דבדו עיר הכהנים
ביקור דה פוקו בדבדו:
בהכנת מסעו הארוך במרוקו בחר לו דה פוקו בלבוש יהודי מסורתי במקום מלבוש מוסלמי. לדה פוקו התלווה לאורך מסעו היהודי מרדכי אביסרור, ובבל מקום יהודים הם שנותנים לו מקלס ומחסה ומוסרים לו מידע יקר. כך היה בדבדו שם ביקר בחודש מאי 1884.
משך ארבעת ימי שהותו בדבדו ירד גשם זלעפות", בביקורו החשאי נחבא דה פוקו בבית סבא רבי משה מרציאנו, מראשי הקהל בימים ההם. ביום הוא נחבא מסכנת ערבים שיחשדוהו למרגל מאירופה ובלילה הוא יצא לעבודה מעשית באיסוף מידע ורישומים. הביקור כמעט המיט אסון על קהילת דבדו:
הקול נשמע שנוצרי התחבא אצל יהודים. אישה ראתה איך דה פוקו רחץ וטיהר את ידיו ואת פניו כאשר קם בבוקר, הבינה שהאורח אינו יהודי, אותו יום סיפרה לשכנתה מה שראתה, גערו בה לבל תדבר אחרת יתפרסם העניין ויגיע לידיעת המוסלמים.
סערה התחוללה בשכונות המוסלמים ואסון נמנע בהשתדלות ראשי הקהל רבי אברהם בן שושן וסבא רבי משה. זמן מה אחרי שהקצין הצרפתי עזב את דבדו תקף אספסוף מוסלמי את שכונת היהודים ושדדו את בתיה.
יהודי מרוקו הצילו את חייו של דה פוקו ותרמו רבות להצלחתו ועם כל זאת הוא היה כפוי טובה ותיאר את היהודים ואת מצבם במלים בוטות, תיאור שהדהים רבים.
מרד בוחמאדה (אלול תרס״ב — אלול תרס״ט)
המלך מולאי חסן הראשון אשר התייחס בעין טובה לקהילת דבדו מת בשנת 1894. בנו הצעיר מולאי עבד אל עזיז ישב על כסא המלכות. המלך הצעיר ידוע היה כאדם פתוח לתרבות ארצות אירופה ומוכן לשיתוף פעולה מצד מדינות אלה, על מנת לקדם כלכלת ארצו המבוססת על שיטות ישנות.
נפוצו שמועות על שעשועי המלך הצעיר בארמון, על מתן הטבות מרחיקות לכת מדינות אירופה במרוקו. המלך יזם רפורמה במסים שפגעה בהכנסות בעלי הפריביליגיות — השריף והקייד — התסיסה בעם נגד המלך לא איחרה לבוא ובאיזורים רבים במדינה הופרו סדר וחק — ההתנגדות למלך התחזקה עד למרד גלוי.
בראש המורדים עמד זילאלי בן דריס המכונה בוחמארה. לפני המרד הגלוי בוחמארא סייר רבות במזרח מרוקו. פעם הציג עצמו כמכשף ומגלה עתידות, ופעם כשריף וכקדוש. הוא ניצל את סיוריו לעמוד על מדת נאמנותם של אנשי המכזן, המופקדים על החק והסדר — למלך.
בסיוריו הרבים נהג לרכוב על אתון. בוחמארה ליכד סביבו שבטים רבים בין תאזה לאוג׳דה ובין דבדו למליליה. ללא קרבות או התנגדות כבש המורד בשנת 1903 את העיר תאזה והכריז שם על עצמו כמלך. באותה שנה אנשיו השתלטו על דבדו. ב־1904 כבש את העיר אוג׳דה ושליטתו על העיר נמשכה רק חדשים מעטים.
מזרח מרוקו נתונה הייתה למרותו. לזמן מה נראה שהוא סיכן העיר הגדולה פאס אשר בסביבתה התחוללו קרבות בין חיילי המלך לאנשי המורד. ב־1905 בסיוע אנשי שבט בני גיל מאיזור דהרא, דרומית לדבדו וברגנט, שם מצור על חיילי המלך בתוך אוג׳דה.
ולא עלה בידו לכבוש העיר. המורד לא השכיל לבסס שלטונו והוא ואנשיו נעו ונדו במזרח מרוקו. בוחמארה נלכד בתרסט. חיילי המלך הובילוהו סגור בכלוב עד לפאס, שם הוציאוהו להורג. יש טוענים שהמורד הושלך לחיות טרף בגן החיות של פאס.
נזק רב בנפש וברכוש, נגרם לקהילות מרוקה מאוג׳דה ועד קזבלנקה. קהילת תאזה מרכז המרד נחרבה. שלמה כהן מחבר יומן פאס כתב… שדדו יהודים בתאזה ולא השאירו להם אפילו הלבוש שעליהם ונשארו ערומים ויחפים. ומתו שתים עשרה יהודים.
מכאן כינויו – בוחמארה — בעל האתון.
והיהודים שנשארו בתאזה עזבו את העיר. היהודים השאירו כל רכושם כי פחדו להישאר בעיר כאשר חיילי המלך יצאו משם… מיהודי תאזה באו לפאם, לא נשאר אף יהודי שם… מקצתם הלכו לתלמסאן ולמליליה.
עוד לפני שפרץ מרד בוחמארה סבלה קהילת דבדו ממרד בועמאמא. המורד בועמאמא ניהל שנים רבות פעולות מלחמה נגד כוחות צרפת דרומית לווהרן ותלמסאן. סיוע רב ואהדה רבה הייתה לו במזרח מרוקו. פגיעות ביהודים וברכושם ופחד ואימה מאנשי בועמאמא שררו בקהילות מזרח מרוקו.
שיירות הסוחרים מעטות בדרכים והמסחר בכי רע. ימי צרות ומלחמות בין מלכים ומורדים. יהודים מדברו עזבו את עירם והלכו לערי אלג׳יריה. בו חסירה מאנשי המורד בועמאמא שלט בדברו והציק ליהודים. בתרס׳ג הכתירו אנשי דבדו את בוחמארה ובו חסירה הצהיר אמונים לרוגי (זה השם במרוקו למורד במלכות).
המרד גרם ליהודי דבדו להתפלג לשתי מחנות: הכהנים ובראשם הנגיד דוד בן חידא תמכו במורד, ובתמורה, בוחמארה חיזק מעמדו של נגיד הכחנים במושל העיר דבדו. משפחת מרציאנו ואחרים שמרו אמונים למלך עבד אל עזיז.
בהתחלה אנשי בוחמארה גבו מסים מבני הקהילה, לימים הטילו מסים כבדים עד כדי שוד וביזה, ולבסוף עצרו עשרה נכבדים מהקהל אשר נלקחו לכלא בכפר זא היא תאורירת. בין העצורים היו: רבי יהודה בן שושן, מסעוד מרעלי, סבא רבי משה, וכן סבא רבי אליהו מרציאנו.
העצורים חיו שם בתנאים קשים ותוך עינויים מרים — המורדים היו מוציאים יום יום העצורים לחם השמש, עד שבריאותם נפגעה ממכת שמש. כמה מהם לא האריכו ימים הי׳׳ד. מאז בהלה ואימה היו מנת חלקם של יהודי דבדו. אין יום נקי משמועות רעות, ביזה ושוד בבתים ובחנויות. היהודים מסתגרים בשכונה אין יוצא ואין בא.
היהודים הגיעו לחרפת רעב. רבנים הכריזו על ימי צום וקהל גדול מתאסף ברחבת בית העלמין לתפילה ולתחנונים. אנשים הלכו יחפים לרחבה, יושבים על הארץ לקריאת תהילים ולשמוע תוכחות מוסר. ומשם הלך הקהל לבתי כנסת להתפלל בתרועה ובקול שופר. בתרס״ח שוחררה דבדד מעול בוחמארה.
מרד בוחמארה גרם לשינויים בקהילה: בשנות המרד התמנה כאמור נגיד הכהנים למושל העיר דבדו, המתיחות בין הכהנים והעם הגיעה לשיא, בריחה ועזיבה של יהודים רבים לערי אלג׳יריה, לאוג׳דה, ולמליליה.
כאשר הצורר נפל ונלכד השפעת משפחת מרציאנו גדלה ונגיד הכהנים, איש המורד, הודח מתפקידו ועזב את דבדו. אין ספק שתדמית משפחת הכהנים נפגעה מכך ששיתפו פעולה עם הרוגי. מאידך נגיד משפחת מרציאנו זכה לתמיכה מצד אנשי המלך ומצד שלטונות צרפת והרי בני מרציאנו נתנו חסות לקצין פוקו בשנת 1884.
ג׳ראדה היא לעווינאת
ימים קשים עברו על יהודי ג׳ראדה ואוג׳דה. בשנת תש״ח נפוצו שמועות על טבח קרוב מצד המוסלמים. את השמועות חיזקו תקריות שבהן יהודים הוכו קשות והוכרז חרם על מסחר ומגע כל שהוא עם יהודים. מתח כבד וחרדה שררו בקהילות אלה.
ראשי קהילות אוג׳דה פנו לממונים על הסדר, אך לא היו תוצאות לפנייתם. ביום שני השבעה ביוני 1948, באוג׳דה התקיף ההמון, בתים וחנויות של יהודים: ארבעה, נהרגו, עשרות רבות נפגעו ובתים וחנויות נבזזו. בליל השמונה ביוני אירעה התפרעות בג׳ראדה, עיירה קטנה סמוכה לאוג׳דה: שלושים ושבעה יהודים נרצחו ביניהם הרב המקומי רבי משה כהן הי״ד, וקרוב לשלושים נפצעו.
הסיכות למאורעות ג׳ראדה ואוג׳דה היו הידיעות על ג׳יהאד עמי ערב נגד הכרזת מדינת ישראל, ושמועות שהעיר אוג׳דה משמשת בתחנת מעבר ליהודי מרוקו בדרך לעליה ארצה. ניצולי הטבח האכזרי נשבעו לבל יחזרו לג׳ראדה לעולם, והכריזו חרם על מקום פורענות זה. קינות לזכר הטבח הנורא חיבר רבי שלמה כהן זאגורי. המאורעות גרמו זעזוע בין יהודי מרוקו ובמיוחד בדבדו שרוב ההרוגים היו מיוצאי הקהילה.
Tehila le David.R.D.Hassine
LA COMMUNAUTE JUIVE MAROCAINE AU XVIIIe SIECLE
Au XVIIIe siècle, la communauté juive marocaine reste étrangère aux deux courants spirituels qui bouleversent le monde juif: le hassidisme, puis la haskala. Elle bénéficie, pendant le règne du sultan Moulay Ismaïl (1672-1727), de la
stabilité politique et de la sécurité relative imposées par ce monarque autoritaire, qui choisit Meknès pour capitale.
Ce nouveau statut privilégié de la ville favorise le développement économique et intellectuel de la communauté juive, qui va finir par rivaliser avec celle de Fez, jusque-là le centre incontesté de la culture juive marocaine.
Cependant, les juifs restent soumis aux exactions arbitraires et ruineuses du sultan et de ses représentants, ainsi qu'aux violences sporadiques des soldats de sa célèbre Garde Noire, les 'abid, dont il s'assure la fidélité en les laissant de temps à autre se livrer au pillage. Ainsi, le mellah de Meknès est mis à sac en 1704 et 1720
Moulay Ismaïl inspirait une telle terreur que l'historien contemporain Aboulqâsem Ben Ahmed Ezziani note avec satisfaction que " le pays jouissait de la sécurité la plus complète.
Un juif ou une femme pouvaient aller de Oudjda à l'Oued Noun sans que personne osât leur demander d'où ils venaient, ni où ils allaient", in Le Maroc de 1631 à 1812, traduction d'Octave Houdas (Paris, 1886, et Amsterdam, 1969), p. 52. Ce témoignage est confirmé par la "Relation des Rédempteurs dela Merci", in Les Sources Inédites de l'Histoire du Maroc, Dynastie Filalienne (Paris, 1960), 6:639-640.
Dans les rares cas où un voyageur juif était tué par des voleurs de grand chemin, Moulay Ismaïl tenait pour responsable le chef de la localité ou de la tribu près de laquelle le crime avait été commis, et il le forçait à dédommager la famille de la victime
Le chroniqueur Shémouel Ben Shaoul Aben Danan rapporte notamment les souf frances de la communauté juive de Fez, totalement ruinée par les sommes exorbitantes extorquées sans trêve par Moulay Ismaïl, ses fils et leurs mandataires, entre 1701 et 1705, ce qui entraîne la fuite des habitants du mellah.
Entre1721 et 1724 les juifs de Fez sont particulièrement éprouvés par une famine terrible, qui fait périr 2.000 personnes par an, et cause un millier de conversions à l'islam. Le mellah de Fez est de nouveau déserté par ses habitants, dont beaucoup se réfugient à Meknès.
La mort de Moulay Ismaïl, en1727, l'année-même de la naissance de David Ben Hassine, plonge le Maroc dans une longue période d'anarchie, qui va durer une trentaine d'années. Toute la jeunesse du poète sera marquée par ces années cruelles pour le judaïsme marocain
Chaque prétendant au trône impose lourdement la population juive, ruinant des communautés entières. La Garde Noirede Moulay Ismaïl, laissée à elle-même, dépose à sa guise les sultans et dévaste le nord du pays. Le 3 août 1728, la ville de Meknès est saccagée. Le soir même, le mellah sans défense est livré au pillage, les femmes sont violées, 180 juifs sont massacr.
Ces guerres civiles ne cessent qu'en 1757, à l'avènement du sultan Sidi Mohammed Ben 'Abdallah, pendant le règne duquel se déroule la vie adulte de David Ben Hassine.
Les historiens marocains se plaisent à louer la sagesse de Sidi Mohammed, "le véritable architecte du Maroc moderne", qui "sait s'imposer à l'armée" et "réduit les tribus à l'obéissance". Ya'aqov Moshé Tolédano note "la bienveillance de Sidi Mohammed qui, phénomène unique chez les souverains marocains, sut s'entourer de nombreux juifs à qui il confia des postes ministériels".
Mais, même s'ils reconnaissent que Sidi Mohammed est moins cruel que ses prédécesseurs, les observateurs européens le décrivent comme le plus cupide, "le plus arbitraire des monarques, qui disposait de façon absolue de la vie et des propriétés de tous ses sujets".
Le jugement de Louis Chénier, Consul de France au Maroc de 1767 à 1782, est encore plus sévère:
Le gouvernement de Maroc est despotique. De tous les gouvernements connus, c'est sans contredit le plus absolu. C'est un seul homme qui commande ce qu'il veut à plusieurs millions d'esclaves asservis à l'opinion, toujours prêts à obéir, qui respectent jusque dans les caprices du despote les décrets suprêmes de la divinité.
Le souverain du Maroc fait la loi et la défait: elle dépend entièrement de sa volonté et de sa fantaisie, et, quelque contradiction qu'il y ait, le sujet exécute et n'a aucun droit de représenter: sa soumission assure son existence.
L’empereur du Maroc est le propriétaire de toutes les terres. Il est l'héritier de ses sujets. Il est le maître de leur vie et de leur opinion. Il règle leurs volontés. Il résulte de cette position effrayante que ces peuples, toujours abattus par la terreur, sont dépouillés de toute ambition.
Ils n'ont ni honneur, ni sentiment, ni courage. Ce prince ne règne donc que sur des esclaves qui ont à peine la liberté de penser, sur des déserts et sur des ruines, puisque, par cet enchaîne- ment de vices, qui résultent d'un gouvernement tyrannique et oppressif, ses sujets doivent être nécessairement lâches, pauvres et paresseux.
Une telle oppression ne peut qu'aboutir à l'avilissement général de la population, dont souffre en particulier la minorité juive, totalement dépourvue de pouvoir politique. En tant que dhimmis– sujets "protégés", tributaires des musulmans, les juifs marocains subissent cette oppression avec une rigueur accrue, comme le confirment les récits concordants des rabbins chroniqueurs et des voyageurs européens de passage dans le pays, ainsi que les complaintes de poètes contemporains comme Shélomo Halewa ou David Ben Hassine, qui pleure sur son "peuple écrasé… asservi, martyrisé.
Les juifs sont soumis à toutes sortes d'humiliations. Ils ne peuvent porter que des vêtements noirs, depuis la calotte qui leur couvre la tête jusqu'aux chaussures. A Fez, ils doivent porter des sandales de paille.
A Meknès, Salé et Marrakech, ils sont contraints de marcher pieds nus dès qu'ils sortent du quartier juif, et partout, ils doivent ôter leurs chaussures quand ils passent près d'une mosquée.
"Les Arabes, même s'ils sont esclaves, se déplacent à cheval; les juifs, même quand ils occupent une fonction importante, marchent à pied comme des esclaves!" ironise le voyageur italien Samuel Romanelli.
On ne leur permet de monter que des mules car, "selon une opinion courante chez les Maures, le cheval est un animal trop noble pour pouvoir être utilisé par des infidèles comme les juifs".
Pour la même raison, un juif n'a pas le droit de porter une épée. "Les Mauresmanifestent plus d'humanité envers leurs bêtes qu'envers les juifs", note Lempriere.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שמש ממערב – יצחק גורמזאנו אגדת חייו של רבי חיים בן עטר
שמש ממערב – יצחק גורמזאנו
אגדת חייו של רבי חיים בן עטר
הוצאת מסדה – 1985
רבי חיים בן עטר הינו אחת מדמויות המופת שהקימה יהדות צפון אפריקה. כמאתיים וחמישים שנה חלפו מאז הלך לעולמו בירושלים, אליה עלה ממרוקו, אך דמותו הפכה לאגדה עוד בחייו.
איש הנגלה והנסתר פרשן התורה ומקובל, מטיף ליישובה של ארץ ישראל וחולם על חידוש הקוממיות היהודית בה. 
שמעו הגיע עוד בימי חייו לקהילות החסידים שבמזרח אירופה, ואגדות נרקמו על קשריו עם הבעל שם טוב, מייסד החסידות.
עלילת חייו המרתקת של רבי חיים בן עטר נפרשת לעיני הקורא ברומן ביוגרפי זה.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 377.
מתחילה באו לפני ישועה בן שלם אדהאן ואשתו קובלים ומתרעמים על החכם השלם כבו הרב יוסף בן זכרי באמרם שבחנם עכב מלהחזיר בתו לבנם ושהיא ממאנת בבנם הנזכר והגידה לפני אחת מהשכנות שהליכתה לבית אביה הייתה מחמת שלילה אחד היה החתן והכלה ואם החתן ישנים בבית וגנבה עצמה אם החתן והניחה החתן והכלה לבדם ושמעו צעקת הכלה ועמדו על הפתח לקרוא לו לפתוח הבית.
ושמעו שהיה אומר לה תשתוק והיא אומרת הרפה לי ידי ואשתוק וכשיצאה ראו ידיה מאדמים במקום תפיסה, ושלחתי שלושה תלמידי חכמים להחזיר הבת הנזכרת כדרך כל הארץ ונומיתי להם אם הליכתה לבית אביה מחמת כן אנו משבעין להחתן שלא להכותה עוד ואם יעבור יוצא ויתן כתובה.
ובעניין המיאון ראיתי ביד אביה שטר כתוב וחתום כראוי שקיבל החתן על פה בעניין שבועה וקנין לגלגל עמה בעניין תשמיש ולשא יהיה לה דין מורדת מתשמיש עד שתגיע להיות רואה דם, ובכן באו שניהם ועמדו לפני הדין וטען אבי החתן שהבת הנזכרת עברה יותר מי"ב שנה ויום אחד וחשיבה כגדולה ומה רוצים להמתין עוד.
ועוד טען שזה התנאי שהתנו על בנו הוא שהיה עומד על הנישואין ולא ידע מזה וגם בנו בתוך קהל ועדה בבוא החתן לבית חמיו באימה ובושה וכלימה להתחייב על הכתובה בו בפרק הזכירו לו העדים עניין זה ולהיותו מבוהל לא שת לבו ולא הבין דבריהם ואילו היה יודע לא היה נשבע.
ועוד שהם גרמו לה המיאון שמלילה א' כשלא רצתה להתייחד עם החתן הוכרחו אביו ואמו ללון עמהם בבית והוא עם האב והיא עם האם וגם הדמים שנמצאו בבגדה אינם דם בתולים כי לא נגע ולא פגע ונומיתי להם כל הדברים יגיעים ופטומי ממילי נינהו דכיוון שקיבל עליו בקניי גמור ושבועה חמורה לגלגל עמה ב' תלמידי חכמים החתומים בשטר לא נחשדו לכתוב עד שפרשו לו בלשון שהבין.
ואם לא היה מקבל תנאי זה לא היו מוסרים בתם לחופה כלל, איברא דבעניין הלינה צריכה להתייחד עם חתנה לגלגל עמה לרצותה לבא עליה כדרך כל הארץ או על ידי תחבולה וכיוצא אבל לא יתחייב להיות בין האנשים והיא בין הנשים שאין כאן נישואין כלל וקיבל אביה את הדין וביקש מאבי החתן ששלושה לילות הראשונים ילינו עמם בבית עד שירצו את בתם להתייחד עם חתנה .
וכבאו להשביע החתן לא נתרצה ואמינא ליה שמן הדין חייב לישבע שלא יכה אותה ושאם יכה אותה יוצא ויתן כתובה והלכו מלפני אבי החתן לרצות את אבי הכלה לרצות את בתו. והיום יום ב' בשבת י' מרחשון עמדו עוד לדין לפני וטען אבי החתן שמתירא שתצעק חנם ותאמר שהכה אותה ונומיתי לו וכי מפיה אנו חיין אין שומעין אלא לשני עדים שיעידו שראו שהכה אותה ואביה קיבל עליו את הדין ואמר לו שישבע בנך אני מכריח את בתי להתייחד עם חתנה מעכשיו בלתי לינת אביו ואמו כלל.
ואבי החתן היה משתמיט בדברי הבלים שלא יישבע בנו, ומעתה שהעיכוב מצד אבי החתן מחוייב במזונות הבת כל זמן זהיא בבית אביה. ואם יקה עורף שלא לקבל עליה את הדין יוצא וייתן כתובה שהרי מן הדין אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהן ועבירה היא בידו כמו שנאמר מורם בסימן קנ"ד ס"ג בהודאה גמורה יעויין שם, ואם לא היה מושבע ועומד לגלגל עמה בעניין התשמיש היא אפשר לאיים עליה ולהכותה כדי שתשמע לו והשתא דחייב עצמו לגלגל עמה ברצון אינו יכול להכותה על ככה ואם יעבור יוצא וייתן כתובה ולראייה חתמתי בזמן הנ"ל וקיים
שאול ישועה ס"ט
ומלבד עדות האישה שהעידה לפני הביאו לפני הבת ביום שהלכה לבית אביה ובגדיה למעלה מלוכלכים בדם כימי שיצא דם מפיה או מנחריה ולראייה חתמתי
שאול ישועה ס"ט.
סוף תעודה מספר 377
תעודה מספר 96
התק"פ – תקפ"ד – תקפ"ה
בתלת כחדא חוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כבוד הרב רבי חיים אהרן בן הרב שלמה בן מאמאן והיקר שלמה בן שמואל ה"ן חמו ידיע אדבדובי בתורת עדות גמורה בזה הלשון איך יודעים ידיעה נאמנה אן מנור אמא כלו לודאייא למללאח די פאס פעם ראשונה מנאיין ווצל לכבאר להנא לצפרו.
רחלו ליהוד לדייאר לגויים ודכלו וואחד נהאר לדאר זי חמד אלחסאר וזברו תממא פוואחד לגרפא שהיא לצד ימין העולה להאלפוקי שבחצר הנכרת יצחק בן ישועה אפרייאט ובני ביתו סאכן פהאד לגרפא ולקס דייאלו מעאה פהאד לגרפא הנזכרת
וברר בעדותו שלמה הנזכרת אן זבר לפראסקירא די יצחק הנזכר פלבית די תחת לגרפא הנזכרת מעא קס אכור תמא וזבר פלגרפא סגערא הסמוכה לגרפא הנזכרת אזית די ענד יצחק הנזכר מכוון תמא עד כאן סיימו עדותם.
וקבלנות כדחזי וחתמנו הכא תרי מגו תלת והי"ז שלשה ועשרים יום לחודש אדר הראשון שנת ה"א וחמש מאות ושמונים וארבע ליצירה.
מסעוד יתאח ס"ט – שמעון אזולאי.
בתלת כחדנא הוינא ואהד קדמנא היקר בן הרב אברהם המכונה סקרון בתרות עדות גמורה אים פלעאם די פאס תכל פאס למררא לוולא גאן דוד הנזכר מתעללם די הרב יצחק אפרייאט ודי הרב ימין אלערבי לאיין כאנו מסרוכין
ומנאיין תפעפעו ליהוד וכאנו ירחלו קסהום לדייאר דלגויים מסא דוד הנזכר יעאוון ליצחק הנזכר וכאן ירחל מעאה לקס דאר זי מחמד אלחססאר די ליום חללהא באבהא הרב יוסף בן שרביט ידי בן ביהי למללאח ובירר בעדותו באיין כאן ירחל מעאה לקס לגרפא ולבית די פדאר הנכר.
וקאלו יצחק הנזכר לדוד הנזכר כון עד באיין האד אסכרא די כא נסכר והאד לקס די כא ננזל םהאד אדאר נכון זוכה בחזקת ישוב דדאר כלהא עד כאן סיים עדותו ולראיה ע"ה חתמנו פה תרי מגו תלת והיום זה שלושה ימים למרחשון שנת ה"א וחמש מאות ושמונים וחמש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים
עמרם אלבאז – אליהו אזולאי.
עוד בתלת כחדא הוינא ואהד קדמנא היקר משה בן יחייא המכונה אלבאז בתורת שבועה גמורה וברורה אן פזמאן די אתכל פאס לא תקום פעמיים צרה לממרא לוולייא כאן משה הנזכר זאר מעא יצחק הנזכר פדאר ומנחית רחל יצחק הנזכר לדאר סי חמד אלחססאר די חללהא באבהא יוסף בן שרביט ידי' ביהי למללאח רחל מעאה משה הנזכר לדאר הנזכרת.
ובירר בעדותו באיין נזל קסו יצחק הנזכר פלגרפא ולבית די פדאר הנזכר וקאלו יצחק הנזכר למשה הנזכר כון עד באיין ראני כא נעמל לחזקב פהאד דאר כללהא עד כאן סיים עדותו.
וקבלנוה כדחזי ולראיה על הכל חתמנו הכא תרי מגו תלת ארבעה עשר יום לחודש מרחשון של שנת ה"א וחמש מאות ושמונים ליצירה ושריר ובריר וקיים. ומפי המגידים אמרו שקרוב לשנה ויותר הם דרים שם ואח כך חזרו להאלמללאח…
עמרם אלבאז – אליהו אזולאי.
תרגום תעודה מספר 96.
בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כבוד הרב חיים אהרן בן רבי שלמה המכונה בן מאמאן והיקר שלמה בן שמואל המכונה בן חמו ידיע אדבדובי בתורת עדות גמורה בזה הלשון איך יודעים ידיעה נאמנה שאחרי ששללו לודייא שכונת היהודים בפאס פעם ראשונה כשהגיעה השמועה לכאן עיר צפרו עברו היהודים לגור בחצירות של הגויים.
ונכנסו יום אחד לחצר סי חמד אלחססאר ומצאו שם בעליה אחת שהיא לצד ימין העולה להאלפוקי שבחצר הנזכרתאת יצחק בן ישועה אפםרייאט ובני ביתו דרים בעליה הנזכרת ורהיטי ביתו מונחים בעליה הנזכרת עם כלי בית אחרים.
ומצא בחדר הקטן הסמוך לעליה הנזכרת אוצר של שמן זית של יצחק הנזכר עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת היה זה שלשה ועשרים יום לחודש אדר הראשון של שנת התקפ"ד ליצירה. – 1824.
בתלת כחדאהוינא ואסהד קדמנא היקר דוד בן הרב אברהם המכונה שוקרון בתורת עדות גמורה שבשנה שפאס נשללה בפעם הראשונה היה דודו הנזכר שכירו של היקר יצחק אפרייאט ושל היקר ימין אלערבי שהיו שותפים וכשהתחלחלו היחודים מהמהומה והתחילו להעביר רהיטי ביתם לחצירי הגויים הלך דוד הנזכר לעזור ליצחק הנזכר והיה מסיע עמו כלי ביתו לחצר סי חמד לחססאר שהיופ פתח פחתה היקר יוסף בן שרביט ידע ביהי לשכונת היהודים.
ובירר בעדותו שכשהיה מסיע עמו כלי הבית לעליה ולבית שבחצר הנזכרת אמר לו יצחק הנזכר לדוד הנזכר היה עד שבתשמיש שאני משתמש וכלי ביתי שאני מניח בחצר זו אהיה זוכה בחזקת ישוב של כל החצר עד כאן סיימו עדותם.
ולראיה על הכל חתמנו פה תרי מגו תלת והיה זה שלושה ימים למרחשון שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים וחמש ליצירה.
עוד בתלת כחדא ואסהד קדמנא היקר משה בן יחייא המכונה בן אלבאז בתורת עדות גמורה וברורה שבזמן שנשלל פאס פעם ראשונה, לא תקום פעמים צרה היה משה הנזכר שכן עם יצחק הנזכר בחצר אחת. וכשהביר מלטטליו יצחק הנזכר לחצר סי מחמד לחססאר שפתח דלתותיה לשכונת היהודים יוסף בן שרביט ידע יביה עזרו בהעברת הריהוט לחצר לחצר הנזכרת
ובירר בעדותו שכשהניח מטלטליו יצחר הנזכר בעליה בבית שבחצר הנזכר אמר לו יצחר הנזכר לשמה הנזכר היה עד שאני מחזיק בחצר כולה עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי ולראיה על הכל חתמנו הכא תרי מגו תלת ארבעה עשר יום לחודש מרחשון של שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ליצירה
סוף תעודה מספר 96
פאס וחכמיה
הדפוס.
אומני הדפוס מפורטוגל הקימו בית דפוס בפאס בשנת רע"ו – 1516 שהיה שייך לרבי אליעזר טולידאנו בחיסבון, והבעלים היו רבי שמואל ורבי יצחק בנו, הספר הראשון שנדפס בפאס, באותה שנה, היה ספר אבודרהם ובמשך חמש שנים לקיומו נדפסו לפחות שישה ספרים ומאז העבודה בדפוס הופסקה בשל חוסר הנייר שהספרדים מקנאת הדת אסרו שמלוח למנוע הדפסת ספרי דת יהודים.
חברות.
חברת הצורפים " אלסכאכין " אצייאגין, הכנת המתכת זהב וכסף וצירופה מסיגים יהודי פאס הצטיינו במלאכה זו והוציאו מתחתי ידם תכשיטים יפים להליא ובראשית המאה הי"ח היו בפאס כשבעים צורפים מהם עשרה זהבים, במלאכה הייתה גם מלאכת לבזום דלנצ'אם אבזמי חגורות.
חברת החייטים רקמה בחוטי משי, ולחבר קצה עם קצה " אלברשמאן ואלשבאך " " לחזום ", חגורות העשויות ממשי, " תאחרארת " מלאכת המשי החל מעבוד המשי והכשרתו לאריגה וכלה במלאכת אריגת המשי ועשיית אביזרי הלבשה ממנו, " עקאד " כפתורים רקומים במשי, עשיית הכובעים שהיו משונים משל גויים אחיטי צפוי לקיר מבד קטיפה ירוק ואדום מעשה רקמה בצורות שונות, גאפאראת מלבושים עליוניים מעילים וכו'….החליפה הבדעייא הקפטאן, ה"קסוווא " והמכנסיים " כייאטאת למלף ".
חברת סופרי סת"ם מומחים לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות במסגרת החברתית הזאת הייתה גם קביעת עתים לתורה ולתפילה ולגמילות חסדים.
בעלי האומנויות היו מתרכזים לפי מקצועים במקום אחד ובמקומות נקראים שווקים שוק החייטים, שוק הרצענים, שוק השולחנים, שוק הרוכלים, שוק לגזל, שוק מוכרי בשמים אלעטארין, שוק מוכרי פירות וירק, שוק הקצבים וכו'……
מלאכת " צפאר " או " תאספרת " ייצור כלים מנחושת צהובה : מגשים, מחתות, פמוטות. " רכאבאת " משוורות מכסף ונחושת לרוכבי הסוסים. " תאחדאדת " נפחות, רצענות, והיא במובן השני, רידודו של חוט זהב עבה לעלה דק וליפופו על חוט של משי ונקרא " סקללי ".
על פרטי תעשייה זו ראה " אומנים ובעלי מלאכה " – חיים בן טוב, ספונות, ספר יוד, ירושלים תשכ"ו. וידועוה משפחת כוהנים במרוקו שכינוייה כהן סקלי ולפי המשוער מוצאה מהאי סיציליה.
תעשיית הנעליים מעור שהייתה בהיקף גדול, מלאכת חרשי עץ מסגרות רשתות ומעקות, מלאכת עוואד ייצור קלשונים, אופני עגלות ידות כלים.
מלאכת קרשאל ייצור מכשירי לסריקת הצמר בצרפתית נקרא ,CARDES.
בניה וחקלאות.
קניית שדה לפירותיו יערות של זיתים, סבוב בכפרים לקניית תבואה, לאחסנה בזמן הזול ולמורכת בתקופת היוקר. כוורת לדבש ותעשיית השעווה, גידול בקר וצאן ומכירת חלב. מסחר בטבק. עיבוד עורות. מסחר בשמן. גתות ותעשיית הסבון. ייצור סופגניות. מכירת פחמים. " בקאלין " חנויות מכולת. רוכלות, אופי עוגות. רופאים, משוררים, מגידי עתידות.
גזירות ושמדות.
באיגרתו של רב שמואל בן חפני כותב :
ישאו אחינו שלום ממני ומן ישראל סופר הישיבה בחורינו המהיר בתורת יי ומן ראשי הסדרים וראשי המדרשים והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים והחכמים ובני הגאונים והשופטים והתנאים והתלמידים והסופרים כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו.
ואל אלוהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב המכ תמכהו הכהן ( ישעיה, כז, ז ).
ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר אז תשמח בתולה במחול וגו'…. ( ירמיה לא, יג ).
ולפניו נהלל ואותו נודע על הרעה ועל הטובה ( תולדות היהודים הירשברג, עמוד 76 ). והוא קושר בהשערה מכתב זה למאורעות שאירעו בזמן המאבק בין בית אומיה לשבט הזנאתה הברבי על השלטון בפאס.
עבד אל מומין בפאס הכביד אפו גם על היהודים הושבים בפאס להמיר דתם בדת מוחמד וללכת לבית תפלתם ולהתפלל וסגר כל בתי כנסיות וזו הייתה סיבת בריחתו של רבי מימון ושני בניו לאלכסנדריה של מצרים ( כסא המלכים ). יוסף בן עמראן נשתמד וכשחזר ליהדותו היה חבריו של הראב"ע ( תולדות הירשברג א, עמוד 349 ).
הגיאוגרף ליאון האפריקני יודע לספר על הסכנה הנשקפת ליהודי פאס מפעם לםעם, כי שבט המרינים, אשר התנשא למלוך מקרב ברית שבטי המדבר, והיה במות המלך נהגו השבטים להתאסף יחד ולעלות על עיר הבירה בבהמתם ונשקם ולתבוע זכות ירושת השלטון ולרגל זה מהרו החמסנים והקנאים למיניהם להסית ההמון ביהודים ולשים את המללאח לבז ולשלל.
ומוסיף עוד לספר שהיהודים ישבו בראשונה בפאס אל באלי העיר. ובכל פעם שנשמע דבר מותו של המלך היו מתנפלים עליהם ושדדו את נויהם וכדי להצילם מסכנה זו נזקקו המלכים להעביר אותם מהעיר הישנה לעיר החדשה, היא עיר המצודה והיכל המלך, ובמחיר ההצלה הזאת שמו עליהם מסים, ושם הם יושבים על ככר ארוכה שעליה בנויים בתי כנסיות הדירות והחנויות.
בימי המרד של תכ"ד – מח להיג'רא 56 – 1033 נהרגו בעיר פאס יותר מששת אלפים יהודים ומשנת 1145 והלאה התחילו הרדיפות נגד היהודים ועל הזמן הזה קונן רבי אברהם אבן עזרא את קינתו.
אוי אפס / כל קהל פאס / וחיש אבדו במהרה
עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא
עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה
ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה
ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא
ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה
וחנזין / מתחננין / בקול עבר ובצורה.
ולפי הכתב יד מטריפולי השמד היה בשנת אלף שבעים ושתיים שנה לאחר חורבן בית שני כלומר השנים – 1138 – 1140 לספירת הנוצרים.
בימי האלמווחדים היו יהודי פאס מובדלים מיתר התושבים בסימני נוול ללבוש בגדים כבדים עם בתי זרוע ארוכים עד לשוקים ולכסות ראשם בצעיפים גדולים ובמצנפות צהובים, ושלא ללבוש ירוק כלל.
ומדי פעם בפעם היו התנפלויות על היהודים עם נזקי טבע מחלות, שריפות דבר ורעב. ובכל פעם הרגו מהם מספר רב ומרוב הצרות היו נאלצים להמיר את דתם.
ליאון האפריקאי כותב על מצב יהודי פאס : " הם בזויים בעיני הכל אין איש מהם רשאי לנעול נעלים ואין להם כי אם סנדלים מגומא, הם חובשים לראשם מצנפת שחורה, מי שרוצה לחבוש כובע, עליו לתפור עליו חתיכת בד אדומה.
בדומה לזה כותב מרמול כרך ב' עמוד 70 : " כיוון שאומה זו מעונה מאוד באפריקה, יורקים על פניהם ברחובות, מכים אותם, לא מרשים להם לנעול נעליים. רק לאחדים שרגילים לבוא אל המלך והגדולים, יתר היהודים אין להם כי אם נעליים מגומא, ובבואם אל המלך הם מחויבים לחולצם.
כן הם מחויבים לחבוש מצנפת שחורה ועליה או על הכובע, וכן על בגדיהם צריכים לשים טלאי כדי להיבדל מאחרים, אם יש יהודי עשיר והמלך מחרים את ממונו, ולפעמים אפילו לוקח את חייו, אך יודעים הם להסתיר יפה והם פקחים בעסקים, עד שהמלך והשרים מפקידים בידיהם ניהול משקם והכנסותיהם….באופן כל אחד מהשרים יש לו בן משק יהודאי, דבר העוזר ליהודים להתבסס וחשוב להם מאוד.
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains
Côte atlantique
A Casablanca, les cérémonies du mariage commencent un jeudi, intitule "nhar hsäb sab' iyyäm". Ce jour-là, !a mère du fiancé, ses soeurs et les tamzwarät de la famille, ainsi que plusieurs invitées, rendent visite à la famille de la jeune fille, et offrent des plateaux contenant de la farine, du henné, du savon, des chaussures, des fruits secs et des bijoux.
On confectionne ce soir-là une amulette appelée srira, que les fiancés doivent porter au poignet jusqu'au jour du mariage. La srira contient du hermel (peganum harmala), réputé pour surmonter la peur des démons. Les fiancés ne pourront plus quitter la maison, sauf pour certaines cérémonies, et doivent être toujours accompagnés.
Tout en chantant des chants appropriés, les femmes s'adonnent aux préparatifs du mariage, qui dureront jusqu'au lendemain après-midi.
Vendredi soir, les deux familles assisteront ensemble à l'office religieux à la synagogue. D'après Nataf, , à la fin de l'office le fiancé va baiser la main du futur beau-père, et, de suite après, sous un prelexte, quelconque, se fâche avec lui. Le beau-père doit alors, par tous les moyens, essayer d'apaiser sa colère. Un diner copieux les réunira encore dans la maison de la fiancée, où les hommes et femmes prennent leur repas dans des chambres séparées.
Samedi est le "sebt el badiän" – ou "sabt erray".Le samedi du commencement", début du mariage. Les Musulmans se servent aussi du même terme: el bdou, "le commencement".. Au matin, le fiancé et ses amis prennent part à la prière dans la synagogue du père de la jeune fille.
Après l'office, tous les assistants sont invités par les parents de la jeune fille, qui servent à cette occasion de !a viande, des oeufs, de pommes de terre, des salades et de la mahia.
En même temps, les amies de la fiancée, habillées de leurs "ksswa alkbira", viennent admirer son trousseau, qu'on expose ensuite à la vue de tous les invités présents. La jeune fille offre du thé et des gâteaux à ses amies, qui lui tiendront compagnie jusque tard dans la nuit.
Le fiancé, accompagné de ses amis, vient alors surprendre la fiancée, couchée dans son lit recouvert d'un voile et entourée de ses compagnes. Ils soulèvent le lit, découvrent le voile et donnent cours à leur joie. Mes informateurs n'ont pu éclairer le sens de ce jeu. Un déjeuner, réunissant les deux familles, ainsi que quelques invités, terminera les diverses réjouissances.
Comment expliquer ce jour-là, la liberté avec laquelle les jeunes gens abordent la fiancée et ses amies, dans une société où la séparation des sexes est si stricte? En effet, ils possèdent certains droits, qu'ils gardent jalousement. La clef du problème réside dans la réunion, ce soir-là, d'un certain nombre de jeunes gens dans la maison du fiancé, à l'occasion de laquelle un groupe communément appelé ici 'zara ou lslan se formera.
Leurs fonctions sont bien claires et bien définies, mais les renseignements abondent moins sur la formation pratique du groupe. Au cours de la réunion, cinq jeunes hommes seront choisis, et, à partir de ce moment, resteront attachés au service du fiancé. Les principaux critères pour l'élection de cette cour sont: a) le fait d'être un ami personnel du fiancé, et b) la possession d'une certaine expérience de la vie: un jeune homme nouvellement marié peut faire partie du groupe, qui joue aussi un certain rôle dans la préparation sexuelle du fiancé. Celui- ci est nommé Sultan. Il choisit un vizir et distribue d'autres fonctions, dont la plus importante est celle de trésorier. On constitue une caisse qui servira à couvrir les frais des repas pris en commun.
Après cela, le fiancé, accompagné de sa cour, va à la maison de la jeune fille, où une grande assistance l'attend. A son arrivée, commencera la curieuse cérémonie intitulée azmomeg. La signification du vocable ainsi que le sens de la cérémonie sont tombés dans l'oubli. Ce qui est encore plus remarquable c'est que Y azmomegn'est pas très connu des Musulmans d'Afrique du Nord. Ce serait donc une cérémonie particulière aux Juifs marocains.
La mère du marié aura pris la précaution d'offrir ce jour-là, un plateau spécial contenant du sucre, du henné, un oeuf, du qronjal (clous de girofle), un miroir, du calicot blanc, le tout recouvert d'un foulard. Le soir, quand toute l'assistance est rassemblée, un jeune homme, jamais le fiancé, prend l'oeuf et le brise sur la tête de la fiancée, pendant que les femmes scandent : " 'bâto, 'bâto : Elle l'a pris, elle l'a pris, ollâh ma hbbàto": Par Dieu, elle ne le cache point. Ensuite, une des tamzwarâtdépose sur la tête de la fiancée du henné, un miroir, du qronfal, et couvre ses cheveux avec le morceau de calicot. Elle devra rester ainsi jusqu'au mardi soir ou mercredi matin.
A partir de ce soir, les jeunes filles amies de la fiancée forment une cour dont la principale occupation est de lui tenir constamment compagnie.
A Azemmour, le samedi matin, le père de la jeune fille invite les assistants de la synagogue à venir chez lui. C'est le "sebt al badian". Les deux familles déjeunent ensemble. Le soir, on expose le trousseau de la jeune fille, qui sera admiré par tous les invités.
A Mogador, les cérémonies commencent un jeudi, intitulé "nhar rssim".Les femmes se réunissent dans la maison de la fiancée. Dans le plateau où on pétrit le pain, on met des pièces de monnaie conservées de génération en génération et destinées à porter bonheur au nouveau couple. Samedi est le "sabt al qdïm", que les deux familles fêtent chez la mariée. Le soir, les musiciens viennent agrémenter la réunion. Ici, on pense que briser l'oeuf sur la tête de la jeune fille adoucira la vie des futurs époux.
A Safi, c'est aussi le "sabt al badian" qui réunit les deux familles et plusieurs invités dans la maison de la fiancée. On aura pris soin de préparer beaucoup de nourriture pour cette journée.
A Rabat-Salé, le mariage commence le samedi "sabt rssim", le mercredi d'après a lieu un bain froid de la fiancée; jeudi, Yazmomeg, et le samedi suivant est le "sabt erray".
דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן
המתנחלים החדשים שהגיעו לתורם באו מכפרים וערים שונות במרוקו (מחוץ להרי האטלס) ולא היו ביניהם קשרי שארות. ההתיישבות ברוממה נכפתה עליהם. הם סירבו לקבל משקים וכן לא לקחו חלק בניהול ענייני המושב עם מתיישבי רוממה הוותיקים.
הם מצאו תעסוקה בסביבת רוממה, רובם כפועלים בכפרים הסמוכים! אחדים מהם אף הועסקו באופן סדיר על ידי ותיקי רוממה. כאשר נזכיר אנשים אלה בהמשך הדברים בספר נכנה אותם ׳מתיישבי תורם׳, כדי להבחין ביניהם לבין המתיישבים הראשונים ׳אנשי רוממה׳.
אנשי רוממה נהגו לכנות את מתיישבי תורם ׳עולים׳, ואילו האחרונים קראו לאנשי רוממה ׳ותיקים׳. דיוננו עוסק בעיקר במתיישביה הוותיקים של רוממה. נסקור עתה את נושאי פרקיו של הספר: הפרק הבא, השני, עניינו שחזור דמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרום־תוניסיה.
הבנת חיי האנשים בהווה מחייבת ידיעה בטיב שורשיהם התרבותיים והחברתיים. על אף שנסיבות החיים בישראל השתנו בתכלית, נראה כיצד מוסיפה מורשת העבר בגילגולים שונים ובדרכי עקיפין לשמש גורם בעיצוב חיי ההווה.
הפרק השלישי משמש פתיחה לפרקים האתנוגרפיים. שוקד מתאר בו את חוויותיו האישיות בעת שהייתו ברוממה. הוא עומד על הבעיות המיוחדות שבפניהן ניצב האנתרופולוג החוקר במסגרת חברתו, שלא כאנתרופולוג היוצא לחקור חברה זרה ורחוקה, ואין בלבו יחס אישי כלפיה.
בפרק הרביעי אנו נכנסים לבעיה של הבנת התמורות הדתיות המתחוללות בקרב יוצאי צפון־אפריקה בארץ. במסגרת הוויכוח העיוני על שיטות בחקר שינוי חברתי, ויכוח שעליו רמזנו למעלה, מפתח דשן מערכת מושגים חדשים מותאמים לתחום הנדון. מתוארים בפרק זה אירועים בבית־כנסת של יוצאי מרוקו בצפונית, בתקופת מערבת־בחירות.
גם הפרק שלאחריו, הפרק החמישי, עוסק בשילוב פעילות דתית ופוליטית במערכת־בחירות, על רקע אתנוגרפי רחב יותר, מתוך מגמה לנסח מסקנות כלליות על ציבור יוצאי צפוI אפריקה.
הפרק השישי עניינו הנושא הבולט ביותר לעין הצופה מבחוץ על חיי העולים — נטישת אורח־החיים הדתי. עיון בפרשה זו, מתוך התבוננות בקהל בית־הכנסת של יוצאי דרום־תוניםיה בצפונית, מעלה שגם לנטישה פנים רבות. מתברר שפעמים יש נטישת סמלים שבדיעבד אף מחזקת את המסגרת הכללית של עולם־המושגים המסורתי.
בפרק השביעי מתאר שוקד את השינויים שחלו במבנה ההנהגה הדתית בקרב קהילת יוצאי הרי האטלס. בשל אי־התאמה לדפוסי השירותים הדתיים המקובלים בארץ, ובשל התמורות במערכת היחסים החברתיים בקהילת המוצא, נעקרה המנהיגות המסורתית והתפזרה במקומות שונים בארץ. מתברר שתוך חבלי הסתגלות קשים באורח החיים הדתיים מתחיל להתפתח דפוס של מנהיגות דתית, שונה מזה שהיה מקובל בחו״ל.
בפרק השמיני בוחן שוקד את דפוסי ההתנהגות הדתית והחברתית של קהל שני בתי־הכנסת של רוממה, בעת עלייה־לרגל למירון. מזהה הוא כאן שינוי בדפוסי ההתנהגות הדתית, המוליך להתפתחות סגנון דתי חדש.
סגנון זה משקף לדעתו ערעור במערכת הריבוד החברתי, כפי שהיה קיים במרוקו. השינוי היסודי שחל ביחסים החברתיים שבין בני הקהילה, אשר עברו יחד מקהילת מוצאם לכפר בישראל, נמצא לו ביטוי גם בפעילות הדתית.
בפרק התשיעי עוסק דשן בהילולות לזכר חכמים מפורסמים, הנערכות על־ידי יוצאי תוניסיה היושבים בעיר. בדומה למימצא בקרב יוצאי מרוקו הובחנו גם כאן שינויים בטקס. גם כאן מזהה החוקר ביטוי לבעיות מיוחדות המעיקות על העולים במצבם החדש.
במשך השנים גדלה המשיכה להילולות בקרב יוצאי צפון אפריקה, ודווקא שנות השישים, תקופה רגועה מבחינת פוליטיקה עדתית, היו שנות פריחה לעדתיות תרבותית. בעוד שוקד מנתח את בעיית השינוי הדתי באמצעות איתור השינויים במבנה מוסדות החברה וביחסים החברתיים, רואה דשן בעיה זו מנקודת־מבט של בחינת אופיים הפנומנולוגי כפעולות דתיות. שתי הגישות השונות האלו אינן סותרות זו את זו; להיפך, הן משלימות אחת את השנייה ומאפשרות הבנת הממדים השונים של התופעות הנחקרות.
בפרק העשירי מנתח דשן סוגיה דומה לזו של ההילו
לות, דהיינו תופעת הצמיחה הגוברת והולכת מסוף שנות החמישים של מפעלי הוצאה־לאור של כתבי חכמים תוניסאים. נמצא שההילולות ופעילות ההוצאה־לאור הן תשובה אחת, בעלת גוונים שונים, לאותו סוג של בעיות קיומיות.
שלושת הפרקים הבאים עוסקים בצורה ממוקדת יותר בבעיית העדתיות. שוקד פותח בעיון בתופעת ה׳חמולות׳, תופעה שהדהימה את היישוב הוותיק בארץ בראשית שנות העלייה ההמונית. בפרק אחד־עשר נכלל שחזור היסטורי של תופעה זו במושבי עולים, תוך השוואת תהליך הופעתה והיעלמותה בכפר של יוצאי מרוקו ובכפר של יוצאי כורדיסתן.
הופעתן של ה׳חמולות׳ מנותחת כהתארגנות סיעתית, המאפשרת לחבריה להשתלט על משאבים מוגבלים ולהתלכד בפעולה משותפת בתנאי סביבה, כלכלה וארגון חברתי הזרים להם. מתברר שה׳חמולה׳ היא תופעה חדשה, שהתפתחה כתגובה לתנאי הקליטה.
ארגון זה לא היה קיים בחו׳׳ל, והוא גם שונה מאוד מארגון החמולה הטיפוסית של חברות נוודים ואיכרים. בפרק שנים־עשר עובר דשן לבדיקת טיב ההתארגנות הסיעתית העדתית בתחום העירוני וההטרוגני של צפונית.
על רקע הפעילות הנמרצת והססגונית של מערכת־ בחירות מוצעת תיזה מקבילה לזו שפותחה בפרק הקודם. פוליטיקה עדתית עולה ויורדת בהתאם לצרכי אנשים, אשר נזקקים לה ככלי ארגוני להשגת מטרות חומריות ופוליטיות. אולם עם שינוי הנסיבות מושגות המטרות באמצעים אחרים, והפעילות העדתית משתנה.
טיב היחסים הבין־עדתיים השוררים בתוך בית־כנסת של יוצאי דרום־תוניסיה (הכולל קבוצות מקהילות־מוצא שונות), וכן עמדות כלפי זרים בני עדות אחרות שמחוץ לקהל בית־הכנסת, נדונים בפרק השלושה־עשר. העיון בהם מעלה מציאות של רגישות ופתיחות ניכרת לשונות עדתית ותרבותית, ומציאות של ציבור המתמודד עם עובדת ההטרוגניות תוך גילויים מסוימים של עצמאות ומקוריות.
למימצא זה השלכה מעשית: בניגוד לתפיסה המקובלת על הצופה מבחוץ, מתברר שבית־הכנסת העדתי אינו מקום שולי, הקופא על שמריו, אלא הוא ממקד כוחות לתגובה ולשינויים חברתיים ותרבותיים.
שני הפרקים הבאים, כלומר הארבעה־עשר והחמישה־עשר, עוסקים בשינוי אורח־ החיים המשפחתי ובמירקם היחסים החדשים הנוצרים בארץ בין קרובי משפחה.
בפרק הארבעה־עשר בוחן שוקד את תהליך הסתגלותם של עולים מהרי האטלס להעסקת נשים בעבודות חקלאיות במשק המשפחה ובמשקים אחרים תמורת שכר. אף שהקהילה הומוגנית ברקעה התרבותי, מתגלים דפוסים שונים של תגובה לצורך הכלכלי של כניסת נשים לפעילות התעסוקתית.
השוני בתגובה קשור באופן שבו המשפחה וקבוצת־השארות שלה מגיבות לשינוי שחל במעמדן החברתי והכלכלי בהשוואה למעמדן במרוקו. בפרק החמישה־עשר מתואר מיפגש טעון מתח רגשי בין קרובי משפחה יוצאי קהילה אחת ממרוקו שהתפזרו בארץ.
עם הפיזור הגאוגרפי התרופפו גם הקשרים והמחויבויות ההדדיות בין קרובים. נמצא שהמיפגשים, המתקיימים אמנם עתה לעתים רחוקות יותר, קיבלו מימד סמלי רב־משמעות, שאף־על־פי שאינו מפצה על הניתוק הממשי, יש בו כדי לגשר על פני תחושת האבדן של עוצמת הקשרים החברתיים.
מתברר שחרף השינוי הגדול באורחות החיים נשאר ערך הנאמנות לשארים יציב. מימצא זה תואם את דפוס השינוי הסמלי, שהתרחש בקרב יוצאי ג׳רבה בצפונית והמתואר בפרק השישי. בשני המקרים מבטאים העולים את דבקותם הנמשכת בערכים המסורתיים(עקרון השארות ועקרון הסטטוס לפי קנה־מידה דתי), אם כי באופנים שונים בהתאם לפרטי הנסיבות.
ההתייחסות לערכים מסורתיים נקבעת עתה על־ידי מעשים או מחדלים סמליים. המסקנה הכללית, העולה משני הפרקים האלה וכן מניתוחים רבים בפרקים אחרים שבספר זה, יש בה כדי לאזן תפיסה מוטעית המקובלת על רבים.
נוכח השינוי הגדול ממסורת העבר למציאות ההווה כפי שהתרחש בחיי יוצאי ארצות המזרח בישראל, סבורים רבים כי אכן השתנו סדרי בראשית והעבר חלף לחלוטין. ואמנם הנתונים שלפנינו משמשים תיעוד לתמורות מפליגות.
אבל דווקא עם העמקת העיון מגיעים אנו בנקודות רבות אל גבולות התמורה. מבחינות רבות התברר לנו שהתמורה נישאת באפיקים ישנים־נושנים. זהויות חברתיות בסיסיות, כביטויו של אייזנשטדט(1974), והרגשות הקמאיים(גירץ, 1963) צפים ובאים לידי ביטוי, אם כי תוך שינוי הסמלים המסורתיים המבטאים אותם.
שינוי חברתי מפליג אמנם מתרחש בחברה הישראלית, אלא שבמקרים רבים נראה שאין השינוי מתרחש ברבדים עמוקים של התודעה הקיומית. בעוד אשר בעבר בוטאו ערכי־יסוד באמצעות מעשים ריאליים בחיי יום־יום, מנוסחים עתה ערכים אלה ניסוח מופשט (ראה פרקים תשע ועשר שבספר).
הרגשות ודרכי־מחשבה מסורתיות מוסיפות להתקיים ומוסטות לעבר כיוונים חדשים שנוצרו בעקבות הטכנולוגיה המודרנית (ראה דיונו של שוקד בדבר ההתייחסות החדשה לבעיית עקרות הגבר, דשן שוקד, 1974 : 150-122).
בפרק־הסיום מתוארת שיגרת החיים בקהילת עולים מהרי האטלס, קהילה העומדת בפני קשיי הסתגלות, הן לשינויים הכלכליים, הארגוניים והתרבותיים הכפויים מבחוץ והן לתמורות החברתיות שחלו מבפנים, בעקבות ערעור הסדר הקהילתי המסורתי.
גם כאן נתקלים אנו בעקרון התמורה התרבותית שראינו. ניצבים מול קשיים ושינויים יסודיים במרבית תחומי החיים, מביעים העולים באמצעות חגיגות, מסיבות וטקסים את חוויית השינוי העובר בהם ואת נסיונם למתן רגשות ולתקן יחסים חברתיים שנפגמו בתהליך זה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-את אחי אני מבקש – שלום פוני כלפון
את אחי אני מבקש – שלום פוני כלפון
הוצאת אופיר ביכורים – 2012
קיבלתי את הספר כמתנה מהמחבר
בכישרון אדיר וברגש אין קץ משרטט המחבר שלום פוני כלפון את תמונת חייו, למן ילדותו האותנטית במרוקו, ועד לפועלו הרם במסגרת תפקידו הבכיר למען הקהילה היהודית ברחבי העולם. כביד אומן, השבוי בקסמי המכחול, כך מצייר פוני כלפון את סיפורו שלו, ומילותיו אשר נטוות הם הצבעים כולם. אומץ ואמונה, ייאוש ותקווה, תסכול ונחישות – כל אלה נוטלים את מקומם, כל אחד בעתו שלו, במסגרת חייו של המחבר, כאשר מעל לכל אלה מנצח בעוז כוח הרצון הבלתי מתפשר של הדובר.
השילוב הקסום של סיפור חיים אמיתי בד בבד עם עלילה סיפורית, הופך את הטקסט האוטוביוגרפי למופע מרתק וכובש המכנס את כל מסעו של המחבר לכדי ספר יחיד ומיוחד.
הקורא נחשף לסיפור שוקק חיים וצבע, הכתוב כמלאכת מחשבת וסוחף בתיאוריו העזים, החיים, היפים להפליא, של המחבר. בשפה מצוחצחת ובלשון עשירה מתואר סיפור חיים יוצא דופן ומיוחד במינו, המלמד על הישרדות אמיתית כנגד כל הסיכויים. אבני נגף רבות עמדו בדרכו של הכותב עד שהגיע למחוז חפצו: גזענות קשה, דרך חתחתים, תחלואה, תנאי מחיה בלתי נסבלים, עוינות וניכור היו רק חלק קטן של המהמורות שנקרו בדרכו. ואולם, חרף כל הקשיים נשא הכותב ראשו אל עבר האופק, ולא אמר נואש עד אשר הגשים את חלומו.
הספר האמור הוא הראיה הטובה ביותר לכוח רצון!נחישותו של אדם, המתמיד בדרכו ללא חת.
ספר זה מהווה השראה בלתי נדלית בעבור כל אדם המעמיד חזון לנגד עיניו ונחוש לממשו בבוא העת.
שלום פוני כלפון פרסם במסגרת תפקידו אינספור מאמרים בכתבי עת שונים, ופעל רבות למען הקהילה היהודית בקנדה. זהו ספרו הראשון הרואה אור בהוצאת אופיר ביכורים.
מבצע יכין – שמואל שגב
כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועוררו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה נעשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות בירושלים., טבריה – קברות רבי מאיר בעל הנס והרמב"ם – צפת וחברון.
מה שאפיין את העלייה היהודית באותה תקופה – 1840 – הייתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי " מקנס דארץ ישראל ". בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו משפחות :
אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן קיקי, זריהן, טולידאנו, סבאג ( הים שגב ) קובי ועוד. כולם חידשו את היישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.
בין קהילות יהודי מרוקו בארץ שיראל, זו שבירושלים הייתה הגדולה והחזקה ביותר וערב מלחמת העולם הראשונה, מנתה קרוב ל – 2.500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונימנו ביו מייסדי תל אביב – משפחות שלוש ומויאל.
גלי עלייה אלה אנים צריכם להפתיע. עוד בראשית המאה ה-18, פסקו שלושה רבנים – רבי יעקב אבן צור, רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי – כי " אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות – כופין אותה לעלות. אם תעמדו בסירובה תצא בלי כתובתה.
במאה ה-19, הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן זכרי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי " האישה וילדיה רשאים לעולת לארץ ישראל למרות סירוב בעלה ". במאמץ לעוד את העלייה, התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים, כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.
כאשר הקים תאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהודי צפון אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו : התגברות האנטישמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב " משפט דרייפוס " והפוגרומים ביהודי מזרח אירופה.
אף על פי כן, יהדות צפון אפריקב יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על ידי מ. אטלי, איש קונסטוטין שבאלג'יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900. כך למשל, הרב ליאון חלפון הקים בתיטואן את אגודת " שיבת ציון ".
במכתב לתאודור הרצל מה-28 בספטמבר 1900, כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלאדינו. שבוע לאחר מכן ב-4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת " שערי ציון " במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו.
במארס 1903, קמה בעיר סאפי אגודת " אהבת ציון " בראשותם של מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו. במכתב בעברית, אך בכתב רש"י – כמנהג רבני צפון אפריקה באותם הימים -, שהיה מופנה אל " הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תאודור הרצל, כותבי השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים " המליץ " ו " היהודי " אך הם הוסיפו :
" עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ישעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו.
והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם " ציוני " ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו ".
בהמשך המכתב, כותבים מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו כי " בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה.
וגם לשלוח לנו את הספר היקר " מדינת היהודים " בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים או על הציונות הכתובים בעברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו ". לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת " אהבת ציון " בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.
כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה-19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר ששת ולמורס יאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להוועד שם עם נציגי יהדות צפון אפריקה.
הם ענו לו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה-19 באוגוסט 1903, יצא מורסיאנו ובר ששת בתקיפות רבה נגד " תוכנית אוגנדה ". הם כתבו כי " אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית, לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד….".
ברם פרט לחילופי מכתבים אלה, לא הייתה השתתפותם של יהודי צפון אפריקה בפעילות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה -4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות במרוקו.
בקונגרס ה – 5, הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטאנג'יר, תיטוארן, פאס, מראכש, מוגאדור, אלג'יר, קונסטנטין וטוניס. אך הייתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא ייחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה ועל כן לא שיתפו זו בהכרעות.
מותו של הרצל בשנת 1904, שיתק לזמן מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב-1908 קמה בפאס אגודת " חיבת ציון " והיא הרחיבה פעילותה גם למכנאס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית, נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והייתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות.
מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת " חיבת ציון " בזרועות פתוחות יען כי " אחינו אתם ".
בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף, בין קלן לפאס. באחד המכתבים, כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוו וולפסון, כי " שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה ".
אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון אפריקה, הציונות במרוקו נתפסה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה, המליצה ההנהלה הציונית לתנועת " חיבת ציון, בשנת 1910, להצטרף לתנועת " המזרחי " העולמית.
מה שחיזק אז את הדימוי הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת " חיבת ציון " בנושא המדיני. כל למשל, בשנת 1910, כתבה תנועת " חיבת ציון " להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו את חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בעניינה הפנימיים של מדינה כלשהי.
מה שהיקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב או ביידיש או בגרמנית – בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לאדינו, עברית וערבית.
כך, למשל, ב-24 באפריל 1913, כתב מזכיר אגודת " בני ציון " לוועד הפועל הציוני, כי " מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי, נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב.
כי מה לנו ולשפות זרות, הן, הן היו בעוכרנו לבולל אותנו לעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית ומה לנו לחבק חיק נוכריה ? אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה, הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון אפריקנית לבין ההנהלה הציונית ועד למחצית שנות העשרים, לא שוגר לצפון אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.
הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ ישראל, עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית משיחית בקרה יהודי מרוקו, הביא להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ ישראל.
כך, למשל, במכנאס קמה אגודת " עץ חיים "; בטנג'יר קמה אגודת " מגן דוד " ובעיר לראש קמה אגודת " בוני ירושלים ". כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הן נחלו ללמד את בניהם עברית.
במקרה אחד, יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במח נפש. בשנת 1921, החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך הייתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.
גם השלטון הצרפתי מצידו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר את הפצתו של העיתון בשפה העברים " העולם " בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן – נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו.
הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפאריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קאסן. השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל – ההגבלות הוסרו רק בחלקן.
בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ה " קרו הקיימת לישראל " הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה " מכבי ". אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ ישראל. הייתה זו אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על כן, מוגבל ביותר.
בתנאים אלה, דחקה הנהלת " אליאנס " את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי " אליאנס " תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית.
אף על פי כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון אפריקה, מבלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של " אליאנס " לחיסול הנחשלות והבערות בקרב יהדות זו.
פעילותה של " אליאנס " במרוקו החלה בשנת 1861. תחילה הוקם בית ספר עממי בתיטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי ספר של " אליאנס " בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6848 תלמידים ב-28 בתי ספר בקזבלנקה לבדה.
הרחבת רשת החינוך של " אליאנס " לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית, הושפעה משכניה המוסלמים ועל כן לא ייחסה חשיבות רבה לחינוך האישה. על פי מסורת אותם הימים, נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף מבלי לשאול את פיה.
הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל " שפחה נאמנה " של בעלה. הנהלת " אליאנס " הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה, גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו.
הנהלת " אליאנס " שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות. פתחה בתי ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת יד וניהול משק בית, במקביל לכך. הקימה " אליאנס " סמינר למורים בקזבלנקה ובית ספר חקלאי במראכש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.
מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו לבין התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ שיראל. קשר זה חודש רק לאחר נחיתת צבאות בנות הברית בחופי צפון אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם.
המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל לבין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.
סוף הפרק " תולדות יהודי מרוקו.
Histoire des juifs de Safi-L'origine hébraïque du nom de la ville de Safi
Chapitre I
L'origine hébraïque du nom de la ville de Safi
Tous ceux qui ont parlé de Safi, chroniqueurs et historiens, reconnaissent que les racines de la ville remontent très loin dans les mystères de l'Histoire. Cette situation a suscité de grandes contradictions dans les avis relatifs à la fondation de cette ville et de là, dans la signification et l'origine de son nom : Safi.
Les versions se sont multipliées à ce sujet et les chercheurs ont emprunté différentes voies pour les justifier.
Les récits relatifs à l'appellation de Safi sont nombreux : l'un d'entre eux prétend que Safi est le nom d'une divinité phénicienne appelée « Sofia » ; un autre fait référence au passage des « Égarés » cité par Charif Al Idrissi dans son célèbre ouvrage : « Nuzhat al-Mushtacj fî Ikhirâq al-Âfâq » (« Plaisirs de l'amour à traverser les horizons », éd. complète par A. Bombaci, Naples et Rome, 1970-1984, 9 volumes.
Nous avons relevé entre autres, une anecdote curieuse pour ne pas dire étrange et inconnue de beaucoup, et nous l'avons gardée en attendant l'achèvement de cette étude.
Safi serait dérivé d'un mot hébreu. Armand Antona l'a exposé avec moult détails dans sa célèbre étude des Abda. D'autre part, le professeur Ahmed Bouchareb y a fait allusion dans sa thèse sur la colonisation portugaise aux Doukkala, dans son étendue historique séculaire.
Avant d'exposer les revers de cette appellation hébraïque, je dirai que cette version n'est pas la seule à prendre la voie linguistique pour expliquer le nom de Safi.
Il y en a une autre qui prétend que le nom de Safi est originaire de la langue amazigh. J'estime que cette interprétation est utile pour la méthodologie, parce que l'adopter et la rapprocher de la version amazigh par la comparaison et l'analyse, nous fait toucher du doigt les données historiques et sociales qui ont justifié leur fréquence chez les chroniqueurs.
La version amazigh donne deux explications linguistiques différentes au nom de Safi :
La première prétend que le nom « Safi » est dérivé du mot amazigh « assafou » signifiant lumière, torche, flamme ou fanal.
La seconde relie ce nom à « assif ». En observant ce mot, nous trouvons que « assif » veut dire rivière et que « Asfi » et « Assafi » désignent l’embouchure
Malgré la différence entre les deux mots amazigh et leur sens, on trouve dans l'histoire ancienne de la ville la justification de leur utilisation sous la plume des chercheurs et des historiens :
Relier le nom de la ville au mot « assafou » est dû à une réalité historique incontestée, du fait que celle-ci qui « existe depuis des temps immémoriaux que seul Dieu connaît » (comme le dit Ibn Khaldoun), était un port de commerce important.
De nombreux chercheurs pensent qu'il s'agissait de l'un des cinq ports construits par Hanon le Carthaginois, lors de son voyage le long des côtes atlantiques, au cours de son fameux périple dans le premier quart du cinquième siècle avant J.-C.
Les recherches archéologiques vont dans ce sens pour le démontrer, en raison de la découverte de tessons de poteries puniques (carthaginoises) au Cap Guir et d'un morceau de statue de pierre au Djorf Elyahoudi.
Safi a gardé son importance comme port de commerce durant les siècles suivants. Elle « était le dernier port qui accueillait les bateaux venant de la vier d'Andalousie vers l'est et plus loin, il n'y avait plus de destination possible pour eux ».
Après ce port actif, il n'y avait aucune ville éminente et fortifiée, et plus bas, on trouvait des populations en contact avec l'extrême Souss et jusqu'aux confins de l'Abyssinie (Éthiopie) au-delà du Sahara, ce qui a augmenté cette envergure.
Nul doute que ce port, par sa stature commerciale et par sa situation extrême, a imposé à ses commerçants et sa population de prendre des précautions de vigilance et un mode de gouvernance : entre autres, l'installation de phares et de feux (assafou, en langue berbère des Masmouda).
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל
שלוחי ארץ ישראל באלג'יריה.
מקומה החשוב של ארץ ישראל בתודעתם של יהודי אלג'יריה מחד, ומאידך מעמדם הכלכלי המכובד של הסוחרים היהודים בערי אלג'יריה, הביא לשליחת שלוחים מארץ ישראל לאלג'יריה. ידיעותינו על שלוחי ארץ ישראל במאה הט"ז מעורפלות ביותר, ומצוייה בידינו רק ידיעה אחת באגרתו של חזקיה כבוארה מחברון משנת שע"ה – 1616 – שנכתבה לאוראן אל בניו של רבי יצחק קאנשינו, אשר כבר לא היו בחיים באותה שנה ובה צויין שלמעלה מעשרים שנה קודם לכן, היינו בשנת שנ"ה – 1595, נשלח שליח מצפת לאסוף כספים למען מצות תלמוד תורה, אשר הכותב היה ממונה עליה כפקיד.
רבי יצחק קאנשינו התכבד והתנאה ברבי חזקי כבאורה מצפת, בן משפחתו בארץ ישראל, הודיעו כיצד מתקשרת קרבת המשפחה שביניהם, וברוב נדיבותו הבטיחו לסייעו מבחינה כלכלית.
ביטוי למקומה החשוב של ארץ ישראל נתן הנגיד רבי יצחק קאנשינו הנזכר. הוא הקדיש בעזבונו לירושלים סכום כסף גדול של שמונה מאות דינרים. הדבר נמסר לקהילת צפת על ידי שני העולים מאלג'יריה – קבי משה ששפורטאש ורבי שלמה כ'לאץ.
לפיכך שלחה קהילת צפת בכסלו שס"ד שני שליחים רבי יחיאל אשכנזי ורבי שלמה אבן צור לצפון אפריקה, כדי לגבות את העזבון שהוקדש לירושלים. במכתביהם ציינו השליחים את פריחתה הרוחנית של צפת שמצויים בה " שנים עשר בתי כנסיות ושש עשרה מדרשות, ישיבות ותלמוד תורה לתינוקות ".
ולעומת זאת יהודי ירושלים הם " מתי מספר, ובכל יום קמים עליהם שאפילו בית תפילה לא הניחו להם ". במכתב אחר מציינים " כי אם יעלם עיני השגחתו אין גליל ( צפת ) ככפר נחשבים ". מכאן לדעתם קיומה של קהילת ירושלים וקיום שאר קהילות ארץ ישראל תלוי בקיומה של צפת, ולכן יש למסור את הכסף שהוקדש לירושלים לשני שליחי צפת.
רצונם לשנות יעודו של עזבון רבי יצחק קאנשינו מקהילת ירושלים לקהילת צפת, עורר את חששם של שני השליחים שמא יסרבו היורשים למסור להם את הכסף. לפיכך פנו אל רבני אלג'יר – רבי משה משי, רבי בנימין דוראן ורבי אבא מארי ב"ר של מה דוראן – וביקשו שהם שימליצו בעד מסירת כספי העזבון לקהילת צפת.
שושלת הרבנים, ובראשם רבי משה משיש, נענו לבקשת השד"רים, וציינו במכתבם שאין מקום לעכב יותר את הכספים הללו, כיוון שגאולת עיר הקודש חשובה יותר מפדיון שבויים. נראה ששליחות רבי יחיאל אשכנזי ורבי שלמה אבן צור בשנת שס"ד זכתה להצלחה, כיוון ששנה לאחר מכן, בניסן שס"ה, נשלח השד"ר רבי מאיר מימראן, לךאוראן, אל רבי חיים קאנשינו.
במכתבם ציינו ראשי קהילת צפת כי ראו " את כל מעשה האדון וצדקותיו הנוראות אשר שמענו ממקצת מהנה ". שורת ההגיון אומרת, שלו היו שני השליחים נכשלים בשליחותם, לא היה נשלח שליח נוסף בזמן סמוך כל כך.
במשך תקופה ארוכה של כשישים שנה אין בידינו ידיעות על שד"רים מארץ ישראל באלג'יריה, עד לבואו של רבי אלישע חיים אביו של נתן העזתי שליח ירושלים לסאלי, שם נתאכסן אצל רבי יעקב ששפורטש ששלחו לאחר מכן לאלג'יר.
רבי אלישע חיים נתעכב תרופת מה באלג'יר וחזר משם לאמסטרדם והמבורג. אולם בעוברו יחד עם חברו לשיחות, שלמה נאבארו, באיטליה, הפסיד את כל כספי השליחות בגלל שלמה נאבארו שחשק בגויה אחת והמיר את דתו.
רבי יעקב ששפורטש כותב שהדבר היה שנה אחת קודם השמועות על שבתי, כלומר רבי אלישע חיים שהה באלג'יר בשלהי שנת תכ"ד – 1664 – וראשית שנת תכ"ה – 1665.
במחצית השנייה של המאה הי"ז, סמוך לשנת תל"ח – 1678 -, נהגה קהילת אלג'יר לאסוף ולשלוח ארבעים או חמישים ריאלים לשנה, במטרה לחלקם בין המערביים בירושלים, הן תלמידי חכמים והן בעלי בתים, לפי רשימה, כדרך שנהגו לשלוח את הכספים מערי אירופה.
איסוף ומשלוח הכספים נעשה בקביעות בלא קשר לשליחותו של שד"ר. הכסף, כנהוג באותה תקופה, היה נשלח לקושטא באמצעות סוחרים. אולם בגלל הסכנות בדרכם, לא היה נהוג לשלוח כסף במזומן, אל הסוחר באלג'יר היה שולח לשותפו בקושטא הוראה בכתב לפרוע לפקידי ארץ ישראל שבקושטא סכום כסף מסוים.
ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו-מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
ואלה הם חיבוריו :
1 –מגיד לאדם – גרגרים אחדים ופירוש על הגדה של פסח
2 – תאמרו ליוסף – דרושים לזמנים לצדקה ולהספדים
3 – מלי מעלייתא – פירוש נביאים וכתובים על הדרך פשט ודרש
4 – צאן יוסף – שאלות ותשובות על ד' טורים כבר נדפס בירושלים עיר הקודש ( ההודר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
5 – כל חדש – שאלות ותשובות על עניינים חדשים שנתחדשו בימינו, נדפס והוהדר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
6 יבין לאחריתו – ליקוטי דינים על אבה"א וחו"ם, מערכות על סדר א"ב. הוא כעת על מכבש הדפוס בירושלים עיר הקודש תוב"ב, וכבר נדפס ברביע ממנו, הנהו תחת ידי ( לא נדפס עד היום )
7 – נפלאותך אשיחה – קונטריס שירים ובקשות ותחינות קוינות, וכבר נדפס
8 – מיני מתיקה – ליקוטי הקדמות יקרים ופירושים, שנתחדשו לי על סדר א"ב
9 – הגות לבי – הוא ספר חלוק לד' מרמרים. מאמר א' שמו, דברים היוצאים מן הלב\ על המצאת הנייר והדפוס ועניינים אחרים השייכים לזה. מאמר ב', תרנן לשוני, בגודל שבח השפה העברית. מאמר ג', לשוני ע"ט, לשונות מכתבים. מאמר ד', תולדות יוסף, תולדות וקורות ימי חייו.
10 – נוהג בחכמה – באו בו מנהגי המערב ויסוד כל מנהג ( ההוהדר על ידי משה עמאר.
11 – שירי דוד – פירוש על תהלים שני מהדורות, פשט ורמז ודרש
12 – אבי הנחל – ליקוטים דינים מהראשים נ"ן ומכתבי יד ראשונים שלא ראו אור הדפוס על סדר א"ב, ובסופו קונטריס – רגבי הנחל
13 – ןיקן יוסף – פירושי פסוקי נביאים וכתובים ואיזה מאמרים, ג' מהדורות
14 – אשכלות הגפן – ליקוטי מאמרים מחז"ל ממאות ספרים, וםירושים שחידשתי בעזרת היוצר על סדר א"ב
15 – זכרון דרשותי – רישמות דרשות שדרשתי על הנפטרים
16 – ראשי אבות – פירושים על מסכת אבות
17 – זובחי הזבח – קיצור ספר " זבחי ציון " דיני שחיטה ובדיקה כפי הדין ומנהגי המערב, כמו שסידרם הר"ש אבן צור זצ"ל.
18 – סגולת מלכים – סגולות ורפואות מלוקטים מכתבי הראשנים ומספרים נפרדים
19 – דרכיו לשמה – תולדות הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, וקורות ימי חייו וחיבוריו
20 – זכרון ליום האחרון – מאורעות וקורות תלאות המערב הפנימי, שני כרכים
21 – מלכי רבנן – תולדות רבני המערב וקורותיהם, כבר נדפס
22 – תשלום מלכי רבנן – עדיין בכתב יד
23 – כבוד מלכים – רשימות ספרי חכמי המערב שנדפסו כבר ושעדיין בכתב יד, מה שנודע לי, נדפס
24 – מעשה חרשים – דברי חכמים ז"ל ומוסרים, בדרך קצרה ובדרך חידה, כל דבר מתחיל " אמר החכם "
25 – מעט מעט – חידושי איזה אגדות מכל הש"ס, יש מהם דרך דרש ויש דרך פשט, ובסופו קונטריס מאמרי חז"ל, כמה מאמרים מפוזרים בדרל דרש
26 – רב טובך יביעו – והוא סיפורין נוראים מהצדיקים וזולתן, וכעת יש בו ארבע מאות וחשמים ותשעה סיפורים נפלאים.
27 – כתוב עליו ליוסף – מאמרים ודרושים בשבחי יוסף הצדיק עליו השלום, מערכות על סדר א"ב
28 – הדרת פני זקן – מוסרים ותוכחות ודינים על גילוח הזקן
29 – שארית הצאן – שאלות ותשובות על ארבעה טוראים, ארבע מהדורות, כעת יש בו ארבע מאות וארבע תשובות
30 – נמכר ליוסף – חידושים על התורה, יש מהם דרף פשט ויש דרך דרש. שני מהדורות, ובסופו קונטריס " אחרי נמכר " חידושי תורה
31 – מעשה צדיקים – סיפורי מעשה ידי הצדיקים מרבני המערב נ"ן
32 – מלה בלשוני – קונטריס מכתבים ואגרות, ונוסחי שטרות ואגרות נחומים, נוסחי מצבות, אשר חיברתי אני הכותב כפי עט לשוני
33 – חיות קטנות – קונטריס על טבעי חיות ועופות למיניהם
34 – כלו מחמדים – לקוטי מאמרי חז"ל, ופירושים והקדמות מלוקטים מספרים שונים על סדר א"ב
35 – כלל גדול – כללים בדרכי המקרא ובדברי חז"ל
36 – עולם בטבע – עניינים מלוקטים על חכמת הטבעיים
37 – הרי בשמים – לקוטי מאמרי חז"ל על סדר א"ב, ופירושים לפי דלות שכלי.
רבי יוסף נלב"ע במרוקו בט"ו שבט בשנת תשכ"א – 1961 ליצירה
נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
פרק שני.
תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
וסוף סוף היה כי שתיהם נאלצו להשלים ביניהם, על פי שני תנאים האלה, לתת כסף שנתי סכום ידוע לגנזי אדריס וגם לשלוח עשרים וארבע בתולות יהודיות שנה בשנה לבית נשיו, וחלף זה יוכלו להשאר בדתם באין מפריע.
אמנם אם כי אחרי ברית השלום הזה לא רדף אדריס את היהודים כמאז, אך מצבם בכלל הורע מאד, שבטי הארץ ידעו בלבבם כי אדריס עויין הוא את היהודים ומבקש רעתם, ולכן לא חדלו מאז להציק להם. פעם כפעם ארבו להם לגזול את רכושם.
גם לצוד נפשות בני ביתם לקחת אותם בשבי ולהביאם אחרי כן ליהודי עיר אחרת לקבל דמי פדיונם, מקרי שבי כאלה רבו בערי היהודים לעתים קרובות. ולכן בקהלות אחדות נאלצו לקבץ כסף מאנשי הקהל להיות שמור לחסכון בעד פדיון שבויים ופרעון הכסף הזה הוטל על כל הקהל בכלל בתור מס קבוע.
חשוב חשבו יהודי קהלות רבות במרוקו להקל על ידי המס הזה את מצוקתם ולהציל נפשות אחיהם הנופלים ברשת שודדי אדם, אבל הדבר הזה מגבת כסף פדיון השבויים משך אחריו תוצאות עוד יותר רעות.
בימים ההם נמצאו שני אנשי בליעל ביר שישאווה אשר היה להם ריב עם אנשי הקהלה, וימצאו תואנה בזה ללכת אל דשוור פקיד אדריס בעיר סאפין ( היא סאפי ) וילשינו ביהודי שישאווה כי קובצים הם כסף למען שחד את אחיהם משבטי הארץ להלוות את היהודית ולהלחם יחד באדריס,. דבר השטנה הזאת שלח דשוור לאדריס, וישלח אדריס עד מהרה את שר צבאו ילייא להתנפל עליהם.
אך היהודים ידעו מכל הנעשה ויתכוננו לקדם פני הרעה לעמוד נגד יחייא, כאשר בא יחייא לקראתם מצא כי כבר ערוכים נגדו, ובמקום להתנפל עליהם, נאלץ לערוך אתם מלחמת תנופה, אכן נגף לפניהם וישב אל אדריס, אז נמלא אדריס חימה ויחשוב להכרית הפעם את יהודי מרוקו כולה.
בעם רב ואספסוף גדול בא אדריס בעצמו ויערוך נגד היהודים מלחמה כבדה עד הכניעו אותם, ובשצף קצף עבר עם חילו העצום ויתר את ידם להשחית בעם ישראל ולקצות בהם. תועבות רבות נעשו אז על ידי אנשי החיל ההם במושבות ישראל, ובאכזריות נוראה הרסו וטרפו וישחיתו בנפשם.
בכל מדינת מרוקו וגם בערים אחדות, באלג'יריין, ואחרי כל אלה לא אמר אדריס קץ וישמע כי בעיר בוג'יה נמצאו בנות יפות בבנות ישראל וישלח וידרוש עשר בנות ואחרי כן עוד עשר נשים, אנשי הקהל בראותם כי אין מנוס מפני אדריס, הטילו גורל ביניהם וישלחו לו עשר בנות וגם עשר נשים אשר יצאו על פי הגורל.
והוא, אחרי אשר טמא אותן שלחן לנפשם לעיר בוג'יה. הנשים האלה חפצו לשוב לבעליהן בחשבם כי אנוסות הנה ויכולות להשאר תחת בעליהן. ואולם ראשי הקהל הניאו אותן מעשות זאת בהיות כי הנשים האלה שלחו על פי הגורל ולא נקבו בשמותיהן על פי אדריס להחשב כאנוסות.
והריב הזה כל כך גדול והתרחב עד כי נשמע הדבר לאזני אדריס והוא מבלי לדעת כי הריב הזה נוגע מצד הדת, נחשב בעיניו לעלבון ולחרפה כי רק מפני שאדריס שכב אותן. איש לא חפץ לנגוע בם.
ובכן נוספה לו שנאה על שנאתו וישא את ידו עוד הפעם על שארית יהודי מרוקו ואלג'יריין ויך בהם מכה נמרצת למאיש ועד אשה ועולל ויונק, ורבים אשר חפצו להציל את נפשם ממות בחרו להמיר דתם, ומספר ממירי הדת מקרב היהודים והנוצרים בהשנים המעטות שנות משול אדריס במרוקו, עלה לרבבות.
ועוד עד כה נמצאו בין העקביים תושבי הארץ רבים שממעי יהודה יצאו, ןשהרבה מהם יחשבו לצאצאי היהודים אשר המירו בתגרת יד אדריס זה.
הנה כן זאת הייתה אחרית היהודים בימי אדריס הפאטימי, בתור תשלום גמול חלף הלחמם את מלחמותיו נגד העבסיים, מושבם של יהודי מרוקו בכלל, אשר השתרע בהר ובשפלה לאורך החוף האטלנטי, ערה ערה וישבר לרסיסים, פור התפוררו קהלותיהם הגדולות והחשובות, מספרם הרב, המעט ודל, והמעט מה שנשאר לא היה בו עוד רוח, שאיפתם להתקוממות.
הכרתם העצמית, וחפצם הכביר לדרור ולעמדה חפשית, כל אלה עוממו בקרבם ויאבדו יחד עם אבדן אושרם ומצבם תבוסה נוראה איומה ומשכלת, הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את יהודי ארץ המערב בנשך זמן קצר, זמן של שש שנות מלכותו 788 – 793, תבוסה שלמה, מדכאת נפש ומכאיבה.
תבוסה אשר אחריה לא נראו עוד אותם הרגשות של היהודים האדרסיים הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחסרי אונים.
האמנם בכל עריצותו של אדריס וחפצו לרודד את היהודים בפרט ויתר עמי מרוקו בכלל, עוד נבצר ממנו מקומות אחדים שבם גרו יהודים לא מעט ולא יכול אדריס להכניעם. בשנה השלישית לשנות מלכותו, כאשר הלך להלחם בהערים שבקצה מרוקו מזרחה מסביב לגבולות אורן ויכבוש א תלצסן התגרה – כאשר זכרנו כבר – גם ביהודי הערים ההם וילחם אתם, ושם בין הערים ההם הייתה עיר מבצר אל-אזור אשר טבע המקום והתבצרותו עזרו את יהודי העיר להשתגב בפני אדריס לבלתי הכנע אליו.
ימים רבים צד אדריס עליהם, וסוף סוף שב בפחי נפש ועמלו לריק. כן אל היהודים אשר ישבו בנגב מרוקו בפלגה המערבית של המדבר סאחרא, ששם ישבו מספר לא מעט יהודים במעמד חפשי לא ערב אדריס את לבו להגיע אליהם ולהתגרות בם, שם נמצאה גם מדינה יהודית שמשלה ממשלה נכבדה בכל החבל ההוא ועל ידה ישבו עמים אחרים אשר חסו תחתיה, המדינה ההיא שמקומה היה בחבל וואד-דרעא ושאודותיה יסופר עוד הלאה בפרקים הבאים.
המדינה הזו התקיימה לפי הנראה עוד מימי הרומאים או ימי הוונדלים, וגם הביצנצים, גם אדריס הפאטימי לא חדרו אליה, ותאר למדינה חפשית עומדת ברשות עצמה עוד דורות רבים עד המאה הי"ב למספרם.