ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים"

רבנים רבים ניתבו את דרכם ויצרו לעצמם סגנון חיים אישי. רבים נשארו נאמנים לחלוטין לאורח החיים שאותו למדו בישיבה, ולזרם המוסר שאליו השתייכו. אחדים שילבו בין הזרם הליטאי לבין המסורות שביקשו לשמר מבית אבא. אחרים שבו לשורשים באופן למדני ואקדמי. גם לגבי סגנון התפילה אין הלכה אחידה. יש המתפללים בנוסח המקור ויש שאימצו לעצמם את הנוסח הירושלמי של הרב עובדיה יוסף. יש המתפללים בנוסח אשכנז ויש המשלבים בנוסח אשכנז מנגינות מרוקאיות, או מתפללים בנוסח אשכנז בהברה ספרדית.

הרב יוסף עזרן מציע אבחנות נוספות. לדעתו יש הבדל בין אלו שלמדו בישיבות באירופה לבין אלו שהתחנכו בישיבות הליטאיות במדינת ישראל. לאלו שהתחנכו באירופה היה חוט שני שקשר אותם לעבר. מצד אחד ספגו את האנליטיות של הלימוד הליטאי, ומצד שני לא ויתרו על המורשת והצבעים של יהודי צפון אפריקה. הרב מעיד על עצמו שבעבר נהג להתפלל בנוסח אשכנז, אך חזר לשורשים כי חש בזמן התפילה שאינו מתחבר מבחינה רגשית לדברים הנאמרים בה. לדידו הקשר אינו רק אינטלקטואלי ואי אפשר לבסס אותו על השכל בלבד, יש בו נושאים נפשיים ורגשיים. אלו שלמדו בישיבות הליטאיות בישראל לא שמרו על חוט שני המחבר אותם למסורת כפי שנהגו אלו שיצאו ממרוקו, למדו בישיבות הליטאיות באירופה, והקפידו שלא להתנתק מתרבותם המקורית. יוצאי מרוקו שלמדו בישיבות בישראל פיתחו עמדה עדתית שקשורה לבעיות חברתיות ולמאבק נגד האשכנזים. לעומתם, אלו שלמדו בחו״ל (האירופים כפי שהם מכונים על ידו) פיתחו את המטען התרבותי המקורי שקשור במסורת, בפיוטים, בהומור, פרטים שספגו עוד במרוקו. ה״אירופים״ לא חיפשו שידוך אשכנזי, והיו מודעים לערכיותם הסגולית, על כן לא פיתחו רגשי נחיתות על רקע חברתי עדתי. על פי הרב עזרן הקבוצה ה״אירופית״ אמנם ״קיבלה״ בשמחה מהאשכנזים משהו שהיה חסר לה, אולם לדבריו, יש בתוכם רבים שאינם מודים במה ש״קיבלו״, הם חסרים מטען מבית אבא שיסייע להם שלא להתבטל בפני הישיבה הליטאית.

ברוח דברים אלו כותב פרופ׳ שלמה דשן: האברכים המזרחים (הכוונה לאלו הלומדים בישראל) מנוכרים לא רק מהסביבה הישיבתית האשכנזית שאליה שאפו לחדור, אלא גם מסביבת המוצא שלהם. הם חריגים בשכונות ובבתי הכנסת שצמחו בהם וגם במשפחותיהם. זהותם הדתית עוצבה תוך כדי עיון בספרים, במסלול של למדנים, תלמידי חכמים. קלסתרם הדתי שונה וזר, שלא לדבר על חליפותיהם הכהות והמעונבות. הם לא רק התקרבו למנהגים האשכנזיים יותר מהקשישים שבעמיתיהם למשפחה ולבית הכנסת. התערותם במנהגי האשכנזים ייחודית להם גם לעומת בני גילם, אשר קלטו מנהגים אשכנזיים מסוגים אחרים. זקני המזרחים השומרים את מנהגיהם נשענים על מסורת שבעל פה, ואילו האברכים נשענים על הספרים וממהרים להתעלם מהמסורת הקהילתית והמשפחתית ואף לבטל אותה. רוב צעירי המזרחים אינם מדקדקים במצוות ועוברים על דיני התורה כדרך רוב האשכנזים, ואילו האברכים מפליגים בלימוד תורה ומדקדקים לא רק במצוות, אלא אף בחומרות בני ברק. אירוע שהייתי עד לו חושף משהו מעומק הניגוד הזה: אברך שלמד באחת הישיבות היוקרתיות, בן ליוצאי מרוקו, הגיע פעם לאחד מבקורי המשפחה המעטים שלו, והתפלל, שלא כדרכו, בבית הכנסת השכונתי. מסיבה כלשהי קם והשמיע דברי תורה לפני הציבור. תוך כדי כך התפתחו חילופי דברים כעוסים בינו לבין כמה אנשים והוא הטיח בהם: ״התלמיד הקטן ביותר בישיבה שלנו יודע ללמוד יותר משידעו הרבנים הכי גדולים במרוקו״.

