הספרייה הפרטית של אלי פילו-רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.אפרים חזן ואנדרה אלבאז
רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו. אפרים חזן ואנדרה אלבאז
בתקופת הגאונים, סוף המאה השישית ועד אמצע המאה האחד עשרה, בטרם צמח המרכז התרבותי של תור הזהב בספרד, פרח ושגשג המרכז היהודי בצפון אפריקה בכלל ובעיר פאס בפרט. במרכז זה הונחו היסודות לפרשנות התלמוד ולספרות ההלכה, לחקר הלשון העברית ולדקדוקה. כאן גדלו ופעלו גם ראשוני מפתחיה של השירה העברית.
המרכז בצפון אפריקה תרם להתפתחותה של תקופת תור הזהב בספרד, על ידי הקרבה והקשר ההדדי באמצעות חכמים שעברו מכאן לשם, דוגמת דונש בן לבראט, מחברו של השיר " דרור יקרא ", רבי יצחק אלפסי בני העיר פאס, רבי יצחק אבן כלפון ואחרים.
בעקבות פרעות אלמוואחידון בסמוך למחצית המאה הי"ב, נדם קולו של מרכז זה לתקופה ממשוכת, והוא קם לתחייה הודות לקליטתם במקום של יהודים שנמלטו מספרד בפרעות של שנת קנ"א ורנ"ב. על הנקלטים במקום נמנו חכמים גדולים בתורה וביראה ובעולם העשייה, אנשי תלמוד והלכה, הגות, מוסר, קבלה ושירה.
בהם אחרוני המשוררים בספרד, דוגמת רבי סעדיה אבן דנאן, רבי אברהם אבן זמרא, רבי אברהם גבישון ועוד. וכולם כאחד תרמו תרומה אדירה לשגשוג רוחני בקרב יהדות צפון אפריקה.
השפעתם של המשוררים הספרדים הביאה לפריחתם של השירה והפיוט צפון אפריקה, מהמאה הט"ז ואילך, עד למאה העשרים, וידועים משוררים בעלי שם שפעלו באלג'יריה, במרוקו, בתוניס ובלוב. שירתם יונקת ממסורת השירה הספרדית ובמידה מסוימת היא גם ממשיכה אותה.
מרבית המשוררים היו גם גדולי תורה והוראה, והשאירו ספרים בתחומים שונים. מתקופה זו הגיעו לידינו דיוואנים של משוררים רבים, אשר רק מעטים מהם זכו לראות אור הדפוס, מעט מהמעט למהדורה שנייה, ובודדים זכו למהדורות מדעיות. משום כך השפעתם אינה ניכרת מחוץ לקהילותיהם של משוררי צפון אפריקה. יוצא מכלל זה הוא הרה"ג רבי דוד בן חסין, בן העיר מכנאס שחי בשנים תפ"ז – תקנ"ב 1727 – 1792, אשר שמו כפייטן יצא לפניו לשם ולתהילה ברחבי מרוקו ומחוצה לה.
חלוצים בדמעה – פרקי עיון
שמואל שגב
יהדות המגרב: תקציר היסטורי
עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות ה״מגרב״ עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה-עובדה היא שיהדות מרוקו נותרה עד כה ״מנושלת״ מעברה המפואר.
בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.
הודות לעידוד זה יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אוד נגוהות על תרבותה של היהדות הצפון־אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.
על־פי מסורות בעל־פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה עם העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגיעו ל״מגרב״ עוד לפגי חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 לפני הספירה.
בבית־כנסת עתיק בעיר ג׳רבה שבתוניסיה מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה לשם על־ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית.
נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ־ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופות הוונדאלים והביזנטים.
אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן־ נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח־אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי־אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.
עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; 622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662–664 וכן בין השנים 681–683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערביםבטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:
|
"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר" |
|
|
הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג'בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב..
כושר ניידותם הקנה ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים-הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש הכוחות המשותפים של היהודים והברברים ״כוהנת״ יהודייה בשם דהייה אל־כאהנה (דהייה הכוהנת) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.
בקרב המכריע העדיפה דהייה להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהשתייכו ל״אהל אל כתאב״ (עם הספר), זכו למעמד של ״בני־חסות״ (ד׳מים).
מעמדם של בני־החסות במדינה המוסלמית החל להתגבש במאה השביעית, בימי הח׳ליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. על־פי תקנות המדינה המוסלמית יכלו הנוצרים והיהודים לשמור על דתם ועל נכסיהם, אך הם חייבים היו במסים שונים שמהם היה פטור המוסלמי.
כך, למשל, היו בני־החסות חייבים במס גולגולת (ג׳זייה) ובמס מקרקעין (ח׳ראג׳), הם השתתפו בעול החזקת הצבא, הרימו תרומות מיוחדות לנותני חסותם וזכויותיהם המדיניות היו מוגבלות למדי. חכם האסלאם אל־מוארדי הביא כתריסר תקנות שקבעו את מעמדו של בן־החסות (ד׳מי): « אסור לבן־חסות לגעת בקוראן מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו.
- אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר.
- אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה מתוך יחס של בוז וזלזול.
- הנישואין בין מוסלמי ליהודייה מותרים, אך נאסר על בן־חסות לשאת נשים מוסלמיות.
- לא ינסה בן־חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמונותיו.
- נאסר על בן־חסות לסייע לאויבי האסלאם.
- בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט (זונאר) ולקשור לזרועו פיסת אריג (גיאר) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
- לעולם לא יבנה בן־החסות בית־כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
- בני־החסות לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
- את מתיהם יקברו בני־החסות בצנעה ולא יספידו אותם בפומבי.
- בני־החסות לעולם לא ישתו שכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם, פסליהם או… חזיריהם.
- לבסוף, נאסר על בן־החסות להחזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל־חיים אציל, וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרדה או בחמור.
חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים, הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכד את מעמדם הנחות של בני־החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית היתה, שבועתו של בן־החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל־כן גם הוכחות חפותו היתד, קשה יותר.
מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני־חסותו, ומכאן שמטעמי בטחון גרידא חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.
ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קרבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות ערבית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח־אירופה האחרות.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
ארגונים ותנועות נוער יהודיים במרוקו.
בין הארגונים ותנועות הנוער היהודיים, שפעלו במרוקו החל באמצע שנות הארבעים ושהו קשורים ישירות או בעקיפין לסוכנות היהודית ולמוסד העלייה, נמנו " הבונים " – איחוד הקבוצות והקיבוצים ; " דרור " – הקיבוץ המאוחד ; " השומר הצעיר " – הקיבוץ הארצי ; " הנוער הציני " ; " בני עקיבא ", בח"ד – הפועל המזרחי ; בית"ר – חירות.
כן פעלו בקרב הנוער המחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון ומחלקת עליית הנוער – שתיהן מחלקות של הסוכנות היהודית. ארגונים אלו הקיפו כמה אלפי בני נוער והתמקדו בחיי החברה והתרבות, לימוד השפה העברית, הכשרת הנוער לעלייה, הפצת הציונות המודרנית ותרבות ישראל.
חניכי תנועת הנוער של " הבונים " היו בעיקר תלמידי בתי הספר התיכוניים של הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר בני מעמד הבינוני המבוסס.
תנועת הנוער " דרור " שיוותה לפעילותה אופי אידיאולוגי יותר מאשר " הבונים " כדי לקרב את הנוער לרעיון הציוני הסוציאליסטי.
תנועות הנוער הציוניות החילוניות לא הצליחו למשוך אליהן המונים, ומכמה סיבות : מצד אחד הן סבלו מתחרות ומחוסר תיאום ביניהן, ומצד אחר התנגדו לפעילותן חוגים דתיים שונים, מחשש להפקרות הנוער הדתי.
לעומתן זכו להצלחה רבה תנועות המנוער הציוניות הדתיות, כך, למשל, ל " בני עקיבא " היו בשנת 1950 17 סניפים, ובהם 1333 חניכים פעילים, ובבח"ד ( הפועל המזרחי ) היו 604 חניכים. בשנת 1953 היו לבית"ר ( : חירות " ) סניפים בקזבלנקה וברבאט, ובהם 840 חניכים.
כל תנועות הנוער נתמכו כספית על ידי מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות, אך בית"ר טענה להפליה מכוונת מצדה. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, ירדה פעילות תנועות הנוער הציוניות למחתרת.
פרעות אוג'ה וג'יראדה
הסכסוך הישראלי הערבי על ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל במאי 1948 הביאו להתפרצות של פרעות ביהודים ביום 7 ביוני 1948, הן נערכו בעיר אוג'דה והתפשטו לג'יראדה הסמוכה, ובסיכומו של יום הדמים נמנו 42 הרוגים ( צרפתי אחד ו-41 יהודים ), מהם ערה ילדים ועשרים נשים, נפצעו עשרות.
חיים סעדון מונה שלושה גורמים להתפרצות האלימה :
1 – ההגירה היהודית החשאית ממרוקו לאלג'יריה בדרך לארץ ישראל. לשם כך עברו יהודי מרוקו לאלג'יריה דרך אוג'דה.
2 – לא פעם גרם הסכסוך הישראלי עברי בארץ ישראל לתגובות מסיתות כנגד היהודים, ואף להחרמת המסחר היהודי.
3 – נאום סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי, ב-23 במאי 1948, הוא הביע בו הזדהות עם המאבק הערבי כנגד התוקפנית הלא צודקת של הציונים בפלשתינה, ואף קרא ליהודי מרוקו להימנע מכל צעד, העלול להתפרש כתמיכה או אהדה לתוקפנות הציונית שם.
בנאומו ציין הסולטאן, כי יהודי מרוקו נאמנים לו, ולכן אין לזהותם כציונים הנמצאים בפלשתינה
פרעות אוג'דה וג'ראדה היו אפוא תגובה ישירה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת העצמאות, שזה עתה פרצה. כל אשר אירע בערים אלה ומצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו היה ידוע לממשלת ישראל ולהנהלה הציונית – ובכל זאת ניתנה להם עדיפות נמוכה לעלייה.
היהודים במרקו הספרדית
בסוף שנת 1948, חיו במרוקו הספרדית כ- 10.000יהודים. בינואר 1956 פורסם סקר של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ולפיו היו אז שם 8800 יהודים : כמחצית בעיר תיטואן – 4500 יהודים, באלקסר – 900, סוק לארבע – 900, ארסולה – 300, וילה נדור – 200, סן חורחי – 200, מליה – 1500, סאוטה – 200.
מצבן הכלכלי של קהילות אלה היה בכי רע : יותר ממחצית מהיהודים קיבלו תמיכה מוועד הקהילות, ובמיוחד מהג'וינט.
מרבית המפרנסים היהודיים היו שכירים, וכמחצית מבעלי המעמד הבינוני היו סוחרים. הייתה גם שכבה קטנה של בעלי אמצעים, שעיקר הונם היה מושקע בנדל"ן ובמסחר.
בתחילת שנות החמישים נוצר שכבה חדשה של בעלי מקצועות חופשיים : רופאים, רוקחים, עורכי דין ועוד.
על פי החוק לא הייתה הפליה כלפי היהודים, אך בפועל היה הדבר שונה. עד שנת 1954 חייב היה המועמד לקבלת משרה ממשלתית להיות מרוקני, ומשנת 1955 – גם מוסלמי.
לכ-100 משפחות יהודיות ( כחמש מאות נפש הייתה נתינות ספרדית. בחלק מהקהילות היהודיות, כגון באלקסר, נדונו משפטים בין יהודים למוסלמים בפני ה " פחה " ; אך היו עלילות שווא רבות כנגד היהודים, בעיקר בפגיעה באסלאם.
בכל עיר היה ועד קהילה. הוא כלל את נכבדי הקהילות ודאג לאינטרס הקהילה כלפי השלטונות הספרדיים והמרוקניים, וכן תיאם את פעילות הסיוע של הג'וינט. בכל קהילה היו כמה בתי כנסת, אך לא כולם מלאו מתפללים בימי חול.
מעוטי האמצעים ובני המעמד הבינוני רצו לעלות לישראל, אולם חרדו מפני הבלתי נודע בארץ. הרישום לעלייה נפסק בשנת 1955 לפי הוראת משרד העלייה בטנג'יר.
כמעט לא היה אפשר למכור את הרכוש היהודי, משום שהחוק הספרדי הקשוח אסר על העברת הון לחוץ לארץ. המצב הפוליטי החדש, שנוצר עם החזרת הסולטאן למרוקו, לא הקל על כך, והערבים לא רצו לקנות את הרכוש היהודי. הם אמרו זאת בגלוי, שכן האמינו שבקרוב יקבלוהו אף ללא תשלום.
למרות זאת ניתן בחלק מהמקומות למכור את הרכוש בהפסד ריאלי של כ עשרים וחמישה אחוז, ולהעביר את ההון לטנג;יר תמורת עמלות של 1% – 3%.
בספטמבר 1948 מערך פוגרום בעיירה אלקסר רלכביר, ונהרגו בו חמישה יהודים. אולם עד סוף דצמבר 1955 שמרו השלטונות הספרדיים על ביטחון היהודים בצורה סבירה.
למעשה היה מצבם הביטחוני של היהודים שונה מקהילה לקהילה ותלוי ישירות במצב הדמוגרפי במקום מגוריהם, כך, למשל, היו היהודים בטוחים יותר כאשר היה רוב ספרדי במקום מגוריהם, כגון בעיר סאוטה.
התגוררו שם כ -200 יהודים בקרב 68.000 תושבים, ומהם רק 5000 – 6000 ערבים. חמור יותר היה המצב בעיר אלקסר אלכביר ; שם התגוררו 900 יהודים בעיר בת 35.000 תושבים, שרובם – 31.000 – ערבים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקשר המרוקני – שמואל שגב המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו
הקשר המרוקני – שמואל שגב
המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו
נדפס בישראל תשס"ח – 2008
מערכת היחסים בין ישראל למרוקו משתרעת על פני עשרות שנים. יחסים אלה, עוהחלו ב- 1956, ונמשכים עד ימינו, ידעו עליות ומורדות, אך נותרו ברובם חסויים. עלייתם ארצה של רבבות יהודי מרוקו היא פרשייה מופלאה בתולדות המדינה והתנועה הציונית, אך למרבה הפלא, היא לא זכתה עדיין לחשיפה מלאה. אחד הדברים שמחבר הספר, שמואל שגב, מומחה לבעיות המזרח התיכון, מבהיר בספר זה הוא הסתירה לכאורה שעומדת בין חשאיותה של עלייה זו למערכת הקשרים המדינית בין ישראל למרוקו, מדינה מוסלמית החברה בליגה הערבית.
אחד האישים החשובים במסכת הקשרים הזאת הוא חסן השני מלך מרוקו, אישיות יוצאת דופן ודמות מפתח במאמץ לעצב מערכת יחסים של אחווה ורעות בין יהודים למוסלמים לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. לאורך השנים קשרו עמו ראשי המוסד קשרים ייחודיים, והמחבר מסביר כאן מה חיפש ומצא המלך בקרבתו אליהם. הספר חושף לראשונה שפע של סיפורים, פרשיות ופרקי היסטוריה שרבים לא היו מודעים להם כלל.
התפקיד החשוב שמילאו דמויות מפתח בקהילה היהודית בפתיחת ערוצי תקשורת עם בית המלוכה
כיצד ניסה מלך מרוקו לנצל קשריו עם יהודי ארצו כדי להתערב במדיניות הפנים והחוץ־ של ישראל
הצצה נדירה אל תוך העשייה המבצעית של המוסד
כיצד הרחיבו הקשרים עם מרוקו את אופקיה המדיניים של ישראל בראשית שנות המדינה
מבט אל אחורי הקלעים של המדינאות הישראלית בחמישים השנים הראשונות לקיומה
מי חיסל את מהדי בן־ברקה ומה חלקו של המוסד
ספר רב־חשיבות זה הוא הראשון בסדרת"ענייני דיומא" בעריכת ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. הספר החושף פרק רווי דרמה והישגים בתולדות מדינת ישראל, אשר מביאה בחשאי את בניה אל חוף מבטחים ומעצבת מדיניות שלום אותנטית בתעוזה, במקוריות ובהצלחה.
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
נסים ליד הקדוש
סיפורים רבים מתהלכים על זרימת־מים פתאומית מקבר הקדוש. מים אלה היו מבוקשים ביותר ושימשו לתרופות־פלא.
הקדוש היה מגן על יהודי המקום ולזכותו זקפו את השקט היחסי ששרר בינם למוסלמים. כאשר עלו ארצה נפרדו יהודים הכפריים האלה מן הקדוש.
מן הראוי לציין את נסיונם של המוסלמים לספח לעצמם את הקדוש. כן יש להזכיר, כי המוסלמים חיללו את מצבות הקבורה בבית העלמין הסמוך לקבר הצדיק. העובדה עצמה שעסקו בעבודה חקלאית ליד הקבר הקדוש רק מאשרת, שהם מודעים לכך, שבית־הקברות, וכנראה גם קבר הצדיק, שייכים ליהודים, כי לולא כן לא היו מרשים לעצמם לעבד את הקרקע במקום.
אין ספק, שעם דלדול האוכלוסייה היהודית במארוקו והתרוקנותם של אזורים שלימים מיהודים יוכלו המוסלמים לחדש את מאמציהם כדי לספח את הקדושים או לחסל את בתי־הקברות. כדאי לציין, שנסיונות אלו נעשו תמיד, ובכל המרחב המוסלמי, ורק מעשי נסים שחוללו קדושים הללו הרתיעו את כל אלה שביקשו לדחוק את רגלי היהודים. כן מצויה בכל מקום ההזדקקות לאבנים שבבית־הקברות לשם בנייה.
כאן כדאי לציין מעשה מופלא שאינו זקוק לפירושים. וכך היה הדבר. בקיץ 1971 נזדמן לארץ מר ד״ח היושב, כאמור, במארוקו ונושא שם בתפקיד רשמי. ביקשתיו שיתעניין בקבר הצדיק וישלח לי תמונות, אם הדבר אפשרי. ב־28.2.72 קיבלתי מכתב שנשלח ממאראקש ב־1.11.71 ובו כתב: ״מספרים לי שלפני שלשה חדשים בערך, אדם בשם מ׳ ח׳, איש עסקים הנמצא בחו״ל, חלם שמצבת הצדיק חוללה.
הוא כתב למר ב׳ ממרקש ובקש ממנו שילך לבדוק את המצבה ובאם החלום התגשם, לערוך את התיקונים על חשבונו. ומיד הלכו מר ב׳, כ׳ וז׳ לקדוש. הכל שם חולל: המצבות נהרסו, זו של הקדוש נהרסה לגמרי, החדרים נהרסו… בשעה זו מצבה חדשה, בציון שם הקדוש מוכנה ותבוא במקום זו שנהרסה, וכל זה ביוזמתו של מר ז׳ שהתנדב לכסות את כל ההוצאות הכרוכות בתקון זה…״
ד. שירים וקינות לכבוד ר׳ דניאל השומר.
פייטנים רבים נוהגים לחבר שירים או קינות לכבוד הקדושים. שירים אלה מתפרסמים אם בדפים בודדים ואם בחוברות. במקרה של ר׳ דניאל אשומר יש לנו שיר, מודפס על דף, שנכתב על־ידי אברהם אמסללם (להלן שיר מסי 2) ועוד אחד בספר ישמ״ח צדיק (מס׳ 1). השיר השלישי (מס׳ 3) הוקלט על ידינו. את הפיוטים רגילים לשיר בזמן מכירת ה״כוסות״ לכבוד הצדיק.
לכבוד הרב כמוהר״ר דניאל אשכנז
הנקרא השומר זיע״א
אשיר ואודה לאל יקרב ביאת הגואל
לעם אשר בחר ישראל. בזכות הרב א
שכנז דניאל השומר שמו נקרא אבן
פטדה מאירה. רבנן.
שרי האד אלכאס ענדך לא תחדאז
בללדא וננסמא שרב ואתפזזאז
רבח ענדאך פחאל ילא ציבתי כנאז
תרבה בזכות רבי דניאל השומר אשכנז
זכותו תגין עלינו
ועל ישראל אחינו הודו…
תרגום
קנה כוס זו שתהיה אצלך ולא תצטרך
בטעם ובריח שתה ותתענג
השכר אצלך כאילו מצאת אוצר
הצליח בזכות רבי דניאל השומר אשכנז
זכותו תגן עלינו ועל ישראל אחינו
הודו…
[1] נערך על־ידי שלמה אוחאנא והופיע בשנת 1945. בספר יש פיוטים של עשרים צדיקים. ר׳ דוד חסין מן הפייטנים המפורסמים שביהודי מארוקו (המאה הי״ח) כתב שירים לכבודם של שישה שליחים מארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיוואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד בן מרגי, ור׳ יעקב עייאש) שהתפרסמו בספרו תהלה לדוד, אמשטרדם 1787. גם ר׳ יעקב ברונו פרסם פיוטים לכבוד שני שליחים מן הארץ (ר׳ יוסף מצליח ור׳ רפאל פנאנקי) שהופיע בספרו קול יעקב, לונדון 1844.
רבי שלמה אבן וירגה
אבל לתוך המסגרת הזאת של נוסחאות והשקפות מסורתיות נכנסת וחודרת רוח אחרת, רוח של השכלה חילונית ומידה ניכרת של ביקורת אמפירית־קאוזאלית. ר׳ שלמה בן וירגה לא רצה לספר רק את המעשים כמו שהיו, אלא הוא רצה לפרשם בשיטתו החדשה. הוא גמר בדעתו לחקור את הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, לשנאת ישראל. ״מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים?״ כל עוד שהוא מחפש את המום באנשי עדתו הוא, הרי הוא הולך בעקבות המוכיחים הגדולים שקמו ליהדות הספרדית מבין החסידים והמקובלים.
אך הוא אינו מסתפק בהגידו לבני עמו את פשעם, אלא חטאות ישראל נחשבים אצלו רק כאחת הסיבות הטבעיות למפלתם בין גורמים היסטוריים שונים. הוא הולך ומונה וקובע את יחסם השונה של המעמדות הנוצריים לשאלה היהודית ומתברר לו. כי המלכים והשרים והמשכילים אוהבים את היהודים, והשנאה יוצאת רק מן הכומרים אכולי אדיקות דתית ומן השכבות הנמוכות של האוכלוסיה הנוצרית אשר מצוקתם הכלכלית מביאה אותם להעליל עלילות טפלות על היהודים ולדרוש את גירושם מן הארץ.
ומן הניתוח הסוציולוגי של תופעות הגלות יוצא המחבר ומפליג את דעתו למרחקי ההיסטוריה. הוא מבקש למדוד את ההיסטוריה הישראלית בכללה על־פי חוקי הטבע. סימנים לגישה זו נמצאו בכמה מקומות של ספרו. בייחוד, בשיחה הארוכה שבין אלפונסו המלך ובין טומאש החכם(בסיפור ז׳), בה מנסה המחבר לבדוק את הסיבות הפוליטיות הריאליות לחורבן המדינה היהודית בזמן הבית הראשון והשני. בין שאר הדברים נזכרת גם הדת כגורם פוליטי שלילי.
״היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוחם מלחמותם… ולכן לא למדו תחבולות המלחמה, כי לא הוצרכו…, וכאשר חטאו, הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתם לא היו יודעים, ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים והיו נופלים כצאן בלי רועה״(עמי מד).
הבטחון בעזרה האלהית מנע את היהודים מלדאוג לעזרה עצמית. למרות הצורה הקלה שבה הוסברו הדברים, מפתיע ניתוח ראציונאליסטי זה של הסיבות הטבעיות הפועלות בהיסטוריה. ולא במקדה ולא על דעת עצמו נקט ר׳ שלמה בשיטתו. בתחילת המאה הט״ז התחילה נפוצה תורתם החדשה של חכמי המדינה וההיסטוריונים האיטלקיים הגדולים שהשתחררו לחלוטין מכבלי ההשקפה התיאולוגית של ימי־הביניים והעמידו את דבריהם על המחקר האמפירי, בלא משוא פנים להרגשות ואמונות מקובלות. שמא שמע רי׳ש בן וירגה מדבריהם או קרא בספריהם?
הספד ״שבט יהודה״ הוא, לפי צורתו החיצונית, אוסף של סיפורים קטנים. כמה מהם העתיק המחבר כמו שהגיעו לידו, או שהכניס רק פה ושם הערה אופיינית משלו, ורבים בדה לגמרי מלבו, ורק עין בוחנת תוכל להבחין בין הישן והחדש, בין סיפורי חסידים ומאמינים תמימים ובין דעות חיצוניות.
המחבר מצא את הצורה הספרותית הנאותה לדרכו מוכנת לפניו בנובילה (Novella) האיטלקית. התחלותיה של הנובילה נמצאות באותם הסיפורים הקטנים, על מעשי צדיקים, בעלי מגמות דתיות ומוסריות, השכיחים כבר בספרות התלמודית, והדרשנים של ימי הבעיה, יהודים ונוצרים, הלכו בעקבותיהם. ספר חסידים האשכנזי שלנו הוא בחלק גדול אוסף של דרשות ומעשיות כאלה, אלא שהמגמה הדתית מרובה אצלו על התוכן הסיפורי.
בספרד נתחברו אוספים כאלה ע״י מלכים ושרים נוצריים, מתוך מגמה והצלחה דידאקטית וספרותית גם יחד. באיטליה התחילו כבר מסוף המאה הי״ג סופרים מחוגי המשכילים הבורגנים והחצרנים להשתמש במסורת ספרות זו ולהפוך אותה לתכליתם החילונית ולליצנות ואפיקורסות, ספרי נובילות כאלה הכילו מעשיות היסטוריות ובדיות אלו על־יד אלו ויש שנצטרף להם ה״מוסר־השכל״ בשביל חיי הפרט והכלל.
אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה קרא בספרים ממין זה ולמד מהם פרק בשיטתו הספרותית בכלל ובכמה פרטים. הראיה החותכת ביותר היא באותו המשל המפורסם לסבלנות דתית, הידוע למשכיל המודרני ע״י המחזה ״נתן החכם״ של ג. א. לסינג. המשל הובא תחילה בשני מאספים של נובילות איטלקיות מימי־הביניים ומופיע גם בספר שבט יהודה.
שלוש הדתות המונותיאמטיות הגדולות נמשלו לשלוש אבנים יקרות שהנחיל האב לשלושה בניו, ואין איש יודע ביד מי האמתית. רק אבינו שבשמים יודע את האמת.כך הוא הפירוש ההומאני־הטולרנטי של המאה הי״ח. בימי־הביניים נמסר המשל בלחישה ובכוונה של אפיקורסות מחוצפת במקצת.
כל אומה מבין שלוש האומות הגדולות (ישראל, אדום וישמעאל) ירשה את דתה, כאילו היא האמיתית היחידה, ורואה את עצמה מחוייבת לקיים את מצוותיה, אבל לא הוכרע ביד מי האמת, ועדיין השאלה במקומה עומדת. האיש שסיפר את המשל לראשונה התכוונן להורות אמונה פילוסופית שווה לכל נפש חכמה וכפר בעיקרן של תורות ומצוות פוזיטיביות.
