הספרייה הפרטית של אלי פילו-שושביני הקדושים – חולמים, מרפאים וצדיקים בספר העירוני בישראל – יורם בילו
שושביני הקדושים – חולמים, מרפאים וצדיקים בספר העירוני בישראל – יורם בילו
הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה – תשס"ה – 2005
״ביום חורף ערפילי במיוחד, נקשתי על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת .צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית,שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה…״
בדברים אלה פותח יורם בילו את תיאור הת1ודעותו אל אחד מארבעת שושביני הקדושים שאת סיפור חייהם הוא מביא בספר זה: הארבעה – שתי נשים ושני גברים מן הפריפריה העירונית בישראל – הם אך מעטים מכלל הנשים והגברים שחידשו את הפעילות התוססת של פולחן הקדושים בישראל בשלושים השנים האחרונות. בילו מנתח את פעילותם ואת יוזמותיהם של ארבעת גיבורי הספר ניתוח פ0יכולוגי־תרבותי, וממקם אותם במרחב הישראלי כחלק מן הפרקטיקות הלאומיות והדתיות של קידוש המרחב בישראל. השילוב בין דיון מקצועי מעמיק לכתיבה נרטיבית מעשיר את חוויית הקריאה והופך את הספר נגיש לציבור המשכיל הרחב.
פרופסור יורם בילו מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. פירסם מחקרים רבים בנושאים: פסיכיאטריה ותרבות, חלומות ותרבות, דת עממית בישראל, קידוש המרחב, ועוד.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 603
פיוט
אני עמור אביטבול נו' ידיד נפשי ואהובי.
סבוני בני עולה / לולא אל נעלה
יפרשו חבלי אידם / שיהיה לנו
בקום עלינו אדם
אדם רע ולא מלך / שונא עם דל הלך
ברשתו מתהלך / משחית הוא לחבל
שופך דם האדם
בימי המלך שלם / כל ושדד נגזלים
דן בצדק דלים / מוצציא בולעו
אשר לקח מן האדם
גבר בעוז ממשלתו / סריס אל משמעתו
כל בני מלכותו / הנחה למדינות
שלם בין אדם
דכא גאון פלשתים / חרבות לאתים
שם קשתותם חתים / ישאו הים שלם
הרחק מאדם
היום הזה ראינו / עם קרוב אלינו
נפלאת בעינינו / מבוז משפחות
אינם קרויים אדם
ועדו נתייעצו / עוברי דרך חמסו
גדר מלך פרצו / אין יוצא אין בא
ויתחבא האדם
זעם עברה גדולה / כי עשו נבלה
המלך נתמלא / כלו סג יחדיו
רבה רעת האדם
חשו רצים דחופים / שלשלת אלפים
אספו נאספים / למחות שם המשפחה
כל נפש אדם
טעו חשבו מזימה / לכו נקדמה
הבה נתחכמה / באור בקר עת תרדמה
על האדם
יום ראש השנה היה / בזרוע נטויה
באו בכנופייא / חשבו להשמיד
בעת זה כל האדם
קמו נתוודעו / כאשר קרבו ירדו
חיל המלך עמדו / ערכו קרב
שלט האדם באדם
ליער ברחו רצו / פנו עורף נסו
פלשתים נפוצו / לא קמה בם עוד רוח
בני האדם
משלו עבדים בהם / תפשו חיים מהם
מחצו ראשיהם / שללו את רכושם
כל עמל האדם
נפשות מת תשעה עשר / שבעה במאסר
כל שראשו הוסר / הוריקו ולא נשאר
בהם פני אדם
ספר המלך שלח / יעברו בשלח
האסורים שלח / יושלכו לחיות השדה
ולאדם
עוד באו יום כפורים / עם דובר שקרים
כאחד חבירם / איש צר ואויב בזוי עם
חרפת אדם
פרצו ערכו מלחמה / לעשות נקמה
בעוז ויד רמה / אמרו חיי צער מה
יתרון לאדם
צבאו נלחמו גויים / עד בין הערבים
מהצהרים / חלליהם בם יוקשים
בני האדם
קשרו באו במעונות / פרדסים וגנות
נתיבות צפונות / דרך נסתר
אשר לא ידע האדם
רצו אל המחנה / שפוני טמוני
נגוע ומעונה / נבהלו לא ידעו מה
יעשה אדם
שרים באו העירה / נסו חיש מהרה
הנשארים הרה / שאו אהלים אין
יושב מאין אדם
תפשו חימה על העיר / ים שאונם סוער
חרון אפם הבעיר / הקיפו כחומה עם רב
כצאן אדם
אמר אויב אין חפץ / להשמיד ולהפיץ
עם קדוש עם ישראל / בשום דבר אפס
קרויים אדם
נאספו עם מרעים / חצר משוגעים
הביאו עם נעים / אמרו מה טיב עם זה
מה יותר לאדם
יחד כולם נוציאים / ועינינו רואים
לאויבים ושונאים / אז יסלח לנו
יגרש את האדם
עפעפינו נשאנו / ראה נא עוניינו
לאלהי יוצרנו, לאל חי יוצרינו / נפלה נא בידך
לא ביד אדם
מלכי הפר עצתם / את כופר נשפותם
בטל מחשובתם / נתנו ורחק ה'
את האדם
ונודעה יד ה' / לעין שונאי מוני
עם קהל אמוני / פעל לחוסים בו
נגד בני אדם
ראה צור דלותינו / קבץ פזורנו
ואת לחצנו / מבין הגוים עליון
יוצא האדם
סוף תעודה מספר 603
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תיאור המאורעות תעודה מספר 377, 602 , 603
תעודה 602
פיוט
סימן אני עמור אביטבול יצ"ו. נו' אני היום
חי גאולי / מקים ומרים דגלי / יצרי מבן ל- / עבד לו
ארץ יראה / כל רוח נכאה / עת המלך נראה / על חילו
נפלה אימה / כל רשע ויהיר / עם הץ החמה / נוכה לי
יצאו מהר / עם קם בהשכמה / להוציא עם בהיר / מגבולו
עידן ריתחא / זה על עם מנוחה / עתה הבה נתח- /כמה לו
עוצו עצה / אמרה אום מאוסה / יצאו באוכלוסא / למולו
ענה אותם / המלך בראותם / מהר רגמו אותם / סקלו
מיד חזרו / לאחרו נזורו / קראו למו סורו / הבדלו
ועת שמעו / חליל בהיריעו / פחדו נרתעו / נבהלו
רבה בושתם / גדלה כלמתם / עברים לעומתם / יגילו
יחיד עליון / אל שוכן בציון / הוא מחסה לאביון / בצר לו
צרת עמו / הביט ממרומו / ואיש על מקומו / ישב לו
ובקול רנה / שירו עם מי מנה / לאל בזמירות נ- / ריע לו
סוף תעודה מספר 602
בשנה ההיא צרו הפלשתים בהנהגת אמהאוס על העיר צפרו, המלך סלימאן שלח נגדם כ-3000 חיילים " עביד ". בקרב שנערך ביניהם ביום ראש השנה הייתה יד חיילי המלך על העליונה, רבי מהפלשתים נהרגו, ושבעה מנכבדיהם נלקחו בשבי. המלך ציווה להורגם מיד. הפלשתים לא אמרו נואש. נתארגנו וביום כפור נערכו שוב למלחמה עם חיילי המלך.
