שליחויותיו הראשונות עם מנהיגי הקהילות היהודיות, נשאו פרי, והם התגייסו לסייע לצוות בעלייה לארץ ישראל.

בעיות טכניות עיכבו את הפלגת הספינה יהודה הלוי. מדי יום ביומו עסקו המעפילים בפעילות מחנאות וטיולים באזור כדי לא למשוך את תשומת לב התושבים. לאחר המתנה ארוכה עגנה הספינה יהודה הלוי במפרץ טנס, והמעפילים ירדו אל החוף ״כרגיל״. הם הועברו בסירות אל הספינה, כשהעלייה אליה נעשתה באמצעות סולמות וחבלים בסיוע חברי תנועת צעירי ציון. לאחר העלאת מאות אנשים הגיעה הז׳נדרמיה (המשטרה) המקומית ועצרה את המעפילים שנשארו על החוף עם יאני אבידוב, האחראי להעפלה מטעם המוסד לעלייה ב׳, והוחזרו לעיר אלג׳יר. לאחר 21 ימי מסע מפרכים בים, ב־31.5.47 עצרו משחתות בריטיות את הספינה בחיפה, ולמחרת גורשו מעפיליה לקפריסין. בדיווחי המוסד לעלייה ב׳ נמסר שבספינה היו כ־390 מעפילים.

למרות גירושם של המפעילים לקפריסין, הספינה יהודה הלוי ״הוכיחה לעולם היהודי, להסתדרות הציונית וליישוב בארץ ישראל שיהודי צפון אפריקה רוצים לעלות״. הפלגה זו הביאה ״להתלהבות עצומה והגבירה את הרצון לעלייה״ מרחבי המגרב.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.הספינה הראשונה: יהודה הלוי

עמוד 98

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.הספינה השנייה: שיבת ציון

לאחר סגירת מחנה טנס־שלווה ובריאות הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת צעירי־ציון־דרור בקרבת העיר אלגי׳יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו במחנות רוויגו, ריווה ול׳ארב. רווקים רוכזו בבאראקי, ילדים ואימהותיהם במחנה סירי פרוש. גם מחנות אלו קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג׳יר. קרוב ל־700 מעפילים פוטנציאליים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה – שיבת ציון. בד בבד המשיכו יהודים להגיע לאלג׳יר. קבוצת יהודים מתונים שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג׳יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג׳יר. השהייה במחנות הייתה קשה, וההמתנה לספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתיים באלג׳יר החלו להערים קשיים בפני הפעילים והשליחים. רק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב׳ בצרפת איפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג׳יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה, שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג שוב מחוף גיוטוויל ממערב לאלג׳יר, עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב׳, בספינה זו העפילו כ־430 מעפילים. ב־28.7.47 היא נתפסה על ידי הבריטים, ולמחרת גורשו מעפיליה לקפריסין.״

דוד אלפסי, ממעפילי ספינת שיבת ציון, תיאר את העפלתו בזו הלשון: ״הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה. היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו״. ואכן, הוא וחבריו החליטו להעפיל לפלשתינה־א״י.

הספינה השלישית: הפורצים

היהודים המשיכו להגיע לאלג׳יר ולמלא את מוסדות הקהילה -בתי ספר ובתי הכנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון הצרכים במחנות הזמניים. ואולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג׳יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות, חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האדם על תוכנית החלוקה של פלשתינה־א״י בכ״ט בנובמבר 1947, ערב הפלגת הפורצים.

מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מתגובות הערבים להמשך ההעפלה מאלג׳יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג׳יראים מהעיר. רק איומיו של השליח פרידמן־בן חיים, שיהיה עליו להתעמת עם היהודים שביקש לגרשם, גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג׳יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו, אבל נסוג מדרישתו לנוכח איומיו של פרידמן־בן חיים. גם פלאבון, מזכ״ל הממשל הצרפתי באלג׳יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג׳יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל פרידמן־בן חיים מהשלטונות הצרפתיים המקומיים ארכה בת שבוע עד להגעת הספינה. הספינה נועדה להעלות כ־600 איש, אבל רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה, מאחר שהז׳נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. ב־4.12.47 הצליחה הספינה לפרוץ את המצור הבריטי ולהעלות את המעפילים לחוף.

הבריתה מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה.

לאחר הפלגת הספינה השלישית נוצר מצב חדש. מחד גיסא, הקהילה היהודית באלג׳יר חששה לגורלה, ומאידך גיסא השלטונות הצרפתיים המקומיים לא ששו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג׳יר ואחרים המשיכו לזרום למדינה. כאשר הבינו פרידמן־ בן חיים וחבריו לשליחות שלא יהיה אפשר להמשיך את מפעל ההעפלה במישרין מחופי אלג׳יר, הם הפנו את מרצם לעלייה למרסיי באמצעות דרכונים מזויפים. השינוי נבע ״מהמצב המדיני ביטחוני שנעשה קשה יותר״ – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית – ״וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים״. משההעפלה מצפון אפריקה ״הייתה לעובדה״ ו״עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה״. ההישג בהעפלת שלוש הספינות היה עשוי למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן, מניעי העלייה ממזרח־אירופה ״לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את ׳יציאת צפון אפריקה׳. […] לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה [שחוותה שארית הפליטה], אם כי הייתה מצוקה״. המניע העיקרי היה שיבת ציון.

פרידמן טען ש״כפי שסגירתה של אירופה פתחה את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית, כן גרם שחרורה של אירופה ב־1945 לחיסול (זמני) בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית״.²¹⁷ למעשה, ההעפלה הרשמית מצפון אפריקה נבלמה בעודה באיבה. מלכתחילה לא הייתה אוזן קשבת בתנועה הציונית לעלייה לגאלית, לא כל שכן להעפלה מהמגרב. משהחלה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה.

יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש״אחרי כישלון ׳הפורצים׳ נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב׳, שהפליגו במישרין מאלג׳יר לארץ […] ומעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות, איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות״. קראוס הגדיר פעילות זו כבריחה. הבריחה מצפון אפריקה הייתה פעולה שננקטה על ידי המעפילים שגויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם הקיבוץ המאוחד וברית חלוצים דתית (בח״ד) של הפועל המזרחי. כלומר, באופן לא רשמי היא הייתה חלק ממפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב׳.

נדיה כהן־פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 קבע הגנרל ז׳ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג׳יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס (חג׳אג) מתנועת צעירי ציון שנשלח להשתלם במרסיי בקורס לזיוף מסמכים לעלייה ב׳. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאליים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג׳יר לנמלי צרפת. להערכת נדיה כהן ״זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים, וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף, הניירות. וחוץ מזה בין מרוקו לאלג׳יר העברת הגבול הייתה בלי ניירות״.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.

עמוד 102