נראה כי בקרב תלמידי הישיבות הליטאיות בארץ לא נשמרה האותנטיות הספרדית/מזרחית מרוקאית. הדברים אמורים גם לגבי בני תורה שלמדו והתחנכו בישיבות הספרדיות. ראוי לציין גם את העובדה שרבנים שלמדו באירופה ונושאים עמם מטען תרבותי צפון אפריקאי, קרובים יותר מבחינה פוליטית למפלגת ״דגל התורה״ הליטאית שהקים הרב שך. לעומתם, תלמידים ספרדים/מזרחים בני הדור הצעיר יותר (מהישיבות הליטאיות או הספרדיות), שלמדו בישראל וחסרים את המטען התרבותי הצפון אפריקאי, קרובים יותר בדעותיהם לש״ס. חלק גדול מהמפורסמים שברבנים, מורי הדור וראשי ישיבות, הצטרפו ל״ארגון מרביצי תורה״ שהוא ארגון של גדולי תורה ספרדים שהוקם בידי הרב שך נגד ש״ס. לאלפי תלמידיהם של רבנים אלו לא נותר הרבה מהמטען התרבותי הספרדי. הם מהווים את הגרעין הקשה ועמוד שדרתה של תנועת ש״ס שהניפה את הדגל הספרדי/מזרחי. ההסבר לתופעה המהופכת מצוי בין השאר בעובדה, שהדור החדש (המיוצג על ידי אריה דרעי וחבריו לצמרת ש״ס) צמח בארץ בשנות השישים והשבעים, בתוך הבעיות החברתיות וקיפוחם של עדות המזרח בחברה בכלל ובעולם התורה בפרט. מאבקם החברתי והפוליטי ינק יותר מתחושות הקיפוח מאשר מהרצון לחזור לשורשים. לכן התפתחה בקרבם שאיפה ליצירת שינוי חברתי/פוליטי. הם אינם יכולים להאבק על מה שאינם מכירים, על עולם שאבד למעשה בחמישים השנים האחרונות.

פרופ׳ דשן טוען שהאברכים הפעילים של ש״ס מחפשים עוגן תרבותי וחברתי בעולם שהם מנוכרים לו. הם מנסים לעצב את הציבור בשכונות מגוריהם ובבתי הכנסת העדתיים בצלמם ובדמותם כאברכי ישיבות. הוא מאבחן בקרבם צעדי התקרבות לקראת דתיות עממית (השתתפות בהילולות המוניות ועלייה לרגל לקברי צדיקים וקדושים) שלא כמו בשנים עברו, וזאת כדי למלא את החלל שנוצר על ידי התקרבות לקהלם הטבעי.

שורשי ה״השתכנזות״ אמנם היסטוריים, אך התהליך הוא תוצאה הכרחית וצפויה גם בעתיד מעצם הבחירה של מגזר זה במסלול של לימודי קודש בלבד בגילאים העל יסודיים. בסיום מסלול ״מעיין החינוך התורני״ מגיעים התלמידים הספרדים/מזרחים לישיבות קטנות וגדולות, ואחר כך לכוללים שאין בהם כלל לימודי חול. הבחירה האסטרטגית של מנהיגים ורבנים במגזר הספרדי/מזרחי ליטאי לחנך בני תורה בגילאי התיכון, באופן שיישארו בעולמה של התורה בלבד, מרחיקה אותם ממקורות תרבותיים אחרים ובכלל זה מעברם, ומשאירה אותם בעולם ששולטות בו האסכולה הליטאית ותרבותם של האשכנזים.

אם בשנת 1965 כתב הרב גדליהו שניידר, שכדי לתאר את בני התורה שעוצבו לאחר השואה בישיבות הליטאיות הוא נזקק להגדרה חדשה, והגדירם כ״ספרדים ליטאים״, בימינו היה זקוק בוודאי להגדרה אחרת, שאינה תואמת בתוכנה ובמשמעויותיה את הגדרתו משנת 1965. עולם התכנים ואורח החיים של הדור הצעיר שונה מזה שהכיר הרב שניידר. המוטיבציה שלהם לבירור זהותם בחברה הישראלית נובעת ממקורות של מחאה חברתית והתארגנות פוליטית, ולאו דווקא רק מהרצון ל״החזיר עטרה ליושנה״. האברך הספרדי/מזרחי בן ימינו נראה כאברך ליטאי, לומד תורה כמוהו, מחובר בצורה שטחית לפאזל מדולל של חומרים תרבותיים והיסטוריים אשכנזיים ולשאריות של מנהגים מבית אבא. האברך הספרדי/מזרחי קשור בעבותות לאליטות שלו, שהם מוריו בישיבה ובעולם התורה, ולמנהיגי העדה הפוליטיים. השקפת עולמו יונקת מסיפורים על ימי קליטה קשים של הוריו בחברה החילונית במדינת ישראל, ומתחושת אפליה ונחיתות בתוך החברה האשכנזית החרדית בה הוא חי. האברך הספרדי/מזרחי קשור למדינת ישראל באמצעות המפלגה שאיתה הוא מזדהה. הוא אינו מתבדל כעמיתיו האשכנזים, או כקודמיו שנשארו בעולם התורה הליטאי (״הספרדים הליטאיים״ שבהגדרת שניידר), שחיקו את עמיתיהם האשכנזים בשנים שלפני הקמת ש״ס. תהליך הקמתה של ש״ס והתנערותה (החלקית) מהממסד החרדי האשכנזי, תרמו לעיצובו החדש של בן התורה הספרדי/מזרחי ליטאי, שהשקפתו התורנית דומה במובנים רבים לזו של בן התורה האשכנזי, ועם זאת גם שונה ממנו. הנטייה לראות בבני תורה אלה חזות אחידה אינה משקפת את המציאות, שקיימות בה דמויות מגוונות ושונות. בדור הצעיר הנוכחי, או זה של העבר הקרוב, שעוצב בכור ההיתוך הליטאי במדינת ישראל, ניתן לזהות אחידות רבה יותר, אולם בקרב המבוגרים, אלו שחוו את החוויה הליטאית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחו דמויות שונות ורבגוניות.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים" עמוד 143