הללו ניצחום שוב, ופיזורם לכל עבר עוד באותו יום בעת תפילת הנעילה. אל אחר כל נקטו הברברים בתכסיס מחוכם, הם באו בלילה דרך שדות וכרמים והפתיעו את החיילים במחנה. מהומה שררה בין חיילי המלך שלא היו ערוכים לקרב, מהם ברחו ומהם נמלטו לתוך העיר. הפלשתים שוב צרו על העיר צפרו וביקשו שימסרו בידם את היהודים.
הללו נתחבאו בחלקם בבורות ובמקומות סתר אחרים. והנשארים התפללו לה' שיצילם. אחא משא ומתן הסכימו אמהאוס להמיר את הגזרה בכופר. היהודים שילמו בשמחה את כופר נפשם, והודו לה' על הצלתם.
עד שנת 1812 הפסיד צבא המלך במלחמותיו נגד אבו בכר אמהאוס, והלה הצליח להכניס את צפרו תחת שלטונו הוא. רבי שלמה אביטבול מספר על ההטלות שהטיל אמהאוס זה על קהל צפרו. בסוף ימיו של מולאי סלימאן התפשט המרד הברברי נגדו. המלך שלא יכול היה לדכאו נאלץ להשלים עמו. בשנת תק"ף כאשר הלודאיא ששלו מללאח פאס, הגיעה הידיעה לצפרו שעומדים לבוא גם עליהם ומיהרו היהודים להכנס לבתי הגויים מכריהם עם חפציהם כדי למלט את נפשם. והודו לה' על הצלתם
מראכש העיר
גם בתופים ומחולות יענו תפילתו, וישירו בשירים. מפעלו הגדול והופלא, הלא הוא הרב הגדול למעוד ומגדול, כמוה"ר מרדכי בן עטר אשר חולל את חומת המגן של המללאח וגם בנה לנו שער אשר הוא חזק וקיים משנת ישב"ע – מ1622 .
ובכן זהו תאריך ההיסטורי החשוב בדברי ימי המללאח היהודי במראכש. וגיבור הסיפור הוא החכם אשר יסופר עליו כאן, רבי מרדכי אבן עטר בעל הקשת.
מעשה נסים.
הרב יוסף בן נאיים כותב עליו : " אחד מרבני מראכש הקדמונים איש אלוקים קדוש הוא. ולשמע אוזן היה מקרה שהרגו את בן המלך, זרקו אותו בבית הקברות של היהודים. המלך נתן שלושה ימים ליהודים להביא לפניו את עושי המעשה תוך שלושה ימים, שאם לא כן כל היהודים ישלמו על המעשה.
הרב אמר להם שהוא ילך, הרב הלך למלך ואמר לו עכשיו ישמיע לו מפי בנו מי הרג אותו ! רק בתנאי אחד שלא תבקש ממני שאני אחיה אותו, שאין בידי לעשות כן. הרב כתב חתיכת ניר ושם אותה בפי בן המלך המת, והוא דיבר וסיפר בדיוק על מי הרג אותו וגם את מקום הרצח.
ויבוקש הדבר וימצא, המלך שלח לשום את היהודים " על כן הדברים מתיישבים עם מה שכתוב בלוח הזיכרון הנמצא מעל מצבתו במראכש, לחומה ולמדן וצינה לפני מלכים יתייצב.
אגדות רבות נרקמו סביב " השער המקושט " שמעולם לא נעו דלתותיו על צירן, כי אלה לא היו בנמצא, וגם לא היה צורך בהם. אחת מהאגדות מספרת שהעמיד מקלו ביסודות השער, וגזר אומר בס"ד ואמר : שאויב וצר, לא יבוא בתוך השער. שלוש מאות וחמישים שנה עמד השער למגן וחומה לבני העיר הבאים ויוצאים דרכו. הנפטרים ממנו בנגיעת יד על השפתיים ונשיקה, וכאלה המצמידים שפתותיהם לכותל ואולי גם לבקש משאלה. השער נבנה בשנת 1622, ויש סימוכין לכך, מלוח הזיכרון המוצמד לקיר מעל המצבה.
ממאורעות התקופה.
כפי שסופר על ידי כותב הזיכרונות רבי שאול סירירו ז"ל במאמרו הנודע. " אם אמרתי אספרה " הוא כותב : במשך תשעת השנים 1604 – 1614 היה רעב. וכובד במסים , דבר, פחד, מלחמות ומהומות. ובשנת 1623 – 1674 חזר הכל והוכפל ביתא שאת, אלפים מתו בעב וביניהם גם יהודים. כל מה שקרה בערי הצפון פאס מכנאס ועוד.
סופר שם בהרחבה עד לפרטים קטנים כמעט, על מראכש נכתב שהמלך מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה עשו מלחמה, ונהרג במלחמה הזו הצורר " בריחאן " סגנו של מולאי מזידאן.
מולאי עבדאללאה נכנס לפאס, ונגבדי ההקהל באו לברך אותו, דיה את פניהם והטיל עליהם קנס של עשרים וחמישה אלף אומקיות. בכ"ח בסיון עשה מחלחמה מולאי זידאן, ומתו במלחמה ההיא מולאי עבדאללאה ומולאי אשייך, וגם שרים גדולים בעיר מראכש.
היו אלה מהשנים הקשות ביותר שעברו על היהודים במרוקו, הרב סיררו מספר " על הרעש הכבד שפקד את העיר פאס, ובעיר העתקיה מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים. במכנאס נפלו שני מגדלים ונהרגו שני ישמעאלים. בצפרו נהרסו בתים ונהרגו ארבעה. ומהיהודים לא מת ולו אחד בשלושת הערים.
הנה ככה השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת את היהודים במרוקו בכלל בלי הרף, אבל הם עשו רושם בפרט בקהילת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד וכלה על ידי המצוקות האלה. בשנת 1626 התחולל דבר חזק שהפיל חללים רבים. הרבה משפחות מהמגורשים מספרד וגם מהתושבים. משפחות מצאצאי פאס הקדמונים נכחד זכרם כליל. ורק בתחילת המאה החמישי חזרה האוכלוסייה לגדול. על ידי מהגרים חדשים שבאו מיתר ערי המערב.
בעוד כל האמור לעיל מסופר על כמה שהתרחש בערים בצפון המדינה, לא בהכרח שכך היה המצב בדרומה של מרוקו. בעוד שבקהילות יהודי פאס, מכנאס וערי המחוז, חלה ירידה גדולה במספר אנשי המעש, עקב הדיכוי האכזרי שפגע בכושר מנהיגותם וברצון להנהיג גם יחד. רבי יעקב משה טולידאנו כותב " " בהביטנו על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת, כמעט שלא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתבלט בחברה מדינית ".
ולא כך נראה היה המצב במראכש והדרום, במבט של עין בוחנת בין השורות על המעט שנמצא כתוב, ניתן לפתוח צוהר קטן ללמוד ממנו קצת על המתחולל במראכש ובנותיה בסוף המאה החמישית. אמנם גם עליה עבר כוס תרעלה, אך לא במימדים שעליהם סופר לעיל אם בכלל יש בזה נחמה.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.
כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את ההווי והתרבות של חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה.
פרוסור אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חייהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספר זה הוא ספרו התשיעי.
הקדמה
חובה נעימה היא לי להביע תודתי לעורך הספריה פרופסור יהודה פרידלנדר, ולחברי הוועדה המיעצת שאישרו את הוצאת כתב היד. להנהלת העמותה: אפרים בן חיים, החלוץ והשליח ליהודי צפון אפריקה, ליו״ר הנהלת העמותה חברי משה מושקוביץ, שאני מכירו ומוקירו כשישים שנה כאיש רב פעלים.
לידידי הרב ד״ר משה עמאר, המומחה לספרות הרבנית של חכמי מרוקו, שהעיר הערות מחכימות לחיבור זה. לעורכות ורדה בכור ותמנע הורביץ שעשו מלאכה יסודית, לעובדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לאילן דוידוביץ שסייע בידי בידע טכני. לגופים שהשתתפו במימון: לסגן הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן הפרופ׳ מינה טייכר: לפרופ׳ טובה כהן ראש המרכז לחקר האשה ביהדות ע״ש פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר אילן: ליו״ר קרן המחקר הפרופ׳ אפרים חזן ולמנהל מרכז דהאן מר שמעון אוחיון. לבסוף, לרעייתי האהובה דבורה המלווה אותי ומסייעת לעמלי מעל יובל שנים. כולם יעמדו על הברכה.
זה ספרי השני הרואה אור בספריית הילל בן חיים. ייזכרו לטובה ד״ר מאיר איילי ז״ל שהציע לחבר את הספר יהרות מרוקו עברה !תרבותה, שראה אור בספריה זו בשנת תש״ס. וכן יהודית נסיהו [פרידמן] ז״ל, שהכרתיה לפני קרוב לשישים שנה כאשה מוכשרת, מסורה לעם ישראל ולארץ ישראל, שבינתים הלכה לעולמה.
חברי ד״ר אברהם שטאל ז״ל, שחיבר את הספר משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ״ג, בו רשם 1001 מקורות ועדויות על היבטים שונים של חיי המשפחה, ביניהם גם אצל יהודי צפון אפריקה. מקצת הנושאים בחיבור זה נזכרו בספרי יהדות מרוקו עברה ותרבותה, תל־אביב 2000, בפרק ט ״המשפחה ומעמד האשה״, בייחוד בעמודים 224-215.
עד עתה פרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בעברה של יהדות מרוקו, והמבוססים על מקורות עבריים ולועזיים; מהם תעודות מארכיונים, רובם משל משרד החוץ הבריטי ומיעוטם מהארכיון הלאומי בוושינגטון. הספר שלפנינו כולל את כל ארצות צפון אפריקה, ורוב המקורות מובאים מהספרות הרבנית. זהו ספרי התשיעי שרואה אור, נוסף ל־152 מאמרים וערכים באינצקלופדיות בעברית ובלועזית, בתחום התרבות והחברה היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
מבוא
בספר זה אנו מתארים את הדינים, המנהגים, התקנות והאמונות העממיות בנושא של הורים וילדים, כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה כולל ג׳רבה וטריפולי(לוב), מגירוש ספרד עד המאה ה־20 וראשית המאה ה־21, תקופה של כחמש מאות שנים. רוב העדויות הן מהמאות ה־18 עד ה־20.
נוסף למקורות שרובם מספרות התשובות, הזכרנו את המנהגים, האמונות העממיות והפיוטים, וכן מידע שהגיע לידינו ממקורות חיצוניים, כמו תיירים יהודים ונוצרים מאירופה שביקרו ורשמו את חוויותיהם, וממצאים של אנתרופולוגים וסוציולוגים שנוגעים לנושאים הנידונים לגבי היהודים שחיו בהרי האטלס ובמדבר סהרה.
כמו כן רשמנו זיכרונות של עולים מצפון אפריקה, והדים בסיפורת העממית ובשירה. בהערות ובביבליוגרפיה הזכרנו גם מקצת הדינים והמנהגים המקובלים בשאר תפוצות ישראל, מהם השונים או התואמים את אלה הנהוגים בצפון אפריקה.
בדברים שהבאנו מודגשת השאיפה להמשכיות האומה, נוכח תמותת תינוקות גבוהה, מחלות, מגפות, בצורות ומצוקה כלכלית, והחשש מאובדן המשפחה. בעיות אלה מסבירות את התופעות האופייניות כמו נישואי בוסר, נישואי אשה שנייה ולעתים שלישית.
בכתובה של ׳המגורשים׳, כלומר מגורשי ספרד, בניגוד ל׳תושבים׳ שחיו במגרב לפני הגירוש, היה נהוג להתנות בכתובה, שהבעל לא יישא אשה שנייה אלא בהסכמת הראשונה. אולם תנאי זה פקע כאשר האשה הייתה עקרה. לגבי ניתוק הנישואין במקרים בהם הבעל היה עקר, גישות החכמים היו שונות.
אנו עוקבים בספר אחר השלבים השונים של הנושא, החל מהנישואין דרך נישואי בוסר, נישואי קטינה לזקן, חשיבותו של בן זכר כממשיך השם והמסורת של המשפחה, תחליפים לצאצאים, וכן חייה של האשה: עקרות, הריון, הפלות, לידה, שמירת התינוק והיולדת, פטירת יולדות, תינוקות וילדים, ריבוי טבעי, הנקה, ברית המילה ופדיון הבן, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר מצוה, בת מצוה, הכשרה מקצועית של בנות, חובת ההזנה שחלה על ההורים במקרים של ניתוק הנישואין! זיקת ההורים לבן ולבת ולעתים זיקת הסבתא והסב אליהם, היתום והיתומה – הדאגה לקיומם במשפחה ובקהילה.
בביבליוגרפיה הנלווית לפרקים השונים רשמנו גם מבחר מהספרים והמאמרים הדנים בנושאים מבחינה הלכתית, והחורגים מן התקופה הנידונה ומהפרישה הגיאוגרפית.
התקופה המתוארת מתחילה בגירוש ספרד, אבל ציטטנו גם מקורות מכתבי החכמים למשפחת דוראן שעברו מספרד לאלג׳יר אחרי גזרות קנ״א (1391), תקופה שקדמה לגירוש רנ״ב (1492). חכמים אלה הניחו את היסודות למורשתם ההלכתית של המגורשים על אדמת המגרב, וחכמי הדורות הבאים ציטטו את כתביהם.
ככל הידוע לי טרם פורסם ספר בנושא זה, ואני מקווה כי תהיה בו תרומה להכרה טובה יותר של פרק בחיי אחינו בארצות אלה. בעזרת שוכן מרומים הנותן ליעף כוח, אזכה לפרסם חיבורים נוספים על חייהם ותרבותם של יהודי צפון אפריקה..
