תולדות היהודים באפריקה הצפונית-מרוקו- הירשברג
בשנת פתחת שק״י/1650 נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים. והשיך כמה״ר יצחק צרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשייכא בידו.[בערבית אל שיאח'ה-משרת השייך-הנגיד] בחודש תשרי קם אחד ממשפחה א׳ והרג אחד מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ךּ הי״ן. והוא שקול כמלך וההורגו שמו אדקאק, 
ובשנה הנז׳ הרגו ג״כ בני ס׳ מחמד אשרקי לאח אחר של הקדש׳ הגדול ממנו במעלה והוא היה אוהב ישראל ושמו ס׳ עבד אלכאלק. ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז׳ וירד ממעלתו. הי״ת ישפילהו עד עפר ויגדעהו כי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול: ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש הנז׳ ואנשי פאס לבאלי הם בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז׳. ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בשנה הנז׳ כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד שמו מולאי מחמד מן אשורפא די תאפילאלת היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ושערי פאס ג׳דיד סגורים ונשארים במצור ובמצוק מב' ימים באייר עד שנשלמו חמישים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז' מעיר תאפילאלת וישלח אחד משריו לשר המושל עלינו סי׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפי׳י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות, כ״י כא"י. (כן יאבדו כל אויביך ה׳).
נתפס הצר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ׳ולאן-מעין מים בקרבת פאס- והלכו גדולי הקהל יצ״ו עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה. וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל יצ״ו להיות נגיד כי אם כה״ר יצחק צרפתי הנז' כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם. ואח״כ נסע המלך ממקום הנז׳ ויצאו כל בני המחנה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד. והנה פצ׳האר אזאוייא בס״ט – בסימן טוב- יהיה עלינו ועל כל ישראל כיי׳ר.
אחר עבור ח׳ ימים חזר אחיו של ה׳י׳ר שם טוב ן׳ רמוּך לעורר על הנגידות וקנה הנגידות מן המלך בדי אלפים; והח' הר׳ יצחק לא רצה לתת כלום ונסתלק מן הנגידות. ונתעוררו קטטות ומריבות בין הקהל והנגידים והים הולך וסוער במסים וארגוניות מן הפריצים הפורצים גדר. וביום שלישי חמשה לחדש אב הרחמן הוציאו לצר הצורר סי׳ בובכיר יש״ו וניקבו ב׳ עקביו וגררוהו מהאלבסטיון –מגדל- עד למרמס ונמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו קודם מיתתו כיכא״י. ושם אחיו של שם טוב ן׳ רמוך נ״ע הנז', שחזר נגיד רמוך מרוב שנאת חנם שיש בינינו בעונותינו הרבים בינו ובין הנגיד הנז׳ הלך הוא וקצת אוהביו המחזיקים בידו אצל נשיא אחד מאילי הארץ שמו ס׳ עלי ן׳ דרים והחזיק בו שהיה אהוב למלך יותר מדאי, שהוא היה סיבה לביאת המלך לכאן. עד שהמליכו אותו שנדר לתת למלך שמנת אלפים אוקיות ולנשיא הנז׳ אלף אוקיות מלבד מליצים אחרים, כ״א-כל אחד-מה שנדר לתת לו. ויהי כן. ויסירו מהבגידות לכה״ר יצחק צרפתי ונתן הנגידות לרמוך הנז'. ומשעה שנעשה נגיד לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו, והקהל בכללו היחידים בפרט, והוטל עול על הקהל מה שלא יכלו לשאת.
והחכם הנז' ר׳ יצחק הצרפתי לקח ממנו המלך פעם אחת חמשת אלפים אוקיות לפי שבקש ממנו המלך להיות נגיד ולא רצה. וכשראה הח׳ הנז' שהמלך נתן עיניו בו רצה לברוח מהעיר, וקודם רצה לשלוח כל חפציו וכל כלי ביתו, יום א׳ בין הערביים וב׳ חמרים היו הולכים לתיטוואן ואסף כל אשר בביתו מכלים ותכשיטין ומטלטלין, כלי כסף וכלי זהב ונחושת ובדיל וברזל וכל כלי בה״ךּ של ת״ת ותפוחים וכלי בית אחיו כה״ר אברהם ולא השאיר משופ״א-משווה פרוטה אחת- ועשה משאות ללכת לעיר תיטואן. ולא הניח בביתו כי אם ס״ת וספרי הקדש. הם יוצאים מפתח באב אלבוגאת והנה א׳ לקראתם מהיושבים עם המלך. וישאל להם של מי המשואות ויאמרו לו: של פ׳.
ויאמר הוא רוצה לברוח מפני המלך, כל מה שיש בכאן הוא של המלך.
באותה שעה לקחו המשואות עם הבהמות והוליכום לבית המלך והכו התמרים במאמר המלך והחכם הנז' אסרו אותו הוא ואחיו בבית המלך בחצר הנקראת צ׳אר להנ״א . והמשואות היו בהם חפצים נחמדים של כסף וזהב ותפוחים של ס״ת. ושמענו שהיה קרוב לשלשים אלף אוקיות מה שהיה באותם המשואות. ונשארו אסורים בבה״ך ט״ו יום עד שנתן למלך חמשת אלפים אחרות מלבד המשואות והגוים נכנסו ערבים בעד הסך הנ״ל עד שמכר פילא-מיכל- של עורות הי״ן בעגלא כי״ר.
ובחודש אב הצר הצורר יש״ו שזכרנו סי׳ בובכיר שהיה סיבה לחורבן בתי כנסיות הי״ן שהיה צורר היהודים בתכלית, שחנה המלך בדאר אזאווייא,- דאר אל־זאויה, אחד המקומות המקודשים בפאס, שאליו קשורות מסורות קדומות; – הגידו למלך שהצר הנז' רצונו למרוד במלך הוא ומשרתיו והי״ל-והיה לו- בסטיון אצל באב לגואד, והכנים בו כל מחמדיו הטובים ומה שיאכל וישתה שיעור שנתיים. מה עשה המלך ? שלח לאחיו מולאי מחריז נכנס עם חיל רב לאלבסטיון והוציאוהו וגררוהו ושללו כל אשר לו; תשיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם. נאום המר והנאנח סעדיה אבן דנאן הי״ן. ע״כ מ״ך-עד כאן מצאתי כתוב-.
אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו (1646) שכתב הח׳ כה״ר שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצו״ל ולא מצאתי, מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה, אבל סיפר לי זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחר בּוּזַובּע(?).
ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס׳ מחמד לחאג שהחריב בתי כנסיות הי״ן ע״י הצר הצורר ס׳ בובכיר אתאמרי(!). הוא האריך ימים במלכותו פזאווייא וקאמו אלקאיים פיאמו-התקוממו המתקוממים נגדו- בכל הארצות. פלקצאר אלכאדיר גילאן ובפאם ס׳ מחמד אדרדי(!) שחיק טמיא. והיה מושל בפאס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאלי קאם ן׳ צאלח וא׳ שמו סוגייאר, והם ג״ךּ סגרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל פאם לבאלי עם אהל פאס לג׳דיד. והיו שוללין זא״ז והשיירות שיבואו לפאם אג׳דיד לוקחים אותם אהל פאם לבאלי, וכן להפך. ויש יום שנלחמים ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלהמים, וביני־ביני היהודים שהיו באל״מלאח ספו תמו ברעב, ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המם לוקחים קמח מן הכד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטא [שמלת נשים לפי אופנת הספרדים] מעל בשרה והחלוק ג״כ. והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר ויש שהיו הולכים לפאס לבאלי בענין עד שלא נשארו בפאם כי אם ששים בעלי בתים. וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ את היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום אחד באלמלאח. והיתה כונתו להרע לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים על ידי שוחד ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. וחטה שוה ה״ם למוד ואינו מצוי ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳.
סיפור התלאות של שנת ת״ו נמסר ב׳כסא מלכים׳ בקיצור נמרץ. אולם המחבר מזכיר מה שאירע אז בתטואן ובקצר [אל־כּבּיר]:
- בשנת ה׳ תי״א שלח הפוקח של האלזאווייה הנק׳ זאווית איית שחאק הסמוכה לתאדלה, שמו ס' מוחמד לחאז והחריב בתי כנסיות שבפאסע"י גוי אחד שמו סי׳ בובכר בערב יוה״ךּ. וגם החריב בתי כנסיות של תיטוואן ואח״כ הוכה בסנורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך. והפוקח הלוך וגדול וצרות רבות בכל סביבות פאם ולקצר ותיטואן מכובד המסים. ונסגרו בתי כנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאם לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטוואן עברו שמדות על שלשה יהודים. ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל כמה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה. ובימיו היו המושלים המורדים בכל הארצות ובפאם אזדיד היה מושל סי׳ מוחמד אדרידי.
ובפאס לבאלי היה מושל ן׳ צאלח ואחד שמו ן׳ סגיר. וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר[הברברים של דילה], הנקראים ארבעין שנא דלפתנא[ארבעים שנות המרידה] והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל