א.      ספרות המסתורין

ספרות זו חובקת תחומים שונים, התלויים אהדדי: הזוהר, הקבלה הלוריאנית והפירושים על דרך הסוד של התנ״ך ואוצר התפילות.

הזוהר, שהועלה למדרגת ספר קדוש, בדומה לתנ״ך ולתלמוד, תופס מקום ראשי בחיי־הדת של קהילות מארוקו. במיוחד השפיע על חיי־הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי האטלאס, באיזור סוס ועד לפאתי הסאהארה פורחת ספרות קבלית ששורשיה בספר הזוהר, ספרות שזכתה לאישור הן בקרב העדה הספרדית הן בקרב קהילות אשכנז, מקום שם נדפסה ושוננה. יצירות אלו, שנכתבו בידי מחברים שנולדו או התחנכו במארוקו, הן, לדעת מומחי האוניברסיטה העברית בירושלים, מן החשובים שבפירושי הזוהר שראו אור. נזכיר כאן רק מחברים אחדים :

ר׳ אברהם אזולאי, אבי סבו של חיד״א המפורסם, נולד בפאס, שם זכה לחינוך מסורתי וקבלי. ישב בחברון בתחילת המאה הי״ז וחיבר מספר רב של פירושים ותוספות החיוניים להבנת הזוהר. מן החיבורים שראו אור פעמים רבות באירופה ובארץ־ישראל ראוי להזכיר: ״אור החמה״, ״זוהר החמה״, ״אור הלבנה״, ״חסד לאברהם״.

ר׳ שמעון לביא, הידוע בעולם הספרדי בזכות שירו ״בר יוחאי״, אחד ממזמורי שבת, חי בפאס, אשר את מנהגיה השונים הביא בספרו ״כתם פז״ — פירוש מונומנטאלי לזוהר.

בין החיבורים המאוחרים יותר על הזוהר, שנכתבו אחרי התפשטותה של קבלת האר״י, ראוי לציין את פירושי שלם בוזאגלו (חי במאה הי״ח), ״מקדש מלך״, ״כסא מלך״, ״הדרת מלך״ ועוד, שיצאו לאור באמסטרדאם, בלונדון ובפרימיסלא. הם מבוססים בעיקר על תורת רבי אברהם אזולאי, מקובל ממראכש.

בבית־מדרשו של האר״י בצפת היו כמה תלמידים מפורסמים ממוצא מארוקאני. במאה הט״ז נוסדה בעיר זו קהילה חשובה של יוצאי מארוקו, אשר בראשה עמדו אנשי־רוח רבים, שנמשכו אחרי תורת הקבלה, אשר פרחה, כידוע, בגליל בימים ההם. שלושה מהם נתפרסמו: יוסף אבן־טבול, מסעוד אזולאי (סגי נהור) ואבו־חנא מערבי. במחקר שהקדיש פרופי שלום לתלמידי האר״י תופס אבן־טבול מקום חשוב , כן הוא מצוטט תכופות בספרו של פרופ׳ שלום על הקבלה וזרמיה.

נחתום רשימה זו של סופרים מקובלים בשני שמות מני רבים: משה בן מימון אלבז מתארודאנת שבחבל סוס •, חיבר פירוש על התפילות על־פי הזוהר בשם ״היכל הקודש״, שנדפס באמסטרדאם בשנת 1653. תלמידו יעקב בן יצחק (היוצר), המכונה בו איפרגאן, נאלץ לעקור מתארודאנת לאקא שבפאתי הסאהארה, שם חיבר מספר רב של פירושים קבליים על התנ״ך, שכונסו בספר ״מנחה חדשה״ , העתק של הספר משנת 1619, בכתב־ידו של המחבר, שמור במוזיאון של ליוורפול.

ב.      השירה

בתחום זה בולטים עוד יותר שני התפקידים שנמנו, זה של היצירה וזה של השמירה על המורשה הרוחנית. משכילי מארוקו שמרו בדבקות על המורשה השירית הארצישראלית שלאחר הגלות (פיוטי יניי, הקלירי וכר), של האסכולה הספרדית (אבן־עזרא, יהודה הלוי וכר) ושל האסכולה האיטלקית־הישראלית של תחילת העת החדשה (ישראל נג׳ארה), ועם זאת גם העשירוה. הם שמרו בנאמנות על הצורה ועל התוכן, על הנושאים המסורתיים ועל שיטות הקומפוזיציה, ובעיקר על המשקל הערבי, שאפיין את השירה היהודית של אנדאלוסיה.

לצורת־ביטוי זו של יהדות מארוקו — ה״קצידה״ היהודית־הערבית והשיר העברי כאחת — נודעת חשיבות מרובה, הן בשל ערכה האסתיטי הן בשל העובדה, שהיא מעידה עדות נאמנה על ידיעה עמוקה של התרבות היהודית, החל במדרש, באגדה ובקבלה וכלה בפיוט. המבוא של משה אבן־צור לקובץ־השירה שלו ״צלצלי שמע״, שבו מופיעה, בין היתר, הרצאה ארוכה על הדחפים המיסטיים שהניעו את המשורר לשיר את תהילת האל, הוא שיעור מצוין במלאכת־השיר.

השירה היהודית־המארוקאנית, בדומה לשירה בשאר קהילות ישראל (פרט לחיבורים החילוניים של התקופה האנדאלוסית), היא שירה דתית ביסודה, השופעת אמונה לוהטת וספוגה אהבה רבה לארץ־ישראל ולערכי היהדות. רוח זו מורגשת בכל סוגי־השירה: ה״אהבה״, המבטאת את האהבה לאלוהים ואת האמונה בבחירת ישראל; ה״גאולה״, המביעה תקווה משיחית ואמונה באל ־, וה״קינה״, המבכה את חורבן בית־המקדש, את אובדן עצמאותו המדינית של עם ישראל ואת ראשית גלותו.

הקינה היא סוג נפוץ בקרב פייטני מארוקו, מאחר שמתמזגים בה כאב האסון הלאומי בעבר וצרות ההווה. פיוטים אלה תופסים מקום נכבד הן בתפילות שבת ומועד בבית־הכנסת הן בטקסים משפחתיים. כמה משירים אלה קנו את לבה של היהדות הספרדית בירכתי מזרח ובפאתי מערב כאחת. בהקשר זה ראוי להזכיר שיר אפולוגיטי, השר את שבחי העיר טבריה:

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה אעברה נא ואראה / אדמת קודש טבריה

שיר אחר, המוקדש לאליהו הנביא, נאמר בדרך־כלל בשעת ברכת ההבדלה ובטקסי ברית־מילה:

אערוך מהלל ניבי / לפני אלהי אבי לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא

שני שירים אלה, שחוברו בידי דויד חסין, נפוצו בעולם הספרדי על־ידי שלוחי ארץ־ישראל שביקרו במארוקו. כן הם כלולים בקובצי־שירה רבים ובמחזורים של קהילות המזרח.

ראוי להזכיר בקצרה גם את שפע השירים הדידאקטיים, ששימשו בהוראת ההלכה, הקבלה ולימודי־יהדות אחרים, ובזכות חרוזיהם סייעו לתלמידים לזכור את החומר שלמדו.

רבים נציגיה של השירה העברית במארוקו, שהרי כל משכיל ותלמיד־חכם הוא לפרקים גם משורר. כאן נזכיר רק אחדים מהם:

יעקב, משה ושלום אבן־צור, שיצירותיהם כונסו בספר, שהופיע באלכסנדריה בשנת 1893. יצירותיהם נושאות את השמות האלה: ״עת לכל חפץ״, ״צלצלי שמע״ ו״שיר חדש״.

דוד חסין, ״תהלה לדוד״, אמסטרדאם 1807. יעקב בירדוגו, ״קול יעקב״, לונדון 1844. יעקב בן שבת, ״יגל יעקב״, ליוורנו 1881.

ג.       ספרות ההלכה

זהו צד אחר של היצירה הרוחנית של רבני מארוקו. לספרות ההלכה, ובמיוחד לזו של השו״ת והתקנות, השפעה מיידית. ספרות זו זורעת אור לא רק על בעיות הלכתיות הנדונות במקורות, אלא אף על מה שאפשר לכנות בשם ״הסביבה החברתית־הכלכלית״. זיקתה הישירה של ספרות זו אל חיי־היומיום ושורשיה העמוקים במציאות מאפשרים לנו להכיר את קהילות מארוקו לפני ולפנים ולהבין הבנה עמוקה יותר צדדים בלתי־ידועים בתולדותיה, שהעלימו אותם מחבריהם של ספרי מסע, סוחרים, סוכנים ודיפלומאטים שתיארו את המלאח המארוקאני.

ד.       פרשנות המקרא, התלמוד, המדרש והאגדה

גם עניינים אלה טופחו במסגרת הדרשנות והוראת ההמונים, בדומה לצורות־ הביטוי האחרות של הספרות הרבנית.

אף בתחום זה מספר היצירות החשובות רב מכדי שאפשר לדון בהן או לנתחן במסגרת רשימה זו, ונסתפק אפוא בהזכרת מחבר אחד בלבד: ר׳ חיים בן עטר — אחת הדמויות הנאורות ביותר של יהדות מארוקו, שכתביו זכו לפרסום רב בקרב אשכנזים וספרדים כאחד. פירושו לחומש, ״אור החיים״, שהוא אחת מיצירות־ המופת של הפרשנות המסורתית, מופיע בהוצאות שונות של התנ״ך — כגון מקראות גדולות — וזכה להסכמה מצד חכמי המזרח והמערב גם יחד.

סמוך לשנת 1739 יצא חיים בן עטר ממארוקו לארץ־־הקודש ועמו קבוצה מתלמידיו. בכל אחת מתחנות מסעו — דרך אלג׳יריה ואיטליה — ניתוספו תלמידים חדשים לקבוצתו, ומספרם הלך ורב. באיטליה קיבל תמיכה כספית, שאיפשרה לו להקים את ישיבת ״כנסת ישראל״ בירושלים, מקום שם נפטר בשנת 1743, זמן מה לאחר שהגיע למחוז־חפצו.

שהותו הקצרה באיטליה הספיקה למלומדים שהשתתפו בחיבור ה־Encyclopedia judaica (כרך ו, עמי 275) כדי לעשותו לרב איטלקי, יליד סלא שבקירבת בריצ׳יה (Brescia). יורשה־נא לנו להחזיר מחבר זה לצור־מחצבתו, מארוקו, ולמנוע על־ידי כך טעות גסה.

במארוקו נתחברו יצירות נוספות דוגמת ״אור החיים״, שראוי למנותם בין החיבורים המרכזיים של הספרות הרבנית האוניברסאלית, אלא שאחדות מהן נשארו בכתובים.

.         הספרות בלשון היהודית־הערבית ובלשון היהודית-הברברית

בסקירה כללית זו של המורשה הרוחנית של יהדות מארוקו ראוי להזכיר גם את הספרות שבלשון היהודית־הערבית ובלשון היהודית־הברברית, הן זו הכתובה הן זו שבעל־פה. סקירות ודיונים על הספרות היהודית־הברברית שבעל־פה אפשר :כמצוא בפרסומינו השונים בכתבי־יד אלה

Revue des Études juives, journal Asia tique, Revue des Études Islamiques, Revue de l'Occident Musulman et de la Méditer ranee

כן פרסמנו בשנת 1970, בהשתתפותה של גב׳ פרנה־גאלאן, גירסה ברברית של הגדה של פסח נוסח טנג׳ר שבטודרה.

בצורת־ספרות זו תופסת ה״קיצה״   מקום נכבד. סוג זה, הרווח בחוגי משכילים ובקרב המוני העם כאחד, עוסק בנושאים שונים: גירסות מחורזות של סיפורים תנ״כיים או של פיוטים, מזמורי־חג או קינות, סיפורים מחורזים על חיי הצדיקים ונפלאותיהם וכן המנונות בשבחם של צדיקי ארץ־ישראל ושל צדיקים מקומיים, הנאמרים בשעת העליות לרגל כדי להשתטח על קבריהם ובשעת הילולות עממיות.

כמו־כן אפשר למצוא דרושים, שירי־חול ושירים לציון אירועים משפחתיים — הן של אבל הן של שמחה — ששפתם קרובה יותר לשפה המדוברת, שלא כ״קיצה״, ששפתה מעודנת יותר. לרשימה זו מן הראוי להוסיף גם את התרגומים שבעל־פה של התנ״ך ושל המשנה, את התפילות ואת השירה בערבית־אנדלוסית, אשר שימשה תמליל למוסיקה הקלאסית המארוקאנית, המכונה מוסיקה אנדאלוסית.

היצירות המעטות שהזכרנו די בהן כדי להוכיח בעליל, מה רבה ומגוונת תרומתה של יהדות מארוקו למורשה הרוחנית של עם ישראל. מן הראוי, שכל שכבות האוכלוסייה של מדינת־ישראל יכירו את המורשה הרוחנית של יהדות מארוקו ואת תולדותיה ויראו אותה באור אובייקטיבי.

חיים זעפרני

תרומתה של יהדות מארוקו למורשה היהודית – חיים זעפרני

בראשית דברינו עלינו להדגיש, שעד תחילת המאה העשרים, שהיתה תקופה של תמורות ופתיחת חלון לעולם החיצון — כלומר, לתרבות־המערב — לא חרגה תרומתה של יהדות המזרח, ושל יהדות מארוקו בכלל זה, מתחום מדעי־היהדות המסורתיים והספרות הרבנית בכללותה, ממש כמו ביהדות אירופה שלפני האמאנציפאציה.

נגביל את דיוננו לתקופה בתולדותיהם של יהודי מארוקו שאינה כה ידועה: למן גירוש ספרד ועד ימינו, תקופה המוגדרת תכופות כתקופה של שפל. נדלג אפוא על המאות שלפני־כן, כלומר, על תקופת תור־הזהב באנדאלוסיה ועל נציגיו החשובים ביותר, שעליהם מתייחסים, לדבריהם, צאצאיהם של מגורשי אנדאלוסיה שבמארוקו — תור־הזהב שהקיף את הקהילות התאומות בעלות הקשרים האמיצים שמשני עבריו של מיצר גיבראלטאר: פאס וקורדובה, סוותה ולוסינה, תטואן וגראנאדה ועוד.

ראוי לזכור, שרבני המגרב היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. ממארוקו יצאו במאה הי׳ הדקדקנים הראשונים — כגון יהודה חיוג׳ — וכן בלשנים ומשוררים שמייחסים להם את ייסוד האסכולה האנדאלוסית. דבר זה נכון גם לגבי כמה ממחבריה של ספרות הפוסקים: רבי יצחק אלפאסי הגיע לספרד בהיותו זקן, אחרי שהורה במשך זמן רב במארוקו, מקום שם חיבר את יצירתו החשובה ורבת־ההיקף ״תלמוד קטן״ ואת מרבית השו״ת שלו.

לא נוכל לעמוד על המחשבה היהודית במארוקו אם לא נעמוד על שני תפקידיה העיקריים, כבכל מקום אחר: שמירה על הקיים, מזה, ויצירה, מזה. התפקיד הראשון היה להבטיח, כי תישמר מורשתם הרוחנית של יוצאי אנדאלוסיה ושל התושבים המקומיים. ואכן, קהילות מארוקו, שחיו בבדידות כפולה — זו של ארץ המנותקת מתרבות־המערב וזו של המלאח, שמנעה כל מגע פורה עם העולם החיצון — ידעו לשמור במשך ארבע מאות שנות־החושך שחלפו על אוצרות־התרבות שהופקדו בידיהן כשמור גחלים מתחת לרמץ.

וכאשר התחלפו העתים ובאו שנות־ רווחה ונסיבות מתאימות, הפיחו בהם רוח־חיים וניסו להפרותם. למרות קשיי החיים וחוסר־הבטחון, תוך מאמץ מתמיד לשמור על קיומן הדתי, ואף הפיסי, של קהילותיהם, שהיו נתונות בסכנות מתמידות — של אונס מבחוץ ושל פירוד מבפנים — השתדלו חכמי כל התקופות, הן המנהיגים הרוחניים הן המנהיגים החילוניים, לטפח את התורה ואת המסורת.

במאות אלה של דלות אינטלקטואלית בעולם המוסלמי התרכזה היצירה הרוחנית באמונה ובדת: המשכיל היהודי בעת ההיא היה דיין ומורה־צדק, דרשן, פייטן, פרשן ואיש־קבלה. דרכו האינטלקטואלית הניעה אותו לחבר סוג ספרותי שעלה בקנה אחד עם דאגותיו והתאים לתחומי־התעניינותו העיקריים: חיבור בענייני הלכה, קובץ של שו״ת, אסופת פיוטים או דרשות, פירוש קבלי של הזוהר או של תפילות, חידושים בתנ״ך ובתלמוד וכד׳.

התפקיד השני, זה של יצירה והבעה, קשור קשר אמיץ בתפקיד הראשון, זה של שמירה על הקיים, שהוא בסופו של דבר המסגרת הספרותית שאת קוויה היסודיים שרטטנו.

תפקיד זה, המשמש אספקלריה של הערכים האוניברסאליים של היהדות, משקף בעת ובעונה אחת גם את חיי הקהילה במארוקו — חברה אשר לדאבוננו לא נחקרה עד כה די הצורך, או אף היתה נסתרת לגמרי, חברה יהודית מקורית, שבה הוכיחו הפרט והכלל סולידאריות יחידה במינה עם יתר הקהילות היהודיות בעולם, על־אף בדידותם ודלותם.

לא נוכל למנות כאן את כל יצירות־הרוח של יהדות מארוקו או לדון בצורה שיטתית, ולו בקצרה, בספרות הרבנית הענפה שנתחברה במארוקו, ורק ננסה לזרוע אור על כמה יצירות ודמויות, במגמה להעלותן מתהום הנשייה ולהשיב יצירות לבעליהן.

רופאה פרטית / דויד אלמוזנינו

הסיפור מקדש, לכל הגולשים הדשים בעלית יהודי מרוקו לארץ, האם העלייה לארץ הייתה רעה בעיני כולם? האים שינתה אותנו? הצליחה לשנות את הורינו? באחד האתרים העלו שאלות על אומללות, על חוסר התאקלמות, על משבר זהות על הקשיים שהיו מנת חלקם של העולים החדשים. אני מביא לכאן בעזרת הסיפור, שכתבתי על אימי רינה ז"ל שעלתה לארץ ב-1956 ממרוקו פן אחר ,חשוב לזכור את הדברים הרעים שעברנו אך לא לשכוח את הדברים הטובים שבכל זאת נעשו .
אימי הייתה מיוחדת מבחינה זו, למדה את השפה החדשה במהירות שיא, השתלבה ואף בסוף ימיה קלטה עליה…

רופאה פרטית
בעריכת: שלומית הברון.
מתוך הספר ארמונות ובוסתנים
רינה אימי הייתה אישה מיוחדת במינה, כאשר הגענו לישראל לא היה גבול לשמחתה, מכל העולים לא היה מאושר ממנה, ראו על פניה את אהבתה הגדולה לארץ ישראל. התגשמות חלום העלייה ל"ציון" נתנה לה את ההרגשה שיצאה מעבדות לחרות. כבר במרסי במחנה העולים עקפה את אבי ותפסה פיקוד על המשפחה. היה שם קור כלבים, מינוס שבע עשרה מעלות צלזיוס והצרפתים סיפרו שחמישים שנה לא היה להם קור כזה. המים בברזים קפאו והיא התנדבה להביא מים ממעין שהמים בו עדיין זרמו, מרחק שלושה קילומטרים. הדליים היו כבדים וחלק מהמים נשפכו בדרך הארוכה, אבל כשאימי שהיא עושה משהו, אי אפשר היה להזיז אותה מהחלטתה. בגלל המעבר מהחום של מרוקו לקור של מרסי, חלו שני האחים שלי ואושפזו בבית החולים המקומי, המבנה המחומם היחיד במחנה. אימי ישבה ליד מיטתם יומם ולילה, מביאה לזה חלב, ומנגבת את מצחו של זה, כאן שרה, ושם מספרת סיפור, עם הזמן קשרה קשרים עם הצוות הרפואי של בית החולים ונשארה עם שני האחים שלי במבנה המחומם עד שמזג האוויר השתפר ואנחנו קיבלנו אישור עליה ועלינו ארצה. במבט לאחור, אימי והרופאים נפרדו בפרידה משעשעת מאוד. זו מחבקת את שני בניה שעוד לא התחזקו, ודוחפת אותם לכיוון היציאה, ואלה מנסים שוב לספר, להסביר ולשכנע אותה להישאר בבית החולים, לא לעזוב את מרסיי ובוודאי לא לעלות לארץ ישראל, ש"שם" המצב כדבריהם ממש גרוע. זה לא עזר, אימי חשה בכל נימיה את אלפים שנות הגלות, והייתה נחושה לעלות לארץ האבות.
הגענו ארצה בשנת 1956 עם משאיות העולים. נסענו מנמל חיפה לקריית שמונה שהייתה מעברה ונראתה כמו פחון אחד גדול ובניינים ספורים סביב לו. כולם התלוננו על המעברה, על הצפיפות, על שני ככרות הלחם השחור וכמה קופסאות שימורי שעועית שקבלנו מהסוכנות היהודית. בחורף היה קר ובקושי יכולנו להירדם בגלל "המוסיקה" המתישה של הגשם המכה בגג הפח – רק אימי חייכה מאושרת. "יהיה בסדר", היא אמרה בחיוך לכולם. "סבלנות, סבלנות" היא חזרה ושיננה באוזנינו את המילה הראשונה שלמדה בארץ.
היא החלה לעבוד במשתלה של הקרן קיימת לישראל. כל בוקר מוקדם יצאה בשמחה במכנסיים קצרים לעבודה ונראתה צעירה מכפי גילה. כשעברנו לשיכון-עץ והיא ראתה בפעם הראשונה את שטח האדמה שהיה מסביב לשיכון, לא היה גבול לשמחתה. עוד לפני שהורידה את הצרורות מהידיים המריצה אותנו לעבד את האדמה כשהיא מביאה מהעבודה זרעים וגרעיני תירס שנשתלו בגינה לקול צהלות הילדים. אחרי חודשיים נבט התירס, ובאותה שנה אכלנו תירס, עד להתפוצץ.
כשנגמרה העבודה בקרן הקיימת עברה אימי לעבוד במלונות הקטנים של מטולה ומשם עברנו לבאר שבע והיא החלה לסעוד את אבי החולה וניסתה להשיג פרוטקציה כדי להיכנס לרופאים המומחים השונים בלי לעמוד ארבע שעות בתור המייגע. היא החלה לבקש ממני ציורים כדי לתת אותם מתנה לרופאים ולאחיות והכמות הלכה וגדלה עד שלא עמדתי בעומס… ציירתי את המעברה, כלבים וסוסים, פרחים ועצים, שדות ואת הבית שלנו במרוקו, הכיכר, סבי וסבתי… יותר משהיה לי קשה לצייר בכמות שרצתה, היו קשים עליי הזיכרונות. ואימי עמדה מעליי והתפעלה מכל ציור וציור, שאחר כך נתלו במסדרונות קופת החולים של אבי כמו דגלים של יום העצמאות. הציורים השיגו לה פרוטקציה, או לפחות יכולת לשוחח עם רופא זה או רופאה זו. הם הכירו אותה ובסופו של דבר נתנו לה לעבור עם אבי, ואחרי שאבי נפטר, הם נתנו לה יחס מועדף, שכן גם היא כבר לא הייתה צעירה. עם הזמן הופתעתי לגלות איזה ידע רפואי היא צברה עם השנים. איזו בקיאות ואיזו הבנה.
כשזקנה הצעתי לה לבוא לגור איתי, אך היא סירבה לעזוב את ביתה הקטן והמסודר, ולא רצתה להיות עלינו לנטל. "יום אחד אני אקח לעצמי רופא פרטי" היא הייתה אומרת ואני הייתי צוחק. "אתה תראה שיום אחד יהיה לי רופא פרטי!" היא התעקשה. "לא רק שאני לא ארוץ אליו לקופת חולים בשני אוטובוסים, אלא שהוא יבוא אליי, עד הבית".

כדי להעסיק את עצמה פיתחה קשרי חברות עם כל מי שעבר תחת חלונה. הגנן, המטפלת הפיליפינית של השכן הקשיש וכשהגיעו העולים החדשים מרוסיה הפכה אימי לראש חץ לקליטת עלייה וליצירת קשרים וחברויות. בצהריים היו עוברים תחת חלונה מטאטאי הרחובות והיא הייתה קוראת להם: "פרופסור, דוקטור, מהנדס, בואו תעלו לשתות מים, חם היום". לפעמים הם אכלו אצלה משהו, עצרו רגע את העבודה, התחבאו מהשמש. "אין דבר, יהיה בסדר, רק סבלנות ,סבלנות" אמרה להם איתי, משננת את שאמרה לעצמה ארבעים שנים קודם לכן.
יום אחד כאשר הזמינה את אחד ממטאטאיי הרחובות הקבועים לשתות משהו, הוא סיפר לה בעברית מגומגמת שאשתו רופאת עיניים ועדיין לא קיבלה אישור עבודה וקשה להם להתקיים. עניי אימי נצצו בברק מיוחד.
-"שתעבוד אצלי" אמרה לו.
-"מה…מה זאת אומרת תעבוד אצלך?" הוא שאל בתימהון.
-"היא תישן איתי בלילה ואני אשלם לה מאתיים שקלים לחודש".
למחרת הזמינה אותי לאכול אצלה צהריים, הושיבה אותי לשולחן ואמרה לי "כשאימא שלך אומרת לך שיום אחד תהיה לה רופאה פרטית, את תצחק. תקשיב". מן החדר השני הגיחה סופי שהגשימה לאימא רינה את חלום חייה סוף סוף יש לה רופאה פרטית צמודה, שטפלה בה מבלי שתצטרך לעמוד בתור ובלי שהיא תצטרך להביא ציורים של הילד. סופי ישנה עם אימי כל לילה במשך שלוש שנים. שנים שאימי מתארת כשנות השינה הטובות בחייה, בכל זאת רופאה רצינית שומרת עליה, אז מה כבר יכול לקרות לה? בשלוש השנים הללו, אימי אמנם לא למדה רוסית, אבל סופי למדה עברית, עמדה בבחינות הרפואיות בקופת חולים וקבלה אישור עבודה .

מתוך הספר "ארמונות ובוסתנים

 אלי פילו הנכבד

מצורפת תמונת חתונה של הורי ז"ל

Albert Elharrar   יליד העיר SAFI נולד ב 1916

Fiby Elmaleh  ילידת העיר MOGADOR נולדה ב1924

החתונה התקיימה ב קזבלנקה ב 1946

בכבוד רב

SAMY ELHARRAR

 אלי פילו הנכבד

מצורפת תמונה שצולמה במרוקו ב 1955 האיש עם הגיטרה זה

הזמר פייטן דוד אביכזר שחי בלונג איילנד בארצות הברית

המשך יום נעים

SAMY ELHARRAR

 אלי פילו הנכבד

מצורפת תמונה של קבר מאיר בעל הנס במרוקו התמונה צולמה

על ידי הורי בין 1950 ל 1960  

התמונות מפורסמות באדיבותו של סמי אלהרר ובהסכמתו

תמונה של דמויות של יהודים במרוקו שצולמו בין 1940 ל1960 

משפחת ארייאייש

ענף עתיק ומיוחם בתוך משפחת הכהנים בני אהרן, מוזכר בקונטרס תולדות הד״ך מאת הרב דוד הכהן סקלי זצ׳יל.

בן איש חיל, שלשלת יוחסין, מזר״ק טהור, החסיד ר׳ שמואל הניח ברבה: אהרן.

הצדיק החסיד ר׳ אהרן כהן סקלי בן שמואל ^הנקרא ארייאייש הוליד: יוסף, שמואל, רחל.

הנכבד, התם וישר הצדיק ר׳ שמואל הוליד: שלמה.

הזקן הכשר, נבון ועניו, איש ספר, בקי בספר הזוהר, ידיו אמונה, נהנה מיגיע כפיו, יראת ה׳ היא אוצרו, החסיד, ר׳ שלמה הניח: גו׳הר (אשת דוד הכהן הי״ד).

אין לנו ידיעות על יוצאי חלציו של ר׳ יוסף הנז׳.

מרת רחל הנז׳ היא אמו של מופת הדור רבינו דוד הכהן-סקלי זצ״ל (בעל שו״ת קרית חנה דוד).

משפחת בן שמואל

משפחה נכבדה, באגרת יחם פאס, עמי 137 מחברת משפחת בן שמואל, ״תוספת ברכה״ זו שייכת גם למשפחת כהן בן שמואל ולמשפחת צולטאן בן שמואל.

המרוחם, בעל מדות טובות, חי מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ שלמה (בן שמואל) הוליד: לוויהא, עווישא, ג׳והרא.

משפחת בן רזיגא

משפחה נכבדה, מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, א/ עמי 138-137).

בן איש חיל, החסיד, יראת ה׳ היא אוצרו, אילן ששרשיו מרובין, גזעא דקשוט, הצדיק ר׳ משה כהן (די רזיגא) הוליד: דוד.

הזקן הכשר, הולך תמים ופועל צדק, גומל חסדים, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנז׳ הוליד: יעקב, יצחק, יהודה, אהרן, אליהו הי״ד, עישא, סתירא, שמחה.

הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, עושה צדקות, מתפרנס מיגיע כפיו ר׳ יעקב הכהן הנזכר הוליד: אברהם, יהודה, משה, שלמה, שמעון, מאחא.

החכם השלם, פיו מפיק מרגליות, שוחט ובודק, וימל את בני ישראל, מרביץ תורה בישראל, אוהב שלום, הצדיק הרב יצחק הכהן הוליד: משה, סאעודא.

המנוח יהודה ז״ל לא הניח זרע ב״מ.

המרוחם, הנכבד, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנזכר הוליד: בת שבע, איריס.

הקדוש, מת על קידוש ה' (נהרג ע״י בני עוולה בג׳ראדא), עדין נפש, רודף צדקות, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הי״ד הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה, דוד, סולטאנא, סאעודא, פריחא.

איש צדיק, מוקיר רבנן, אוהב תורה ולומדיה, ר׳ משה הכהן הנזכר הוליד: אליהו.

בן איש חיל, יקר רוח איש תבונה, מדותיו מדות יוצרו, שורשא קדישא, קיים הפסוק ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״, כפשוטו וכמשמעו, שמענו ממגידי אמת שתפילותיו היו מתקבלות, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הנזכר הוליד: אהרן, משה, יהודה, יצחק, סעידא, עווישא, נונא.

המרוחם, ישר ועניו, שב וגם ישיש, גומל חסדים ר׳ יעקב הכהן הנזכר הוליד: משה, אליהו.

פרק ג: דבדו ובנותיה

ייחודה של קהילת דבדו

שלוש תכונות מייחדות את קהילת דבדו בין בל קהילות מרוקו: ראשית היא עיר של כהנים מיוחסים, שנית רוב היישוב בדברו היה יהודי על כן היא נקראת עיר היהודית דבדו לבסוף דבדו עד כמה שהייתה קהילה קטנה הייתה קהילה בעלת פזורה דבדובית שבניה לא ניתקו את הקשרים עם קהילת האם.

ייחוד היה למלבושם של יהודי דבדו כעדות הרש״ך: …ריקום בית הצואר, גם ריקום בתי ידים יוכיחו שאין הגוים לובשים אותו החלוק שנעשה בריקום כזה כנודע לג׳וקא מדבדו. ( שם המעיל ) וכן ״ומלבושי אנשי קהל קדוש דבדו מיוחדים גם משאר היהודים של הסביבה ומכ״ש ממלבושי הגוים…

 אכן ייחוד זה ניכר היה גם בין קהילות קרובות לדברו, דוגמת אוטאט…אנשי קהילת אוטאט משונים בלבושיהם מאנשי עיר דבדו כנודע! וכן תהילות לאל יתברך עירינו היא עיר גדורה בעריות.

א.                  עיר יהודית

אופייה היהודי בלט למבקרים שכן האוכלוסייה היהודית בדבדו היוותה שני שלושים של האוכלוסייה המקומית. זהו יישוב יחיד במרוקו שתושביו היהודים מרובים מהתושבים המוסלמים. מאז מרד בוחמארה ושלטון צרפת במרוקו בראשית המאה העשרים ירד מספר היהודים ורבים מבני הקהילה עזבו והתיישבו בנקודות יישוב חדשות או בערים אחרות אך עדיין דבדו היוותה מרכז יהודי במרוקו.

יהודי דבדו בריאים וחזקים בגופם וברוחם ועשויים ללא חת". יהודי דבדו סבלו פחות מיתר קהילות מרוקו מפגיעות מוסלמים (סולשץ עמי 7).

ב. עיר הכהנים

כהנים רבים היו בשיביליה שבספרד וכן מתאר בעל קורות היהודים בספרד…והיה כאשר נכבשה עיר ממלכת יהודים והמנצחים חילקו ביניהם שלל אדם. והנה עלו בגורלו של אספיאן יושבי חלק העיר ירושלים שבו גרו צאצאי מלכי בית דוד והכהנים משרתי בית ה׳.

 ויחדיו הובאו באניות למדינת אנדאלוסיה בערים קורדובה, גראנדה, שיבילה מורסיה ועוד. נחום סלושץ כתב: בשיביליה היה לכהנים רחוב מיוחד למגורים ובית כנסת מקודש מאד. ורש״ך כתב: כהנים רבים היו בגולת שיביליה והרי בית העלמין העתיק רוב קברותיהם הם כהנים. ולהבדיל בין החיים עד היום יש בדבדו כהנים רבים יוסיף ה׳ עליהם!

בסוף המאה הי״ח היו קרוב לשבע מאות משפחות כהנים בדבדו.

הלווים אינם רשאים להתעכב בדבדו יותר מיממה. אם לוי ישאר יותר מיממה בדברו, האקלים הורגו מבלי שאף אחד יודע הסיבה למותו של האיש הלוי. כת האחת הם רוב בנין של הקהילה… ובני הכת השנית (הכהנים) הם רוב מנין בקהילה^.

כך שהקהילה.מורכבת מהכהנים והעם בדוגמת ירושלים עיה׳׳ק בימי בית ראשון ובית שני. הכהנים ויחוסם? רבי מאיר ועקנין הרב הראשי של טבריה כינה אותם ״גזע היחס והמעלה״. והרש״ך כתב קבלה בידנו מאבותינו ששמעו מאבותיהם, ששמעו מפיהם ולא מפי כתבם, דור אחר דור, כי הם זרע ברך ה׳ מזרע צדוק הכהן.

 יצר השררה וקפדנותם היתרה היו חלק מסימני ההיכר של הכהנים בדבדו אות ומופת שהם מגזע מיוחם ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכהני דבדו הם מהענף מיוחס אשר לאהרן הכהן ואשר לבניו כיום^. מחכמי הכהנים יצאה תורה מדורי דורות לבני הקהילה בדבדו.

פזורת דבדו

מן המאה השמונה עשרה יודעים אנו על עשרות ומאות משפחות שיצאו את דבדו והתיישבו בערים אחרות במרוקו ובאלגיריה. כמה ערים נתמלאו מאנשי עירנו: תאורירת, ברגנט, גרסיף, כפר לעיון, מיסור, מריג׳א, גראדה ועוד וכמה משפחות כהונה נסעו מפה ונתיישבו בערים אחרות, כמעט רוב הכהנים אשר בפאס רובם מיוצאי דבדו.

 יש מיהודי פאם אשר אבותיהם היו מדבדו… וכבר כתבנו כי הרבה מיהודי דבדו באים ומתיישבים פה פאם. מוצא יהודי צפרו היה בעיקר מאיזור תאפילאלית ודבדו, הם קשי עורף וקשים בעסקיהם… קהילת צפרו נתייסדה… ויותר מאוחר ע״י יהודים מדברו ותאפילאלית שנמשכו למקום על ידי סחר השיירות^.

רוב קהל תאורירת היה מדבדו יהודים רבים היגרו לאלגיריה: לתלמסאן, לווהראן, למוסטאגאנים, לתמושתנט ועוד. הסופר וואנו ציין שיהודים התיישבו במיסוד בלי שניתקו את זיקתם מדבדו. וכן  כתב סלושץ: בני דברו המפוזרים במרוקו ובאלגיריה שומרים אמונים לעיר מולדתם ומתגאים בה, זו נחשבה אצלם למקום קדוש באחד מן המרכזים המיוחסים.

מה יפה הייתה קהילת דבדו כאשר בשלושת הרגלים רבים מיהודי דבדו הפזורים בערים אחרות באו לחגוג בחיק המשפחה. הקהילה נהפכה מוקד לעליה לרגל. סיבות רבות היו לעליית רגל זו: לחגוג את החגים עם הקרובים, ולקיים את המנהג של קבלת פני רבו ולקבל ברכה מהרבנים, לחלק צדקה לעניים. בשלוש רגלים דמתה קהילת דבדו כעין ירושלים הקטנה.

פרק 4: קהילות מזרח מרוקו

אלה הן קהילות מזרח מרוקו: אוג׳רה, אוטאט, ברגנט, ברקן, גראדה, גרסיף, דבדו, לעיון, מידלת, מיסור, מליליה, מריגיא, מרטנפריי (היא אחפיר), נאתר, פיגיג, תאורירת, תאזה, תאפילאלית.

הקהילות התוחמות מזרח מרוקו הם: אוגידה במזרח חבל ארץ זה, תאזה במערבו, מליליה בצפון, תאפילאלית בדרום.

להוציא קהילות תאפילאלית, תאזה, מידלת, פיגיג, המרוחקות ביותר במזרח מרוקו מדברו, קהילת דבדו נחשבה קהילת אם לקהילות האחרות.

בתאורירת, גרסיף, ברגנט, לעיון, ג׳ראדה ומריג׳א רוב מנין בני הקהילה היו יוצאי דבדו ( עד 60% ויותר). בקהילות אוטאט, ברקן, מרטנפריי, מיסור קרוב למחצית בני הקהילה היו יוצאי דבדו. בקהילות אוג׳דה, מליליה, מידלת היו ער 30% מיוצאי דבדו.

רבים מראשי הקהל וכלי הקודש ששרתו בקהילות האלה הם דבדוביים. שני בתי דין של שלושה דיינים היו בדברו ובאוג׳דה: עד לשנת תרעי׳ד היה בדבדו בית דין של שלושה, אך באוג׳דה רק בין השנים תר״ץ – תש״ך ישב בית דין של שלושה. בקהילות מליליה ומידלת שירתו בתי דין של דיין אחד, בשאר הקהילות לא היה דיין, ואת הקהל שימשו רבנים מלמדי תשב״ר שוחטים ומוהלים.

בקהילת תאזה שהייתה קהילה עתיקה שירתו מלפנים דיינים וחכמים מפורסמים עוד בתקופת הרשב״א. זה מאות שנים שיש בה קבוצה גדולה של יוצאי דבדו.

הקהילות הראשונות העתיקות במזרח מרוקו שידענו עליהם היו: א) תאפילאלית היא סגלמסא, תאזה: ב) אוג׳דה, רבדו, גרסיף; ג) מידלת, אוטאט, תאורירת: ד) מליליה, לעיון, ברגנט, מיסור, אחפיר, ברקן, נאדור.

1)                  קהילת אוג׳דה

העיר אוג׳דה נמצאת בצפון מזרח מרוקו על יד גבול אלג׳יריה. היא נוסדה במאה העשירית על־ידי שבט מאגראוואת^,. העיר הייתה מרכז גדול למסחר ואולי מכאן השם אוג׳דה מלשון ערבית מוג׳וד ־ מוכן, כלומר הסחורה הייתה שם תמיד זמינה מוכנה.

לראשונה יודעים יהודים באוגידה במאה הארבע עשרה, קהילת אוג׳דה מוזכרת ברשימת קהילות מרוקו של הרב יעב״ץ בספרו ״עט סופר״ מהמאה השמונה עשרה. יהודים מאיזור בני סנאסן התיישבו באוג׳דה במאה השמונה עשרה. באוג׳דה נקלטו מגורשי קהילת תלמסאן אשר ברחו מפני שוד וביזה.

 הר׳ דוד גיגי מתאזה ביקר באוגידה באותם ימים והוא מאשר הסכם בין שני יהודים סוחרים. סוחרים יהודים מאוג׳דה פונים להרב יעב״ץ (השני). הרב יוסף משאש מספר על מר זקנו שבדרכו לא״י ביקר באוג׳דה ופגש בקהילה זקנים ״בלי אזניים״. הוא תמה למראה המוזר, ותשובתם הייתה כי המלך יזיד 1790 — 1792 ביקר באוג׳דה בשבת.

תושבי אוג׳דה יצאו לקבל את פניו וכך עשו יהודי אוג׳דה אשר מלבושם לרגל ביקור המלך, זהה כמעט למלבוש הישמעאלים. הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. בקבלת פנים שאל יזיד את מושל העיר מדוע רחוקים אלה מאלה? ומושל העיר השיב: אלה מוסלמים ואלה יהודים

. שאל יזיד: ובמה יוודע איפה ההבדל ביניהם? שתק מושל העיר. אז המלך אמר: יש לי עצה איך להבדיל ביניהם: לחתוך תנוך אוזן היהודים! וכן עשו אנשי אוג׳דה ליהודים.

אמצע המאה התשע עשרה מרא דאתרא היה הרב ארוואץ ומושל העיר אוג׳דה זמם מזימה איך להרוג את רב הקהילה ולעשות שפטים ביהודים. הרב ארוואץ ברח לעיר תלמסאן הקרובה ולא חזר עד שהרב אבנר ישראל צרפתי, ראב״ד פאם, התערב להגנת הרב ולביטול מזימות המושל.

בין יהודי אפריקה ליהודי ספרד.

בימי הגאונים עמד המגרב האפריקאני, במידה שעלתה הרבה על מצרים ועל יתר ארצות הגולה, בקשרים הדוקים עם ישיבות סורא ופומבדיתא וגם עם ארץ ישראל.

ישיבת פומבדיתא היא ישיבה שהתקיימה בעיר פומבדיתא בבבל בתקופת האמוראים והגאונים. הישיבה הוקמה בתחילת הדור השני לאמוראים, על ידי רב יהודה, והתקיימה כ-800 שנה כישיבה דומיננטית ומשפיעה, יחד עם ישיבת סורא.

ציוני דרך

לאחר פטירתם של רב ושמואל, בסוף הדור הראשון של האמוראים, במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני. העיר פומבדיתא ישבה על נהר "בדיתא" שהוא יובל של נהר הפרת, בפי הנהר (פום בארמית = פֶּה בעברית). פומבדיתא מזוהה היום באזור העיר העיראקית פלוג'ה.

ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו, לאורך כ-800 שנה, לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, בהם רבה ורב יוסף, אביי ורבא, רב יוסי הסבוראי, רב סימונא, רב רבא גאון, רב פלטוי גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. בתקופת הדור השלישי והרביעי של האמוראים הייתה ישיבת פומבדיתא בתפארתה. בתקופתו של רבא עברה הישיבה למחוזא, ולאחר פטירתו חזרה לפומבדיתא.

עם חיתום התלמוד הבבלי בידי רבינא האחרון (בסורא) החלה תקופת הסבוראים (ד'ר"ס – ד'שמ"ט, 499–589), שברובה לא התקיימו לימודים סדירים בסורא, בגלל פרעות כנגד היהודים, אלא רק בפומבדיתא. כשהגיעו הרדיפות גם לפומבדיתא, הוצרכו חכמי הישיבה להעביר אותה לעיר פירוז שבור למשך כ-50 שנה, עד לפתיחתה מחדש בפומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589) בידי רב חנן מאישקיא.

גם במהלך תקופת הגאונים התקיימו שתי הישיבות זו לצד זו. גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ– ד'תרנ"ח, 890– 898 לערך), העביר את הישיבה לעיר בגדד, מפני שבתקופתו התמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). ברם, שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא".

 תקופת פריחה אחרונה הגיעה לישיבה בימיהם של רב שרירא גאון ובנו רב האי, בסיומה של תקופת הגאונים. אלפי מכתבים ובהם שאלות בכל תחומי היהדות הגיעו לראשי ישיבת פומבדיתא מכל תפוצות הגולה, והגאונים עמלו להשיב לשואליהם. עם פטירת רב האי גאון, בשנת ד'תשצ"ח (1038), באה לסיומה תקופת הגאונים. לראש הישיבה התמנהראש הגולה רב חזקיה בר דוד, אולם 20 שנה לאחר מכן הוצא להורג בעינויים בידי הח'ליפה המוסלמי,אל-קאא'ם הראשון, וישיבת פומבדיתא נסגרה.

מזה חמישים שנה הולך וגובר קצב פרסומם של המקורות שנתגלו בגניזה " תשובות הגאונים חיבורים שלמים בהלכה ובאגדה, מכתבים מסמכים מסחריים ומעשי בית דין. על מקצת הפרסומים – ואני מתכוון למחקריו של ש.ד.גויטיין – קיימות לעת עתה רק הוגעות מתקדמות בצורת שורה של מאמרים מסכּמים, שלפעמים ראיתים בכתב יד.

חומר זה בא להוסיף על מה שידוע היה מזמן על קשרי המגרב האפריקאני עם המזרח וחלקו הנכבד בענייני הלכה ומחקר. ברם עדיין לא זכתה תקופה זו למחקר ולתיאור מסכם, שיעמיד את המגרב במקומו הראוי לו בתולדות עמנו.

תיאור כזה יהא בו בלי ספק כדי לשנות את הדעה הקדומה על המגרב כ " פינה נידחת ". ולעשותו לראש פינה של ההיסטוריה שלנו במזרח התיכון המוסלמי בימי הביניים ( חוץ מבבל ומארץ ישראל ).

תוצאות המחקר מוכיחות, כי חכמי המגרב זכו להיות מוריהם ורבותיהם של יהודי ספרד. ממארוקו באו לספרד במאה העשירית המדקדקים, הבלשנים והפייטנים הראשונים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדי.

והוא הדבר בהתפתחות ההלכה והפסיקה. רק לעת זקנתו הגיע רבי יצחק אלפאסי לספרד, לאחר שהרביץ תורה שנים רבות במגרב, שבו כתב את חיבורו הגדול ואת תשובותיו המרובות. ואין חולק, כי הרי"ף עמוד התווך של לימוד ההלכה בספרד.

כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים לארצות ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות בשנים. ראשוניהם הגיעו כבר לפני גזירות קנ"א, ומאז נמשכה הנדידה בשנות ה " שלום " לפני גירוש רנ"ב – רנ"ז ופרק זמן ארוך לאחריהם.

אפשר להצביע על גלים אחדים של התיישבות יהודי ספרד ופורטוגל בארצות ברבריה ; האחרוני בהם היו ה " גרונים ", מגורשי ספרד שהתיישבו לאחר נדודים רבים לראשונה בליוורנו, ומשם עברו לאפריקה ; וגם אלה לא באו בבת אחת.

יהדות המגרב קיבלה מהגירה זו תוספת כוח גדולה ברוח ובחומר. בזמן היאחזותם של מגורשי ספרד ומהגריה באפריקה, בערך, היו ערי נמל מסוימות בחופיו של הצפון אפריקאניים של הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי בידיהן של מדינות חצי האי הפירנאי.

נמלים אחרים היו למעשה חופשיים ושלטו בהם שודדי הים הברבריים המפורסמים שארבו לספינות הסוחר של אירופה. להלכה היו ערים אלה כפופות לשליט מרוקו. הצד השווה שבכל הנמלים – לרבות אלה של אלג'יריה, תוניסיה וטריפוליטניה – היה, שנוסף על תפקידם כקיני מעגן לפיראטים, שימשו מרכזים לסחר בינלאומי ולפדיון שבויים נוצריים, שנפלו בידי שודדי הים. 

     42 – אל־בנאת ב־ג׳נאחהום.

כנפיים לבנות.

43     דאר נזאלא הייא דאר אל־בנאת, תשופהא עאמרא, ופי סאעא כ׳לאת.

בית הבנות דומה לפונדק הדרך, רואים אותו מלא ופתאום הוא ריק.

44 –  אירא סעד בנתי עווג/ אנא נסגרו.

אם מזלה של בתי עקום, אני איישר אותו.

45– אל בנת – אידא כּברת, גייר – להא, וואכא עבד

בת אם התבגרה, גייר בשבילה אפילו עבד