הברברים המתייהדים
שרשרת שנייה הוליכה על פני הרמה שבמרכז הארץ, בנתיב הקדום שאולי היה קיים עוד מאותו זמן שבו שכנו לאורך החוך היוונים, הרומאים והביזאנטים, והעמידו תחנות מכס, שרצוי היה לאורחות הסוחרים לעקוף אותן. ואלה היישובים בפנים הארץ הנזכרים במקורות היהודיים : מג'אנה, קלעת חמד, אשיר, מסילה, תאהרת, תבאלה, פאס, מכנאס, אגמאת, מראכש.
המקורות שבהם נזכרו האלה הם מן המאה העשירית עד מחצית המאה השתיים עשרה, כלומר עד להתפשטותם של המייחדים על אפריקה הצפונית והצרות שבאו אז על העדות היהודיות שישבו כאן.
מותר להניח במידה רבה של ודאות, שאף במאוחרים שבמקורות אלה מדובר על עדות שהיו קיימות זמן רב למדי, ודבר חשוב ביותר, על אוכלוסייה יציבה שישבה כאן מדורי דורות, ולא על מהגרים חדשים, שבאו מהמזרח, מאסיה הקטנה ובמיוחד מעיראק.
אלה השתקעו בערים החדשות שקמו אז במקומות שלא היו מיושבים לפני כן, ושהתפתחו למרכזי מסחר חשובים, כגון קירואן, מהדיה. אבל גם בערים אלה גדול היה אחוז האוכלוסים הוותיקים, שנמשכו אל הערים החדשות. בנוגע לערים החדשות אחרות, כגון אשיר, קלעת תמאד, פאס, מכנאס, ידוע כי היו בסביבתן יישובים קדומים כגון וולוביליס, או שאוכלוסיהן הועברו לעיר החדשה ממקומות אחרים.
רוב האוכלוסים היהודים במקומות אלה, ובמיוחד בנמלי המדבר המפורסמים, כגון בג'למאסה, וורגאלאן עסקו במסחר, ובתשובות הגאונים נשתמרו עדויות ברורות על כך.
וכבר הזכרנו כי רב שרירא גאון ( מחצית השנייה של המאה העשירית ( נשאל פעם בקשר לדיני שבת " בני מערב שנוהגים לבוא אל מצרים בשיירות, והדרך ארוכה עד מאוד ורוב שביתתם במדבר ויש בהן שמכיר בדרך ויכוין בתחילה מקום כל שבת ושבת וכו'….
גם שאלות אחרות מתחום המנהגים הדתיים היו מתעוררות לגבי אותם אנשים שיצאו בדרכים ונמצאו בשבת בין הגויים. סוחרים אלה היו יוצאים לא רק למצרים. בסג'למאסה, שבה נמצאה עדות יהודית חשובה, הייתה תחנת מוצא אל הסודאן המערבי, אל אַוד'גאסת ואל גאנה.
לדבריו של אבן חוקל הייתה לפנים דרך ישרה בין הסודאן המזרחי למערבי, אבל הרוחות כיסו את הנתיב בחול והאויבים שיבשו את התחבורה.
מאז עבר המסחר לסג'למאסה. גם המסע לאוד'גאסט ארך שני חודשים. יש להניח, כי הסוחרים היהודים מצאו את דרכם אל הסודאן המערבי יחד עם הברברים הכובשים משבטי הצנהאג'ה והלמתונה.
מסתבר , כי בימי גיבוש התנועה המוראביטית במחצית המאה האחת עשרה , שתלוו לו במלחמות ומעשי אלימות בכל דרום מרוקו, העדיפו סוחרים יהודים לעבור עם משפחותיהם אל הסודאן ולהשתקע בין הכושים.
זהו הגרעין ההיסטורי המתקבל על הדעת בסיפורי אדריסי על היהודים בארץ לַמִלַ ובארץ קמנוריה, בעוד שבּכּרי ( במאה האחת עשרה ) עדיין אינו יודע על כך. באמצעות משפחות אלו, ששכנו בנאות אחדות, חדרו אולי מנהגים מסוימים אל השבטים הילידים, והם שגרמו להתהוות הסיפורים.
ניתוקן של משפחות אלה מן המרכזים במרוקו הדרומית גרם בורות ודלדול רוחני בתוכן. ייתכן שבסיפורי אידריסי משתקף נוסף על המצב העובדתי גם יחס הבוז של המייחדים כלפי כל אלה שלא השתייכו לכת שלהם, וליהודים במיוחד.
בנוגע לפליטים יהודים בסודאן בימי המוראביטון, יש למצוא סמוכים בסיפורו של אבּן אבי זרע על היהודים בסביבות תּאתּכּלאתין, הנלחמים עם הצנהאג'ה, בעוד שבכרי יודע אמנם על המלחמות בין הברברים המוסלמים ובין הכושים, אבל לא שמע כי אלה היו " יהודים ".
לא מן הנמנע, כי לאזור נקלעו פליטים יהודים גם בימי רדיפות המייחדים, והם שגרמו לשינוי במסורת הסיפור, כפי שהוא משתקף ב " ראץ' אל קרטאס ".
הידיעות על היהודים בסודאן המערבי שאנו מוצאים אצל ואלנטיס פרנאנדאס מאשרות את השערתנו הן בנוגע לסוחרים והן בדבר מצבם החברתי המושפל של היהודים בסודאן וגם של הברברים שהיה דומה לו. הייתה זו תוצאה של חוקי ההפליה שהנהיגו המייחדים, ושפעלו את פעולתם גם בימי בני מרין ויורשי שלטונם במרוקו.
העדות הוותיקות בספָר הצחרה.
אין בידינו ידיעות ברורות על תחומי התפשטותה של מדינת המייחדים בדרומה של אלג'יריה. גם אם נניח ששלטונם השתרע כאן עמוק בפנים הארץ, נראה כי בכל חבל זה לא נרדפו האוכלוסים – היהודים וגם המוסלמים המתנגדים למייחדים – באותה אכזריות כמו במרוקו, מרכז השלטון ומוקד התנועה.
אם נשפוט לפי השיטה שנקט בה עבּד אל מומין עצמו בכיבוש תוניסיה המזרחית וטריפוליטניה, יש להניח, כי העדות היהודיות בנאות שבקטע זה של האזור בין הארץ הנושבת ובין הצחרה נשארו במקומן ולא נפגעו על ידי שמדות וגירושים. מרות השלטון הייתה כאן רופפת מימי קדם ועד ימינו. אף באלג'יריה, שבה נתבססו הצרפתים ביסוס גמור במחצית המאה התשע עשרה, בגבולות הצחרה לא יכלו לסמוך על שלטון אזרחי, ונאלצו להישען על ממשל צבאי.
בהתמדתן ורציפות קיומן של עדות אלה הפתרון לשורה של עובדות מתמיהות לכאורה.
א. עם חידושן או התעוררותן של קהילות יהודיות לאורך חוף הים התיכון במאות הארבעה עשרה – השש עשרה, בעקבות הגירושים מספרד ומהאיים הבאליאריים, מוצאים אנו בכתבי הרבנים שהתיישבו באלג'יר חומר רב על קשריהם עם הקהילות שבפנים הארץ באזור ובספר.
ב. ישל הסיק ממקורות אלו בוודאות גמורה, כי נקודות היישוב היהודיות כאן לא קמו זמן קצר לפני כן על ידי מגורשים, אלא שאוכלוסייותן ותיקה ביותר.
ג. העדות חיות חיים עצמאיים ותלותן בשלטונות המרכזיים רופפת למדי.
ד. התושבים עוסקים בסחר ויד להם בעסקות הנעשות בין נמלי הים התיכון ובין תושבי הצחרה.
ה. במקרים מסוימים נתרופפו ונשתכחו מנהגי החיים היהודיים עד שרק השם של יהודים נשמר בהם – כדברי אחד הרבנים
הספרייה הפרטית של אלי פילו-בא אלי לאימלשיל-עוזיאל חזן
בוא אלי לאימילשיל הוא סיפור מסען המיוסר והמופלא של שתי נערות־ילדות, דרך נופי בראשית, אל אימילשיל וממנה, בחיפוש אחר הגורל והמזל. אימילשיל שבמרוקו היא עיירה אפופת ערפילים ומסתורין, השוכנת על רמת אגמים, בין נהרות, ומדי שנה מתקיים בה יריד שידוכים. במחוזות אלה, אורחות חיים קדומים ונוקשים נכפים על לבבות רכים, בעוד הנפש יוצאת אל מרחבי הילדות האבודה ואל מחוזות הטבע והאלוהים. חום לב, תום, אהבה כלואה ופחד – המוצאים נחמה בכל פרח, שביל או מעיין שבדרך – נמסכים אל חגיגה ססגונית של שמחת חיים המונית, מאיימת וסוחפת גם יחד.
זהו סיפור אמיתי שתוכו רצוף פיוט, כאב ואהבה.
עוזיאל חזן – יליד הרי האטלס, מחוזם של הברב
רים, חוקר וכותב רבות על אורח חייהם, ערד ונוטריון, מתגורר בירושלים.
מספריו הקודמים: נביחות אל ירח כבוי, סיפורים, לדורי, 1976; ארמנד, נובלה, ספרית פועלים, 1981; אל שלגי האטלס, לילדים, ספרית פועלים, 1987; חותם ברבריה, רומן, ביתן, 1991; מבחן החלב, רומן, ספרית פועלים, 1996; כקליפת אגוז, מחזה, מכון יד בן־צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט, 1998; זה לא אותו הבית, סיפור, ביתן, 2003.
פרסים ספרותיים: פרס היצירה על־שם ראש הממשלה לוי אשכול, תשנ״ח; הפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.
סרטון קצר על פסטיבל אימלשיל.
התנועה השבתאית במרוקו
לרוב היו טרף לפורעים חשדניים שלא האמינו כי אכן קיבלו עליהם את הנצרות בתום לב. אלה פרעו בהם פרעות, שדדו את רכושם ואף הרגו בהם וחמסו אותם. גם אנשי הממשל הצרו את צעדיהם ולפעמים החרימו את רכושם ורבים מהם הוציאו להורג.
תופעה אכזרית ומזעזעת היתה האנוסות. היא נטלה מהיהודי כל היקר לו: אמונת אבות אבותיו, העבירה אותו על דתו ואילצה אותו לחיות חיים כפולים, להיות יהודי במחשכים ובמרתפים ונוצרי בחוץ.
אך היו בתופעה הזאת גם גילוים מופלאים של גבורה עילאית שהוכיחו את האמונה בנצח ישראל. למרות הרדיפות והבילוש אחריהם הם נשארו בלבם נאמנים למורשת אבות אבותיהם. יצוין שהתופעה של האנוסות לא היתה המצאה של העולם הנוצרי.
גם המוסלמים אילצו יהודים להמיר את דתם או לצאת מארצותיהם וגם שם קיבלו היהודים עליהם למראית עין את דת האיסלם. כך נהגו שליטי האיסלם במאה ה־12 במצרים, בתימן ובמרוקו. חיי האנוסים היו קשים מנשוא. חלק מהם הצליחו לצאת מעמק הבכא הארור והגיעו לצרפת, לבלגיה ולהולנד, אך גם שם השיגה אותם ידה הארוכה של הכנסיה, וכך נעו ונדו כגולים נרדפים מארץ לארץ וממדינה למדינה.
התעכבנו על התופעה ששמה ״האנוסים״ מפני שצאצאיהם מלאו תפקיד חשוב בתנועות משיחיות ובתנועה השבתאית כמו שלמה מולכו ומיכאל קארדוזו.
בתורכיה לא שפר חלקם של היהודים. לאחר מות דון יוסף ודונה גרציה – שהשפעתם היתה גדולה בחצר השולטן – קמו שליטים אחרים ״שלא ידעו את יוסף״. בסוף המאה ה־16 לאחר מותו של השולטן סולימן השני חלה ירידה במעמדה המדיני של תורכיה.
סכסוכים התגלעו בין קציני צבא ובין שרי החצר, וגם מצבם של היהודים הורע. גורלם היה נתון לשרירות לבם של מושלי הגלילות אשר עשו באזורים הנתונים לשליטתם כבתוך שלהם ושלטו בהם שלטון ללא מצרים. השלטון המרכזי היה חלש מדי מכדי שיוכל להתערב והיהודים היו מטרה לפרעות, לסחיטות כספים, לשוד ולביזה.
באירופה (בכללה). בראשית המאה ה־17 פרצה מלחמת שלושים השנה (1648-1618). במלחמה זו, אשר זיעזעה את אירופה, היו מעורבות כל המעצמות של אותה תקופה: אוסטריה, צרפת ורוסיה עד פרוסיה ואנגליה (באירופה) מחד ואנגליה נגד צרפת (על המושבות) מאידך. מלחמת שלושים השנה שינתה את המבנה הפוליטי של אירופה והניחה למעשה יסוד להתהוות כמה מעצמות הקיימות בימינו.
מלחמה זו, שהעילה לפריצתה הייתה בראשיתה המתיחות ששררה בין המחנות הדתיים, בעיקר בגרמניה, איבדה במרוצת הזמן את צביונה הדתי והפכה למלחמה על אינטרסים טריטוריאליים ודינסטיים שבה נטלו חלק כמעט כל מדינות אירופה.
אם בימי מלחמה, הצרות משותפות בדרך כלל לכל האוכלוסין, הרי היהודים נטלו במלחמה זו מנה כפולה ומכופלת של צרות ופורענויות. ׳מלחמת שלושים שנה … הביאה ליהודים צרות רבות ורעות״.היו ערים כמו וינה, בהן הוטב מצב היהודים, אך תמורת ״החסד״ שהמלך נטה להם שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין.
אוצר המלכות היה זקוק לכסף למימון מלחמות והיהודים שימשו מקור בלתי נדלה של סחיטה, בצורת מסים, תרומות והלואות. היהודים היו המממנים את הוצאות המלחמה ואם לא נענו לדרישות האוצר ״היו מאיימים עליהם באיכסון חיילים בבתיהם, בסגירת בית־הכנסת, בחידוש נשיאת ׳הכתם הצהוב׳ או בגירוש״.
בפולין. מלחמת שלושים השנה נסתיימה בשנת 1648. כאשר תמה המלחמה באירופה המערבית והתיכונה והמדינות התחילו לשקם את הריסותיהם באה תורה של אירופה המזרחית. רוגזם של הקוזקים קפץ על תושבי פולין ועל יהודיה.
אותה שנה – הלא היא שנת ת׳׳ח הידועה לשמצה בפרעותיה שניתכו על ראש הישוב היהודי – פרץ מרד הקוזקים בהנהגתו של בוגדן חמילניצקי. הקוזקים, יחד עם בני בריתם החדשים – הטטרים – יצאו ללחום בפולנים. בכל הערים והכפרים שבהם דרכה כף רגליהם זרעו חורבן והרם, כילו את זעמם ושפכו את חמתם על שועי הארץ ועל היהודים.
הקוזקים הכפריים נטרו טינה לא רק לאצילים אלא גם ליהודים. הם ראו בהם ״עושקים״ מפני שנהגו לשלם להם מסים ומכסים. היהודי ״החוכר״ היה אויבם והם ראו בו את הגורם העיקרי לדלותם ולמצבם החמרי העלוב. היהודים היו גם מטרה נוחה לפורקן זעמם של הפורעים.
המאורעות של ת״ח-ת״ט – 1648 – 1649היו לשלהבת אשר אחזה בפולין וכילתה קהילות יהודיות רבות. רבי נתן נטע הנובר, בן אותו דור, שהיה עד ראיה לאותן פרעות, מתאר בספרו ״ יוון מצולה ״ תאור מזעזע את הפוגרומים שערכו הפורעים הקוזקים והטטרים בין השאר בקהילת נמירוב, אשר עליה כתב ביאליק את שירו ״ בעיר ההרגה ״.
לפי נתן נטע הנובר, הרגו הפורעים ביום אחד ״ כאלף וחמש מאות נפשות בכל מיתות משונות ״. בסיפורים מסמרי שער מתאר המחבר את העינוים שעינו הפורעים את קרבנותיהם: ״פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים… הרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהם… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן.
אותה שנת ת״ח – שנת הזא״ת – היתה, כפי שצוין לעיל, אמורה להיות שנת הגאולה ולכן המרירות והאכזבה היו גדולות. ביטוי מר לאותה אכזבה נותן בעל תוספות יום־טוב, אחד הדוברים הגדולים של אותה תקופה: ״שנת ת״ח אשר חשבתיה בזא׳׳ת יבא אהרון אל הקדש נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים״. עמוד 24
במרוקו, זוהי תקופה שבה שנות בצורת רודפות אחת את רעותה ורבים הגוועים מרעב. זוהי גם תקופת מעבר משלטון השושלת הסעידית לשושלת העלאווית־שריפית המתיחסת לצאצאיו של הנביא מוחמד. המעבר מלווה מלחמות בינשבטיות.
L'esprit du Mellah
DE FOUCAULT DE CULOTTE
Le déguisement en rabbin avait bien trompé les Musulmans mais les Juifs n'en furent pas dupes et gardèrent le secret. L'épisode le plus dramatique se serait passé à Meknès, selon un récit qui m'a été rapporté mais qu'il m'est impossile de corroborrer avec d'autres sources.
טולידאנו
Meknès sera l'épreuve avait averti le guide, Mordekhai Abisror, qui connaissait la réputation des rabbins de la ville. Au jour dit le faux rabbin fut invité à donner un sermon dans la grande synagogue où l'on accueillait les hôtes de marque, slat rebbi Shemaya.
Troublés puis révoltés par ce sermon peu orthodoxe, les rabbins s'interrogèrent du regard. L'un d'eux se leva et prononça la phrase terrible: "ce sont là paroles de mécréant!" Rabbi Haim Mréjen alla encore plus loin et proclama "Ce sont paroles d'incirconcisé" et aussitôt les fidèles s'en saisirent et le déculottèrent.
Le spectacle confirma le diagnostic du grand rabbin. Mais d'un commun accord il fut décidé de garder le secret de crainte de représailles quand les Français viendraient, et c'est à préparer leur venue que le jeune capitaine avait procédé à sa "Reconnaissance du Maroc", rapport d'espionnage autant que relevé scientifique.
EN PASSANT PAR EL-KSAR
Nous passons par une porte voûtée et pénétrons dans un labyrinthe de ruelles plus misérables, plus sordides fetides que celles de la ville arabe au milieu de maisons qui paraissent des tannières, à trvers des carrefours qui semblent des écuries d'où l'on aperçoit des cours qui ont l'apparence de cloaques de tous les coins de cet amas d'immondices surgissent des femmes et dejeunes filles très sourient et murmurent:
"Buenas dias! Buenas dias! Dans maints endroits nous sommes forces de nous boucher le nez et de marcher sur la pointe des pieds. L'ambassadeur était indigné: Comment pouvez-vous vivre dans une telle saleté?" "C'est l'usage du pays" répond le vieux Juif. usage du pays, quelle honte! Et vous souhaitez la protection des légations, vous parlez de civilisation, vous appelez les Maures sauvages, vous qui vivez pire qu'eux et avez l'impudence de vous y complaire!" (Edmondo de Amicis; Au Maroc, 1876)
A L'OMBRE DE MEKNES
"Une population trop dense, qui étouffe dans ce quartier étroit en dehors duquel le Sultan ne lui permet pas de vivre. Des ruelles encombrées de marchands, et par terre toutes sortes de débris, d'épluchures, d'immondices; à cause du tassement, une malpropreté qui étonne, même après celle des rues arabes, et des puanteurs sans nom, à la fois acres et fades, vous prennent à la gorge . . . (Pierre Loti: Au Maroc, 1889)
PITIE ET DEGOUT
Si habitué que je sois par mes années de séjour en Algérie, à la saleté proverbiale des Juifs, je suis stupéfait du spectacle qui s'offre à mes yeux. Nous avançons au milieu d'ordures puantes et de flaques noirâtres. Nos chevaux s'enfoncent dans les immondices ou glissent sur des dalles souillées tandis que Mille et moi nous nous tamponnons le nez avec nos mouchoirs pour ne pas respirer l'odeur infecte qui se dégage de cet ensemble . . .
Sans doute un grand sentiment de pitié nous anime à l'égard de ces parias, mais il ne peut dominer le sentiment de dégoût qui nous pousse à fuir au plus vite ce spectacle répugnant et triste . . . "Ne vous apitoyez pas trop inutilement" me disait mon compagnon en Algérie, "avant quinze ans ces gaillards auront hôtel et automobile à Paris tandis que nous greleterons de fièvre dans un poste du Sud." (Capitaine Paul Azan: Souvenirs de Casablanca, 1912).
UN COEUR DE PIERRE
"Quand on a longtemps erré dans cette ville musulmane, bien poussiéreuse, bien délabrée mais vaste et aérée, quel dégoût de tomber dans le Mellah! C'est un des lieux les plus affreux du monde. Là s'entassent 20.000 Juifs dans un espace infiniment trop étroit pour leur vie pullulante, ce ne sont que caftans noirs sordides, culottes crasseuses, cheveux gras, têtes ravagées par toutes sortes de variétés de teigne qui dégoûtent le passant et ravissent le spécialiste, yeux chassieux, clignotants, purulents, mal ouverts qui semblent sortir d'une cave et effrayés du jour . .
Dans les chambres groupées autour d'une cour intérieure, d'innombrables familles mêlent dans une promiscuité ignoble, leur vermine, leurs maladies, leurs animaux et leurs enfants: et l'on est saisi à la gorge par une atroce odeur d'excréments, de fumier, de sang de poulet et de maya, ce tord-boyau de figues, de raisins et de miel qu'on boit à pleins verres au Mellah …
En sortant des quartiers arabes on quitte une civilisation d'un caractère aisé, insouciant, amie du plaisir et du repos, pour trouver ici un monde effroyablement affairé. Tout ce Mellah s'agite, trafique, se marie, vit et meurt sans paraître soupçonner son étonnante abjection.
Bien plus, de cette igniominie s'élève une sorte de gafté satanique, un immense mépris pour tout ce qui n'est pas juif, un orgueil qui brûle en secret sous la servilité et la crainte … Et sans doute est-ce pour cela que le regard s'épouvante et le coeur ne s'émeut pas . . ." (J. et J. Tharaud: Marrakech ou les Seigneurs de l'Atlas, 1920)
הספרייה הפרטית של אלי פילו-נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן
האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות
דגם האשה האידאלית מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.
עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.
האישה בשירים.
בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.
בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.
להובלת הכלה, שיר שרר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.
כלה הדורה מאד יקרה, עליך תטו מלתי
ובשיר וזמרה איל אומרה, ברוכה את לה' בתי : כלה
אילת אהבים הזהרי, בימי נדתך חיבתך
וימי לידה גם טוהר השמרי, עדי תטבלי גוייתך.
עת תגלגלי עיסתך וכרי, להפריש חלה כהלכתך
ובליל שבת וגם מועדים, הדליקי נרות כמצותי
ותזכי לראות בנים ידידים, יודעים תורתי ותעודתי : כלה
שמעי בת וראי והטי אזניך, עוד שבתך בירכתי ביתיך
בצניעות גדולן בכל ענינך, כי הוא הדרך ותפארתך
ועל דל ודך תפקחי, ותהי קרובה הנאתך
חהיי ביישנית וגם רחמנית, ואת לבך תשיחי לדעתי
הוסרי ואל תהי יצאנית, עשי משמרת למשמרתי : כלה
חגרי נא בעוז תמיד מתניך, רחקי עצלה ובטלה
ובבושת פנים שחי עיניך, מבלי הגבה למעלה
ונופת תטופנה שפתותיך, אתרבי שיחה וניב מלה
והחזיקי כל מידה טובה, וקחי מוסרי ותוכחתי
ואת היי לאלפי רבבה, וירש זרעך את ברכתי : כלה
המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית ( על כך חוזר המשורר פעמיים ) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.
נר המערב-יעקב משה טולדאנו-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
פרק שני.
תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
וילכו שתי המחנות הלוך וקרוב והמלחמה נטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האדריסים והיהודים ותעז ידם, כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האדריסים, בזה, הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם כה יעמדו יד אחת במערכות האדריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד הם חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו.
ואמנם ראשי חיל היהודים התחשבו לראשונה עם דברי ראש העבסיים ולחדול עוד מהלחם, או להוסיף ולעדור במלחמה, אך סוף סוף חזקו דברי אלה האחרונים ויהודי אדריס נשארו עוד במערכה, ירחים אחדים התנגשו פעם כפעם שתי המחנות, ולרוב הייתה יד אדריס והיהודים על העליונה ונפו רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים.
בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האדרסיים, ואולי מפחדם פן יעוררו עליהם עוד יותר את חמת היהודים האדרסיים, ואולם כאשר באו האדרסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו זאת העבסיים בערמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה ממעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אדריס להלחם תהיינה יהודי מאדיונה המטרה לחציהם
כן, בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האדרסיים מהלחם מאדיונה, בראותם את אחיהם מצגים לעיניהם סביב החומה, גם האדרסיים כאשר ראו את היהודים נסוגו אחרו, לא חפצו גם הם לגשת, אך אדריס הערום ךא ידע רחם ויבז בעיניו לעזוב את מאדיונהמפני היהודים ולכן התנכל להוציא קול במחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב ובא לקראתם.
על ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו, שבכלל נמנו כל היהודים האדרסיים גם כן, ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס על החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה, הראשונים לנפול חללים.
אז בגידת אדריס זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדרסיים – ממקום האויב המדומה אשר הפיח אדריס בכזביו – מבלי למצוא שם עד מה, הבגידה הזאת הוכיחה את היהודים לדעת את אדריס ומרמותיו, וכי רק לכבוש לו את השלטון התקרב אליהם במחמאות פיוואון יחרוש בלבבו, ואמנם עוד יותר הוסיפו לשנוא אותו כאשר אז נודע להם על פי אחד מאנשי סודו, כי הוא אדריס היה גם המסבב את ההרג הראשון שעשה אבילאפיה באחיהם, על ידי הדבה אשר שלח לפניו למעם הבאישם בעיני העבסיים.
ובכן, החליטו יהודי אדריס להפרד מעליו וישובו איש איש אל אהליו, אמנם אדריס ראה אז כי עתה כבר רד תחתיו עם רב משבטי הארץ ועוד לא נחוצה לו עזרת היהודים ולכן מצא בזה, בפרידות היהודים מעל מחנהו, תואנה, להוציא אש קנאת הדת ושנאתו את היהודים שהתלקחה בקרבו עד כה, הוא שלח לדבר להם כי במעשם זה להפרד מעליו יחשב להם למרד ומעל וכי מתכוננים הם להלחם אתו.
לכן רק בזאת ידע כי לבם נכון עמו בהמירם את דתם לבוא במסורת נביאו, ואת פקודתו זאת שכל כך הייתה מוזרה בעיני היהודים ולא חפצו כמובן לשים אליה לב, מלא מיד ולא אחר להוציאה לפעולות, ויצו במפגיע על אנשי חילו לבוא במושבות היהודים ולהכריח אותם למלא אחרי פקודתו, ואשר ימרה את פיו יהרג, וכן נהרגו יהודים רבים בערים האלה, ראדום טשינדל וכינאר, אשר ישבו לתומם לבטח.
אך בין כה וכה נקהלו היהודים לעמוד על נפשם ומערים רבות נאספו והיו למחנה אשר יוכל להלחם את חיל אדריס, ובתגרה הראשונה הרגו היהודים מהאדריסיים כשמונת אלפי איש, אך כראות אדריס כי יכלו היהודים לעמוד קוממיות נגדו הלך ויאסוף עוד חיל במספר רב, ובא גם פילים וחיתו טרף לנגח בם את חיל היהודים.
גם אז הרבו היהודים חילם ויערכו מלחמה נגד חילו הרב של אדריס, ובחרף נפש התנפלו עליהם ויערו את נפשם למות, ופעמים אחדות יכלו היהודים להחזיק מעמד נגד האדריסים הרבים והעצומים מהם, עד כי לאחרונה תשש כחם ותרפינה ידיהם.
ואדרי יסף אז עוד בחסותו ויאנוס את יהודי הערים אל-קרדן טאהיר ושאר הערים שעל יד הנהר סאטיר ובנותיהם להמיר את דתם, ואת אשר לא המיר הרג בלי חמלה, בכל זאת לא אמרו היהודים נואש ויתאספו נגד אדריס ותהי מלחמה עזה ביניהם כי שתי הצדדים נלחמו בגבורה וביאוש.
נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
פרק שני.
תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
סקירה, המנוחה בימים הראשונים, אדרים הפאטימי הכובש, סכסוך בין עבסיים ויהודים, עזרת היהודים לאדריס וריבם אתו, תואנותיו ורדיפותיו את היהודים, הריסות קהלות יהודי המערב על ידי אדריס, בצקלון העיר אל אזוד, ממשלת יהודים בסאחרא
התקופה השנייה בקורות ישראל במרוקו, היא תקופת ממשלת הערביים שימיה ימשכו מחצי המאה השביעית לספירה בערך, ועד הדורות האחרונים, היא כוללת בקרבה עוד תקופות רבות שונות של שלטוני ערביאים שונים לשבטיהם אשר נטיותיהם ותכונותיהם הבלתי שוות הביאו בכל פעם בהמהלך המדיני רוח אחרת ותקופה נבדלה, והתקופות האלה, פרקי חוליותיה של התקופה הערבית בכלל הם כל כך רבי גוונים של צבעים כהים ואפורים, צבעים אשר העטו מעטה שחור ואפל על פני הארץ, וילבישו את שמי היהודים במרוקו קדרות וערפל.
הצבעים ההם הם התרשמו לראשונה בימי שלטון אדריס המושל הפאטימי הראשון וילכו הלוך והתעבה הלוך וחשוך במשול עוד שבאי פרא בעל תכונה קנאית וזדון לב. וביחוד בימי שלטון האלווחדין, בכלל יד של עריצות נחתה על מרוקו ברוב ימי התקופה הזאת וותארוג רשת העקות והגבלות בפנים שונים אשר הקיפו את הכנסיה הישראלית במרוקו במסגר צר וסביבה מעיקה.
וישללו מהם את היכולת להתפתח כראוי ולהתרומם ברוחם. יהודי מארוק נדמו אז במשך התקופה הזאת והסתמלו למין סמל רצוץ ומרוסס שלא ניכר בו כי אם חברבורותיו ופצעיו שבם התבוססה צורתו האמיתית, ואת נפשיותו ורוחו הכביר העיבו, וישיתו חשך סביבותיו, גם במרוקו, הארץ בעצמה, קבלה מאז תכנה אחרת, תכונה פראית, תכונת ארץ נשמה ומדברית שעוד לא נושבה מעולם.
ועם התמורה הזאת עם מהפכתה הטבעית מדינית, בה לה גם שינוי השם, כמו בפי הערביים כן גם בפי היהודים תקרא מאז " ארץ המערב " תחת מוריטאניה לפנים, השם הזה " מערב " או " מערב התיכון " קורא לה לפי הנראה ברור רק אז מראשית התקופה הזאת הערביית, על היותה לפאת מערב נוכח ארצם ארץ ערב, ובכן בשם הזב שכל כך נתאזרח בפרות הערביית והיהודית נשתמש גם פה ברוב דברינו.
בימי התקופה הזאת הראשונים נראו אמנם קוי אור בהיר ותוך נגה אשר לא עמדו בעינם ככה ימים רבים, כי אז יכלו יהודי ארץ המערב להיות מאושרים מאד ושמחים בחלקם, הערביאים שהתנחלו לראשונה את הארץ, האומיים המרוואנים, וגם העבסיים, חיו את היהודים ביחס ידידותי ויתנו להם לחיות באושר ובמנוחה, והיהודים גם הם בכירו את מאהביהם אלה וילכו אתם שלובי יד לעדור יחד אתם בעתות מלחמה.
עד כי בעת שהגוהטים בספרד נתנו חתיתם על היהודים שם וילחצו אותם יכלו הם כנודע, יהודי מרוקו, לפעול על טאריק שר הצבא ללכת לספרד ולהלחם בגוהטים, ובזה הביאו ריוח והצלה ליהודי ספרד אז ( שנת 711 ), אך לא עבר זמן רב כל כך ומצבם זה של יהודי מרוקו הופרע על ידי אדריס הפאטימי, אדריס הוא האח הצעיר מאחי מוחמד בן עבדאללה, איש ריבם של העבסיים אשר לאחרונה נגף לפניהם על יד מכה והוא, אדריס, נמלט ויבוא יחד עם זקן ביתו רשיד לארץ המערב.
לראשונה מצא לו מסלות לרכוש את לב התושבים אשר בעיר וואלילי או טיוליט וכעת זרחון ולאט לאט משך אחריו הרבה משבטי הארץ וינתקם מעל העבסיים, ויתגלע הריב בין אדריס ובין מורשה מוהדי מושל העבסיים, בין יהודי העבסיים נמנו גם היהודים שנחשבו אז – כמו שזכרנו כבר – לבעלי השפעה ויכולת מרובה במרוקו, וכל עמל אדריס להטותם לצדו, היה לריק.
כמובן מפני שנוח היה להם להסות בצל העבסיים דורשי טובתם מכבר, אך אדריס הערום חבל מזמות להפריד בין היהודים והעבסיים, וישלח אנשים ממתי סודו להתייצב לפני אבילאפיה בא כוח העבסיים, במרמה, בתור בעלי בריתו, ולהביא דבת היהודים רעה לפניו, וכן, האנשים ההם אנשים יונים שונאי היהודים מכבר, עשו זאת ויצליחו.
הם לחשו באזני אבילאפיה כי היהודים התחברו אל אדריס ויכונו למרוד בהעבסיים, והדבה הזאת נכנסה בלב אבילאפיה, ומבלי לחכות עד מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים, והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכר הצפוני של המחוז שאווייה, תמסנה לפנים, סלה מאגידה, שלחוף ים האטלנטי, או אולי היא גדיד, ומידשאן, כנראה היא מאזהאן, גם את נשיהם וכל שללם בזזו למו.
תרמית אדריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש לו את לב היהודים אשר כמובן על ידי ההרג הזה שנאו את אבילאפיה ויחפצו לנקום בהעבססים, ומבלי לדעת כי אדרים היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להלחם אתו יחד נגד העבסיים, בראש מחנה יהודים גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים בנימין בן יהושפט בן אביעזר נגיד עדת לודאליב.
ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם אשר שפף אבילאפיה, הם הלוו יחד למחנה אדריס בעמק טאסוט ולקץ ימים באו עד מחוז אללון – במקום שנבנתה העיר פאס אחר כך, היה שם יער עם יושבי אהלים שהיה נקרא עין עלון כמו שמסופר אצל הערביים בקורות העיר פאס, ויתכן שזה המקום הנזכר פה – ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים, האדריסיים והיהודים חנו בעמק אג'באלה ( מקום בין טטואן ובין אוזן ) וחיל מוהאדי חנה בגבעה אגמאט.
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך
אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.
כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:
והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.
וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:
והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:
אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:
והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.
ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:
ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.
ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:
ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול.
לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:
ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:
אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:
וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה.
ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים.
כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:
וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:
המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהר ות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:
המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהר ות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה: