מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
גירוש ספרד
היהודים בספרד בשנות מלכותם של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה הלך ונעשה גרוע מיום ליום. האינקוויזיציה הארורה הפילה את מוראה על היהודים. רבים מהם קפחו נשמתם הטהורה במרתפי העינוי הנוראים של האינקוויזיציה האיומה. ורבים אחרים קדשו שם שמים בעלותם על המוקד ובפיהם קריאת ״שמע ישראל״.
ראש האינקוויזיציה היה הכומר הצורר טורקמדה, שעיקר רדיפתו כוונה כלפי היהודים האנוסים, אלה אשר קבלו על עצמם למראית עין את הדת הנוצרית, ובסתר שמרו על מצוות התורה. טורקמדה עשה למען הבדלת האנוסים מאחיהם היהודים מעשים אכזרים ביותר, הרחיק קרובים זה מזה, שלח מרגלים לתוך הבתים, וניסה אפילו לעשות את הרבנים למרגלים על ידי שחייב אותם להודיע לשוטרי האינקוויזיציה על כל אנוס הבא לבית הכנסת, אולם כל הגזרות הללו היו לשווא.
הרב מסיבליה — רבי יהודה אבן וירקה — ברח לפורטוגל כדי להפטר ממעשה נבלה זה. ורבים אחרים הלכו בעקבותיו. לא נשאר בידיו של הצורר טורקמדה אלא אמצעי אחד, גירוש היהודים מספרד.
הכומר האכזר רצה להכין את דעת הקהל בספרד וביתר ערי אירופה לקראת גרוש היהודים, וידע שעליו להמציא עלילה מיוחדת, כדי שהפשע מצד המלכות יראה כנקמת צדק, והדבר לא היה קשה כלל וכלל לאינקוויזיציה הארורה.
בקיץ שנת ה־ר״ג תפסו שוטרי האינקוויזיציה את אחד היהודים האנוסים כשיצא מבית הרב, ושמו — בניטו גרסיה. כשבדקו השוטרים בחפציו הכניס אחד השוטרים לתוך כיס מעילו של בניטו, פרוסת לחם שנחתכה ״מלחם הפנים״ של הכנסייה. השוטרים אסרו את בניטו באשמת ״חילול לחם הקודש״.
במרתפי האינקוויזיציה עונה בניטו קשות עד שנאלץ ׳להודות״ בכל הפשעים שהעלילו עליו, ולא עוד אלא שנאלץ למסור את שמות שותפיו ״לעברה׳, על פי רשימה שהגיש החוקר לפניו. אחד עשר יהודים נאסרו אף הם באותה אשמה וכולם קדשו שם שמים ועלו על מוקד כשבפיהם קריאת ״שמע ישראל״.
לאחר מעשה זה נאלצו המלך והמלכה להיכנע לדרישותיו של טורקמדה וחתמו על צו הגירוש של כל יהודי ספרד.
רבה של ספרד — הרב אברהם שניאור, ודון יצחק אברבנאל — יועץ הכספים של המלך — מיהרו לארמון המלוכה והפילו תחנוניהם לפני המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה, דון יצחק אברבנאל, אף הציע למלך כי היהודים יתנו לקופת המלוכה סכום אגדי — שלושים אלף דינרי זהב בתמורה לביטול הגזרה, המלך כבר עמד להיעתר לבקשתם, כשנודע לצורר טורקמדה הופיע בטרקלין קבלת האורחים, ובידו תמונת ״אותו האיש׳ וקרא אל המלך ואמר: יהודה איש קריות מכר את הנוצרי בשלושים כסף, ואתה אדוני המלך מבקש למכרו בשלושים אלף דינרי זהב, ובאומרו זאת הגיש את תמונת ״אותו האיש״ אל מול פני המלך ואמר בלעג, הנהו לפניך קח ותמכרהו.
המלך והמלכה לא יכלו לעמוד מול תוכחתו הנוקבת של הכומר, והגזרה יצאה מלפני המלך.
ביום ט׳ באב שנת ה־רנ״ב, ביום בו קננו היהודים על חורבן בית המקדש והריסת ירושלים עיר הקודש, וגלות ישראל, נוספו עוד קינה ויגון על יהדות ספרד. כשלוש מאות אלף יהודים — זקנים אנשים נשים וטף עזבו את ספרד ויצאו למסע נדודים נורא.
מלכות ספרד אסרה עליהם לקחת עמם את כספם, בעירום ובחוסר כל, עזבו את ארץ מגוריהם כשהם מותירים אחריהם את בתיהם ורכושם, כספם וזהבם, ורק צרור קטן של חפצים אישיים לקחו עימם.
תיקצר היריעה לתאר את התלאות והסבל שמצאו את הגולים בדרכם, הרבה מגולי ספרד מצאו מקלט בארצות אפריקה הצפונית — אלג׳יר לוב ומרוקו, בין הבאים למרוקו היו רבים מגדולי ישראל בספרד, היו כאלה שהשתקעו במרוקו ובנו בו את ביתם ואחרים שהו במרוקו תקופה קצרה, ולאחר מכן שמו פעמיהם לארצות אחרות או לארץ ישראל.
בין המגורשים מהעיר טולדו שבספרד, היה הגאון רבי יוסף ומשפחתו, ובנו הגאון רבי דניאל הידוע כ ״ראש חכמי קסטיליה״. בעזבם קבלו על עצמם ועל זרעם בחרם שלא ישובו עוד לעולם לראות את אדמת טולדו. בדי להנציח את ההחלטה לדורותיהם שינו שם משפחתם דטולידאנו, כלומר טולדו— נו, טולדו — לא.
מקנס – ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
הקדמה.
אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו.
מעודי שמתי לנגד עיני דברי הזוהר הקדוש שכתב (פרשת תזריע דף מ״ו) וז״ל: ״במה דעונשא דהאי ברנש כגון מילה בישא, כך עונשיה בגוף מלה טבא דאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל״ וכר. ביאורו: כשם שנענש אדם במה שמספר לשון הרע כן נענש על מה שנמנע מלספר מעשים טובים על כן לא נמנעתי אנכי הקטן לספר את מעשיו של מורינו ורבינו זצ׳׳ל את אשר חזו עיני בהיותי מסתופף בצילו כמעט מידי יום ביומו ולעתים מזומנות הן בחו״ל והן בארצנו הקדושה בעיר תהילה בני ברק ת״ו.
וממנו שאבנו מתורתו מקדושתו ומטהרתו וממידותיו הנעלות וכדברי הרמב״ם ב״יד החזקה״ דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כאנשי מדינתו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם״. ואחת מצורות הלימוד מדרכי הצדיקים, היא הסיפור על מעשיהם ותולדות חייהם, שהרי כל שיחם ושיגם, צעדיהם והילוכם, תורה הם, ויש ללמוד מהם…
אלו הם דברי רבינו בחיי ( פרשת וישלח ): נאמר במשלי ״וחקר כבודם כבוד״, הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם — כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח״. וכן מצאנו בתורה פרשיות ארוכות המספרות תולדות מעשי האבות, כדי שנלמד מהם, וחז״ל החשיבו שימוש החכמים עוד יותר מהלימוד אצלם, כי בשימושו רואה התלמיד את רבו כדוגמא חיה.
עוד אמרו בגמרא, מפי רבינו הקדוש שחוכמתו באה לו כי ראה את רבו רבי מאיר מגבו, וכר, הרי שראיית רבו — אפילו לא פנים אל פנים — השפיעה עליו לפתוח לו מעיינות החכמה, ופסוק מפורש הוא: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.
על כן אני תלמיד התלמידים, ראיתי חובה לעצמי להעלות בכתב את אשר חוויתי וראיתי במו עיני ואת אשר שמעו אוזני מפי מגידי אמת מה שסיפרו על מורינו ורבינו זצ״ל.
וכאשר שמעו מפי, בני משפחתי לבית טולידאנו ישצ״ו שיש עמי בכתובים סיפורים על מורינו ורבינו זצ״ל עודדוני והמריצוני לקרב אל המלאכה לזיכוי הרבים, כמבואר בספרים הקדוש ערך ומעלת סיפור ממעשה הצדיקים לעורר את הלבבות לאבינו שבשמים, וכמו שכתב בליקוטי מוהר״ן, וזה לשונו: מה שמספרים מופתים מהצדיקים שבמדינות הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בצדיקים כי על ידי זה נתגלים מופתים״.
בפתח ספרי אוסיף ואומר מה שאמרו חז״ל במס׳ שבת (דף קי״ב עמוד ב׳) ״אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא, ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״.
על כן, בבואינו לתאר ולצייר דמותם של רבותינו נשמתם עדן, מחובתינו לזכור שמלאכים המה, ואין בכוח שכלנו להשכיל ולהעמיק בכוח קדושתם ויראתם, מבלי שיוקדם בהכרתינו שמלאכי אנוש המה, גבוה ורם מעל. ורק כך נוכל לחזות ולטעום טעימה כל שהיא בקצה המטה, ודבר זה הוא אשר נטע בי את האמונה לחקוק עלי ספר תיאור מעשיו וצדקתו וישרותו ומעשיו הנסתרים אשר נודעו לאנשי שלומו של מורינו ורבינו הצדיק הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, יהי רצון שזכותו תעמוד לנו שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם אמן.
ובחתימת סיפרי אודה לרעייתי עזרתי בחיים אשת חיל יראת ה׳ מרת מסודי (מסעודה) בת רבי מרדכי ברדוגו זצ״ל נין ונכד למלאך רפאל בירדוגו זצ״ל.
זכות וחובה היא לי להודות לחתני כבני הרה״ג רבי אשר בן חיים שליט״א מחבר ספר אבן חי, על עזרתו הרבה בעריכת הספר וסידורו לדפוס. יהי רצון שיזכה להוציא לאור את שאר חיבוריו מתוך נחת ואושר, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות מו״ר הצדיק זצ״ל תגן עליו ועל רעיתו ביתי מזל תחי׳ ועל כל יוצאי חלציו אמן.
החותם הצעיר המתאבק בעפר רבנן ותלמידהון.
עי׳ה יצחק טולדאנו ס״ט.
Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון
L’origine des Juifs du Maroc et d’Afrique du Nord
Yigal Bin-Nun, 
Texte d’une conference a Marseille le Mercredi 5 mai 2010 a 19h30, Au Centre Culturel Edmond Fleg JUDAI-CITE, 4 Impasse Dragon 13006 Marseille, diffuse à Radio JM a cette occasio
Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berberes. La conquete arabo-musulmane n’a laisse sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabise. Neanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane reussirent a s’implanter dans les villes, a les arabiser, et a les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restees berberophones jusqu’a ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent a propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berberiste. Je n’utilise le terme de berbere, que pour plus de commodite, a la place du terme plus precis, des Imazighen.
Quand a l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est imperatif d’elucider un mythe assez repandu dans les medias actuels. Est-il necessaire de preciser qu’une presence juive en Afrique du Nord ne peut etre possible avant l’epoque romaine, pour la bonne raison qu’un judaisme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette epoque ? La presence de Sidoniens, de Pheniciens ou de Puniques sur les cotes mediterraneennes n’a rien avoir avec la religion monotheiste juive. Il en est de meme pour les colonies Israelites ou Judeennes aYeb (Elephantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolatrique israelite de l’epoque monarchique pre deuteronomiste. Par contre, avant meme la destruction de Jerusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’independance, une diaspora judeenne florissait deja en Afrique du Nord, surtout a Alexandrie ou fut traduite la Bibletrois cent ans environ avant n. e. et en Cyrenaique. En plus de ces Judeens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les paiens, pour l’antique culte judeen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fetes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion a la religion juive, qui fut aussi renforce par de nombreux paiens, des sebomenoi, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.
L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.
Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.
Dernierement, Shlomo Sand dans un livre pamphletaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute piece par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimule dans son livre c’est le fait qu’il ne fait que repeter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais pretendu que les origines des Juifs etaient ethniquement, biologiquement ou genetiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israel et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siecles ont efface toute possibilite d’evoquer une definition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des etats-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains geneticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur genetique commun à tous les Juifs du monde actuel.
Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettres juifs à l’epoque voyageaient facilement d’une communaute à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la peninsule iberique, devenue chretienne, emigrerent en partie en Afrique du Nord et composerent une communaute distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulses, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituerent une aristocratie locale, le dialecte judeo-arabe marocain, dans toute sa diversite, est encore truffe d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua meme de traduire à Meknes dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hebreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.
Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l’Alliance Israelite Universelle etablit des ecoles françaises au nord du Maroc. Sa premiere ecole fut construite à Tetouan en 1862. Vinrent apres celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu’avait la communaute juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraina, après la guerre, une emigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est generalement admis que le processus inegal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C’est ainsi que l’on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca.
Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l’association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphael Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno, Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi , Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l’ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l’accord de compromis » pour l’évacuation des Juifs du Maroc, en aout 1961.
ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו-מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
הקדמה.
אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו.
מעודי שמתי לנגד עיני דברי הזוהר הקדוש שכתב (פרשת תזריע דף מ״ו) וז״ל: ״במה דעונשא דהאי ברנש כגון מילה בישא, כך עונשיה בגוף מלה טבא דאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל״ וכר. ביאורו: כשם שנענש אדם במה שמספר לשון הרע כן נענש על מה שנמנע מלספר מעשים טובים על כן לא נמנעתי אנכי הקטן לספר את מעשיו של מורינו ורבינו זצ׳׳ל את אשר חזו עיני בהיותי מסתופף בצילו כמעט מידי יום ביומו ולעתים מזומנות הן בחו״ל והן בארצנו הקדושה בעיר תהילה בני ברק ת״ו.
וממנו שאבנו מתורתו מקדושתו ומטהרתו וממידותיו הנעלות וכדברי הרמב״ם ב״יד החזקה״ דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כאנשי מדינתו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם״. ואחת מצורות הלימוד מדרכי הצדיקים, היא הסיפור על מעשיהם ותולדות חייהם, שהרי כל שיחם ושיגם, צעדיהם והילוכם, תורה הם, ויש ללמוד מהם…
אלו הם דברי רבינו בחיי ( פרשת וישלח ): נאמר במשלי ״וחקר כבודם כבוד״, הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם — כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח״. וכן מצאנו בתורה פרשיות ארוכות המספרות תולדות מעשי האבות, כדי שנלמד מהם, וחז״ל החשיבו שימוש החכמים עוד יותר מהלימוד אצלם, כי בשימושו רואה התלמיד את רבו כדוגמא חיה.
עוד אמרו בגמרא, מפי רבינו הקדוש שחוכמתו באה לו כי ראה את רבו רבי מאיר מגבו, וכר, הרי שראיית רבו — אפילו לא פנים אל פנים — השפיעה עליו לפתוח לו מעיינות החכמה, ופסוק מפורש הוא: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.
על כן אני תלמיד התלמידים, ראיתי חובה לעצמי להעלות בכתב את אשר חוויתי וראיתי במו עיני ואת אשר שמעו אוזני מפי מגידי אמת מה שסיפרו על מורינו ורבינו זצ״ל.
וכאשר שמעו מפי, בני משפחתי לבית טולידאנו ישצ״ו שיש עמי בכתובים סיפורים על מורינו ורבינו זצ״ל עודדוני והמריצוני לקרב אל המלאכה לזיכוי הרבים, כמבואר בספרים הקדוש ערך ומעלת סיפור ממעשה הצדיקים לעורר את הלבבות לאבינו שבשמים, וכמו שכתב בליקוטי מוהר״ן, וזה לשונו: מה שמספרים מופתים מהצדיקים שבמדינות הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בצדיקים כי על ידי זה נתגלים מופתים״.
בפתח ספרי אוסיף ואומר מה שאמרו חז״ל במס׳ שבת (דף קי״ב עמוד ב׳) ״אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא, ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״.
על כן, בבואינו לתאר ולצייר דמותם של רבותינו נשמתם עדן, מחובתינו לזכור שמלאכים המה, ואין בכוח שכלנו להשכיל ולהעמיק בכוח קדושתם ויראתם, מבלי שיוקדם בהכרתינו שמלאכי אנוש המה, גבוה ורם מעל. ורק כך נוכל לחזות ולטעום טעימה כל שהיא בקצה המטה, ודבר זה הוא אשר נטע בי את האמונה לחקוק עלי ספר תיאור מעשיו וצדקתו וישרותו ומעשיו הנסתרים אשר נודעו לאנשי שלומו של מורינו ורבינו הצדיק הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, יהי רצון שזכותו תעמוד לנו שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם אמן.
ובחתימת סיפרי אודה לרעייתי עזרתי בחיים אשת חיל יראת ה׳ מרת מסודי (מסעודה) בת רבי מרדכי ברדוגו זצ״ל נין ונכד למלאך רפאל בירדוגו זצ״ל.
זכות וחובה היא לי להודות לחתני כבני הרה״ג רבי אשר בן חיים שליט״א מחבר ספר אבן חי, על עזרתו הרבה בעריכת הספר וסידורו לדפוס. יהי רצון שיזכה להוציא לאור את שאר חיבוריו מתוך נחת ואושר, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות מו״ר הצדיק זצ״ל תגן עליו ועל רעיתו ביתי מזל תחי׳ ועל כל יוצאי חלציו אמן.
החותם הצעיר המתאבק בעפר רבנן ותלמידהון.
עי׳ה יצחק טולדאנו ס״ט.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
הרמב"ם בפאס 1204-1135
התקופה הקשה ביותר בתולדות יהודי מרוקו הייתה בזמן שלטון השושלת הברברית, האלמוחיידין הקנאים. על תקופה זו נאמר " כל מבקש ה׳ נחבא׳. גזרות אכזריות נגזרו אז על היהודים, שכמעט נמחה זכרם בארצות האלמוחיידין, מצפון אפריקה עד ספרד המוסלמית. על היהודים נגזר להמיר דתם או למות.
גם על האנוסים נגזרו גזרות, והם נכפו ללבוש בגדי עדים נתעבים, כדי להבדילם מהמוסלמים הוותיקים. מפליא, לפיכך, שבא רבי מימון, אבי המשפחה ושני בניו, משה ודוד, להתגורר וללמוד בלוע הארי, בפאס. רבי מימון היה סוחר אמיד באבנים טובות. נראה שבעיר פאס, בירתה של השושלת הקנאית, היה המצב נסבל, יחסית לשאר האימפריה.
לפי מספר מקורות חיו בני משפחת מימון משך חמש שנות שהותם בפאס כאנוסים, כמוסלמים כלפי חוץ. עדות זו מסבירה את האפשרות שהייתה לרמב״ם, ללמוד רפואה באוניברסיטת הקאראויין הנודעת. באחד הרחובות במדינה העתיקה של פאס עוד עומד הבית בו לפי המסורת, התגוררה משפחת מימון, וסימנו שלוש־עשרה קערות, הנקראות ״השעון של הרמב״ם".
רבי מימון כתב את אגדת הנחמה המפורסמת שלו, בראותו בסבל אחיו היהודים, כדי לעודד את האנוסים להתמיד בשמירת היהדות, בסתר. ארבע שנים לאחר מכן הלך בנו, רבינו משה בן מימון (הרמב״ם) באותה דרך. הרמב׳׳ם כתב את אגרת השמד, להוכיח כי האנוסים, ישראלים גמורים הם, שחלק להם בייעוד ובתקווה, ככלל ישראל.
הרמב״ם כתב אגרת זו לאחר שאחד מגדולי הרבנים מפאס, כנראה הרב יהודה הכהן אבן שושן, שלל את יהדות האנוסים בכנותו אותם ׳עם טמא שפתיים׳, שאין להם חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא אם יקדשו שם שמים ברבים. האנוסים סברו, ביאושם, כי היות שאינם עוד נחשבים ליהודים על ידי אחיהם, אין טעם להמשיך ולהסתכן בשמירת המצוות בסתר.
באגרת הנחמה, מסביר הרמב״ם, כי אין לראות באיסלאם עבודה זרה, על כן עדיף לקיים מראית עין של המרת דת, כי לא כל אדם מוסמך לקבוע מהו קידוש השם; והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב ׳וחי בהם לא שימות בהם׳.
עם זאת מפציר הרמב״ם בכל אדם לשמור אמונים ליהדות בסתר, ולא להישאר בארצות השמד בתקווה לבוא המשיח, אלא להשתדל לצאת בהקדם לארץ בה ניתן לקיים מצוות הדת והתורה. כך עשתה משפחת מימון, עת ברחה ממרוקו ב-65וו, כשהוחמרו הגזירות, לאחר מות המלך מומין אזנאתי, שהיה מתון.
משפחת מימון התיישבה תחילה בטבריה, ולאחר מכן במצרים, בה התפרסם הרמב״ם כרופא, כפילוסוף וכמורה הלכה. במצרים כתב את ספריו שזיכוהו באמירה הידועה ׳ממשה עד משה לא קם כמשה׳. ספרו המפורסם מוקדש לחביבו, תלמידו המובהק ר׳ יוסף עקנין, שנולד בעיר סבתא שבצפון מרוקו.
באמצע המאה ה-13, בנפול שושלת אלמוחיידין הקנאית ועם עליית שושלת בני מרין הסובלנית יותר, החלה התאוששות יהדות מרוקו. במלאת 800 שנה להולדת הרמב״ם, בשנת 1935, ארגנה ממשלת ספרד בקורדובה, עיר הולדתו, קונגרס מדעי בינלאומי המוקדש למשנתו.
במסגרת החגיגות בעיר פאס, בהשתתפות מלומדים נוצרים ומוסלמים, נשא הרב יוסף בנאיים הרצאה על הרמב״ם, והפיצה בכתב בין ׳המוני העם שאין להם חלק בהיסטוריה ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומבואיו.׳
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc«L'AIGLE DE LA SYNAGOGUE» MAIMONIDE A FES..
«L'AIGLE DE LA SYNAGOGUE» MAIMONIDE A FES
Le fléau Almohade effaça presque toute présence juive des territoires qui furent sous sa domination au Maghreb et en Andalousie. Dès que la nouvelle dynastie berbère surgie du sud marocain eût assis son pouvoir en s’emparant de Fès, elle ne laissa d'autre alternative aux dhimmis que le glaive ou la conversion.
Tous les grands centres de culture juive de Marrakech à Tlemcen en passant par Sijilmassa, Fès et Mekhnès, furent détruits. Ainsi le grand poète espagnol rabbi Abraham Ibn Ezra les pleure-t-il dans sa célèbre élégie.
Les persécutions ne devaient pas épargner les communautés d'Andalousie, et contraignirent à l'exil un grand nombre de foyers juifs, dont la famille Maïmon de Cordoue.
Soit que la situation s'y soit stabilisée après la première vague de persécutions, soit, comme le pensent quelques historiens, que cette famille y ait vécu comme convertie de façade à l'Islam, c'est paradoxalement à Fès, la capitale de la dynastie Almohade et pourtant encore considérée comme un grand centre d'études spirituelles, que trouva refuge avec ses deux enfants rabbi Mimoun, prospère négociant en pierres précieuses.
Il s'y installa, soucieux, dans la grande tradition séfarade, de parfaire la formation scientifique et talmudique de son fils cadet, rabbi Moshé.
Rabbi Mimoun prit courageusement, dans sa «lettre de consolation», la défense des milliers de ses frères, qui, pour sauver leur vie, s'étaient convertis de façade mais continuaient dans le secret à pratiquer la religion de leurs pères, s'élevant contre les déclarations de nombre de rabbins qui niaient désormais leur appartenance au peuple juif et perdaient ainsi par leur péché à la fois ce monde et le monde à venir.
Dans leur désespoir, nombre d'anoussim, se disaient que, puisqu'ils n'étaient plus considérés comme Juifs par leurs frères, il n'y avait plus de raison de pratiquer en secret les commandements.
Quatre ans plus tard, en 1164, le fils de rabbi Mimoun, rabbi Moshé développait cette même thèse dans sa célèbre Igueretla Anoussim, Message aux convertis de force, répétant que la conversion de façade était préférable à la mort, car elle n’empêchait pas la sanctification du nom de Dieu.
En effet, l'Islam n'étant pas une religion idolâtre et n'exigeant rien de plus qu'un engagement verbal, sans adoration d'idoles comme le christianisme, la conversion n'était donc pas une profanation du nom de l'Eternel.
Il était enfin possible de pratiquer parallèlement dans le secret les commandements jusqu'à ce que se présente la possibilité de quitter le pays d'intolérance pour un pays où la pratique ouverte de la religion juive serait permise, agissant ainsi sans attendre passivement l'arrivée du Messie.
C'est ce que fit, effectivement, la famille Maïmon l'année suivante en fuyant Fès, où le nouveau Sultan avait renouvelé les édits contre les Juifs, pour l'Orient musulman plus tolérant.
Après un bref séjour à Tibériade, où il devait selon la tradition être enterré après sa mort, Maïmonide s'installa à Fostat, l'ancienne capitale de l'Egypte près du Caire, comme Médecin dela Cour.
Ses ouvrages de philosophie, comme «Le Guide des Egarés», et de compilation de Halakha, comme Michné Torah lui ont valu, chez les Chrétiens le titre de "l'Aigle dela Synagogue", et en Israël, la formule: de Moche Rabenou à Rabénou Moche Ben Maïmon, il n'y a pas eu comme Moche.
Le souvenir du séjour à Fès de Maïmonide, d'une durée de presque six années, est resté très vivace chez les élites; une des maisons dela Médinaavec ses 13 horloges y est connue jusqu'à ce jour pour avoir hébergé sa famille. Le 800ème anniversaire de sa naissance, en 1935, fut commémoré à Fès par un colloque scientifique avec la participation de chercheurs chrétiens et musulmans, et celle toute particulière de l'un des rares rabbins marocains contemporains pénétrés d'esprit historique, rabbi Yossef Benaïm, que nous retrouverons par la suite et qui regrettait l'ignorance du peuple juif marocain des gloires de son passé.
תולדות היהודים באפ' הצפונית
בקרן זווית
על רקע שנמתח במה שקדם ייעשה הניסיון לתאר את קורות היהודים במגרב האפריקאני, זה קיבוץ גדול ובולט בין תפוצות ישראל, שנתייחד בכמה תכונות אופייניות, השונות מאלה של שאר הקיבוצים בכלל במזרח המוסלמי בפרט.
תפוצה זו נחשבה כ" פינה נידחת " בקורות עמנו. בדרך כלל נתנו המלומדים היהודיים דעתם ומרצם לחקר מרכזי החיים המדיננים והתרבותיים השוקקים, ולא העריכו את חשיבותה של ה " פריפריה " היהודית כראוי לה מבחינה אובייקטיבית.
לא פעם הצבעתי על העובדה, שחוקרינו, רובם ככולם תלמידי האסכולה ההיסטורית של המאה התשע עשרה, הולכים שבי אחר העושר יחסי – והמדומה לעיתים – של מקורות ספרותיים המצויים בשביל הכרת גלויות אחדות, כגון בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין.
הילת הזוהר העוטרת את פעילותם ההלכתית של הגאונים ודורות " הראשונים " הכהתה את עיני המלומדים ; מפעלם של בעלי התוספות, למשל, נראה – ובדין – כעין השמך לסוגיות שבגמרא, קשירת קשר חי למשא ומתן שבהן אמוראים, תלמוד לשמו, בחינת יגדיל תורה ויאדיר.
ולעומת זאת הפסיקה ההלכתית, אפילו בתחום המשפט האזרחי, לא משכה לבם של החוקרים בארצות שבהן התפתחו מדעי היהדות המודרניים, ולו מבחינה עיונית בלבד. היצירה הספרותית של ספרד פרטה על נימי הרגש ; והמחקרים הפילוסופיים, שנוצרו קצתם בעקבות דעות שהיו מנסרות בעולם הלא יהודי, עוררו תגובות חיוביות בשל דמיון נושאיהם לבעיות ההווה.
וכך יצא שבדומה לחילוק העז בין תקופות לתקופות הקיים בחיי עמנו ; אחדות בנראות כזרועות אורות ונוגהות ואחרות השקועות בצל ובערפל, חילוק שהועמק יותר על ידי מיעוט ההתעניינות בתקופות העניות במקורות והקשות למחקר – בדומה לכך נתהוותה קבוצה של ארצות שזכו לחקירה מדוקדקת ומעמיקה וקבוצות של ארצות שנדחקו ל " פינות הנידחות ".
בחיי " פינות נידחות " אלה היו פרקי זמן, שבהם נועד להן תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי האי ערב בעת צמיחת האסלאם.
היהדות בספָר הצפוני של בכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית : הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב " עם הארץ " היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.
במחקר היהדות שבארצות ה " פריפריה " האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.
קדמות התפוצה.
ייתכן כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון, בני העם הקדום, שיש בידינו ידיעות להתיישבותו בחופיה של אפריקה, אך לא שרדו תעודות אפיגראפיות ( פענוח כתובות עתיקות ) או אחרות על מתיישבים מישראל ומיהודה באותה תקופה.
אפשר יש לתלות חסרונן בהתבוללותם המהירה בקרב הפניקים, עקב הקירבה הלשונית והתרבותית החומרית שביניהם. אלא גם אם נוציא פרק זמן זה מהחשבון יתייחד לעינינו היישוב היהודי באפריקה הצפונית ברציפות קיומו במשך אלפיים ושלוש מאות שנה בקירוב, כשהוא מפוזר על פני שטחים נרחבים ביותר.
לא נגרע כלל מרציפות זו בשל הפער העמוק שבין התקופה הרומית המאוחדת ובין המאה השנייה של הכיבוש הערבי, שעליו שותקים כמעט כליל המקורות היהודיים והלא יהודיים, כי אפשר להצביע על תופעות דומות גם בארצות אחרות.
יש משקל מסוים להשקפה, המניחה שמוצאם של יהודי המגרב ברובם הגדול הוא מן הברברים. השקפה זו יצאו לה מוניטין בספרי מסעות למיניהם, וניתנה לה מהלכים בכתבי ההיסטוריה החדשים, ולא נמצא מי שניסה להתחקות על שורשיה.
אמם, מי שביקר בפינות הנידחות של האטלאס הגבוה או בעמקי הדרום המארוקאני היורדים אל הצחרה, ב " מללאח " הקטנים שהיו מפוזרים בין הכפרים הברבריים, או בנאות האזור הצבאי הצרפתי של אלג'יריה הגובל בצחרה – עלול היה להאמין לסיפורים אלה, במיוחד לארח קרא בספרים רציניים על " הכאהנה הברברית ", מלכתם היהודית של השבטים, שלחמו בכובשים הערביים במחציתה השנייה של המאה השביעית לספירת הנוצרים.
ולא טרח שום חוקר לבדוק את השתלשלות המעשיה על המלכה המתייהדת והברברים המתייהדים ולהגיע לנוסחו הראשון והקדום של הסיפור שממנו הסתעפו ההוספות והקישוטים, מצב המקורות שונה כאן מאשר בעניין המתייהדים החִמְיַריים בדרום ערב או הכוזרים על גדות הוולגה.
והנה ידוע לנו, כי החמירים המתייהדים רובם ככולם קיבלו את האסלאם בימיו של מוחמד, ובדרום עבר נותרו רק היהודים מזרע אברהם. וכן מפורסם, כי המתייהדים בארץ כַּזר נעלמו ואל נותרו שרידים מהם. האם יש להניח, כי הברברים שבאפריקה הצפונית דווקא הם נשארו נאמנים ליהדות, כשהעדויות על התייהדותם פורחות באוויר ?.
כדי למצות את הבעיה של " ברברים מתייהדים " היה צורך לסקור את אוםי העדות היהודיות וגם את קורות הברברים שבאיזור זה בתקופה העתיקה. יתברר לנו אז, כפי שמדגישים זאת חקרי הברברים, ולאחרונה בוקֶה, פעמים מספר בספרו על האסלאם המגרבי, כי כמעט לא נותרו שום שרידים של השפעות רומיות או נוצריות על הברברים.
והרי הדברים קל וחומר : שבטים אלה, שהתרבות הרומית והתעמולה הנוצרית כאחת לא עשן עליהם רושם מעמיק, שתהלים איסלומם ארך מאות רבות בשנים ועדיים לא ספגו את התרבות הערבית, קיבלו דווקא את היהדות ושמרו עליה בכל הרדיפות הקשות ?
לעומת זאת עשוי מחקר קורות יהודי המגרב בתקופה שבין גזירות המייחדים להתאוששות שבמאה החמש עשרה לתרום רבות לפתרון בעיות מוצאם של היהודים בפנים הארץ.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
הקדמה
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.
פולחן הקדושים הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. יש לציין כי המודעות הקולק
טיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.
המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות חמישים וחמישה קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות.
הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה. ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהייתה ללא ספק הדדית.
מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בעיקרו בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף- על-פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי-דסקריפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.
אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אס לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות, חשובה וחיונית לעצם הבנת התופעה.
מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפור חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה בשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן בהרחבה.
במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על-ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.
מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה-עשרה ציינו מבקרים במרוקו – בהפתעת מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.
המחקר הנוכחי משקף רעיונות, מושגים, טיפוסים של קדושים היסטוריים ואגדתיים, קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולה ומחוצה לה, מציאות כלכלית, ארגונים ומוסדות המפעילים את מקומות הקבורה של הקדושים, וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם וניסיהם של הקדושים וכוי. האוסף שלפנינו הוא מבחר מתוך למעלה מאלף ומאתיים עדויות שנאספו במסגרת המחקר.
ניתן לחלקו לחמישה סוגים עיקריים:
א. סיפורים עממיים, בייחוד אגדות על קדושים הנמסרות מדור לדור.
ב. תיאורי הניסים, שבחלקם ידועים לרבים מיהודי מרוקו ומבחינה זו מהווים חומר עממי, ובחלקם אלה ניסים אישיים שהם פרי חווייתם של האינפורמנטים.
ג. חלומות, שבחלקם הגדול והחשוב הם חלומות אישיים, ואחרים, שהם נפוצים בקרב יהודי מרוקו.
ד. תיאורי הווי הקשורים בעיקר לזיארה ולהילולה של הקדושים, אך גם לצדדים שונים של חיי היוס-יום המבטאים את הקשר לקדוש.
ה. מסורות היסטוריות מעטות.
בחומר ההגיוגראפי הזה ניתן להבחין לפחות בשני ז׳אנרים, האחד הוא אגדת קדושים והשני הוא אגדת קודש. הסוג הראשון מקיף את כל האגדות המסופרות על הקדושים עצמם, על חייהם וניסיהם, והסוג השני מתייחס לאגדות שהציר שלהן הוא ניסים המתרחשים סביב הקדוש, והחגיגות הקשורות אליו. אין ספק שבדיקה יסודית יותר של חומר זה, יחד עם הספרות ההגיוגראפית של מרחבים אחרים, תוכל להוביל להבחנה שלז׳אנרים נוספים, שהם אולי אופייניים לאגדת הקדושים היהודית. בכל הסיפורים הדתיים מצטלבים היסודות הריאליסטיים והעל-טבעיים.
רשימת הקדושים בקובץ ערוכה לפי סדר אלפביתי של שמות פרטיים. ליד שמו של הקדוש מופיע בסוגריים המקום שבו הוא קבור. על כל קדוש הבאנו פרטים עובדתיים על חייו, עד כמה שהם ידועים, וכן פרטים על סביבת קברו, קרבתו המשפחתית לקדושים אחרים, קרבת הקבר לקברי קדושים אחרים, שמות נוספים שבהם הוא ידוע, יום ההילולה, הערצתו גס על-ידי המוסלמים וכוי, עד כמה שפרטים אלה נמסרו במסגרת המחקר או ידועים מהספרות.
העדויות נבחרו לאור חשיבותן כעדות על אותו קדוש, או כדוגמאות ייצוגיות של ניסים או הווי הקשורים לכלל הערצת הקדושים במרוקו. מספר קדושים, אודותם לא נודעו פרטים מלבד שמם ומקום קבורתם, נכללו רק ברשימת הצדיקים המופיעה בסוף הספר.
העדויות מובאות בשלמותן לפי השיטה הפולקלוריסטית. מבחינת סגנונן וצורתן כדאי להעיר, שעצם הקלטתן ולא רישומן, על אף קשיי העברה מערבית-מרוקאית לעברית – שנעשתה בצורה ליטראלית המקשה לפעמים על הבנת הטקסט – מאפשרת לראשונה לבחון מקרוב את מסורת ההיגוד של יהודי מרוקו על דימויה הציורי, ביטויה הנוסחאי ורציפותה הלשונית, אשר כוללים כל הסממנים המסורתיים של הספרות העממית, כגון שילוש, דיבור ישיר, חזרות, שאלות רטוריות, משחקי מילים, חוקי הקיטוב וכוי.
ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השונים של המבואות, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן.
הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.
התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא.
כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.
התמונה העולה ממחקרנו מציגה עולם מופלא של יהדות מאמינה, שלדידה הציפייה לימות המשיח ומעשי נסים הם שגרה של יום-יום. התגלמותו של הנס קורמת עור וגידים במסורות על קדושים חיים ומתים שזוכים לקרן השפע האלוהית. ממעשיהם המופלאים שאבו ההמונים עידוד – האמינו בגאולה הקרבה ושכחו את הצרות ואת הרדיפות שהיו לחם חוקם.
שותפים רבים היו לי בהכנת המחקר. ראשונים הם מאות המסרנים ששיתפו עמי
פעולה ומסרו לי ברצון את עדויותיהם. חשתי שהתמזגו כאן לא רק הרצון של כל אחד מהמספרים להנציח את הקדוש עליו הוא סיפר אלא גם הביטוי של יחסו האישי לקדוש, יחס שפשט צורה ולבש צורה בארץ. לא נעלם מעיניהם של המסרנים גם הצורך לשמר מסורות שנעקרו מסביבתן הטבעית ושיני הזמן עלולות לפגוע בהן, ומכאן רצונם לתעדן בכתב. מורשת זו תועדה בבתי-כנסת, בבתים, בחצרות, בשווקים, בשיחות עם טרמפיסטים באזורים שונים בארץ, בהילולות שנתקיימו בארץ ובחוץ לארץ.
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
87 – אפצחח שיר וזמרה
שירים וזמרים לכבוד חכמים מורים כהני שלוחי דרחמנא הבאים מארץ הקודשה, ולכבוד אנשים של צורה, מחזיקים בידי לומדי תורה, כל אחד לפי מעלתו הישרה. וזה יצא ראשונה לכבוד הרב הכולל כל מדות טובות כמהר"ר משה שפירא זלה"ה סימן אני דוד בן חסין.
אפצחה שיר וזמרה
לכבוד מקל תפארה
בעמדו לקראו תורה / צוה לנו משה
נחמד ענף עץ עבות
מלא כל מידות טובות
נדיב עושה נדיבות / מוליך לימין משה
יפה מראה וצורה
בקי בחדרי תורה
במשנה ובגמרא / הלכה למשה
דורש טוב ומישרים
בקלים וחמורים
כל העם עונים ואומרים / " שםיר אמר משה
ורצוי לרב אחיו
ציר נאמן לשולחיו
אין די באר שבחיו / אשר עשה משה
דולה מים עמוקים
מצוף דבש מתוקים
דגל התורה מקים / לא קם עוד כמשה
בגלון עליון אוה
למושב לו בחדוה
לעשות אשר צוה / ה' את משה
נצרהו רם ונשא
לראות ארץ קדושה
זכותאבות שלשה / אהרן ומשה
חסין יה, מי כמוכה
בתוך עדה נסוכה
תו אתו את הברכה / אשר ברך משה
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
85 – אערך שיר מהללי
פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה"ר עמרם דיוואן יצ"ו סימן אני דוד בן חסין חזק
אערך שיר מהללי
לפני יוצרי מחוללי
לכבוד חכם, שמחת גילי / אשכול הכופר דודי לי
נפלאת אהבתך נשגבה
בוערת כאש להבה
במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי
ידידותך חושקת
נפשי, ותמיד שוקקת
אדם פטדת וברקת / גם נזם זהב וחלי
דומה דודו במקהלים
לצבי ולעפר אילים
אליו אקר נעם חובלים / יקר תפארת כלילי
ןאני תפלה לאל
ישימך ראש בישראל
במימיך יבוא גואל / על אדום אשליך נעלי
ידידים, רעים, אהובים
לדבריו היו מקשיבים
עטרוהו בזהובים / אעדנו עטרות לי
דבש ונפת צופים
רך וטוב במענהו
מאת אשאל ישמרהו / ישמע מהיכלו קולי
בורא ארץ ושמים
יוסיף לך שנות חיים
טובים בעדי עדיים / ותרבי ותגדלי
נטע יפה, פרח רטב
אחי נעם ואחי טוב
שונאך יקטף קטוב / אלהים ה' חילי
חסין קדוש צור עולמים
יתן לך בנים חכמים
בתלמוד מחכמים / בירושלמי ובבבלי
חנוטן היה יהיה הווה
חסדיו לך יצוה
ויצילך מכל מדוה / גם מכל מכה וחלי
זכות משה ואהרן
תגל תשמח גם תרן
בקרית ארבע היא חברון / עם כל שיראל קהלי
קום בתוך עם גדול ורם
אדוני צדק אדוני רם
לקרא דת משה בן עמרם / ברך לצור גואלי
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
להלן השירים שכתב רבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו לכבוד הצדיקים שהוזכרו לעיל
18 – אזיל דמעה
קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א
אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה
חסרא ארעא / דישראל גברא רבא
נהי נהיה / תאניה ואניה
בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא מילות קריאה של צער בארמית )
האניה / להשבר חשבה חסרא
ימררון / בכי עדת ישורון
יעדרון / מהם שמחות ורון
על עיר חברון / איכה בדד ישבה חסרא
דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה
כי סר צלה / חשך ונעתם הלה
תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא חסרא
והוא על נ / דיבות יקום יחנה
מאת בני / ישראל צדקות נותני
מצוות קונה / עובד האל מאהבה חסרא
דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו
ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו
ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא חסרא
בשליחותו / זריז עומד על משמרתו
ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו
חניתו / לבני הישיבה מקרבא חסרא
נקי דעת / זכה וברה נובעת
ומכרעת / תבחן אזן שומעת
וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה חסרא
אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן
ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן
ונעמן / במדבר בערבה חסרא
היא דינא / נחית לעמקא דדינא
שם טוב קנה / שליחא דרחמנא
באמונה / ידו היד המרבה חסרא
רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים
חזיה יומי / לבר אלהין דמי
לית ליה טימי / כמרגניתא טבא חסרא
נפלו אימים / עלי ומעי הומים
צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים
צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה חסרא
עמרם נבחר / נקי כצמר צחר
כבן שחר / אורו נבקע כשחר
טוב ממסחר / דכספא ודהבא
חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא
זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה
זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה
ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא
ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים. בידי בנימין בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בידי בנימין בר-תקוה
משגב ירושלים – המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח תשמ "ח
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.
המקום.
ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.
במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.
אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.
בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.
שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .
האחרון מציין כסימן היכר את ריבוי הניגודים במרוקו שבהם נתקל האדם בכול : בטבע הדומם, באקלים, באופי העמים והאנשים ללא יוצר מן הכלל. מבחינת הנוף בולט הניגוד בין המדבר הלוהט להרים המושלגים, בין יערות העד של הארזים לערבות הצחיחות, ואף שתיאורו נכתב במאה העשרים על חידושיה, הנה מציאות היסוד של נופי מרוקו ניכרת היטב מתוך הדברים.
" הרי לפניך פאס היושבת על מים רבים שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מלווה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מרוקו, שאקלימה יבש ומידות החום מגיעות בה בקיץ לחמישים מעלות צלזיוס.
מצפון מקיף אותה יער דקלי תמרים, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה.ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את הסהרה מכאן, ותחנות החורף לגלישה בשלג. העוטף במכסה צחור את מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים, מכאן.
אותה שעה שרוי החוף האטלנטי באוויר ממוזג של אביב נצחי ויתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת, ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות בשנים, ועל ידם, " קצבות " – בירות ו " קצור , טירות שליטים ברברים אף הן ירושת העבר.
מגוונת ורבת פנים היא אפוא ארץ מרוקו, ומרובים יישוביה ופינותיה בהם ישבו היהודים לדורותיהם, ואשר בהם נהלו על פי התנאים הגיאוגרפים את אורח חייהם המגוון, אך מאחדת את היהודים הדבקות בתורת ישראל.
סאלי וחכמיה-חכמי סאלי
כך היתה העיר סאלי, עיר קודש של השראת שכינה. עיר שהיו בה תלמידי חכמים רבים, והמפורסם שבהם אור החיים הקדוש, אשר בפירושו לפרשת בלק בפסוק ״ מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ כתב – שתי כתות יש בישראל. האחת כנגד ״אוהליך יעקב״ – יהודים הקובעים עיתים לתורה, אך לא באים אליה בכל עת.
הכת השנייה ־ ״משכנותיך ישראל״ ־ כת הקבועה כמשכן, כת יתד התקועה, הלומדים תורה בכל עת. ניתן לומר כי העיר סאלי הייתה עיר של כת יתד התקועה ומה שמח ליבי בראותי ״פירוש הזוהר הקדוש לפסוק ״לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה״:
אומר רשב״י על פסוק זה, שבכל מקום גלותם של ישראל, השכינה גלתה עימהם ואימתי באה ישועת ה׳ להוציאם מן הגלות, כאשר ישראל שרויים במדרגה של ״על עמך ברכתך סלה״ כלומר, כאשר הקב״ה משגיח בברכות של ישראל, להוציאם מן הגלות (הזוה״ק ויקרא צ:).
רמז לשני המאורות הגדולים המפורסמים בסאלי – אור החיים הקדוש ורבי רפאל אלנקאוה ניתן למצוא בסידור התפילה: ״ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה״, ״אור״ ־ זהו אור החיים הקדוש, ״יפארוך״ ־ רומז לרבי רפאל, ״סלה״ רומז לעיר סאלי. בתחילת השלטון הצרפתי, לפני כמאה שנה היו במלאח של סאלי כמאתיים בתים, כעשרים חנויות ושתי טחנות קמח.
המלאח היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי כנסת וישיבות וממנה נסתעפו תשע סמטאות. את המלאח תחמו שני שערים:
באב למלאח – שער המלאח.
אע למלאח – (השער הפנימי של המלאח).
בגלל המבנה שלה היה שגור בפי יהודי מרוקו פתגם בערבית ובתרגומו:
" זאת סאלי, אלו חנויותיה ".
בני הקהילה חשו מאוחדים באמונתם ובאורח חייהם וכעדות זקן מאותה תקופה:
"אנו היהודים חתרנו לדבר אחד בלכה לקייס את מעוות ה' ותורתו, אנו קיימנו בקפידה את המצוות״.
חכמי סאלי
רבי אברהס כן סוסא
רבי אברהם בן מוסא בר שלמה חי במאה החמישית לאלף השישי. רב מקובל, חיבר הגהות על ספרי האריז"ל, שיטות על מסכתות, פירוש על ההגדה ועל פירוש רש״י על התורה, שירים וקינות. ידוע ומפורסם שירו הנפלא " נרדי נתן ריחו ".
ב ״שם הגדולים״ נכתב עליו ״רב מובהק, מקובל גדול, אחד מרבני מערב הפנימי״. רבי אברהם נולד בתיטואן והיה גר בסאלי כמצוין בשאלות ותשובות ״משפט וצדקה ביעקב״ – ״רבי אברהם בן מוסא דמיתטואן ודר בסאלי יע״א, תלמידו של רבי מנחם עטייא״.
בשאלת חכמי סאלי לרבי יעקב בן צור בפז, חתום רבי אברהם בראש שישה מחכמי העיר לפני שנת התע״ג. שהה תקופת מה במראקש ולמד עם רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה.
את תורת הקבלה למד אצל רבי יעקב מארגי ( בתיטואן ) שנודע בפירושו לזוה״ק ״אמת ליעקב׳ ). מורו ורבו אף ביקרו בעיר סאלי ״ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… רב הכולל כבוד מורינו הרב יעקב מאראגי ז״ל… וכאשר בא יעקב מעיר טיטוואן יע״א לעיר האלקים סלה (סאלי) יע״א בהיותו מתאכסן בביתי ובחומותיי׳(מנחת סוטה תלד׳).
שם מבאר רבי אברהם על פי דברי מו״ר את עניין גלות השכינה, על פי דברי האריז״ל.
מאוחר יותר נמלט רבי אברהם ממרוקו לתוניס, ב״מעשה הצדיקים״ מסופר שלאחר שעשה מעשה בקבלה מעשית נגד אשת המלך שהציקה ליהודים, נתקנאו בו הגויים וחייו היו בסכנה ולכן נמלט.
בתוניס העמיד תלמידים בתורת הקבלה ויש האומרים שהוא יסד את תשתית לימוד הקבלה בתוניס, לימוד שיתפרסם רבות מאוחר יותר ועדות לו נמצא בהתכתבויות חכמי תוניס עם הרש״ש ובדברי הרחיד״א. בתקופה זו פעל בתוניס חכם נוסף מחכמי מרוקו, רבי מסעוד רפאל אלפסי הטמון גם הוא בתוניס העיר.
מתלמידיו של רבי אברהם נודעו, שני בניו ־ רבי שלמה ורבי משה, רבי מרדכי ברוך קארבאליו ־ אב בית דין תוניס ורבי יעקב לומברזו ־ ממקובלי תוניס.
רבי אברהם זצוק"ל, נפטר בעיר תוניס ב-כ״א באדר התצ״ג בבית העלמין הישן ופלא גדול היה שרצו לפנות את קברו בתקופת השלטון הצרפתי ולא הצליחו. יהודים רבים מתונים נהגו להשטח על קברו ולספר סיפורי נפלאות. אני המחבר זכיתי להשתטח על קברו, לאחר חיפושים רבים בהם איתרתי את קברו במוסך בעיר.
בעל המוסך – ערבי, סיפר לי שהוא שומר בקנאות על המקום, ביודעו את גדולתו של הרב הטמון בחדר הסמוך למשרדו.
זה המקום לפנות אל היהודים בתוניס ולבקשם לפעול לשיקום האתר. יש בכך גם משום הכרת הטוב וגם זכות להתעסק בקברו של צדיק גדול.