Haim Zafrani Conscience historique et mémoire collective judéo- marocaines
Haim Zafrani
Conscience historique et mémoire collective judéo- marocaines.
Haïm Zafrani passe en revue deux millénaires d'histoire juive au Maroc – de l'époque de Tyr et de Sidon à celles gréco-romaine et de la conquête arabe en passant par l'accueil des Expulsés d'Espagne de 1492 jusqu'à l'indépendance du Maroc. Une histoire riche tant au plan intellectuel (l'influence considérable des rabbins marocains sur le judaïsme espagnol) qu'au plan des échanges entre les hommes. A noter entre les deux ־sociétés, la juive et la musulmane, une véritable symbiose, ses espaces de convergence et une coexistence paisible.
Une histoire privilégiée donc qui reste enracinée dans la mémoire des juifs marocains établis aujourd'hui en Israël, en France ou au Canada.
Les grands courants historiques
Le judaïsme d'Occident musulman plonge ses racines dans un passé lointain. Historiquement, les Juifs sont le premier peuple non berbère qui vint au Maghreb et qui ait continué à y vivre juqu'à nos jours.Sur l'établissement de colonies proprement juives sur les côtes africaines, à l'époque de Tyr et de Sidon, nous n'avons pas de documents epigraphiques, et guère d'autres témoignages. Ce monde appartient au domaine de la légende, et les récits concernant cette période n'ont été recueillis qu'à une époque récente. En divers lieux du Maghreb, dans l'île de Djerba (Tunisie), à Tanger, à Fès, dans la vallée du Drâ, aux confins sahariens du Maroc, ces récits apparaissent, parlent de pierres-frontières posées par Joab ben Seruya, chef des armées du roi David, venu jusque-là à la poursuite des Philistins qui, pour certaines populations juives des montagnes, ne sont autres que les Berbères (on notera qu'on traduit ici l'hébreu Phlistim de la Bible par Braber ).
Sur l'époque gréco-romaine, il existe une information précieuse dans la littérature talmudique et homilétique (Midrash et Aggadah ), dans les documents épigraphiques et archéologiques actuellement disponibles, dans les récits d'historiens, anciens et modernes, juifs et non juifs qui ont eu à traiter de cette période historique, évoquant le judaïsme de Cyrénaïque, la révolte juive sous Trajan, les récits de Procope, etc… Une communauté juive habitait la ville romaine de Volubilis . Dans les ruines de cette cité ont été trouvés un chandelier en bronze à sept branches et un débris de pierre tombale portant l'inscription hébraïque …matrona bat rabbi Yehuda nah … "dame, fille de rabbi Yehudah, que repose (son âme). Il semble que la colonie juive ait continué à y vivre jusqu'à l'arrivée des Arabes. Les historiens arabes eux-mêmes mentionnent l'existence, non loin de là, dans le Zerhoun , de tribus berbères judaïsées, au moment de la fondation de Fès, en 808.
La théorie selon laquelle la majorité des juifs maghrébins serait d'origine berbère est soutenue par un certain nombre d'historiens chez qui la "judaïsation des Berbères" a acquis la réputation d'une donnée fondamentale. D'autres la révoquent en doute, comme H.Z. Hirschberg qui s'exprime en ces termes: "Il semble, dit-il, qu'il n'existe aucune base solide à la théorie des Berbères judaïsés, ceux qui se seraient faits juifs en toute chose et qui constitueraient ainsi l'élément ethnique fondamental du judaïsme maghrébin… La preuve déterminante de l'absence de toute assimilation de groupements berbères importants est l'inexistence absolue de la pénétration des langues berbères dans la littérature juive. A l'opposé, il existe des textes en judéo- arabe maghrébin" (Histoire des Juifs d'Afrique du Nord, Jérusalem, 1965, en hébreu, volume H, p. 86 et 36). Il convient de compléter, sur ce point précis, l'information que donne Hirschberg sur les parlers juifs du Maghreb et la charge culturelle qu'ils véhiculent. Nos enquêtes en milieu juif berbérophone du Maroc (mellahs du Sud marocain et des vallées de l'Atlas) montrent bien que l'enseignement traditionnel utilisait, dans ces communautés, le berbère comme langue d'explication et de traduction des textes sacrés au même titre que, dans le reste du pays, les autres communautés employaient, aux mêmes fins, le judéo-arabe ou le judéo- espagnol (voir Journal Asiatique , 1964, fascicule 1; Revue des Etudes Juives , 1964, fascicules 1 et 2, et Pédagogie Juive en Terre d'Islam , Paris, 1969).
Nous nous trouvons devant un vide profond et un silence quasi total des sources quant à la période qui sépare l'époque romaine la plus tardive des débuts de la conquête arabe. Avec cette conquête, on assiste à une islamisation progressive des populations autochtones ou immigrées, y compris une bonne partie des tribus berbères judaïsées. Il faut, à cet égard, abandonner au domaine de la légende, la geste merveilleuse et les récits fabuleux qui travestissent l'histoire de la Kahéna et qui mettent en scène cette reine et "prêtresse" judéo-berbère qui opposa à l'invasion arabe du Maghreb une farouche résistance.
On peut supposer que dans le Maroc antéislamique se mêlaient christianisme, judaïsme et paganisme Les chroniqueurs du XlVe siècle disent qu'Idris 1er trouva devant lui, lors de ( ses conquêtes, des tribus chrétienne juives et idolâtres. Les Juifs furent admis par Idris II dans les murailles de la Fès primitive. Ils habitèrent, jusqu'au moment où les Mérinides fondèrent l'actuel mellah de Fès Jdid, la zone comprise entre la Quarawiyin et Bab Gisa qui conserve encore le nom de Funduq-l-Ihudi. Parmi eux se trouvaient certains des savants et des écrivains juifs les plus illustres du Xe siècle et du commencement du XIe Rabbi Isaac Alfasi né en 1013 à Qual'at Ibn-Hammad dirigeait, à Fès, une yeshibah et, dans la Vieille-Ville, se trouve encore une maison, à moitie délabrée, que distinguent treize cloches( en cuivre suspendues à une balustrade et qu'on dit avoir été la demeure de Maïmonide pendant son séjour da cette cité.
Il est notoire qu'à l'époque de "l'age d'or" espagnol, au moment où l'Andalousie et le Maroc entretenaient des rapports étroits, les communautes marocaines de Fès, Salé, Sijilmas Der'a, etc… avaient de grandes yeshivot dirigées par des maîtres qui jouissaient« d'une immense réputation dans le monde juif.
Proverbes Judéo-arabes, choisis de 'Trésor des proverbes judéo-arabes marocains" Hanania Dahan
Dàr bla ulàd hima bla utad
Une maison sans nourrissons ressemble à une tente sans piquets
Lli sedd fdmmu ma yuslùh hmùm
Qui ferme sa bouche, s'épargne des soucis
Nhi rask l-elmuja hta tduj
Courbe l'échiné jusqu'à que la vague passe
Sbah el-hir ya jâri nta fadarak w-ana fddâri
Bouiour mon voisin.
toi dans ta demeure et moi dans la mienne
lla sufti el- afya fddàr jarek wujjed-el-ma fdardk
Si le feu prend chez ton voisin prépare des seaux d'eau chez toi
Qùm y al mezyan faynn igles el mesrar
Retire toi bel homme,
que le charmant prenne place
מרוקו רודפת את יהודיה-יצחק בצלאל-למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961
מאמרו של יצחק בצלאל, לימים ד"ר יצחק בצלאל, מייסד רבעון "פעמים" , עורך מוסף ספרות של עיתון דבר.מאמרים רבים בנושא "חקר יהדות המזרח, כאשר ספרו " נולדתם כציונים, מהווה מסמך רב חשיבות, שם הספר לקוח מדבריו של נחום סוקולוב : "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים". המאמר מה-20 בינואר 1961 סוקר את מצבם של יהודי מרוקו הנתונים בין התושבים המתונים לקיצונים שביניהם היו שקראו להשמיד את ישראל. מרוקו עצמה כמדינה, מצבה עדין ביותר כאשר מצד אחד רצונה העז להשתייך לעולם הערבי תחת חסותה של מצרים, אז בשיא תפארתה וגדולתה לבין הרצון, להצטייר כמדינה ערבית מתונה שנוהגת בנתיניה היהודים בצורה נאותה ושווה….
מרוקו רודפת את יהודיה
יצחק בצלאל
למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961
טביעת הספינה"פיסצס" ליד חופי מורו-נואבו, כשעליה 43 מעפילים יהודיים, חשפה לעיני העולם שני צדדים של הטרגדיה היהודית במרוקו: את גבורת הטובעים, אשר גזירות השלטונות של ראבאט לא עצרו בעדם מלחתור בדרך לא דרך לחוף מבטחים, ואת מצוקת הנשארים-קיבוץ יהודי של כ-200 אלף נפש, השרויים באפילה, משוללי זכויות ומחוסרי הגנה מפני הגל האנטי יהודי העובר על ארץ זו.
עתונות העולם, ובעקבותיה כמה פרשנים בישראל, הסמיכו את הרדיפות נגד היהודים במארוקו לביקורו של נאצר בארץ זו ורצונה של ממשלת ראבאט לזכות בתמיכה מדינית של "האח הגדול" ממצריים בתביעותיה המדיניות, כגון סיפוח מאוריטניה למארוקו.
ביקורו של נאצר הביא אמנם להגברת הרדיפות על יהודי מארוקו, אולם קולר זה אין לתלות ברודן המצרי בלבד.
הרדיפות האחרונות, אף כי מוסיפות הן גון מיוחד, לפעמים אבסורדי בקנאותו, אין בהן משום חידוש מהותי במדיניות השלטונות של מארוקו או באיבת ההמון כלפי היהודים. העתונים הצרפתיים והבריטיים מספרים, כי יהודים שלבשו בגדים בצבעי כחול לבן נעצרו ותלמידי בי"ס דתי, שחבשו כיפות תכלת לבן – מורם הושלך לכלא. במקרה אח, כך מסופר, בעת ביקורו של נאצר בקאזאבלנקה, נעצרו יהודים לובשי שחורים, אשר לדעת חוקרי כליות ולב במשטרת מארוקו, התכוונו להפגין בלבושם נגד האורח שהסולטאן חפץ ביקרו. בראבאט הופצו שמועות, כי היהודים ניסו להתנקש בחיי נאצר, והמון של 100 אלף איש, שציפה לו ליד ארמון הסולטאן, כמעט שעשה כלה ביהודים.
הנה, אלה הם ה"חידושים" במסע האנטי־יהודי במארוקו עקב ביקורו של נאצר. שאר הפורענויות שאירעו לאחרונה, מהוות המשך למעשים הנ־ עשים מזה שנים. אין חדש באונס ילדה בת 4 ואי־תגובת השלטונות, בחטיפת צעירות יהודיות ואינוםן הכפול לדת האיסלאם ולהרמונות של מוסלמים עשירים. עוד בספטמבר 1960 הגישו היהודים תזכיר ליורש־ העצר מולאי חסן, על חטיפת צעירות יהודיות ועל התעלמות המשטרה ממעשים אלה.
גזירות אחרות על יהודי מארוקו לאחרונה היו: הגבלת ההינוך היהודי והכרזות על הלאמת רשת בתי הספר של כל ישראל חברים", המהווים 80 אחוז מכלל בתי־הספר היהודיים במארוקו; איסור על היהודים, שהוטל ע"י ראש משטרת קאזאבלנקה, לשאת שמות פרטיים שאינם מופיעים בתנ"ך"; ומעצרים רבים של יהודים באשמת עלייה, גם כאשר שבו מבילוי חופשה מעבר לים.
גזירות אלו הן המשך למדיניותה האנטי יהודית של מארוקו מאז קיבלה את עצמאותה.
גזירות, גזירות
ערב קבלת עצמאותה במאי ,1956 הבטיחה מארוקו למנהיגים של ארגונים יהודיים עולמיים לא להגביל את יציאת היהודים מארצה. אולם אחד הצעדים הראשונים של מארוקו העצמאית היה — גזירה על העלייה לישראל. ביוני 1956 נסגרו לשכות העלייה בקאזאבלנקה ונאסרה העלייה לפי דרכון קולקטיבי. בדצמבר 1957 הבטיח מוהמד החמישי סולטן מארוקו, למנהיגי הקונגרס היהודי העולמי —זה היה בעת ביקורו בארה"ב — כי ארצו תאפשר הגירת יהודים כבודדים. ראשי הקונגרס אף נקבו במספר של 5000 יהודים לחודש שיורשו לצאת את המדינה. אולם הבטחה זו לא קויימה. מצבם של היהודים במארוקו בשנת 1958 הוחמר שנה לאחר מכן הובאו לראשונה לדין יהודים שהואשמו בארגון עלייה לישראל, והמשטרה המארוקנית נשלחה לבתי יהודים בראבאט ובערים אחרות לחקור על קשריהם עם המדינה היהודית.
אף כי העלייה לישראל היא הבעייה המרכזית של יהודי מארוקו , הרי התנכלות השלטונות ליהודים לא הצטמצמו לתהום זה בלבד, אלא היא כללה גם תחומים הנוגעים לחיים הפנימיים של היהודים בארץ זאת. ליהודי מארוקו אין כיום מועצת קהילות מרכזית פעילה. הבחירות האחרונות למועצה זאת נערכו ב־1933 ומאז שבקו חיים רבים מהבריה. בתהילת 1957 הוגש תזכיר לשר־הפנים בדבר ארגון מחדש של המועצה, הטעון אישור השלטונות. אך חודשים ושנים נשאר התזכיר ללא מענה. טענת יהודים מקורבי־השלטון היתה, כי המפלגה השלטת אינה מעוניינת בהקמת גופים ייצוגיים, מהשש תקדים…
בתהום החינוך נגזר בשנת ,1956 כי תוך 4 שנים חייבים בתי־הספר היהודיים לעבור להוראת ערבית כשפת־לימוד עיקרית, דבר המשבש את מערכת החינוך היהודית בשל חוסר מורים יודעי ערבית. הגזירה האחרונה של הלאמת החינוך היהודי היא, איפוא, השלמה למגמות שהסתמנו עוד ב־.1956
גם על הסעד המוגש ליהודי מארוקו ע"י גופים יהודיים בעולם, לטשו המארוקנים עיניהם. בפרלמנט ה־ מארוקני טען בסוף שנת 1957 ציר האיסתיקלאל, חמד לאלו. כי הסיוע המוגש ע"י הג'ויגט מפריע ל"אינטגרציה" של יהודי מארוקו והציע, שכספים אלה יועברו לקופת הממשלה אשר תחלקם בין הנזקקים לסעדלפי הבנתה ולפי הצורך". ואמנם לשלטונות המארוקניים היתה הזדמנות נאותה להוכיח את מידת האובייקטיביות שלהם בהגשת סעד לכל הלקי האוכלוסיה בעת אסון הרעש באגאדיר, אשתקד. לפי ידיעות שהגיעו לארץ לחוגי התאהחדות עולי צפון אפריקה, קופחו היהודים קשות בשיקום ובסיוע כספי לעומת שאר נפגעי הרעש באגאדיר.
הדוגמה של תוניסיה
המדיניות האנטי־יהודית של שלטונות מארוקו אינה פועל יוצא מיחסה לישראל, ולכן גם אינה נובעת מהצטרפות מארוקו למחנה הנאצרי, אף לא מהצטרפותה לליגה הערבית באוגוסט .1958 מדיניות ארסית זו הינה תשלובת גורמים: יחס משפיל מסורתי ליהודים הרווח בקרב ההמון המוסלמי במארוקו, קשיים פנימיים וחוסר איזון במשטר הפוליטי של המדינה, המחייבה לחפש שעירים־לעזאל נוחים, קנאות מוסלמית עיוורת ורק לאהרונה — ההצטרפות המדינית למחנה נאצר.
להבנת יחסה של מארוקו ליהודים, כדאי להשוותו לזה של תוניסיה. מדינה זאת קיבלה עצמאותה קצת לפני מארוקו, במארס ,1956 ואף היא כמארוקו חברה בליגה הערבית ואינה מכירה, כמובן, בישראל. אולם ממשלת תוניס לא גזרה על העלייה. יותר מזה, שר־המשפטים התוניסי מתח בנאומו ביולי 1958 בי־ קורת על היהודים הנשארים בתוניסיה ונושאים עיניהם לישראל וטען, כי לטובתם ולטובת תוניסיה — עליהם לעזוב את הארץ. ממשלת תוניס הגישה עזרה באירגון הקהילות היהודיות במדינה והקלה בכמה תחומים, כגון בהסמכה למשפטים, אף כי החמירה לגבי קיום קשרים עם ישראל, כגון איסוף כספים וכד', ככל מדינה ערבית אחרת.
ואמנם שונה היה מעמדם של היהודים במארוקו מזה שבתוניסיה גם לפני ששתי המדינות קיבלו עצמאות בתחום המשפטי, הכלכלי והסוציאלי. יהודי מארוקו לא נהנו מזכויות אזרחיות. רובם ככולם היו נתיני חסולטאן. מבחינה כלכלית, התרכזו יהודי מארוקו ברוכלות ובמסחר זעיר. הלקם באינטליגנציה, במשק הכספים ובפיתוח הארץ היה קטן מזה שבתוניסיה ואלג'יריה. מארוקו יכולה על נקלה לוותר על תרומת יהודיה לכלכלתה. ואין להתפלא על כן, כי אחד הביטויים האחרונים של הגזירות שחל בזמן התכנסות הוועידה האפריקנית בקאזאבלנקה, הוא חרם בלתי־רשמי על הסוהרים היהודיים. מבחינה הברתית וקהילתית, לא זכו יהודי מארוקו לאחדות ולאירגון קהילתי מרכזי ונמרץ, ולכן גם לא היו אף פעם גורם מדיני חשוב, שיש לחתחשב בו.
שיווי־משקל רופף של השלטון
בתקופה שקדמה לעצמאות, נזקקו יהודי מארוקו לחסות פאשות וראשי שבטים כדי לזכות בבטחון אישי מינימאלי , והם המשיכו לשמור על מעמד של הסויים גם לאחר העצמאות. דברי הימים של יהודי מארוקו גדושים מזה שנים מעשי שוד, ביזה, אונס והטיפת נשים. גם חוסר־האונים של השלטונות הוא מסורתי. אין להתפלא, איפוא, כי ראשי יהדות זו ביקשו את חסותו האישית של הסולטאן מוחמד, כפתרון "מקובל" לקשיים שפוקדים אותם לאחרונה.
המאיים במצבם הוא צירוף זה של איבת ההמון ומדיניות אנטי־יהודית מפורשת, ולא רק אנטי ישראלית, של השלטונות. מאז ייסודה לא ידעה מארוקו שקט ואיזון פוליטי, בשל התמרדויות של ראשי שבטים, בשל בעיית המיעוט הברברי שנאמנותו לסולטאן מפוקפקת מתמיד, בשל התגודדות המפלגות בינן לבין עצמן והניגודים בין מפלגות אלו ובין הסולטאן, המונעים ממארוקו קיום של מרכז פוליטי יציב. מעולם לא נהנו היהודים במשטרים מסוערים ובלתי־יציבים שם הפכו על נקלה לשעירים לעזאזל. מה גם במדינה כמארוקו, שמצבם בה הוא בשפל המדרגה. יהודי מארוקו הם איפוא שעיר זול, שנועד להסיח את הדעת מקשיי השלטון.
תובעים השמדת ישראל
עם עליית מפלגת האיסתיקלאל לשלטון בלעדי באמצע ,1958 עלייה שסימנה החיצוני היה אי־הכללת שר־הדואר היהודי, ד"ר בן-זקן, שהשתתף בשתי הממשלות הראשונות של מארוקו, בממשלה החדשה — לבשה איבה זו גם ביטוי אידיאולוגי. אלאל אל־פאסי, החשוב במנהיגי מפלגה זו, הכריז עוד בסוף 1957 כי גיגוייה של ישראל רק כ"בסיס קולוניאלי" ע"י הקונגרס של האומות הנייטראליות, שהתכנס באותה עת בקאהיר — אינו מספיק. צורר זה הגיש תביעת מינימום לקונגרס זה: לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל, שהיא קוץ הנטוע בלב האומה הערבית. בטאונה של מפלגת האיסתיקלאל. "אל עאלם", תבע לא פעם חיסולה של מדינת ישראל. ולאחר טביעת "פיסצס" פירסם את האשמתו של אלאל אל־פאסי נגד ספרד, אשר לא זו בלבד שאינה מפנה כוחותיה ובסיסיה משטחי מארוקו הכפופים לה, אלא עוד מאפשרת ליהודים ממארוקו להגר דרכה לישראל. קריאה המרמזת אגב על השימוש הנעשה ע"י מארוקו במדיניותה האנטי־ישראלית לצרכים מדיניים חיצוניים. במקרה זה תביעה מספרד לפנות את השטחים המארוקניים המוחזקים על ידיה. היש להתפלא כי עתון זה עצמו יצא לאחר טביעת 43 המעפילים. בקריאה לא להטות אוזן לתלונות "האנשים האלה' (המנהיגים היהודיים במארוקו) להקל במשהו מסבלם. להיפך. יש להביאם בפני בתי־דין מתאימים ולדונם על הסתה בפשעים נגד המדינה. לא "אל עאלם" ולא העתון "אל פאג'ר", הרשמי למחצה, שיצא במסע אנטישמי ואנטי־ציוני חריף, לא מצאו מילת ניחומים אחת, ולו מטעמי נימוס אנושי אלמנטארי ל43 הקורבנות של מדיניות ממשלתם.
העובר על דברי ימיהם של יהודי מארוקו בשנתיים האחרונות, ימצא מקבץ של גזירות ופורענויות, שמיטב צוררינו לא היו מתביישים בהן.
פורענויות אלו מקיפות את שלושת המישורים: קשרים עם ישראל, התארגנות עצמית של יהודי מארוקו ובטחונו האישי והפיסי של היהודי. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת שרצים זו, הכוללת בין היתר ניתוק קשרי הדואר בין שתי המדינות והרחבת המצוד על המנסים לעזוב את מארוקו, גזירה על העברית. כולל סחורות שעליהן תוויות בעברית, ולאחרונה — גזירה על צבעי תכלת־לבן, איסור הפצתו של כתב־עת צרפתי־יהודי , המספר פרטים על ישראל, מעצרים. חטיפות ואיומים על בטחון היהודים. אין פלא, שגם אותם חוגים יהודיים. שראו עתידם במארוקו עם קבלתה את העצמאות. רואים עתה פתרון אחר לבעייתם — עלייה לישראל.
חובת ישראל ליהודי מארוקו
ממשלת ישראל אינה יכולה להישאר אדישה למצב זה. מדינתנו, בה חיים אלפי יהודים, שארי־בשרם של הנשארים באפילה המארוקנית, זכאית וחייבת לתבוע באמצעות או"ם. המעצמות הגדולות ודעת הקהל בעולם — פתיחת שערי מארוקו לכל היהודים הרוצים לעזבה. מדיניותה די. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת את הרצון לעלייה, היא הדוחפת יהודים לנסות ולעלות בדרכים עקלקלות ולא בטוחות — בספינות־אגוז, בדרכים של הרי האטלס המושלגים ובמדבריות החול. קריאתה של ישראל לא תישאר ללא הד. לא עתון אחד בעולם מכיר ומכריז על אחריותה של ממשלת ראבאט למצב שנוצר. מארוקו אינה יכולה עדיין לוותר כליל על דעת הקהל בעולם. הכרזות ההרגעה שניתנו בפגישת יורש־העצר המארוקני. מולאי חסן. עם נציגי היהודים, כי "האחראים למאורעות האנטי־יהודיים ייענשו. וכי יינקטו צעדים להחזרת המצב לקדמותו" — אינן מספיקות.
המצב שקדם לביקורו של נאצר אינו מאפשר חיים תקינים של היהודים בארץ זו. הידיעות על פחד היהודים להתאבל על קורבנותיהם ולזהות את גופותיהם, על פתקים המופצים בנוסח ,שמור צעדך לעצמך. בטחוננו דורש זאת". על נדיבות" השלטונות, " שהתירו לערוך הלווייה לקורבנות. למרות שרב־החובל שנעצר נאשם רק בעבירה על חוקי ההגירה, אך לא בשל גרימת מוות לטבועים — רודפות אחרינו כסיוט ומעידות על תהום המצוקה בה נתונים היהודים במארוקו. גורל זה חייב להחריד גם כל בעל מצפון בעולם.
איני יכול לסיים רשימה זו ללא הזכרת המדיניות המוטעית שלנו לגבי העלייה מצפון אפריקה בשנים שקדמו לעצמאות המדינית בה, עת מדיניות הסלקציה בעלייה משלה בכיפה. גם אז נשמעו אזהרות על העתיד המר הצפוי ליהודים בארצות המגרב העצמאיות. ואילו נעשה מאמץ גדול יותר, היינו ללא ספק גואלים עשרות אלפי יהודים מסבל ימי שיעבוד. אלה שטענו אז נגד עלייה המונית בלתי־סלקטיבית מטעמים כלכליים. אולי יודו היום בכך. שמדיניותם עולה בדמים, תרתי משמע. הדברים אינם נאמרים כדי להזכיר חטאים על הפרק עומדת גם שאלת יהודי אלג'יריה. אלה יכולים לעלות עתה באין מפריע. ישראל חייבת להיחלץ להעלאתם. ולאלה שטרם הבינו שם את הגורל הצפוי להם — עלינו החובה לפקוח את עיניהם.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite
L'œuvre d'apprentissage de l'Alliance au Maroc
Les métiers dans l'ancien Maroc
Les professions manuelles out de tout temps ete en faveur au Maroc. L'on peut affirmer que presque la totalité des habitants du mellah tirait sa subsistance de l'exercice d'un travail productif. Le commerce, dans l'ancienne, époque, etait pour ainsi dire inexistant. Les difficultés et. les dangers des communications, l'insécurité des routes lui étaient peu propices. Chaque ville, chaque village, la moindre agglomération vivait généralement de ses propres ressources, n'avait recours au voisin ou à l'étrangcr que dans les rares occasions et pour satisfaire des besoins exceptionnels.
Dans ces conditions l'intermédiaire avait peu de raison d'être. Les transactions se faisaient souvent par troc et presque toujours le fellah, apportant ses produits au souk, les livrait directement au consommateur qui s'approvisionnait pour un certain laps de temps, de tout ce qui était nécessaire à sa vie : blé, miel, légumes, olives, raisins fruits, laines etc.. Point de boucherie; quand on voulait manger de la viande, plusieurs familles s'associaient pour_acheter un mouton ou un bœuf qu'elles faisaient abattre, se partageant ensuite les différents morceaux. Le blé était nettoyé à la maison; on le faisait moudre au petit moulin à main, à eau ou à traction animale qui se trouvait en face. Chacun pétrissait son pain et les apprentis fourniers venaient chercher la pâle pour la faire cuire. Toutes les ménagères se préoccupaient de préparer les conserves de viande, de légumes et de fruits, aux époques propices. Elles savaient fabriquer le vin et faire distiller le mare de raisins, des figues ou des dattes pour, obtenir les eaux de vie qu'on consommait en abondance tous les jours et particulièrement les samedis et jours de fêtes. Dans toutes les familles, on avait également des alambics .pour fabriquer l'eau de rosé, l'eau de fleurs d'oranger. Comme on le voit, peu de place était laissée à l'activité des négociants, boutiquiers et marchands de toutes sortes. D'ailleurs boutiquiers et colporteurs vendaient souvent des produits de leur fabrication.
La Chronique de Fès de Ribbi Abner Hassarfati, nou sapprend que les juifs de celte ville exerçaient toutes espèces de métiers ; trois cents familles, nous dit-il, vivaient seulement du travail de passementeries.- Il y avaiit ensuite lesbijoutiers- orfèvres, brodeurs en fils d'or et d'argent-pour les manteaux et tous vêtements de gala, ceintures et pantoufles et les riches- harnachements des bestiaux ; puis venaient les tailleurs, les cordonniers, les tisserands, les chaudronniers, les menuisiers, les forgerons, les maçons, etc., etc.
Les femmes, en dehors de leurs occupations m'énagères, travaillaient aussi pour contribuer aux frais de la famille; elles avaient leurs spécialités en la passementerie ; elles brodaient et confectionnaient des vêtements pour les gens de la campagne, dont les femmes, prises par les soins des bêtes, ignoraient le maniement de l'aiguille. Aujourd'hui encore, on voit dans les souks des groupes de couturières juives, leurs machines à coudre devant elles, raccommodant et vendant linge et vêtements en plein marché.
La pénétration pacifique de la France et le reclassement des Israélites .
Lorsque l'Alliance fonda ses écoles, elle connut aussitôt ce penchant des juifs pour l'artisanat, elle l'encouragea de son mieux et chercha surtout à introduire dans les communautés des méitiers nouveaux et le goût du travail fini. C'était nécessaire ; le Maroc allait bientôt ouvrir ses portes à la piénétration européenne ; la vie allait rapidement changer de physionomie et il fallait pouvoir satisfaire à la demande nouvelle qui se produirait. Des troupes nombreuses vinrent pacifier le pays ; les étrangers accoururent en masse à leur suite ; ils avaient tous de grands besoins et le commerce prit immédiatement un développement prodigieux ; de grandes maisons se fondèrent pour l'importation et l'exportation, des banques des administrations diverses ouvrirent leurs portes. Il leur fallait du personnel ; ils le trouvèrent sur place parmi les israéliles parmi ces anciens élèves de l'Alliance qui savaient lire et écrire le français, qui connaissaient le pays, qui en parlaient la langue et possédaient la confiance des indigènes. Ils furent, pour les nouveaux venus, des auxiliaires précieux par leur savoir, leur habileté, leur dévouement et leur honnêteté.
Le juif déserta alors l'atelier pour le commerce ; il ne pouvait en être autrement, il suffisait pour , lui de savoir lire et écrire le français pour trouver aussitôt un emploi facile et bien rétribué. Pourquoi irait-il entreprendre l'apprentissage d'un métier qui lui procurerait, au bout de plusieurs ann'ées d'un travail difficile, un gagne-pain mesquin ? Pendant vingt ans, de 1900 à 1920, la prospérité de nos communautés fut grande. Mais ce temps de vaches grasses ne dura point et les difficultés de toutes sortes vinrent entraver les transactions commerciales.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936
Les déceptions
II y eu d'abord les crises, mondiales de la guerre et de l'après-guerre et aussi les crises locales. Des aventuriers internationaux qui avaient échoué dans leurs entreprises hasardées, des journalistes habitués à, pêcher en eau trouble – poussés par la malveillance la jalousie et la haine, soulevèrent l'opinion et exploitèrent contre les juifs le mécontentement général. Par ailleurs, 1a population européenne augmentant de nombreux employée juils furent licenciés afin de , donner leurs places aux nouveaux venus. Le chômage pénétra.parmi les gens du mellah, des familles, autrefois dans l'aisance. tombèrent dans la misère et furent à la charge de la collectivité… et naturellement on pensa à nouveau aux métiers manuels ; on avait devant soi l'exemple de ses ouvriers espagnols, poirtugais, italiens, qui arrivaient, à se faire des journées de 50 à 100 francs. A l'école, on enseigna alors aux enfants qu'il valait mieux porter la salopette de l'ouvrier que le faux-col de l’employé sans place… Mais comment apprendre un métier ? Le placement d'apprentis dans les ateliers de la ville n'était plus en faveur. L'ouvrier débutant était, de longues années durant, .un domestique chargé des commissions de l'atelier et de la maison d'habitation de son patron ; celui-ci ne se souciait pas de lui enseigner le métier, il trouvait plus commode de recruter ses jeunes ouvriers dans les écoles professionnelles européennes ou musulmanes, qui ouvraient partout leurs portes… Mais point de ces ecoles pour les israélites.
Apprentissage des garçons : L'expérience de Tanger»
Le nouvel effort vers l'apprentissage fut tout d'abord entrepris à Tanger. L'Etat chérifien avait fondé, dans cette ville une école professionnelle française ; les Français
étaient partis pour le front et leurs familles étaient retournées en France ; l'école restait vide. L'inspecteur de l'enseignement primaire de cette ville était alors un homme de valeur et d'esprit libéral ; il pensa qu'il pouvait faire une place dans cette école aux israélites et aux musulmans. La, direction de l'Instruction publique approuva sa suggestion et 30 élèves israélites commencèrent ainsi leur apprenitissage manuel. Tous ne furent pas assidus au travail, beaucoup désertèrent dès le début, mais quelques-uns se passionnèrent pour leur tâche et, au bout de deux ou trois ans, apprirent suffisamment leur métier et l'exercèrent avec entrain, gagnant convenablement leur vie. Ce fut d'un excellent exemple. Les ouvriers sortis de cette école sont nombreux aujourd'hui ; beaucoup d'entre eux travaillent à Tanger et dans les différentes villes du Maroc. Il y a actuellement à l'Ecole Professionnelle de Tanger, 25 apprentis israélites qui sont surveillés avec beaucoup d'attention et de sollicitude par leur directeur, ami de la Communaute israélite.
L'exemple Tanger ne peut être suivi dans le Maroc francais où les écoles professionnelles ne reçoivent qu'une seule catégorie d'apprentis, les unes des Français, les autres des musulmans. Point de place pour les israélites et l'Alliance était trop préoccupée par la réorganisation et le développement des écoles primaires pour pouvoir prêter une grande attention à l'apprentissage.
A Casablanca En 1926,
Me Guedj, un des grands avocats du barreau de Casablanca, fonda un Comité pour l'Apprentissage manuel des israélites. Une souscription ouverte par lui rapporta des fonds suffisants qui permirent de construire un local, d'acheter quelques machines el des outils et de recruter une cinquantaine d'apprentis qui furent confiés à deux excellents maîtres-ouvriers, l'un pour le bois, l'autre pour le fer. Depuis, l'école grandit et perfectionna son activité. Tous les apprentis soumis à une formation méthodique y acquièrent des connaissances sérieuses fort appréciées par les chefs des diverses entreprises qui les emploient.
Depuis lors, la Direction Gériérale de l'Instruction Publique du Protectorat avait pris en charge l'œuvre d'apprentissage. Elle fonda deux nouveaux ateliers, l'un pour les tailleurs, l'autre pour l'électricité. Cent cinquante apprentis y sont réunis et travaillent avec beaucoup d'ardeur sous la direction de quatre maîtres-ouvriers, d'un conseiller technique qui vient deux fois par semaine, donner ses. directives, d'un instituteur de l'Alliance, qui donne l'enseignement théorique, et de M. Tajouri, directeur de l'école de Casablanca.
L'ancien Comité d'Apprentissage existe toujours, il s'occupe de fournir aux apprentis des primes, la nourriture de midi et des vêtements.
A Mazagan
Suivant l'exemple de.celte, organisationmais dans des proportions infiniment plus , modestes, nous avons ouvert à Mazagan, en 1931 , un atelier, pour 1'apprentissage, des métiers du bois. M. Jourdan, fonctionnaire , français, alors directeur de notre deuxième école de garçons, très habile dans la menuiserie et l'ébénisterie accepta de diriger notre atelier qui fonctionnait une heure par jour seulement. Dans ce court laps de temps, il obtint, grâce à ses m'élhodes de travail, des résultats excellents , il a, il y a deux ans, quitté notre école pour aller diriger l'école européenne, mais, comme il s'était chargé entre temps de la surveillance des travaux pratiques des élèves du Collège de Mazagan, la Direction Générale de l'I. P. lui demanda de conserver également la direction de notre atelier et de guider l'acitivitié du maître-ouvrier que nous avons engagé, un israëlite de Tanger, ancien élève de l'école professionnel de celte ville. L'atelier fonctionne actuellement la journée entière avec une vingtaine d'apprentis. Le rendement est toujours bon. Les premiers ouvriers, qui commencent à quitter cet atelier, trouvent en ville à gagner leur vie.
A Marraksh
Ici aussi, un atelier de menuiserie a été organisé par nous, il y a quatre ans, à la tête duquel nous avons placé un maître-ouvrier israélite, sorti d'une école professionnelle. 14 apprentis y travaillent ; quelques ouvriers y ont déjà été formés ; ils vivent de leur métier.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936
A Fez
En novembre dernier, la Direction Générale de l'Instrucition Publique a pu ouvrir dans cette ville une école professionnelle isratélite. Un vaste local a été spécialement construit dans ce but à l'école Sylvain-Lévi. Deux ateliers, l'un pour le fer, l'autre pour le bois, reçoivent une quarantaine d'apprentis, tous en possession de leur G. E. P. E. : ces apprentis ont l'avantage d'une solide instruction primaire et montrent une grande volonté à apprendre ; les maîtres-ouvriers français sont fort satisfaits de leur application et pie leurs progrès. L'œuvre est sous la direction de M. Djivré.
Cette école de Fès a aussi la chance de posséder un inspecteur de l'Enseignement Primaire qui a autrefois exercé lui-même dans une école professionnelle et qui, connaissant tous les rouages de l'apprentissage, s'y intéresse sûrement.
Il veut faire de cette école une institution modèle, basée sur des données scientifiques. L'élément étant bon, il y parviendra facilement. En octobre prochain, les élèves recevront tous les jours quelques heures d'enseignement théorique : technologie, dessin, établissement d'un devis, d'un rapport, etc.
A Rabat
Enfin, à Rabat, à l'école Salomon-Reinach, sur le modèle de Fès, la Direction _Générale de l'Instruction Publique organisera, en octobre prochain, (deux ateliers, l'un pour le fer, l'autre pour le bois. Le local, un grand hangar en bois, est prêt. Le crédit pour l'achat de machines et d'outils a eté ouvert, le maître-ouvrier pour le fer a été engagé ; il faudra que l'Alliance prenne à sa charge le salaire du maître-ouvrier pour le bois ; nous engagerons celui-ci à Tanger également, parmi les anciens élèves de l'école professionnelle de cette ville. Nous ouvrirons les ateliers avec un ensemble de 20 à 25 apprentis.
La tâche qui s'impose
Ce développement de l'apprentissage manuel a été jusqu'ici assez lent parce que nous manquons de locaux. Dès que nous voyons la possibilité d'en avoir un, dans une ville quelconque, aussitôit l'atelier est organisé, atelier modeste d'abord, fonctionnant avec des moyens de fortune ; le tout est de commencer. Nous aurons donc à l'avenir à développer les ateliers existants, à ajouter à Mazagan et à _Marrakesh des ateliers 1 pour le fer et à ouvrir de nouveaux ateliers à Mogador, Safl, Mefknès et Sefrou et aussi dans toutes les écoles du bled. A Sfi, il y a un atelier en ville qui reçoit quelques apprentis, et à Sefrou nos élèves qui veulent apprendre un miétier se rendent à notre école de Fès.
Les perspectives
Le but de ces ateliers est la formation d'ouvriers capables de vivre un jour de leur métier. S'il ne nous était pas possible de former complètement nous-mêmes des ouvriers, ces ateliers seraient encore utiles, s'ils arrivaient à dégrossir quelque peu les apprenitis, à leur faire apprendre le maniement de quelques outils afin qu'ils puissent rendre des services dans tel atelier de. la ville où ils pourront apprendre par la pratique leur métier. Autrefois, quelques ouvriers ont pu être formés directement par des patrons, mais quel déchet pour arriver a former un petit nombre d'ouvriers.
On pense fréquemment que la formation en masse des ouvriers pour le fer et pour le bois, qui forcément se feront concurrence, empêcherait ceux-ci de gagner leur vie. Mais l'apprentissage scolaire ne limite pas la formation du jeune homme à deux seuls métiers ; il s'occupe d'orienter la jeumesse clans deux directions aux larges horizons. L'ouvrier du bois, suivant la demande du marché, pourrait faire de la menuiserie, de l'ébénisterie, de la charpenterie et, s'il 'était nécessaire, se spécialiser rapidement pour les travaux du charron, du tonnelier, du tablettier, etc. Il en serait de même pour le forgeron qui pourra faire de l'ajustage, de la mécanique, de la serrurerie, de la plomberie, zinguerie, etc., etc. L'ouvrier habile pourra changer sa spécialité. Ce qu'il faut surtout, c'est de préparer des artisans qui puissent s'installer, sans grand outillage, dans un modeste réduit des différents quartiers des villes, afin de pouvoir répondre immédiatement aux demandes des habitants du voisinage pour ces petites réparations nécessaires continuellement dans les maisons (clefs perdues, charnières casslées, ustensiles de ménage déformés, conduite d'eau percée, etc.). Un tel ouvrier gagnerait largement sa vie par un bricolage intelligent. Y. D. SEMAGH.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936- L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
Le problème général de l'apprentissâge se pose d'une manière particulière dans ces endroits reculés et déshérités du Maroc qu'on est convenu d'appeler le « bled ». Il n'y est pas toujours question de développer l'artisanat. Des tâches plus urgentes s'y imposent. La population de ces coins éloignés, vivant en marge de l'œuvre civilisatrice qui se poursuit au Maroc, ignore le plus souvent les métiers les plus primitifs et presque les gestes élémentaires de la vie quotidienne.
Aussi les rapports de nos instituteurs qui acceptent le sacrifice d'une mission dans le bled nous transportent dans ce monde de la mythologie où des génies bienfaisants enseignent aux hommes les premiers arts ou ravissent pour eux le jeu du ciel.
Voici le rapport d'une institutrice de Demnat, petite localité aux environs de Marrakech :
À Demnat, les parents n'attachent aucune importance à l'instruction des filles. Une fille n' est bonne que pour être reléguée à la maison. Elle y aide sa mère dans les travaux du ménage. Mais le plus souvent, elle est honteusement exploitée par les siens qui la mettent en apprentissage chez une couturière dès l'âge de 6 ou 9 ans. Quand elle sait bien coudre a la machine, vers 11 ans, elle s'établit, elle aussi, couturière. Ce sont- alors des journées épuisantes pour la malheureuse fillette. Levée avec le soleil, elle se met courageusement au travail. Vous la trouverez encore le soir, à la lueur vacillante d'une bougie, penchée sur son ouvrage. A 12 ou 13 ans, c'est le mariage. Le mari continuera à exploiter sa jeune épouse autant, sinon plus, que les parents de cette dernière. C'est la belle-mère qui s'occupera du ménage. Les filles sont donc une source de revenus et les parents hésitent de ce fait à les envoyer à l'école. Que pourraient-elles y apprendre d'utile ? A ce besoin de connaissances ayant une utilité immédiate, j'ai essayé de répondre. J'ai été incitée à initier mes élèves aux travaux de futures mères de famille : ménage, puériculture, hygiène.
Couture
Toutes les fillettes, même les plus jeunes, savent manier habilement l'aiguille. A l'heure de la couture, je leur apprends à couper leur linge plutôt que les différents points d'ornement qu'elles n'utiliseront pas. J'ai commencé par les mouchoirs. Tous nos élèves se mouchaient dans d'affreux chiffon malpropres. Chacun d'eux a apporté un mètre de calicot avec lequel les écolières ont confectionné six mouchoirs. Puis ce fut le tour des culottes. Ce fut une innovation , jusqu'alors, les culottes passaient à Demnat pour une pièce d'habillement exclusivement masculine. Maintenant, mouchoirs, culottes, chemises et combinaisons fabriqués par nos jeunes filles y ont fait leur apparition.
Habillement
Les femmes s'habillaient de trois ou quatre jupes superposées d'une casaque et d'un foulard chatoyant laissant voir de longues nattes tressées, arrivant jusqu'aux hanches. Elles allaient pieds nus dans la rue comme à la maison. Les écolières aux gentilles robes, clairs tabliers, cheveux courts et espadrilles blanches, furent un étonnement Les mamans de nos élèves, les premières, voulurent porter, elles aussi, des robes. Quelques-unes m'ont priée avant Paque de leur en couper ; les couturières d'ici étant incapables de le faire. Ces dernières se sont emparées des modèles que j'ai taillés. La mode des robes était lancée. A la Pentecôte, j'ai remarqué avec plaisir que beaucoup de jeunes femmes portaient de fraîches toilettes de leur âge et non plus ces jupes amples de grand'mères où leur corps harmonieux perdait toute grâce.
Tricot
Au début de l'hiver, j'ai enseigné le tricot. Mais que de difficultés ne m'a-t-il pas fallu surmonter On ne trouve pas à Demnat d'aiguilles et de laine à tricoter. J 'allais renoncer à cet enseignement indispensable quand j'eus l'idée d'utiliser comme aiguilles, les rayons de bicyclette qu'on vend à un sou la paire et la laine filée ici par les femmes. Le lendemain, toutes les fillettes avaient le matériel nécessaire. Le fil est grossier et irrégulier, les aiguilles bien fines. C'est un pis aller qui a permis pourtant, en utilisant les ressources locales, d'habiller chaudement toutes nos élèves et beaucoup de leurs petits frères ou soeurs. Pull-over et cachecol qui ont avantageusement remplacé les serviettes de toilette qu'on metoaiit autour du cou, ont été tricotés en classe.
Cuisine
Certains dimanches, je fais venir chez moi les grandes filles âgées de 10 à 12 ans pour leur apprendre à faire des biscuits, des gâteaux et certains plats. Assises amtour de la table de la salle à manger, ayant devant elles la farine, le sucre qu'elles ont apporté, ces élèves suivent attentivement mes mouvements et mes explications. Dans les recettes copiées en classe et qu'elles ont sous les yeux, j'indique le nombre de verres d'eau ou de farine, de cuillerées à café ou à soupe de sucre ou d'huile nécessaires, plutôt que les poids ou les capacités de ces denrées. Chaque élève pétrit seule sa pâte, me la montre et si celle-ci est à point, elle l'étend au rouleau, puis la découpe avec un couvercle de boîte en fer blanc. Plusieurs fillettes préparent chez elles les biscuits qu'elles ont appris à faire.
Il y a peu de légumes à Demnat. La population se nourrit tous les jours, et cela pendant des saisons entières, soit de carottes ou de navets, soit de courges, de pommes de terre ou d'aubergines. On ne trouve rien d'autre en dehors de ces légumes. On comprend la répugnance de ces pauvres gens à manger tous les jours le meme plat préparé de la même façon. J'ai enseigné aux fillettes pendant ces dimanches à cuisiner ces légumes de trois ou quatre façons différentes. Les mamans ont tiré profit du savoir de leurs filles et ont appris ces recettes qui leur ont permis (l 'introduire un peu de variété dans la préparation d'un même légume.
Au cours de ces séances, les élèves sont , très à l'aise. Nous causons familièrement de tout. Mais je ramène souvent la conversation sur leurs parents leur façon de vivre, leurs moeurs. J'apprends ainsi une foule de choses que les fillette ne m'auraient pas confiées en classe. Je les interroge sur leurs petits frères ou sœurs et leur donne des conseils sur la façon de les habiller, de les nourrir, de les elever. Souvent quand je dois habiller nia petite fille ou la baigner, je le fais devant elles. Je leur recommande de raconter a leurs parents ce qu'elles voient chez moi, d'essayer de les persuader qu'il faut baigner les bebés, les tenir propres pour qu'ils soient bien portants.
Cet enseignement intéresse beaucoup les élèves. Malheureusement elles quittent bien jeunes l'école, à 11 ou 12 ans, pour se marier. Nous luttons,, mon. mari et moi, pour abolir cette coutume, d'une autre époque.
Malgré-le-jeune âge où ces fillettes nous quittent je suis convaincue que cet enseignement portera ses fruits et transformera leurs futurs foyers en y introduisant un peu plus d'hygiène et.de bien-être. Elles acquerront plus de dignité aux yeux de leurs maris qui cesseront de voir en elles leurs inférieures. Ils leurs accorderont la considération et le respect que l'époux doit à son épouse clans les sociétés civilisées.
Notons que des initiatives dans le genre de celles que relate notre institutrice de Demnat sont prises un peu partout et sont accueillies par la population avec le même élan de reconnaissance.
Notre directrice nous écrit « Depuis, un an, fonctionne à-Mossoul un atelier.de couture. Je suis satisfaite de la marche; que suit cette œuvre. Bien qu'encore, petite, elle est en train de former un noyau de jeunes filles qui pourront avoir un gagne-pain-plus tard. La femme juive ici ne sait pas oudre ei Les les nécessiteuses et :elles sont, nombreuses — se rendent au marchié pour coudre, des sacs et gagnent ainsi des sommes infimes. Aussi toute la population vous est-elle reconnaissante pour cette œuvre si utile, qui contribuera dams un avenir prochain à améliorer l'existence des pauvres familles juives de Mossoul. »
Les inquiétudes" des jeunes
" Notre directeur de Demnat se préoccupe de l'avenir de ses élèves. Et déjà le groupe horticole qui fonctionne à Marrakech depuis le mois de mars et dont , nous avons parlé (dans le dernier numéro –de Paix- et Droit,, apparaît.comme un espoir. « Mes grands.élèves, nous écrit-il, se demandent anxieusement ce qu'ils feront quand ils quitteront l'école. Le commerce ne leur dit rien qui vaille. Il y a trop de marchands de tissus, de sucre et de thé. Quant aux métiers manuels, ils n'ont plus de débouchés: Forgerons, menuisiers, bailleurs, bouchers,-sont nombreux : et gagnent péniblement leur. vie. Ceitte situation ira en s'agravant. Et les, enfants voient venir avec angoisse le moment où, eux aussi, auront à gagner leur vie. Ils m'ont fait part de leurs vivres préoccupations et j'ai pensé-les orienter ver le travail de la terre. Pour eux qui-vivent à la-campagne, il leur sera facile de s'adapter a ce dur. labeur. Ils montrent d'ailleurs beaucoup de zèle quand nous faisons du jardinage. Ce sera un moyen de les attacher a leur bled et de les empêcher d'aller grossir les rangs de tous ceux qui vivent sur les budgets des communaiiibés des grandes villes. L'école agricole rattachée a l'école Jacques-Bigart, de Marrakech, réservera quelques places pour les grands élèves de Demnat. Leurs études finies, ils pourront trouver à s’employer comme ouvriers agricoles chez les colons de la région. »
Cette solution n'est pas toujours possible, car l'envoi des jeunes dans une ville voisine pose la question de leur hébergement. Mais parfois ce projet est réalisable. Notre directeur de Sefrou, par exemple a placé dans le nouvel atelier d'apprentissage ouvert près des écoles de Fès, six élèves en même temps qu'il a envoyé quatre enfants au cours complémentaire de cette ville.
Pour l'année 1936-1937, le nombre des apprentis envoyés à Fès est porté à 10. Mais aucune ressource locale ne , doit être négligée. En effet, a Sefrou même, notre directeur a fait des démarches pour introduire dans les programmes pour les fillettes une demi-journée de couture et d'enseignement ménager, et pour les garçons l'apprentissage horticole. Il a obtenu, pour 1936-1937, l'engagement de l'un de ses grands élèves dans le « jardin d'essai » de Sefrou. Il y voit un heureux présage et, peut-être, une perspective d'avenir.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936- L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן)-ביאור ד"ר אלי שפר
שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן)
שִׁנְאַנִּים שַׁאֲנַנִּים כְּנִצּוֹצִים יִלְהָבוּ
לַהֲטֵיהֶם וּמַעֲטֵיהֶם כְּעֵין קָלָל יִצְהָבוּ
מוּל כִּסֵּא מִתְנַשֵּׂא בְּקוֹל רַעַשׁ יִרְהָבוּ
הֵן בְּמַחֲזֶה זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ אֵל יֶאֱהָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
לְךָ חַיּוֹת עִלִּיּוֹת בְּתַחְתִּית כֵּס הַנִּקְבָּע
וְאֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים אֲזוּרֵי זִיו הַנִּצְבָּע
תְּהִלָּתְךָ וְהִלָּתְךָ יְהוֹדוּן מַחֲנוֹת אַרְבַּע
זֶה יַעְרִיץ וְזֶה יַמְרִיץ לְךָ זֶמֶר וְשִׁיר יַבַּע
בְּנֵי חַיִל יוֹם וְלַיִל בְּמִשְׁמְרוֹתָם נִצָּבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
מְכוֹן מִשְׁמָר הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ מַחֲנוֹת הֲמוֹנֶיךָ
הֲלֹא נִמְסַר בְּיַד הַשָּׂר מִיכָאֵל גְּאוֹנֶךָ
בְּמַרְכָּבוֹת לִרְבָבוֹת יַעֲמֹד עַל יְמִינֶךָ
וְיִקָּווּ וְיִלָּווּ דְּרֹש אַיֵּה מְעוֹנֶךָ
וְשָׁם סָגוֹד לְמוּל פַּרְגּוֹד לְךָ יִסְגְּדוּ וְיִקְרָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
הֲמוֹן מַחֲנֶה הַמִּשְׁנֶה עַל יֶרֶךְ שְׂמֹאל נִזְקָף
וְעַל צְבָאוֹ וּנְשִׂיאוֹ גַּבְרִיאֵל הַנִּשְׁקָף
בִּשְׂרָפִים לַאֲלָפִים בְּחֵיל כָּבֵד מְאֹד נִתְקָף
זֶה אֵיפֹה וְאֵלֶּה פֹה וְכִסֵּא קָדְשְׁךָ מֻקָּף
גְּזוּרֵי אֵשׁ אֲזוּרֵי אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ יִרְכָּבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
קוֹל יְצַפְצֵף וְשִׁיר יְרַצֵּף צְבָא מַחֲנֶה שְׁלִישִׁיָּה
וְנוּרִיאֵל שַׂר הָאֵל עוֹמֵד בָּם לְתַלְפִּיָּה
לְשַׁאֲטָתָם וְשַׁעֲטָתָם יְרוֹפֵף חוּג הָעֲלִיָּה
בְּקוֹל אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה יוֹצֵר רוּם וְתַחְתִּיָּה
רְאוֹת נֶאְדָּר הַנֶּהְדָּר יוֹם וָלֵיל יִתְאָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
טְכוּסֵי הוֹד לְךָ שָׂהוֹד בָּרְבִיעִית יָעִידוּ
וְאִמְרָתְךָ וְזִמְרָתְךָ עִם רְפָאֵל יַגִּידוּ
וְצִיץ מָעוֹז וְכֶתֶר עֹז לְךָ יִקְשְׁרוּ וְיַעֲנִידוּ
וְאַרְבַּעְתָּם שִׁיר וּמִכְתָּם יַתְמִידוּ וְיַצְמִידוּ
חִבַּרְתָּם וְגִבַּרְתָּם לְבַל יִיגְעוּ וְיִדְאָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
נִצוֹצִים נִקְבָּצִים לְךָ יַחַד יְרַנֵּנוּ
בְּעַד עֲמוּסִים הַחֲמוּסִים לְךָ קוֹלָם [לְעֻמָּתְךָ] יְחַנֵּנוּ
בְּאֵימָתְךָ וְיִרְאָתְךָ רַגְלֵיהֶם יְכוֹנֵנוּ
בְּקוֹל חָזָק כְּמוֹ בָזָק קְדֻשָּׁתְךָ יְשַׁנֵּנוּ
עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יֶעֱרָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ
כללי מאת ד"ר אלי שפר …
באדיבותו ובהסכמתו המלאה
פיוט שנתקדש להאמר ביום הכיפורים ומשתייך לסוג "אופן"
בפיוט זה טבע רשב"ג את סגנונו המיוחד. היותו איש הגות וחכמה, לא מנעה ממנו מלטפל בחומר חריג ומיוחד במינו.
מעמד ההכתרה מהווה חוויה כבירה לקורא המתרשם ממראות וקולות. השאלה –"איה כבודו להעריצו" מהדהדת בין בתי השיר והיא עצמה תכלית עבודה. על ידי הכמיהה, דרישת האל והרצון להתקרב אל הנעלם מנסה המשורר להאדיר את גדולת האל*המלך, לשבחו ולהללו. השיר קצבי, בעל דינמיקה עצומה. הפזמון החוזר נותן תחושה של גלגל סובב בלא הפסק. אפקט זה הושג ע״י שימוש חכם בפיסוק מתאים לפסוק המקראי: ״הבו לה׳ בני אלים, הבו [לה׳ כבוד ועוז]״(תהילים כס, א). המילה ״הבו״ פותחת וסוגרת את הפיזמון החוזר ומתחרזת עם סופי המחרוזות (הבו, נצבו, ויקרבו, יתאבו, ידאבו, יערבו).
החריזה: בנוסף לחרוז של הפיזמון ״הבו״ (ראה לעיל), מתחרזים כל ארבעה בתים בכל מחרוזת. הבית הראשון כתוב בחרוז משובח. המשורר הוסיף חרוזים פנימיים בשני העמודים הראשונים של כל בית (שנאניס/שאננים; להטיהם/ מעטיהם וכו׳).
חתימה: שלמ״ה במחרוזת הראשונה. שלמ״ה קט״ן מראשי המחרוזות.
מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 1/4
באדיבותו של מר סולי עזרן -המחבר ומספרן
De : Soly Azran <soly.azran@gmail.com
Date: mar. 22 sept. 2020 à 09:59
Subject: Safi 1/4
ב"ה
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.
מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 1/4
"את חייבת לבוא לצלם!"
כבר חלק ניכר מיהודי העיר עזבו ועלו לארץ המובטחת. כעת כל מי שעוזב, זה מרצונו, בניגוד לפעמים קודמות שזה היה מכורח הזמן, עקב אירוע טראגי או איומים שונים ומשונים. נרשמו לנסיעה הזאת מרבית יהודי הקהילה ונותר רק לתאם את זמן היציאה לכל קבוצת משפחות.
העיר כולה נכנסה לפעילות סודית של התארגנות לעלייה, כולל ידידנו המוסלמים שעזרו בהכנת ארגזים למטענים שייצאו איתנו את הארץ הזאת.
הארץ הזאת, שהיטיבה עימנו אלפי שנים, והגנה עלינו עד שהגענו הלום. לא עזבנו עם לב מלא שנאה והרגשה מעורבת בדאגה לעתיד בלתי ידוע. כן, עזבנו עם הרצון המושרש עמוק בליבנו של "לשנה הבאה בישראל", עם האמירה הזאת שהחזיקה אותנו מאז גלות טיטוס הרשע, שלקח את אבותינו ואף אותנו כעבדים, בשנות ה-70 לספירה לאורך צפון אפריקה, עד שהגיענו הנה, לארץ ברבריה דהיינו – מרוקו לשעבר. בסופו של דבר, קשה לעזוב אחרי 2000 שנה את מקום התיישבותך. לקום מחר בבוקר וללכת שבי אחרי כל קודמיך לארצנו האהובה והלא מוכרת. אך בנושא ארץ ישראל,חשובה התפיסה של חכמי מרוקו לגבי קדושתה, סגולותיה וחשיבות העלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית.
כל אימת שפגשתי חבר יהודי בעיר, נושא אחד היה בפינו: איפה להשיג דבר מה, מי הולך להיות במסע, מה לקחת ומה להשאיר, מה עדיף על מה, איפה מתכוונים להתיישב בארצנו, ועוד אלפי שאלות מפשוטות ועד קיומיות לגמרי.
התקופה היא של סוף שנת הלימודים 1964,ואני בגמר בגרויות בעיר השכנה, השוכנת כ- 150 ק"מ צפונה ממקום הולדתי: מזאגאן, העיר אל-זדידה (אוכל לספר עליה בהזדמנות אחרת) כי בעירנו לא היה בית ספר לבגרויות ומי שסיים כיתה ט' חייב היה לעבור לערים שכנות ולגור בפנימיה למשך 3 שנים. לאחר מכן, חייב היה לעזוב את מרוקו למדינה אירופאית על מנת להשלים תואר אקדמי כלשהו.
אני, סולי הקטן, גדלתי על ברכי הציונות וחלום החזרה לארץ היה אצלי מעין נקמה על שהוריי החזירוני למרוקו כאשר שבו לכאן בשנת 1952. כן, הוריי לקחוני לישראל בשלהי שנת 1948, עברו את תקופת הקמת המדינה עד שנות הצנע והרעב בתקופת דב יוסף, שר הכלכלה של ישראל. קראו לו "מר אין לי", כי כל שר שביקש תקציב, הוא טען שאין לו. זו נקראה "תקופת דב יוסף".
הוריי לא יכלו להסתדר עם הצנע וחלוקת מזונות מתוקצבת, והיות שמרבית המשפחה נשארה מאחור במרוקו, כאשר חלקם אף היה תלוי כספית באבי רפאל ולכן ההחלטה לחזור למרוקו קיננה בליבם. את פרק התיישבותנו בארץ אביא בדף נפרד מפאת האורך והחשיבות הקרדינאלית שלו בחיי.
אני חוזר לסיום לימודיי. המצב הנתון היה שאחי ז'קי כבר עלה לארץ עם קבוצת סטודנטים ממרוקו ישירות לארץ. זו קבוצת ראשונה של סטודנטים עולים, מאורגנת בשם "עודד", אשר עלו ישירות לגור בירושלים. מאוחר יותר התבררה חשיבות האירוע בהשפעתו על אימי להסכים לעלייה לישראל.
כל השנה הקודמת אבי ואני ניסינו לשכנע את אימי להסכים שנירשם אצל הציונים, ושנלך אחרי כל קרובינו לשם. אימי סירבה לגמרי, אפילו לשמוע על כך. היא נותרה עם הזיכרון המר של הניסיון הראשון, ולא רצתה לשוב לשם. כל כך פחדה מהרפתקה ציונית קשה ומאיימת. אז החלנו במסע פסיכולוגי כדי לשחרר אותה מההתנגדות לרעיון של ישראל. דיברתי איתה על העובדה שאחי, מחמד ליבה, הגיע ארצה וטוב לו, וכי התחיל כבר את לימודיו באוניברסיטת ירושלים המפורסמת.
דוד מוריס כהן ודודה-אחותה מדליין שזה עתה עלו לאשדוד, וקשרו קשרים אמיצים עימה, הפעילו עליה לחץ רגשי במכתביהם המלהיבים על ארצנו היפה. הם דיברו על געגועים חזקים ועל כך שידאגו לכל מחסורינו לכשנגיע ארצה. עדיין התנגדותה של אמא היתה חריפה, עד כדי כך שאבי איבד התקווה כי יום אחד שוב נעלה ונקיים את חזונו, הוא, למעשה, מעולם לא רצה לחזור למרוקו.
כל כך התייאשתי כי רציתי להצטרף לאחי, שהיה החבר הכי טוב שהיה לי מאז ומעולם. לבסוף, אמרתי לאמא שהיא לא תוכל לראות את ז'קי עוד לעולם אם לא נעלה לארץ! חזרתי על המשפט הזה כמה פעמים, בתקווה שימצא את דרכו לליבה. גם היא הייתה חלוקה בהחלטה האם לעלות לארץ ולחבור לג'קי. מבחינתה הדבר אמר כי שהיא עוזבת את ביתה, ראשל, שזה עתה נישאה וגרה בקזבלנקה. הסברתי לה מדוע ברור שעדיף ללכת אחרי אחי, כי אין חשש לראשל, משום שהיא אזרחית צרפתייה בזכות נשואיה עם סמי סולטן, שהיה נתין צרפתי מדורי דורות.
הגעגועים לז'קי החלו לעשות את דרכם במחשבותיה. היא ישבה וקיננה ימים כלילות איך הגיעה למצב בו היא צריכה לקחת החלטה גורלית כל כך לגבי משפחתה. רפאל אבי, ואני, הילד הגדול שנותר לידם, חיינו בתקווה והמשך חיינו תלוי במה שאמא תחליט, החלטה שמאחרת לבוא. עד שבוקר אחד קרה נס!
אמא העירה אותי, "קום בני. בוא וקח אותי לצלם".
חשבתי שאני מת. לא יכולתי לזוז. פתאום קפאתי במיטה. איך אני עושה? מה אני עושה? הייתי מטושטש לגמרי, עד שריח בא מהמטבח של המאכל האהוב עלי– כ'דוד זואנא Le Pain Perdu – שהחזיר אותי מיד למציאות. באותו הבוקר לא ידעתי איך תוך שניות הייתי לבוש, מצוחצח ומוכן ליציאה במהירות שיא. לרגע נפל לי האסימון שגורלי וגורל כל משפחתי הולך להשתנות וכי חלק מסיפור חיינו מתחיל לקבל צורה חדשה.
באותו הבוקר, מצב רוחי היה בשיאו. ראשית, כי אני מלווה את אימי החוצה, ושנית, כי הנה מתחיל לו החלום הקסום ברגעים הללו ממש. כל הרעיון הציוני קפא כי רפאל לא יכל להכין הדרכון של אמא מבלי שיהיו לו תמונות דרכון שלה. הוא דאג להכין מסמך לכולנו, אך לא עבורה ועבור בני, אחינו הקטן בן ה- 3, שחייב היה להיות צמוד אליה בדרכונה. מעולם לא ראיתם בחור הולך כה גאה כשהוא מחזיק ביד אימו כמו ביום ההוא.
כל הדרך לצלם, הייתי מוכן לטאטא את הרחוב, להרחיק את הקבצנים שלא ירגיזו אותה, לחבק אותה שלא תמעד ולו רק שנגיע שלמים לצלם הערבי, איסמעיל, שחנותו לא הרחק מחנות אבי, רפאל. הגענו אליו. תודה לאל הוא היה במקום, יושב באפס מעשה. הוא קם בקפיצה בראותו את סול, אימי. "יום גדול זה, מאדאם סול. כבוד הוא לי בנוכחותך. מה ישמח את כבודה? וזה בדיוק מה שרציתי שיעשה – שיתחנף אליה די שלא תשנה את דעתה. תחת המתח של הרגע האחרון, אמרתי לו להכין מהר את המסך לצילום תמונות הדרכון, כי אני עתיד לחזור ולשבת אצלו עד הוצאת פיתוח התמונות. איסמעיל צילם אותה ויצאנו מהר כדי שיעשה את מלאכתו. ליוויתי את אימי חזרה הביתה.
כל הדרך לא הוצאתי הגה מפי. עד כדי כך שקעתי במחשבות על איך כל העסק הזה הולך להתגלגל ומאיפה להתחיל. חזרתי מיד לאיסמעיל, עם הילד הקטן, אחי, בני, לצילום נוסף, וכך למעשה הסתיים לו בוקר של קטעי צילום.
ישבתי אצל הצלם, וחיכיתי שהתמונות יוכנו. לקחתי אותן לאמא, לאשר אותן והיא נתנה את ברכתה להעבירם לרפאל, אבי, כדי שיכין את הדרכון המרוקאי הנכסף, לא לפני שהשביעה אותו ואותי כי חובה עלינו לדרוש את עיר המגורים אשדוד לכשנגיע לארץ. באותו היום, הדרך לחנותו של רפאל נראתה לי כל כך ארוכה. השמש שמחה עבורי וזרחה לי באור של חודש אוגוסט בכל תפארתה. אבי הבין מיד,בראותו את ברק עיניי, כי משהו חשוב עתיד לבוא. בהיכנסי לחנות הוא עזב מיד את המספריים ובא לקראתי. בראותו את המעטפה של איסמעיל בידיי, קפץ עליי וחנק אותי מאושר. לאבי ולי היה לנו קשר עמוק עד שיכולנו להבין האחד את השני אף מבלי לדבר. שמחתו הייתה ללא גבול.הוא ביקש מיד מאל-עארבי, העוזר שלו, לדאוג לסגור את החנות וללכת לביתנו, כאשר הוא הלך ישירות לעיריית סאפי, לאיש האמון על הכנת התעודות, וכך, בתוך שבוע, דרכון אימי היה מוכן.
המשך בדף 3…..
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל – פרק 2/4
באדיבותו של מר סולי עזרן -המחבר ומספרן
ב"ה
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.
מסיפורי משפחת עזרן רפאל – פרק 2/4
חיכיתי לרפאל בבית בעודי מפעיל את גלגלי ההכנות. כעת, כאשר אימי מוכנה לצאת למסע קיבוץ הגלויות שלנו, לא נרשה לעצמנו לאבד זמן ודקה מבלי לקדם את ההכנות. בנתיים החלה תסיסה בעיר, ומכל עבר כבר דיברו על עלייה, ולרגע דמיינתי לי כאילו תתרחש יציאת מצריים שלנו וכי סאפי תתרוקן מיהודיה. אותה העיר, שידעה ימים יפים ושאוכלוסייתה היהודית הגיעה לכדי עשרים וחמישה אחוז מכלל העיר, כלומר מעל 5000 יהודים. אך זה היה בעבר, כעת היינו לא יותר מ- 400 נפש וזה כל עוד אני עדיין כאן.
בית ספר אליאנס שימש כמטה מוסתר לאנשי המסגרת והסוכנות היהודית כדי לעשות פעילותם בדיסקרטיות מוחלטת. זה היה במסווה של הרשמה ללימודים והורים באו כאילו לרשום ילדיהם. זה פעל בלי בעיות ואפילו כולנו זיהינו הג'יפים "וויליס", רכב שטח עם הנעה קדמית בצבע קרם שיכל לקחת עד 10 אנשים כולל הנהג. עם רכבים מסוג זה, הם חרשו את כל מרוקו לרשום, ללוות ואף לפעמים להוביל ישירות לנמל או שדה – תעופה מועמדים לעליה לארץ. אף פעיל לא היה מסאפי כדי שלא יזוהה, תמיד היה מעיר אחרת, מחו"ל או חברים שעברו הכשרה בנושא בארץ.
סולי, בנעוריו, היה בקבוצה של תנועתה צופים ובמסגרת הזאת, לאחרונה, עזרנו לציונים שבאו מהארץ לבצע רישומים וסידורי ארגון עלייה. בשנה שעברה, במסווה של הצופים, עשיתי מסע איתור יהודים בסהרה המרוקאי ורשמנו מקומות בהם עדיין יש יהודים, כדי למסור אותם לסוכני העלייה שיתקרבו אליהם.
בהמשך, במסגרת לימודי בגרות שלי, גרתי אצל גברת, האלמנה בשם מלול, בעלת מלון רויאל, למשך שלוש שנים בעיר מזאגן. גוייסתי מדי פעם לעזור למסגרת ולציונים שגרו במלון. אלו באו לבצע מעקבים וללוות נוסעים שעלו בדרכים רשמיות או לא-חוקיות , שלא היו ידועות בגלל הסיכון הטמון בם. והנה היום אני, אמור גם לעזור בארגון המסע המשפחתי והעצמי כמשתתף בפעם האחרונה ממרוקו. שובצתי למשימה של מעקב ודיווח אחר האוטובוסים אשר יקחו את כל הקבוצה הזאת עד הטיסה שתצא את המדינה.
תאריך יציאתנו מסאפי נקבע ליום שלישי (פעמיים כי טוב) 11 לאוגוסט 1964- ג' באלול ה'תשכ"ד.
חודש סליחות לנו, היינו זקוקים לימים הללו כדי להיטהר לפני קיום שובת ציון. זה הצדיק המפגשים הליליים בבתי כנסת להעברת מידע יעיל בין המועמדים ליציאה לארץ. לשנה הבאה (ה'תשכ"ה) בירושלים היתה משמעות ריאלית ואמיתית לגבינו.
הכל נשמר בסוד כי פחדנו משכננו, מהעובדים ובמיוחד מהמשטרה, אשר ניהלה מסע חסר רחמים למניעת עליית יהודים לארץ. כדי להרגיע הערבים רצה לה הידיעה שכל יהודי, העוזב את העיר נוסע לקנדה – "קנדה" מילת הקסם שהרחיקה אותם מרוב השאלות הקושרות אותנו לישראל – עד שלפעמים אנו באמת וכמעט האמננו שקנדה, זה היעד! העיקר שלצעירים הכנסנו לראש היעד המדומה הזה שלא ימעדו בפיהם. אנשי המסגרת במרוקו הבטיחו שאין סכנה וכי ידחו את המסע אם תהיה כל סיבה שהיא שתפריע ליציאה. לאחר שבדקנו שיהודים אחרים יצאו בשלום והגיעו לצרפת, החשש נרגע, ויכולנו להתמקד בהכנות ביתר שאת.
רפאל החל מיד במכירת הבתים שלו. לא היה ספק שהעסקה תצליח כי היה זה בית שידע שמחה ואושר. שם נולדו לנו מרטין, רותי ובני – בנימין הקטן. אחרי הבית, הגיע תורן של החנויות והסחורה, שחלקה היה עתיד להילקח לארץ כדי להתחיל חיים חדשים שם. חנות אחת נמכרה ואת השניה החליט לתת כפיצויים לעובד הערבי הנאמן לו מזה שנים רבות – אל-עארבי. אבי החליט לקחת את הדלפק עליו עבד שנים ואותו הפכנו לארגז מטען ומילאנו אותו בחפצים של החנות, כמו מכונות התפירה, מתקן הגיהוץ המיוחד לחייטים, שלל בדים למכנסיים, חליפות מטובי המותגים ועוד מחפצי הבית.
נקנו עוד שני ארגזי ענק חדשים אצל הנגר מר אהרון בנשבת, שאף הוא עתיד להיות בקבוצתנו עם משפחתו הענפה ורובם חברי נעורים מדורי דורות, הארגזים הובאו הביתה למילוי. לא נותר מקום בפרוזדור הכניסה, לכן ארגז אחד עבר לקרוב המשפחה סרוייה ארמונד,אשר הניח אותו בגינת הווילה שלו, כי אף הוא התכונן ליציאתו יחד איתנו. הארגז מהחנות נלקח ישירות למחסן בתחנת הרכבת של סאפי. שם הסוכנות אירגנה איסוף של כל המטענים של היוצאים. היתה חובה לרשום על הארגזים רק את מספר הקוד שניתן לכל משפחה ולא כל שם או רישום נוסף. הארגז השני התמלא מהר.
כל המשפחה עמלה להשלים את כל החורים, כדי שלא יישארו כיסים ריקים. אני זוכר את עצמי, בן שבע עשרה וחצי, עומד ומנהל את רשימת התכולה כפי שנדרש לטובת הביטוח (אולי זה מה שלימים עשה ממני עמיל המכס הישראלי שנהייתי) ושואל את עצמי איך ארגז כל כך דחוס וכבד יזוז מפה.מוקדם בבוקר הגיעה עגלה עם חמור ונכנסה אחורנית עד המדרגות הבית, ושלושה פועלים מרוקאנים נכנסו לבית והתחילו לגלגל את הארגז מעלה ומטה עד המהפך האחרון מגובה המדרגות ישירות אל העגלה. אמרתי לעצמי, מסכן החמור, הוא בטוח יכרע תחת עומס הנפילה על גבו. ירד העגלון והתיישב על גב הבהמה והורה על הגלגול אחרון. עיניי פנו לשמיים שלא יקרה כלום למטען ולחמור, וכך בחבטה אחת, הפרד קיבל את הארגז בעמידה בגבורה! כנראה ברכת השמיים איתנו על המטען הקדוש ועל החייה המסכנה. הארגז השני עשה דרכו כמו הראשון ובכך התחילה מלאכת המזוודות – מטען נלווה אחד לכל נפש, בתוספת תיקים אפשריים.
הייתי כל כך שקוע בהכנות שלא שמתי לב שגם סביבנו עוד משפחות התכוננו ליציאה. הייתי הולך בצהריים למועדון הימי בנמל Le Club Nautique לפגוש את חבריי ולפשפש בים הנעים, כאילו להיפרד מהים האטלנטי ומהחוף שגדלנו בו. בשיחת רעים גיליתי כי מרבית חבריי יהיו עימי במסע או בסמוך לתאריך שלנו. כך הפך לשיחת השעה כל נושא העלייה, ושמחתי שלפחות חלק מחברי ילדות שלי יחוו את האירוע יחד איתי. מובן שהחלפנו כל מיני עצות, אזהרות, ומידע איך כל אחד פתר את בעיותיו.
בעיר, היהודים נפגשים בבתי כנסת וככל שעברו הימים, נהיה ברור לכולנו שהמסע הזה יהיה הכי גדול שעירנו ידעה ושהעיר סאפי תשנה את פניה. יהודי סאפי הם כמעט משפחה אחת ענקית. כולם מחוברים לכולם ומכירים כל משפחה ומשפחה על דורותיה. ומי שיוצא כעת יודע היטב מי הולך להצטרף אליו בעתיד הקרוב.
אני לא זוכר של מי היה הרעיון לקחת בגדי חאקי כי זה מה שמתאים למזג האוויר הישראלי, אז כולנו חיפשנו איפה לרכוש אותם. גילינו שמקום אחד, בדרך לבתי-חרושת לסרדינים בסידי רוזיאה, מוכר עודפי צבא אמריקאי, וכך הזבן מילא את כל מבוקשנו ואף הפך לעסק מרוויח מאז פעילות העלייה נכנס להילוך מואץ. הוא התמחה בלבוש מיוחד זה ואף הפך ליועץ אופנה לבגדים לעלייה לארץ. הוא נכנס לסוד הדבר מרוב לקוחות והיה יכול להגיד מה חם מידי ומה לא כדאי בישראל – מבחינתו הכול, הרמאי המליץ על הכל לטובת כיסו כמובן. מצאתי את עצמי לבוש בחאקי כמו חייל ישראלי מדומה. הבגדים הללו מצאו מקומם בתחתית המזוודה כדי לא לעורר את חשדם של המוכסים בעת בדיקות המטען.
כעת טיפלנו בכספים וברכושנו, איך לקחת אותם או להעבירם. חלקם מצאו את דרכם בסולייה העבה של הסנדלים שנקנו לכל המידות: לאבי, לבבר אחי בן 15, ואנוכי. רפאל מצא סנדלר – כ'רראז – שהסכים לחפור בסוליה מבלי לשאול שאלות, ולאחר מילויין על ידיו, נתפרו חזרה כלא היה ולא נברא.אלו הסנדלים היקרות ביותר בחיי, כל כך הרבה נדחס לתוכן בשטרות גדולים. לאחר מלאכת ההנעלה, מילאנו שפורפרות משחת שיניים וקרמים למיניהם, בעבודת אומנות החזרנו אותם כחדשים בחפיסותיהם.
לגבי ההלבשה, הרי רפאל כחייט התמחה בהסתרת פריטים בתוך ביטנות של מעילים, חגורות ואף בכובעים. אמי דחתה את הרעיון וביקשה שלא לתת לה דבר להסתיר כי היא לא תעמוד במבחן. הספיק לה לקחת את התכשיטים שלה, אותם חילקה בינה לבין הבנות עד הגעתנו ליעד בטוח יותר.
אני, לקחתי עמי בנוסף לדברים אחרים, סיר בישול קטן וקופסא לאבקת חלב GUIGOZ עבור בני אחי. הוא אהב את המעדן מאוד והיה נוח להכין לו המטעם בדרך. אולם הכלי הזה רוקן ומילאתי אותו בשטרות כסף מרוקאי בכל התחתית, והכל חזר לקדמותו, נסתם כאילו היה מקורי ומושלם. את זה בעוד מועד אקח ביד למשך המסע. לקחנו איתנו כסף מרוקאי כי נאמר לנו שניתן להשתמש בו בצרפת בחנויות מיוחדות ופטורות ממס במרסיי, שהוקמו עבור העולים מצפון אפריקה בעוברם דרך העיר מרסיי. בתי המסחר הללו פרחו ועשו עסקים טובים במכירת כלי חשמל ביתיים לעולים, ללא מיסים, המיועדים לייצוא לארץ. כל אחד מאיתנו היה מוכן עם רשימה של מוצרי חשמל לקנות במשך השהות שם, החל ממקרר ועד מכונת כביסה.
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל – פרק 2/4
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 3/4
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 3/4
בהתקרב D-Day, היום החשוב בחיי יהודי סאפי, הרגשת העקירה נהיתה מוחשית יותר, כל המטענים נשלחו ומה שהולך איתנו היה מוכן.
נותר רק לקבל סימן ליציאה ולחשוב על רעיון איך להתאסף ואיפה להיפרד מהנשארים מאחור. הודיעו לנו ששני אוטובוסים יועמדו לרשותנו לתחילת המסע מהעיר סאפי לכיוון קזבלנקה עד שדה התעופה אנפא במרכז העיר. לא רצו שנצא מבית הנתיבות הגדול הראשי של נואסר NOUACEUR כדי לשמור על דיסקרטיות המבצע.
מדוע מבצע? שנים לאחר מכן, נודע לי שהיינו חלק ממבצע "יכין" המפורסם, שכלל את מרבית יהודי מרוקו ואשר נעשה תחת חסותו של המלך חסן השני, אשר אפשר לכל יהודי החפץ בכך – לצאת את מרוקו על טפו, רכושו וחפציו תוך תשלום כופר נפש על כל ראש. הסיפור המלא נכתב על ידי מי שריכז המסגרת, ידידי, מאיר קנפו בספרו "מבצע יכין".
התארגנו ועדים שונים עם נציגי כל משפחה, כי הקבוצה הזאת היתה במרביתה בנוייה ממשפחות מרובות ילדים, הורים וזקנים. לכן חובה היה בתיאום מלא בין ראשי השבטים. חייבים להיפגש ולהיפגש שוב כדי לתאם את פרטי הפרטים כי השעה חמורה וחשובה.
גורלנו היה על המאזניים, הן בהרגשת העקירה הקרובה, הן מפחד השלטונות, הן מדרך הנסיעה, כי עבור רבים מאיתנו היתה זו הפעם הראשונה שהם טסים או שיוצאים לחו"ל בכלל, תוך שהם מקיימים את האמירה לשנה הבאה בירושלים בקדושה ובטהרה.
כך באסיפה אחת, הוחלט שנתאסף ליציאה בבית הקברות היהודי, המבודד והמוסתר מאחורי בית הספר אליאנס שלנו. בית הספר הזה, שידע דורות שלמים של מורים, מחנכים ותלמידים שיצאו לעולם והפיצו חוכמה וידע של קהילה יהודית קטנה ידועה ברצינותה וחריצותה למשך אלפי שנים. כל פינה ואבן בבניין הזה מדברות אלינו. היה צריך לראות באיזה הוד והדר כל בוגרי המקום מייחסים הרבה כבוד למוסד הזה. בית קברות זה נרכש על ידי אבות אבותינו והוא בית העלמין היחידי במרוקו שרשום רשמית בבעלות הקהילה היהודית של סאפי. יש ברשותנו שטר מכר תקף עד היום בניגוד לכלל בתי העלמין במדינה שניתנו לחכירה לשנים ויכולים להיעלם ביום מן הימים. זקני העיר ידעו מה הם עושים למעננו.
מחשש שכלל יהודי העיר ינהרו לבית המנוחות בהמוניהם, ובכך נמשוך את תשומת לב השלטונות, הגינו את רעיון הילולה לצדיק רבי ברוך אסבאג, שקברו נמצא בחלקה בלב המקום. אז השלטונות רצו להצטרף ככל ההילולות במשך שנים רבות. מוסלמי סאפי האמינו בצדיקים שלנו ותמיד דרשו נוכחותם בעת עלייה לקבר. לכן שינינו את הסיבה להלוויה מדומה, בה אנו קוברים יהודי, לזה לא היו משתתפים ויניחו לנו לנפשנו.
כך היה שיהודים רבים התאספו להלוויה עם ארון מתים ריק, בעוד כולם אחריו בוכים באמת מעצב עצם הפרידה. הפרידה. מי יודע מתי ניפגש שוב. מובן שדרכנו נפרדות כאן ולא כולם יזכו להתאחד שוב בארץ, כי לכל אחד היו יעדים שונים. מי יעלה לארץ? מי יהגר לקנדה? מי יעצור בצרפת או בספרד? לכן בכינו על הפרידה והביחד הזה שארך מאות שנים מאז אבות אבותינו. הנהירה התחילה עם רדת החשיכה בשעת הדמדומים המאוחרת של חודשי הקיץ, מלווה בחום אימים באתר הזה, ללא מים ושירותים ואפילו נקודת חשמל שלא היתה קיימת.
למרבה הפלא, כולם ראו את כולם, ועם עיניים זולגות זוהה מי שזוהה. צעקות ויללות מתוך החשיכה העירו כל פעם מחדש את התרגשות כל הנוכחים, זעקת עצב אחת בוקעת בין הקברים בהם טמונים כל יקירינו, סבות ואבות אבותינו. הרי אנו נפרדים מהם, ומשאירים אותם פורקן לכל יד זרה. בכינה אחת גדולה ביקשנו סליחה על שמצוות העלייה לארץ חשובה לנו מכל. לבבותינו קרועים, ואנו משוכנעים שלעולם לא נזכה עוד להשתטח על האבן הקרה עליה מתנוצץ שמנו. כבוד מתינו מושרש עמוק במנהג, וזו השעה הקשה שכל כך חששנו לעמוד בה.
אוטובוס ראשון הגיע ליד השער בעוד השני הוחזק במרחק מה עד מילויו, כולל ביצוע רישום מדוקדק ובדיקות שכל המטען עלה. נהגי האוטובוסים והפועלים הנלווים הכירו היטב את העבודה הזו. החברה נבדקה על ידי אנשי המסגרת וידענו שהבעלים היו יהודים. למרבה המזל, הרכב הדליק אורות והראייה השתפרה במעט. הקריאה השמית החלה תוך בכי עמום שכיסה על ההזדנבות לרכב. על הגג שני פועלים מרוקאנים העמיסו את מטעננו מבלי להוציא הגה, כי הבינו שהשעה קשה ובמהלך טמון מתח עצום. בכל פעם שמישהו ירד מהאוטו לעוד חיבוק קורע או עוד נשיקה רטובה, אפשר היה לראות את העצב בחשיכה, ולחוש את מתח העולה וגואה עד עילפון.
לרגע שני צידי הרכב היו רטובים מהבכי רב העוצמה מלווה בשאגת כאב. מי שידע שלא יזכה להגיע לארץ ומי שמירר שלא היה איתנו במסע. מתוך הגבעה הזו עלתה תפילה אחת גדולה "לשנה הבאה בירושלים".פתאום השתררה דממה. בציפייה מתוחה כל ראש שבט בדק את שלמות קבוצתו. מתוך העלטה הזאת וקריעת החושך, מנועי האוטובוסים החלו בתזוזה איטית עם הזדנבות כמה מחברינו הנשארים, אשר רצו להצדיע לנו עד הנפנוף האחרון, כבר מלאי געגועים, איך בכמה שניות עובר מולך סיפור חייך. סיפור של קהילת עתיקת יומין שנטעה שורשיה מלפני אלפיים שנה, והנה הרגע ההיסטורי בו עמנו נקרא לקיים חזון חלקנו בהקמת מדינה יהודית משלנו, והיא מדינת ישראל!
הרכב דהר בלילה החם ואנו בשקט התבוננו אחורה איך סאפי התחילה להיות קטנה עד היעלמותה המוחלטת, כלא מאמינים שלא נזכה עוד לחזור, ונושאים תפילה אחת בלב שיקירנו יבואו בעקבותינו. היינו חדורי אמונה שאנו עושים הצעד שהתבקש מאיתנו ואיש איש עשה זאת מרצונו ובאהבה. כל נוסע התכנס בתוך עצמו והרהר בדאגה על העזיבה וגם על העתיד ביחד. כעבור כמה קילומטרים שקט מוחלט ותרדמה נפלה על מרבית הילדים והצעירים שבחבורה. המבוגרים החליפו כמה מילות עידוד בקול חנוק ורועד מהאירוע, הוציאו כמה מוצרי מתיקה וכיבודים כדי לשכך את המתח ואפילו כיבדנו את הנהג שלנו כדי שלא יירדם מפאת השעה המאוחרת.
אני, נמצא בצומת החיים שלי, נכנסתי להרהור עמוק לסכם בנסיעה הזאת לקזבלנקה את כל 17 שנות קיומי, כאילו רציתי להשאיר מאחוריי העבר ולרכז כוחי בבאות, בהרפתקאות שבדרך ובעתיד שעומד להתגשם. כל שניה אני מפנה את מבטי לכיוון אבי, רפאל, יושב ומתפלל כי אני חש מה ליבו טומן באחריותו על רעייתו ותשעת ילדיה. עיניי סרות ממנו לאמי, סול, אשת המעשים, עמוד השדרה שלנו. איך ליבה יכול לכלול כל כך הרבה אהבה לכל אחד מאיתנו – מעולם לא הרגשנו שהיא אהבה אחד יותר מהשני, השוויון הטבעי אפשר להגיד. פניה היפות נראו שמימיות ורק ברק עיניה הכחולות בהק בחושך. טוב שהיה חושך כי זה אפשר לכל אחד להרהר בלבו מבלי שיראו אותו. בבר, אחי, ישב לידי ונרדם על כתפי וזה עזר לי מאוד להרגיש החום שלו כחלק מהמציאות העכשווית. הוא היה לעזר רב באיסוף הקטנות ואני מניח שגם הוא מכונס בחלומות נעורים מהולים בעייפות הימים האחרונים. שוב אני בודק את אחותי הלן, שריכזה כל הבנות הקטנות תחת חסותה, חוץ מבני אחי שהתכרבל בתוך אימי. סימונה, מרטין ורותי תמיד יד ביד לא נפרדות מהלן ששולטת עליהן ביד רמה וקיבלו את מרותה כי הבינו את הוראת השעה. אני רואה את כל עולמי כאן, אהבתי כאן בהתגלמותה, ועיניי דומעות מרוב אושר ושמחה שהם כאן איתי וחווים את המסע איתי.
יצאנו את העיר בשעה שנקבעה, חצות, כי היה עלינו להגיע לקזבלנקה בזריחת השמש. במשך היום אנו צפויים כבר לטוס למרסיי. היום קם לו כרצונו ולאט לאט תכולת הרכב מתחילה להתעורר ולחזור למציאות. בדהירה חלקה, נכנסו לתוך העיר שזה אך עתה התעוררה בקושי. אנו מגיעים למרכז העיר שעדיין שומם ונכנסים אחורנית עם שני הרכבים למחסן ענק במרכז ליבה של קזבלנקה. זה היה מאחורי מלון "מרחבא" בירידה לכוון הנמל והים.
חיכו לנו אנשי המסגרת, בקשונו לרדת ולהישאר במוסך עד התפתחות העניינים. ירדנו לחלץ רגלינו וגם לארגן אוכל מהצידה שלקחנו איתנו מסאפי. שעת היציאה נקבעה ב 18.00 בערב לשדה התעופה. ישבנו שם משך כל הבוקר ואין יוצא או נכנס מאיתנו. רק המארגנים באו והלכו מדי פעם. לקראת הערב, שום תזוזה לא ניכרה באולם וכולם התארגנו ליציאה הצפוייה. הגיעו אנשי המסגרת ובלחש הודיעו לנו שיש בעייה ופועלים לפתור אותה. הטיסה בוטלה להיום ועלינו להמתין עד מחר בבוקר לקביעת שעה חדשה.
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 4/4
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 4/4
זה הכניס את כולנו למתח שכבר היה טמון חזק בנו. מה עושים? איך מתארגנים במחסן כזה ללא שירותים, עם ברזייה אחת? עוד נפלו עלינו הוראות קשות, במיוחד שאל לנו לעשות רעש בלילה כדי לא לעורר חשדות מבחוץ ושני הרכבים קורקעו במקום לשמש אותנו כמקום לינה. התארגנו לשהות המחויבת הזאת בשקט ורק דרשנו שיביאו פחים שישמשו לנו כשירותים, דבר שנעשה מיד.
הביאו לנו מלאי כריכים ושתייה וזה דווקא מה שאהבתי, עם נקניק בשר כשר של חברת "אמסלם" ומלא עריסה – שח'קא (רסק פלפל חריף) כולל פירות ולחמים. אחרי הסעודה, נכנסנו למשטר חירום בחושך ושתיקה עד קום הבוקר. גילגלנו שמירה כמעט צבאית עד כמה שידענו לעשות ולמדנו בצופים. מיותר להגיד עד כמה היה קשה האיחור הזה, והדאגה מקבלת כפילות עוצמה כי היה זה האיחור הראשון בדרכנו ארצה.
בבוקר, חצי מנומנם, כל הקבוצה הייתה על הרגליים ומוכנה כאיש אחד. שוב הגיעה הבשורה השנייה שהטיסה, אם תהיה, אזי תהיה רק שוב בערב. לכן עלינו להמשיך ולהישאר שקטים ורגועים עד אז. הייתה מין מהומה קטנה אך לא רצינו להחמיר את המצב, שאין לנו שליטה עליו. ככה, אנחנו אנשי סאפי שקולים וחושבים בצורה ריאלית ומתמודדים עם תקווה לבאות. כך התגלגל לו יום נוסף מחוסר כל ורק ליבנו היה מלא רצון עז להגיע לנחלה.
סוף סוף הגיעה שעת האפס. שוב ספירת הצוותים ועולים ליציאה, רעם האוטובוסים במחסן אחרי יומיים של דממה היה כאילו הרת עולם לגבינו. המקום נותר מלוכלך מיומיים של שהות ואנחנו עלינו מלאי בושה על שהשארנו את המקום במצב ריקבון, אך מה ניתן היה לעשות במצב לא זמין זה?
מבט אחרון בעיר קזבלנקה דרך החלונות המאובקים ובסוף, האוטובוסים נסעו לשדה התעופה הראשי דרך שער שלוש – הוא שער מיוחד לקבוצות ולנוסעים לא קרואים כמונו. יצאנו כולם עם תעודת מעבר אחת אליה מצורפים שמות הנוסעים כולם ללא הצגת דרכון. שקט כבד שרר ברכב. אף לא הגה. בקושי נשימה קצרה והתיקים צמודים אלינו. כל המזוודות נשלחו ישירות לתא המטען בלי שום ביקורת.
חנינו בתוך השדה וניתנה הוראה לרדת. התארגנו כמו חיילים וכל נוכח ידע מה המשימה שלו, את מי הוא אמור לקחת או את מי להחזיק ביד. ירדנו והנה עמדו בפנינו שתי דקוטותDAKOTA , מטוסים בצבע כסף. צמרמורת עברה לא רק בגופי. הנה כנפי נשרים שלנו שיעקרו אותנו מארצנו רבת הימים ויקחו אותנו לציון. המטוסים קטנים, כנראה מעודפי הצבא האמריקאי, ואנו מתארגנים בתור ארוך להזדנב לכוון חמשת המדרגות לעליה.
שוטרים מרוקאים עמדו משני הצדדים כדי לנווט את ההליכה עד לתוך הדקוטה ושמענו קריאה שמית נובחת במסלול.
אימי, סול לבית חזיזא, ראשונה עם הלן אחותי, שהחזיקה את שלושת הקטנות, אבי רפאל עזרן, ובבר אחריו עם תיקים ואני אחרון סוגר את הטור של קבוצתנו, מחזיק את בני אחי בידי כדי לעלות על כבש המטוס, והסיר עם קופסת חלב גיגוז בידי שנייה. בעלותי לכבש המטוס, פנה אלי השוטר ושואל מה אני מחזיק ביד. חשבתי שאני מת במקום, אך עם החיוך הכובש של בני, אחי, הוא הבין שזה לילד הקטן ונתן לנו לעלות לתוך תא המטוס, מכנסיי זכרו זאת מהפחד, כי חלק ניכר מהממון שלנו היה חבוי במטען התמים הזה. מרוב המתח לא ראיתי מיד איך נראה המטוס בפנים.
מסתבר, שהמטוס שלנו, הדקוטה, היה בשימוש הצנחנים מתקופת המלחמה העולמית השנייה והיה בנוי עם שורות שלמות מקצה לקצה של ספסלי ישיבה מנירוסטה ללא ריפוד וללא סימן מושבים. ישבנו כפי שעלינו ומילאנו שורות.
זכינו בשתי השורות הראשונות ואמי ישבה קודם קרוב לחלון, אבי ליידה וארבעת הבנות. היא הייתה לבנה כסיד מפחד הטיסה, קל וחומר שגם המתקן לא עורר בה יתר אמינות וביטחון. נכנסתי לשורה השניה ליד החלון עם בני, ובבר סגר את הטור עם כל הכבודה.
הייתה מעט המולה שביקשו מאיתנו לחגור חגורות כי לא כל אחד מצא את מבוקשו ולא היו דיילות להדריך אותנו. הכל היה ערטילאי כמו בצבא. בשעה טובה כולם היו חגורים ומנועי המטוס התחילו לזעוק את הקריעה מהאדמה.
אבי דקלם בקול רם את תפילת הדרך ובירכת שהחיינו כאילו הוא אמון על כל הנוסעים. עלה מעין "אמן" אחיד בגמר הברכה. השעה 19.00 היום רביעי 12 באוגוסט 1964 והנה, אנחנו בשמי מרוקו, בדרכנו להגשים את חלום אבות אבותינו. אחרי ימים כלילות של הכנות, יחולים וחלומות, ובשמיים הבהירים של אמצע אוגוסט מתחילים לראות את אודם שקיעת השמש. הרגשתי כאילו השמיים קרובים כל כך אליי, אך דעתי הייתה נתונה למזל שנפל בחלקי להיות הדור שיקיים את שיבת ציון.
הטיסה למרסיי- צרפת, שדה מריניאן Marignane אורכת כשש וחצי שעות, המטוס קטן. עבר איש צוות וחילק בקבוקי מים לכל שורה וגם סוכריות, תוך הבטחה שארוחה מחכה לנו ביעד. רפאל פנה לסול ואמר לה להיות זהירה עם מעיל הפרווה "ויז'ן" שלה כי כל רכושנו בפנים. הייתם צריכים לראות באיזו מהירות ובאיזה פחד היא הפשילה הבגד, וזרקה אותו עליו, "אמרתי לך לא לתת לי ולא לשים עלי שום דבר!" בשקט האופייני לו, אסף וקיפל אותו לתוך שקית שהכין מראש, כי ידע שהתגובה תהיה נחרצת. לפני עזיבתו לקח המעיל ודיפן את כולו בשטרות כסף גדולים מבלי להגיד לה וכך זה עבר בשלום. למעשה הייתי בסוד הזה.
התרגלנו לרעש ולאופי הטיסה לאט לאט, ואז התפננו לשיחות רעים בינינו וכל אחד פירק מעט את המתח. הדיאלוגים קפצו באוויר בקצב מהיר, וזה הראה עד כמה היינו טעונים משך היומיים הללו ומה שקורה לנו כעת. קולות צחוק חזקים הרימו את המורל, האווירה הייתה נינוחה לקראת הנחיתה בטרמק. על מסלול הנחיתה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מחאו כפיים שהגלגלים נישקו את הקרקע. עבורנו היה זה הקראוול או הקונטלשיון, והטיסה המבורכת הזו הביאה אותנו לנקודת זינוק לעתיד זוהר בארצנו המיוחלת. המסע הזה נתן לי הזדמנות לבחון את כוחותיי ויכולת העמידה שלי במצבים קיצוניים.
אנו משפחת עזרן רפאל זכינו לעלות ביציאה הזו ואלה היו שמות הנוכחים : אבי מורי ורבי מר עזרן רפאל בן 48 שנה, אימי מחמד ליבי מרת סול עזרן לבית חזיזה (הוריי) בת 46 שנה, אנוכי עזרן סולי בן 17 שנה, בבר אחי בן 15 שנה, הלן אחותי בת 13 שנה, סימונה אחותי בת 11 שנה, מרטין אחותי בת 8 שנה, רותי אחותי בת 6 שנה ואחרון אחרון חביב בני הבנימין שלנו בן 3 שנה. (9 נפשות) ראשל, אחותי הבכורה, נשארה מעט זמן אחרינו במרוקו והיגרה לימים לקנדה, וג'קי אחי בן 19 שנה, כבר חיכה לנו בארץ ישראל.
נלוו אלינו באותו מסע משפחות יקרות מעירנו סאפי: משפחת אהרון ומסעודה בן שבת – פלורנס בן אבו – דוד בן אבו – משפחת ריקה קנפו – משפחת מלול עם נינה מלול – משפחת דיין 2 אחים – חנה אללוף – משפחת סרוייה – משפחת אמזלג (הורים של פלורי) – משפחת זעפרני בן דיטו ואשתו – משפחת חליווה (דונה) – משפחת רוימי – משפחת סמז'ה – משפחת רחל דיין (מוריוסף) ועוד ששמם יועלה מאוחר יותר.
הגענו לצרפת…
המשך הסיפור : מרסיי-מחנה ארינאס, הפלגה לארץ באוניה, הגעתנו לארץ ישראל יועלו בהמשך בפרקים הבאים בקרוב
עוד אוסיף ……
סיפור שכתבתי לכבוד דודי אהרון חזיזה שנפטר לפני שבועיים – סולי עזרן
סיפור שכתבתי לכבוד דודי אהרון חזיזה שנפטר לפני שבועיים
סולי עזרן
סאפי מרוקו 1835
שלום לך דוד אהרון, הדוד הנבחר.
הבוקר עדיין קריר, אנחנו אחרי ההצפה של כל העיר, כי הנחל שאעבה Cha’aba עלה על גדותיו. הרבה אנשים טבעו ונלקחו בשיטפונות לשפך הים. רבי דוד חזיזה ישב בפתח דוכן לממכר רקמות ללבוש מרוקאי, לעשיית גלביות וקפטנים ברחבה Rh’ba , בשער הבאב שאעבה Bab Ch’aba לרגלי טאן זריפט Tan Zrif’t , שכונת משפחות יהודיות אמידות .
היום כולו תפילה כי הצליח להציל את בנו שלמה וביתו מסעודה שנולדו לו עם רעייתו רמו לבית ואעקנין Oiknine. אלו בני זקונים, כי היו נישואיה השניים בגיל 38 כשדוד היה בן 40 לחייו. רמו גרושה מבעלה הראשון כי לא יכולה להוליד איתו. דוד בעלה השני רק עתה הגיע מצפון מערב מרוקו בעוזבו את עירו נדרומה Nedroma באזור אוג'דה Oujda על גבול אלג'יריה הצרפתית.
כל בני חזיזה, מקורם, מן העיר הזאת בחבל דבדוב DEBDOUB ובגלל המריבות לאורך הגבול בין מרוקו לאלג'יריה הוא נאלץ לעקור דרומה יותר ומצא מחסה בסאפי אצל משפחת ואעקנין. שם הכיר את רעייתו לעתיד בשם רמו ואעקנין.
דוד רכש לו בית בבניה פורטוגזית עתיקה לאורך החומה שמגנה על העיר ברחוב המים (דרב אל מא) שם נולד שלמה 1875 ואחותו מסעודה 1877. מסעודה נישאה מאוחר יותר לשמעון אמזלג Amzalag .
מאיר דהן היה בעל אטליז מוכר בעיר כי בנעוריו עבד עם אביו יצחק דהן בממכר בשר. בין הלקוחות הייתה עלמה קטנה שבאה לקחת בשר עבור הוריה, אישה יפת תואר עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני וצבע עור לבן ! יופייה הפנט אותו והחיזורים התגלגלו עד שאביה שמעון אמזלג פנה אליו לפשר הדבר. היו דברים בין יצחק דהן ושמעון אמזלג וקבעו שהנישואין יהיו. וכך מאיר דהן ופריחה אמזלג נישאו בהוד והדר בבית אמזלג בטאן זריפט. לזוג נולדו 8 ילדים והם, סבתי חנה חזיזה לבית דהן, חביב דהן, יצחק דהן, שמחה אמזלג לבית דהן שנקראת לאלא LALA, שמעון דהן, מסעודה ברששת לבית דהן, מזל אמזלג לבית דהן, חביבה סרויה לבית דהן.
שלמה חזיזה היה מבאי הבית של מאיר דהן עד שכמעט אימצו אותו, יום אחד הוא התבקש לבחור אחת מחמשת בנותיו, לכן החליט לקחת זאת שמתקרבת יותר לגילו. חנה הייתה הכי שקטה ומלאה תבונה מכולן, כבר היה קשר רגשי בין שני הנאהבים. הנישואין נחוגו בבית מאיר דהן גם בטאן זריפט בבית אימה פריחה. הבית איפה נולדו כבר כמה דורות. היכרתי הבית הזה, היה מבנה דו-קומתי עם פטיו פנימי ענק עם מלא חדרים מסביב לו ובמרכז מזרקה מזליז ZELIJE. זה היה בפתח באב שאעבה מול רחוב המים איפה עברו לגור חנה ובעלה הטרי שלמה חזיזה בבית הוריו. לימים, עברו שוב לגור בדריבה שם נולדו להם כל הילדים.
יעקב סרויה נולד ב 1902 לאהרון ומאמו סרויה שעסק בממכר סוכר בסיטונאות. הם עסקו עם קרובי משפחתנו, משפחת אמזלג הידועה בעיר שהחזיקה בלעדיות את הפצת הסוכר והתה בכל חבל העבדא ABDA' של סאפי. לכן ההיכרות הייתה קרובה ובכך נוצר קשר בין יעקב וחביבה דהן.
יעקב המשיך לסחור בסוכר ולאחר מכן התבקש להחזיק את בית התמחוי היהודי בעיר La Soupe Populaire מקום שהבטיח ארוחה חמה לכל היהודים העניים. הוא גם טיפל בהחזקת מלאי מזון שסופק לארוחות תלמידים בבית ספר אליאנס.
איש נעים הליכות, שקט וצנוע שאהב כל הסובבים אותו. אם פגשת אותו, הוא ישאל אותך אם יש לך משהו לתקן, כמו שעון, רדיו ועוד…אפילו ישאל אותך אם השעון שלך מדויק כדי לאפס אותו !! תמיד אהבתי ללכת אליו ולעזור לו בהכנת כריכים לילדים שבאו בערב אחרי בית הספר לקבל לחמנייה וכוס משקה חם. עלי להגיד כי לרוב אלו הארוחות היחידות שזכו הילדים הללו. זכורני, שהיו המון ילדים מכל הגילים ורובם הכרתי מבית ספר אליאנס קארל נטר בסאפי. עוד אספר יום אחד על הרפתקאות שלי עם הדוד היקר הזה. ליעקב וחביבה נולדו בת בשם מדליין ובן בשם ארמונד סרויה.
הרון! כך סבתא חנה הייתה קוראת לך, אתה הילד החמישי לבית משפחת חזיזה, קדמו לך דוד, משה, מרדכי ונולדת אחרי אימי סול, בתאריך 15/05/1923 בדריבה Driba’ בסאפי, הרחוב הקטן והצר ללא מוצא מאחורי דרב ליהוד Derb Lyhoud שבמדינה Medina . בית שנבנה בתקופת הפורטוגזים שכבשו העיר בשלהי המאה ה 15 ועדיין עומד על טילו עד לפני 50 שנה.
חנה שזה עתה הולידה אהרון על ידי המיילדת (קאבלה) המשפחתית רחל רווח (רויחלא) שהיא גם קרובת משפחה שלה. האישה הקטנה וצנומה הייתה מיומנת בהבאת תינוקות לעולם, הלידה הייתה קלה כי הנולד היה קטן, שחרחר עם עיניים ירוקות. אביו שלמה שהיה חייט בקיסריה של בדים (קיסרית דל טואבט) Kisaria , אפילו לא היה במקום, ונודע לו על הלידה רק לאחר מעשה, כאשר רויחלא עברה דרכו לדרוש את שכר טרחתה.
כך הרון/אהרון בא לעולם וגדל בצל האחים הגדולים כאשר מרדכי אחיו ובכורו לקח אותו תחת כנפיו. החיים היו מאוד קשים וכל ילד שהיה בגיל העמידה, היה חייב לצאת לעבודה כדי לתרום לקיום השבט שמנה מעל 10 נפשות הכולל את הסבות משני הצדדים. הסבא שלמה היה עני מאוד ולא עלה בידיו לקיים משפחתו.
דוד חזיזה, הבכור שנולד ב 1907 קם והתחתן עם שמחה אסרף כשהייתה עדיין בת 15, בשנת 1934 ופתחו ביחד מין מזנון קטן תחת הקשתות ברח' ר'באט והגישו אוכל כשר ליהודי סאפי. אלו היו ימי צנע וכבר שמענו פעמי המלחמה הקריבה.
הבן השני משה חזיזה שנולד ב 1910 בתחילת מלחמת העולם הראשונה אף הוא גדל והחליט להינשא עם קרובת משפחתנו בשם חנה לבית אמזלג, אף היא בגיל 15 בשנת 1940. אלו ימי מלחמת העולם השנייה ומשה עסק בחייטות ומצא עבודה אצל חייט צרפתי בפלאס דה רבאט. עדיין משפחות מתקשות להבטיח לעצמם מקורות הכנסה נאותה קל וחומר שהמלחמה הביאה עימה הרעב והמחסור בכל. למרות שדוד אמזלג, חמו, היה עשיר ולא עזר להם במחייה.
שני האחים הגדולים לא ידעו קרוא וכתוב כי מעולם לא הלכו לב"ס. אולם למדו לקרוא בתורה אצל הרב של השכונה. ידעו מעט צרפתית מדוברת איתה, הצליחו להסתדר.
הבן השלישי מרדושה, ככל שגדל לא הסכים ולא קיבל המצב כצורת חיים וכבר בילדותו החל להילחם על שיפור מצבו ומצב משפחתו. מרדכי חזיזה אכן נולד ב 1912 למד מכונאות וכבר בגיל 18 הוציא רישיון נהיגה, אך הוא רצה מאוד לנהוג על משאית, לכן ב 1930 הלך וסידר לעצמו תעודת לידה המראה שהוא נולד ב 1908 כלומר שהוא בן 22 שנה, שזה הגיל החובה כדי לקבל רישיון נהיגה למשאיות ורכב כבד. אז החל לעבוד כנהג בחברת הובלת מטענים בסאפי בשם בי-סי-טי. לקח העסק ברצינות שהעסיק אותו ימים כלילות וכל פעם רחוק יותר ומכניס יותר. בזכותו, המצב במשפחה החל להשתפר ודאג לכל הצרכים של האחים. את אחותו הצעירה סול, הוא פינק מעל ומעבר כי רצה כאילו לנקום בחיים דרכה. היא גם ידעה לנצל את חיי הנעורים בקרב צעירי העיר עד שנהייתה כוכבת הנוער בעיר. כמובן אחיה מרדכי היה מאחורי כל זה, ושומר עליה כתכשיט! תמיד אימי דיברה על אחיה מרדכי באהבה, רוך וחיבה מיוחדת, זאת הייתה אהבה לאין סוף ומלאה כבוד ואהדה עד שברון לב.
השניים נשארו קשורים עד לאין קץ עד יום מותם. מרדכי נישא ב 1938 לסול לבית קנפו שנולדה ב 1921. נוצרה מין תחרות בין סול אחותו וסול אשתו כי לשניהן קראו כעת סול חזיזה ! המצב נרגע לאחר נישואי אחותו סול עם עזרן רפאל.
לאחר שהיה נהג מנוסה, תידרך את אחיו הצעיר אהרון באומנות הנהיגה ודחף אותו להוציא רישיון לרכב כבד. כאן, כבר רכש לעצמו המשאית הראשונה והתחיל לשגשג עד הקמת חברה תחבורה לעצמו.
לאהרון היה קל יחסית להיכנס לשוק העבודה בזכות אחיו שהיה בעל ניסיון רב, ומקצוען בתחום המשאות. שני האחים החלו לחרוש את המדינה מצפון בטנג'ר Tanger ועד סידי איפני Sidi Ifni בדרום הרחוק שהיה הגבול הדרומי של מרוקו בזמנו. כמובן, שדרכם עברה תמיד בסאפי וחובה היה לעצור אצל ההורים, האחים וגם אחותם סול.
הם החליטו להכניס למקצוע גם אחיהם חיים שנולד ב 1926. כבר בגיל 16 הכניסו אותו כנהג משנה למרות שהיה עדיין צעיר. באמצע המלחמה לא הקפידו במיוחד, ועם נחיתת כוחות הברית כל נהג היה מבוקש. האמריקאים לקחו פיקוד על העיר עד שהחזירו אותה לצרפתים ובינתיים חיים רכש לעצמו ניסיון בכל סוגי משאיות ובניהם המאק Mack האמריקאי. בגלל מקצועו שדרש ממנו מסירות גדולה לא היה לו זמן להינשא למרות כמה שידוכים עם טובי בנות העיר.
חיים זכה להיות נהג המשאית הגדולה ביותר במרוקו והתמחה בהובלת מכליות דלק של 52 טון לחברות תעופה במרוקו. מקצוע שעזר לו מאוד בעתידו בישראל.
אהרון גויס מיד לשרות הצבא האמריקאי כנהג והוביל מטענים וציוד מלחמתי עבורם. התקדמות הצבא מערבה לכוון מדבר סהרה אילץ אותו להעדר והיה שב הביתה לעתים רחוקות עייף ומרוט. אך מעסיקיו עשו רווחים נאים בזכות היחסים הטובים שפיתח עם מדורגים בצבא.
אחד המפקדים הביא אתו אופנוע דגם הארלי דוידסון Harley Davidson מסוג קטאויקי Katawiki 750 כ"ס, זה היה אופנוע ענק וחזק. לאחר הנחיתה בסאפי, האיש נקרא להתקדם עם הכוחות לכיוון צפון אפריקה כדי לפגוש את הצבא הגרמני של רומל Rohmel . הוא לא ידע מה לעשות עם הרכב המיוחד הזה כי מעטים יכלו לנוע אתו בגלל כובדו. היות וחיבב אהרון שעסק אתו, הציע לו לרכוש בסכום ממש זעום את האופנוע. העסקה נעשתה והרכב הפך לאטרקציה בעיר ושימש אותו כאשר היה מגיע מדי פעם הביתה.
תמיד היה מסיע אותנו ועושים סיבוב בעיר לשמחתנו. היה מפנק כל הילדים בטיול רכיבה מזדמן לעיני הולכי רגל העומדים הצידה בפחד, מפאת הרעש האדיר שמתקרב אליהם. זכורני, בפעמים הרבות, בסיבובים המדהימים הללו שיום אחד לקח 8 ילדים ביחד רכובים צפוף מאחוריו ודהר בכל העיר לגאוותנו! הרכב הזה עשה עוד ימים יפים עד נישואיו למדליין כאשר היה מחנה אותו בחצרו של הדוד יעקב סרויה. באחד הימים, אחרי לידת הילדים, לא שימש אותו יותר ומי שירש את זה, זה גיסו ארמונד סרויה ששמר אותו עוד כמה שנים ואף המשיך לקחת אותנו לסיבוב המסורתי עד הגבעות שסובבו העיר או לאורך הים האטלנטי דרומית לעיר.
לאחר חיים, נולדה ב 1931 מדליין- מאמו על שם אמו של שלמה חזיזה. הילדה שגדלה והיתה יפיפיה שכל בחורי העיר חיזרו אחריה. למדה חייטות ועבדה אצל רפאל גיסה לעתיד. היא תמיד מצאה מחסה אצל אחותה סול שאף היא נישאה לרפאל עזרן עליהם נספר בפרק ניפרד כי אלו הם הוריי.
בהמשך לחנה היו שתי לידות נוספות, בן בשם ניסים שנפטר בגיל 7 ורחל שנפטרה בגיל 3 שנים.
היה גבר חתיך אחד, בשם מוריס כהן שחיזר אחרי מדליין והיה מאוד אלגנטי, ידע לכבוש את ליבה כי פינק אותה ואהב אותה לאין גבול. טוב ליבו נודע בקרב כל המשפחה, הוא ספר במקצועו, כבר היה לו עסק עובד והצרפתים בעיר אהבו להסתפר אצלו כי בנוסף לאומנותו ידע לדבר טוב לשונם.
לאחר שבמיוחד קיבל ברכת סול אחותה, נחוגו הנישואין בבית סבתא חנה חזיזה בטראב סיני TRAB SINI. אלו היו 7 ימי כלולות שכל המשפחות חזיזה-אמזלג-דהן-כהן-בן שבת שהגיעו מכל מרוקו. התזמורת מובלת על ידי בן דודה סמי אמזלג והרי הוא סמי אלמגריבי הידוע. מאז ומאותו יום נקשר גורל שתי המשפחות עזרן רפאל וכהן מוריס לנצח, כי סול ומדליין לא נפרדו מעולם וכך גם הדורות הבאים. מוריס פינק כל האחיינים שלו כי הזוג לא יכל להביא ילדים לעולם משך תקופה ולכן הפנה אהבתו אלנו במיוחד. דמי פורים ודמי חנוכה שלו היו תמיד הכי נדיבים, תדירות היה שואל לשלומנו מתעניין בלימודים וחינוכנו.
אם אוכל לספר דבר אחד מתוך אלפי זיכרונות, זה שהוא לימד אותי לשחות בים הפתוח בגיל 8, היה זורק אותי לים רחוק ולא נותן לחזור לחול עד שאלמד לצוף ולשחות, וכך יום ראשון אחד בחוף ג'ורף ליודי JORF LYUDI בים האטלנטי דרומית לסאפי רכשתי היכולת לשחות לכל חיי בזכות מסירותו. עוד נספר גם דף מיוחד על הזוג הנפלא שליווה את חיינו עד היום. החיים בסאפי התנהלו בהרמוניה כאשר מוריס ומדליין בלב הסיפורים והחוויות.
מדליין סרויה, הלו היא בת דודתו של אהרון, ביתם של דודה חביבה ויעקב סרויה נולדה ב 12/07/1932 בסאפי, גדלה ועסקה כפקידה סטינו-דקטילו Sténodactylo מיומנת אצל חב' בארבר Barber ואחרי הנישואין בהתאחדות חברות שימורי סרדינים Fédération de Conserverie de Safi. חנה, סבתי, אמו של אהרון, שכנעה אחותה חביבה שיהיה טוב אם אהרון שמאוד עסוק בדרכים יינשא למדליין בהתקרב לגיל 24, ואהרון היה כבר בן 33. אכן ביום 11/11/1956 התחתנו בבית חנה חזיזה. הם היו גרים במרחק שני בתים מדודה חביבה ובפינת הרחוב שלנו, רחוב חאג' טהאמי Hadj Thami . כאן נולדו להם 3 ילדים: ניקול 1957 – סולי 1959– ואירן 1960 ומיד אחרי לידתה עקרו כולם לעיר קזבלנקה שם הוא עבד בחברת תובלה. לימים נוספו ילדים צ'רלי 1962 – יפה 1965 – מישל 1970. מדליין הפסיקה לעבוד בקזבלנקה.
אנו הספקנו להכיר את צ'רלי ילד כי עלינו בשנת 1964 לארץ. עברו 10 שנים ואנחנו בארץ ביחד עם אח של מדליין, ארמונד סרויה באשדוד. הפרידה מאימו שנשארה עם מדליין במרוקו הייתה קשה עד שאהרון החליט שהגיע הזמן להתאחד עם משפחתו בישראל. אכן, כל המשפחה אהרון חזיזה על טפייה עלו בשנת 1974 כאשר הביאו איתם את דודה חביבה לבית דהן ויעקב סרויה לאשדוד.
לימים דוד יעקב סרויה נפטר ב 1985, דודה חביבה ב 1987, מדליין ביתם – חזיזה לבית סרויה הלכה מאיתנו ב 2009, וכעת הלך למנוחת עולמים דוד אהרון היקר ב 09/11/2020. כולם טמונים בחלקה המשפחתית בבית העלמין של אשדוד.
אני מרגיש חובה להעלות הסיפור לפני סגירת דף היסטורי של האחים ואחות, אותם אנשים יחידי סגולה כאשר נשארה רק אחות אחרונה אחת, הדודה מדליין כהן לבית חזיזה, שתיבדל לחיים ארוכים ולשלום.
תהיה מנוחת אהרון חזיזה עדן, הוא יחסר לנו בעדינותו, נעים הליכות ופתוח לכל.
עזרן סולי
Les martyrs juifs d’Oufrane-Omar Lakhdar
Selon la courtoisie de l'auteur Mr Omar Lakhdar
Les martyrs juifs d’Oufrane
Les martyres juifs d’Oufrane (Ifrane de l’Anti-Atlas), est une histoire qui se confond aujourd’hui avec la légende :
« Quand la légende dépasse la réalité, on publie la légende, phrase célèbre du film américain l’homme qui tua Valérie valence,
Ces révélations historiques des descendants des nisrafims d’Oufrane, publiées dans des manucrits et ouvrages, sont conservés précieusement depuis plusieurs générations dans les archives familiales de l’ancienne communauté juive de Mogador. C'est d'Oufrane que bien des Israélites de Mogador, et d'ailleurs, tirent leur origine. Les principales familles d'Oufrane, qui étaient sur place ou émigrées, sont les suivantes: Afriat, Abitbol, Ammar, Abecassis, Bougamin, Elgebbas, Elharrar, Ifergan, Knafo, llewi, Kohen, Ouhiyyun, Rebboh, Rebbibo, Qadus, Qidüsim, Süsan, Tedgi, Sebbagh, Serraf, Zafrani.
Au Maroc et ailleurs, on a beaucoup parlé d'lfran et de ses Juifs. Ceux-ci seraient installés dans la région depuis des siècles. Un de leurs tombeaux porterait même une date antérieure à l'ère chrétienne. On sait que la palmeraie d' Ifran était, autrefois, placée sur une des routes commerciales du Soudan. C'est, notamment. l'Offaran de Valentim Fernandes (1506-1507). l'Ifran de Léon (in Ramusio. 1606). l'Ufaran de Marmol (1667), l'Oufran de Venture de Paradis (1841).
En 1790, juste après la mort du sultan Mohammed ben Abdallah, un ascendant de Ma-El-Amine, et de M’Rebbi Rebbou, un chef de clan qui avait semé la terreur parmi les naufragés des rivages de Oued Noun , du nom de Bou Hlassa, l’homme au bat, ainsi nommé parce qu’il portait constamment sur le dos un sac d’amulettes gros comme un bat, arriva un jour à l’improviste, dans le souk des Ait Bou-Bker chez les Ait Ba-'Amran, région d'Ifni, où 60 juifs d’Oufrane étaient venus pour leurs affaires. Il leur aurait donné un délai de huit jours pour se convertir ou de mourir dans un bucher. Cette nouvelle glaça tous les habitants d’Oufran. Indignés, musulmans et juifs étaient irrités contre la décision fanatique de Bou-Hlassa. On redoutait qu’un drame allât se passer.
Au jour dit, dix parmi les juifs avaient réussi à s'enfuir. Les autres s’étaient présentés au rendez-vous avec leur rabbin, Yehuda ben Naftali Aferiat. Il y en avait des adolescents, des hommes mûrs et des vieillards. D’autres avaient des jeunes femmes et des enfants. Tous déterminés à ne pas céder au chantage du cynique personnage. Certains avaient même apporté le bois pour alimenter le feu du bucher qui serait tenu sur la grande place. La seule personne de la communauté qui manquait encore à l’appel, c’était Moise Knafo, qui s’était occupé ce jour là, à la circoncision de son fils. On l’attendait. Il arriva, après avoir lui-même circoncis son enfant. Sa jeune femme, encore malade de ses couches, se sauva à travers champs, en emportant son bébé, attaché derrière son dos, à la manière des autochtones, et se dirigea à pied sur Mogador, sa ville d’origine. Il fallait sauver l’enfant pour perpétuer la race. Une fois arrivée dans cette ville après trois mois de voyage, tout en haillon et le corps brulé par un soleil torride, elle fut accueillie avec bienveillance à Mogador par la famille Corcos, à laquelle elle raconta le drame de la communauté juive d’Oufrane.
Dans le souq on alluma le brasier. Les flammes s’élevèrent dans le ciel avec un panache de fumée noire. Les cris, les pleurs, les supplications et les hurlements de la population se faisaient entendre partout. Bou Hallassa qui supervisait les opérations, resta insensible à cette scène atroce, qui impressionnait tout le monde. Les juifs, tous, d’une seule voix, entonnèrent alors la prière du Chémah.
Naftaly Afriat le rabbin de la communauté les poussait un par un au bûcher. D’un regard sévère, il glaçait les hésitants. Tous se jetèrent au feu. Les cris atroces des premiers suppliciés semblaient décupler l’ardeur de ceux qui suivaient, et une émulation sauvage s’empara de cette troupe exaltée.
Seul, Naftaly Afriat, comme le capitaine à bord, demeura le dernier, avant de se livrer aux flammes. Il voulut se laver les mains pour ses ablutions. Il appela une femme qui passait avec un seau d’eau. Il arracha son anneau d’or de son oreille pantelante, et le lui offrit pour un peu d’eau. Puis, sans un cri, il entra au bûcher.
Les Afriat, qui portaient l’anneau, signe qu’ils n’avaient pas livré leurs bijoux au Veau d’Or, ont cessé depuis l’événement d’Oufran, d’en orner leur oreille, en souvenir du sacrifice de Naftaly Afriat. Les cendres des cinquante victimes de Bou Hlassa sont inhumés aujoud’hui dans une grotte au cimetière d’Ifrane.
Les descendants des héros d’Oufran qui pleuraient en contraignant la paupière de leurs yeux de verser un torrent de larmes mais qui s’y refusaient et s’y substituaient un torrent de flammes, se montraient toujours très fiers à l’évocation de ces faits glorieux, qui constituent une des plus belles pages de leur histoire.
Pour commémorer cet événement dramatique il est est temps de penser à dresser un mémorial à Ifrane à la mémoire de nos compatriotes juifs qui avaient perdu la vie, victimes de fanatiques sans scrupules.