בצורתו הקרובה לכוונה זו נמצא המשל באוסף הנובילות Decamerone למשורר הפלורנטיני Giovanni Boccacio ובצורה מטושטשת יותר באוסף הקודם לו במאה הי״ג של Le Cento Novelle Antiche בשני הספרים, נראה, לא הלקח הפילוסופי של המשל הוא העיקר, אלא המעשה בסולטאן, שמתכוון להכשיל את היהודי ע״י שאלתו ולמצוא אמתלה לקחת את רכושו, והיהודי משיב תשובה פקחית ונמלט מן הפח שטמנו לו.
זה הצד השווה לשני המחברים האיטלקיים, אם כי המשורר בוקאג׳יו המתיק קצת את הנוסח הגס של המספר הראשון. אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה לקח את סיפורו מן המקורות האיטלקיים הנזכרים או מצנורות מתווכים אחרים. גם אצלו הובא המשל בצורה מטושטשת וכדוגמה ל״פקחות היהודים״ ודחיה בקש.
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains-Issachar Ben-Ami
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
extrait du livre " le Judaisme Marocain "
Issachar Ben-Ami
avant-propos
Il semble que les centaines et milliers d'articles et publications qui concernent les Juifs d'Afrique du Nord, écrits généralement en diverses langues, sont loin de nous donner une image profonde et équilibrée de ce Judaïsme.
La négligence volontaire d'une part, de divers chercheurs non-juifs qui ont enquêté cette aire culturelle de tout ce qui concerne les Juifs et de l'autre côté, le peu d'intérêt qu'ont montré les Juifs nord-africains en tout ce qui concerne l'écriture de leur histoire et de leur vie culturelle, permettent difficilement au chercheur de s'adonner à l'enquête systématique de cette culture afin de remonter à leurs sources et racines.
En effet, même une comparaison superficielle entre le nombre de manuscrits et documents que ce Judaïsme nous a légués, et malheureusement seule une petite partie en est restée, et ce que d'autres groupes ethniques ont écrit, nous permet de mesurer l'activité spirituelle intense des Juifs marocains. Seules quelques matières telles que l'Exégèse biblique, les Responsa, etc… ont été publiées en nombre limité, qu'on peut considérer aujourd'hui comme manuscrits.
Une grande partie de ce patrimoine, et certainement la partie onde, est encore a ce jour resté inexploré. Une partie des articles présentés dans ce livre expose certains problèmes, mais est loin de les traiter a fond. Notre désir est non seulement de présenter certains aspects de cet héritage qu'il faut encore étudier, mais aussi de proposer un moyen d'étude.
La plupart des recherches est basée sur un travail de terrain qui a duré de longues années en Israël et dansla Diaspora. Certains sujets traités ici sont presque inconnus tel que "l'humour juif marocain" qu'on connaît tout aussi mal que l'humour des Juifs orientaux.
Ceci est aussi vrai pour l'étude de certains rites magiques telle que la nouerie de l'aiguillette ou les rites d'accélération du mariage. Les articles concernant la vénération des Saints fait allusion au rapport très étroit entre ce groupe ethnique et ses Saints. Il est probable que certains sujets donneront place à l'avenir à des monographies détaillées.
Bien que parfois les relations entre les Juifs et les Musulmans étaient très tendues et malgré les persécutions,la Communautéjuive était magistralement organisée. Quand nous voyons aujourd'hui le reste des manuscrits et des archives où on copiait la plupart des documents, et aussi le nombre très grand des accords entre deux parties qu'on consignait par écrit sur la demande d'une des parties, on ne peut que s'émerveiller sur cette puissance d'organisation.
Malgré la destruction de plusieurs archives dela Communauté, l'abandon de grands archives familiaux vu le départ souvent précipité du Maroc et la venue en Israël, et aussi à cause des restrictions des autorités marocaines, le reste des documents peut nous permettre de pénétrer le monde intérieur de ce Judaïsme dans les derniers siècles.
On ne peut comprendre non seulement le processus d'absorbtion en Israël des Juifs d'Afrique du Nord, par rapport aux autres Communautés, ainsi que leur attitude vis-à-vis des différentes valeurs sociales, mais aussi leurs processus internes et spécifiques sans la dimension perspective et de ce point de vue la recherche du passé historique, social, économique et culturel de ce Judaïsme est indispensable.
Il m'est personnellement agréable de remercier tous ceux qui ont permis la publication de ce volume: M. Shaoul Ben-Simhon, Président de l'Organisation Mondiale des Juifs d'Afrique du Nord, qui a montré un intérêt constant à mes recherches et publications, à l'Edition Rubin Mass qui a tout fait pour faciliter la parution du livre, ainsi qu'à l'Imprimerie Alpha pour leur studieux travail.
Jérusalem, Août 1975 Université Hébraïque de Jérusalem
I.Ben-Ami
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו – יוסף שרביט
הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו – יוסף שרביט
משרד הביטחון – ההוצאה לאור – תשס"ד – 2004
תנועת הנוער ״ שרל נטר ״ שקמה במרוקו בשנות העשרים של המאה שעברה נתנה ביטוי למאווייהם הדתיימ־לאומיים של אלפי בני הנוער היהודי במרוקו. חברי התנועה נטלו חלק במגוון רחב ביותר של פעילויות בחברה היהודית שם: בתחום החינוכי עסקו אנשי התנועה בהעמקת ערכי הדת, באמצעות בית המדרש העברי למורים והמחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית; בתחום החברתי פעלו חברי התנועה למען הקניית חינוך מקצועי פורמלי ובלתי פורמלי לנוער ולמבוגרים במלאח, הקימו מחנות קיץ שהיו לשם דבר במרוקו והכשירו חניכים לעלייה ארצה; ובתחום הלאומי העמיקו חברי התנועה את התודעה הציונית בקהילה, הרחיבו את מעגל יודעי העברית וסייעו למארגני עלייה ב׳ ולפעילויות ההגנה העצמית של הקהילה.
בכך תרמה תנועת הנוער ״שרל נטר״ תרומה מרכזית לפעילות החינוכית והחברתית בקהילת מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים ולאחר מכן בתקופת העלייה ההמונית.
בתנועת הנוער הזו בלטו דמויותיהם של מספר פעילים: אלפונסו צבע, דניאל לוי, אדגר גדג', אשר אוחיון, הרב חזן, אמיל סבן, עקיבא קשת. כל אלה ורבים אחרים עשו ללא לאות למען עמם בכל רחבי מרוקו והטביעו את חותמם על ההיסטוריה של הקהילה היהודית החשובה הזו.
ד"ר שרביט הינו חוקר היהדות הספרדית בכלל ויהדות צפוךאפריקה בפרט ומתמחה בחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהדות זו בארץ ישראל ובפזורה.
הוא פרסם ספרים ומאמרים בתחומו. ד"ר שרביט מרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטאות בר־אילן ובן-גוריון, במכללות האקדמיות אפרתה ואמונה ובטורו קולג' בירושלים
Juifs au Maroc et leurs Mellahs
Il est évident que si beaucoup de Juifs étrangers qui étaient venus à Fès pendant le règne d'Idris II, avaient vécu dans ce quartier, "un assez grand nombre" d'entre eux et d'autres, autochtones établis bien avant eux dans le site de Fès ou venus après eux dans la capitale, s'étaient fixés indifféremment un peu partout, par petits groupes de quelques familles. 
Le 20 Mars 1276, quand se produisit un soulèvement de la populace contre les Juifs de Fès, le sultan Abou Yousof ben Abd al-Hakk, qui s'était porté à leur secours, fit aussitôt publier l'ordre formel de ne pas approcher des quartiers juifs." Le lendemain, 21 Mars, le sultan fit commencer la construction, face à la ville ancienne, de Fès al-Jadid (Fès la neuve).
Cette circonstance a fait croire à des auteurs modernes que les Juifs furent aussitôt installés dans la nouvelle cité, au lieu dit al-Mallah (Mellah), le premier et longtemps le seul Ghetto du Maroc. Il n'en a pas été ainsi. Fès al-Jadid, spécialement créée pour servir de résidence au sultan, à son entourage, son makhzen et aux milices formées de troupes étrangères, abrita bien entendu, an moins dès l'avènement d'Abou Yakoub (1286-1307), également des personnalitiés juives et leurs familles attachées au service du souverain: les "Wakkasa' (Roqqaça), les Sabti, les "Asac".
Comme il existe tant d'exemples à toutes les époques et jusqu'à notre temps, les caïds, les vizirs et le monarque lui même ainsi que sa famille devaient être directement intéressés aux transactions commerciales des opulents marchands juifs de classe internationale comme l'étaient, précisément à l'époque dont nous parlons, ces Africano- majorquins qui s'appelaint Isaac Lévi, Samuel Choulol (Solal), les Allel, Malequi, les deux frères Nadjar ou les trois frères Bacri.
Ces hommes vivaient la plupart du temps à Fès et leurs maisons se trouvaient sans doute à Fès al-Jadid, aussi près du makhzen que possible. Fès al-Jadid fut probablement aussi le lieu de résidence des ambassadeurs juifs des rois chrétiens de la fin du XIII״ et du début du XIV1־ siècles, les "Abengallel" ou Vidal de Porta; plus tard, celui de R. Moïse Gabbay, chargé d'une importante mission à Fès par le roi d'Aragon en 1394.
II n'en allait pas autrement de tous les autres ambassadeurs chrétiens ou musulmans. La présence de ces personnages auprès du sultan et de son vizir était nécessaire pendant leur séjour plus ou moins long dans la capitale; l'importance de leurs missions l'exigeait.
Pourtant, les logements confortables et même magnifiques ne manquaient sans doute pas aux riches Juifs de la médina, la ville ancienne. Obligés plus tard de se transporter au quartier qui devait leur être imposé à Fès al-Jadid, ces Juifs avaient vu dans cet exode une véritable catastrophe; et pendant fort longtemps, ils s'étaient considérés comme des éxilés.
Cet "exil" changeait de fond en comble leurs habitudes, les privait de leursanciennes demeures, tout en les obligeant à vivre dans la promiscuité avec des coréligionnaires, soit-mais de classe inférieure. Pour les plus pauvres, c'était également un bouleversement.
L'ampleur de la catastrophe est exprimée par ceux qui écrivaient à ce sujet: "Ce fut un exil amer et épouvantable" ou encore: "Ce fut un épouvantable exil", et ce fut si terrible que de nombreuses familles apostasièrent afin de rester chez elles!
Les deux chroniques judéo-marocaines qui nous rapportent ces faits, dont l'une précise que, dans la médina de Fès, les Juifs avaient vécu mêlés aux Musulmans, nous font connaître la date de l'événement qui transforma par ses conséquences lointaines la vie d'une grande partie des Juifs du Maroc: l'année 5198, c'est-à-dire 1438 de l'ère moderne, il n'y a pas à douter de cette information, bien qu'elle ne soit pas confirmée par ailleurs; chronologiquement elle ne concorde pas avec le règne d'Abou Saïd Othman III (1398-1421), règne sous lequel, nous dit Léon l'Africain, cet événement eut lieu.
Mais ce n'est pas la seule fois que Léon l'Africain se trompe sur les dates. Un événement fort important dans la vie religieuse des Musulmans de tout le Maroc se produisit à la même date que celle indiquée par les chroniques juives pour la création du premier Ghetto marocain.
C'est le Professeur Hirschberg qui, le premier, a très judicieusement attiré l'attention sur le rapport qu'il y a lieu de faire entre les deux événements. Il confirme une fois pour toutes la véracité des chroniqueurs juifs en ce qui concerne l'année de la création du Ghetto.
L'année 1438 est celle de la "découverte" dans la médina de Fès de la tombe de Moulay Idris (Idris II), artisan de la grandeur de la cité et descendant authentique du Prophète. A la suite de cela, Fès fut immédiatement promue au rang de ville sainte et ne pouvait plus être habitée par des "incroyants".
De plus, contrairement au principe énoncé par nombre de savants musulmans, de laisser les Infidèles commercer dans tous les quartiers des grandes et des petites villes, on astreignit les Juifs déjà chassés de la vieille cité, à n'exercer leur négoce, dans la médina où ils pouvaient se rendre pendant la journée, qu'auprès des Attarin, au ,Souk an-Nokra actuel.
Tous les autres quartiers et leurs marchés leur étaient interdits. Cette mesure ne se relâcha que bien plus tard, sauf en ce qui concerne le "horm" (périmètre sacré) de Moulay Idris dont le tombeau-sanctuaire devint, depuis sa "découverte", un des lieux de pèlerinage musulman les plus fréquentés de l'Afrique du Nord et un lieu d'asile inviolable.
Un abattoir où étaient dépecés les animaux immolés pour s'attirer la bénédiction du saint était séparé du sanctuaire par des lieux d'aisance. Cet abattoir servait aussi aux Juifs qui venaient se placer sous la protection de Moulay Idris.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
רבי יצחק אלפסי – 1013 – 1103
מעט מאוד ידוע על חיי הדת והרוח של יהדות המערב הפנימי לפני הכיבוש הערבי. הכללת מרוקו באימפריה המוסלמית, שמה קץ לבידודם של יהודי המגרב, וגרמה להידוק קשריהם עם מרכזי היצירה בארץ ישראל, בבל וקירואן שבתוניסיה, העיר הראשונה שנוסדה על־ידי הערבים בצפון אפריקה, ואשר הייתה במהרה למרכז תורני תוסס.
העיר פאס נוסדה בתחילת המאה התשיעית, על ידי המלך אידריס השני, כבירתה של הממלכה הראשונה בתולדותיה של מרוקו. פאס משכה אליה אוכלוסיה יהודית מרחבי מרוקו, וכן מתפוצות ישראל הקרובות: אלג׳יריה, טוניסיה, לוב, והרחוקות: ספרד, מצרים, בבל ופרס.
התקבצו אל פאס מלומדים ממרכזי היצירה היהודיים העיקריים, שתרמו לצמיחת פאס, כמרכז רוחני תוסס, שירש בהדרגה את ישיבות קירואן ובבל, לאחר שקיעתן.
. העיר פאס הייתה לערש תחייתה של השפה העברית. יהודה בן קוריש, גדול בלשני העברית באותה תקופה, הוכיח את קהילתו על שחדלו מלהשתמש בתרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. זאת בטענה, שהמתפללים ובתוכם פשוטי העם, מבינים היטב את ל ..שון המקרא ואין להם צורך בתרגום התורה.
. בהשפעת השפה הערבית הונחו בפאס יסודות הדקדוק העברי, על ידי שני בלשנים, אחרי יהודה בן קוריש: דונש הלוי, יליד בגדד, שהתחנך בפאס, ורבי יהודה חיוג, עליו נאמר ׳שהעמיד לשון הקודש על בוריו׳. למרות הרדיפות וחילופי השלטון, שמרה פאס על בכורתה כמרכז לימודים. כך, התיישב בה המאור הגדול, רבי יצחק בן יעקב הכהן אל־פאסי, שנולד בקלעת אחמד היום בשטחה של אלג׳יריה.
רבי יצחק אלפסי ייסד ישיבה והרביץ תורה שנים רבות. את חיבורו הגדול שזיכוהו בתהילת עולם, " ספר ההלכות ", הוא הגה וחיבר בפאס. זהו קובץ ההלכות המקיף ביותר מאז חתימת התלמוד.
הקובץ נלמד כחובה בכל קהילות ישראל, והיה הבסיס לכל ספרי ההלכה אחריו, מן הרמב"ם ועד ימינו. למרות שהיה איש מגרב מובהק, נודע רבי יצחק אלפאסי דווקא כחכם ספרדי.
לאחר שהשתקע בספרד בהיותו בן 75, ישב בכס הרבנות של הקהילה הגדולה של לוסינה, " ירושלים של ספרד ". עם מעברו של הרי"ף לספרד, ועקב גל הרדיפות השני של שושלת המייחדים, ירד קרנה של פאס ותם תור הזהב הראשון שלה.
הלפיד שעבר מבבל לקירואן, ומקירואן לפאס, הועבר לספרד, והיה תשתית לתור הזהב בספרד.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..PREMIER AGE D'OR DE FES
PREMIER AGE D'OR DE FES
Il n'existe pratiquement aucun témoignage de la vie religieuse et culturelle des communautés juives marocaines avant la conquête arabe, puisqu'elles étaient condamnées a végéter dans un isolement extrême.
L'inclusion du Maroc dans un vaste empire globant la majorité du peuple juif rendit vie à ces communautés et les rapprocha des pricipaux centres religieux sionistes, à Babylone et surtout à Kaïrouan, la première ville fondée par l'Islam au Maghreb qui était rapidement devenue un centre d'études talmudiques florissant.
L'adoption enthousiaste de l'Arabe comme langue de culture («L'Arabe est aux langues ce que le printemps est aux saisons» devait écrire le grand maître de Babylone Saadia Gaon) et le déclin de l'Araméen favorisèrent, dans les conditions d'origine de la ville Fès, une remarquable renaissance de la langue hébraïque post-biblique.
Des sa fondation, au début du 9ème siècle, comme première capitale du royaume par le souverain éclairé Idriss II, Fès devait attirer une population juive nombreuse et de qualité, venue de toutes les régions du Maroc, mais aussi de Tunisie, d'Algérie, d'Andalousie, d'Egypte et également de Babylonie et de Perse.
C'est dans cette nouvelle capitale que se renouvela progressivement le mouvement spirituel initié par les centres talmudiques de Kaïrouan et les grandes Yéchivot de Babylonie, et ce bien après leur declin.
Sous l'influence de la langue arabe sœur, Fès devint le berceau de la linguistique et de la grammaire hébraïque. Le plus grand linguiste de l'époque, rabbi Yéhouda Ben Korich, des son installation à Fès, fit reproche à la communauté de l'abandon de la lecture de la traduction dela Bibleen Araméen dans les synagogues, sous prétexte que tous les fideles comprenaient la langue sacrée, et institua la nécessité de la connaissance comparée Araméen et de l'Arabe pour l'étude de l'Hébreu.
Le fondateur de la grammaire hébraïque Dounash Ben Labrat qui est né à Bagdad mais a vecu à Fès y a élaboré et transmis la majeure partie de son oeuvre avant de quitter le Maroc pour la ville de Cordoue en Andalousie.
Du livre de grammaire de rabbi Yéhouda Hayoug El Fassi, «Shorshé Hayoug», les Racines de Hayoug, les grands maîtres de Babylone ont dit «Nous n'avons rien reçu meilleur du Maghreb que ce livre, nous nageons tous dans la mer de son savoir».
C'est à la seconde génération que L'Age d'Or de Fès atteignit son apogée avec l'arrivée dans la ville de rabbi Itshak Bar Yaacob El Fassi, né à Kalaat Ahmed, ville située aujourd'hui en Algérie.
Ce chef spirituel dirigea à Fès pendant des décennies une grande yeshiva de réputation universelle. Avec son livre «Sefer Halakhot, il réalisa la première compilation de toutes les règles dela Halakhadepuis l'écriture du Talmud, d'où le surnom qui allait désormais être donné à ce livre de «Petit Talmud».
Le «Sefer Halakhot» est depuis devenu le livre de base de toutes les yéchivot et le guide universel en matière de Halakha duquel Maïmonide lui-même s'est inspiré pour réaliser sa propre compilation.
Conraint par les circonstances politiques à s'exiler du Maroc, rabbi Itshak Bar Yaacob El Fassi s'installa à l'âge de 75 ans en Espagne, à Lucène où il fonda une nouvelle yeshiva. Lucène devint alors le centre d'études talmudiques par excellence de la tradition de sefarade :la Jérusalemd'Espagne.
Les persécutions qui s'abattirent sur les communautés juives marocaines sous la dynastie intolérante des Almohades mirent fin à ce premier Age d'Or. Le flambeau de tradition, transmis de Babylone à Kaïrouan et de Kaïrouan à Fès, émigra vers l'Espagne.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
Le bedeau, chargé en particulier, pour le coup, de la distribution du traditionnel thé à la menthe pendant la séance, est déjà à l'œuvre. Naguère encore, ce n'étaient pas de simples verres de thé que l'on distribuait d'abondance aux fidèles lors de ces veillées shabbatiques, mais des coupes de mahia, un alcool blanc traître – spécialité locale dans la fabrication de laquelle les juifs sont, dit-on, passés maîtres, singulièrement dans certaines villes de l'est du pays – et qui vous tourne la tête en moins de temps qu'il ne faut pour l'écrire.
Le résultat était que ces rencontres à vocation religieuse, mystique et spirituelle mais aussi musicale, débouchaient parfois, en fin de parcours et au cœur même de la synagogue, sur le spectacle d'hommes dont l'exaltation et la ferveur ne devaient rien alors au sentiment religieux mais tout aux effets et aux effluves (aux dommages collatéraux) de l'alcool.
Les rabbins de la ville, unanimes, eurent vite fait d'y mettre bon ordre. La décision fut prise : le thé à la menthe, autre spécialité locale, remplacerait désormais avantageusement l'alcool blanc, qu'il ait été fabriqué à Meknès ou à Sefrou.
Le maître de cérémonie, c'est lui. Il est appelé le moqaddem ou chantre en chef. Rabbin, poète, chantre, David Bouzaglo est tout cela à la fois. C'est autour de lui et sous sa direction que se conjugueront et que vont s'articuler notamment le rythme et la distribution des poèmes et des rôles, ainsi que, d'une manière générale, le déroulement des événements. Il est l'homme de la poésie, de la connaissance et de l'art, et c'est d'abord lui que l'on est venu écouter.
Autour du maître, quelques-uns de ses collaborateurs les plus assidus et les mieux formés. Tout au long de la semaine, il a pris soin de préparer, chez lui, ses collaborateurs à l'organisation et au déroulement de la veillée ainsi qu'aux difficultés éventuelles que peuvent receler tel ou tel poème, tel ou tel passage de l'art musical andalou.
Il a notamment attiré leur attention sur tel piège musical dans telle pièce de la musique andalouse. C'est que deux modes de cette musique sont, en tel endroit, tellement proches l'un de l'autre que l'on risque simplement le dérapage ou la confusion.
Le maître a bien vérifié que les collaborateurs en question – tous jouissant de très jolies voix, c'est bien le moins – connaissent les différents modes musicaux sur lesquels seront chantés les poèmes et autres pièces liturgiques du jour. Ces participants actifs doivent également connaître les rythmes spécifiques à la ׳< partition musicale », jamais écrite, de la semaine, ainsi que les règles qui lui sont propres.
Par ailleurs, le maître ayant, de notoriété publique, des cordes vocales fragiles et sensibles, par exemple aux brusques évolutions du climat, il a tout au long de la semaine pris des médicaments prescrits par ses médecins habituels afin d'être fin prêt pour la veillée du shabbat.
La cérémonie peut désormais commencer. Les quelques fidèles qui se trouvent là depuis des heures ont commencé très tôt par la lecture d'extraits du Zohar, ceux notamment qui appellent l'homme à purifier son âme avant que ne se lève le jour et ceux qui mettent spécialement l'accent sur la promesse divine de la rédemption.
Ces fidèles n'ont attendu personne pour prendre cette initiative. C'est ainsi qu'ont opéré leurs pères et leurs grands-pères. Et peu importe qu'ils ne comprennent pas toujours les tenants et les aboutissants du texte dela Kabbale: ils sont convaincus que Dieu, lui, les comprend.
Puis, quand enfin arrive le maître, un récitant, choisi par lui, donne lecture sur des airs marocains d'un certain nombre de textes liturgiques et de psaumes du roi David : Au milieu de la nuit, je me lève pour te rendre grâce (Ps 119, 62) ; Lève-toi, clame dans la nuit, au début des vigiles (Lm 2, 19) ; Quand chantent en chœur les étoiles du matin et que tous les fils d'Elohim acclament (Jb 38, 7 ').
On dit parfois que ces airs sont tellement anciens qu'il n'est pas impossible qu'ils aient appartenu au patrimoine musical palestinien jadis en usage au Temple de Jérusalem. Et qu'ils seraient parvenus dans ces régions de l'extrémité de l'Afrique dans les bagages de commerçants juifs à l'époque lointaine où les bateaux du roi Salomon, fils de David, faisaient escale dans les ports du pays et venaient faire commerce – de bois d'ébène notamment – avec les populations locales.
La psalmodie de ces textes terminée, on passe à l'interprétation musicale de deux poèmes eux-mêmes en rapport avec la littérature ésotérique que l'on appelle ici la « sagesse intérieure ». Ces textes sont communs au rituel de toutes les semaines, même si, à chaque fois, ils sont chantés sur des airs différents. Le premier de ces textes (Dodi yarad leganno, Mon amant est descendu à son jardin) est l'œuvre d'un poète-kabbaliste de l'école de Safed, Haïm Cohen, originaire d'Alep et disciple de rabbi Haïm Vital, lui-même héritier spirituel d'Isaac Louria dit le Ari (le lion).
Le poème – long de vingt-sept strophes et aujourd'hui connu par tous les juifs originaires du Maroc – a un caractère résolument ésotérique. Il s'agit d'une sorte de dialogue conduit entre Dieu et la communauté d'Israël, un peu dans la résonance du Cantique des Cantiques.
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך
המעין השלישי קראתיו עין הארץ ונמשכו ממנו כ"ה נהר ות, לבאר מעלת ארץ ישראל והדרים בתוכה:
המעין הרביעי קראתיו עין יעקב ונמשכו ממנו נ"ט נהר ות, לבאר מעלת האדם הישראלי והרכבת גופו ורוחו ונשמתו וצלמו, ומעלת האומה הישראלית, וסוד העבודה, וההתבודדות, וסוד הפגם, והתשובה, והוידוי, והיראה, וההכנעה, והסיגוף, ופגם סילוק הצדיקים וכיוצא בו:
המעין החמישי קראתיו עין משפט ונמשכו ממנו נ"ב נהר ות, לבאר השכר והעונש, וגן עדן וגיהנם, וסוד הגלגול בכלל ובפרט, וסוד המיתה והגלות וכיוצא בהם:
המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו נהר ות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:
המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהר ות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:
וכל אשד נהר י נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:
ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:
גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:
ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:
ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:
אשירה לי"י כי גמל עלי:
אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה.
ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:
אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.
כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.
בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מהו.
בארץ הקודש.
אז הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש ארע היא חברון…ותהי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה. השלם העניו בחסיד כבוד הרב אליעזר ארחא. ובעזרו האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע.
אך גם כאן לא ארכה הטובה : ויהי היום בשנת שע"ט 1619- נהפך לאבל מחולנו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ ישראל אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קיפחו חייהם בה.
על כן חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה' עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים " בשקידות העיון ובטירחא יתירה ".
אז בגיעה הישועה ממקום אחר : " שמע ה' בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה ", ושם בעזה, כתב ספריו " חסד לאברהם " ו " בעל ברית אברם ". לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו " חסד לאברהם " – לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטני ".
בתקופה זו הייתה בעיר עזה קהילה גדולה, בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סןחרים יהודים שניהלו עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים ומחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהן חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבהף וחיזקו את רוחו של היישוב הקיים.
נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים " שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז"ל שכתב " שעזה בכלל ארץ ישראל היא ".
אם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.
רדב"ז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט 1479 – ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.
רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט(1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנתה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.
אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג; 1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).
יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.
אחד מתחיבוריו
- כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
- יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
- מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
- מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
- מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים
הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:
- שו"ת הרדב"ז
- שו"ת דברי דוד
- שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו
למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.
באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.
עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות.